ערוגת הבושם על יוד - א· רבי משה גרינוולד
סימן ו
שלום וכ"ט לכבוד תלמודיי האהובים הר"ב החריף ובקי המופלג בתוי"ש מו"ה יקותיאל יהודא ראזענבערג שליט"א (כעת הרב המאה"ג אבדק"ק דיערעש בעהמ"ס שו"ת תורת יקותיאל) ולהרבני המופלג בתוי"ש מו"ה משה ניימאן נ"י בק"ק מאראש וואשארהעלי יע"א:
יקרת מכתבם הגיעני לנכון, וע"ד אשר נפשכם לשאול הגיע היות כי השו"ב דשם זה זמן לא כביר, נודע לכם כי דרך שחיטתו משונה מדרך כל השוחטים, במה שעושה הולכה והובאה באויר למעלה הרבה מעל צואר העוף הנשחט ואח"כ נראה כמכה הסכין על הצואר והתחלת שחיטתו לעשות הולכה והבאה באויר ואח"כ כמכה בהסכין על הצואר וממש נראה כדרסה ואינו שוחט בדרך משיכה כלל באופן כי זר מאוד שחיטתו בעיני כל רואה, ומסתבר לכם כיון שעושה ההולכה וההבאה למעלה באויר ע"כ בהניחו הסכין למטה על הצואר תו הוי כמו שמוריד הסכין מלמעלה למטה ומוכרח לבא בכח וזה הוי ממש חשש דרסה, ושוב אינו מועיל אפי' יעשה הולכה במקצת חדא דכפי הנראה אין ניכר ונראה כלל שיעשה כלל הולכה למראית עין ואפי' אם נאמר אפשר שעושה מקצת מן המקצת כהרף עין שאינו ניכר כ"כ להרואה סוף כל סוף באותו מקצת א"א לשחוט בלי צירוף מזה, וחוץ מזה י"ל זה גופא הוי דרסה שמניח הסכין להיות יורד מלמעלה כמטה, ואפילו נימא דאינו דרסה ממש, מ"מ כיון שאינו עושה דרך שחיטה, אלא מלמעלה למטה י"ל שבכה"ג אין בכחו לעצור ידו שלא ידרוס, אתו"ד במה שנוגע להצעת הענין כמות שהוא, ואען ואומר, מה שנראה בעיניכם לדבר פשיט דמה שעושה הולכה והובאה למעלה מצואר העוף הוא דבר מוזר וא"א שלא יעשה דרסה בתחילת שחיטתו בשעה שיורד עם הסכין מלמעלה ועד צואר יגיע, לא כן הוא, ואדרבא מבואר בס' דעת קדושים דלכתחלה ראוי לעשות כן, וז"ל בסי' כ"ד סס"ד קודם שמקרבין הסכין להצואר לשחוט צ"ל הולכות והובאות כדי שרגע אחד בהגיע סכין אל הצואר יהי' דרך הולכה והבאה דאל"כ יש לחוש שהגעה ראשונה לצואר חותכת בכ"ש מהושט שלא בהולכה והבאה עכ"ל, הרי בהדיא שלא כמו שאתם מדמין, אמנם מה שכתבתם דאינו ניכר ונראה כלל שיעשה כלל הולכת, הוא מילתא באפי נפשי' ואננו תלי' כלל במה שעושה הולכה והובאה למעלה מצואר, דהוא מצד עצמו דבר שצריך חקירת חכם, ואם כדבריכם כן הוא ודאי לית דין ולית דיין דהשוחט בלא הולכה ובלא הובאה כלל דרסה גמורה היא ואין צריך לכל האריכות שכתבתם בזה דזיל קרי בי רב, אבל רחוק בעיני דשו"ב שיש לו קבלה, וגם הודעה משוחטים מומחים, ורבנים מובהקים, וגם כבר אמתחי ואתחזק כמה שנים הוא כמעט מן הנמנע שיהא רגיל לשחוט באופן זה שלא יהי' ניכר בשחיטתו שום הולכה או הובאה, ואפשר מחמת שהיה פשיט בעיניכם דהולכה והובאה שעושה קודם השחיטה הוא דבר מוזר עד שא"א שלא ידרוס בתחילת השחיטה ע"כ נדמה לכם כן, מ"מ היכא דאיכא לברורי מבררינן ובקל אפשר לברר כזאת ע"י שוחטים מומחין ובקיאין:
ועכ"פ מתוך דבריכם משמע מיהת דהולכה וגם הובאה שניהם כאחד ודאי אינו עושה, ובזה כבר נחלקו האחרונים, אי רשאי לשחוט לכתחילה בהולכה או בהובאה לחודא, התו"ח בפ"ב דחולין והובאו דבריו בפר"ח סי' כ"ד ובתב"ש סי' ח' ס"ל דלכתחילה צריך הולכה והבאה, אפי' בסכין ארוכה, אבל במשל"מ פ"ב מה"ש ה"ט הביא דברי תשו' המבי"ט ח"א סי' כ"ו דגם לכתחילה מותר בהולכה או בהבאה בלבד, ובפר"ח סי' כ"ד הביא תוספתא מפורשת דלא כהמבי"ט, דתני' בהדי' בתוספתא פ"ק דחולין מצות שחיטה מוליך ומביא הביא ולא הוליך הוליך ולא הביא כשר אלמא דלכתחילה בעי' מוליך ומביא, ומש"כ מורי הגאון בכ"ס בתשו' סי' י"ג ליישב עיי"ש, כ"כ בס' דע"ת יור"ד סי' ח' דהמעיין בתשו' המבי"ט יראה דאין תי' מספיק, והנה מורי הגאון בעל כתב סופר הנ"ל העלה בדין שו"ב שרגיל לשחוט בהולכה בלבד מפני שהורגל כן באומנתו:
וא"א לו לשנות הרגלו:
לפימש"כ השמ"ח ס"ה דבנתכוין לשחוט בסכין קטן בהולכה והבאה אע"ג שנשחט בהולכה לחודא מ"מ כשר, מכש"כ בסכין גדול כשעושה בלא כוונה, אלא שאומנתו והרגלו גרם דבר זה אין לחוש שמא ידרוס ומותר לשחוט לכתחלה עיי"ש, ומה שכתבת לפקפק על זה ולחלק בין האי לבין דינו של התב"ש הנ"ל, דאינו אלא בנזדמן ששחט בהולכה לבד, משא"כ במי שהורגל בכך לשחוט רק דרך הולכה דיש לחוש כיון שידו קשה דוחק הסכין שוחט בדרסה, אין דבריך נראין כלל, דאדרבא י"ל מחמת שהוא אומן נהיר והסכין חד נשחטו הסמנים בהולכה או בהבאה לבד, וגבי שו"ב שכבר נתמנה להיות שו"ב גם בשוחט לכתחילה דינו כדיעבד אם באים להעבירו ומותר לשחוט לכתחילה במקום שמותר בדיעבד עיי"ש א"כ כש"כ בזה כיון דלשי' המבי"ט הנ"ל שוחט אף לכתחילה בהולכה או בהבאה לבד, וכן משמע דס"ל להש"ך בסי' כ"ד ס"ק ב' שהקשה על השו"ע דנקט לשון דיעבד גבי שוחט שני ראשים כ"א דהא מוכח בש"ס דאפי' לכתחילה ומתני' נקט לשון דיעבד משום דבקדשים מיירא, והקשה הפרימ"ג דלפי מש"כ התו"ח דבעינן לכתחילה הולכה והבאה, א"כ שפיר נקט המחבר לשון דיעבד:
א"וו דס"ל כשיטת המבי"ט הנ"ל ושפיר קאמר הש"ך דאין לומר דנקט לשון דיעבד משום הולכה או הובאה בלבד דאי משום הא לא ארי' אע"כ משום שני ראשים, ושפיר הקשה הש"ך, עכ"פ מוכח מזה בהדיא דס"ל כשיטת המבי"ט הנ"ל, ואפשר דלא חשו לתוספתא הנ"ל דמייתא הפר"ח והתו"ח דכבר כתב הרא"ש בשמעתא דהחליד במיעוט סמנים בפ"ב דחולין דכל תוספתא שלא הביאו חכמי הש"ס בגמרא לאו דסמכא הוא, וכש"כ דפשטא דגמרא בהא דרבא בדיק להו גירא לר"י ור"ח ושחטו בהו משמע דאפי' לכתחילה שרי למשחט אע"ג דא"א שיהי' בזה הולכה והובאה ומש"כ הפר"ח בסי' כ"ד דש"ה דא"א בעניין אחר צ"ע אטו לא סגי דלא ישחוט עוף הפורח, גם מש"כ התב"ש בסי' ח' דלא חיישינן לדרסה בהוליך ולא הביא אלא כשהסכין בידו יש לחוש כיון שרוצה לשחוט בהולכה לבד יעשה דרסה משא"כ בחץ שכבר יצא מתחת ידו והולכת בעצמה בהמשכה מהיכ"ת ניחוש לדרסה עיי"ש וקשיא לי דהא בודאי פשוט וברור דהאי דרבא בדיק להו גירא ושחט בה ע"כ צידי הגירא היו נמשך דרך הלוכו על צואר העוף דאי כנראה מפשטות דראש החץ היו רחב קצת ונכנס לתוך הסמנים, אין לך דריסה גדולה מזה, וא"כ אמאי לא נגזר אם מעביר צידי החץ על הצואר פן ישחוט בראש החץ וזה ודאי הוי דרסה, ודוחק לומר משום דמילתא דל"ש היא ול"ג בה רבנן, דודאי על מה דקאי התב"ש שם דלא גזרינן בזה שמא ישחוט בהולכה בלא הובאה בסכין קטן שאין בו שמלא צואר חוץ לצואר שפיר י"ל דכל כהי"ג ל"ג דהוא מילתא דל"ש, אבל כיון דבאותו אופן דשחיטה גופה איכא גוני דפסול השחיטה ודאי הו"ל למיגזר שלא לשחוט לכתחילה (בהולכה גרידא משוש חשש) ע"י גירא, ואיס"ד דגזרו שלא לשחוט לכתחילה בהולכה גרידא, משום חשש שמא ידרוס גם הכא הו"ל למגזר נהי דהחשש שמא ידרוס הוא באופן אחר מ"מ כיון דשחיט מיהת בהולכה גרידא, וישנו במציאות לעשות דרסה גם בכה"ג ממילא הו"ל בכלל הגזירה, אשוו משמעות האי עובדא דבדיק להו גירא, דלא כתוספתא הנ"ל ש"מ דהש"ס לא חש לה, וכהאי כללא דכייל לן הרא"ש שהבאתי דכל תוספתא שלא הביא חכמי הש"ס בגמרא לאו דסמכא היא ועיי"ש, סוף דבר אם יתברר שהשו"ב עושה עכ"פ הולכה או הבאה בשעה שמתחיל להגיע סכינו על צואר העוף אפי' אם עושה הולכה והבאה למעלה באויר קודם שהסכין נוגע בצואר העוף, אין כאן בית מיחוש ואין להרהר אחריו, כנלע"ד בס"ד: