ערוגת הבושם על אוח· רבי משה גרינוולד
סימן סג
השם עבים רכובו, ישפיע ברכתו וטובו, לאהו' אחי ח"נ הרבני המופלג חו"ש ירא וחרד לדבר השי"ת כש"ת מו"ה נחום גיוו נ"י בק"ק טשארנא יע"א. יקרת מכתבך הגיענו, וע"ד שאלתך בענין מסחר דעקקען לייהאנשטאלט שיש לך דמדרך התגרין הוא כך, שעל חודש ראשון הקצוב היא כך וכך, אפי' אם יחזירהו בתוך הזמן, ובאם ישהה אצל השוכר, יותר מזה, ישלם כך וכך ליום, והיא לערך המגיע לפי חשבון משכירות החודש ואתה מנהגך לכתוב בפערטראג, שאם ישהה יותר על חודש ישלם כפי חשבון המגיע, משכירות החודש, ועתה נתעוררת להסתפק אם ליכא בזה חשש משום שכר שבת, לפי מה שמבואר בדברי רמ"א, סי' ש"ו, דאם שכרו לחודש לשלם כו"כ ליום לא נקרא בהבלעה והוא מדברי הר"ן פ' אעפ"י, א"כ עכ"פ מה שנוטל שכר אם שהה אצלו יותר מחודש, דאז מחשבין כפי מה שמגיע על כל יום ויום, שייך בי' שכר שבת או דילמא יש לצדד בזה צדדי היתר, עפ"י הסברות שכתבת במכתבך, ועוד עלה ברעיונך להסתפק דאם ת"ל סברותיך אינם מספיקים להתיר אכתי יש לך ס' אם נשארו הדעקקען אצל השוכר, כמה חדשים שלמים, אם נאמר שמאחר שהי' לו רשות לחזור אותו. בכל עה מקרי ג"כ שכר יום, חוץ מן החודש הראשון (וכתבת שיש בזה הפסד מרובה אם תצטרך לוותר על שכירות של יום השבת) והנה עיקר הדין נראה שהיא מחלוקת הב"י עם הרמ"א באו"ח סי' ש"ו דהא הב"י הביא דין זה בשם שבולי לקט וכ' עליו דאין נראה כן מדברי הפוסקים, והובאו דבריו במג"א שם ס"ק ז' וכוונת מרן הב"י מבוארת דהא מבואר בלשון הפוסקי' שכתבו לא יאמר תן לי של שבת אלא יאמר תן לי שכר חודש או שבוע או עשרה ימים משמע בהדי' דבכה"ג לא מקרי שכר שבת דאל"כ הך עשרה ימים היכא משכחת לה, וראיתי בתוס' שבת שהביא בשם השבו"י דלשיטת רמ"א צ"ל דשכר י' ימים היינו ששכרו באופן שאינו יכול לנכות לו אם מחזירו מקמי הכי, אבל לפענ"ד נראה דיוקו של הב"י נכון דאם מיירי בכה"ג ל"ש לקרותו שכר שבת עשרה ימים אלא שכר פעולתו דהא לא במספר הימים תלי' מילתא א"ו משמע לי' להרב"י דמיירי באופן ששכרו על חודש והתנה עמו לשלם לו כל יום כו"כ דלא כש"ל כנ"ל כוונת הרב"י במש"כ דמלשון הפוסקים לא משמע כן ומדיוק ג"כ לשון הגהת רמ"א שהעמיד הגהתו באמצע הסעיף ולא בסוף הסעי' בתר מש"כ בשו"ע או שיאמר לו תן לי שכר י' ימים דזהו באמת אסור לשיטת הרמ"א אבל עכ"פ מוכח מלשון הראשונים הנ"ל דלא כש"ל, ומש"כ המג"א דאפשר שב"י לא ראה דברי הר"ן שכ' הטעם שמא יסלקו באמצע השבוע א"צ לשלם לו בעד כל השבוע כולו אלא בעד ימים שעברו ומוכיח כן מהגמרא לולי דב"ק הי' נ"ל דאין ראי' ממורדת דשם מעיקרא קצבו לה שכר תוספת כתובתה על כל יום בפ"ע ושפיר מקרי שכר שבת משא"כ כששכרו על חודש והתנה עמו כו"כ על כל יום שפיר י"ל כמש"כ הרב"י:
אמנם מי יבא להקל אחרי הכרעת הרמ"א והמג"א מ"מ נראה בנ"ד יש לצדד להקל מטעם אחר כיון דהסחורה פוחת והולך כל מה שמשתמשין בה טפי וא"כ עכ"פ דמי הפחת פשוט דמותר לו לקבל אף מה שנפחת בשבת דאטו המזיק ממונו של חבירו בשבת לא יקבל דמי היזקו מחמת שכר שבת, וא"כ נהי נמי דאין הפחת מערך דמי השכירות שמשלם לו מ"מ כיון דעכ"פ פתיך בי' דמי הפחת שהוא פשוט להיתר שוב הו"ל שכר שבת בהבלעה, וכה"ג מבואר בתשו' נודב"י מהדו"ת ססי' כ"ו דכיון במה שמקבל הבלן שכר בעד הטבילה נכלל גם דמי עצי הסקה, מקרי ג"כ בהבלעה, וא"ל דלא מקרי הבלעה היכא דדמי היתר מועטים לערך דמי שכר שבת דבס' תוס' שבת סי' רמ"ד ס"ק ט"ז וי"ז מבואר בהדי', דגם אם משכיר איזה שעות קודם השבת בצירוף יום השבת מקרי הבלעה (והיינו בדברים המותרים להשכיר גם בע"ש) עיי"ש, וא"כ הה"ד אם היתר הבלעה היא באופן הנ"ל נמי לא איכפת לן אם דמי ההיתר הם פחותים מדמי שכר שבת, ומ"מ צל"ע דבסי' רמ"ו קפסיק ותני לא ישכיר כליו לגוי בע"ש וביום ה' מותר להשכיר לו ובלבד שלא יטול שכר שבת אלא בהבלעה וכגון שישכיר לו לחודש או לשבוע, והתם בכלים שעושין בהם מלאכה כמי מסתמא איכא משום פחת כלי, ואפ"ה ל"ש מטעם הבלעה, ועכצ"ל דמיירי בכלים שאין פחת תשמישן מסויים כ"כ משא"כ בסחורה שלך דידוע דפוחת והולך ע"י תשמישן וע"כ פתיך בהשכירות דמי הפחת שפיר מקרי שכר שבת בהבלעה, וא"כ עכ"פ בצירף שיטת מרן המחבר בשו"ע שכ' דהראשונים חולקים על שבולי לקט הנ"ל נראה להתיר באופן הנ"ל בלי פקפוק, ובזה אחתום באה"ר ואה"ע אחיך הנאמן בלונ"ח:
חוסט אור ליום ו' עש"ק וארא תרס"ה: