אור ברסלב

ערוגת הבושם על יוד - א· רבי משה גרינוולד

סימן נא

סימן נ

שלוכ"ט לכבוד תלמידי האהוב הרב החריף החרוץ ושנון זית רענן כ"ש מו"ה חיים מרדכי יעקב ג"ל, מו"צ בק"ק מיידאן יע"א (כעת הרב הגאון אבדק"ק דעזאווליע יע"א יקרת מכתבך הגיעני לנכון, וע"ד השאלה שאירע בא' שהי' לו חמש אווזות, ואחר שחיטהם ושרייתם למליחת הבשר וכבר נתערבו כולם מצאה אשה שהיתה מתעסקת בהכשרות חלק א' מהריאה של אחת מהאווזות קשה במשמוש היד שהרגישה כן בשעת הדחה בידה במי השריה וקרעה את הריאה לידע מה זאת ומצאה את שני בועות קשות קצת ולבנים כעין שומן מבפנים אבל מבחוץ טרם שקרעה לא ראתה שום דבר, ובאשר הובא לפני המורה הוראת קרוע לא הי' אפשר להכיר כלל אם הי' העור הריאה שלם או לא ומחמת שבעיני האשה המתעסקת הי' הדבר לשאלה קלה מאוד וסמכה על בקיאתה שאין זה שאלה עד שלא הי' בדעתה אפי' לשאול רק לרוחא דמילתא אעפי"כ שאלה משום מהיות טוב ואעפי"כ סמכה ע"ז למלחם יחד בטרם חזר השליח מהמורה כיון שבלא"ה נתערב וציותה לבשלם מקצת מן הבשר ואחר המליחה הפשיטו עורות האווזות להתיכם כנהוג ושנים מהמופשטים שלחה לב' בעה"ב לפרעון שהיתה חייבת וסדר מליחתם הי' זאח"ז סביב להכלי המיוחד למליחת הבשר וגם להבעה"ב ששלחה לא הודיעה מאומה כי סמכה כי בודאי יבא פתרון השאלה להתירה ועתה מונחים האווזות מופשטות מעורותיהם ונחתכים לחתיכות גדולות וקטנות והעורות מונחים בפ"ע שלמים ויש בזה הפסד גדול ושעה"ד שאין כמוהו שכעת אין בנמצא כלל שומן ומזה השומן שעושין עכשיו הוא תוצאות המחי' לכל השנה ולחג הפסח, ע"כ הגיע נפשך לשאול כדת מה להורות כהלכה וראיתיך צולל במים אדירים ולרוחא דמילתא היא דעבדית, דמה שכתבת דלולא שבא השאלה בתערובות בודאי היית מטריף אותה אווז לבבי לא כן ידמה דנהי דהסכימו כל האחרונים למה דאיתא בתשובה חב"י סי' והובא בפ"ת סס"י מ"ג להטריף בועה מעל"ע בעוף ומדברי תשובה הנ"ל משמע דבסתמא נמי חוששין שהיא בועה מעל"ע משום דריאה דעוף היא דקה יעיי"ש, מ"מ בנ"ד כיון שהאשה המתעסקת אמרה שטרם קרעה את הריאה לא ראתה שום דבר רק הרגישה שם דבר קשה בפנים ולא נמצא שם כ"א כשני בועות כעין שומן, א"כ הדברים מוכיחים שאין זה אלא מורסא, ומהיכ"ת לא נסמוך בזה על עדות האשה הנ"ל וא"ל דהא מילתא דלא רמיא עלה ולאו אדעתה דכן אורחא דמילתא שהנשים העוסקת בהכשר בדוקין ומפשפשין כל האיברים הפרטיים שאפשר למצוא שם ריעותא והרי קמן שהרגישה במשמוש היד הביעות שמבפנים ומהיי"ט אין לחוש גם לביעות דסמיכי אהדדי כמבואר בשמ"ח סי' ל"ז ס"י ול יהא דהו"ל ספק בועה ספק מורסא הא מבואר בדע"ק סי' ל"ז סס"ק י"ד דס' בועה ס' מורסא ואפי' בב' עדים מכחישין זא"ז אי בועה או מורסא אמרינ' נשחטה הותרה ואינו כריעותא מחיים דמורסא אינו ריעותא כ"כ עיי"ש ואין לומר דבעוף יש להחמיר טפי משום דיש מהאחרונים דאוסרים גם בועה יחידית עפ"י תשו' טוטו"ד מהדו"ת קו"א סי' כ"א הנה כבר נהגו כל מורי הוראה שלא לחוש בעוף לבועה יחודית אם אינה נראית מעל"ע או אם הוא בשיפולי כמו שהובא בס' דע"ת אות ג' בשם רבנו הגאון חוו"ד ור"מ טויבש והגם שמש"כ שם בס' הנ"ל ראי' מתשארזיל כל טרפות שמנו חכמים בעוף כנגדן בבהמה, והרמב"ם ע"י מה"ש ה"ו מנה מה שיש יתר בבהמה מבעוף ובהי"א כ' ושתי טרפות יש בעוף יתר על הבהמה וכו' ומוכח דליכא יתר אלא אלו שמנה הוא דבר שאין כו שחר דהרמב"ם לא מנה אלא טרפות שי"ל שם בפ"ע אבל מאן דבעי להטריף בועה יחודית בעוף טעמא דידי' לאו מחמת הבועה עצמת אלא משום דעי"ז תינקב קרום הריאה והא נקיבת הריאה גם בעוף מוטרף עכ"פ פשוט וברור דאין להחמיר בזה בעוף יותר מבהמה וכיון דמכשרינ' ספק בועה ספק מורסא בבהמה הה"ד בעוף כש"כ בהאי דקמן דספק הקרוב לודאי הוא דלא הוי בועה כלל כיון דמבחוץ לא הי' נראה שום שינוי כפי עדות האשה וא"כ בודאי היתה מתכסה בבשר הריאה ומהיכית באמר שהיתה בועה דאחזוקי ריעותא לא מחזקינ' ומה שהבאת דברי הפרמ"ג בשפ"ד סוסי' כ"ג שנסתפק בספק חסי"ד שנאבד אח"כ באופן שכעת היא חסי"ד לכל העולם וספק גמור מה דינו ובחיד' רבנו רע"א סי' ק"ג הביא בזה בשם ס' תפל"מ לאסור והבאתי גם דברי ס' תשו' ס' יהושע סי' תל"ה שחולק על הפרמ"ג בזה הנה ראיתי בס' הנ"ל שהביא ראי' לזה שכ' דאין להסתפק בזה כלל דהשתא דנאבד שפיר הוי ספק מעלי' לכל העולם כדאמרינ' גבי נשפך האי חילוק גופא לענ"ד הוא תמוה דאין לו דמיון כלל דבנשפך אלו הוי אתי לקמן לא היינו מחליט לאסור מחמת חסרון בקיאתינו אלא הוי מבררינ' לי' אם יש בו ס' או לא ואפשר דהי' עולה בידינו להיתר, משו"ה שפיר אמרינ' השתא דנשפך וא"א לברורי תלי' לקולא משא"כ היכא דהוי בא לפנינו לא הי' בידנו לברורי כלל מחמת חסי"ד וא"כ בודאי הי' הדבר יוצא לאיסור השתא שנאבד א"א להקל יותר מאלו בא לפנינו והוא מילתא דמסתבר ומה שהבאת מס' תשו' יד יוסף אותו ספר אינו מצוי אצלי וראייתו שהבאת משמו מתב"ש סס"י כ"ט עיינתי בדבריו ולא מצאתי שם דבר שיהא נסתר מחמתו דברי הפרמ"ג וחדע"א הנ"ל, ומש"ש דתלי' בפלוגתא דרש"י ותוס' בחולין כ"ו ע"א ד"ה אי שבקי' לעניין אתמד שלא החמיץ אי פוסל את המקוה דהוי ג"כ חסרון ידיעה מקודם דחכם קפילא יכול להכיר אם כבר החמיץ כמ"ש מקודם בש"ס ורש"י ועתה שנתערב במי מקוה א"א להכיר אם כבר קלט התמד טעם חימוץ והוי כנאבד ויישבת בזה קושי' התוס' שם, לפימ"ש לדחות ראיי ס' יהושע ונשפך גם מזה אין ראי' כלל דה"נ אלו הוי אתי קמן מי יימר שהדבר יצא מאתנו כאיסור דילמא הוי מצינו לברורי שלא החמיץ משא"כ בספיקו של הפרמ"ג ורע"א הנ"ל דאלו הוי אתי קמן בודאי היינו אוסרים מחמת חסרון בקיאתינו, ומלבד זה נמי אינו דומה דהתם אלו הי' בא לפנינו לא הי' מקום להסתפק כלל כיון שעדיין לא אירע בו שום דבר לדון עליו, אלא השתא מחמת שנפלו ג' לוגין למקוה נתעורר לנו ספק זה א"כ כדהשתא דייני' לי' והשתא הוא ספק ממש, והגם דיש נפק"מ צם בעינא לעניין לקיחה בכסף מע"ש מ"מ הרי לא הי' מוטל עלינו לדון על זה כלל, וא"כ מאין באת להסתפק אם החמיץ או לא מחמת שנפל למקוה א"כ מתחילת דינו נולד עם ספיקו, ושפיר הו"ל ספק גמור משא"כ בהך דפרמ"ג והרע"א, והנה לפימש"כ לדחות ראי' הס' יהושע הנ"ל מנשפך גם בנ"ד אין זה דמיון להפרמ"ג דה"נ מאן לימא לן אלו הובא לפנינו הריאה קודם שנקרעה שלא היינו רואין שאין זה בועה כלל או שהי' רואין שעכ"פ אינה מעל"ע ואינו בועי דסמיכי' ותו דבלא"ה אין לו דמיון כלל אפי' לספק דנשפך דהכא כיון דאשה העוסקת אומרת דלא הי' ניכר כלל מבחוץ אלא שאנו חוששין שמא אומרת כן למיעוט בקיאתת ואפשר אלו היתה הריאה לפנינו כשהיא שלמה הי' ניכר שהאמת כדבריה, ואין זה דומה לספיקו של הפרמ"ג אלא כעוכלא לדנא, ועכ"פ יפה כתבת דאפי' אם לא נאמין לדברי האשה מ"מ מידי ספיקא לא נפקא, ומעתה יפה כ' דבס' טריפה חזי לאיצטרופי שיטת המחבר בסי' ק"א דחתיכ' חי' לא מיחשבה חרל"ה כמ"ש בתשו' מ"ב סי' ל"ו ובתשו' יעב"ץ ח"א סי' כ"ח שהבאת דבס"ט סמכו על שיטת המחבר הנ"ל והגם דבשו"ע סי' ק"י תברי לגזוזי דהא שם מוכח בפשיטות דחהר"ל הוי גם בעודה חי' וכבר העיר ע"ז בחי' רע"א ז"ל מ"מ גם בתשו' הח"ס סי' צ"א צירף שיטה זו להתיר בס' רפה עיי"ש:

והגם דבעובדא דידי' הי' הפסד מרובה מאד מ"מ לעומת זה גם ספק טרפה דהתם הוי ספק לרועה הרבה ממאי דקמן בנ"ד עיי"ש אמנם מה שכ' לצרף שיטת הפרמ"ג בקיצור דיני ס"ס דס"א בגוף וס"א בתערובת מותר בהפס"מ בלא נודע עד שנתערב בהפס"מ דלא כש"ך דמצריך בזה הפס"מ ושעת הדחק לא ידענא מאי ס"ס שייך בזה הא באנו לדון על כל התערובת כלו בפ"א ואין זה אלא ספק טרפה שנתערב דאם נימא דלא כשיטת המחבר א"כ הו"ל חהר"ל ודינו כקבוע, ואפי' יפריש א' מהם לאחר שנודע אין כאן ס"ס כלל ואי משום דכבר שלחה שנים מהם לחברת' קודם חזרת השליח מהמורה, ממנפ"ש אם מיחשב זה ללא נודע הרי עדיין לא נתבטלו, ואי מיחשב לנודע מאחר שידעה עכ"פ שיש כאן ספק טרפות א"כ שוב הוי כלקח אחר שנודע התערובת דגזרינ' שמא יקח מן הקבוע, ע"כ אין כאן יתד לסמוך אלא שיטות האחרונים שסמכו בספק טרפות על הפוסקים דחתיכה חי' הוי חשאר"ל ובטלה ברוב אלא דדא עקא כיון שכל האווזות נמלחו יחדיו וקיימ"ל דבעי' ס' כנגד כלו ונהי דס"ל להמנח"י דבסינו סווכינ' אשיטות ראב"י דאינו אוסר אלא כדי קליפה, וכו הפרמ"ג בסי' ק"ה ס"ק ל"ד הסכים ע"י וכן בתשו' ח"ס סי' צ"ג סמך ע"ז יעיי"ש, מ"מ היינו דוקא בהפס"מ ולהפרוו"ג הנ"ל בעי' הפ"מ וגם סעודת מצוה עיי"ש, וא"כ בנ"ד הו"ל תרי קולי בהפ"מ וכבר הלכה רווחית אצל כל יודע דרכי הוראה דתרי קולי בהפ"מ לא מקילינ' כמבואר בטו"ז סס"י צ"א ובחי' עשיתי סמוכין לזה מש"ס גיטין פ"ב ואיכמ"ל, וממילא נפל נמי בבירא מש"כ דבלא שיטת המחבר נמי יש לצדד עפימש"כ בהג"ה רע"א סי' ק"א דחהר"ל שנתערבה בא' מן החתיכות וסלקוהו דאין הפליטה אוסרת דהפליטה אינה ר"ל, והוי כמו נחתך א' מהם וא"כ יש ס"ס שמא אינה טריפה, ואת"ל טרפה שמא לא זהו, ואי משום פליטתה הא פליטתה ודאי נתבטלה כיון דפליטתה אינה ראוי' להתכבד, ולפימש"כ אין כאן ס"ס כלל דאם היא טריפה ל"ש לומר שמא לא זהו כיון דהשתא קיימינ' דהו"ל חהר"ל, א"כ ליקח מכאן ואילך הו"ל קבוע ובעיקר דינו של רע"א והפרמ"ג הנ"ל בלא"ה צלע"ג דאפי' להנקה"כ שהשיג על הטו"ז בסי' ק"י ס"ק ה' היינו משום דל"ש לומר בזה דא"א כחלוק מקצת חתיכה שתהא מותרת ומקצתה תהי' אסורה דמ"ש מחתיכה של ודאי איסור שנפרש ממנה מקצתה ונתערבה בחתיכות של היתר שבודאי אותה מקצת שנתערב בטלה אע"ג שעדיין נשאר הרבה שלא נתבטל, וההד"נ בהך דינא דסי' ק"י, משא"כ בהך דסי' ק"א כיון דעכ"פ גוף החתיכה לא נתבטלה א"כ עכ"פ נשאר על החתיכה שם איסור, וכל חתיכה וחתיכה בספק איסורא קאי, הו"ל כשאר ספק איסור שנתערב שצריך לבטל פליטתו בס' ועיין בחוו"ד סי' ק' דס"ל בפשיטות לאסור בזה מטעמו של הטו"ז בסי' ק"י הנ"ל וגם על דבריו צלע"ג שלא הביא דברי הנקה"כ שחולק על הטו"ז, ובאמת דברי הטו"ז, מרפסין איגרא מטעמא דפרישית אבל בדין זה גם לדברי הנקה"כ א"א להתיר:

ובענין מה שנסתפקת אם זה שמצאה השאלה קודם המליחה מקרי נודע התערובת כיון שלפי דעתה הי' הדבר פשוט להתיר רק שלחה לשאול לרוחא דמילתא, א"כ אפשר שאין זה ידיעה שגורמת ביטול וגם אי ידיעת המשרתת שנמסר הדבר לידה מקרי ידיעה למאן דס"ל דבעינ' ידיעת בעלים, הנה בגוף הדין אי בעי' ידיעת בעלים בעלים דוקא עיין בלבוש בחי' דינים סעי' כ"ד ס"ל בפשיטות דבעי' ידיעת בעלים דוקא דידיעת חברו לא מקרי ידועה, וה"נ מוכח דס"ל להש"ך בספרו הארוך סס"י צ"ד דדוקא לענין תחיבת כף שני פעמים סגי לי' בידיעת חברו בנתים כיון דבלא"ה ב"פ ס"ל דבכ"ע סגי בס' פ"א, משמע בהדי' דבעלמא לא מהני ידיעת חברו, וצע"ג מדברי הש"ך סי' ק"י בדיני ס"ס אות י"ז דמדבריו נראה דידיעת חברו נמי מקרי ידועה שכ' וז"ל גם בדוחק א"ל דמשכחת האי דינא בלא נודע מתחילה שהרי אם לא ידע מעיקרו השתא מנא ידע, ואי נימא דידיעת חברו לא מקרי ידיעה שפיר משכחת לה דחברו ידע והוא לא ידע, והוא מאמינו עתה וא"כ פסקי הש"ך לכאורא סותרין זא"ז והנה עיקר הדין הוא איבעי בירושלמי דמס' ערלה לא איפשטא ולכאורה אית לן למיפסק להחמיר דהא מצינו חילוק לעניין נודע, לבא נודע לפעמים נודע גורם חומרא כגון לענין ס"ס ס' א' בגופו וס' א' בתערובות דפסק הש"ך בדיני ס"ס היכא דלא נודע עד שנעשה הספק הב' כשיטת ר"ת בהפס"מ וס"מ עיי"ש, וכ"כ בחניות שלא נודע כ"ג שמא יקח מן הקבוע, ואשכחן נמי דנודע גורם הקולא, כגון לענין ביטול, וכיון דאיבעי לא איפשטא, הו"ל למיפסק לחומרא בכא"א, מיהא י"ל דלעניין ביטול תלי אי לא נודע מדאור' אינו בטל, או אינו אלא מדרבנן, וי"ל סתירת הש"ך הנ"ל שהערות, עליו, דאיהו לשי' בסי' ק"ט דס"ל בלא נודע מדאו' אינו בטל, א"כ שפיר פסק בסי' צ"ד דבעי' ידיעת בעלים, משא"כ לעניין ס"ס י"ל דמדאורייתא ס"א בגופו וס"א בתערובת נמי מקרי ס"ס דעכ"פ הו"ל כמו רובא, משו"ה אית לן למיפסק האיבעי לקולא משא"כ למה דהעלו האחרונים כשיטת הב"ח והמנח"י דמדאוריי' אפי' בלא נודע נמי בטל, א"כ י"ל מדינא אית לן למיפסק האיבעי לקולא וכש"כ בנ"ד לפימש"כ הלבוש ושם בטעמא דבעי' ידיעת בעלים משום דאינו מחוייב להאמינו, א"כ כיון דשומר שמסרוה בידו ודאי נאמן כמבואר בסי' קכ"ז פשוט דהו"ל כבעלים לעניין זה, ואפי' לשיטת הפוסקים דבעי' דוקא בידו לאסרו, וכמו שכ' הש"ך שם סק"א, מ"מ נ"ל דבנ"ד פשיטא דלכו"ע הו"ל כידיעת בעלים דהא היכא דמצי א"ל שלוף ואחוי, אפי' ע"א דעלמא נאמן וה"נ הרי מצי לברר הריעותא שנמצא בריאה ובודאי נאמנת ממילא שפיר מהני ידיעתה לגרום הביטול, שבתי וראיתי די"ל ע"כ ל"ק הלבוש אלא היכא דהידועה גורמת האיסור כגון לעניין ס"ס דעלה קאי שפיר י"ל הטעם כיון דאינו מחיוב להאמינו לחבירו א"כ אין ידיעתו גורמת האיסור משא"כ לעניין ידיעתו גורמת הביטול לכאו"א לומר האי טעמא כיון דלפי דבריו שנפל האיסור לשם ושפיר נתבטל בודאי נאמן להתיר א"כ ל"א סברא הנ"ל מיהא י"ל דמ"מ ניחא שפיר האי טעמא דעכ"פ אין נפק"מ כלל בביטול דאפי' אי לא הי' נתבטל נמי לא הי' מחוי להאמין לו כלל שנפל לשם האיסור וא"כ לכאורה הי' מקום לצדד בנ"ד לחומרא כיון דלפי"מ דהוי ס"ד דהמשרתת דהוא פשוט להיתר אין נפק"מ כלל בביטול משו"ה הו"ל כלא נודע, מ"מ נראה דאין דומה דהא עכ"פ מיהת מספק"ל דהרי קמן דשלחה לשאול פ' המורה, מיהא בירושלמי הנ"ל במס' ערלה בספק גמר נמי קמבע"ל אי ידיעת ספק הוי ידיעה או לא, מיהא י"ל דע"כ נא מספק"ל להירושלמי אלא היכא דמספק"ל אי נפל לשם או לא ואח"כ כשנפלה עוד ס"א מתברר שמתחלה נפל ג"כ ס"א וכיוצא בו דבכהיי"ג הוא דא"ל דידועת ס' לא מיחשב ידוע' כיון דאפי' בלא ביטל הוי מוקמי' לה בחזקת היתר מחמת, ספיקא וא"כ אין נפק"מ בביטולו משא"כ היכא דהספק היא באופן דבלא ביטול הוי מחמרינ' מספק ולא הוי מצי לאוקמי אחזקת היתר כגון בנ"ד י"ל דבזה פשוט דאין חילוק בין ידיעת ודאי לידיעת ספק כנ"ל בס"ד, מ"מ בנ"ד אין נפק"מ בכל זה, דהא כבר אסיקנא לעיל הנראה לענ"ד בזה לעניין ביטול מחמת שהוא חתיכה חי', ומה שכתבת עוד לצדד כיון דלשיטת הראב"י ולעוני' לא נאסר רק כ"ק א"כ לפימש"כ הפרמ"ג בסי' ס"ד סוף סק"א במש"ז שם בחתיכה ס' חלב ס' שומן שהוא חי דחלב חי דרבנן אי הוי סד"ר או דילמא כיון דאין עומד לאכלו כך אלא ע"י בישול צנינון לי' כלאחר בישול וה"נ י"ל כאן כיון דאינו עומד לאכול כך אלא ע"י התחה דנינ' לי' כבשעת התחה דנתערב הקליפה ברוב או בס' והוי שריר סד"ר, א"כ לדבריך, כ"ש דל"ש דין חתיכה נ"נ בחתיכה שעדיין לא נתבשלה כ"צ דהא סופו לבשלו כלו ותתפשט הטעם בכל החתיכה והול"ל דדיינינ' לה ע"ש סופה וזה ודאי ישתקע הדבר ולא יאמר, א"וו דאין לו דמיון לדברי הפרמ"ג הנ"ל מכמה טעמים:

מה שעלה על דעתך לצדד עוד די"ל כל עיקר דחתיכה חי' מקרי חהר"ל, אע"ג דלכאורה הול"ל דמחוסר מליחה הוי מחוסר תיקון גדול דלא כהפרמ"ג בסי' ק"א והבית מאיר שם אלא טעמא דהפוסקים הנ"ל הוא משום דראוי' לאכלו ע"י צלי אש בלא מליחה וא"כ אווזות שמנות בעורן דאין דרך לצלות כלל ע"ג גחלים מחמת הפסד שומנן לא מקרי חהר"ל א"ד, ולענ"ד לאו מילתא הוא דעכ"פ אפשר לפישוט השימון ולצלות הבשר ע"ג גחלים, והפשטות השומן ודאי מילתא זוטרתא הוא, ועוד דהא השתא קיימינ' להפוסקים דס"ל חתיכה גדולה יותר מדאי נמי מקרי חהר"ל, דבשביל שהיא גדולה למה יגרע חשובותי א"כ אלו הי' מופשט מהשומן בודאי היתה ראוי להתכבד, א"כ השתא א"א שיגרע החשיבות מחמת זה, ובעיקר קושייתך חתיכה חי' אמאי הוי חהר"ל דלפי הנראה מליחה היא מחוסר תיקון גדול לענ"ד הי' נראה דחשיבות חהר"ל לאו דוקא לכבד אורחים כדי לאכול מיד אלא אפי אם הוא מנה מכבדותא לכבד אורחים בתורת דורן נמי הו"ל ראויי' להתכבד להנך פוסקים ומ"מ ס"ל להנודב"י שפיר דחתיכה שלא נקרוהו מחוטין האוסרין לא הוי רל"ה, דבניקור לאו כו"ע גמירי ובקיאי משא"כ במליחה י"ל דל"ח מחוסר תיקון ע"כ נ"ל דאין לעשות סניף מזה:

במאי דקמן להלכתא נ"ל דעיקר הסמיכה שיש לסמוך בנ"ד להקל הוא מחמת דברים הבאים בראש אמיר דלפי הוצעות המעשה קרב הדבר לודאי שלא הי' בוע' אלא מורסא בעלמא ואם גם בעינך אשר למראה עינך הי' השאלה נראה כך אזי מטינא שיבא מכשורא, מאחר דאיכא פסידא מרובה:

והשי"ת יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות:

כנה"ר ונפש רבך דושו"ט:

תוכן העניינים

ערוגת הבושם על יוד - א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה