אור ברסלב

ערוגת הבושם על יוד - א· רבי משה גרינוולד

סימן סד

סימן סג

דיני גיד הנשה המבואר ביו"ד סי' ס"ה א) כתב הרמב"ם בפ"ט מה' מלכים על ששה מצות נצטוה אדם הראשון הוסיף לנח אבר מה"ח וכו' יעקב הוסיף גיה"נ וכו' והקשה הלח"מ הא ב"פ גיה"נ פליגי ר"י ורבנן אי נוהג בטמאה וקאמר ר"י והלא מבני יעקב נאסר גיה"נ ועדיין בה"ט מותרת והם א"ל בסיני נאמר אלא שנכתב במקומו וכיון דקיימ"ל כרבנן איך פסק הרמב"ם דליעקב נאסר גיה"נ וכ"ת הוסיף מדעתו קאמר מנ"ל לרמב"ם הא ויותר קשה מש"ס גיה"נ דף צ"א דקאמר בגמרא והכן טיל גיה"נ בפניהם כמא"ד לבני יעקב נאסר גיה"נ ולהרמב"ם יוקשה הא איכא למימר אפי' לרבנן אלא דיעקב אבינו מעצמו הנהג כן לבניו כן הוקשה המהרב"ש והנה לכאורה יש לתרץ עפי"מ שכ' שם הל"א וישב קשית התוס' הא בשחיטה ודאי לא נאסרו בנ"י ומ"מ אמר להם פרע להם ביה"ש וא"כ הה"נ די"ל כן בגיד ותי' בס' הנ"ל דבאמת אין בגידין בנו"ט וא"כ מה לו לחוש אם יתבשל בגידו וע"כ צ"ל משום שמנו של גיד וכ"ז לא שייך אלא אי גיה"נ אסור מדאורייתא אבל אי לא נהגו כן אלא משום חומרא לא הי' לו לחוש לזה דכיון דאינו אלא משום ישראל קדשים נהגו בו איסור לא הוצרכו לעשות הרחקה קודם שנצטוה אלא ודאי דמדינא נאסר גיה"נ ובזה מתו' ג"כ שפיר קושי' הנ"ל אלא דלענ"ד אין זה נכון דנהי דאין בגידין בנו"ט מ"מ הוצרך להסירו כדאי שלא יאכליהו בעינא בהדי בשר של הירך תדע דע"כ מה שנהגו בו איסור לאו לאכלו כמו שהוא בעינא הוצרכו כיון דאין בגידין בנו"ט וע"כ משום כהיי"ג הוא ובזה נדחה נמי מה שתי' המהרב"ש שם דאי לאו דמדינא נאסר לא הי' לו לחוש כיון דאין בגידין בנו"ט אלא ודאי דמדינא נאסר וא"כ אע"ג דאין בגידין בנו"ט מ"מ בב"נ נאסר כיון דלא שייך ביט בב"נ עיי"ש ולהנ"ל אין תי' מספיק ולענ"ד נראה לתרץ בס"ד עפ"י מה שנ"ל בס"ד לתרץ קשי' התוס' הנ"ל דשפיר הוכיח הגמ' לבנ"י נאסר גיה"נ דלכאורא יוקשה למה הוצרך לומר פרע להם ביה"ש כיון דאמר טיל גיה"נ בפניהם וראו שנזהר באיסור גיד שיש טורח וחטטו אחריו כש"כ דשחיטה שאין בו טורח והראיי' דאיכא למא"ד דאין הטבחים נאמנים על גיה"נ ואלו על השחיטה נאמנים מיהא אי נימא דגיה"נ נאסר לבני יעקב ניחא דאימר דוקא על גיה"נ מזהר זהיר משום דנצטוו על כך משא"כ בשחיטה דלא נצטוה לא חייש כולי האי שלא להאכילם מה שאיני שחוט וכ"ז אי נצטוה על גיה"נ משא"כ אי גם גיה"נ לא נהגו בו אלא משום חומרא הק"ל למה הוצרך לומר פרע להה ביה"ש וא"כ ניחא שפיר גם שיטת הרמב"ם הנ"ל אלא דמ"מ עדיין יקשה למה מנ"ל להרמב"ם הא, א"וו משמע דס"ל להרמב"ם דנצטוה יעקב על גיה"נ וא"כ הק"ל הא קיימ"ל כרבנן ונראה דס"ל להרמב"ם דקיימ"ל בזה כר"י משום דריב"ח קאי כוותי' דקאמר וטבוח טבח והכן פרע להם ביה"ש והכן טיל גיה"נ בפניהם ואמרינן בגמרא דהיינו כונא"ד גיה"נ נאסר לבני נח ובתוס' שם מבואר דוהכן משמע דבלא זה לא הוי מוכן וראוי לאכילה כלל משו"ה פסק הרמב"ם כר"י והא דס"ל אינו נוהג בטמאה היינו כדאמרינן בש"ס משום דא"ק ע"כ לא יאכלו בני ישראל את גיה"נ מי שבשרו מותר וצידו אסור יצא זה שכילו אסור וס"ל להרמב"ם דאפי' למא"ד גיה"נ נאסר לבני יעקב נמי איכא למדרש הך דרשה דהא מ"מ קרא מסיני נאמר ושפיר איכא למדרש כנ"ל ונהי דקודם מ"ת הי' נוהג גם בטמאה מ"מ ניתנה תורה ונתחדשה הלכה כדאמרינן לענין כמה דברים מידי דהוי בשיעורא דלא נאמרו שיעורין לב"נ וכשנתנה תורה נתחדשה הלכה והא דקאמר ר"י והלא מבנ"י נאסר גיה"נ טעמא דידי' קמפרש הואיל וחמיר אסורא משו"ה אתי איסור גיד וחייל אאיסור טומאה כדמסקי' בש"ס עיי"ש כן נראה ברור בפשט שיטת הרמב"ם בזה:

ועפי"ז נראה לענ"ד ליישב בס"ד הא דפסק הרמב"ם בפ"ח מה' מ"א דגיה"כ נוהג במוקדשין בין קדשים הנאכלים בין קדשים שאינם נאכלים והקשה בשעה"מ הא מבואר בש"ס ר"פ גיה"נ דאסור מוקדשין קדים ולא אתי איסור גיד וחייל אאיסור מוקדשין ומתני' מוקי לה בגמרא כמא"ד ולדות קדשים בהווייתן הן קדושים ואיסור גיד ואיסור מוקדשין חיילי בב"א א"נ במבכרת אבל להרמב"ם דס"ל ולדות קדשים במ"ע הן קדושים לא משכחת לה דחיילי איסור גיה"נ אאיסר מוקדשין עייי"ש ועפ"י הנ"ל נראה ליישב שפיר בס"ד דהנה התוס' הקשו הא שפיר מצי לאוקמי בחטאת ואשם וכיו"ב בשלמים דלאחר זריקת דמים דהבשר ניתר באכילה אתי איסור גיד וחייל וכדאמרינן ביבמות דאיסור אחות אשה מתלי תלי וקאי וכו' ותירצו כיון דאיסור לא חייל מחיים תו כא מצי חייל, אח"כ דבעי דומי' דיעקב דנשה גידו מחיים עיי"ש ולכאורא דבריהם בזה תמוהים מנא הא מילתא דבעי דומי' דיעקב והנכון כמו שכ' בס' ראש יוסף דהוא ממה דאמרינן בש"ס דף ק"א דרבנן ס"ל דקרא בסיני נאמר אלא שנכתב במקומו לידע מאיזה טעם נאסר להם ולכאורא מה נפק"מ בזה לידע הטעם ומ"ש דהוזקק לפרש לן טעמא דאיסור גיה"נ טפי מכל איסורין שבתורה אלא ודאי משום דבעי דוקא שיחול איסור גיד מחיים דומי' דיעקב שנשה לו גידו מחיים וכ"ז אליבא דמא"ד דבסיני נאמר ובני יעקב לא הזהירו על גיה"נ ע"כ מה שנכתב במקומו הוא למען דעת מאיזה טעם נאסר להם ומשום נפק"מ הנ"ל משא"כ למא"ד דלבני יעקב נאסר גיה"נ ובלא"ה הוצרך לכתוב במקומו מהיכ"ת נימא דבעי דומי' דיעקב ושוב אמרינן באמת דאיסור גיה"נ מתלי תלי וקאי ולאחר זריקה דפקע איסור מוקדשין אתי איסור גיד וחייל שפיר פסק הרמב"ם דגיה"נ נוהג במוקדשין כנלענ"ד בס"ד:

ב) ובשעה"מ שם כ' לתרץ שיטת הרמב"ם הנ"ל עפ"י מה שהקשו בתוס' לימא מגו דאיתוסף איסורא לגבוה איתוסף נמי להדיוט ותי' דאתי' כמא"ד מחוברין יעלו וכיון דהרמב"ם פסק דמחוברין נמי לא יעלו שוב איכא למימר דהו"ל איסור מוסיף עיי"ש ולענ"ד דבריו צ"ע דתינח בעולה דסלקא לגבוה אבל בקדשים הנאכלין מאי איכא למימר ובשלומה התוס' שפיר קשי' להו כיון דבלא"ה מוקים לה במבכרת הו"ל לאוקמי באוקימתא רוחא טפי אבל על הרמב"ם עיקר הקושי' דקפסיק ותנא סתם במוקדשין וסתמא משמע אפי' בקדשים הנאכלין ובזה ליכא איסור מוסיף וצע"ג ונ"ל ליישב עפ"י מה שהעלה בתשי' רע"א סי' קע"ז דבכל איסור מוסיף יש בו נמי חומר נגד האיסור שבא לחול עליו דבאיסור הראשון לא אסרה תורה כ"א כזה והאיסור השני החמירא תורה לאסרה גם למה שלא נאסר מחמת האיסור ראשין וא"כ הרי זה עצמו החומרא וא"כ כל שאנו באים לדין עליו מצד החומר שבו אין לנו לדין על חומרה זו דוקא כ"א על האיסור בכלל ואף דבחתיכה זו שאנו באים לדון עליה לא יוסיף האיסור השני מאומה מ"מ כיון דעכ"פ איכא חתיכה בעלמא דאיתוסף עליה איסור מחמת האיסור השני כבר נודע לנו שהאיסור השני הוא חמור וממילא מצי חייל עיי"ש ולפי"ז ניחא שפיר כיון דעכ"פ בעולה הו"ל איסור מוסיף משום דאיתוסף לגבוה שוב שפיר חייל גם בשלמים משום חומר שבו מ"מ צ"ע דתינח אי אמרינן באיסור חמור איסור חל על איסור אפי' אין כאן איסור מוסיף ובאמת משמע דאפי' בא"ח אין איסור חע"א אם לא בכולל או מוסיף וצ"ע ויותר קשה דהא איסור מוקדשין קדים וא"כ גיד הנשה נוהג בגיד מבע"ל כדאמרינן בגמרא ומשו"ה הוצרך לאוקמי במבכרת או בולדות קדשים וא"כ בלא"ה לא שייך לומר מיגו דאיתוסף איסור לגבוה דזה לא שייך כ"א בעולה דהוא זכר וא"כ צריך לדחוק כמוש"כ הרא"י דקושית התוס' דהו"ל לאוקמי בהוקדש עובר של בהמה לעולה וקושי' זו ליכא לאוקשי' אלא בש"ס דמאי דוחקא לאוקמי דוקא אליבא דמא"ד בהוייתן הן קדשים אבל ברמב"ם דנקט סתמא פשיטא דא"א לומר דאיירא דוקא בכהיי"ג וא"כ דברי השעה"מ תמוהים וצע"ג ג) בפרמ"ג סי' ס"ה מש"ז סק"ד חקר אי בגיה"נ מצטרף באכל כזית תוכ"ד א"פ עפ"י מה דאמרינן בשלהי פגיה"נ באבר מה"ח חלקו מבחוץ פטור ופירש"י משום דחידוש הוא דהא אפי' במשהו בגוע"צ חיים אמרינן דאין לן בו אלא חידושו ובעי דוקא שיאכלו בב"א וא"כ כש"כ בגיה"נ דלמאי דקיימ"ל אין בגידין בנו"ט ועץ הוא אלא שהתורה חייבי' עליו אין לך חידוש יותר מזה א"כ הו"ל למימר אין לך בו אלא חידישו ובעינן שיאכל בב"א לא בכא"פ וכן הוקשה בח' רע"א מ"ש דפליגי באבמה"ח ולא פליגי נמי בגיה"נ ונראה בס"ד דבאמת צע"ג מהיכ"ת נימא דבאבר מה"ח אינו מצטרף בכא"פ כמו בשאר איסורין בשלמא אי הוי בעינא למילף האי דינא משאר איסורין דגלי בי' רחמנא דמצטרף בכדא"פ שפיר הוי מקום לומר דאבר מה"ח ליכא למילף משום דאיכא למפרך דאבר מה"ח חידוש הוא אבל באמת הא דכזית בכדא"פ הלל"מ הוא בכל איסורין דשיעור הצירוף הוא בכדא"פ ובהכי מיחשב אכילה, חדא א"כ מהיכ"ת לחלק בין אבר מה"ח לשאר איסורין והיא צע"ג תו קשי' לי דהא לכאורא אבר מה"ח קיל נמי מכל איסורין דבשאר איסורין היכא דהוא ברי' שלמה לא בעי' שיהי' בו כזית ואילו באמה"ח באבר שלם שאין בו כזית פטור וכ"פ הרמב"ם בפ"ה מהמ"א וא"כ מהיכ"ת נימא דאין לך בו אלא חידושו וי"ל חדא קושי' מתרצית באידך מדחזינן דחייבא רחמנא במשהו בגו"ע ואפי"ה בעינן דוקא כזית שלם ולא מחייב באבר שלם שא"ב כזית א"כ חזינן דקפיד רחמנא דבעי כזית דוקא אע"ג דבשאר איסורין כיו"ב לא בעי כזית א"כ שפיר י"ל דבעי דוקא בב"א ולא מצטרף בכדא"פ דהא חזינן דנפקא לי' מכללא דשאר איסורין דהכי קפיד רחמנא טפי אשיעורא דכזית וכ"ז באבר מה"ח אבל בגיה"נ באמת אכלו ואין בו כזית לוקה אין מקום לספוקי בזה ומהיכ"ת לא יצטרף בכדא"פ כיון דהלל"מ דבהכי הוי שיעור צירוף למחשבי' אכילה בב"א ובהכי ניחא ליישב בס"ד קושי' חמורא שהוקשה בס' מנ"ח מצוה קס"א מהא דאמרינן בש"ס זבחים דף ע' דאיצטרך קרא בנבילת עוף טהור דמטמא בבית הבליעה דוקא באכל בכדא"פ דסד"א הואיל וחידוש הוא יתר מכדא"פ נמי ליטמא קמ"ל ואלו באבר מה"ח אמרינן להיפך הואיל וחידוש הוא אפי' בכדא"פ נמי לא מצטרף עיי"ש ולמש"כ ניחא בס"ד דו"ק ובעיקר מה דאמרינן חלקו מבחוץ פטור הואיל וחידוש הוא אין לך בו אלא חידושו צלע"ג לפמש"כ המשל"מ בפ"א מהחו"מ בשם הרא"ם דשיעור אכילה הוא בכ"ש אלא דהכל"מ דלא יתחייב כ"א באכל כשיעור כזית בכדא"פ א"כ אדרבא בלא הלל"מ הוי אמרינן דחייב בכ"ש וא"כ ממנפ"ש אי לא הוי הלל"מ באבר מה"ח כש"כ דיתחייב בכ"ש ומאי מקום להקל באבר מה"ת טפי משאר איסורין וצ"ע ויתבאר בס"ד בה' אבר מה"ח עיי"ש ד) בפלתי סוף סי' ס"ה כ' שמנקר אחד הרעיש העולם שגיה"נ הוא גיד אחד שאינו נמצא אלא בבהמות זכרים ולא בנקיבות ולא מצאו מענה להשיב עד שהגאון הנ"ל הראה לו בסמ"ג שכ' דגיה"נ נוהג בזכרים ובנקיבות וא"כ ע"כ אינו אותו הגיד וכבר תמהו על השגגה שיצאה מלפני השליט דהא כוונת הסמ"ג שנוהג בכל אישי ישראל הן בזכרים והן בנקיבות כדרכו לכתוב כן בכל המצות אבל לא מיירא מהגיד אם הוא הנמצא בזו"נ או לא ועיי' מש"כ בזה בתשו' ח"ס חיו"ד סי' ס"ט ליישב שיהי' דברי חכמים קיימים ולכאורא עלה על דעתי להביא ראי' דלא כהמנקר הנ"ל מהא דאמרינן בש"ס, אחד קדשים הנאכלים ואחד קדשים שאינם נאכלים גיה"נ נוהג בהם ופירש"י קדשים הנאכלים כגון חטאות ושלמים וחטאת לא משכחת לה אלא נקבות ואי פר העלם דבר של ציבור אינו מן הנאכלין ושוב התבוננתי דא"ר דשפיר משכחת לה בשעיר נשיא א"נ בשעיר חטאות המוספין וא"ר משם, ושוב ראיתי שעמד בזה בתשו' ארי' דבי עילאי עיי"ש ונראה לי בס"ד דיש להביא ראי' שאין עליה תשובה מהא דתנן גיה"נ נוהג בחולין בבמוקדשין ועיי' ברש"י זבחים דף ל"ה בד"ה השוחט את המוקדשין כל היכי דתני האי לישנא מיירא בנקבות א"כ מתניתן נמי דקתני מוקדשין מיירא בנקיבות מוכח דלא כהמנקר הנ"ל אלא דצ"ע דהא לחדא אוקימתא מוקמי' למתניתן בבכור דאינו אלא בזכרים ונראה דבדיקדוק אמרינן בגמ' הכא במבכרת עסקינן ול"ק הכא בבכור עסקינן אלא משים דמתניתן קתני מוקדשין וכל היכא דנקט האי לישנא מיירא בנקבות ואיך אפשר לאוקמי בבכור משו"ה מוקים למתניתן במבכרת דקאי על האם ועכ"פ לפי הנ"ל מוכח דלא כהמנקר הנ"ל ודו"ק:

ה) הרמב"ם פסק דגיה"כ של נבלה לוקה שתים משום גיד ומשום נבלה וטעמא מבואר בקדמונים דאע"ג דקיימ"ל אין בגבנו"ט מ"מ כיון דאכילת הגיד אחשבי' רחמנא לאכילה דעץ הוא ומ"מ התורה חייבי' עליו משו"ה אמרינן מיגו דחייב על אכילה זו משום גיד מחשב נמי אכילה לענין נבלה והוקשו עליו מש"ס ר"פ גיה"נ דאמרינן וכ"ת אין בגידין בנו"ט ובמוקדשין איסור גיד איכא איסור מוקדשין ליכא וסבר תנא דידן אין בגידין בנו"ט אבל עכ"פ מבואר מזה דלמא"ד אין בגידין בנו"ט ליכא איסור מוקדשין בגיה"נ ונלענ"ד בס"ד דעד כאן לא שייך לומר סברת הרמב"ם הנ"ל אלא גבי איסור נבלה וכיו"ב דהאיסור הוא האכילה שפיר י"ל כיון דאחשבי' רחמנא לאכילה לענין גיד הנשה מקרי כמי אכילה לגבי איסור נבלה משא"כ במוקדשין דאין האיסור מחמת אכילה אלא מחמת ההנאה ואפי' אכלו לאו משום האכילה הוא דמחייב אלא משים הנאה שיש באותו אכילה וראי' דאם אכל כזית ואין בו שיעור שו"פ לא מחייב א"כ לא שייך לומר דרחמנא אחשבי' לאכילה משום דחייבי' משום אכילת גיד דנהי דאכילה הוי מ"מ כיון דאין בגידין בנו"ט לא מחשב הנאה ובמוקדשין אינו חייב אלא על הנאה שבו ואין לומר דנהי דאין בגידין בנו"ט אבל עכ"פ הנאה מיהת הוי ז"א דהא בהדי' אמרינן דאי אין בגידין בנו"ט במוקדשין איסור גיד איכא איסור מוקדשין ליכא ומחמת אחשבי' ליכא לחייבו דהא התורה לא גילה אלא דבגיד אפי' אבנ"ט מ"מ מיקרי אכילה והיינו דוקא היכא דהחיוב הוא משום אכילה וז"נ בס"ד ובזה נתיישב שפיר מה דמקשין על הרמב"ם דפסק גיה"נ נוהג במוקדשין ואלו בש"ס מסקינן דדוקא בבכור או בול"ק ומשום דבהוייתן הוא קדוש ואתיין בהדדי משא"כ למא"ד במ"ע הן קדשים דאיסור מוקדשין קדים לא אתי' איסור גיד וחייל אאיסור מוקדשין ולהנ"ל ניחא כיון דאין בגידין בנו"ט א"כ איסור מוקדשין ליכא ושפיר חייל גיה"נ ומ"מ לחייבו משום אחשבי' ליכא למימר בזה כמו בגיה"נ של נבלה מטעמא דפרשית כנלענ"ד בס"ד ודע דמהאי שמעתא קשי' לי על מש"כ התוס' פסחים דף כ"ב דלמא"ד אין בגידין בנו"ט מסברא גיה"נ אסור בהנאה דלא שייך בי' אכילה א"כ התורה אסרה הנאתו משמע דס"ל דעכ"פ אכילתו הנאה מקרי דאל"כ אין מקום לדבריהם דהא י"ל דעץ הוא והתורה לא חייב אלא מעשה האכילה דעבד אבל מהי"ת לאסור הנאתו וע"כ צ"ל דס"ל דעכ"פ הנאה מקרי א"כ יש לתמוה מ"ק וכ"ת אין בגידין בנו"ט איסור מוקדשין ליכא ואמאי וצ"ל דנהי דהסברא כמש"כ התוס' מ"מ בקל עבד הגמרא וכ"ת וכהיי"ג כ' התוס' בכ"ד אבל מ"מ התוס' בעצמם לא פסיקא להו סברתם עיי"ש בפסחים שכ' תי' אחר לקושייתם שם ולפי מה שיתבאר לקמן בס"ד תלי' ב"ב תירוצים בש"ס ב"ק דף מ"א עיי"ש ועכ"פ אליבא דהרמב"ם שפיר י"ל כדפרישית בס"ד ודו"ק ו) הרמב"ם פסק דגיה"נ מותר בהנאה והכי קיימ"ל בשו"ע סי' ס"ה וכבר הוקשו ע"ז חכמי לוני"ל הביאם הרא"ש בפ' גיה"נ דהוא נסתר מש"ס פסחים דף כ"ב דפריך הגמ' לר"א דל"ת וכי' אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע והרי גיה"נ ותנן שולח אדם ירך לנכרי וגיה"נ בתוכו ומשני כשהותרה נבלה הוא וחלבה וגידה היתרה הניחא למא"ד יש בגידין בנו"ט, אלא למא"ד אין בגידין בנו"ט מא"ל ומשני מאן שמעת לי' ר"ש ולר"ש איה"נ דאסור בהנאה וא"כ למאי דפסק הרמב"ם אין בגידין בנו"ט ופסק נמי כר"א הול"ל דגיה"נ אסור בהנאה והנה ההמ"ג שם הביא בשם הרמב"ן דלמסקנא לא קיימא האי סברא אלא אפי' למא"ד אב"ג בנו"ט כמי י"ל כשהיתרה נבלה וכי' והדברים צריכין בי אור דמהיכ"ת לומר כן כיון דהגמרא קאמר בפשיטות דלמא"ד אין בגידין בנו"ט א"א לומר כשהותרה וכי' ונראה בכוונתו משום דמסקינן התם בסוגי' מכדי אותבינהו כל הני קראי ושנינהו חזקי' ור"א במאי פליגו ומסיק דפליגו בחולין שנשחטה בעזרה אליבא דר"י ואמאי ל"ק עדיפא מני' דפליגי בגיה"נ אליבא דמא"ד אין בגבנו"ט אי אסור בהנאה או לא דבזה יש נפק"מ גם בזה"ז אלא ודאי דלמסקנא גם לר"א גיה"נ מותר בהנאה דגם למא"ד אין בגבנו"ט י"ל כשהותרה נבלה הוא וחלבה וגידה היתרה אלא דמ"מ עדיין צריך לתריץ א"כ מאי פשיטא לי' מעיקרא להקשות בפשיטות דלמא"ד אין בגידין בנו"ט מאי איכא למימר ונ"ל בס"ד דהנה התוס' הוקשי שם הא חזקי' ע"כ אתי' דלא כר"ש דאי לא תאכל לא משמע איסור הנאה אמאי גיה"נ אסור בהנאה לר"ש ותירצו כיון דסבר אין בגידין בנו"ט סברא הוא דכי אסור בהנאה נמי אסיר דלא שייך בי' אכילה וראיתי בצל"ח ר"פ גיה"נ שהקשה ע"ז מהא דאמרינן בש"ס ב"ק דף מ"א גבי שוהנ"ס ממאי דהאי לא יאכל את בשרו היכא דשחטי' לאחר שנגמר דינו אסור דילמא היכא דשחטו מותר וקרא דלא יאכל אתי' להיכא דסקלי מיסקל דאסור גם בהנאה ומשני הנ"מ היכא דנפק"ל איסור אבילה ואיסור הנאה מקרא דלא יאכל אבל היכא דאכילה מסקל יסקל נפקא איס"ד דלא יאכל איה"נ היא נכתב רחמנא לא יהנה ולפי סברת התוס' הנ"ל דגיה"נ למא"ד אין בגידין בנו"ט אכילתו דאסיר רחמנא משום הנאתו א"ש לא יהנה מבע"ל עיי"ש ונ"ל לתריץ בס"ד עפ"י מה שכ' המהרש"ל בפ"ג דשביעות דף כ"ג דלר"ש דס"ל כ"ש למכות גם שלכדה"נ אסור וכבר מבואר באחרונים בטעמא משים כיון דאכילה בכ"ש הה"נ שלכדה"נ משא"כ למא"ד ח"ש אסור מה"ת וטעמא משום חזי לאצטריפא ל"ש לומר כן דבשלכדה"נ ל"ש חזי לאצטריפא וז"פ ולפי"ז י"ל ודאי אי כתב רחמנא לא יהנה משמעותו כפשוטו אינו אלא שלא יהנה כדרך הנאתו אבל השתא דכתב רחמנא לא תאכל דמשמעותי כ"ש אליבא דר"ש א"כ שלא כדרך הנאתו נמי אסור ושפיר כ' התוס' מיהא כ"ז אליבא דר"ש דס"ל משמעות אכילה בכ"ש וממילא שלא כדה"נ נמי מתסר אבל לדידן דקיימ"ל אכילה בכזית ושלא כדה"נ שרי באמת ליכא למימר דאי אין בגידין בנו"ט מסברא גיה"נ אסור בהנאה דא"כ אכתי הדק"ל א"כ לא יהנה מבע"ל וז"נ נכון ומזה נבוא אל המכוון בס"ד דבאמת הא דפשיטא לי' להמקשן דלמא"ד אין בגידין בנו"ט ליכא למימר כשהותרה נבלה הוא וגידה היתרה לכאורא אינו מוכרח דהא י"ל נהי נמי דאין בגידין בנו"ט מ"מ הרי חזינן דהתורה קראתו אכילה ושפיר י"ל דהה"נ דהוי בכלל לא תאכלו כל נבלה מיהא י"ל דכוונת המקשן עפ"י סברת התוס' כיון דלמא"ד אין בגידין בנו"ט אין ראי' ממה דקרי' רחמנא לאכילת הגיד בלשון אכילה דהא י"ל דבאמת לאו אכילה מקרי אלא דלהנאתו קרי' אכילה וא"כ שוב א"ר דהוי נמי בכלל אכילת נבלה וכ"ז לר"ש דלא קשה א"כ לא יהנה מבע"ל אבל למאי דס"ל אכילה בכזית שוב א"א דלהנאה קרי' רחמנא אכילה דא"כ לא יהנה מבע"ל ועכצ"ל דלאכילה ממש קרי' אכילה א"כ באמת י"ל גם אליבא דמא"ד אין בגידין בנו"ט כשהיתרה נבלה הוא וחלבה וגידה היתרה מיהא המקשן שפיר הקשה דעכ"פ אליבא דר"ש דס"ל כ"ש למכות וס"ל אין בגידין בנו"ט יהי' הכרח דגיה"נ אסור בהנאה וע"ז שפיר משני מאן שמעת לי' ר"ש ר"ש איה"נ דגיה"נ אסור בהנאה אבל למאי דלא קיימ"ל דכ"ש למכות באמת אמרינן שפיר גם למא"ד אין בגידין בנו"ט דגיה"נ מותר בהנאה דכשהותרה נבלה הוא וחלבה וגידה היתרה כנפעל"ד בס"ד נכון ודו"ק:

תוכן העניינים

ערוגת הבושם על יוד - א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה