ערוגת הבושם על יוד - א· רבי משה גרינוולד
סימן צו
החוו"ד בסי' צ"ז ס"ק ח' יצאה לחדש דטעם הבלוע בחתיכה אינו מפליט ומבליע בכלי שהוא קשה, כי היכא דאמרי' דאין בלוע יוצא מכלי אל כלי אפי' בבלוע שמן, כי אין הבלוע הולך מכלי לכלי בלא רוטב הה"נ אינו יוצא מחתיכה לכלי בלא רוטב, והוכיח כן מדין המבואר ברמ"א סי' צ"ז דאם אפו פשטיד"א בתנור עם פת וזב תחתיו, דינו כאלו כליש עינו ואפי' בלא זב נמי יאסר דהא דרך העיסה ג"כ יהיב טעמא דהא שמן הוא ומפעפע מחתיכה לתנור, והבלוע הולכת בכל התנור אלא ודאי כהנ"ל וכ"כ עוד בסי' ק"ה, ולפענ"ד נראה דממקומו היא מוכרע שלא כדבריו, דהא מבואר בטו"ז ס"ק ג' בעובדא שאפו פלאדי"ן על קרקע שלו בלא כלי ואח"כ שמו שם קדרה של בשר רותחת על אותו מקום שהי' הפלאדי"ן מונח והתיר הטו"ז משום דחרסית של תנור שבלעו מן החלב שמובלע בפלאדי"ן לא גרע מקדירה, והו"ל כשתי קדירות, שנוגעות זה בזה, ולדעת החו"ד הנ"ל ת"ל דהתנור לא בלע כלל מהפלאדי"ן ומהטו"ז משמע אלו הוי שמו אוכל עצמו על אותו המקום שהי' הפלאדין מונח הי' אסור, ואמאי הא לא בלע כלל מהגבינה שבפלאדין: מיהא אחרי העיון יש ליישב עפ"י מש"כ הש"ך בס"ק ב' בטעמא דל"ח שמא זב היכא דלא חזינן כן בהדיא משום דהו"ל ס"ס ספק זב או לא ואת"ל זב שמא אין הבלוע מפעפע בכל הכלי, וכ"ז אם החשש הוא על הפת שהוא ברחוק, משא"כ אם שמו פת על אותו מקום ממש אין כאן אלא ספק אחד שמא זב או לא משו"ה הוצרך הטו"ז להתיר מחמת שאין בלוע יוצא מחתיכה לחתיכה, ועיי' מג"א סי' תנ"א ס"ק ל"ז שכ' וז"ל אך לפי מה שרגילין לאפות עוגות עם שומן א"כ אסור כלו עיי"ש, ולהחוו"ד קשה דהא מ"מ הרחת אינו בולע כלל מהעיגות, ודוחק לומר דהחשש משום שמא אפו עוגות המשוחים בשמן, דלשון המג"א לא משמע כן:
אלא עוגות שנילושים בשמן קאמר, ולדעת החוו"ד אם אפו עוגות הנילושת בחלב, במחבת של בשר, נימא דהמחבת לא נאסרה כלל והוא מילתא דתמוה מאוד, ע"כ נ"ל דקושיי' החוו"ד בלא"ה לק"מ, עפ"י מה שהעלה בחרע"א סי' צ"ב בש"ך ס"ק כ"ז דממקום למקום בכלי עצמו נמי אינו מתפשט הבלוע בלא רוטב והוכיח כן דבכלי ריקן על האש ונפל על הכלי דבר איסור אמאי לא נאסר אלא כ"ק, ואמאי לא אמרי' בשעת הצלי נאסר כ"ק ואח"כ הולך מקליפה לקליפה האחרת אלא ע"כ דאננו הולך בלא רוטב אפי' בתוך אותו כלי, וא"כ קושיי' החו"ד לק"מ, דדוקא היכא דזב תחתיו ממשו של השומנינית הוא דאסרי' מחמת שמפעפע משא"כ בלא בלע כ"א טעם פשטיד"א, אבל ודאי המאכיל מפליט טעם שבו לתוך הכלי בדבר שמן אפי' בלא רוטב, ועיי' מש"כ הש"ך שם והטו"ז לפרש דברי הרמ"א דאם זב תחתיו דינו כאלו נלוש עמו דר"ל זב תחת הפשטיד"א אפי' רחוק מן הפת, ובא"ע וכו"פ העלה דדוקא תחתיו ממש קאמר דאל"כ הו"ל נ"ט בר נ"ט, והא דבהגא"ש שהביא הש"ך איתא אפי' זב לחוץ, איהו לשיטתו דאוסר נ"ט בר נ"ט באפי', ובחוו"ד העלה דל"ש בזה נ"ט בר נ"ט כיון דהוא בשעת אפי' ומתחלק הטעם בשוה עיי"ש, ולולי דבריהם ז"ל הי' נ"ל דדברי הרמ"א כפשוטן דוקא בזב ממש תחת הפת ולא תיקשא מהגא"ש כלל דהרמ"א מיירא בתנורים שלנו שהוא מעשה חומר ולבנים נמצא אם אננו זב תחת הפת ממש אין לחוש שמא מפעפע בכל התנור דהא קיימ"ל אין בלוע יוצא מכלי לכלי ואפי' בדבר שמן, ולבנה ללבנה נמי הו"ל כמו מכלי לכלי, משא"כ הגא"ש דמיירא בתנורים שלהם שהם כלו מקשה מכלי אחד של חרס בזה שפיר קאמר אפי' לא זב אלא ברחוק מן הפת אסור משום דמפעפע בכלו:
כן נראה לפענ"ד בס"ד ודו"ק היטב: