ערוגת הבושם על יוד - א· רבי משה גרינוולד
סימן עד
דיני סמני עופות המבואר ביו"ד סי' פ"ב א) אמרי' בש"ס ס"פ א"ט כ"ד עופות טמאין נינהו:
והנה בתו"כ פרט הכתוב כל העופות טמאים, ולמה נשנו במשנה תורה וגם שינה בהם הכתוב ממה שנאמר בתו"כ דהתם כתיב את הדאה והאיה למינה:
ובמשנה תורה כתיב והראה ואת האיה והדיה למינה ואמרי' התם דאה וראה אחת היא דאי ס"ד תרתי אינון מכדי מ"ת לאסופי קאתי מ"ש הכא כ' דאה ומ"ש התם דכתיב ראה ולא כתיב דאה, תו אמרי' איה ודיה אחת היא דאיס"ד תרתי אינון מ"ש בתו"כ כתיב למינה אאיה, ובמ"ת כתיב למינה אדיה, ולא כתיב למינה אאיה א"וו איה ודיה אחת היא:
ולכך נאמרו כל השמות שלא ליתן פתחון פה לבע"ד לחלוק עיי"ש, וכ' התוס' דצריך לדקדק מ"ש דכתיב בויקרא דאה, ובמ"ת ראה ולא כתיבי תרווייהו בחד דוכתא וגבי איה כתיב בויקרא איה ובמ"ת כתיבי תרווייהו איה ודיה, ותירצו דהיינו טעמא דבשלמא דאה וראה לא רצה לכתוב שניהם במשנה תורה אע"ג דמין הדין הי' לו לכתוב במ"ת כל השמות דאתי לאוסופי ולפרושי משום דא"כ הו"א דדאה וראה תרתי נינהו ולאוסופי קאתי: אבל באיה ודיה אין לטעות אעפ"י שכתיבי שניהם דמדכתיב בתו"כ למינה אאיה ובמ"ת כתיב למינה אדיה ש"מ דתרתי נינהו עכ"ד:
ועדיין דבריהם צריכין ביאור אי הוי כתיבי נמי דאה וראה בחד דוכתי והו"א דתרתי נינהו מאי הוי נפק"מ בזה סוף סוף לא הוי נפיק מינה חורבא אי הי' שום אדם טועה בזה, וא"כ אכתי הוי ניחא טפי לכתוב כל השמות דאתי לאוסופי כי היכא דכ"ר גבי איה ודיה ונראה ברור בכוונת התוס' משום דבאמת קיימ"ל כל שבקי בהם ובשמותיהן עוף הבא בסי' א' טהור ובלבד שיכיר פוע"ז ובשתי סימני' בעי' שיכיר עורב ובג' סימני' בעי' שיכיר י"ט עופות, ומי שבקי בכולם כל העוף שבא לפניו ומכירו שאינו מכ"ד עופות א"צ שיבדוק בסימנים כלל, והנה אי הוי כתיב דאה וראה במ"ת והו"א דהם שני מינים א"כ כל העוף הבא בסי' טהרה אכתי לא הו"מ לאכשורי דהא איכא עוד עוף א' בעולם שאינו מכירו דהיינו חד מדאה וראה כיון דלפי ס"ד הם שניהם ובאמת אין לנו לחוש לזה דהא דאה וראה אחת הוא משו"ה הצריך רחמנא להשמיטו אע"ג דמן הדין הי' ראוי לפרש במ"ת כל המינים כדרך שעשה באיה ודיה מיהו כל זה לקושטא דמילתא דקיימ"ל עוף הבא בסי' א' טהור כדילפינן מנשר, וכ"ש בתרי או בתלת אבל למאי דס"ד דבעי' דומיא דתורין, כדשקיל וטרי בסוגי' א"כ לא מהני מידי אפי' אם מכיר כל העופות טמאים דהא ילפי' מהם דהה"ד שאר עופות שי"ל סימן טהרה א"כ שוב אין נפק"מ במה דהו"א שיש עוד עוף טמא בעולם ושוב א"א לומר דמשו"ה לא נכתבו שניהם במ"ת דאה וראה משום דא"כ הו"א ששני מינים הם, דאף אי הו"א כן מאי הוי וא"כ יש הוכחה לאידך גיסא מדלא נכתבו שניהם ביחד כדרך שנכתבו איה ודיה ש"מ שני מינים הם, ובמאי דכתיבנא ארוחנא בס"ד ליישב תמי' נשגבה שתמה בחי' הרשב"א בהא דקאמר הש"ס כ"ד עופות טמאים וד' סימנים תלתא הדר' בכולה, עשרים מהם שלשה שלשה, תרי בעורב חד בפרס וחד בעזניה, הא כ"ד הם עם נשר ונשר אין לו שום סימן, ולפימש"כ מתיישב שפיר כמין אומר די"ל דהש"ס לא מיירי מנשר כלל רק מהעופות דהדרי בהו סימן טהרה, ואמר כ"ד נינהו, דהא לפום סברא דמקשה דלא ילפי' מנשר, א"כ מוכח דראה ודאה תרתי נינהו, ועיי' במהרש"א מה שדקדק על התוס' דנקטי בכולהי שמעתין י"ט עופות ובש"ס קאמר עשרים, ולהנ"ל ניחא בס"ד דהתוס' נקטו לקושטא דמילתא א"כ ליכא אלא י"ט עופות דאית כלהו תלתא סימנים, כנ"ל נכון בס"ד, ומה שצ"ע עוד על התוס' הא ליכא י"ט בג' סימנים דעורב ומינו לית להו אלא תרי עיי' בחי' הח"ס ז"ל:
ב) ובעיקר קושיי' התוס' הנ"ל הי' נלענ"ד ליישב בס"ד, דלכאורה צ"ע בהא דקאמר רבי אקרא אני איה דיה וכונה נכתבו שניהם שלא ליתן מקום לבע"ד לחלוק, שלא יהי' אתה קורא דיה והוא קורא איה, אכתי אין זה נתינת טעם למה נכתבו שניהם במקום א' במשנה תורה הלא הי' די אם יכתוב איה בתו"כ ודיה במ"ת, כי היכא דסגי בדאה וראה שלא נאמרו שניהם יחד, ונהי דכתבו התוס' דמן הראוי שיהי' כל השונות נכתבין במ"ת כיון דאתי לאוסופי סוף סוף כיון דחזינן דבדאה וראה לא הקפיד הכתיב במה שנאמר א' בתו"כ וא' במ"ת ההד"נ באיה ודיה הוי סגי בהכי, מיהא נ"ל דבאיה ודיה כיון דכתיב בהו למינה א"כ אי הוי כתיב במ"ת רק הדיה למינה הו"א האי למינה אתי לרבות איה דכתיב בויקרא ואע"ג דאיה ודיה אחת היא מ"מ הו"א שהתורה כ' כן כדי שלא ליתן פ"פ לבע"ד לחלוק וכמו"כ האי למינה דכתיב בויקרא אאיה, הו"א דאתי לרבות דיה, אבל מה שהוא באמת למינא דאיה ודיה לא הוי ידעי' כלל דהוא בכלל עופות טמאים דהא באמת י"ל ג' סימני טהרה דהוא באמת אינו לא איה ולא דיה, משא"כ השתא דכת' איה וגם דיה במ"ת ע"כ ידעי' דהאי למינה קאי אעוף אחר שאינו לא איה ולא דיה אלא עוף אחרינא, והיינו דקאמר רבי אקרא אני איה דיה למה נאמרה כדי שלא ליתן פ"פ לבע"ד לחלוק וכו' לכך כ' במ"ת והראה ואת האיה ודיה למינה, ולכאורה יל"ד טובא למה לי' לחזור ולשנות לכך נאמר במשנה תורה, הא כבר פתח כן ואמר אקרא אני איה דיה, ותו דמתחילה פתח באיה ודיה, ואח"כ בסיום דבריו קאמר לכך נאמר והראה ואת האיה ודיה, ותו למה הוצרך להביא גם למינה, אולם למאי דפרישית מדוקדק מאוד, דרבי בא לתרץ בדבריו דנהי דנאמרו כולם משום שלא ליתן פ"פ לבע"ד מ"מ הוי סגי שיכתוב איה בויקרא, ודיה במ"ת כדאשכחן בדאה וראה, מיהא כיון דכתיב באיה ודיה גם למינה שפיר הו"א כנ"ל, והיינו דקאמר רבי לכך נאמר והראה והאיה והדיה למינה וא"ש ובזה יתיישב ע"נ קושיי' התוס' בהא דמקשה הש"ס למה לי למיכתוב איה ודיה כיון דשניהם א' הם, ולא פריך כן על דאה וראה ולהנ"ל ניחא דעל דאה וראה שלא נכתבו שניהם יחד ידע המקשן דהוצרכו לכתוב שניהם שלא ליתן פתחון פה לבע"ד, אבל איה ודיה שפיר מקשה למה הוצרכי לכתוב שניהם יחד דהא הוי סגי אם יכתוב א' בויקרא וא' במ"ת כדאשכחן גבי ראה ודאה, וממילא יתיישב נמי קושי' התוס' שם מ"ש דבדאה וראה לא כתיבי תרויי' בחד דוכתא ואיה ודיה כתיבי שניהם יחד ולמאי דפרישית איה"נ דהוא בכלל דבריו של רבי, ויהיב בי' טעמא שפיר כדפרישית ודו"ק:
ג) עוד מצינו שינוי בין הכתובים בויקרא להכתובים במ"ת, דבויקרא כתיב רחם, ובמ"ת כתיב רחמה, וראיתי בתשו' ח"ס סי' ע"ד שכ' עפימ"ש התוס' בנדה דף נ' גבי תרנגולתא דאגמא דיש חילוק בין זכר לנקיבה, ושוב דחי פי' זה והעלו דאין סברא לחלק, אלא דתרנגולא דאגמא ותרנגולתא דאגמא תרי מינים נינהו בתרנגולא דאגמא שריין בין זכר ובין נקיבה ובתרנגולתא אסירי תרוויי',, וכ' מדכתיב בתו"כ רחם בלשון זכר ובמ"ת רחמה בלשון נקיבה, ומשנה תורה לאסופי קאתי הנקיבה, משא"כ באינך אפשר דחלוק יש במקצהן בין זכר לנקיבה ודלא כהתוס' שדחו פירוש הנ"ל, ושוב העלה בצ"ע ולענ"ד נראה ליישב בס"ד עפ"י מה שנתקשה הח"ס ז"ל עוד כיון שסימני העוף לא נתפרשו בתורה אלא שחכז"ל המציאו כן ע"י בדיקתם מה בין תור לנשר מפני מה לא הכניסו בזה גם סימני הבצים דראשו א' חד וראשו א' כד עיי' חולין דף ס"ד אע"ג דסימני בצים לאו דאורייתא מה בכך הלא כל אלו סימנים לאו דאורייתא אלא שמצאו כך ואי דאיכא עורבא דדמיא ליונה מה בכך נימא דאסרו הכתוב וי"ל ג' סימני טהרה שכמו שאנו אומרים עתה שי"ל ב' ס"ט ונאסר כן נאמר שיש לעורב ג' ס"ט ולי"ט עופות ד' ולנשאר ה' סימני טומאה, ולענ"ד נראה די"ל כיון דבמ"ת כתיב רחמה לשון נקיבה שמע מינה דבויקרא דכתיב רחם מיירי בזכרים וכיון דסימני טהרה ילפי' מנשר דכתיב בויקרא והתם בעופות זכרים מיירי ממילא מוכח דסימני בצים אינם בכלל סימני טהרה, והשתא י"ל דמהיי"ט גופא שינה הכתוב לכתוב במ"ת בלשון נקיבה רחמה וא"ש, ועיקר הקושי' נ"ל דלק"מ הא מבואר בתוס' בריש סוגיי' בד"ה מה כשר דאע"ג דאמרי' כ"ד עופות טמאין הן היינו שע"י יש להכיר כל העופות טהורין משום דעוף שיהי' לו אפי' סי' א' אינו בנמצא אלא אותן המפורשין בתורה אבל עופות שאין להם סי' טהרה איכא טובא, וא"כ מי בדק הבצים מכל עופות טמאים לראות אם שני ראשיהן כדין או חדין, או לא הא אפשר שיש מהן א' שבצים שלו הם כבצים של עוף טהור, וכיון דילפינן מנשר דכל שאינו דומה לנשר אפי בסי' א' של טהרה מותר א"כ אם נזדמן לפנינו עוף א' מאותן עופות ויהי' לו בצים כשל עוף טהור יבא להתיר את הטמא, והא ודאי אין להקשות הא גופא מנ"ל דילמא איה"נ כל כעוף שאין לו שום סי' בגופו אלא שי"ל סימני בצים נמי שרי דעכ"פ לא דמיא לנשר, הא ודאי לק"מ כיון דילפי' מנשר בעי' דומיא דנשר, וכל שדומה לנשר אע"ג דביצים שלו אינם דומין לביצת נשר א"א למעטו, וז"פ וברור:
ועיי' בליקוטי תורה לרבינו האר"י הק' פ' ראה, דאותיות שניות של סימני טהרה רמזים באות' צפור באופן זה אות ב' דאצבע הוא צ' אות ב' דזפק הוא פ אות ב' דדורס הוא ו' אות ב' דקרקבן הוא ר' הרי צפור א"כ שפיר ראו חז"ל מה שלא הכניסו גם סימני הביצים בתוך סימני טהרה ד) והנה הרמב"ן חולק עם הרמב"ם וס"ל דלא בא הכתוב אלא לעבור בעשה ול"ת, אבל הבדיקה בסמנים ל"ח מ"ע ועיי' מש"כ בזה בפ' שמיני, ונראה לפימש"כ החוו"ד בסי' ק"י בהא דפסק הרמב"ם סדא"ו לקולא דהוציא דינו מש"ס סוטה דף כ"ט דר"ג רמי כתיב והבשר אשר יגע ברא טמא לא יאכל טמא ודאי לא יאכל הא ספק יאכל, וכתיב כל טהור יאכל בשר טהור ודאי הוא דיאכל הא ספק לא יאכל אלמא לישנא דקרא משמעותי' על הודאי ולא על הספק, ומזה מוכח נמי דשאני היכא דכ' רחמא קום ועשה לשוא"ת עיי"ש דמיישב בזה הקושי' דמקשים על הרמב"ם משמעתא דרובא בפ"ק דחולין, ולפ"ז י"ל לשיטת הרמב"ם הנ"ל נהי דסדא"ו מה"ת לקולא הכא דכ"ר בלשון קו"ע לבדוק בסימני העוף, אמרינן ספיקו לחומרא דכל צפור טהורה תאכלו משמעותו דטהורה ודאי בעינן ולא ספיקו, כי הא דרב גידל הנ"ל ועפי"ז נראה דיש ליישב בס"ד קושי' התוס' בחולין דף ס"ו בהא דאמר חזקי' מניין לביצת עוף טמא שאסור מה"ת שנאמר את בת היענה, וכי בת יש לה ליענה אלא זה ביצתה והקשו בתוס' ל"ל קרא ע"ז ת"ל דכל היוצא מן הטמא טמא כדאמרי' בפ"ק דבכורות, ולשיטת הרמב"ם ניחא דנפק"מ לעניין ספיקא דאי משום כל היוצא מן הטמא הוי אמרי' ספיקו לקולא, אבל השתא דנכתוב איסורו דביצה בהדי עופות טמאים א"כ י"ל דעשה הנ"ל על הביצים נמי קאי, וספיקו לחומרא ועפי"ז יש ליישב ס"ד קושי' התוס' והראשונים בשמעתא דסימני ביצים דבפא"ט דף ס"ג פריך הש"ס ולבדוק בסימנים ומסקינן דסימנים לאו דאו' ואלו בע"ז דף ונ' גבי עוברי דגים דאינם נקחים אלא מן המומחה פריך הש"ס כן ומשני בנימוחו והול"ל דסימני' לא"ד ועיי' מש"כ התוס' בשם ר"ת דסימני ביצים הוא דלא הוי דאורייתא משום דאיכא עורבא דמיא לדיונה משא"כ בסימני עוברי דגים דלא שייך האי טעמא והתוס' הקשו מירושלמי עיי"ש, לפימש"כ עפ"י שיטת הרמב"ם א"ש בס"ד, דבאמת כיון דספק דאוריי' מה"ת לקולא א"כ נהי דסמנים לאו דאורייתא מ"מ מדאוריי' לו יהא אלא ספק השקול נמי הו"ל להקל, ולענין איסורא דרבנן שפיר הו"ל למסמך אסימנים, מיהא לפימש"כ ניחא דהכא כ' רחמנא בלשון קום ועשה כל צפור טהורה תאכלו מודה הרמב"ם דספיקא לחומרא, וכיון דביצה נמי כ' התורה בהדי עופות טמנאים גם בביצה אמרי' כן ושפי' קאמר בגמרא, וכל זה ביצי עוף טמא, משא"כ עוברי דגים נהי דאסירי מדאורייתא משום כל היוצא מן הטמא מ"מ לא עדיף משאר סדא"ו דמה"ת לקולא משו"ה שפיר פריך הש"ס בע"ז ולבדוק בסימנים והוצרך לתרץ דמיירי בנימוחו, וא"ש בס"ד: ודע דלפימש"כ התוס' דביצת השרץ שלא ריקמה לא מיתסר מדאורייתא דא"א למילף מביצת עוף טמא עיי"ש א"כ כש"כ או עכ"פ הה"ד ביצת דג טמא לאו דאורייתא, ולפי"ז צע"ג למה הוצרכו לדחוק כ"כ לתרוצי סוגי' דחולין אסוגי' דע"ז הנ"ל והא בפשיטות הומ"ל, דביצת העוף טמא דאורייתא משו"ה ל"ס אסימנים משא"כ ביצת דגים טמאים, וכהי"ג הקשה הפלתי בסי' פ"ג הא בש"ס דע"ז קאמר דאינם נקחין אלא מן המומחה ולא מסתם בנ"א וי"ל דזה אינו אלא מדרבנן דמדאורייתא אפי' סתם ב"א עאנ"ב עיי"ש, וכיון דאינו אלא לענין דרבנן שפיר סמכי' אסימנים עיי"ש, ולפימש"כ הקושי' חמורה טפי ובפשיטות דהא התוס' בעצמן כתבו דדוקא ביצת עוף טמא אסור מדאורייתא, ומכאן ראי' ברורה למש"כ הח"ס ז"ל בתשו' סי' ע"ח דלמאי דקאמר סימנים לאו דאורייתא אפי' באיסור דרבנן אין לסמוך ע"ז ואינו דומה להא דאמרי' בעלמא סימנים דרבנן דהתם תקין רבנן למיהדר אבידה בסימנים משא"כ הכא כיון דאיכא עורבא דדמיא לדיונה, לא הוי בכלל סימנים כלל וא"כ לק"מ קו' הכו"פ וגם קו' דידי ובזה מדוייק מאד פירש"י בחולין דף ס"ג שם דכ' סימנים לא"ד, לאו הלל"מ לסמוך עליי' ולכאורה מאי בעי רש"י בזה ומה בא ללמדינו ולהנ"ל ניחא דבא ללמדנו דא"א למסמך אהני סימנים אלא אם נוכל לומר דהם הלל"מ דאטו חכז"ל קניגי או בכיסטרי היו שבדקו כל ביצים שבעולם לידע סימני ביצים וא"כ אין מקום למסמך אסימני ביצים אלא אם נימא דמסורת הוא כך מהלל"מ אבל כיון דסימנים לאו דאורייתא דהיינו דלא הוי הלל"מ שוב א"א למסמך עליי' כלל אפי' באיסור דרבנן ודו"ק:
ה) עונ"ל בס"ד עפ"י מה שהבאתי כ"פ ומה שחידש הריב"ש דלעניין סימני בהמה טהורה לא אזלינן בתר רובא כיון דכתב רחמנא והבדלתם בין הבהמה הטהורה וכו' א"כ בעינן שיהא מבורר בודאי ולא יהא בה שום חשש אפי' להמיעוט עיי' מש"כ בסימני בה"ט וסימני עופות טהורים בפ' שמיני, ונ"ל בס"ד עפ"י שיטתו יש מקום בראש ליישב שפי' קושיי' התוס' הנ"ל מקרא דבת היענה ת"ל משום דכל היוצא מן הטמא ולהנ"ל ניחא בס"ד דאי משום כל היוצא מן הטמא זה אינו אלא איסורא בעלמא הוי אזלי' בתר רובא כמו בכה"ת כולה אבל השתא דכ' רחמנא בת היענה לאסור ביצת עוף טמא א"כ קרא דוהבדלתם גם על הביצה נמי קאי שוב לא אזלי' בתר רובא, ומיושב שפי' קושיי' התוס' ועפי"ז ניחא נמי ליישב סוגי' הש"ס בחולין הנ"ל דלא יהא נסתר מש"ס ע"ז דהוצרך לאוקמי בשנימוחו דנהי דאמרי' סימנים לאו דאורייתא, ואיכא עורבא דמיא לדיונה מ"מ א"א להכחיש המציאות דרוב ביצים שיש להם סימני טהרה הם משל עופות טהורים, וא"כ הול"ל בתר רובא, וכן הקשה הפלתי בסי' פ"ג עיי"ש מיהא לפימש"כ ניחא בס"ד די"ל כיון דביצת עוף טמא כ' רחמנא בהדי עופות טמאים א"כ עלה נמי קאי מ"ש דוהבדלתם משו"ה לא אזלי' בתר רובא, ומיושב ג"כ קושיי' הראשונים בהא דפריך הש"ס אברייתא דלוקחין ביצים מן הנכרים בכ"מ וליחוש דילמא דעוף טמא נינהו הקשו הראשונים הא אמרי' עופות טהורים מרובים משל טמאים, וא"כ הול"ל בתר רובא ולשיטת הריב"ש הנ"ל ניחא דהכי לא אזלי' בתר רובא משום מצות והבדלתם, וכל זה לענין ביצת עוף טמא דכתיב בהדי עופות טמאים וקאי עלה מצות והבדלתם משא"כ ביצי דגים דלא מתסרי אלא משום איסור בעלמא דכל היוצא מן הטמא טמא איה"נ דאזלי' בתר רובא וא"כ שפיר פריך הש"ס בע"ז ולבדוק בסימנים והוצרך לשנויי דמיירי בנימוחו וכ"ז לענין עוברי דגים אבל אדגים עצמן א"א לסמוך מחמת סימני עוברים דלענין דגים בעצמן שוב א"א למסמוך ארובא דבדגים הא איכא מצות והבדלתם וא"כ בירושלמי שהביאו בתוס' שפי' קאומר דהתם קאי אהא דבעי להתיר הדג עצמו משום סימני ביצים דידהו ע"ז שפי' השיב לו דא"א לסמוך על זה משום דאיכא של טהור דומה לשל טמא עיי"ש וניחא בזה נמי הא דהקשה בח"ס מאי פריך הש"ס על לשון הברייתא כסימני ביצי כך סימני דגים סימני דגים ס"ד סנפיר וקשקשת כתיב הא שפיר יש לומר הכוונה היכא דא"א למקום אסו"ק כמו הדג ברבוט"א שהביאו התוס' וכיו"ב שי"ל ספק אי הסיר קשקשת כשהעלוהו, יש לסמוך אסימני ביצים ולהנ"ל ניחא דהוי פשיטא לי' להש"ס דא"א למסמך על הדג מחמת סימני הביצים מטעם הנ"ל ודו"ק: ו) כ' הרמב"ם בפ"א מהמ"א סימני עוף טהור לא נתפרש מן התירה, אלא מנה טמאים בלבד ושאר מיני העוף מותרים והמינין אסורין ארבעה ועשרים הן ואלו הן הנשר וכו וכו' כל ני שבקי במינין אלו ובשמותיהן הרי זה אוכל עוף שאינו מהן וא"צ בדיקה וכו' עו"ש מי שאינו מכירין ואינו יודע שמותיהן בודק בסימנים אלו שנתנו חכמים כל עוף שהוא דורס ואוכל בידוע שהוא מאלו המינים וטמא ושאינו דורס ואוכל אם יש בו א' מג' סימנין אלו ה"ז עוף טהור ואלו הן אצבע יתרה או זפק או שהי' קרקבנו נקלף ביד עיי"ש ובש"ס חולין דף ס' וקשיא לי לפי מה שמנה הרמב"ם מצות עשה לידע הסימנים שמבדילין בהן בין בהמה חו"ע שמותר לאכלן ובין שאסור לאכלן שנאמר והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה ובין העוף הטמא לטהור ומבואר בסי' החינוך דאם אכל בלא שהבדיל תחילה ביניהם אפי' נתברר הדבר בתר הכי שהי' ממין המותר מ"מ ביטל מ"ע זו של והבדלתם, ובתשו' הריב"ש מבואר דלעניין מצות והבדלתם לא אזלינן בתר רובא כיון דכ' רחמנא והבדלתם בעינן שידע בירור שהוא מובדל בסימני טהרה וחיישינן למעוטא א"כ אמאי אם הי' בקי בהן ובשמותיהן אוכל עוף שאינו מהן וא"צ בדיקה נהי דשוב ליכא משום לאו דלא יאכלו אבל עכ"פ הי' צריך לבדוק בסימנים משום מ"ע דוהבדלתם, וכ"ש דקשיא טפי דהא עוף השוכן עם הטמאים טמא או עכ"פ בשוכן ונדמה דפליגו ר"א ורבנן למר כדא"ל ולמר כדא"ל, וא"כ עכ"פ היה צריך לבדוק ג"כ בסימני טהרה משום חשש זה ומשום מ"ע דוהבדלתם, ומתוך כך נראה ברור דלא קאי מ"ע דוהבדלתם אלא על סימנים המפורשים בתורה להכירא כגון סימני בהמה וחיה וסימני דגים וחגבים, אבל סימני העוף שלא נתפרשו אלא שהתורה מצה מינים הטמאים בלבד לא קאי מצות הבדלה אלא להבדיל ולהכיר שאינו מאותן המינים אבל כל שמכיר שאינו מאותן המיני' א"צ שוב לבדוק אי יש לו סימן טהרה, וניחא בזה לשון המשנה בפא"ט דתנן סימני בהמה וחיה נאמרו מה"ת וסימני העוף לא נאמרו אבל אמרו חכמים וכו' ולכאורה איכא למידק למה לי' לתנא לאשמעינן כזאת זיל קרי בי רב הוא ולא הו"ל למימר אלא אלו הן סימני העוף וכו' אבל רישא דסימני בהו"ח נאמרו וסימני העוף לא נאמרו הוא משנה שא"צ, ולהנ"ל ניחא שפיר משום דבעי למתני סימני העוף א"כ הו"א דכל שלא בדק בסימנים אלו עכ"פ ביטל מ"ע זו משו"ה הקדים דסימני בהו"ח נאמרו וסימני העוף לא נאמרו א"כ לא קאי מ"ע זו כי אם לידע ולהכיר שאינו מכ"ד עופות המפורשין לאיסור, ומ"מ פשיטא נמי דאפי' אינו בקי בהן ובשמותיהן אלא שנתברר לו שהוא עוף טהור ע"י סימנים אלו שנתנו חכז"ל נמי לא עבר על מ"ע דוהבדלתם דמה לי אם מכיר שאינו מהם ע"י טביעת עין והכרה או שנתברר לו כן ע"י סימן טהרה סוף סוף יודע בודאי שאינו מעופות הטמאים, אבל ודאי כל שיודע ומכיר בהם ובשמותיהם שוב א"צ לבדוק בסימני טהרה שלא נתפרשו בתורה אפי' מחמת חשש מ"ע דוהבדלתם ובזה ניחא נמי הא דאמרי' בש"ס חולין דף ס"ג אמר ר' יצחק עוף טהור נאכל במסורת נאמן הציד לומר עוף זה טהור מסר לי רבי, ולכאורה הלשון תמוה דלא הו"ל למימר אלא עוף נאכל במסורת, דהא מיירי בעוף שאנו מסופקין בו אם הוא טהור או לא א"כ כ"ש לומר עוף טהור נאכל במסורת דאם ידעינן שהוא טהור א"כ א"צ לנאמנותו של ציד, ואין לומר דבא לאשמעינן דאינו נאכל אלא במסורת וכדס"ל לרש"י משום דחיישינן שמא ידרוס אח"כ כדאשכחן גבי תרנגולתא דאגמא דא"כ עיקר חסר מן הספר דהו"ל למימר אין עוף טהור נאכל אלא במסורת אבל השתא משמע מלשון זה דהתירא אתי לאשמעינן ולהכא ניחא בס"ד דהו"א כיון דאיכא מ"ע דוהבדלתם לידע הסימנים שמובדלין הטהורין מהטמאים, ובעופות שלא נאמרו הסימנים בתורה אלא שמנה הטמאים בלבד א"כ ע"כ קאי המצות עשה עליהו א"כ כי היכא דלא סמכינן לעניין מ"ע זו על הרוב כמש"כ הריב"ש הו"א דלא עדיף הנאמנות של ע"א מרוב, וכל עוף שאנו מסופקין בו אפי' אם נראה בו סימני טהרה מ"מ א"א לאכלה אפי' בעדותו של זה הציד דאיכא עכ"פ משום מ"ע דוהבדלתם קמ"ל דבמסורת מיהא נאכל שפיר:
ויתיישב בזה עוד בס"ד בהא דתנן כל עוף הדורס טמא הקשו בתוס' והאיך קים להו לרבנן הך מילתא וכי קניגי או בליסתרי היו שבדקו כל עופות טהורים ואין שום עוף טהור דורס הא אמר לקמן לעופות טהורים אין מספר ואי הלל"מ הוא לנה לי דכ"ר פרס ועזניה תרווייהו לא לכתוב אותו שדורס דממנפ"ש חד מיניי' דורס שאין בכל א' אלא חד סימן טהרה ואותו שיש בזה אינו בזה כדמוכח בגמ' והנה התוס' תירצו דשמא קבלה הי' בידם מימות נח שהקריב מכל עוף טהור ובדק את כולם ומסר לדורות שאין עוף טהור דורס עיי"ש מיהא נ"ל דתי' התוס' לא א"ש אלא לשיטתם דסי' הדריסה הוא דורס ואוכל מחיים א"נ כפרש"י שאוחז בציפרניו ומגביה מן הארץ, אבל לשיטת הראשונים דהיינו שמכה ברגליו על הבע"ח ומטיל בו ארס כענין דריסה המטריף אין תי' התוס' מספיק דהא מבואר ברין דסי' זה א"א להבחינו, דודאי אין ברית כריתה לעוף טמא שהוא טורף ודורס בכל עת דדילמא השתא נח רוגזי' ולא יעיר כל חמתו ואי מדר"א ב"צ דאמר כל עוף החולק את רגליו טמא גם זה אינו סימן אלא לטמא ולא לטהר עיי' בר"ן ואפי' לגירס' הספרים ואם אינו חולק בידוע שהוא טהור מ"מ עכ"פ לא משמע דסימן זה נמסר מנח כן דא"כ לא הו"ל להזכיר אלא סימן זה ועכ"פ קשיא קושי' התוס' ולפימ"ש י"ל דודאי כך הוא הלל"מ דכל עיף הדורס טמא ומ"מ הוצרך לכתוב גם אותו עוף טמא שדורס דהא כיון דכ' רחמנא אותן כ"ד עופות משום מצות הבדלה צריך שיהא בקי בהן ובשמותיהן א"כ הוצרך לכתוב כולם ונהי דכ' הריב"ש דפרס ועזני' כיון דלא שכיחי ביישוב אין צריך להכירם ול"ח להו כלל אפי' מצות והבדלתם לא קאי על הני דלא שכיחי כלל מ"מ נפק"מ מיהת באתרא דשכיחי פויע כדאמרי' בש"ס דף ס"ג הא באתרא דשכיחי פו"ע א"כ באותן מקומות דשכיחי פו"ע אי לאו דקאמר רחמנא בהדי' פו"ע ולא הוי אסרינן להו אלא משום דיש להם סימן טומאה דכל עוף טמא דורס הוי אזלינן בתר רובא בעוף הבא בסי' א' אבל השתא דכ' פו"ע בהדיא א"א למיזל בתר רובא ובעי' שיכיר שאינו פו"ע ובהכי ניחא טפי הא דאמרי' בש"ס דף ס"ג שקנאי ובטנאי במקום שנהגו לאכול אוכלין במקום שנהגו שלא לאכול אין אוכלין ופריך אטו במנהגא תליא מילתא ומשני ל"ק הא באתרא דשכיחי פו"ע הא באתרא דלא שכיחי פו"ע ועיי"ש ברש"י ותוס' דבאתרא דשכי' חיישינן משום דדמיא לפו"ע ומיחלפי בהו ולהנ"ל יש להסביר יותר כיון דשכיחי פו"ע א"כ א"א להתיר עוף הבא בסי' א' משום חשש פו"ע דנהי דרובא לאו פו"ע נינהו, מ"מ הא לא אזלינן בזה בתר רוב ונהי דבהני שקנאי ובטנאי ידעי דאינם פו"ע מ"מ אתו להתיר גם פו"ע גופיהו מי שאינו בקי בהם משום דיסמכו על הרוב, ובאמת לא אזלינן בתר רובא בזה כמש"נ הריב"ש ונשא"ב באתרא דלא שכיחי פו"ע דליכא למיחש לכך כיון דבאמת כל עוף הבא בסי' א' טהור דבפע"ז דלא שכיחי כלל סמכי' גם לעניין מצות הבדלה על רובא דטהורים, אמנם בעיקר סברת הריב"ש הנ"ל כ"כ במצות סימני בה"ט מה דקשיא לי הא כתיב והבדלתם בין בה"ט לטמאה ובין החי' הנאכלת ובין החי' אשר לא תאכל ודרשי' בתו"כ והובא בפירש"י עה"ת אצ"ל בין חמור לערוד שהרי כבר נאסר אלא בין שנולדו בה סימני טריפה וכשרה ובין סימני טרפה ופסולה א"כ ה"נ נימא דטריפות לא אזלי' בתר רובא משום דכתיב בי' והבדלתם ונהי דהרמב"ם ל"ס לי' בהך דרשא דתו"כ דהא מוקמי' לה אמצות הבדלה דבהחו"ע וסימניהם מ"מ מוכח מיהת דא"א לומר דלא אזלי' בזה בתר רובא דמי איכא למימר דלהתו"כ לא אזלי' בתר רובא בטריפות ואולי י"ל דדינו של הריב"ש הנ"ל תלי' בהא דפליגו התוס' בפ"ק דב"מ דף ו' עם השמ"ק שם אי רובא הוי ודאי או אינו אלא כספק אלא דהך ספיקא רחמנא שרי' ובמק"א כתבתי דתלי' אי סדא"ו מה"ת לקולא או לחומרא ועפי"ז י"ל הא דפליגי בש"ס דף ס"ב בעוף הבא בסי' א' דלר"נ צריך שיהא בקי בהן ובשמותיהן דאל"כ חיישי' לפו"ע ואמימר ס"ל עוף הבא בסי' א' טהור אפי' אינו בקי בהם ובשמותיהם דלפרס ועזניה ל"ח משום דלא שכיחי ביישוב ולכאורה קשה א"כ מ"ט דר"נ אטו במציאות פליגו וא"ל דר"נ מיירי באתרא דשכיחי פו"ע דא"כ הא דא"ל ר"א לאמימר הא דר"נ מהו א"ל לא שמיע לי כלומר לא ס"ל מאי איכא משום פו"ע הא לא שכיחי ביישוב ואם איתא הול"ל דר"נ מיירי דוקא באתרא דשכיחי פו"ע ולפימ"ש יש ליישב שפיר דבאמת הקשה הריב"ש בעצמו לסברתו הנ"ל א"כ אמאי קאמר אמימר דעוף הבא בסי' א' כשר ול"ח לפו"ע הא לענין מצות והבדלתם לא אזלי' בתר רובא ותי' דפו"ע כיון דלא שכיחי ביישוב כלל אלא במדברו' ובאיים רחוקים ל"ח כלל, אלא דצ"ע מהא דאמרי' בש"ס הא באתרא דשכיחי פו"ע עיי"ש וא"כ עכ"פ לא יהא עדיף ממיעוטא דמיעיטא וכבר העלה בתשו' ח"ס סי' כ"ד דאי לא אזלי' בתר רובא חיישי' גם למיעוטא דמיעוטא והוא מוכרח מש"ס פ"ק דחולין דבעי למילף דאזלי' בתר רובא משחיטה עצמה דל"ח שמא במקום נקב קשחיט ותמוה דילמא לעולם לא אזלי' בתר רובא ומ"מ לא חיישי' שמא במקום נקב קשחיט דזה הוי מיעוטא דמיעוטא דרוב בהמות כשרות ומיעוט טריפות אינם נטרפים ע"י נקיבת הושט ואותו מיעוט דנקיבת הושט נמי לאו במקום שחיטה מנוקבים א"כ ודאי אין לך מיעוטא דמיעוטא יותר מזה, ומתוך כך הוכיח דכל כמה דלא אזלי' בתר רובא אינו יוצא מידי ספק איסור עד שנתברר גם המיעוטא דמיעוטא ולפי"ז הדרא קושי' לדוכתא, וע"כ צ"ל דאמימר ל"ס לי' סברת הריב"ש הנ"ל והשתא י"ל דבסברא זו גופא פליגי ר"נ ואמימר ר"כ ס"ל דבעי' שיהא בקי בהן ובשמותיהן דבענין אחר חיי' לפו"ע אע"ג דלא שכיחי ביישוב דס"ל כשיטת הריב"ש הנ"ל, ואמימר ס"ל דלא כשיטת הריב"ש ומשו"ה ל"ח לפו"ע כיון דלא שכיחי ומ"מ הוצרך הש"ס לומר דפו"ע לא שכיחי ביישוב משום דאל"ה לא הו"ל למיזל בתר רוב עופות טהורים דמאן לימא לן דרוב עופות הבאים בסימן א' טהורין נינהו, דילמא רוב עופות טהורים י"ל יותר מסימן א' בגופם, אבל השתא דפו"ע לא שכיח ביישוב שפיר י"ל גם בעוף הבא בסי' א' דאזלי' בתר רובא כנ"ל נכון בס"ד:
ועפימש"כ נ"ל בס"ד נכון ליישב הא דהקשו התו"ס בד"ה מפני לר"א דמשכחת לה כל ד' סימני טהרה בעורב ומינו עיי"ש א"כ ליכא בפו"ע סימן החדש דהא כלהו סימנים איתניי' בעורב ומינו א"כ קשיא קושי' הש"ס נשר דכ"ר למה לי עיי"ש ובמהר"ם שיף:
ונ"ל בס"ד דלכאורה לשיטת הרמב"ם הנ"ל דאיכא מצות עשה דוהבדלתם כל שאוכל עוף שאינו ברור לו שאינו מכ"ד עופות טמאים, א"כ קשיא מ"ק בש"ס נילוף מתורין מת התם עד דאיכא ד' סימנים וכו' ומשני א"כ י"ט עופות דכ"ר למה לי הא י"ל דאיצטרך משום מצות הבדלה דבעינן שיכיר כל הי"ט עופות דאל"כ עובר על מ"ע דוהבדלתם, מיהא זה אינו דלפום מאי דס"ד דבעי' שיהא ד' סימני טהרה ע"כ א"א לומר דוהבדלתם הוא מ"ע כנ"ל דבשלמא השתא י"ל שפיר דקאמר רחמנא והבדלתם דאע"ג דאתי לקמן עוף שי"ל סימני טהרה מ"מ אסור לו לאכלו עד שיכיר שאינו מכ"ד עופות אבל אי הוי אמרי' דבעי' ד' סימני טהרה דומיא דתורין ל"ש לומר כן, דל"ל שיכיר י"ט עופות דהא ליכא חד מנייהו ד' סימני טהרה, ואיה"נ דהו"מ לשנויי א"כ למאי הילכתא כ' רחמנא מ"ע דוהבדלתם אבל זה באמת נכלל בתי' הגמ' א"כ י"ט עופות דכ"ר למה לי דהא מצות והבדלתם הוא להכיר שאינו מי"ט עופות וא"ל אכתי כדפריך הש"ס ונילף מי"ט עופות מאי משני א"כ עורב דכ"ר למה לי הא י"ל דאיצטרך משום מצות הבדלה דבעי' שיכיר נמי עורב ז"א דהא אם נימא דבעי' ג' סימנים א"כ ממילא קיים מצות והבדלתם אף אם לא יכיר עורב דהא עורב אין לו ג' סימנים ושוב פריך שפיר נילוף מעורב ומשני פו"ע דכ"ר למה לי וליכא למימר דאיצטרך משום מצות והבדלתם דכיון דאינו נאכל אלא בב' סימנים א"כ שפיר קיים מצות והבדלתם אפי' אם אינו מכיר פוע"ז דהא אין להם אלא סימן א' והשתא יתיישבו שפיר קושיות התוס' דהומ"ל על קושיי' ונילף מי"ט עופות דהו"ל י"ט כתובים הכ"א וכן הא דהקשו כדפריך נילף מעורב הומ"ל דעורב ומינו בכהכ"א דעל זה שפיר מצינו למימר כנ"ל דכלהו איצטרך לגופייהו משום מצות והבדלתם, כיון דהשתא קיימי' דבעי' שיכיר העופות טמאים דאל"כ לא סמכינן ארובא משום מצות והבדלתם א"כ ע"כ הוצרך רחמנא לפרש בהדיא כל אלו שצריך להכירם, וא"כ לאו שכהכ"א הם, אלא דאי קשיא הא קשיא א"כ מ"ק הש"ס דהו"ל פוע"ז בכהכ"א משו"ה איצטרך נשר, ולהנ"ל גם על פוע"ז איצטרך קרא לגופייהו משום מצות והבדלתם כנ"ל, וצ"ל דהוי כ"ל להש"ס כשיטת הריב"ש הנ"ל דפוע"ז כיון דלא שכיחו ביישוב כלל הו"ל מיעוטא דמיעוטא וליכא למימר דאם אינו מכירם ואוכל עוף הבא בסי' א' ביטל מ"ע דוהבדלתם וכ"ז לשיטת הריב"ש אבל לפימ"ש ר"נ ואמימר דפליגו אי בעי שיהא בקי גם בפו"ע בהא גופא קמיפלגי א"כ אם לא נימא כשיטת הריב"ש בזה שוב איכא למימר באמת דפוע"ז לא הוי בכהכ"א דאיצטרך למיכתבי' משום מצות והבדלתם כנ"ל, ולפי"ז שוב לא קשיא לר"א כיון דליכא סימן החדש נשר דכ"ר ל"ל דהא איכא למילף מפוע"ז די"ל איה"נ דאיצטרך משה מצות והבדלתם, דבעי' שיכיר נמי נשר, ודו"ק היטב כי נכון בס"ד:
ועיי' לשון הרי"ף דגרס בהאי מימרא דאמימר עוף הבא בסי' א' טהור א"ל ר"א הא דרב נחמן מהו, א"ל דר"נ לא סבירא לי ואבע"א פוע"ז לא שכיחי ביישוב ולכאו' יש לתמוה מאי ואבעיא שייך לומר הכא דהא מאי דקאמר דר"נ לא סבירא לי נמי מהאי טעמא הוא משום דפוע"ז לא שכיחי ביישוב (ושוב מצאתי שהקשה כן בצל"ח על חולין עיי"ש) אולם למאי דפרישית ניחא בס"ד עפ"י שיטת הריב"ש הנ"ל דהא טעמא דר"נ דעוף הבא בסי' א' בעינן שיהא בקי בפוע"ז הוא משום דלא אזלינן בתר רובא דעופות טהורים דעכ"פ ביטל מ"ע דוהבדלתם, וע"ז השיב אמימר דל"ס לי' בזה כרב נחמן אי משום דלית לי' כשיטת הרמב"ם בזה אי משום דאפי' אם נתברר לו שאינו מעופות הטמאים משום דסמיך על הרוב נמי קיים מצות והבדלתם וע"ז קאמר שפיר ואבע"א אפי' אם ת"ל דבמצות והבדלתם לא סמכינן ארובא מ"מ לעניין פוע"ז לא חיישי' לזה כדקאמר הריב"ש דפוע"ז לא שכיחי ביישוב וא"ש בס"ד ז) כלל גדול אמרז"ל כל עוף הדורס טמא ואין לך עוף טהור בעולם שיהא דורס, הכי תנן בס"פ א"ט וכן הוא בכל הפוסקים אלא דבהא איפלוגי האי סימנא דדרוסה באיזה אופן נאמר, לרש"י היינו דורס על המאכל ואכלו ולר"ת היינו שאוכל הבעל חי ואינו ממתין עד שימות, ולרוב פוסקים היינו שמכה ברגליו על הבע"ח ועושהו דרוסה ששנינו בטריפות, והנה התוס' הקשו מנא קים להו לרבנן הך מילתא וכי קניגי או בליסטרי היו שבדקו כל עופות טהורים ואין שום עוף טהור דורס הא אמרי' לקמן דלעופות טהורים אין מספר וכוונת קושייתם דהא ע"כ אין לומר דילפי' הכי מקרא דהא אדרבא מנשר ילפי' דאפי' עוף הבא בסי' א' טהור לפי שאינו דומה לנשר וא"כ אפי' הוא דורס אלא שי"ל סי' טהרה א' נמי כשר מדינא וע"כ צ"ל הא דתנן כל עוף הדורס טמא לאו דינא קאמר אלא דכן הוא המציאות דאינו נמצא בעולם עוף טהור שידרוס וע"ז שפיר הקשו היכא קים להו לרבנן הא מילתא, ומסקי' דהיו להם קבלה ע"ז מנח שהקריב מכל עופות הטהורים ובדק כולם וראה שאין בהם שום א' שדורס וכ"כ לעיל דהתוס' כ' כן לשיטתם אבל לשיטת הסוברים דדורס היינו שדורס וטורף א"א לומר כן:
ויותר קשה דא"א לומר שבדק ע"י שהשליך לפני כאו"א עוף א' לידע אם ידרסנו דהא לא הי' לו מכל המינים:
אלא מה שהשאיר השי"ת בתיבה ואותן הוצרך להשאיר לחיות זרע ע"פ האדמה וע"כ צ"ל לשיטות הנ"ל דהלל"מ הי' להם דכל עוף הדורס טמא ומה שדחו התוס' דא"כ למה הוצרך למכתוב אותן שדורסין צ"ל כמש"כ לעיל משום דנפק"מ לענין מצות והבדלתם או די"ל כדאמרינן בעלמא מילתא דאתי' בק"ו טרח וכ' לה קרא הה"ד מילתא דאתי בהלל"מ ונ"ל דמדקדוק לשון המשנה יש להביא ראי' לשיטות הפוסקים דדורס היינו שמכה ומטיל בו ארס דהא תנן כל עוף הדורס טמא וכל שי"ל אצבע יתרה וזפק וק"נ טהור ויש לתמוה מ"ש דכל ג' סימנים נקיט סימני טהרה וסימן הדריסה נקט סימן הטומאה והכי הו"ל למתני כל עוף שאינו דורס וי"ל זפק וכו' טהור וכ"ש דקשה טפי לפי מה שהקשו בתוס' למה לי' למינקט כל הג' סימנים אפי' בסימן א' טהור דהא א"ד לנשר עיי"ש ותירצו דכל עיקר משנתינו לא באתה אלא לאשמעינן ד' סימנים של טהרה עיי"ש א"כ הו"ל למינקט אינו דורס אבל לשיטות הראשונים ניחא דא"א לברורי אלא אם ידרוס נדע שבודאי טמא אבל אם אינו דורס וטורף אכתי אין ראי' שהוא סימן טהרה דלאו ברית כריתה לעוף טמא הדורס שעושה כן בכל עת דהא זימנין דנח רוגזי' ואינו דורס וכדחזינן בתרנגולתא דאגמא משו"ה נקט סימן הפסול ולא נקט סימן הטהרה משא"כ לרש"י ור"ת צ"ע:
דודאי מה שדורס ברגליו על האוכל הוא מתנהג כן עפ"י המוטבע בו בתולדה, וא"כ למה לא יתנהג כן תדיר ונראה לי בס"ד דר"א ורבנן דפליגו לקמן בש"ס בזרזיר וסנונית לבנה אם הוא ממין עורב או לא פליגי נמי בסימן הדורס מאי ניהו והוא עפ"י מה שהקשו בתוס' בד"ה מפני שי"ל זפק דלר"א איתנייהו בעורב ומיניו כל ד' סימני טהרה וא"כ הדרא קושי' הש"ס לדוכתא נשר דכיר למה לי הא הו"ל פוע"ז בכהכ"א דהא לר"א ליכא סימן החדש ותירצו דבהכי פליגו ר"א ורבנן דזפק של זרזיר קטן וקרקבנו של סנונית לא מבזרא לקלפו בידים ולא חשיב לי' ר"א זפק וקליפה ועיי' במהרש"א שהקשה דעדיין קושייתם במקומה עומדת לפי' הריב"ם דאמר שעירב י"ל אצבע יתרה וזפק וע"כ לדידי' צ"ל דסימן החדש הוא אינו דורס וכיון דע"כ זרזיר וסנונית אינם דורסין מדאכלי לי' בני גליל העליון א"כ אכתי משכחת לה סימן החדש בעורב ומיניו ותי' דס"ל לר"א דאנשי הגליל טעו בזה דהוי סברי דלא דריס וקושטא הוא דדריס כיון שהוא מין עורב והנה קשה לומר דיפלגו בזה במציאות ומתוך כך נראה לי די"ל דבהא גופא פליגו די"ל דזרזיר וסנינות י"ל סימן שאינו דורס על פי פי' רש"י אבל אינך פירושי דדריסה עפ"י פי' הראשונים איתניי' בהו וס"ל לר"א דהיינו הך סימן הדר' ורבנן דאנשי גליל ס"ל דאין זה סימן הדריסה אלא אידך פירושא דדריסה דלא הוי בהו:
ועפ"י מ"ש נ"ל בס"ד ליישב הא דתמוה על הרמב"ם שכ' בפ"א מהמ"א עוף שדורס ואוכל בידוע שהוא מאלו הטמאים ושאינו דורס ואוכל אם יש בו א' משלשה סי' אלו ה"ז עוף טהור לפי שאין בכל מינים אסורים מין שאינו דורס ויש בו א' משלשה סי' אלו חוץ מפוע"ז והם אינם מצויים ביישוב אלא במדברות, והוא תמוה דכיון שי"ל סי' בגופו וגם אינו דורס א"כ בלא"ה ל"ח לפו"ע דהא פוע"ז אין להם אלא סי' א' ותו דמשמע מהרמב"ם דבאתרא דשכיחי פוע"ז חיישי' בעוף שי"ל סי' א' בגופו ואינו דורס, וז"א דהא אמרי' פוע"ז לית להו אלא חד חד, ולמאי דפרישית א"ש בס"ד די"ל הא דאמרי' בש"ס היינו מקמי' דמוסקי' לפלוגתיי' דר"א ורבנן גבי זרזיר וסנונית אבל לבתר דמייתי פלוגתיי' א"כ ע"כ צ"ל דר"א ורבנן פליגו נמי בסימן הדריסה מהו שוב אפשר לומר דאותו שיש לו סי' הישן יש בו נמי סימן שאינו דורס וי"ל ב"סי' אינו דורס וסימן הישן ומ"מ בכהכ"א לא הוי דהא אותו שייל סימן החדש אין לו אלא סי' א' וא"כ עכ"פ עוף הבא בסי' א' וגם אינו דורס אכתי איכא למיחוש לפרס שאו עזני' אי לאו דאמרינן פוע"ז לא שכיחי ביישוב ואיש שיטות הרמב"ם כנ"ל בס"ד: ח) כל שי"ל אצבע יתרה וזפק וק"נ בידוע שהוא טהור פירש"י דארישא קאי דכל עוף הדורס טמא ואם ידוע שאינו דורס ויש לו נמי ג' סימנים הנ"ל בגופו בידוע שהוא טהור אבל אם אינו ידוע שאינו דורס אכתי לא שריא בג' סימנים שבגופו דאפשר דהוי מי"ט עופות דאית להו ג' סימנים והנה לפי זה מוכח דס"ל לרש"י דכל הי"ט עופות טמאים כלהו דורסין והא דאמרי' תלתא הדר' בכולהי ע"כ תלתא סימנים דבגופייהו וכן מוכרח עוד ממאי דס"ל לרש"י דלא משכחת לה עוף טמא אלא אותן הכתובין בפרשה והא דאמרי' מה נשר שא"ל אצבע יתרה וכו' אף כל כיו"ב טמא לא אתי לרבות אלא מן נשר עיי"ש ואיס"ד דסימן שאינו דורס הוא מאותן ג' דהדרי בכולהו א"כ לא משכחת לה עוף טמא שדורס אלא מין נשר בלבד וע"ז לא שייך לומר כל העוף הדורס טמא דהא לא משכחת לה אלא במין נשר א"וו דכלהו י"ט עופות הכתובין בפרשה דורסין, וממילא מוכח דג' סימנים דהדרי בכלהו היינו ג' סימנים שבגופו והשתא צ"ל לפירש"י דכל הי"ט עופות דורסין, וסימן החדש דליתא אלא בפרס או עזני' היינו דא"ד והקשה בחי' הרשב"א דרש"י סותר עצמו דהא לקמן גבי שמונה ספיקות דאמרינן בש"ס מאי ספיקייהו עופות טהורים ק"נ ועו"ט אין ק"נ והני ק"נ בסכינא פירש"י דג' סימנים הוי מבוררין בהם ומסק"ל אי אית בהו נמי הך סי' הרביעי וא"כ ע"כ צ"ל דק"נ הוא הסי' החדש דליתא אלא בפרס או בעזני' דאל"כ כיון דבאותן ג' סימנים המבוררין בהם ע"כ איתא נמי לסימן החדש א"כ אפי' אי לא מקרי ק"כ מ"מ טהורים דפו"ע לית להו אלא חד חד ואינך לית בהו אותו סימן החדש והנלע"ד ליישב שיטת רש"י בס"ד דהנה ר"א ורבנן פליגו במינו דעורב ר"א אומר להביא את הזרזיר ולהביא סנונית לבנה ואמרו לו רבנן הלא אנשי כפר תמרתא אוכלין את הזרזיר לפי שי"ל זפק ואנשי גליל אוכלין סנונית מפני שקרקבנו נקלף וכ' התוס' שם דמשמע דהנך סימנים ליתנייהו בעורב ור"א ס"ל דאפ"ה אפשר דהוי מין עורב ואין לחוש אם אין שני סימנים של עורב ומינו שוין ורבנן סברי כיון דאינם שוין אינו ממינם עיי"ש והנה התוס' שם הקשו א"כ לר"א מצינו כלהו סימני טהרה בעורב ומינו ובסמוך פסק הלכה כר"א ובסוגיין דלעיל משמע דסימן רביעי לא הדר בכלהו דליתא אלא או בפרס או בעזניה, והעלו דפלוגתיי' דר"א ורבנן דזפק של זרזיר קטן וקדקבני של סנונית לא מבזר למקלף בידא אלא בסכינא ובאמת צלע"ג על תי' התוס' בזה א"כ מאי מספק"ל גבי שמונה ספיקות לימא כתנאי ותליא בפלוגתא דר"א ורבנן גבי סנונית ואין לומר דבאמת מספק"ל אי הלכה כר"א או כרבנן עכ"פ הו"ל להש"ס לומר כתנאי וכש"כ דקשיא טפי דהא רב יהודא הוא מארי דשמעתא בהך דשמונה ספיקות הן ואיהו הא אמר לחד לישנא בעוף המסרט והיינו סנונית לבנה דהלכה כר"א ותו קשיא לי א"כ דסנונית לבנה נמי טעמיי' דרבנן משום דק"נ בסכינא, הו"ל למיחשוב גם סנונית לבנה בין הספיקות והו"ל למימר תשעה ספיקות הן, ומתוך כך משמע לי' לרש"י דאיה"נ דלר"א דמרבה מלמינו דעורב גם סנונית לבנה איה"נ דמשכחת לה בעורב ומינו כל הד' סימני טהרה, וההד"נ בלמינהו דכתיבי גבי שאר עופות טמאים כגון הנץ למינהו והאנפה למינה מרבינן לר"א כל השכן אפי' אם אינו דומה בסימנים ואי משום קושיי' התוס' דהשתא אליבא דר"א תיקשי קושיי' הגמ' נשר דכ"ר למה לי דהא עוף הבא בסי' א' טהור איכא למילף מדהוי פוע"ז שני כהכ"א י"ל עפמ"ש התו"ח דקושיי' הש"ס ל"ק אלא על ר"ח למה לי' למילף מנשר הא בלא"ה מוכח כן מדהוי פוע"ז בכהכ"א דעל הקרא לק"מ דאי לאו דכ"ר נשר לא הוי ידענא נשר גופי' דאסור דמהיכא תיתא לן הא כלהן הו"ל בכהכ"א וא"כ ליכא לאקשוי מידי אר"א נשר דכ"ר למה לי ועיי' לקמן בס"ד מש"כ באריכות להקשות על התו"ח ויישבתי קושיי' התוס' באופן מרווח אבל עכ"פ קושיי' התוס' מנשר מתיישב שפי' אליבא דר"א וא"כ נקטינן כפשוטו דלר"א כיון דמינו מרבה שכן אעפ"י שאינו נדמה בסימנים אין כאן סימן החדש כלל דמאן לימא לן דלמינהו דשאר עופות טמאים לית להו סימן החדש וא"כ שוב לא קשה מידי אפירש"י דשפיר מספק"ל להש"ס בשמונה ספיקות אע"ג דהו"ל ג' סימנים מ"מ אי לאו דאית להו גם סימן הרביעי דק"נ א"א להתירם:
עוד נ"ל בס"ד ליישב סתירת רש"י בזה, דבאמת צריך ביאור במאי מספק"ל להש"ס אי ק"נ בסכינא מהני מהיכ"ת נימא דלא מהני דהא חזינן דלרבנן דר"א בסנונית לבנה אע"ג דאין ק"נ אלא בסכינא נמי מטהרי לפי' התוס' ור"א נמי אי לאו דמרבה לי' מלונינו נמי הוי מטהר לי' א"כ מהיכ"ת נימא דק"נ בסכינא לא הוי סימן טהרה ע"כ לולי דב"ק של התוס' הי' כ"ל דהא דאמרי' גבי סנונית לבנה דבני גליל העליון אוכלין אותו מפני שק"נ הוא כפשוטו דק"נ ביד ואיה"נ דאליבא דר"א הוי פוע"ז בכהכ"א ומ"מ לא קשי' נשר דכ"ר למה לי די"ל כדפרישית א"נ כדבעי' למימר לקמן בס"ד והשתא י"ל הא דעוף הבא בסי' א' טהור איכא למילף מפוע"ז מדהו"ל בכהכ"א ש"מ דעוף הבא בסי' א' טהור ואיכא למילף נמי מנשר ונפק"מ בזה אי ילפי' מנשר דלית לי' סי' כלל הוא דלא תיכול הא אית כפי' חד אכול א"כ אפי' אם ק"נ בסכינא נמי מהני כיון דעכ"פ אינו דומה לנשר, משא"כ אי ילפי' מפוע"ז דבכהכ"א בעי' דוקא דומיא דפוע"ז דקרקבנו נקלף ביד והשתא י"ל בהא גופא מספק"ל להש"ס והיינו אליבא דר"א דהילכתא כוותי' דהא רב יהודא היינו מארי דהך שמעתא ואיהו קאמר בל"ק דהלכה כר"א וכיון דהך שמעתא ע"כ אליבא דר"א קאי שוב לק"מ סתירת רש"י דהא לר"א, איה"נ דלית לן סי' החדש, ושמעתא דתני ר"ח ע"כ אליבא דרבנן קאי וא"ש בס"ד ולקמן בס"ד יתיישבו קושיות הנ"ל שהקשתי על התוס' ואכתי פש גבן ליישב למאי דפרישית דלר"א איה"נ דמשכחת לה בלמינו כל ד' סימני טהרה א"כ קשיא קושיי' התוס' נשר דכ"ר למה לי הא אפשר למילף עוף הבא בסי' א' טהור מפוע"ז דהו"ל בכהכ"א והנה כ"כ דלפימ"ש התו"ח דעיקור שו"ט דשמעתא דלעיל אינו למה לי דכ"ר כשר דנשר איצטרך לגופי' דלא הומ"ל מכל הני י"ט עופות דכלהי בכהכ"א נינהו, וע"כ לא פריך הגמ' אלא על ברייתא דר"ח למה הוצרך למילף מנשר ת"ל מפוע"ז דהו"ל בכהכ"א וא"כ קושיי' התוס' לק"מ אלא דדברי התו"ח בזה תמוהים מאד הא כיון דאמרת דאיצטרך למכתב נשר לגופי' שוב ליכא למילף מדהו"ל עוע"ז בבהכ"א דכיון דהוי כתיב כשר שוב ממילא פוע"ז איצטרך לגופיי' דאל"כ הוי ילפי' דטהורים נינהו מנשר דדוקא נשר דלית לי' כלל הוא דלא תיכול הא פוע"ז דאית לי' חד אכול והוא פליאת נשגבה על התו"ח ומתוך כך נ"ל דודאי קושיי' הש"ס דלעיל היינו על גופא דקרא נשר דכ"ר למה לי ואי מקושיי' התו"ח הא איצטרך לגופי' כיון דמכלהי עו"ט ליכא למילף דהו"ל בכהכ"א משו"ה לא אריא דהא מבואר בתוס' דהש"ס הוי ס"ד דאיכא שום תורין דמיותר לדרשא ומשו"ה פריך הש"ס תורין דכ"ר למה לי עיי"ש, וא"כ שפיר פריך הש"ס נשר דכ"ר ל"ל נהי דמעופות טמאים לא מצינו למילף אבל מ"מ ילפינן שפיר מתורין דמיותר, דנהי דילפינן מי"ט כהס"א דבג' סימנים אכול ומעורב בתרי סימנים ומפרס ועזני' דבחד סימן אכול אבל עכ"פ מוכח מתורין דמיותר דעכ"פ בעינן שיהא דומה מיהת לתורין בסימן א' וא"כ נשר דלית לי' כלל שפיר מוכח מתורין דאסור ושפיר פריך נשר דכ"ר למה לי וכ"ז למאי דס"ד דאיכא תורין דמיותר לדרשה משא"כ למאי דמשני רב עוקבא ב"ח דכלהי תורין לקרבן הוא דאתי וליכא שום תורין בקרא דמיותר כמש"כ התוס' א"כ שוב ליכא להקשות אי פוע"ז בכהכ"א נינהו נשר דכ"ר למה לי דשוב י"ל שפיר כקושיי' התו"ח באמת דנשר גופי' לא הוי ידעינן כיון דכלהי בכהכ"א נינהו ומיושב שפיר קושיי' התוס' אליבא דר"א ודו"ק היטב, ועיי' עוד לקמן מש"כ בס"ד ביישוב קושיי' התוס' בזה:
ט) הרא"ה בבדה"ב הקשה על שיטת ר"ת דסימן הדריסה היינו דוקא שדורס ואוכל מחיים אבל עוף הבא לפנינו ודורס ומטיל ארס רק שאינו אוכל מחיים נתירהו ואמאי הא לא דמיא לתורין שאינם דורסין כלל ועיי' מש"כ בזה בחי' מרן הח"ס ז"ל על סוגיית הנדפס מחדש והפה הקושי' כמות שהיא לק"מ דבלא"ה תיקשי לכל השיטות הא ע"כ צ"ל דנשר כולהו סימני דריסה איתנייהו בי' דהיינו שדורס ברגליו על האוכל כפירש"י וכן נמי שדורס ומטיל ארס וכ"כ שדורס ואוכל מחיים וכ"כ צ"ל דתורים ליתנייהו בהו שום סימן מכל אלו א"כ ממנפ"ש אם נימא דבעי' דומיא דתורים דוקא הו"ל למימר דאינו סימן טהרה אלא אם לא דורס בשום אופני הדריסה, ואם נימא דבעי' דומיא דנשר דוקא א"כ הו"ל למימר דאינו סימן טומאה אלא אם עושה כולם ביחד כמו נשר ובאמת לכל השיטות לא בעי' שיהא אינו דורס אלא באופן אחד למר כדאית ליה ולמר כדאית לי' ולא לשתמיט שום מ"ד דיהא ס"ל דבעי' כולם יחדיו וע"כ צ"ל דלא עבדינן סימן טהרה אלא לסימנים החשובים שחלוקים בהם כשר מתורים דהא ודאי לא נימא דבעי' דומי' דתורים במראה ובקומה וכיו"ב וכ"כ לא נאמר דכל שאינו דומי' דנשר בכנפיו וברגליו וכיו"ב טהור ועכצ"ל דא"א לעשות סימני טהרה אלא מסי' החשו' ולמר חשיב לי' סי' דריסה באופן זה ולמר באופן זה וא"כ לק"מ קושיי' הרא"ה וצ"ל דקושייתו עפ"י מ"ש הרמב"ן עה"ת בטעם איסור עופות טמאים מפני שכולם דורסין ומטילין ארס ופע"ז שאינם דורסים א' מהם אותו נאסר מפני שהוא במדבר וטבעו רע כמו הדורס עיי"ש וא"כ עכ"פ אפי' לא נדרוש טעמא דקרא מ"מ ודאי הטלת ארס הוא סימן חשוב להבדיל בין עוף טמא לטהור ושפיר הו"ל לעשות סימן מזה וכיון דעכ"פ אינו דומה לתורים בזה דהא תורים אינם מטילין ארס הו"ל לומר דכל שמטיל ארס אע"ג דאינו אוכל מחיים מ"מ הוא סימן טומאה כנ"ל בכוונת הרא"ה ונראה לי בס"ד איה"נ אלו הוי תורים מיותר הוי אמרי' כל שאינו דומי' דתורין לגמרי אינו טהור ואז באמת הוי אמרי' דסימן הדריסה הוא כל שמטיל ארס אפי' אינו אוכל מחיים אבל באמת תורין אינו מיותר דהא מסקינן דכלהו צריכי לקרבן א"כ אינו מיותר בקרא אלא כשר אמרי' איפכא כל שאינו דומה לנשר דדורס ומטיל ארס וגם אוכל מחיים אינו טמא והשתא י"ל ע"כ ל"ס לי' לר"ת כנ"ל אלא לקושטא דמילתא דמשני ר' עוקבא ב"ח דתורין כלהי אתיין לקרבן אבל למאי דס"ד דשום קרא דתורין מיותר לדרשה דסימני טהרה כמש"כ התוס', באמת הוי ס"ל דאפי' אינו אוכל מחיים נמי הוי סימן טומאה כל שדורס ומטיל ארס ועפי"ז יתיישב לן בס"ד קושיי' חמורה שמקשים העולם והובא בס' תורת חיים וכן הקשה המהר"ם שיפ"ף והפלתי לשיטת הסוברים דסימן דגופו הוא סימן המחודש ודורס הוא א"כ ע"כ לא ימצא עוד דוגמתו בעולם דהרי עוף הבא בסימן א' טהור וכבר העיד נח שכל עוף הטהור אינו דורס וא"כ מ"ק הש"ס דאיצטרך נשר משום דפוע"ז חד וניניי' אית בהו סימן החדש והו"א דעוף הבא באותו סימן טמא הא איה"נ דכן הוא דהא לא משכחת לה כלל שיהא עוף הבא באותו סימן ויהא באמת טהור אא"כ אינו דורס וא"כ יש בו ב' סימנים ואיך הו"א למילף מהתם וא"כ אכתי נשר דכ"ר למה ני וראיתי בחי' ח"ס ז"ל שכ' לתרץ דודאי אמת הוא כי אין עוף טהור הדורס ואוכל מחיים אבל ישנם הדורסים ומטילין ארס ואי לאו דהוי כתיב נשר הו"א כקושיי' הבד"ה הנ"ל דכל שאינו דומה לתורים מקרי דורס ועוף הבא בסי' א' טמא הוא משו"ה איצטרך נשר מיותר לומר כל שאינו דומה לנשר ודורס כמו דריסת הנשר שאוכל מחיים מה שהוא דורס לא מקרי דריסה ושרי' עכ"ד אלא דקשיא לי על זה א"כ למה הוצרך הש"ס לאסוקי דגמירי דאיכא בפוע"ז סימן החדש דליתא בכל הי"ט עופות הא בלא"ה הו"מ לתרץ בפשיטות דאיצטרך נשר לאורויי' על סימן הדריסה מה הוא ואיזהו מיהא למאי דפרישית א"ש בס"ד דודאי כל כמה דלא הוי ס"ל דתורין דקרא אינו מיותר והוי ס"ל דסימן הדריסה היינו שאינו מטיל ארס ולא איכפת לן אי אוכלו מחיים ע"כ ליתא להאי כללא דכל עוף טהור אינו דורס ולא סמכינן עלה כיון דילפינן מתורים דבעי' דומיא דתורין וא"כ שפיר קאמר דאיצטרך נשר דהו"א עוף הבא בסי' א' בגופו ואינו דורס דהיינו שאינו אוכל מחיים הו"א דטמא דהא כיו"ב איכא דלא על זה תסוב הקבלה מנח דכל עוף טהור אינו דורס ולקושטא דמילתא דליכא תורין מיותר וכלהי צריכו לקרבן הוא דאמרי' דלא הוי סימן דריסה אלא בדורס ואוכל מחיים וכל כהיי"ג לא משכחת לה בעוף טהור והשתא איה"נ דלא איצטרך קרא דנשר להורות על עוף הבא בסי' א' החדש דהא לא משכחת לה כלל כי איצטרך קרא לאורוי על סימן הדריסה דבעי' דוקא דורס ואוכל מחיים ובזה יתיישב ע"נ קושיי' התוס' שהקשו לר"א דאיכא בעורב ומינו כל ד' סימנים א"כ ליכא סימן החדש א"כ כשר דכ' רחמנא ל"ל הא איכא למילף מבהכ"א דפוע"א ולהנ"ל א"ש דאיצטרך נשר לאורוי דסימן הדריסה היינו דוקא דומיא דנשר שדורס ואוכל מחיים וא"ש בס"ד:
י) והנה כבר הבאתי לעיל מ"ש התוס' דהא דכל עוף הדורס טמא קבלה הי' מכח והנה רבים ראו כן תמהו מה היה לו לנח שבדק אחר זה ומש"כ התוס' שהקריב מהם קרבן אינו מספיק לזה הא כבר ידע כן מקודם דאותן שנכנסו שבעה שבעה הם הטהורים וכל שהתיבה קלטתו נכנסו א"כ ידע מאיזה מהן יקריב א"כ מה הי' צורך לבדוק כל הטהורים הללו לראות אם ידרוסו או לא וראיתי בחי' ח"ס ז"ל עמד בזה ג"כ וכ' לתרץ עפ"י מה שמנה הרמב"ם מ"ע לבדוק בסימני עופות ומשמע אפי' א"צ להם מ"מ הבדיקה עצמה מ"ע ואפשר כן הוא בנח כיון דעכ"פ להקרבה צריך להבדיל ביניהם ע"כ מצוה להכיר בסימנים ומשו"ה הי' מותח להם חוט להכיר טבעם אם דורסים או לא עיי"ש ולענ"ד הוא תמוה דודאי הא דמ"ע לבדוק בסימנים היינו לאפוקי שלא יסמוך על הרוב או כיו"ב אלא בעינן שיכירם בודאי ע"י סימנים של טהרה אבל היכא דברי לו שהעוף הוא טהר פשיטא דאין צורך לבדוק בסימנים כלל ואטו מי נימא דאם אכל תרנגולת ולא בדק בסימניה ביטל מ"ע הנ"ל תדע דהלא הרמב"ם כ' בהדי' דמי שמכיר כל הכ"ד עופות האמורים בתורה ומכיר בעוף א' שאינו מהם אין צריך שיבדוק כלל בסימני טהרה וכבר ביארתי זה לעיל באריכות בס"ד א"כ ה"נ כיון שהשי"ת אמר לו מכל עוף הטהור תקח לך שבעה שבעה וכל שהתיבה קולטתו וכו' א"כ אין לך בירור וידיעה ברורה יותר דהני טהורין וא"כ מאי מצוה תו לבדוק בסימנים אי דורס או לא ואכתי התמיה קיימת מה ראה נח להכניס עצמו בטירחא יתרה כזו לבדוק כל עופות טהורות שאין להם מספר לראות אם דורסין או לאו והנלענ"ד בזה בס"ד עפ"י מה דפליגו ר"א ורבנן בלמינו דעורב אי מרבינן שכן אעפ"י שאינו נדמה או בעי' דוקא שכן ונדמה, וס"ל לרבנן דכיון שאינו נדמה בסימנים דהיינו שאין לזרזור וסנונית סימני טהרה של עורב לא הוי מינו דעורב אע"ג ששוכן עמו ונ"ל דיש נפק"מ בין ר"א לרבנן גם לענין הרבעה דלר"א כיון דשוכן עמו חשבי' לי' למינו אע"ג שאינו נדמה בסימנים א"כ כל השוכן עם מין זה אעפ"י שאינו דומה מותר להרביעו זע"ז ולרבנן דבעי' שוכן ונדמה בסימנים כל שאינו נדמה בסימנים הו"ל מין אחר א"כ אסור להרביעו זע"ז ולפ"ז ניחא בס"ד דהא הרי"ף ורמב"ם פסקו כחכמים דבעי' שכן ונדמה וי"ל נח שנצטוה על הרבעה רצה לבדוק כל סממני טהרה של כל עופות טהורים דנפק"מ לידע אם יהי' שכן עם איזה מין מהטהורים יהי' ומותר להרביעו זע"ז ע"כ בדק כולם לידע אם אותו מין דורס או א"ד למען דעת אם השוכן עמו הוא ממינו או לא דאם ידמה לו גם בסימן הזה ידע שהוא מינו ומותר להרביעו זע"ז ובאם לא יהי' דומים גם בסי' זה הו"ל מבשא"מ ואסורים בהרבעה ועי"ז נתברר לו שאין לך בכל עופות טהורים שיהא א' מהם דורס, וא"ש בס"ד, ויתיישב בזה ע"נ קושיי' המהרש"א בתוס' ד"ה כל שים לו שהקשה דילמא ע"י אה"ר שקרא שמות נודע להם שאין עוף טהור דורס ולפימש"כ ניחא בס"ד דהא מבואר בסנהדרין דף נ"ז דהא דב"נ מוזהר על הרבעת בהמה ילפי' מהעוף למינהו עיי"ש וא"כ בשלמא כח דנצטוה על הרבעה שפיר הי' לו נפק"מ לבדוק כל העוף טהור למען דעת אם הוא נדמה בסימנים או לא אבל אדם הראשון מה זה ועל מה זה הי' לו להטריח עצמו לבדוק כל העופות ומאי נפק"מ הי' לו בזה וא"ש בס"ד ודו"ק ועיי' פר"ח סי' פ"ב דס"ל כי היכא דשכן עם הטמאים ונדמה להם הוא סימן טומאה הה"ד שוכן עם הטהורים הוא סימן טהרה עיי"ש ומתוך מש"כ יש סעד לשיטתו ועיי' מש"כ בתשובה בס"ד: