ערוגת הבושם על יוד - א· רבי משה גרינוולד
סימן כח
שלוכ"ט לכבוד הרב הגאון הגדול המפרסים
ומהולל בתשבחות סיני ועוקר הרים כקש"ת מו"ה יהושיע זאב שליטא האבדק"ק פאלטישאן יע"א במדינת רומאניען הא דבדק לן הדר"ג ני' בקושי' אחת בחולין דף ה' ע"ב אמר רבא מומר לאכל נבילות לתיאבן בודק סכין ונותן לו וכו' ובש"ס מדמה התם קרבנות לשחיטה כיון דמומר לע"ז אין מקבלין ממנו קרבן הה"ד דאסור לאכל משחיטתו א"כ לרבא בהוריות דף י"א דמפרש ברייתא פרט למומר דפלוגי באוכל נבלות לתיאבון דת"ק סבר לתיאבון מומר הוא ואין מקבלין ממנו קרבן א"כ נימא דהה"ד דאסור לאכול משחיטתו דלאו בר זביחה, ואם נימא דרבא פסק כר"ש אכתי תיקשי בדף ד' ע"ב מ"ט כיון דדש בי' כהתירא דמי' לי' למה הוצרך להאי סברא נימא כת"ק דלאו בר זביחה הוא כלל עכ"ד, ועפ"י דרכו הי' מקום ליישב בזה מה דתמהו האחרו' ז"ל על הרי"ף שלא הביא בהלכותיו הא שמעתא דרבא כלל ולדברי מעכ"ת ניחא, אבל מטיבותא דמר קאמינא דאין עניין זה לזה כלל הש"ס בחולין לא שקלי וטרי' מקרבנות אשחיטה כלל אלא כיון דעכ"פ מוכח מברייתא דחוץ מן המומר דמומר לע"ז הוי מומר לכהת"כ, ומומר לכהת"כ ודאי אסור לאכול משחיטתו אפי' לר' ענן, וברייתא דמעם הארץ פרט למומר לא מקשו מנה אלא מהכא נפקה מהתם נפקה, אבל לעניין מומר לתיאבון אין עניינו כלל מקרבנות לשחיטה וכי דמשום דמיעטתו תורה מקרבנות משו"ה לא מקרי בר זביחה, בתמיה, דהא ודאי כיון דלא שבק התירא ואכל איסורא ודאי בר זביחה הוא אע"ג דאין מקבלין ממנו קרבנות וזה פשוט וברור, ואגב אזכיר מה שנראה לפענ"ד ביישוב שיטת הרי"ף, ועיי' בחי' רע"א מה שתי' ע"ז דלמאי דקיימ"ל כרבינא דרובה דתלי' במעשה לא הוי רוב ל"ס עליו בבדיקת סימנים, ומ"מ צ"ע דעכ"פ היכא דבדקנו הסימנים תיכף אחר שחיטה לדידן נמי שחיטתו כשרה ועיי"ש שנדחק בזה ולפענ"ד נראה בס"ד דהא אמרינן בגמרא דאי אמרינן כיון דדש בי' כהיתרא דמיא לי' ליתא לדרבא, והכוונה נ"ל דהו"ל כמי שאין חושש לזבוח דמבואר בפוסקים דלא מקרי בר זביחה, וה"נ כיון דדש בי' כהיתרא דמיא לי' ונראה היינו הא דאמרי' בעלמא כיון דעבר אדם עברה ושנה בה נעשית לו כהיתר ומבואר ביומא דף פ"ו דתלי' בפלגותא דתנאי דת"ר עברות שהתודה עליהן ביוה"כ זה אינו חוזר ומתודה ביוה"כ אחר ואם חזר והתודה עליו הכתיב אומר כסיל שונה באולתו כדר"ה דאמר ר"ה כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה נעשה לו כהיתר ומשמע דת"ק לית לי' האי סברא, וה"נ משמע בסוף פ"ק דקידושין דסברא זו לאו כו"ע הוא, ולפי"ז י"ל דרבא דל"ל כיון דדש בי' כהיתרא דמיא לי' כת"ק דראב"י ס"ל, אבל הרי"ף לשיטתו אזיל דפסק כראב"י דחוזר ומתודה ביוה"כ אחר ולדידי' ע"כ כיון דעבר ושנה כהיתרא דמיא לי' שוב חשבינן לי' כמי שאינו חושש לזבוח ושחיטתו פסולה, מיהא לשיטת הפוסקים כראב"י ומ"מ ס"ל הא דרבא י"ל כיון דלא עבר ושנה אלא לתיאבון והיינו היכא דלא משכח איסורא אמרינן דדוקא באופן זה נעשה לו כהיתר, ומ"מ הרי"ף ס"ל דאין לחלק בכך דסוף כל סוף עבר ושנה בה ונעשה לו כהיתר וא"ש בס"ד: