אור ברסלב
ערבי נחל נצבים › חלק ב

ערבי נחל· רבי דוד שלמה אייבשיץ

נצבים · חלק ב

חלק א

תקס"ו

אתם נצבים היום כולכם כו'. יש לדקדק דתיבת נצבים מיותר, גם כולכם מיותר דהא לכולם מדבר. וכן עמד רש"י ז"ל בפרשת דברים גבי ותקרבון אלי כולכם ע"ש. ותו כיון דאמר כולכם למה פרט עוד אח"כ ראשיכם כו' וכלל עוד לומר כל איש ישראל וחזר ופרט טפכם נשיכם כו', ואומרו אשר בקרב מחניך יתכן לומר גרי אמת אשר היו בתוך הענן ואולי שגיירו בעת הגלות, ובא למעט הערב רב שאינם גרים רק גרורים והם לא היו בקרב המחנה, ותו באומרו אשר אנכי כורת כו' למה כרת אז ברית ודרז"ל ודרש"י ידוע. כי אתם ידעתם כו' והתברך בלבבו כו' עיין במה שדקדקנו בזה לעיל. למען ספות הרוה את הצמאה אין לו ביאור כלל. ותו אומרו הנסתרות כו' ג"כ אין לו ביאור ועיין לעיל.

נקדים לבאר מאמר בירושלמי פ"ק דראש השנה אמר ר"א ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו ואי לית ליה הוא יהיב ליה מן דיליה ע"כ. ולקמן בדרוש לשבת שובה המתחיל בפסוקי וירא כתבנו לבאר זה ונבאר זה כאן בדרך אחר. נקדים לבאר מש"ה בפרשת חוקת (במדבר כ, א) ויבואו בני ישראל כל העדה מדבר צין כו' פירש"י ז"ל עדה השלימה שכבר מתו מתי מדבר ואלו פירשו לחיים והוא מאמר רז"ל, ולא יכולתי להבין מהו ענין עדה השלימה.

ולבאר כל זה הנה ראוי לכל אדם להשית נגד עיניו תמיד עונשי הגיהנם ויתר העונשים. כי לאו כל אדם זוכה שיוכל להיות לו יראת הרוממות בראשיתו, וצריך מתחלה לשמור את עצמו עכ"פ עבור יראת העונש, ולהשים נגד עיניו מאמר התנא (אבות ד, כב) ואל יבטיחך יצרך שהשאול בית מנוס לך, וכתבנו במ"א שיש לדקדק איך קרא לגיהנם בית והלא הוא שוחה עמוקה ובור צרה ושם כידורי אש יתמלטו, וניתן כח ברשעים לסבול יסורי השריפה ההוא תמיד, הלזה יקרא בית, ותו מאי מנוס מי הוא הפתי שינוס לשם.

וביארנו כי יקרה לפעמים איש בזוי ושפל שנתפס בגנבתו וכדומה ונתנוהו במאסר בכבלי ברזל, והמאסר מקום צר ויושב שם זמן ארוך אך בשרו עליו יכאב מרוב היסורין ושופי עצמותיו לא רואו ובשרו פלי פלי עד שאי אפשר שיסבול יסוריו. ובהמשך זמן רב עד ששומרי האסורין האכזרים מרי נפש נכנס בעצמם קצת רחמנות, ואף על פי כן אי אפשר לפוטרו מהאסורין, ונתנו עצה בנפשם להקל הכבלים מעט על רגליו ועשו עצמם כישנים, ונתן אל לבו לברוח וינתקו הכבלים מעל רגליו והתחיל לברוח, ונפל עליו אימת מות פן ירדפו אחריו, וראה לפניו נהר גדול וברח לשם בחושבו כי לשם לא ירדוף אחריו שום אדם. והרואה יפלא עליו מה נס וברח אל הנהר אשר אחד מאלף שינצל משם ותתקצ"ט חלקים שנטבעים וימות שם אך לפי שיסוריו במאסר ההוא היה קשה לו יותר מהמות, לזאת חשב בלבו אם יהיה האחד מאלף שינצל הלא טוב, ואם ימות שם, הוא חפץ ובוחר במות מבחייו.

הנה כי כן משפטי הרשעים קודם בואם לגיהנם מרים וקשים אלף פעמים יותר מגיהנם, והוא בידי אכזרים והשגחה סרה מעליו שם, וסובל כך זמן ארוך עד הגיע זמן שיכנס לגיהנם ושם יצא משפטו כמה זמן יהיה בגיהנם. ובהגיע הזמן נותנים לו הממונים מקום וידים לברוח, והוא בורח משם ובהתחילו לברוח אימת מות נופלת עליו פן ירדפו הממונים אחריו, ורואה הגיהנם לפניו ונס לשם בחושבו ששום בריה לא ירדוף אחריו לשם, והוא ממש כענין המשל שאמרנו שיפלא עליו להיכן הוא בורח למקום צרה וצוקה ואין הדבר ברי שינצל, וכמשארז"ל בפרק אין דורשין (חגיגה ט"ו:) שאל נימוס הגרדי את ר' מאיר כל עמר דנחית ליורה סליק או לא א"ל כל דהוי נקי אגב אמיה סליק כו'. אך התירוץ הוא עם האמור, כי יסוריו מרים לו מגיהנם וכשרואה הגיהנם לפניו הוא בורח לשם כאלו היה בית מושב עיר חומה, ואומר אל לבו אם ינצל משם טוב ואם ח"ו ישאר שם בוחר הוא בזה מיסוריו הראשונים. וז"ש התנא אל יבטיחך יצרך לעשות הדבר קל בעיניך, כי ידוע תדע שיסוריך יהיו כ"כ מרים לך עד שהגיהנם יהיה לך בית מנוס נגד יסורים הראשונים וכאמור. הנה כי כן הם משפטי יסורי הגיהנם והקודמים לו.

עוד ישים האדם אל לבו שיש עוד יסורים היותר קשים מזה רח"ל, כי יש עבירות שאי אפשר שימורק ע"י גיהנם, כמארז"ל (יומא פ"ו.) בד' חלוקי כפרה. והוצרך להיות מגולגל. ובענין הגלגול הקשו המפרשים שיש סתירה, כי הפסוק אומר (איוב לג, כט) הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר דהיינו שאין מגולגל רק ג' פעמים, ובמקום אחר מצינו שיוכל להתגלגל אפילו אלף פעמים. והתירוץ הוא, כי הרשע יתגלגל בדומם שהוא כל כדור הארץ ואבנים וכיוצא, ושם נקרא הנפש ההיא אבידה כדבר האבוד כמו מי שאובד מרגלית יקרה תוך הר מלא חול, שאף שנודע שהמרגלית מונחת באותו הר מ"מ הוא דבר אבוד כי אי אפשר למוצאה תוך ריבוי חול ההוא. ויוכל להיות שיגולגל אלף פעמים מדומם לדומם אחר, ואח"כ מתתקן מעט ויוצא מהדומם ומגולגל בצומח, וכאשר נעקר הצומח מהקרקע או יבול עלהו מרגיש הנפש ההוא טעם מיתה ויכול גם שם להתגלגל אלף פעמים מצומח לצומח אחר, ובכל אחד טועם ומרגיש טעם מיתה.

אחר כך מתגלגל בחי ויכול להתגלגל תחלה בבהמות וחיות טמאות, ואח"כ בטהורות עד שמתגלגל לצאן שהוא החשוב יותר בבהמות טהורות, כי ישראל נמשלו לצאן וכמש"ה (יחזקאל לד, לא) ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם, ואז הוא קרוב לתיקון כשיבוא בגלגול אדם, רק תחלה יגולגל ע"פ הרוב בעבד ושפחה וכדומה קודם שיבוא לנפש ישראל, וכשמגולגל באדם אם מתקן מעשיו טוב, ואם הרשיע יתגלגל עוד בדומם צומח חי מדבר כנ"ל. באופן כי מש"ה פעמים שלש דקדק לומר עם גבר דהיינו שיגולגל ג' פעמים באדם, אבל בין כל גלגול וגלגול יגולגל בדומם צומח חי מדבר אלפים פעמים וכאמור. וכל זה בשלא עשה תשובה אבל אם עשה תשובה אין לך דבר שעומד בפני התשובה, אפילו דברים חמורים שנתחייב בגלגולים מרים ממות הכל מתוקן בתשובה, ולא עוד אלא שלוקח שכר כפלים כי הזדונות נעשו כזכיות (יומא פ"ו:), ולא עוד אלא שהקב"ה מקרבו וקוראו רעהו כביכול נגד מה שמתחלה היה נקרא רשע. וזהו שרומז הכתוב בפרשת משפטים (שמות כב, ו) כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור כו' קאי על הנשמה שנותן הקב"ה לאדם ונקראת בחינת כסף או כלים, ואמר על זה שם על כל דבר פשע, ר"ל על כל מיני עבירות חמורות על שור על חמור כו', ר"ל בין שנתחייב להתגלגל בשור או אפילו בחמור או שנתחייב גלגול בשה דהיינו צאן, או בשלמה הוא בחיה צומח, או אפילו על כל אבדה שנתחייב גלגול בדומם, יש על זה תיקון אשר יאמר כי הוא זה, ר"ל שיעשה תשובה וצריך להתוודות ולפרט כל חטא וחטא, ואז עד האלהים יבא דבר שניהם, ר"ל דברי הוידוי שהתוודה על כל עבירה ועבירה, ואז אשר מתחלה ירשיעון אלהים, ר"ל שהיה נקרא רשע ע"י מעשיו, ואח"כ לא די שאינו נקרא רשע ואין לו עונש אלא גם ישלם שנים, ר"ל ששכרו בכפלים שהזדונות נעשו כזכיות וגם שהוא לרעהו וכאמור. הנה לכל זה זוכה הבעל תשובה. אבל כשלא שב ח"ו אז מוכרח להתגלגל כ"כ פעמים כאמור.

וזה סוד האבות שהיו רועי צאן תדיר ובבית רשעים, כמו יעקב אבינו ע"ה בבית לבן, ומשה רבינו ע"ה בבית יתרו בהיותו כהן מדין, והענין, כי שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם (בבא מציעא פ"ד.) דהיינו כח תיקונו. ובאיכותו של אדם הראשון היו תלוים כל ניצוצי קודש שיעור קומה דקדושה שהם נפשות כלל ישראל שהם ס' רבוא נפשות קדושות, ובחטא אדם הראשון נפלו ממנו ניצוצי קודש לעמקי הקליפות ושוב היה תיקונם עולה אחת לאחת במדריגת דומם צומח חי מדבר ממדריגה למדרגה כמו שנתבאר תחלה, ובהיותם במדריגת חי קרובים לתקון לבא לגלגול צאן, באו בצאן לבן שהיה אז שורש החיצונים והנפשות היו אז עדיין מסורים בידם, והיה יעקב אבינו ע"ה רועה אותן כדי להמשיך הצאן תחת רשותו, והתחכם בזה בתחבולות הצגת המקלות עקודים נקודים וברודים וכדומה, ומאז עלו אח"כ למדריגת אדם והיה תיקונם אחת לאחת.

ולכן איתא במדרש פרשת וישלח (בראשית רבה עג) כי מתחלה היה שבעים צאן ללבן ויליף לה בגזירה שוה דכתיב כי מעט אשר היה לך לפני ונאמר להלן במתי מעט, ואח"כ נעשו ששים רבוא עדרו צאן, כי תחלה נכללו במדריגת שבעים נפש שירדו עם יעקב למצרים והם השורש הכולל לכולם, ואח"כ אלו ע' נפש נתפשטו לכמה ניצוצים עד שעלו ס' ריבוא נפש שיצאו ממצרים, וממילא כי האי גוונא נמי הוי באלו הצאן שהיה בהם נפשות אלו, היו תחלה ע' ואח"כ ס' ריבוא, ועיין בנזר הקודש שם.

ובזה אני מבאר משה"כ (בראשית לב, ג) וישלח יעקב מלאכים כו' עם לבן גרתי ואחר עד עתה ויהי לי שור וחמור צאן ועבד ושפחה ואשלחה להגיד לאדוני למצוא חן בעיניך. דמלבד דקשה מה ענין מציאות חן ע"י דברים אלו, עוד קשה אומרו צאן, והוה ליה למימר וצאן כמו וחמור ועבד כו'. ויתכן כי ידוע ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו (משלי טז, ז), ר"ל כי הס"א כאשר יש בתוכה הניצוצי קדושה אז הם בכח הניצוצות קדושות מתגברים על האדם ח"ו, אבל בהתגבר האדם ומוציא מהם הניצוצות קדושות הם נכנעים תחתיו ודורשים שלומו, וכאשר מצינו בתנאים שהיו החיצונים משרתים להם וכדומה. וז"ש יעקב אבינו ע"ה לעשו, ידוע תדע כי מה שאחר עד עתה בבית לבן הוא כי ויהי לי (ר"ל ע"י) שור וחמור אותן הניצוצות קדושות העשוקים שהיו בשור וחמור רחוקי התיקון נעשו אצלי צאן, ומיד שנעשו צאן שוב נעשו עבד ושפחה, כי באו לבחינת אדם ויצאו מתחת יד הסט"א, ואשלחה להגיד זאת לך כי הוצאתי כבר הניצוצות קדושות, ועי"ז אמצא חן בעיניך, כי עי"ז גם אויביו ישלים וכאמור, וכן היה בסוף, ולפעמים ע"י קרבן יוכל להיות שיעלה הגלגול מבחינת צאן לבחינת אדם ישראלי בלא שיהיה תחלה בעבד ושפחה.

ובזה אני מבאר דברי משה רבינו ע"ה במצרים (שמות יב, כא) משכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם, ר"ל משכו הניצוצות קדושות מהצאן לכם למשפחותיכם תיכף בלי שיהיה תחלה בבחינת עבד, והיינו ע"י ושחטו הפסח וכאמור. הנה נתבאר קצת ענין הגלגול והוא חמור יותר מהגיהנם, וכמ"ש האר"י ז"ל אילו היו יודעים בני אדם צער הגלגול כו', כי אפילו הגלגול הקרוב לתיקון שהוא במדרגת צאן הוא מר יותר מהגיהנם, כי כאשר הנשמה תתגלגל באדם אינה זוכרת כלל מה היה בראשונה, אבל כשהנשמה בגלגול דומם צומח חי זוכרת מי היא ושהיה תחלה אדם המהלך בקומה זקופה, ושעכשיו היא מהלכת על ארבע ונהפך לצורת בהמה, וזה מר לה מאד יותר מהגיהנם יעוי"ש. ובזה כתבתי בפרשת ויקרא לבאר פסוק (ויקרא א, ב) אדם כי יקריב כו', והמאמר ברז"ל (חולין ה.) להביא בני אדם שדומין לבהמה יעוי"ש.

הנה כאשר יזכור האדם זאת תמיד לנגד עיניו לא יחטא, ועוד יותר דבר מר מזה, כי כאשר מוכרח האדם לבא בגלגול א"כ ח"ו הגופים הראשונים שלא תיקנו את הנשמה נאבדים, והארכתי בענין זה בפרשת שלח בדרוש המדבר במעלות ענוה שהראשונים נתמרמרו ע"ז, ואמנם אין לאדם לחקור הרבה בזה וע"ז נאמר (דברים כט, כח) הנסתרות לה' אלהינו, ואין לו להאדם רק לעשות מצות ה' ולא לחקור בזה, ואם יבא לחוש פן יצטרך להתגלגל וח"ו יאבד גופו, אדרבה ע"י חשש זה ישתדל לקיים כל התורה לבל יצטרך להתגלגל, אבל אין לו לאדם לחקור בזה רק אנו סומכין עליו ית"ש שרוצה לבלתי ידח ממנו נדח, ויעשה כל טצדקי שלא יאבדו הגופים הראשונים.

אכן מי שירצה לחקור קצת באיזה אופן יעמדו גופים הראשונים בתחייה, יוכל לומר בדרך זה, כי כשם שאדם אין צדיק אשר יעשה טוב ולא יחטא (קהלת ז, כ), כן בהיפוך מן הנמנע שימצא רשע שלא יעשה כמה מצות, וכמשאז"ל (עירובין י"ט.) פושעי ישראל מלאים מצות כרמון, ואם כן הגופים הראשונים אף שלא תיקנו הנשמה והוצרכה להתגלגל, מ"מ לא יתכן שלא תיקנו כמה ניצוצות ממנה, ולכן הגוף האחרון שמתקן כל הנשמה ואי אפשר לו שלא יפגום וכאמור, יארע הדבר שהוא פוגם באותן הניצוצות קדושות אשר תיקנו הגופים הראשונים, וממילא אלו הניצוצות קדושות הם הפקר בלי בעלים, כי הגוף הראשון אף שהוא תיקן אותם הניצוצות קדושות המעטין, מ"מ כיון שפגם כל הנשמה איך שייך לו אותן הניצוצות קדושות המעטין, והגוף האחרון שיתיקן כל הנשמה מ"מ אין לו זכות באותן הניצוצות קדושות עבור שהוא פגם בהן, ולכן אלו הניצוצות קדושות אין להם בעלים, והם של הקב"ה לעשות בהן מה שירצה, וכיון שהם שייכים לו יתברך עושה זאת מצד חסדו ונותנן להגוף הראשון בתורת חסד, וע"י הניצוצות קדושות אלו עומדין בתחייה, והם אנשים פחותי הערך כי אין להם רק ניצוצות קדושות מעטים, ועכ"פ עומדים בתחייה.

הרי לקושיא זו יש שני תירוצים. תירוץ אחד, הנסתרות לה' אלהינו. תירוץ ב', ע"י שהגוף האחרון פוגם וכאמור. וזה יתכן לביאור הירושלמי הנ"ל ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, אמר תשלם לשון עתיד, כי קאי על עת התחייה ואמר שאז אף שישלם לאיש כמעשהו, היינו שיתן לגוף הראשון אותן הניצוצות קדושות שתיקן במעשיו, מ"מ אינו רק בתורת חסד, כי לא זכה בהן, וז"ש אי לית ליה מן דליה, ר"ל מעשים דליה לית ליה כי לא זכה בהם הוא, יהיב ליה מן דליה, ר"ל הקב"ה נותן לו אלו הניצוצות קדושות השייכים לו שגם הגוף האחרון לא זכה בהם וכאמור והבן.

והנה ידוע כי ס' ריבוא אותיות בתורה, והם שיעור קומה דקדושה ס' ריבוא נשמות ישראל כאשר יבואר אם ירצה השם בפרשת וילך בפסוק כי לא דבר רק הוא מכם ע"ש באורך. והנה ידוע כי כאשר יתבררו ויצאו מתוך הס"א כל הניצוצות קדושות שהם כללות נשמת ישראל, אז תהיה הגאולה במהרה, ויקויים ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ (זכריה יג, ב), ואם כן עדיין בשום פעם לא נגמרו יציאת כל הניצוצות קדושות מתוך הס"א כמובן, ואם כן אין רוחניות התורה בשלימות כי הלא רוחניות התורה הם שיעור קומה של הקדושה שהם ס' ריבוא נשמות, וזהו סוד גלות התורה שנמסרו רזין לחיצונים שעדיין הניצוצות קדושות תוך הס"א, ועדיין יש גלגולים בדומם וצומח אפילו בחי, כיון שאינם בקומה זקופה כראוי למדרגת אדם, אם כן אותן הנשמות קדושות שהם הניצוצות קדושות הם בשביה ובצרה גדולה ואין התורה בשלימות.

ובזה אני מבין מה שארז"ל (גיטין ס.) תורה מגילה מגילה ניתנה שלא כתב משה רבינו ע"ה כל התורה בפעם אחת, כי בכל מ' שנה כל מה שהוציא ניצוצי קדושה שהם אותיות התורה אז כתב אותה הפרשה אשר מצרופי האותיות ההם. אכן מובן מזה כי לבסוף בעת שהשלים וכתב כל התורה ע"כ אז כבר נשלם לצאת כל שיעור קומה דקדושה, לכן נשלמו ס' ריבוא אותיות התורה, ולכן נאמר מנין בני ישראל בתורה שהיו ששים רבוא, להורות על זה שהיה מספר בני ישראל ס' ריבוא כמספר אותיות התורה לפי שנגמרו כולם לצאת מהס"א.

ואף שהיו שם איזה פרטים יתרים מן ס' ריבוא שהיה ג' אלפים ועוד יותר על ס' ריבוא, היינו כי ידוע התנהגות כלל ישראל המחולקים לפרטי האנשים, כהתנהגות גוף האדם המחולק לאברים, שידוע שכל אבר יש לו מין חיות בפני עצמו, וכל מיני החיותים ההם נכללים בראש ומוח, לא שיש בראש מין חיות אחר מחדש מה שאינו באברים, אלא שבו כלולים חיות כל האברים, כי האברים אין בהם כח לשאוב החיות ממקום החיים אלא באמצעות המוח, לכן כל מה שיש בגוף יש בראש, רק שבגוף הם בפרט דהיינו כל מין חיות באבר מהתיחס לו, ובראש נכללים כולם כאחד בכלל, וכדומה לזה התנהגות כללות ישראל, כי כל איש פרטי הוא חיות בפני עצמו והוא אות אחד מהתורה, והצדיקים הגדולים שבדור אשר באמצעותם נשפע החיות ממקור החיים לכל הפרטיים הם בחינת הראשים, וארז"ל שהוא לא פחות מן ל"ו צדיקים, ידוע היה להם ברוח הקודש שזהו מספר הפחות מה שצריך שיהיו בחינת ראשים אל הדור, אבל יכולים להיות יותר, והיו אז אלו הג' אלפים ופרוטרוט היתרים על ס' ריבוא הם היו הצדיקים הגדולים בחינת ראשי הדור, שאינם חיות ענין מחודש אלא הם הכוללין, כי כל איש פרטי דבוק רק באות אחד מהתורה, ואלו הם הדבוקים בכל התורה כולה.

ועכ"פ מובן מה שאמרנו, כי בראותנו שנגמרה התורה כולה על כרחך אז הוא שהוציא משה רבינו ע"ה כל שיעור הקומה בשלימות, וזהו אומרם ז"ל כל העדה עדה השלימה, שהיה כל העדה שהם כל השיעור קומה דקדושה הכל בשלימות, ובקומה זקופה במדרגת אדם לא היה חסר אפילו ניצוץ אחד שיהי תוך הס"א, או שיהיה מגולגל בדומם וצומח, ואפילו בחי שאינו הולך בקומה זקופה, אלא כל השיעור קומה היה נכלל באלו הס' ריבוא וכולם בקומת זקופה, ומסתמא אילו היו נכנסין כך לארץ ישראל ולא היו פוגמים, היה מתקיים ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ כמו שיהיה לעתיד, רק שפגמו בבואם לארץ ישראל קודם שנתישבו בה, וחזרו הניצוצות קדושות ליפול מעט מעט, אבל עכ"פ אז כשהשלים משה רבינו ע"ה את התורה היה הכל בשלימות.

ובזה יש לי להבין מה שהיה תמוה אצלי מקדם במה שמצינו בשלמה המלך ע"ה שמלך על החיצונים והחיות והעופות, ומדוע בדורו של משה רבינו ע"ה לא מצינו רק כל נשיא משל על שבטו ומשה רבינו ע"ה משל על כולם, ולא מצינו שמשלו על אומות העולם (זולתי אותן שצוה ה' להומם ולאבדם) ולא על חיות ובהמות וכדומה, והרי ארז"ל (ראש השנה כ"א:) ביקש שלמה להיות כמשה יצאה בת קול כו', ויותר תימא כי אפילו ברשעים מצינו דוגמא זו, כי בנבוכדנצר כתיב וגם את חיות השדה נתתני לו לעבדו, וארז"ל (שבת ק"נ.) שרכב על ארי וקשר בו תנין ומדוע היה זאת.

ויתכן כי כאשר חטאו ישראל ונגזר עליהם להיותם משועבדים תחת יד נבוכדנצר וכדומה, לכן כיון שבחטאם נפלו הניצוצות קדושות שהם נשמות ישראל בדומם צומח חי בכל פינות העולם, לכן ממילא היה ממשלתו על כל העכו"ם וגם על חיות ובהמות, עבור שהיה בהם גלגולי נשמות, וכן בימי שלמה ע"ה כבר היו כמה נשמות קדושות בדומם צומח חי לכן במושלו על ישראל משל על כולם, משא"כ בדור השלם ההוא שהיה כל השיעור קומה דקדושה בבחינת אדם בקומה זקופה, לכן לא היה ממשלתם רק על ישראל לבדם והבן ונכון.

עוד אני מבין בזה מה שכפי הנראה מהכתובים ודברי רז"ל היו כל הדור ההוא כולם בשוה בבחינת נבואה וכמעט כולם במדרגה אחת (חוץ הערב רב), וכמאמרם ז"ל (מכילתא בשלח ב') ראתה שפחה כו' וכן מצינו ברכות נ. אפילו עוברין שבמעי אמן אמרו שירה. וזה כי הרב פרי מגדים בפתיחה לאורח חיים חשב כמה מיני בני אדם הנחלקים בענין חיובם במצות, כמו נשים ועבדים וקטנים וגרים וכו' יעוי"ש באורך, והטעם כי לפי שכל נשמה מהס' ריבוא נשמות אינם בשלימות, והרבה ניצוצות קדושות מהם תוך הס"א או בגלגול דומם צומח חי, לכן לא ישתוו כל האישים, כי נשמה אשר רובה מתוקן בא ונתגלגל או נתעבר באדם מישראל ולכן חייב בכל המצות זולת מה שאי אפשר לקיים בזמן הזה, זה מורה על חסרון שיש בה שאינה מתוקנת לגמרי, כי נשמה אשר היא בשלימותה בהכרח שתקיים כל התורה, והנשמה אשר חסירה עוד יותר תבא בגוף פחות הערך, כגון בנשים ועבדים או גרים או קטנים ודומיהן, וכפי ערך פחיתות הנשמה כך תפחת חיובה במצות, שהרי אנו רואין בני נח לרוב פחיתותן אינם חייבין רק בז' מצות, וכאשר ביארנו בפרשת בראשית בפסוק ויצו ה' אלהים על האדם ע"ש, ונמשך מזה כי בדור ההוא שהיה כל שיעור קומה דקדושה בשלימות, היו הנשים ועבדים וקטנים וגרים שוים, וכולם היו במדרגה גדולה, הנה כי כן היה גדול מעלת הדור ההוא, שלא היה אפילו ניצוץ אחד תוך הס"א או בדומם צומח חי וכאמור.

איברא, דלכאורה אף שזו היה מעלה גדולה מ"מ לכאורה נמשך מזה חסרון. והוא עם מה שאמרנו תחלה התיקון של גופים הראשונים, ע"י שהגוף האחרין פגם כמה ניצוצות של נשמתו, ונותנים אותם הניצוצות קדושות לגופים הראשונים, וממילא כיון שאותו הדור תיקנו כל הניצוצות קדושות, אם כן לא נשאר כלום לאותן הגופים שהיו בראשונה לשיוכלו לעמוד לתחיה. איברא, דמ"מ כיון שאח"כ פגמו שוב גם גופים הקודמים יעמדו לתחייה. שנית, דאפילו אם לא היו פוגמים מכל מקום יש תיקון ע"פ תירוץ הראשון דהנסתרות לה' אלהינו כמו שביארנו לעיל, ואמנם משה רבינו ע"ה בקש מישראל שיעמדו באותה מדרגה עד שיתישבו בארץ ישראל שלא יפגמו כלום, ומ"מ יהיה תיקון לגופים הראשונים ע"פ הנסתרות לה' אלהינו, והיה חושש פן אחר פטירתו בבואם לארץ ישראל כשירצו לחטא, יורו היתר לעצמם שעושים זאת כדי שיהיה תיקון לגופים הראשונים, שיאצל ניצוצות קדושות מנשמותיהם אל הגופים ההם, ולזה הזהירם שאין זה היתר כלל, כי בלאו הכי יהיה תיקון גם לראשונים ע"פ תירוץ הראשון וכאמור.

ובזה יתבאר כל המשך הפרשה. אמר דעו לכם כי עתה שהשלמתי כל התורה הנכם עכשיו במעלה העליונה, כי אתם כולכם, ר"ל כל שיעור קומה דקדושה שהם ס' ריבוא נשמות כולכם נצבים בקומה זקופה כמשפירש"י ז"ל (במדבר טז, כז) גבי דתן ואבירם יצאו נצבים בקומה זקופה, אין מכם אפילו ניצוץ שיהיה מגולגל, אפילו בחי, רק כולכם באתם לבחינת אדם, ולכן מנינכם ס' ריבוא נגד כל אותיות התורה, ולכן לכם ניתנה עכשיו תורה שלימה לעדה השלימה ותכנסו היום בברית, וראיה יהיה לכם על זאת שאין אפילו ניצוץ אחד בגלגול שהרי ראשיכם היא רק לשבטיכם ואין ממשלה לראשיכם על חיות ובהמות ואומות וכמש"ל. וכי תימא מהיכן נלקחו ג' אלפים ופרוטרוט היתרים על ס' ריבוא מאחר שאין בתורה רק ס' ריבוא אותיות, לזה אמר תדעו כי זקניכם ושוטריכם אינם בחינה מחודשת, רק שם כללות של כל איש ישראל וכמש"ל. ואמר עוד כי לטעם זה שאתם במעלה זו שאמרתי לכם טפכם נשיכם כו' כולם במדרגה רמה וכמש"ל, וכל זה הוא לעברך היום בברית כו', ר"ל שנשלם היום כל התורה בשלימות וכאמור.

אכן פן תאמרו שממעלה גדולה יומשך רעה לגופים הראשונים שלא יעמדו בתחיה ח"ו, ולכן הנני מודיעכם שאף שאתם במעלה זו, מ"מ ולא אתכם לבדכם כו' ואת אשר איננו פה שאף גופים הראשונים יעמדו, ואם תקשו למה הוצרכתי להודיעכם זאת שגופים הראשונים יעמדו, וכי מה איכפת לכם בגופים ראשונים, הנה אגיד לכם טעם הדבר מה שהוצרכתי להודיעכם, והוא כי אתם ידעתם את אשר ישבנו בארץ מצרים כו' ולכן יש חשש פן יש בכם שורש פורה הנוטה למעשיהם, רק שע"י אלות הברית ודאי יפרוש עצמו מלחטוא, וחוששני פן אפילו בשומעו את דברי האלה הזאת אעפ"כ יתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי שלא ישיגהו עונש בחטאו, כי בשרירות לבי אלך לכוונה טובה למען ספות לשון ספות ביאורו כאדם שנותן משלו לזולתו, מלשון מי קא ספו לך מאליה (פסחים ג:) ודומיהן הרוה את הצמאה, שיוחלק מגוף השבע היינו האחרון שתיקון הנשמה יוחלק ממנו לגוף הצמא, הוא הגוף הראשון, ויורה היתר לעצמו לחטוא לכוונה זו. לכן הנני מודיעכם כי אין זה היתר ולא יאבה ה' סלוח לו כי בלא זה יעמדו הגופים הראשונים בתחיה, ואם כי יפלא מכם באיזה אופן יהיה זאת. אני אומר לכם הנסתרות לה' אלהינו ואין לכם לחקור זאת, והנגלות הוא רק לעשות את כל דברי התורה, 'כל' דייקא, לקיים כל התורה לתקן כל נשמתו בשלמיות.

כי את אשר ישנו פה כו' ואת אשר איננו פה. ופירש"י שאף דורות העתידים לבא קבלו התורה, וכן הוא בזוהר לך לך הובא בשל"ה מאמר ב' מעשרה מאמרות, שכל הדורות היו בקבלת התורה ומה שלא ראו אותם כל ישראל כמו אדם הראשון שהראה לו הקב"ה כל הדורות (עבודה זרה ה.) היינו לפי שהיו חפצים לראות בדברים יותר עליונים, כי ראו והשיגו במתן תורה אורים גדולים וענינים והשגות נוראות ונפלאות לכן לא שמו כלל לבבם ועיניהם לאלו. ובזה יש לרמוז פסוקי תהלים (ח', ג) מפי עוללים ויונקים יסדת עוז, פירוש אף הדורות שעדיין לא באו בעולם היו בקבלת התורה, וקראם עוללים ויונקים להיותם עדיין לא יצאו לפועל המעשה ומציאותם עדיין מעוטה, ואמר שאף הם היו שם ומה שלא ראו אותם ישראל הוא מטעם כי אראה שמיך מעשי אצבעותיך, דהיינו אורות העליונים ראינו אז, וא"כ מה אנוש כי תזכרנו ותפקדנו לנו שנראהו, עבור זאת לא שמנו לבנו להם כלל ולא ראינום.

עוד יש לפרש פסוקים אלו, כי איתא (שבת פ"ח:) שהמלאכים רצו שיתן ה' התורה להם כי המה מצרנים שהם בשמים וקרובים יותר לעילתם ית"ש, אמנם מה שלא זכו בדינם בזה הוא כי ישראל הם יותר מצרנים מצד נשמותיהם החצובות מתחת כסא הכבוד ונשמותיהם חלק אלוה ממעל. ובזה יש לכוון מה שאמר הקב"ה למשה רבינו ע"ה אחוז בכסא כבודי והחזר להם תשובה, פירוש בטענת כסא כבודי תוכל להחזיר להם תשובה וכאמור, ולזה אמר כי אראה שמיך כו' קשה מה אנוש כו' למה תזכרהו ותפקדהו הלא הוא גוף עכור, וצ"ל ותחסרהו מעט מאלהים היינו שנאצל מהש"י והוא כנר בפני האבוקה כדברי רז"ל (פסחים ח.) והוא כחלק נגד הכל והיינו מעט מאלהים, ולשון ותחסרהו הוא לשון מושאל ור"ל שנאצל מאלהים, ולכן כבוד והדר זה תעטרהו שנתת להם התורה אשר על ידה תמשילהו במעשי ידיך, ר"ל במה שאתה רוצה לעשות המשלת את האדם כמשארז"ל (מועד קטן ט"ז:) צדיק מושל ביראת אלהים שהקב"ה גוזר והצדיק מבטל, הרי שאתה המשלתו על מעשי ידיך וגם כל שתה תחת רגליו שכאשר מקיים התורה כל המציאיות נכנעים לו ונשמעים אליו, צונה ואלפים כו' הכל תחת ממשלתו, וגם עובר ארחות ימים שיכול למשול על הימים לחלקם ולהפיצם לעבור בתוכם כמשה רבינו ע"ה ור' פנחס בן יאיר.

ויתכן שרומז לר' פנחס בן יאיר, ולזה אמר עובר לשון יחיד ואורחות לשון רבים לרמוז למ"ש רז"ל שם בריש חולין (ז:) אעובדא דר' פנחס בן יאיר כמה נפיש גברא ממשה ושתין רבוא דאלו התם חדא זמנא והכא תלתא זימני, ור"ל שנס הזה היה יותר גדול, דהתם היה זכות הרבים כלל ישראל, ואלו ר' פנחס בן יאיר היה לבדו, ועוד ששם נחלק פעם אחת וכאן ג' פעמים והיינו עובר ארחות וק"ל.

ותראו את שקוציהם כו' כסף וזהב אשר עמהם. עמ"ש רש"י ז"ל שזה בדרך ליצנותא דע"ג שיראים פן יגנבו מהם, ואפשר עוד כי אה"כ (דברים יג, ד) גבי נביא שקר שיפתה לע"ג שלא תשמעו אליו כי מנסה ה' אלהיכם אתכם, ר"ל שית"ש הוא מרגיל אתכם בדרכי העבודה כדי שתתחזק בלבכם תכונת האהבה ויהיה לכם שכר על זה שלא תהיו נפתים אחר הנביא ההוא, בעבור התועלת המדומה שאתם רואים בעבודת עבודת גלולים, וההצלחה הבאה על ידם בעושר ונכסים, שזה הדבר המפתה את האדם לעבודת גלולים כמו שאומרים העולם שבכל עבירה תלוי כיס של כסף, וברוך שנתן ארך אפים לעוברי רצונו ומצליחן (ברכות נ"ז:) שאם לא כן היתה מתבטלת הבחירה ולא היה שכר טוב כ"כ הרבה לצדיקים הסובלים עול יראותו בכור עוני. וראיתי בס' תולדות יעקב יוסף בדרך הלצה ויאמר מלך סדום אל אברם תן לי הנפש והרכוש קח לך, כי מלך סדום רמז להיצר הרע, ואומר לאברם שרמז לצדיק תן לי הנפש, ר"ל שיפקיר לו נשמתו בהמשך לרצונו ועי"ז והרכוש קח לך וש"י. ולז"א גם כאן כי אתם ידעתם את אשר ישבנו בארץ מצרים ותראו את שקוציהם, ירצה, שעם היות שראיתם השקוצים והגלולים עץ ואבן להם ראיתם רבוי הכסף והזהב אשר עמהם, ולזה חוששני פן יתפתה מכם איש או אשה לחמדת הצלחה ההיא. (עקרים מאמר ד פרק ג).

ואמר הדור האחרון כו'. ידוע (איכה רבה ד, טו) ששפך הקב"ה חמתו על עצים ואבנים כדי שיתקיימו ישראל. ואמנם אנו רואין שגם נהרגו מעם ה' לרבבות, וכבר צווח אסף על זה באמרו (תהילים עט, ב) אלהים באו גוים בנחלתך כו' וגם נתנו נבלת עבדיך מאכל כו' ואיך יתכן שמאת ה' היתה זאת, דאם כן למה זאת היה לו לשפוך חמתו על עצים ואבנים, אלא כי היינו חרפה לשכנינו ולעג לסביבותינו, ר"ל שאע"פ שאמרו הם שבמעשיהם שעשו הם מקיימין גזירותיך לא כן הוא, אלא שהיינו חרפה להם וכל אשר מצאה ידם לעשות עשו מבלי אשר ישימו ללבבם אם מאתך יצאה הגזרה. ובראותנו שאתה שותק להם על כרחך צריך לומר כמו שארז"ל (יומא ס"ט:) הן הן גבורותיו הן הן נוראותיו שרואה ושותק, אם כן ממה נפשך אם אתה מראה נוראותיך במה שאתה שותק למזעימיך, א"כ עד מה ה' תאנף להעניש על חטאת עמך, ואם אתה מעניש א"כ שפוך חמתך על הגוים כו' כי אכל את יעקב וגם את נוהו השמו, ועבדי תרתי דסתרי, ואין להם תירוץ לומר שקיימו את גזירותיך.

ואמנם איך נהייתה זאת, על כרחך שזהו מחמת שגרם החטא הסתרת פני השגחתו ח"ו, לכן עשו האויבים כרצונם, שאילו היה מצד ההשגחה היה די בחורבן בית המקדש וירושלים ששפך חמתו על עצים ואבנים. וזש"ה ואמר הדור האחרון כו' וראו את מכות הארץ ההיא ואת תחלואיה, היינו הריגות רבבות ישראל וגם גפרית ומלח שריפה כל ארצה כו' והנך הם תרתי דסתרי, ואמרו על מה עשה ה' ככה ואמרו על אשר עזבו כו' היינו מהסתרת ההשגחה וכאמור. השי"ת ירחם עלינו ויגאלנו במהרה.

אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלהיכם ראשיכם כו' כל איש ישראל. יש לדקדק, מאחר דכלל תחלה ואמר כולכם למה פרט אח"כ עוד בפרוטרוט. ותו מאי בא למעט בתיבת היום דקאמר, הא ודאי דתמיד אנו עומדין לפניו ומושגחים מאתו בכל רגע בלי הפסק. ובמדרש אתם נצבים היום בראש השנה ויליף בגזירה שוה דכתיב באיוב (א', ו) ויהי היום ויבואו בני האלהים להתיצב והתם בראש השנה הוי. וקצת קשה דהנך דברי מוסר שאמר להם משה רבינו ע"ה בפרשה זו לא מצינו שיהי להם שייכות לראש השנה, ושידברו מעניני ראש השנה. ולא אתכם לבדכם אנכי כורת את הברית הזאת ואת האלה הזאת כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום לפני ה' אלהינו ואת אשר איננו פה היום. קשה, הא בתחלה קאמר אתם נצבים היום כולכם כו' משמע שלא נחסר אחד ואיך אמר עתה ואת אשר איננו פה, ודברי רז"ל ידוע. פן יש בכם איש כו' והיה בשמעו את דברי האלה הזאת והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך למען ספות הרוה את הצמאה כו' כי אז יעשן כו'. לכאורה הדבר תמוה, כלפי לייא, אטו משום דישמע את דברי האלה יתברך בלבבו. ותו קשה הזאת מיותר, והיה די באומרו את דברי האלה.

אכן הפירוש כפשוטו כך הוא, כי כתב בתוכחת כי תבא (דברים כח, סא) גם כל חלי וכל מכה כו' וארז"ל זו מיתת צדיקים וכמאמר ז"ל מועד קטן כ"ח. שמיתת צדיקים מכפר על הדור, וזה נמשך מצד היות ישראל ערבים זה לזה (שבועות ל"ט.), וארז"ל לא נכנסו ישראל לערבות עד שבאו לערבות מואב, ומהאי טעמא בתוכחה הראשונה לא כתב מיתת צדיקים משום שאז עדיין לא היה ערבות שלא באו אז עדיין לערבות מואב, רק בתוכחה השניה שכבר באו לערבות מואב. ובזה מדוקדק הלשון גם כל חלי וכל מכה אשר לא כתובה בספר התורה הזאת, והכוונה, כי משה רבינו ע"ה הגיד לישראל בפיו את כל משנה התורה והגיד להם גם הקללות, וידעו ישראל כי כבר כתובים הקללות בהספר תורה עצמה, לכן הודיעם ואמר כי עתה נתחדש עוד דבר אשר לא כתובה בספר התורה, והיינו מיתת צדיקים, מחמת שעדיין לא באתם אז לערבות מואב. וע"ז אמר להם משה רבינו ע"ה אולי יהיה איזה איש אשר בשמעו את דברי האלה הזאת דייקא, ר"ל שישמע שנתחדש מיתת צדיקים שהוא נענש עבור הדור, והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי, 'לי' דייקא, וזה פשוט.

איברא, דלפי זה קשיא מה באה התשובה על זה לא יאבה ה' סלוח לו כו' באיש ההוא כו' לומר שהוא עצמו יהיה נענש, הלא באמת כך היא המדה דמיתת צדיקים מכפרת ואם כן קושיא חזינן הכא ותירוצא לא חזינן, דזה המתברך בלבבו שפיר קאמר לכאורה. עוד יש לדקדק באומרו כי אז יעשן האי אז מיותר ולא ידענו אימתי, והכי היה לו לומר לא יאבה ה' סלוח לו כי יעשן אף ה' כו'.

והבדילו ה' לרעה מכל שבט ישראל ככל אלות הברית הכתובה בספר התורה הזה. יש לדקדק דמעיקרא אמר הכתובה בספר הזה ומדוע הכא קאמר בספר התורה הזה. ואמר הדור האחרון בניכם אשר יקומו כו' וראו את מכות הארץ ההיא ואת תחלואיה כו'. (יש לדקדק כפל לשון מכות הארץ ותחלואיה). גפרית ומלח כו' כמהפכת סדום ועמורה כו'. יש לדקדק סדום ועמורה מאי בעי הכי, ומאי נפקא מינה אם נהפך כסדום או לא כסדום. ותו דבאמת לא נעשה בארץ ישראל כאשר נעשה בסדום, כי סדום נעשה שממת עולם ארץ מלחה ולא תשב. ואמרו על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת כו' ואמרו על אשר עזבו את ברית כו'. תמוה שעשה בכאן קושיא ותירוץ, דהיינו שיאמרו על מה עשה ה' ככה והתירוץ על אשר עזבו, ובאמת הקושיא והתירוץ פשוטים אינם צריכים להאמר כלל לרוב פשיטותם. ויחר אף ה' בארץ ההוא להביא עליה את כל הקללה הכתובה בספר הזה. יש לדקדק מדוע כאן אמר בספר הזה כמו שאמר בראשונה ולא אמר בספר התורה הזה כאשר אמר בפעם שניה. ויתשם ה' מעל אדמתם כו' וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה. יש לדקדק תיבת כיום הזה אין לו ביאור, דהא באותו היום עדיין לא היה שום דבר וגם הוא מיותר לגמרי.

וקודם שנבא לבאר פסוקי הפרשה שהתחלנו נקדים תחלה עוד איזה הקדמות, ישעיה הנביא ע"ה אמר (ישעיה נב, יא) הברו נושאי כלי ה' כי בחפזון לא תצאו ובמנוסה לא תלכון כי הולך לפניכם ה' כו', וקאי על גלות בבל שהתנבא שיצאו משם. ויש לדקדק, חדא, מה נתינת טעם הוא כי בחפזון לא תצאו למה שאמר הברו כו', עוד יש לדקדק, כי האדם השוכן בשביה בתפיסה קשה ומצפה תמיד לצאת ממנה אזי בודאי מיד כשפותחין לו הוא יוצא משם בחפזון כי נחפז ללכת משם, ולמה אמר כי בחפזון לא תצאו, ותו מה הבטחה היא זו להם לישראל ומאי נפקא מינה להם בהא אם יצאו בחפזון או לא. ותו יש לדקדק כפל הלשון בחפזון כו' ובמנוסה כו'. ותו יש לדקדק על שינוי הלשונות דבזה אמר בחפזון ובזה אמר במנוסה ובזה תצאו ובזה תלכון.

וביארתי זאת ע"פ מה שביארתי באורך לעיל פסוקי ישעי' סימן ל"ח שובו לאשר העמיקו כו' ומשנת בערב כל אדם יטו ויקראו כו', וביארתי שם מדוע ליחיד לא מהני תשובה רק בעשרה ימים שמראש השנה עד יום הכיפורים, וגם מהאי טעמא בעובדי גלולים לא מהני תשובה רק בישראל, ולא אכפול כאן הדברים כי כבר בארתים שם בהרחבה, ותמצית הענין שהסברתי שם ע"פ משל כי המורד במלכות נדחף מהיכל המלך אל החוץ ושם הקליפות והלסטים, וחוטפין אותו ועושין עמו מה שלבם חפץ, ואז לא מהני לו שום תקנה ותשובה, משא"כ בני המלך שחוטאין אין נדחפין מיד מהיכל המלך כי אין דינם נחרץ כ"כ תיכף להיותם בני מלך, ואין עושי הדין יכולים לעשות תיכף הדין ולהוציאם מהיכל המלך כי בושין הם מהמלך, וגם אח"כ שהדין נעשה בהם ונדחפין מתוך היכל המלך לחוץ, מ"מ אין מתרחקים תיכף משם כי הקליפות והלסטים בורחים מלפניהם, ולכן עוד יש להם לפייס למלך, זולת בעבור ראש השנה ויום הכיפורים שהם הימים אשר כל מי שהוא מבני ביתו של המלך צריך להראות לפניו ולהיות בהיכלו, וכאשר רואים הלסטים אז שעדיין הם מבחוץ ולא נכנסו להיכלו של מלך, אז יודעים ביחוד שנטרדו מלפני המלך, ואז שוב אינם יראים וחוטפין אותם למען הרחיקם מעל גבולם, ושוב לא מהני תשובה. עיי"ש בדברינו באורך ותבין, וע"ש איך ביארתי במשל הזה כל הפסוקים והמאמרים הנ"ל כי לא אכפול כאן.

ועכ"פ קיצור הדברים, שאף על פי דבעובד גלולים לא מהני תשובה, כי ברגע שחטא נדחף מהיכל המלך ומיד חוטפין אותו הקליפות ומרחיקים אותו משם, ואף אם צעוק יצעק אין קולו נשמע, מ"מ בישראל יש לו ב' זמנים לעשות תשובה זמן א' קודם שנדחף מהיכל המלך ית"ש, כי הישראלי להיותו בן המלך אינו נדחף תיכף. זמן השני אפילו אחר שנדחף מ"מ להיות ישראל צלם אלהים עליו ושם הוי"ה חופץ עליו, ובכח זה הורגים תמיד בקליפות, לכן הם יראים ובורחים מהם ואינם יודעים שנדחף מהיכל המלך עד בא ראש השנה ויום הכיפורים ועדיין לא עשו תשובה, אבל עד אותו העת אין הקליפות עושין להם מאומה.

וזהו אומרו הברו נושאי כלי ה', ר"ל אתם ישראל יכולין ליטהר ולינקות ע"י תשובה, אע"ג דבעו"ג לא מהני, וזה לשני טעמים. האחד, כי בחפזון לא תצאו, ר"ל שאין אתם יוצאין תיכף מהיכל המלך, נמצא קודם יציאתכם משם יש לכם פנאי לפייס להקב"ה. ושנית, ובמנוסה לא תלכון, ר"ל שאפילו אחר יציאתכם מהיכל המלך אעפ"כ עדיין אתם נשארים שם, ואין הקליפות חוטפין אתכם להוליככם במנוסה כמו שעושין לעובדי כוכבים, ולכן זמן לכם לשוב, ונתישבו כל הדקדוקים והבן היטב כי קצרתי וסמכתי על המעיין שם שנתבאר כ"ז בארוכה.

ועם כל מה שנתבאר עד הנה ביארתי המשנה בראש השנה (פ"א מ"ב) בארבעה פרקים העולם נידון בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן ובחג נידונין על המים בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון, ובגמרא (ר"ה טז.) מייתי אדם נידון בכל יום שנאמר (איוב ז, יח) ותפקדנו לבקרים ואידך קאמר אדם נידון בכל רגע שנאמר (שם) ולרגעים תבחננו. והקשיתי מאחר דעל כרחך זה אמת ברור שהאדם נידון בכל יום ובכל רגע, ואם כן מה כח דינו של ראש השנה יותר מדין של כל יום ורגע.

ויובן עם שני הקדמות הנ"ל שהקדמנו. הקדמה א' מה שיצא לנו מכל ההמשך שפירשנו (בפרשת בהעלותך) שכל עיקר ההשגחה אינה רק על הצדיק הראשון שבדור, והוא עיקר המושגח, אבל על כלל הדור אי אפשר שתהיה ההשגחה בעצמם, כי הקב"ה טהור עינים ולכן אינם מושגחים רק בדרך העברה באמצעות הצדיק. הקדמה הב' הוא מה שיצא לנו מכל המשך שפירשנו פסוקי ישעיה ע"פ הנמשל הנ"ל, ויצא משם שבראש השנה ויום הכיפורים אינו כך, אלא כל אחד ואחד מישראל מוכרח להראות ומושגח בהשגחה ממש שלא באמצעיות, כאשר מבואר ע"פ המשל הנ"ל, דמשום הכי לא מהני תשובה רק אז, ממילא אתי שפיר דזהו עצמו החילוק בין כל ימות השנה ובין אלו הימים, כי להיות אמת שנידון בכל רגע והוא ענין היותו מושגח ומושפע בכל רגע, ונידון אם ראוי ליקבל, מ"מ באמת אינו מושגח רק באמצעות הצדיק, ואם כן עיקר ההשגחה והדין הוא על הצדיק.

וזהו אומרו אדם נידון בכל יום, ולא אמר דנין את האדם בכל יום, כאלו מעצמו נידון וכאלו הדבר נעשה ממילא, כיון דבאמת עיקר ההשגחה הוא רק בהצדיק, ולכן אין הדין ההוא חמור כיון שעיקר הדין וההשגחה הוא על הצדיק, ומאחר שהוא זוכה בדין אז זכותו מגין על כולם, משא"כ בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו דייקא, שכל אחד ואחד בא בפרוטרוט לפניו ומושגח בפרטות על כל מעשיו, ואז אין הצדיק מגין עליו כיון שהוא מושגח ונידון בפני עצמו, ולכן הרשע נכתב אז למיתה כי מדת הקב"ה טהור עינים כו' והבט עמל לא יוכל, ממילא הרשע המובא לפניו הוא מוסתר מנגד עיניו וזהו עצמו כתיבתו למיתה והבן.

והנה המפרשים הקשו בחורבן בית המקדש שנהרגו כמה אלפים חסידי עליון וכלל ישראל ג"כ נענשו וחרבה הארץ ושמם בית קדשנו, והלא ארז"ל שאמר הקב"ה לאברהם שבזמן שאין בית המקדש קיים מיתת צדיקים מכפרת, ולמה לא כיפרה אז מיתת צדיקים להועיל שלא תחרב הארץ ולא יגלו ישראל מעל אדמתם. ויתורץ עם האמור, כי בכל ימות השנה שעיקר ההשגחה והדין בהצדיק, ולכן ארז"ל (יבמות קכ"א:) שהקב"ה מדקדק עם הצדיק כחוט השערה, והטעם ע"פ הנ"ל מחמת שעליו משגיח תמיד והוא טהור עינים, ממילא בדבר מועט שפוגם יוגרע ההשגחה וההשפעה ח"ו, משא"כ כלל הדור אשר בהם אין ההשגחה בעצם, לכן אף על פי שפוגמין אין נמנע שפעם זולתי כשפוגמין בדבר חמור ח"ו, ממילא אז מיתתו מכפר והוא מדוכא מעונותינו ובחבורתו נרפא לנו, משא"כ בדין הפרטי אשר בראש השנה שכאו"א נידון בפני עצמו לכן אין מיתת הצדיקים מכפר כ"כ, כיון שכאו"א מושגח, וכשמעשיו רעים הוא נסתר מלפני השי"ת וזהו סיבת עונשו ומיתתו, ולהיות גזירת החורבן והצרות נגזר עליהם בראש השנה לכן אף על פי שנהרגו בזדון חסידי עליון לא הועיל זאת לשלא יגלו ישראל, ולקמן בדרוש שאחר זה אי"ה יבואר טעם אחר לזה.

ובכן נבא אל ביאור אלה מקראי קודש, אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלהיכם, ר"ל שאתם כולכם מושפעים מאתו ומושגחים, ושמא תאמרו שאתם מושגחים בהשגחה באמצעות הצדיק, לזה אמר שאינו כך, אלא כל אחד בפרט, לזה אמר ראשיכם זקניכם כו' כל איש ישראל שכל אחד ואחד בפרט מושגח ונידון, והוקשה להמדרש הלא באמת אינו כך דהא ההשגחה של כלל ישראל אינה רק באמצעות הצדיק, לזה אמר המדרש אתם נצבים היום בראש השנה שאז נידונין בפרטות, ולזה דייק קרא ואמר היום, שענין זה אינו אלא היום בראש השנה, ולכן הכרח גדול שכל אחד בפני עצמו יתקן מעשיו, כיון שכל אחד עומד לפני ה' לידון, ושמא תאמרו שזה אשר לא שב ועומד מבחוץ להיכל המלך ואינו בא לפני ה' הוא לא יהיה מושגח ונידון, לזה אמר שאין הדבר כך כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום לפני ה' אלהינו ואת אשר איננו פה היום, ר"ל שבאמת נידונין הן העומדים היום בהיכל המלך והן אותם שאינם, זה פורש למיתה וזה פורש לחיים, כאמרם ז"ל (ראש השנה ט"ז.) רשעים גמורים נכתבין לאלתר למיתה כו' לכן ההכרח גדול שכל אחד ישוב ויתקן מעשיו.

ואמר להם משה רבינו ע"ה עוד, שעל פי הקדמה זו דעו נא וראו פן יש בכם כו' והתברך בלבבו כו', ר"ל שיסמוך עצמו על מיתת צדיקים שיכפר כאשר ביארנו בריש הדרוש יעוי"ש, לא יאבה ה' סלוח לו, כי אז, ר"ל בראש השנה, יעשן אף ה' באיש 'ההוא' דייקא, כיון שאז כל אחד ואחד נידון בפני עצמו אם כן יחול העונש על האיש ההוא דהיינו החוטא עצמו, ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר הזה. ירצה בזה, כי כל מקום אמרו בספר הזה הכוונה על ספר דברים, והיינו התוכחה שבמשנה תורה, ומקום אומרו בספר התורה הזה היינו התוכחה הראשונה שבספר התורה, ולכן לא אמר בספר הזה רק בספר התורה הזה. וכאן הכוונה לומר כי האלה הכתובה בספר הזה, דהיינו מיתת צדיקים, הטעם הוא להיותו הוא מושגח בעצמם לכן הקב"ה מדקדק עמו כחוט השערה ונענש, משא"כ כלל ישראל שאין השגחתם עצמיית לכן אין נענשים כ"כ, לכן אמר כי אז, ר"ל בראש השנה יעשן אף ה' באיש ההוא עצמו ורבצה בו בחוטא עצמו כל האלה הכתובה בספר הזה. ירצה, כי כמו האלה שבספר הזה שעל הצדיק היינו להיות מושגח, אם כן בראש השנה תדבק בו האלה זו עצמה דאז הוא ג"כ מושגח כמו הצדיק בכל עת.

או ירצה כפשוטו ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר הזה, ר"ל שיהיה מיתת צדיקים, ואף על פי כן והבדילו ה' לרעה ככל אלות הברית הכתובה בספר התורה הזה, היינו תוכחה הראשונה שהחוטא עצמו יענש, ואם כן יהיה תרתי דסתרי, שאע"פ שיהיה מיתת צדיקים מ"מ גם כל אחד בפני עצמו יענש, להיות שבראש השנה כל אחד בעצמו מושגח ונידון. ועז"א עוד ואמר הדור האחרון כו', ר"ל דור אחרון עתידים להקשות על זה, בהיות וראו את מכות הארץ ההוא ואת תחלואיה כפל, ר"ל שיש בה פורעניות כפולה שיש בה מיתת צדיקים ואעפ"כ גם גפרית ומלח כו'.

וזהו כמהפכת סדום כו' אשר הפך כו', ר"ל כמו בסדום שלא נמצא שם שום צדיק ונהפך כך נחרב ארץ ישראל, אע"פ שבאמת היו שם אלפים צדיקים ולמה לא כיפרה הריגתם ועל מה עשה ה' ככה כו', ואמרו על אשר עזבו כו' ויחר אף ה' להביא עליה הקללה הכתוב הבספר הזה, ר"ל מיתת צדיקים ואעפ"כ גם ויתשם ה' מעל אדמתם כו' וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה, ר"ל שהגזירה נגזרה עליהם ביום אשר הוא כיום הזה, דהיינו בראש השנה, ולכן אז לא הועיל להם כל זאת ונענש כל אחד ואחד, והבן היטב תראה שמדוקדקים הפסוקים ונתישבו הדקדוקים בעז"ה. נמצא עיקר הכוונה להורות איך ימים האלו ימי דין לכל איש ואיש בפרטות, ואין לשום אדם לסמוך על הצדיק כי אם אין אני לי מי לי.

ולרמז זה ארז"ל (ר"ה טז:) ג' ספרים נפתחין בראש השנה, דלכאורה צריך להבין כיון שאדם נדון בכל יום מדוע אין נפתחין ספרים אלו רק בראש השנה. ויובן עם האמור, כי באמת בכל יום עיקר המושגח והנידון הוא הצדיק וא"כ אין נפתח אז רק ספרן של צדיקים והשאר הם מושגחים באמצעותו, משא"כ בראש השנה נפתחין הג' ספרים כל אחד בפני עצמו, לכן כל יחיד ויחיד מוכרח לשוב בתשובה שלימה, ויכתבו כל ישראל בספרן של צדיקים לחיים ולשנת גאולה במהרה בימינו כן יהי רצון.

בהפסוק שהבאתי לעיל הברו נושאי כלי ה' כי בחפזון לא תצאו ובמנוסה לא תלכון שדקדקנו לעיל מאי נפקא מינה אם יצאו בחפזון או לא, וגם מה נתינת טעם הוא אל הקודם יעוי"ש ומה שתירצנו. ובקצרה נראה לי לישב בשום לב מדוע ממצרים יצאו בחפזון ולעתיד לבא לא תהיה היציאה בחפזון, ונ"ל בהבין דרך משל שני אנשים בעלי מחלוקת זה עם זה ודרכם שכל אחד נוסע אל השררה ופועל אצלו כרצונו, ואח"כ נוסע השני ופועל להיפך, וזה דרכם כל הימים כאשר בעו"ה כך ההנהגה עתה. ומסתמא בין שני הצדדים ודאי האחד רוצה ביושר והשני רוצה בעולה. והנה זה הרוצה עולה כאשר היה אצל השר והביא ממנו אגרת לפקידו שיעשה הדבר כרצונו, מ"מ הוא ירא בעצמו כי יודע בעצמו שעולה הוא ודואג ואומר בלבו הנה זה שכנגדי יסע אל האדון ויסביר לו איך דבר זה הוא עולה, ובודאי יתרצה אליו האדון ויבטל דברי האגרת הזאת, ולכן מה עושה הוא נחפז וממהר ואץ מאד שיקוים תיכף דברי האגרת טרם יסע שכנגדו להשר. משא"כ הרוצה היושר כשמביא אגרת מהשר הנה זה אינו נחפז למהר לחוש מעשהו כי אינו מפחד משום דבר.

וזהו הענין עצמו בזה, כי נודע (תנחומא טו, ה) ששר של מצרים טען הללו עובדי עו"ג כו' ואינם ראוים לגאולה, ומשה רבינו ע"ה עמד נגדו בעד ישראל, אכן בעצמו ידע שלא היו ראוים אז לגאולה רק השי"ת בעצמו מיהר את הקץ, לכן מיד שניתן רשות מהקב"ה שיגאלו היו נחפזים לגמור היציאה ממצרים טרם יקטרג שר של מצרים, משא"כ לעתיד לבוא שארז"ל (סנהדרין צ"ז:) אין הדבר תלוי אלא בתשובה, ואז בדין תהיה הגאולה, אז אין צריך חפזון.

והטעם מה שגאולת מצרים היתה אף בלא תשובה ולא כן גאולה העתידה, היינו להיות אז לא היה גאולה שלימה והיה יכול להיות אף שלא היו כדאין כ"כ, משא"כ לעתיד לבוא שרוצה הקב"ה להעלותנו במדרגה רמה וישכון בינותינו בקביעות ויהיה ברית שלום לא יופר, לכן אי אפשר אם לא נשוב בתשובה שלימה, וזהו אומרו הברו כו', ר"ל עשו תשובה כי לא בחפזון תצאו, ר"ל כי גאולה זו שאתם מצפים אי אפשר שתהיה כראשונה שהיתה בחפזון, מחמת שלא הייתם ראוים לגאולה וכנ"ל ואף על פי כן נגאלתם, אבל עתה לא יהיה כך כי לא תהיה הגאולה עד שתהיו כדאין ותהיה הגאולה בדין ולא יהיה חפזון, והטעם כי הולך לפניכם ה' כו' ר"ל שהש"י רוצה להעלותכם במעלות רמות ושישכון בינותיכם תמיד, לכן אי אפשר אלא בהקדם תשובה. דרוש מדבר בגנות הגאוה

אתם נצבים היום כולכם כו' כל איש ישראל. פירש"י שכינסם משה רבינו ע"ה להכניסם בברית. ויש לדקדק בלשון נצבים, היה לו לומר עומדים, ותו מאי נפקא מינה אם הם בעמידה או בישיבה, ומיותר לגמרי תיבת נצבים והיה לו לומר אתם היום כולכם לפני ה' כו'. ותו אחר שכלל תחלה ואמר כולכם מה פרט עוד הפעם הראשים והזקנים והשוטרים וכל איש ישראל. ותו באומרו כל איש ישראל תיבת איש מיותר והיה די באומרו כל ישראל. טפכם נשיכם וגרך כו'. יש לדקדק כי באמירת כל ישראל לכאורה נכלל הכל, ומצד הסברא לענין להכניסם בברית ודאי הסברא נותנת שיתאספו כולם הגדולים והקטנים וכן חוטבי עצים, דהא קי"ל בגיטין פ"ב (כ"ג: רש"י ד"ה אף שלוחכם) דעבדים בני ברית הוו דאיתנהו במצות, ואם כן מאיזה סברא הוי אמינא שיגרעו אלו עד שהוצרך לפרש. ותו דלכאורה הכל מיותר דמה הוצרך לספר להם כל זאת שהם שם באותו מעמד קיבוץ כולם כי מסתמא ידעו, או אפילו אם היה יוכל להיות עולה על דעתם שחסר שם איש אחד, מאי נפקא מינה להו, דמ"מ כיון שהם שם ונכנסו לברית מחויבים לקיים.

לעברך בברית כו' למען הקים כו' ולא אתכם לבדכם כו' כי את אשר ישנו פה כו' ואת אשר איננו פה עמנו היום. קשה דהא תחלה קאמר שכולם הם שם ולא נפקד מהם איש, ודרז"ל ידוע. ותו אם יצוייר שאיזה איש איננו שם איך אפשר לכרות עמו ברית, דלמא אי הוה הכא לא רצה, וגם דמסתמא כיון שלא בא לאותו הקיבוץ ודאי שאינו רוצה ליכנס באותו הברית. כי אתם ידעתם את אשר ישבנו בארץ מצרים כו' ותראו את שקוציהם כו' כסף וזהב אשר עמהם. (אשר עמהם מיותר ודברי רש"י ז"ל ידוע). פן יש בכם איש כו' אשר לבבו פונה היום מעם ה' אלהינו ללכת לעבוד את אלהי הגוים ההם. יש לדקדק, לבבו פונה משמע רק במחשבה והא קאמר בתר הכי לעבוד את אלהי הגוים ההם א"כ מיירי בעובד גלולים ממש, ואם כן היה לו לומר אשר פונה היום מעם ה' ולא לבבו פונה, ותו דתיבת ללכת מיותר ומאי נפקא מינה אם ילך לעבוד או יעבוד במקומו.

גם יש לדקדק דלא מסתבר שיוכיחם משה רבינו ע"ה לאותו הדור על עסק עבודת גלולים ומי חשידי בעיניו בהכי, הלא הם היו בני דור המדבר שהיו דור דעה ומסתמא אבותיהם ספרו להם כל הנסים, וגם ביניהם היו מקצת שהיו מיוצאי מצרים עדיין כמבואר בבבא בתרא (קי"ז:), ואם כן איך הוי אמינא שהם יעבדו עבודת גלולים, ומה גם שהיו תלמידי משה רבינו ע"ה שהוא בודאי הדריכם תמיד למוטב, ותו דאף אם תאמר שהיו חשודים בעיניו, מ"מ איך בשעת כריתות הברית לא יזכיר רק הדבר החמור, היה לו להזכיר כל מצות התורה בכללם לכרות ברית עליהם, אבל בהזכירו רק עבודת גלולים יאמרו שאינו מקפיד רק ע"ז.

והיה בשמעו את דברי האלה הזאת כו'. כבר פירשתי בזה לעיל דהכוונה שישמע האלה הזאת הכתובה במשנה תורה שמיתת צדיקים תהיה, וע"ז יסמוך לומר שלום יהיה לי כי מיתת צדיקים יכפר, ועל זה השיב לא יאבה ה' סלוח כו'. ויש לדקדק דתיובתא חזינן הכא ופירוקא לא חזינן, דהא קושית אותו האיש קושיא וטענה חזקה, כיון שהמדה דהצדיק נתפס א"כ שלום יהיה לי, והתירוץ שהשיב משה רבינו ע"ה, כי אז יעשן אף ה' וקנאתו באיש ההוא ורבצה בו כו' זה לא ידענו דהא באמת המדה אינו כך אלא דהצדיק נתפס. לא יאבה כו' כי אז יעשן כו' האלה הכתובה בספר הזה כו' והבדילו ה' לרעה מכל שבטי ישראל ככל אלות הברית הכתובה בספר התורה הזה. קשה מדוע תחלה אמר בספר הזה ואח"כ בספר התורה הזה ולמטה אמר עוד הפעם בספר הזה. ואמר הדור האחרון כו' את מכות הארץ ההיא ואת תחלואיה. יש לדקדק כפל לשון מכות הארץ ותחלואיה. כמהפכת סדום ועמורה כו'. יש לדקדק מה ענין סדום שהוא שממת עולם. ואמרו על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת כו' ואמרו על אשר עזבו כו' יש לדקדק דזו הקושיא על מה עשה והתירוץ על אשר עזבו הם דברים פשוטים ומובנים מעצמם וילכו ויעבדו יש לדקדק אשר עזבו את ברית כו' וילכו ויעבדו כו' הוא כפל לשון דהא הכל אחד. ויחר אף ה' כו' ויתשם כו'. יש לדקדק בהם כפל לשון.

והנה המעיין בדרושים הראשונים בפרשה זו יראה שהרבה מהדקדוקים הנ"ל יישבנו שם וקצת אשר לא נתישב שם, והדרוש הזה אמרתי פעם אחת בבואי לעיר קטנה, וראיתי שמחמת שמעולם אין דר שם נשוא פנים המה כולם מתגאים כל אחד ואחד על חבירו מקטנם ועד גדולם, והיטב חרה לי על הדבר ואמרתי שם בבית הכנסת דרוש זה לגנות הגאוה כאשר תראה לקמן.

ונקדים לבאר פסוק בתהילים (ק', ג) שאמר דוד המלך ע"ה דעו כי ה' הוא האלהים הוא עשנו ולו אנחנו עמו וצאן מרעיתו בואו שעריו בתודה כו', ואין לתיבות אלו שום חיבור והמשך. ופירשתי בהקדם מה שאמרו רז"ל לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם כי אתם המעט, ופירשו רז"ל (תנחומא עקב ג', א) בזכות שאתם ממעטין עצמכם לפני חשקתי בכם, כי כשאני משפיע גדולה לעכו"ם הם מתגאין זה אומר אעלה על במתי עב וזה אומר מושב אלהים ישבתי, אבל כשאני משפיע גדולה לישראל הם ממעטין עצמן לפני, נתתי גדולה לאברהם אמר ואנכי עפר ואפר למשה רבינו ע"ה ונחנו מה כו'.

ויש להבין בזה שני דברים, חדא, קשיא לכאורה מאיזה סברא יהיה הדבר הזה שכל יותר שיש גדולה לאדם יותר יושפל ויכנע דעתו, הלא הסברא החיצונה בודאי הוא להיפוך, וא"כ קשה בשלמא כאשר ניתנה תורה ונתחדשה הלכה ונראה בעליל שהקב"ה חפץ בענוה ומואס בגסות, ממילא כל אדם ואדם מדריך עצמו ומלמד את עצמו עד שיבא לידי מדה זו להיות נבזה בעיניו נמאס, משא"כ קודם שנודע דבר זה שהקב"ה חפץ במדה זו, אם כן ודאי הסברא היתה שכל שיש יותר גדולה לאדם יותר דעתו זחה עליו, ואם כן מאין באו ישראל לידי מדה זו שכל מה שיש להם יותר גדולה יכנעו יותר, דמשמע ודאי שמצד טבעם הם כך, ובאמת מנהג זה הפך הטבע והפך השכל, ומאין היה להם מדה זו קודם קבלת התורה.

שנית, מה דקשיא לן הכל טעמא מאי, מדוע טבע של ישראל שכל מה שיש יותר גדולה יושפל יותר וטבע של עובדי כוכבים להיפך. ובשלמא אחר קבלת התורה ודאי כך הוא כי כל איש אשר בשם ישראל יכונה דעתו שפילה בהיות כך הוא דרכה של תורה, משא"כ העובדי כוכבים שלא קבלו התורה הם הולכים במושכל ראשון להתגאה בגדולה. משא"כ קודם קבלת התורה מה נשתנו אלו מאלו, ומהיכן לקחו אלו טבע זו ואלו ההיפך, הא אמרינן דבשביל מדה זו בחר הקב"ה בישראל ואם כן אין מובן.

ואמרתי להסביר דבר זה בהקדם ענין והחיות רצוא ושוב וענין הרקיע על ראשי החיות. הענין הוא, כי בהשתלשלות העולמות שנשתלשלו וירדו זה למטה מזה מעלה לעלול, ובכל עולם נבראו תולדות אותו העולם אשר כלולים בהם קדושת אותו העולם, כמו בעולם היצירה כלול במלאכים מקדושת היצירה, זולת בזה העולם נותן נשמה לעם עליה כלולה מקדושת עולמות הגבוהים. וכל תולדות עולם אחד אי אפשר להשיג ולהתקדש מהקדושה שלמעלה מהם, כי אם יתקרבו יותר מהשגה שנבראו בטלים ממציאותם, כי מציאותם אי אפשר לסבול יותר קדושה ורוחניות והתקרבות מה שניתן בהם בעת מציאותם, ועד פה תבא ולא תוסיף. זולת האדם מצד נשמתו יוכל לילך ולהתקרב ממדרגה למדרגה, ומ"מ גם באדם יש גבול דהיינו עד אותו המקום שזיכך נשמתו וטיהרה וקידשה בקיום התורה ופרישות, עד אותו מקום יוכל להשיג ולהתקרב לאט לאט, משא"כ כשהדבר שלא בהדרגה יש ג"כ ביטול מציאות על דרך הציץ ומת (חגיגה י"ד:) ועל דרך בקרבתם לפני ה' וימותו.

ולכוונה זו ארז"ל (בבא בתרא ע"ה.) מלמד שכל אחד נכוה מחופתו של חבירו, ירצו בזה, היות ידוע כי גוף ההשגה הוא התענוג של עולם הבא, והחופה האמורה הכל רומז להשגות גדולות וקדושות, ממילא כל מי שקידש עצמו יותר בקיום התורה נתקרב יותר והשגתו יותר, והאיש אשר למטה ממנו שלא קידש עצמו כזה אם כן השגתו יש לו גבול עד פה תבא ולא תוסיף, וכאשר ירצה להתקרב להשגתו של זה שלמעלה ממנו במדרגה יתבטל ממציאותו, וכינו זאת לדבר הנשרף וירמזו על ביטול מציאותו שהוא כנשרף מלהבת אור הקדושה שאינו יכול לסבול. וזהו מאמרם ז"ל שכל אחד נכוה מחופתו של חבירו, ר"ל שיוכל לישרף ממציאותו בהשגת חבירו, וזהו ענין המלאכים המתחדשים בכל יום ונשרפין, היינו בבואם להשיג יותר משרשן ולהתקרב יותר אזי הם בטלים ממציאותן.

והנה יש שני מיני מלאכים, האחד אשר מוכרח שיהיו חיים וקיימים לקיום העולם, כי עולמות שלמטה נשתלשלו מעולם המלאכים, ובקיומם מושפעים העולמות שלמטה, והב' הם אותן המלאכים המתחדשין בכל יום ונתבטלים כאמור. ולפי שכל הנמצאים משתוקקים לעלות לשורשן ולהתקרב בהשגה ויש לחוש פן יתבטלו, ובאמת הם מוכרחים להתקיים לקיום העולמות לכן זה ענין רקיע שעל ראשי החיות, והוא מענין גבול ומסך מבדיל בין עולם המלאכים לבין שורשן, שהוא עולם שלמעלה מהם, בכדי שיהיה גבול להשגתן והתקרבותן.

ואולם אף על פי כן לרוב תשוקתם לעלות ולהתקרב והם משוטטים מעט למעלה מהמסך שלהם בהשגתם, והיה נמשך להם ביטול מציאות, לכן זהו ענין החיות רצוא ושוב שהם מוכרחים מיד להוריד השגתן, וכל מה שהם פורחים בהשגתם למעלה מגבולם הוא בהעברה בעלמא כמי שהוא רץ בהעברה וחוזר מיד, וזהו רצוא ושוב, ולטעם זה נקרא הקדושה אין כנודע מספר הזוהר, וזה כי תיבת אין יש בו שני משמעות, לאו והן, כאשר בלשון הש"ס (שבת קי"ג.) אין ולאו ורפיא בידיה, הרי שלשון אין יש בו במשמע הן, וזהו טעם שנקרא הקדושה אין, כי יש בו שני דברים מציאות וביטול מציאות, כי באמת הוא מציאות קדוש וטהור וזך מאד ובהיר, ואולם לרוב דקותו ובהירתו כל מה שעולה הוא יותר דק ויותר בהיר עד שלא ניכר ונישג, לכן שם הקדושה אין, כי יש בו מציאות וביטול מציאות ביחד, ובכח הבורא ב"ה לעשות שני הפכים בנושא אחד מציאות והעדר, וזהו ג"כ ענין רצוא ושוב דהיינו מציאות והעדר.

ולטעם זה לפי שנשמות ישראל אצולים והם חלק אלוה ממעל, לכן לרוב קדושתן הם שני ענינים דהיינו מציאות והעדר, כי נאצלו ממקום קדוש אשר לו מציאות והעדר, וכל מה שהנשמה מתקרבת יותר לשורשה נמשך לה יותר ביטול מציאות, עד שההעדר יותר מהמציאות, וכענין הנר נגד האבוקה שכל מה שמתקרבת להאבוקה כהה אורה, עד שנכנסת לתוך האבוקה ממש ונעשה הכל אחד ומתלהבת בכלל האבוקה, כך כל מה שמתקרבת הנשמה שהיא חלק אלוה ממעל, אזי בהתקרב החלק אל הכל הוא כערך הנר לפני האבוקה, ולכן נמשך לה ביטול מציאות עד שההעדר יותר מהמציאות, והוא כענין רצוא ושוב שאמרנו, עד שזוכה הנשמה על פי מעשיה שתתקרב בעולם שכולו ארוך אל הכל ממש, ונכלל החלק בתוך הכל והבן.

ולכן גדולת ישראל והשגתן שנמשך ממקורו ממקור נשמתם, ממילא כל מה שתתרבה גדולתן והתקרבותם נמשך להם יותר העדר, וזהו ענין הענוה אשר הוא טבע דבק לאיש הישראל, וזהו כוונת אמרם כל מה שאני משפיע להם גדולה הם ממעטין את עצמם לפני, כי כל מה שתתרבה התקרבותן וגדולתן יש בהם יותר העדר, משא"כ חיות העובד גלולים אשר הוא נמשך מהס"א שהוא מרוחק מהקדושה, וכלל הדברים מה שהוא קרוב להקדושה נמשך לו יותר העדר, וכל מה שמתרחק מהקדושה מציאותו יותר נתגשם, כאשר נראה בהשתלשלות העולמות שכל מה שנשתלשל שיורד ונתרחק ממקור הקדושה אזי כפי ריחוקו כך הוא גסותו ועבותו, ולכן בעובדי כוכבים הוא ההיפוך שכל מה שנשפע להם גדולה וכל השפעה הוא דרך מקורו, ומאחר שמקורן בטומאה ממילא גדולתן דרך שם נשפעת, נמצא שכל מה שיש להם יותר גדולה והתקרבות למקורן אזי נתרחקים יותר מהקדושה, ובטל מהם ההעדר ונקנה להם מציאות, וזהו אומרם כל מה שאני משפיע גדולה לעו"ג הן מתגאים, כי נקנה להם מציאות ונסתלק מהם ההעדר.

ולטעם זה הקליפה נקרא לא, כי בענינים אלה ההעדר הוא סיבת קיומו, כי ההעדר בא מחמת קורבתו יותר למקור המקורות, ולכן זהו סיבת קיומו, כי הקב"ה חי וקיים, משא"כ המציאות הנמשך מהתרחקות הקדושה הוא סיבת ביטולם, כי כל נמצא מוכרח להתבטל, כי כל מה שיש לו תחלה יש לו תכלה, רק קיום הנמצאים הוא בסיבת הקורבה להמקור והבן. ולסיבה זו ארז"ל (סוטה ד:) כל המתגאה כאלו עובד גלולים, דלכאורה איך ידומה הגאוה לעבודת גלולים ובאיזה דרך יבא מתוך גאוה לעבוד עבודת גלולים, ולפי האמור כי נשמת ישראלית מצד טבעה ומקורה אי אפשר כלל שיהיה בה גאה וגאון, ולכן בראותנו איש ישראל מתגאה הנה נודע בבירור שכבר נפשו עקורה ממקורה ע"י מעשים רעים שקדמו לו, והוא שואב חיותו ומושפע מהס"א ממקור חיותו של עובד גלולים, דאם לא כן אין באפשרי כלל לנשמה ישראל להיות מתגאה, ולכן המתגאה כאלו עובד גלולים, והיינו מצד שכבר חיותו נשפע מהס"א, ולכן עי"ז אפשר למתגאה לבא ממדרגה למדרגה עד שתביאהו לעבוד עבודת כוכבים בפועל, כמאמרם ז"ל (שבת ק"ח:) כך הוא דרכו של היצר הרע היום אומר לו עשה כך ולמחר עשה כך עד שאומר לו לך עבוד עבודת גלולים, כי הוא מסיתהו בהדרגה מעט מעט.

והנה לפי האמור הנה מה שישראל הם ענוים ולא כן העובד גלולים אין זה מצד בחירתם וטובתם, רק כי הקב"ה בעצמו הוא העושה הדבר הזה, כי נתן נשמה לעם ישראל ממקום היותו מציאות והעדר, משא"כ לעובד גלולים נתן נשמה ממקור אחר ולכן בטבעם להתגאות, ואם כן מדה טובה זו אשר לישראל והמדה רעה אשר לעו"ג הוא מעשה הש"י בעצמו. ולפ"ז קשה איך אמר קרא לא מרובכם כו' כי אתם המעט, ואמרינן שבשכר שהם ממעטים את עצמם בחרם הקב"ה לעם, הרי מדה זו לא משלהם היא רק משל השי"ת בעצמו ומה שכר מגיע להם בעד זאת.

ותירצתי דרך משל, שהיה עשיר אחד גדול ולו בת יחידה והיה חפץ להשיאה לבעל, ונסע אל הישיבה אשר שם תלמידים הרבה לנסותם, ומי מהם אשר ייטב בעיניו יותר מזולתם בלימוד אותו יבחר ויעשרהו ויתן לו את בתו לאשה. ויהי מדי בואו לשם מצא אחד חן בעיניו מאד וחפץ היה לבחור בו כי אהבו, אכן אי אפשר לעשות כך וצריך לנסות כדרך כל הארץ. מה עשה נסה אותם בדבר חריפות גדול ועמקות, וידע ששום אחד מהם לא ישיג אותו הדבר אם לא יגיד להם, וקרא בסתר לאותו אשר נשא חן בעיניו והגיד לו את דבר החידה, ואח"כ בין כל התלמידים אשר כולם רצו לידע את החידה ולא יכלו, ויבא הוא בתוכם ויגד לו, ויגד העשיר להתלמידים ראו כי בזה אני בוחר עבור יודעו להשיב לי את אשר שאלתיו.

והנה אותן התלמידים לא הוקשה להם כלום מדוע בחר בזה, כי הם סברו שמלבו הגיד לו את אשר שאל, משא"כ זה עצמו שידע כי אותו העשיר הוא בעצמו הגיד לו את דבר החידה, ולא די שהגיד לו אף גם העשירו עבור זה עושר גדול ואת בתו נתן לו לאשה, וכראותו טובה הגדולה הזו התחיל מחבקו ומנשקו על הטובות כפולות אשר עשה לו בחנם בלא דבר.

הנמשל הוא הענין עצמו שאנו מדברין, כי הקב"ה רצה לבחור בין כל העו"ג אומה אחת לחלקו, ולהטיבה ולהעלותה וליתן לה התורה שנמשלת לבתו של הקב"ה. ומהראוי היה לבחור בין כולם האומה אשר היא טובה מכולם במדות ודיעות, בתוך כך הוטב בעיני הקב"ה אומה הישראלית ונשאו חן בעיניו עד שנתרצה לבחור בם לחלקו, אכן לבלי יהיה קנאה בדבר שיאמרו העובד גלולים מדוע בהם בחר, עשה הקב"ה נסיון שהאומה אשר יש לה מדה זו שכל עוד שיתוסף לו גדולה יותר יושפל דעתו יותר, הוא האומה אשר אבחר לחלקי.

ובאמת שאלה זו הוא חריפות גדול, ובלתי אפשרי כלל לילוד אשה שיהיה לו מדה זו לטבע דבק אשר כל שיוגדל יותר ישפיל דעתו יותר, ואי אפשר זאת בלעדי עזר הש"י במה שנותן נשמה מהקדושה אשר שם מציאות והעדר, והקדים הקב"ה ונתן נשמות אלו לעם ישראל ומחמת זה יש להם מדה זו, משא"כ העובד גלולים אי אפשר כלל שיבואו למדה זו, ואמר הקב"ה ראו כי בהם בחרתי עבור זו הטובה שמצאתי בהם את אשר חפצתי, ממילא בעיני העו"ג אין התימה מה שהקב"ה בחר בישראל, כי רואים הם זו המדה טובה אשר בהם, משא"כ עם ישראל בעצמם הם יודעים שמדה זו לא משלהם היא רק משל הקב"ה, ולא די במה שהשפיע להם מדה טובה הזו, אף גם זאת עשה שבעבור זה בחר בנו מכל עם ונתן לנו תורתו, הנה עלינו להודות ולהללו מאד על הטובות כפולות אשר עשה לנו בחנם.

וזהו עצמו מה שהודה דוד המלך ע"ה להקב"ה ואמר הוא עשנו ולא, ר"ל הקב"ה בעצמו עשה זאת אשר בטבע בריאותנו המציאנו באופן שיש בו מציאות והעדר ביחד, והיינו הוא עשנו ולא כפי הכתיב שהוא לא באל"ף, שהמציאנו במציאות והעדר, ומחמת זה הוא בנו מדת הענוה, ועי"ז עצמו אנחנו עמו וצאן מרעיתו, שע"י המדה שהוא עצמו הטביע בנו עי"ז בחר אותנו להיות עמו וצאן מרעיתו, הרי זה טובות כפולות בחנם, ולכן בואו שעריו בתודה כו' וק"ל.

ונקדים עוד מה שפירשתי מאמר רז"ל (איכה רבה ה, סה) חטאו בכפלים ולקו בכפלים חטאו בכפלים דכתיב (איכה א, יח) חטא חטאה ירושלים ולקו בכפלים כדכתיב (ישעיה מ, ב) כי לקתה מיד ה' כפלים בכל חטאותיה, והקשו המפרשים איך יצוייר חטא בכפלים הלא חטא היינו מי שעובר על מה שכתוב בתורה, ואם יאמר חטאה בכפלים היינו שעשה עבירות פעמים הרבה, מהו אומרו ולקו בכפלים, למה זה נקרא כפלים, הרי ודאי לפי מנין העבירות שעשה ככה הוא העונש.

וביארתי דבר זה על פי דברי חובת הלבבות שאמר החכם לתלמידיו אילו לא היה לכם עון הייתי מפחד עליכם במה שהוא יותר חמור מהעון אמרו לו ומהו אמר להם הגאוה והגאון ע"כ. הנה הסביר להם שלפעמים עבירה שאדם נכשל בה הוא לא יותר טובה מאם עושה מצוה, כי הגאוה הוא חמור יותר מהעון כי הוא נחשב כעובד עבודת גלולים, ולכן האדם אשר לא בא שום עבירה לידו יצוייר לו שעי"ז יבא התרוממות וגיאות בלבו עבור שאפילו פעם אחד לא עשה עבירה, משא"כ כשנכשל איזה פעם בעבירה אז שוב לא יבא לידי גאות, כמש"ה (תהילים נא, ה) וחטאתי נגדי תמיד, והוא מתבושש תמיד מחטאתו אשר חטא ואי אפשר לו להתגאות.

הרי שמי שאין לו שום עון יש בו מעלה וחסרון, המעלה שהוא נקי מעבירות, והחסרון הוא שיוכל להתגאות, ומי שיש לו איזה עונות יש בו להיפך מעלה וחסרון, החסרון הוא שאינו נקי מעונות, והמעלה הוא שאינו מתגאה. ויש אדם שיש בו תרתי לטיבותא, שהוא נשמר ברוחו ואין בידו שום עון אשר חטא, ואפילו הכי הוא שפל רוח בפני כל אדם. ויש ג"כ אדם שיש בו תרתי לריעותא, שמלבד שעונותיו עברו ראש, הנה הוא ג"כ מתגאה ונחשב בעיניו לצדיק הראשון כי אינו רואה נגעי עצמו, הנה זאת היא מדה רעה תרתי לריעותא, תרי ריעותא דסתרי אהדדי.

וכיוצא בזה שמעתי בשם גדול בפסוק (איכה א, ו) היו שריה כאילים, ואמרו ז"ל (שבת קי"ט:) למה נמשלו שרים שבאותו הדור כאילה לומר לך מה אילה זו ראשה של זו בצד זנבה של זו כך היו סנהדרין שבאותו הדור. ופירש כי הענוה נמשך מצד היות האדם שפל ברוחו וירא שמים ומכיר כל הפחיתות והחסרונות שיש בו ומתבייש בהם תמיד, וכל המדות טובות שיש בו אינו רואהו כלל מצד היותו מפחד כל היום תמיד מעבירות והחסרונות שבידו, משא"כ בחבירו אינו רואה רק המעלות ומדות הטובות ולא החסרונות, לכן הוא בעיניו נבזה ונמאס נגד כל מי שרואה, כי הוא מעריך חסרונותיו נגד טובותיו של חבירו.

והגאוה שאדם מתגאה נגד חבירו נמשך מצד היות בו מעט יראת שמים או לא כלום, ולכן כל עבירותיו וחסרונותיו קטנים מאד בעיניו, עד שלרוב קטנותן נעלמין הם ממנו לגמרי, וכל הטובות ומעלות שיש לו המה אצלו גדולים ורבים מאד, משא"כ בחבירו כל המדות טובות אשר הוא רואה בו המה קטנים מאד, וחסרונות חבירו רבים ורעים מאד בעיניו, ולכן מתגאה נגדו כי הוא מעריך תמיד מעלותיו נגד חסרונות חבירו, ולזאת הסיבה ארז"ל (יומא ט:) שבית המקדש נחרב בעון שנאת חנם, וזה נמשך ע"י האמור כי כל אחד לא ראה חסרונותיו רק טובותיו, ובחבירו לא ראה רק חסרונותיו, ולכן היו שונאים זה את זה חנם, וזהו שרמזו רז"ל שהיה ראשו של זה בצד זנבו של זה, ר"ל שכל אחד העריך מעלותיו דהיינו ראשו נגד חסרונות חבירו והבן ודפח"ח.

וזהו עצמו ענין חטאו בכפלים שאמרו רז"ל, וירצו שהיה בחטאם תרתי לריעותא דלא די שחטאו והיה להם חסרונות רבות, אם כן מהראוי היה שיהיה להם עכ"פ הטובה הנמשך מהחסרונות דהיינו מניעת הגאוה, ובאמת הם לא עשו כך רק לא ראו כלל חסרונות עצמם ונתגאו, נמצא שחטאם היה תרתי לריעותא תרתי דסתרי אהדדי, וזהו שקראו רז"ל שפיר חטאו בכפלים, ולסיבה זו נדונו מדה כנגד מדה ולקו בכפלים.

ונבאר מהו ענין לקותא בכפלים, איך יהיה מדה כנגד מדה. ונקדים דהנה הקשו המפרשים הרי ארז"ל שאמר הקב"ה לאברהם שמיתת צדיקים יכפר על כלל ישראל, ואם כן מדוע בחורבן בית המקדש מאחר שנהרגו בזדון חסידי עליון ולמה לא הציל מיתתן את כלל ישראל, והיה הרג רב גם בכלל ישראל וכבר דברתי מזה לעיל בפרשה זו.

ועם מה שאמרנו תירץ בטוב, כי הקב"ה מתנהג עם כל הבריות מדה כנגד מדה, דאפילו בזמן שישראל חוטאים ויודעים פחיתותם ויש ביניהם צדיקים ואותן החוטאים מכירים ערך עצמם וערך הצדיקים, אז כך היא המדה שהעמיד הקב"ה בעולמו שנוטל את הצדיק והדור מתכפר. משא"כ אם הרשעים מתגאים ומחזיקים עצמם לצדיקים ואין מכירים כלל ערך הצדיקים, ואדרבה אין הצדיקים נחשבים להם לערך עצמם לכלום, וכמאמר הכתוב (ישעיה סה, ה) אל תגש בי כי קדשתיך, אז העונש כפול כי הצדיק נתפס בעונות הדור, עבור שכך היא המדה שהוא נתפס, ואעפ"כ אינו מכפר על הדור לפי שהקב"ה דנם מדה כנגד מדה, והלא הם בדעתם הם המה הצדיקים וזה הצדיק לא נחשב בעיניהם לצדיק, אם כן לדעתם אין מיתתו מכפרת עליהם, כי הלא לכל אחד ואחד לדעתו ורשעתו שאומר שהוא הצדיק, אם כן ראוי שיהיה הוא הנתפס בעון הדור, ולכן כך הוא ונענשים כולם איש בעונו ימות, משום הכי בחורבן בית המקדש שהיה להם הגאוה ראשו של זה בצד זנבו של זה כאמור, לכן עלתה להם כך שהצדיקים מתו, ואפילו הכי כלל ישראל לא נתכפרו, ונתיישב קושית המפרשים הנ"ל. וזהו עצמו אמרו ז"ל חטאו בכפלים דהיינו עבירות שחטאו היה בכפלים, תרתי לריעותא חוטאים וגאים, ולכן לקו בכפלים שהיה העונש תרתי לריעותא מדה כנגד מדה, שהצדיקים נתפסו ואפילו הכי לא נתכפר הדור והבן.

והנה מצינו בדורו של משה רבינו ע"ה ג"כ שהיה מדה זו בהרבה מהם וכמצינו במחלוקת קרח שאמרו (במדבר טז, ג) רב לכם כי כל העדה כו' ומדוע תתנשאו, וכן כמה פעמים נאמר וילונו על משה כו', וכל זה גרם להם גסות הרוח, וכן שחשדוהו באשת איש (סנהדרין ק"י.) וכדומה, הרי שהיה בהם גאוותנים שלא נחשב משה רבינו ע"ה בעיניהם, ובאמת עם ישראל בטבעם רחוקים ממדה זה כנ"ל, רק ירשו דבר זה מצד היותם במצרים ושם נתגדלו, ומצרים נקראים רהב שהם גאוותנים כנודע, וכן אח"כ עברו בין שאר עכו"ם ומדתם היא שהם מתגאים, ומצרים על כולם, ומצד שישראל נתגדלו ביניהם למדו מדתם כי הרגל נעשה טבע, ולכן נמצאו בהם גאים, וכמש"ה בפרשת קרח ודתן ואבירם (במדבר טז, כז) יצאו נצבים, ופירש"י ז"ל דלשון נצבים ביאורו שיצאו בקומה זקופה ונתגאו נגד משה רבינו ע"ה, עם היותם רשעים אפילו הכי נתגאו וחשבו עצמם לצדיקים כמשה רבינו ע"ה או יותר ממנו.

ואחרי שראה משה רבינו ע"ה שיש מדה זו בישראל, לכן בעת שהכניסם בברית התורה הוכרח להוכיחם להסיר מהם מדה רעה זו, והסביר להם איך כל מעלת ישראל אשר בעבורם הקב"ה מכניסם בברית תורתו יותר מכל שאר עובד גלילים, היינו עבור שטבעם בשפלות מצד היותם מציאות והעדר, ולכן כיון שאני מכניסכם בברית מוכרחים אתם להסיר מדה רעה זאת מקרבכם, והסביר להם איך מדה זו רעה מאד מאד בכדי שיפרשו ממנה.

ובזה יבואר המשך כל המקראות כולם. אמר אתם נצבים כולכם נצבים היינו קומה זקופה וגאוה כאמור. והנה גדר הגאוה וגדר הענוה ומדה בינונית הממוצע ביניהם כך היא, כי הגאוה היינו מי שהוא אדם שפל ומלא פחיתות וגרוע מחבירו מחזיק עצמו יותר ויותר טוב וחשוב ממה שהוא, ובעיניו הוא ראוי להיות ראש שבטי ישראל. וגדר הענוה הוא ההיפוך, שאיש טוב וצדיק ובעל מעלות ומדות טובות וראוי להיות ראש וליתנו עליון, הוא מוחזק בדעתו לפחות שבפחותים ונבזה בעיניו נמאס. ומדה הממוצעת היינו שכל אחד מכיר ערכו כפי מה שהוא, ומכיר פחיתותו נגד מי שהוא טוב ממנו, וגם מכיר מעלתו נגד מי שהוא פחות מערכו.

וזה יהיה שטח המקראות, אמר להם תימה עליכם כי אתם נצבים היום, 'נצבים' דייקא, כי ביום הזה שאתם באים שאכניס אתכם בברית התורה ואתם יש לכם מדה זו שאתם נצבים בקומה זקופה וגאוה. וביאר להם גדר הגאוה שאני רואה בכם כך הוא, ראשיכם שבטיכם זקניכם ושוטריכם הם כל איש ישראל, ר"ל כל איש ואיש מכם הוא חפץ להיות ראש וזקן או שוטר, כי השפל שבשפלים מוחזק בעיני עצמו לראש בני ישראל. ולא זו בלבד שאתם מתגאים אלא אף גם טפכם נשיכם ג"כ יש להם מדה זו, הגם שלא יאה יהירותא לנשי (מגילה י"ד:), והנה אם נכבד ובעל משפחה מתגאה אין כל כך תימה בדבר, אלא אף גם וגרך אשר בקרב מחניך, היינו מי שאינו בעל משפחה רק גר בעלמא שבודאי לא נכון שיתגאה, כמש"ה האחד בא לגור וישפוט שפוט, ואפילו הכי גם הם מתגאים.

והנה אם אדם עשיר שפרנסתו מזומנת לו בקל הוא מתגאה אין כ"כ תימה בדבר, אכן איש דל ואביון אשר פרנסתו באה בטורח גדול אם הוא מתגאה הוא דבר רע, וכמשרז"ל (פסחים קי"ג:) שהקב"ה שונא דל גאה, וזהו אומרו מחוטב עציך עד שואב מימיך שאפילו הדלים והבעלי מלאכות הם מתגאים. ואיך אתם נצבים בקומה זקופה לעברך בברית ה' אלהיך כו' והרי ולא אתכם לבדכם אנכי כורת את הברית הזאת, ר"ל מדוע אני כורת אתכם לבדכם ובחרתי בכם מכל העובד גלולים, היינו מטעם כי אשר ישנו פה ואיננו פה, ר"ל מצד היות נשמת ישראל במציאות והעדר ביחד, ואם כן איך עולה על רוחכם שבגיאות וקומה זקיפה תכנסו בברית.

אמר עוד להודיעם מהיכן בא להם מדה זאת אשר לא בטבען להיות כך, לזה אמר כי אתם ידעתם את אשר ישבנו בארץ מצרים שהם גאים וכן בקרב הגוים אשר עברתם, שטבע כל העובד גלולים להיות מתגאין, ועי"ז ותראו את שקוציהם כו' אשר 'עמהם' דייקא, הסביר להם כי לא בעבודת גלולים ממש מדבר כי לא חשידי ליה על עבודת גלולים, רק העבודת גלולים אשר 'עמהם' דייקא, היינו בפנימיותם וטבעם דהיינו הגיאות שהוא נחשב כעובד גלולים, לזאת אני חושש פן יש גם בכם איש כו' אשר לבבו פונה היום, 'לבבו' דייקא, ר"ל אולי מחמת שהייתם בין העו"ג למדתם דרכם להיות לב מתגאה, ואם תהיו סבורים שאין כל כך רעה במדה זו, לזה אמר ללכת לעבוד כו' שמדה זו הוא תולדה דעבודת גלולים, ויכול ללכת על ידה ממדרגה למדרגה עד שיבא לעבוד עבודת גלולים ממש, כמאמרם כך הוא דרכו של יצר הרע היום אומר לו עשה כך כו' עד שאומר לו לך עבוד כו', ואני חושש אולי יש בכם דבר זה ומדה זו, ולא זו בלבד רק והיה כשמעו כו' והתברך כו' שיסמוך את עצמו לאמר שלום יהיה לי כי יסמוך על מיתת צדיקים, לזה אמר כי אין הדבר כך כי אז (ר"ל אחר שיש לכם מדת הגאוה) יעשן אף ה' באיש ההוא בעצמו ולא יכופר במיתת צדיקים.

ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר הזה, ירצה בזה כי מקום שאומר בספר הזה היינו התוכחת של משנה תורה ששם כתוב מיתת צדיקים, ובמקום שאומר בספר התורה הזה ירצה התוכחה הראשונה שאינה באותו ספר, לכן אמר בספר התורה הזה והכוונה לתוכחה הראשונה ששם עדיין לא היה מיתת צדיקים, רק החוטא עצמו נידון. וזהו כוונתו כאן כאשר ביארנו, חטאו בכפלים ולקו בכפלים דעבור שמתגאה וחושב בעצמו לצדיק, לכן מודדין כמדתו והוא נענש, אף שבאמת הוא רשע מ"מ כמדתו מודדין. וזהו אמרו ורבצה בו הקללה של ספר זה, דהיינו הקללה הזו שהוא מיתת צדיקים תרבץ בו, כיון שהוא מתגאה עצמו וחושב את עצמו לצדיק.

ואמר הדור האחרון כו' וראו את מכות הארץ ההיא ואת תחלואיה, כפל דהיינו שיראו שלקו בכפלים ונעשה גפרית כמהפכת סדום שנחרב לגמרי עבור שלא נמצאו בתוכם צדיקים שיגינו עליהם, כך חרבה ירושלים אף על פי שהיה בה צדיקים ומתו, ואפילו הכי לא כיפרה מיתתן על הכלל, ואמרו על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת שהלקה בכפלים, ואמרו לתרץ קושיא זאת דמה שלקו בכפלים היינו עבור שחטאו בכפלים, וזהו אומרו על אשר עזבו כו' היינו שהיו רשעים וגם וילכו ויעבדו אלהים אחרים (היינו גאוה שהוא כעובד גלולים) אשר לא ידעום ולא חלק להם, ירצה שמדה זו אין בטבע נשמות ישראל שיהיה כך, רק בעובד גלולים, ולכן עבור שחטאו בכפלים לכן לקו בכפלים, וזהו אומרו ויחר אף כו' להביא הקללה הכתובה בספר הזה היינו מיתת צדיקים, וגם ויתשם ה' מעל אדמתם באף ובחימה וישליכם כו'.

זהו תוכן כלל הפרשה שהוכיחן משה רבינו ע"ה בעת כניסתן לברית, שירחיקו מעצמם מדת הגאוה כי היא מגונה מאד, ואי אפשר כלל בנשמה ישראלית שיהיה לה טבע זאת, אילולא אם ח"ו עוקר נפשו משורשה ח"ו, ולכן כל איש ישראל כשמרגיש בעצמו איזה פעם קצת שמץ מנהו ממדת הגאוה, אזי מחויב הוא להתפחד ולירא וליבוש ולהכלם בעצמו כי בודאי לא על חנם הוא, כי כל נשמה ישראלית לא תבא בלבה גאוה רק ענוה ושפלות, וכאשר ישים האדם זאת אל לבו יתרגל בענוה. והש"י ישימנו מהעובדים אותו בכל לב אמן. דרוש שאמרתי בק"ק סראקא אלול תקס"ו לצורך נדבת בדק בית הכנסת הק'

תוכן העניינים

ערבי נחל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה