אור ברסלב

ערוגת הבושם על אוח· רבי משה גרינוולד

סימן טז

סימן טו

בענין מצות ק"ש ואם צריכה כונה. (א) כתב הרמב"ם בפ' מה' ק"ש וכ"פ בשו"ע סי' ס' הקורא את שמע ולא כיון לבו בפסוק ראשון שהוא שמע ישראל לא יצא י"ח והשאר אם לא כיון לבו אפי' הי' קורא בתורה או מגיה הפרשיות אלו בעונת ק"ש יצא, והוא שכיון לבו בפסוק ראשון עכ"ל, והוא תמוה מאוד כמו שהקשה הכ"מ דהא בש"ס ר"פ הי' קורא תנן היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא אם כיון לבו יצא ואמרי' עלה ש"מ מצ"כ ומשני מאי כיון לבו לקרות, לקרות הא קא קרי, בקורא להגיה, והנה בכ"מ תי' דדברי הש"ס דמוקי לה בקורא להגיה היא לפי הס"ד אבל למאי דקיימ"ל כר"מ דפסוק ראשון צריך כוונת הלב ולא יותר, אבל פסוק ראשון בעי כוונה גמורה וכיון דאיכא כוונה גמורה בפסוק ראשון שאר פרשיות אפי' קרא להגיה ל"ל בה, והשתא מאי דתנן אם כיון לבו יצא היינו בפסוק א' אפי' קרא שאר פרשיות להגיה יצא, ואם לא כיון בפסוק א' אפי' קרא כל הפרשיות שלא להגיה לא יצא, כ"ה תמצית דברי הכ"מ, וראיתי במחהש"ק סי' הנ"ל שם שכתב בטעמא דהכ"מ דס"ל כהרשב"א, דפסוק א' לבד הוי דאורייתא ומכאן ואילך הוי דרבנן וס"ל כמש"כ המג"א ס"ק ג' בשם רדב"ז דבמצוה דרבנן א"צ כוונה, אבל באמת צ"ע דמלבד שמדברי הרמב"ם פ"א מה' ק"ש לא משמע כן וגם מלשון הכ"מ במקומו מבואר דלאו משום דנחית לחלק בין מצוה דאורייתא למצוה דרבנן כתב כן דהא כתב וז"ל דהיא הנותנת דלמאי דהוי ס"ד כיון שאין שם כוונה אפילו בפסוק ראשון בעינן מיהת כוונה לקרות אבל לדידן דאיכא כוונה גמורה בפסוק ראשון שאר הפרשיות אפי' קורא להגיה ל"ל בה ע"ש, וא"כ בודאי צ"ע להבין החילוק בזה:

והנלענ"ד בס"ד ליישב שיטת הרמב"ם בזה, לפי מש"כ בנוב"י חיור"ד סי' צ"ג ע"ש שהאריך בענין אמירת לשם יחוד, והאריך לסתור דעת השואל דהוי ס"ד לאתוי' ראי' מריש זבחים דבגט צריך שיאמר בפי' לשם גירושין, וקאמר בנוב"י דאדרבא משם ראי' לסתור דהא מחלק שם בין גירושין לאשה משום דסתם אשה לאו לגירושין קיימא אבל סתם קדשים לשמן קיימא, וא"כ מצות שלנו קדשים נינהו קדשי גבוה וסתמא לשמן עומדים ע"ש, וראיתי בס' שערי תפילה להגה"ק בעל באוו"ח שהרבה להשיב על הנוב"י בזה וכתב דאישתמיטתי' פשטות סוגיות הש"ס והלכה מפורשת בפוסקים דר"פ ס"ל מצות צ"כ מזה מבואר דליכא לדמויי קדשים למצות בזה ולא אמרי' במצות סתמא לשמן קיימו, והחילוק בזה כי בקדשים כבר הי' בהם הדיבור והכוונה לשמן בשעת הקדש כשאמר הרי זה עולה או חטאת ולשם זה הביאן עתה וע"כ אמרי' שפיר דמן הסתם לשם זה הועלה על המזבח משא"כ בעשיית המצוה שאין שמן עלייהו מקודם ע"כ לא מהני בהו סתם בשום פנים והוא דומה ממש לגירושין ע"ש שהאריך, ואני אומר חלילה לרבנו בעל נוב"י שיטעה בדבר פשוט כזה, דאיה"נ דדברי הגאון הנ"ל נאמנו מאוד ודבריו ברורים. ומ"מ גם דברי הנוב"י כראי מוצקים דהא הנוב"י לא נחית התם אי צריך כוונה במצוה לצאת י"ח, דודאי הלכה רוחית היא בשו"ע סי' ס' הנ"ל דמצית צ"כ אלא התם בא לדין לענין אם יש לו לכוין גם כוונת נסתרות וכן לענין אמירת לשיקבה"ו על זה שפיר קאמר הנוב"י כיון שכבר נתכוין לשם מצוה כפשוטה דרחמנא ציוה לקיים מצוה זו שוב הוי מצוה זו כקדשים, וממילא אמרינן שפיר לענין כוונת לשיקבה"ו דסתמא לשמן קיימא, וזה מבואר מאוד למעיין בתשו' נוב"י שם:

והשתא דאתינן להכי י"ל הה"ד בכל מצוה שיש בה כוונת ענין כגון בק"ש היכא דמכוין בפסוק שמע ישראל, שוב אפי' לא נתכוין כוונת מצוה שפיר יצא י"ח, דכיון דאיכא כוונת ענין הו"ל ע"י כוונתו כמי קדשים ושוב שייך לומר בי' סתמא לשמן קיימא לענין כוונת המצוה, ונהי דאכתי י"ל מאן לימא לן דסתמא לשם מצות ק"ש קיימא, דילמא לשם כוונת קורא בתורה מ"מ היכא דנתכוין בפסוק ראשון מיהת קבלת עומ"ש כמו שמובא בש"ס ובר"מ ובשו"ע וכיונה זו א"צ בקריאת התורה אלא בק"ש שוב אמרי' באמת לעניין הכוונה לצאת סתמא לשמן קיימא, והשתא שיטת הרמב"ם מתיישבת כמין חומר עפ"י דברי הכ"מ דודאי דלא היי ס"ד דש"ס לאוקמי מתני' דאם כיון לבו מיירי בפסוק ראשון, אי משום דלא הוי ס"ד לחלק בכך, או דהוי דחיקא לי' לאוקמי מתני' בפסוק ראשון גרידא, כמש"כ בחידושי רשב"א עיי"ש, א"כ שפיר אמרינן דאינו יי"ח בקורא להגיה, אבל למאי דקיימ"ל בפסוק ראשון צריך לקבל עליו עימ"ש ובלא"ה לא יצא א"כ היא הנותנת דבשאר פרשיות יוצא אפי' קורא להגיה, דכיון דכבר כיון בפסוק ראשון כוונת הענין שוב י"ל בשאר פרשיות דסתמא לשמן קיימא ודו"ק, (ונ"ל להוסיף עוד דהרמב"ם דייק זה מדקדוק לשון המשנה דקתני אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא, ולכאורה רישא דמתני' משנה שא"צ היא דלא הו"ל למתני' אלא אם לא כיון לא יצא, ולהנ"ל ניחא בס"ד דמתני' מיירי שלא כיון לבו לצאת אלא כוונת הענין וה"ק אם כיון לבו בפסוק ראשון שוב י"ל לענין הכוונה לצאת דסתמא לשמן קיימי וא"ש בס"ד) ובמש"כ י"ל טעם נכון במה שנתקשו הקדמונים מ"ט לא תיקנו בק"ש ברכת המצוה כמו בשאר מצות, ה"נ הו"ל לברך אקב"ו לקרות ק"ש, ולהנ"ל י"ל דעיקר מה שתיקנו לברך הוא להורות על שכוונתו לקיים מצות השם, וכ"ז במצוה דלא שייך לומר סתמא לשמן, משא"כ בק"ש כיון דבלא"ה צריך כוונת ענין א"כ א"צ לברך דהא י"ל סתמא לשם מצוה קאי, ודו"ק:

ב ועיין שם עוד מש"כ הנוב"י דכל מצוה שמברכין לפני' אין צריך תו כוונה אחרת דברכה עצמה מוכחת עלי' וצל"ע מש"ס פ' ערבי פסחים דף קי"ד אהא דתנן הביאו לפניו מטבל בחזרת וכו' ושוב הביאו לפניו מצה וחזרת, וקאמר ר"ל זאת אומרת מצות צריכות כוונה דאי ס"ד איצ"כ ל"ל תרי טיבולי הא טבל לה חדא זימנא א"י דמצות צריכות כונה וכיון דלאו בעידן חיובא דמרור קאכיל לי' בבפה"א קאכיל לי' ודלמא לא איכוון לשם מרור הלכך בעי למיהדר לאטבולי לשם מרור, וכ' התוס' בד"ה זאת אומרת הא דלא נקט בעי למיהדר לאטבולי ולברך משום דרב חסדא אית לי' בשמעתין דמברך על אכילת מרור בטיבול ראשון והא דקאמר בבפה"א אכיל לי' היינו שאינו אוכלו לשם מצות מרור אלא לצאת ידי בפה"א עיי"ש, ולהנוב"י תמי' א"כ מאי ס"ד דר"ל טעמא דמתני' משום מצות צריכות כוונה הא לטעמך נמי תקשי לך כיין דבירך על אכילת מרור ודאי איכוון, ולמה לי' למהדר ולמיכל וע"כ משום היכרא א"כ מאי ס"ד למידק מזה דמצות צ"כ, אע"כ אפי' ברך מ"מ אכתי אין הכרח דנתכוין לשם מצוה תו נראה ראי' לזה ממה שכ' התוס' בסוכה דף מ"ו בשם הירושלמי העושה סוכה לעצמו מברך אקב"ו לעשות סוכה, עשאה לאחר מברך אקב"ו לעשות סוכה לשמה, ועייי"ש במהרש"א דמפרש דברי הירושלמי דס"ל כב"ש דבעי' עשיית סוכה לשמה ואם הוא עצמו עושה סוכה א"צ לומר בברכה דעושה לשמה דמעשיו שיושב בה ומברך לישב בסוכה מוכחין דעשאה לשמה אבל אם עשאו לשם אחר והוא לא ישב בה אין כאן הוכחה משו"ה צריך שיאמר בשעת ברכה בהדי' דעשאה לשמה, ולהנוב"י אכתי ל"ל לפרש כן בהדי' ת"ל דברכה בעצמה מוכחת כן לשמה, מיהא גם בלא הנוב"י נמי דברי המהרש"א מרפסין איגרא, כיון דמברך על עשייתה הרי מוכח מתוכו דעשאה לשמה, ולהנוב"י כש"כ דקשי' טפי:

ג והנה מדכתיב על לבבך, נפק"ל בר"פ הי' קורא דצריך כוונת הלב. אלא דפליגו תנאי ואמוראי עד היכן צריך כוונה, ומבואר בחי' הרשב"א ובשאר קדמונים דאין זה ענין לפלוגתא אי מצות צ"כ או לא, דזה מיירי לענין כוונת לצאת י"ח מצוה, ומקרא הנ"ל ילפי' דבעי' כוונת הענין, אלא דהרמב"ן בס' המלחמות פ"ג דראש השנה ע"ש מאן דמפרש תרי גווני בכוונה לא צהיר ולא חוור, אלא כלהו הנהי תנאי ואמוראי דפליגן ברפ"ב דברכות עד היכן צריך כוונה בק"ש כלהו ס"ל מצות צריכות כוונה, והוכיח מזה כשיטות הרי"ף דפסק מצות צריכות כוונה ועיין בטו"א שהרבה להשיב על הרמב"ן חבילות קושיות, ומכללם ממה דאמרי' התם אר"י עד על לבבך בעמידה רי"א כל הפרשה כולה בעמידה ואזדא ר"י לטעמי' דאמר כל הפרשה כולה צריכה כוונה, ואי כוונה זו כוונה לצאת היא מאי קאמר ואזדא לטעמי' אטו למ"ד מצות צריכות כוונה יהיו כל המצות צריכות עמידה, ועוד אמאי קתני סתמא אם כיון לבו משמע דקאי על כל הג' פרשיות הא ליכא למ"ד דבעי' כוונת מצוה בכל הג' פרשיות ע"ש שהקשה עוד כמה קושיות וכולה לק"מ דודאי מודה הרמב"ן דכוונה דפליגי בי' בר"פ היה קורא מכוונת הענין מיירי ולא מכוונה לצאת י"ח, אלא דס"ל לאידך גיסא דלמ"ד מצות אין צריכות כוונה א"כ לא הקפידה תורה אלא אמעשה המצוה הה"נ דלא בעי' כוונת הענין, אבל ודאי מאן דס"ל מצות צריכות כוונה, בעי' שיכוין בק"ש כוונת הענין וגם כוונת המצוה ובזה ל"ק כל הקושיות הטו"א למעיין שם, אלא דאי קשיא הא קשיא לי לשיטת הרמב"ן הנ"ל לדידי' הא למ"ד מצות אין צריכות כוונה אפי' כוונת הענין נמי לא צריך, א"כ האי על לבבך דכתב רחמנא בק"ש מאי דרשית בי' הא ע"כ משמעו ומדרשו על כוונת הלב קאי, ואין לומר דבק"ש דאית בי' קבלת עומ"ש כו"ע מודו דצריכות כוונה, א"כ מאי קאמר ש"מ מצות צריכות כוונה, לימא בק"ש שאני ועיין בחי' פנ"י שם:

ותו א"כ שוב מאי מייתא הריב"ן ראי' מכל הנהי תנאי ואמוראי לשיטת הרי"ף דקיימ"ל מצות צריכות כוונה הא י"ל בק"ש שאני דכתיב על לבבך ואית בי' מלכות שמים, וצריך לומר דס"ל לרמב"ן האי על לבבך דילפי' מני' דצריך כוונה ס"ל למ"ד מצות אצ"כ דאינו אלא למצוה ולא לעיכוב, ואיה"נ דבכל מצות האמורות בתורה צריך כוונה לכתחילה, ולא פליגו אלא לענין דיעבד, ומ"מ קשיא לי לשיטת הרמב"ן הנ"ל דלדידי' ע"כ צ"ל דר"מ ס"ל מצות צריכות כוונה, דהא איהו ס"ל בפ"ב דברכות ע"כ צריך כוונת הלב וכ"כ הרמב"ן להדיא שם בס' המלחמות פ"ג דר"ה א"כ בר"פ המוציא תפילין דס"ל לר"מ מכניסן זוג זוג אבל טפי לא, ולכלהו אוקימתי דהש"ס מבואר דטעמא דמ"ד הנ"ל משום דטפי מזוג א' איכא בל תוסיף, והו"ל משאוי, והשתא אי ס"ל לר"מ מצות צריכות כוונה א"כ כש"כ דלעבור בעי כוונה, כמבואר בש"ס, וא"כ קשיא לר"מ אמאי זוג א' אין טפי לא לא לתכוין ולא יעבור על בל תוסיף, מיהא לפי מש"כ המג"א בסי' ש"א ס"ק נ"ד בשם המהרש"א דאפי' למ"ד שבת לאו זמן תפילין הוא אסור ללבוש יותר מזוג א' דלא שרי לי' יותר ממלבושי בחול, א"כ ניחא שפיר, ומהנ"ל הכרח לסברא זו, אלא דלפי"ז קשיא לי לאידך ניסא, דהא המג"א הקשה שם א"כ למה לי' להש"ס לומר דפליגו אי שבת זמן תפילין או לא דהמ"ל דת"ק ס"ל לאו זמן תפילין, ואפ"ה דוקא זוג א' כסברת המהרש"א הנ"ל, משום דבלא"ה מוכח דמתני' ס"ל כר"מ דשבת תמן תפילין, ולהנ"ל נהי נמי דמתני' כר"מ מ"מ הא לר"מ בלא"ה צריך לאסוקי לסברא הנ"ל מטעם אחר כיון דשמעינן לי' לר"מ דס"ל מצות צריכות כוונה, א"כ ליכא בל תוסף וע"כ הטעם משום דלא שרי לי' יותר ממלבושו בחול וצע"ג:

ד כתב הרבנו יונה ספ"ק דברכות גבי פתח בדחמרא וסיים בדשיכרא דאפי' למ"ד מצות אצ"כ הנ"מ במצוה שי"ב מעשה, אבל במצוה דתליא באמירה בלבד לכו"ע מצות צ"כ עיי"ש, והנה כבר הקשו על זה רוב המפרשים א"ב מ"פ הש"ס ר"פ היה קורא ממתני' דהיה קורא בתורה אם כיון לבו יצא ש"מ מצות צריכות כוונה הא י"ל שאני ק"ש דתליא באמירה, עיין בס' טורי אבן פ' ראוהו ב"ד, ובפר"ח סי' תקפ"ט, וכן ביום תרועה שם בר"ה, ולכאורה דל"ת דרבנו יונה ל"ק הכא אלא לענין כוונת הענין, ולמאי דס"ד הש"ס דהאי אם כיון לבו היינו כוונה לצאת שפיר פריך:

אבל באמת א"א לומר כן חדא דלשון רבנו יונה לא משמע הכי דא"כ לא הו"ל לחלק אלא בין כוונת ענין לכוונת מצוה, ותו דהאי דפתח בשיכרא וסיים בחמרא ע"כ לאו מכוונת ענין מיירי, דמה שפתח ובריך אדעתא דשיכרא וסיים בחמרא אינו מפסיד כוונת הענין כלל דאכתי הו"מ לכוין דעתו לכוונת הענין להודות ולהלל למי שברא אלה, והנה כעין חילוק הנ"ל כתב גם ההמ"ג בה' חומ"צ קצת באופן אחר ליישב הא דפסק הרמב"ם כפאו ואכל מצה יצא, ואלו בתק"ש פסק התוקע לשיר לא יצא וכתב ההמ"ג דבשופר כיון דעיקר המצוה תלי' בשמיעה והו"ל אין בו מעשה בזה ס"ל להרמב"ם דצריך כוונה עיי"ש, ועפי"ז הי' מקום ליישב קושיא הנ"ל דהש"ס פריך שפיר אליבא דרבה דאמר זאת אומרת התוקע לשיר יצא, ש"מ דל"ס לי' לחלק בין מידי דתליא במעשה או לא א"כ שפיר מקשה מהיה קורא בתורה, וכן ברפ"ב דברכות דקאמר ש"מ מצות צריכות כוונה, הקושי' לרבה הנ"ל ומדוייק בזה הא דפירש"י שם ותיקשי לרבה דאמר התוקע לשיר יצא ולכאורה לא הוי צריך לפרש כן דהא בלא"ה הוי מצי לפרש דהש"ס רצה לפשוט מזה הך דינא דמצות צריכות כוונה דפליגי בי' תנאי בע"פ גבי אכלו בלא מתכוין, ולהנ"ל ניחא דבאמת א"א לפשוט מזה אלא לאפוקי מדרבה הנ"ל דס"ל גם במצוה דלא תליא במעשה מצות אין צריכות כוונה, אלא דאכתי אין כל זה מספיק דהא גופא קשיא כיון דרבה ס"ל זאת אומרת התוקע לשיר יצא, א"כ מנ"ל לחלק בזה מדעתא דנפשי', ונ"ל בס"ד דהנה בש"ס דר"ה דף כ"ח א"ל אביי לרבה אלא מעתה הישן בשמיני בסוכה ילקה, א"ל שאני אומר מצות א"ע עליהן אלא בזמנן, מתיב ר"ש ב"א מניין לכהן העולה לדוכן שלא יאמר הואיל ונתנה לי תורה רשות לברך את ישראל אוסיף ברכה אחת משלי ת"ל לא תוסיפו, ומשני הואיל ואי מתרמי לי' ציבורא אחרינא הדר מברך כולי יומא זמני' הוא ע"ש, וקשיא לי למאי דמסיק רבא לעבור שלא בזמנו בעי כוונה, ובזמנו לא בעי כוונה, א"כ למה נקיט מניין שלא יאמר וכו' הא בזמנו בלא כוונה נמי עובר על בל תוסיף ואין לומר דרבא ל"ס לי' הך סברא כיון דמתרמי לי' הא סברא זו מוכרחת ממאי דא"ל ר"י לר"א גבי מתן דמים היה עובר בבל תוסיף ע"ש ונ"ל מכאן ראי' ברורה לשיטת רבנו יונה הנ"ל דמצוה דתליא באמירה אמרי' מצות צריכות כוונה וא"כ ניחא נהי דס"ל לרבא לעבר בזמנו לא בעי כוונה, היינו במצוה דתליא במעשה כגון ישיבת סוכה וכיו"ב אבל מה דתליא באמירה כיון דלצאת בעי כוונה כש"כ דבעי כוונה לעבור, והשתא ניחא הכל בס"ד ודאי לרבה דדייק מאבוה דשמואל זאת אומרת התוקע לשיר יצא, א"כ ע"כ ס"ל דאין סברא לחלק בין מידי דתליא במעשה או לא שפיר פריך הש"ס מהי' קורא בתורה, אבל לקושטא דמילתא דמסיק רבא דלעבור בזמנו לא בעי כוונה א"כ שוב מוכח מברייתא דכהן העולה לדוכן דבמצוה דתלי' באמירא אפי' למ"ד מצית אין צריכות כוונה, מ"מ באמירה בעי כוונה ושפיר פסק הרמב"ם לחלק בין מידי דתלי' במעשה למידי דלא תליא במעשה וכן רבנו יונה בין מידי דתלי' באמירה בלבד כנ"ל בס"ד, ודו"ק:

ה עוד נ"ל בס"ד ליישב הא דקאמר בש"ס מאי אם כיון לבו לקרות לקרות הא קא קרי בקורא להגיה, והקשו בתוס' על פירש"י הא אכתי תיקשי הקושי' הא קא קרי, וכ"ל בס"ד עפ"י מש"כ הר"ן בפ"ד דר"ה במשנה דהשומע מן המתעסק לא יצא, דאפי' למ"ד מצות אין צריכות כוונה הנ"מ היכא דלא נתכוין למצוה אחרת אבל היכא דמתכוין למצוה אחרת כגון התם דנתכוין למצוה להתעסק גם התינוקת ללמדם לכו"ע א"י אם לא נתכוין לשם תק"ש. דומי' למאי דאמרי' בזבחים שחט חטאת לשם חולין כשרה לשם קדשים אחרים פסולה דמין במינו מחריב בה דלאו מינא לא מחריב בה ועי' בס' טורי אבן שהקשה ע"ז מהא דפריך הש"ס למ"ד מצות אין צריכות כוונה מהיה קורא בתורה וכו' ש"ה דכיון לשם מצות תלמוד תורה א"כ הו"ל מב"מ דמחריב בה משו"ה בעי' דוקא אם כיון לבו, ויותר קשה לי מהא דכתבו הראשונים בטעמא דהרי"ף שלא הביא בהלכות הא דתוקע לשיר יצא משום דס"ל דנדחה מהלכה מהא דא"ל ר"ז לשמעי' איכוין ותקע לי עיי"ש ברא"ש ור"ן ולפי סברת הר"ן הנ"ל י"ל שאני התם כיון דנתכוין להוציא את עצמו, אי לאו דמתכוין להוציא גם את השומע אינו יוצא משום דמב"מ מחריב בי' כמ"ש הר"ן, וראיתי שעמד בזה בתשו' מהר"ע מסטריא בח"ה שבסוף ספרו ע"ש שהאריך, ונלענ"ד דלק"מ דבלא"ה הקשה הט"א על סברת הר"ן דאין לו דמיון להך דזבחים דהתם שפיר אמרי' דאם שחטו לשם קדשים אחרים מפסיל משום דא"א שיהא קרבן זה עולה וגם חטאת משו"ה מחריב בה אבל בהא דמתעסק אי נמי מתכוין למצוה אחרת אמאי מעכב למצות שופר לחול שלא יי"ח הא אפשר לב' מצות אלו לחול שניהם ע"ש:

ונ"ל בס"ד ליישב כיון דמ"מ לכתחילה מיהת אין לעשות שתי מצות ביחד משום דקיימ"ל אין עושין מצות חבילות חבילות, שוב י"ל שפיר סברת הר"ן כיון דנתכוין למצוה אחרת ג"כ אותה כוונה מעכב למצוה זו לחול אי לאו דנתכוין לה בהדיא, מיהא תינח אם נתכוין למצוה אחרת לגמרי באופן דאית בי' משום אין עושין מצות חבילות, משא"כ הכא דהתוקע משמיע לעצמו דבכה"ג לכתחילה נמי מצי לכוין להוציא את השומעים ול"ש בזה אין עושין מצות חבילות איה"נ דלא שייך לומר בזה סברת הר"ן כלל, והשתא יתיישב נמי קושי' הטו"א מהי' קירא בתורה דהא מבואר בתר"י בברכות דף כ"א אהא דקאמר הש"ס למ"ד ק"ש לאו דאורייתא ודברת בם בד"ת כתיב, דלכו"ע קרא דודברת בם מיירא בד"ת אלא דלמ"ד ק"ש דאורייתא בעי' שיקרא מה"ת דוקא פרשה זו ולמ"ד ק"ש דרבנן יוצא מה"ת גם בפרשה אחרת, א"כ פשיטא דאם קורא בתורה ונתכוין לקיים מצות ת"ת יי"ח מצות ק"ש, ולא שייך בזה ענין מצות חבילות כלל, וממילא ל"ש סברת הר"ן הנ"ל, וכ"ז בנתכוין למצות קריאת התורה משא"כ בנתכוין להגיה דהא מצוה אחרת לגמרי ושייך בי' אין עושין מצות חבילות, שוב אמרי' שפיר סברת הר"ן דמב"מ מחריב בה, וא"כ שפיר משני הש"ס בקורא להגיה, ומיושב קושי' התוס' ע"נ ועיין מש"כ עוד בס"ד עפ"י סברת הר"ן הנ"ל במצות תקי"ש, ודו"ק:

ו מבואר ברמב"ם ושו"ע סי' ס"א דאחר פסיק ראשין צ"ל בשכמל"ו ואם לא אמרו אי מחזירין אותו אי לא פליגי הב"ח והש"ג ס"ל דאין מחזירין אותו והלביש שם כתב דאפי' אמרי ולא אמרו בכוונה מחזירין איתי וכתב המג"א שם ס"ק י"א דכ"מ דעת השו"ע בריש סי' ס"ו ע"ש, וצ"ע ממשנה דהי' קורא בתורה והגיע זמן המקרא אם כיון לבו יצא ה"ד אי לא אמר בשכמל"ו הא לא יצא י"ח לדעת הלבוש והשו"ע ואי אמרו א"כ הרי בהדיא דכיון לבי לצאת דבקריאת התורה או קריאה להגיה לא היל"ל בשכ"מ ושוב ראיתי שעמד בזה בחי' הפלאה על מסכתות שנדפסו מחדש ומה שתי' שם דמתני' מיירי בפרשה שניה, ומתרץ בזה גם קושי' הרשב"א אמאי לא מוקי הש"ס מתני' בפסוק ראשון דלכו"ע בעי כוונה ע"ש אבל לענ"ד היא דוחק דהא קתני מתני' והגיע זמן המקרא משמע דמקמי דקרא בתורה עדיין לא הגיע זמן המקרא א"כ א"א לומר שכבר קרא הפרשה ראשונה מכבר, עוד מצאתי בחי' מהר"ם שי"ק ז"ל על המצות שהביא קושי זו בשם תלמיד א', ותי' דמצי לומר בשכמל"ו גם אחר פרשה ראשונה, וגם זה צ"ע דלא משמע כן בשו"ע רס"י ס"ו דאיתא התם דבפסוק ראשון ובשכמל"ו לא יפסיק בהם כלל אם לא מפני היראה שיהרג משמע אפי' בין שני הפסוקים לא יפסיק, וכן משמעות הש"ס דפסחים דצריך לומר בשכמל"ו דוקא אחר שמע ישראל, כמו שאמרוהו יעקב אבינו מ"ה ובניו, ועיקר הקושי' נראה ליישב דודאי ידי ק"ש דאורייתא פשיטא דיצא י"ח אפי' בלא אמר בשכמל"ו לכו"ע ולא פליגי אלא אי יי"ח מדרבנן וא"כ שפיר איכא לאוקמי מתניתין לענין אי יצא י"ח מדאורייתא ונפק"מ לענין ספק וכיו"ב, ולפי דרכנו תפשוט מנה דלמ"ד מצות צריכות כונה מדאורייתא צריך כוונה, דאל"כ מ"ק בגמרא ש"מ מצות צריכות כוונה, הא מתניתן ע"כ לענין אי יצא י"ח מדאורייתא קאי, ומדאורייתא בודאי אין צריך כוונה, מיהא זהו יל"ת, ובעיקרא דמילתא אי מצית צריכות כוונה מדאורייתא אי מדרבנן, יבואר עוד בסייעתא דשמיא במק"א:

ז באו"ח סי' ס' י"א מצות אצ"כ, וי"א מצות צריכין כונה שיתכוין לצאת בעשיית אותה מצוה וכן הלכה, ובמג"א ס"ג כתב בשם הרדב"ז דדוקא במצוה דאורייתא אבל במצוה דרבנן מצות אצ"כ, ולכאורה יקשה ע"ז ממתני' דהי' כותבה דורשה ומגיה אם כיון לבו יצא, מיהא י"ל מאי אם כיון לבו לקרות כבריש פרק הי' קירא וכ"כ הר"ן שם במגילה ומה שהקשה הטו"א שם דמ"מ מכותבה דורשה קשי' לק"מ דע"ז נמי שפיר י"ל כיון לבו לקרות אבל מ"מ מסי' תר"ץ קשי' דקתני נתכוין שומע ולא נתכוין משמיע לא יצא, והתם ע"כ כוונת מצוה היא, וראיתי שכבר הרגיש הפרימ"ג וכתב דמגילה דברי קבלה וכדברי תורה דמי', וכ"כ בפתיחה כוללת, מיהא לפי מה שכ' הפרימ"ג בפתיחה לה' בה"ש יעיי"ש דהא דקיימ"ל בדאורייתא מצ"כ ובדרבנן מצות אצ"כ היינו משום ספיקא דדינא, וא"כ בדברי קבלה נמי קיימ"ל ספיקא לקולא כדכתבו הפוסקים וכדמשמע בה' מגילה, וא"כ אמאי לא יצא ולכאורה י"ל לפי מש"כ הרבנו יונה ספ"ק דברכות דבמידי דאמירה לכו"ע מצות צריכות כוונה, א"כ י"ל דבזה ליכא ספיקא ובעי כוונה אף במצוה דרבנן וא"כ ממגילה לק"מ, ושוב ראיתי שגם בזה הרגיש בפתיחה כוללת ח"ג אות ד' עיי"ש, אבל לפ"ז יוקשה ממש"כ ס"ק ד' בשם הכ"מ ועיי"ש במחהש"ק דשאר פרשיות היי"ט דיצא בקורא להגיה משום דבמצוה דרבנן קיימ"ל אצ"כ ומדאורייתא יוצא בפסוק ראשון, ואמאי הא מידי דתליא באמירה, לכו"ע צריך כוונה וצע"ג, ועיקר שיטת רבנו יונה הנ"ל אי יש חילוק בין מצוה דתלי' במעשה או בדיבור נראה דתלי' בפלוגתא דרבה ורבי זירא, בר"ה דף כ"ח עפ"י מש"כ ההמ"ג בפ"ב מה' שופר ליישב שיטת הרמב"ם דסותר עצמו דבה' שופר פסק דלא יי"ח עד שיתכוין שומע ומשמיע, ואלו בפ"ו מה' חו"מ כתב כפאו ואכל מצה יצא, אלמא מצות אצ"כ ותי' ההמ"ג דס"ל להרמב"ם דיש חילוק בין מצוה דתלי' במעשה כמו אכילת מצה למצוה דלא תלי' במעשה כגון תקיעת שופר דעיקר המצוה השמיעה, דבזה ס"ל להרמב"ם דמצות צר"כ, אלא דמ"מ העלה בצ"ע דעכ"פ מוכח בגמרא דאין לחלק בזה דהא רבה קאמר זאת אומרת התוקע לשיר יצא אלמא דלא מחלק בכך, ונראה לי בס"ד דס"ל להרמב"ם דלמסקנא דאמר ר"ז לשמעי' איכוין ותקע לי ע"כ ההכרח שמחלק בין מידי דתליא במעשה ללא תלי' דאי ס"ל לר"ז דבכל מצות צריכין כונה, א"כ תיקשי לי' מתני' דהניתנין מתן א' שנתערבו במתן ד' דא"ל ר"י לר"א הרי עובר על ב"ת ואמאי הא מוכח בגמרא דאי אמרי' מצות צריכות כונה, כש"כ דלעבור בעי כוונה וכיון דלא מתכוין ליכא ב"ת, והיא קושי' עצומה שהקשה הרמב"ן במלחמות עיי"ש ומה שתי' בקדשים שאני דגלי רחמנא דלא בעי כונה, כדילפינן בר"פ כל הזבחים דשחטן לשם חולין כשרים דכתיב ולא יחללו את קדשי בנ"י, כבר הקשה על זה בחרע"א ז"ל הא אמרי' התם דמ"מ לא מרצי, וא"כ אכתי לא הו"ל לעבר על ב"ת, וי"ל אבל עכ"פ הקושי' מיהת קיימת א"ו דהא דאמר לי' ר"ז לשמעי' איכוין היינו דוקא במצוה דתליא בשמיעה וכיו"ב דלא עבד מעשה, אבל בזריקת קדשים דהוי מעשה מודה דא"צ כוונה, וא"כ שיטת הרמב"ם מכרחת מהגמרא:

ובזה ניחא בס"ד ליישב מה דמקשים לשיטת רבנו יונה הנ"ל מהש"ס ר"פ היה קורא דפריך אמתני' דהי' קורא בתורה והגיע זמן המקרא אם כיון לבו יצא, ש"מ מצות צ"כ ומשני בקורא להגיה, ופירש"י ותיקשי לרבה דאמר התוקע לשיר יצא, ולשיטת רבנו יונה מאי פריך דילמא שאני ק"ש דתליא באמירה ועיין פנ"י שם דבאמת לא בעי הגמרא למפשט אלא מצוה דתליא באמירה וס"ל לרבנו יונה דקושי' הגמרא לא קאי אדרבה אלא למפשט האיבעי' דפתח בדחמרא וסיים בדשיכרא אבל אין זה מספיק אלא בש"ס ברכות אבל לא בש"ס ר"ה דפריך הגמרא בהדי' על רבה עיי"ש, ולהנ"ל יש לומר ודאי רבה דאמר התוקע לשיר יצא ע"כ ל"ס לי' חילוק הנ"ל מדקאמר זאת אומרת אבל לר"ז דאמר איכוין ותקע לי מוכרח חילוק זה מהכרח הקושי' ממתני' דזריקת דמים, ולפי זה לרבה שפיר פריך ממתני' דהי' קורא, ומדוקדק בזה פירש"י דקאמר ותיקשי לרבה ול"ק דתיקשי לאבוה דשמואל דאמר כפאו ואכל מצה יצא, ולהנ"ל ניחא, אבר למסקנא קיימ"ל כר"ז ושפיר מחלק רבנו יונה בין מצוה דתליא באמירה לתליא במעשה וא"ש בס"ד. אלא דלפי"ז ע"כ במידי דאמירה לאו כו"ע מודו מצות א"כ דהא רבה דאמר התוקע לשיר יצא ע"כ ל"ס לי' כן, וא"כ למאי דאמר המג"א דבמצוה דרבנן מצות אצ"כ גם במידי דאמירה מצות אצ"כ, וניחא האי דס"ק ד' דבשאר פרשיות יצא בקורא להגיה, משום דאינן אלא מדרבנן כמו שכתב המחהש"ק, ולפי"ז.

הדק"ל ממגילה דלא יצא עד שיתכוין שומע ומשמיע, וצריך לומר דמגילה הוי כדאורייתא כדס"ל לבה"ג מדילפי' במגילה דף י"ד ק"ו מעבדות לחרות אמרינן שירה ממות לחיים לא כש"כ והו"ל כמו דאורייתא, מיהא לפי מה שפי' רש"י שם אמרי' שירה שעל הים, ושירה שעל הים לאו חובה לקרותה לדורות הוא, וע"כ צריך לומר דל"ק אלא אאנשי כנסת הגדולה שתיקנו מקרא מגילה, וע"ז קאמר מאי דריש להוסיף מצוה הא אין נביא רשאי לחדש בה דבר, וע"ז שפיר משני דדריש ק"ו לומר שירה בשעתה, אבל לדורות ליכא ק"ו, ואינו אלא מצוה דרבנן, וא"כ הדק"ל, וע"כ צ"ל דהא דמצות צ"כ בדאורייתא לאו משום ספיקא הוא אלא כך הלכה מכרעת, ושפיר י"ל דברי קבלה כד"ת דמיין, ונפק"מ בזה היכא דעבד מצוה בלא כונה וחזר לעשותה דלפי מש"כ הפרימ"ג דהא דקיימ"ל מצות צ"כ אינו אלא מספק א"כ אין לו לברך וכ"כ בחידושי הגהות רעק"א או"ח סי' ס' משא"כ אי נימא דודאי קיימא לן בדאורייתא מצות צריכות כונה צריך לחזור ולברך וצ"ע מיהא הענין קשה לפי מש"כ הרשב"א בכוונת המצוה א"צ שיכוין אלא בתחילת עשייתה, וכיון שבירך מקודם א"כ הרי ברכתו מורה שמכוין לשם מצוה, ואין צריך יותר, ואפי' לא נתכוין בברכה גופא מ"מ כוונת הענין לחוד וכוונת המצוה לחוד כמש"כ המג"א בשם הרשב"א, אבל עכ"פ כמעט לא משכחת לה שיאמר הברכה ולא ידע שעושה כן לשם מצוה, מיהא נפק"מ עוד לענין ס"ס, ודו"ק:

עוד נ"ל בס"ד ליישב שיטת הרמב"ם הנ"ל דמחלק בין מצוה דתלי' במעשה או באמירה ושמיעה בלבד, ממה שהקשה ההמ"ג הא בגמרא משמע דלא מחלקינן בכך וכמו כן הקושיי' לשיטת רבנו יונה הנ"ל, דא"כ לא פריך הגמרא מהי' קורא בתורה, ונראה לי בס"ד דלכאורה קשי' לי לפי מש"כ הטור באו"ח סי' כ"ה ויכוין בהנחת תפילין שציונו השי"ת להניח תפילין וכו' עיי"ש ובב"ח סי' ח' כתב דבתפילין כיון דכתיב בהדיא למען תהיה תורת ה' בפיך כי ביד חזקה א"כ גלי רחמנא דצריך לכוין עיי"ש ולפי"ז יקשה לפי מה דאמרי' בקדושין דף ל"ה דהוקשה כה"ת לתפילין מדכתיב למען תהי' תורת ה' בפיך א"כ ניליף גם לענין זה כה"ת מתפילין דמצות צריכות כוונה וא"ל כיון דבציצית נמי כתב הטור ויתכוין בהתעטופו, ועיי"ש בב"ח הטעם דכתיב למען תזכרו, א"כ איס"ד דלענין כוונה נמי הוקשה כה"ת לתפילין למה לי קרא בציצית, מיהא אינו מספיק די"ל כיון דציצית לאו חובת גברא לא הוי ס"ד להקיש לתפילין לענין כוונה, והא דאיצטרך בסוכה למען ידעו דורותיכם וכתב נמי הטור בסי' תרכ"ה דצריך שיכוין בישיבתה י"ל התם נמי לא מייתר קרא דאיצטרך לסוכה גבוה מכ' א"נ כדאמרי' התם האי ידיעה לדורות הוא דכתיב, וא"כ אכתי נילף מתפילין, ולכאורה י"ל דהתם הו"ל כמו כוונת הענין, אבל אנן לענין כוונה לצאת דייקינן אי מצות צריכות כונה, אבל אין זה מספיק אלא לשיטת הרשב"א בר"פ הי' קורא, והובאה במג"א ס"ק ד' אבל הרמב"ן במלחמות פ"ג דר"ה ס"ל בהדיא דלמ"ד אצ"כ אפי' כוונת הענין לא צריך עיי"ש, ונראה לתרץ בס"ד עפי"מ דאמרינן בר"פ הי' קורא ת"ר אשר אנכי מצוך היום על לבבך עד כאן צריך כוונת הלב דברי ר"א, א"ל רע"ק הרי הוא אומר אשר אנכי מצוך היום מכאן אתה למד שכל הפרשה כולה צריכה כוונה, וא"כ איס"ד דהוקש כה"ת כולה לתפילין לענין זה א"כ קרא בק"ש למה לי, ת"ל מתפילין אלא ע"כ לענין זה לא הוקש, מיהא תינח להני תנאי אבל לרבא ור"מ דס"ל דא"צ כוונה אלא בפסוק ראשון בלבד, וע"כ לא מקרא נפק"ל אלא מסברא דהיא מצוה מתרי"ג מצות כמש"כ הרמב"ם מ"ע לייחדו כמש"כ שמע ישראל וכו' וא"א לקיים מצוה זו בלא כוונה א"כ אין לנו קרא יתירא בק"ש, והדק"ל ניליף כה"ת מתפילין:

ונ"ל בס"ד עפ"י מה שהקשה הקצה"ח בחו"מ סי' קס"ב בשם תוס' רי"ד למאי דקיימ"ל שלוחו של אדם כמותו יאמר אדם לחבירו הנח תפילין בעבורי, ותי' הקצה"ח שם עפ"י מש"כ הרא"ש דבנדרים גבי האומר לאפוטרופוס להפר נדרי אשתו דפריך בגמרא והא לא שמע, ומאי קשי' הא שלוחו ש"א כמותו הו"ל כאלו שמע בעצמו ותי' הרא"ש דלא שייך שליחות אלא במידי דתלי' במעשה אבל לא במידי דממילא, ולפ"ז תפילין וכיו"ב נמי הו"ל כמו מידי דממילא דהא אין המצוה בקשירה דאלו קושר תפילין על ידו של חברו לא עשה כלום ואלו קשר חברו תפילין על ידו ודאי קיים המצוה, נמצא דעיקר המצוה היינו שיהי, התפילין מונחים עליו וזהו הוי כמו מידי דממילא ובזה ל"מ שליחות, א"ד הקצה"ח עיי"ש, ולפי"ז נראה בס"ד דשוב ליכא למילף כה"ת לענין כוונה מתפילין דמהתם לא מוכח אלא מצוה דלא תלי' במעשה דהתם עיקר המצוה אינה מעשה הקשירה, משא"כ מצוה דתלי' במעשה י"ל דאין צריך כוונה, כמו שמחלק ההמ"ג באמת אליבא דהרמב"ם, מיהא תינח מצוה דתלי' במעשה אבל מצוה דלא תלי' במעשה כמו תק"ש דעיקרא נמי לא מעשה הוא והוי ממש כמו תפילין הנ"ל איה"נ דהו"ל למילף מהקישא הנ"ל דבעי כוונה כמו תפילין וא"כ י"ל זהו באמת טעמו של הרמב"ם שמחלק בין תק"ש לאכילת מצה,:

{יש לשדות נרגא עפי"מ דקיי"ל בלע מצה יצא וא"צ ללעסו וא"כ י"ל דאם תחב לו חבירו מצה בבית הבליעה יצא וא"כ גם אכילת מצה לא תליא במעשה מיהא י"ל דהבליעה בעצמו הו"ל מעשה דזה א"א רק ע"י עצמו}:

מיהא תינח אי ק"ש אין צריך כוונה אלא בפסוק ראשון אבל אי ס"ל כתנאי דרפ"ב דברכות דצריך כוונה עד על לבבך. וא"כ שוב לא מצינו למילף מתפילין דהא חזינן דבק"ש נמי אצ"כ מעל לבבך ואילך, ועד על לבבך נמי צריך קרא ולפי"ז י"ל נהי דרבה ס"ל התוקע לשיר יצא ולא מחלק בכך י"ל דס"ל כתנאי הנ"ל משא"כ לדידן דקיימ"ל אצ"כ אלא בפסוק ראשון, וליכא קרא בק"ש לענין כוונה שוב איכא למילף מהקישא דתפילין דעכ"פ מצוה דלא תלי' במעשה צריך כוונה אלא דמ"מ עדיין יקשה מאי מקשה מהי' קורא בתורה הא י"ל מתני' ר"מ הוא דאמר אצ"כ אלא בפסוק ראשון ושפיר ילפינן מתפילין, ורבה ס"ל כאינך תנאי ונראה דלק"מ דהא ע"כ צ"ל דהגמרא הוי ס"ל דמשמעות לשון המשנה לאוקמי בפסוק ראשון דא"כ בלא"ה הו"מ לאוקמי בפסוק ראשון דכו"ע מודו דבעי כוונה, וכן הקשה הרשב"א בחידושיו עיי"ש ותי' כנ"ל וא"כ ע"כ מתני' בכל הפרשיות מיירי, אלא דעדיין צ"ע דאכתי הומ"ל היא הנותנת משום דאית לן קרא בק"ש דצ"כ, ממילא מוכח דבשאר מצות אצ"כ אפי' במידי דממילא וכנ"ל ואכתי מאי פריך, מיהא אחרי העיון לק"מ דע"כ צריך לומר כמש"כ הכ"מ דאכתי לא ידע ממחלוקת התנאים דע"כ צריך כוונה וכו' דאל"כ בלא"ה הו"מ לשנויי דבק"ש כו"ע מודו דצריך כוונה דגלי קרא, ומק"ש ליכא למילף דק"ש שאני דאית בה עול מלכות שמים, א"ו דהגמרא אכתי לא הוי נחית לזה ועיי' פנ"י ודו"ק היטב:

תוכן העניינים

ערוגת הבושם על אוח

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה