ערבי נחל· רבי דוד שלמה אייבשיץ
בלק
חלק א
דרוש לפרשת בלק תק"נ ואמרתיו אז לעצירת גשמים שהיה אז מאד.
וירא בלק בן צפור את כל אשר עשה ישראל לאמורי פירש"י ז"ל, אמרו אלו שני מלכים שהיינו בטוחים עליהם לא עמדו בפניהם אנו על אחת כמה וכמה ויגר מואב מפני העם מאד כי רב הוא. יש לדקדק, א' מה תלוי היראה בריבוי העם הא מתחלה קאמר קרא דבשביל שראה מה שעשה לאמורי ירא, מה לי אם יהיה רב או מעט, אדרבא אם נצחונו מפני ריבויו אין יראה כ"כ, כי יכולים לבא נגדם ג"כ בריבוי עם לשכור עליהם חיל כמוהו וכמוהו, משא"כ אם נצחונו שלא כדרך הטבע במועט העם יש לירא אותו.
ויאמר מואב אל זקני מדין עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו כו' וישלח מלאכים אל בלעם כו' הנה עם יצא ממצרים פירש"י שיצא מעצמו קודם זמנו ואם תאמר מה מזיקך הנה כסה את עין הארץ שהוא הרבה, א"נ שהרגו לסיחון ועוג והוא יושב ממולי, יש לדקדק, ב' אומרו ואם תאמר מה מזיקך אין לו ביאור, כי התשובה נגלה וידוע, ועתה לכה ארה לי את העם הזה כו' אולי אוכל נכה בו ואגרשנו מן הארץ פירש"י ז"ל נכה לשון משנה מנכה לו מן הדמים לחסר מהן מעט. יש לדקדק ג' מה שייכות בכאן לשון מנכה. ד' תמוה מאד מה בצע אם יחסר מהם מעט ועדיין ישאר כל העם באחרונה ויעשו לו כמו לאמורי. כי ידעתי את אשר תברך מבורך ואשר תאור יואר. ויש לדקדק ה' באומרו אני ידעתי הרי כל העולם ידעו ענינו של בלעם, ומה דייק אני ידעתי. ו' למה אמר מבורך הוא לשון עבר או הווה, ובקללה אמר יואר לשון עתיד. ובא התשובה של בלעם ולא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם ההוא אמר ולא יעשה ודבר ולא יקימנה, ויש לדקדק ז' בכפל הלשון ואמר ולא יעשה ודבר ולא יקימנה, וגם הוא במלות שונות דבתחלה הזכיר לשון אמר ואחר כך הזכיר לשון דיבר.
לישב קושיות אלו נ"ל קרוב לפשוטו. בהקדם מה שחקרו המפרשים ז"ל שהש"י אמר לאברהם ועבדום וענו אותם ת' שנה ואח"כ יירשו ארץ ישראל, ובאמת לא היו שם רק רד"ו שנה עפ"י ההכרח, לפי שהיו כבר במ"ט שערי טומאה כידוע, וכיון שלא פרעו החוב למה ירשו הארץ, הרי אדום לא נטל כלום בנחלת ארץ ישראל לפי שלא פרעו החוב. ונאמרו בזה הרבה תירוצים, נזכיר ג' תירוצים השייך לדרושנו.
קצת מפרשים תירצו עם מה דארז"ל בב"ב (בבא בתרא נ.) דארץ ישראל הוא עשרה עממין ולא נטלו ישראל רק זיי"ן ולעתיד לבא יקחו הכל, ועתה חסר קיני קנזי וקדמוני דהיינו אדום עמון ומואב, ואם כן נאמר שהיה זה באמת מצד נכיון שנכו להם עבור מה שחסר עד תשלום ת' שנה. וקצת תירצו לפי שישראל פרו ורבו במצרים שלא כדרך הטבע, ואינו דומה מועטין העושין מלאכה למרובין העושין, ממילא נשלם כל עבודתם בזמן מועט מחמת ריבוי העם. ולי נראה עוד, דבלאו הכי ניחא, דהא קיימא לן (ברכות ז.) כל דיבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא לטובה אפילו על תנאי אינו חוזר, אבל לרעה חוזר, נמצא הבטחת ארץ ישראל אף על פי שהיה על תנאי, אם יעבדו ת' שנה ולא היה כך, אפילו הכי אינו חוזר, משא"כ הדיבור של הגירות שהוא לרעה כן דרכו להיות חוזר.
עוד נקדים דבזהר הקדוש הקשה איך אפשר שיהיה כח ביד בלעם לברך למי שירצה או לקלל למי שירצה, ותירץ דבאמת אינו כך, אלא שידע בלעם בחכמת המזלות וידע שאומה אחת עתידה ליפול ואחרת להתגבר, והלך לזו ובירך ולזו קלל, ואח"כ בבוא הדבר ההוא טעו האנשים לומר שעל פי דברי בלעם היה כך. אכן בש"ס ארז"ל (ברכות ז.) יודע היה בלעם לכוון השעה שהקב"ה כועס וקלל, משמע לפ"ז שהיה יכולת בידו לקלל, אמנם לענין הברכה ע"כ גם הש"ס יודה לדברי הזהר, דאם לא כן מאין בידו לברך. וידוע דלשון אמירה היינו רכה וטובה, ודיבור היינו קשות.
ובכן נבא אל הביאור, הנה באמת בלק קוסם גדול היה, וידע שמחמת שלא השלימו את החוב ת' שנה אי אפשר להם לירש קיני קנזי וקדמוני, כמ"ש האר"י ז"ל שאלו הן הקליפות היותר גדולות מראשונות, ואם כן לא היה לו לירא אף בראותו מה שעשו לאמורי, מ"מ הוא יהיה מבחוץ, וכתירוץ הא' הנ"ל, דמנכין להם קיני קנזי וקדמוני דהיינו אדום עמון ומואב.
לזה אמר ויגר מואב מפני העם מאד כי רב הוא, ר"ל בראותו ריבוי העם ירא אולי יתקבל בשמים כתירוץ השני, דמחמת ריבוי העם נשלם החוב, ויוכלו לירש הכל, לז"א מואב עתה (ר"ל בראותי ריבוי עם כ"כ) ילחכו הקהל את כל סביבותינו, 'כל' דייקא, דמחמת רבויים יוכלו לירש הכל, וישלח לבלעם הנה באמת עם יצא ממצרים קודם זמנו, ואם תאמר אם כן מה מזיקך שלא ישלטו במואב כיון שיצאו קודם הזמן, לזה אמר הנה כסה את עין הארץ שהם רבים וא"כ הוא יושב ממלי, לזה אני מבקש לכה ארה לי אולי אוכל נכה בו, ר"ל אין אני מבקש ממך דבר גדול להכריתם לגמרי, דזה אי אפשר ואינו ביכולתך, רק אולי תפעול בקללתך שלא יתקבל בשמים תירוץ רק כתירוץ הראשון, שיהיה נכיון, והיינו אולי אוכל נכה בו שאנכה לו בעד תשלום הת' שנה, ויהיה הפעולה שעכ"פ אגרשנו מן הארץ הזו, וגם זה הוא דרך אולי שיש ספק בידי גם על זה.
וכי תימא למה אני מבקש ממך דבר מועט וגם זה בדרך אולי, לז"א שאין אני כשאר אנשים אשר אתה משטה אותם לגמרי, והם סוברים שיש יכולת בידך לברך ולקלל ואשר תחפוץ תעשה ולכן הם מבקשים ממך גדולות, אבל אני איני כך כי ידעתי כל מהותך כי את אשר תברך הוא כבר מבורך, רק אשר תאור אפשר לפעמים שיואר ע"פ דיבורך, אבל אין אתה כמו שסוברים שאר אנשים, לכן אין אני מתחיל כלל לבקש, רק אולי אפילו הכי איזה דבר מועט אפעול על ידך. ומשום הכי כתב אח"כ ויזבח בלק בקר וצאן ופירש רש"י דבר מועט שלא נהג בו כ"כ כבוד דלכאורה הוא תמוה ועם האמור ניחא.
ואחר כך השיב לו בלעם על זה, הנה אתה רוצה לנכות להם מחמת שלא עבדו ת' שנה, ואין אתה ירא רק מחמת הסברא דריבוי עם, דע לך דאפילו בלי הסברא דריבוי עם אפילו הכי אין ממש בדבריך, כי לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם, כי דיבורו לטובה אפילו על תנאי אינו חוזר, ההוא אמר אמירה רכה לטובה ולא יעשה זהו דבר שאי אפשר, אבל ודבר דיבור קשה לרעה דהיינו ת' שנה הוא באמת אפשר ולא יקימנה, כי דיבור שיצאה לרעה חוזר, ואם כן אין ממש בדבריך כך נ"ל בביאור פסוקים אלו ונכון.
אמנם לישב עוד דקדקוים אחרים, הנה דקדקו המפרשים. א' מה תלה היראה של בלק דוקא בראותו מה שעשה לאמורי, וכי בלאו הכי לא היה לו לירא, הרי כבר ראה נסים ונפלאות אחרים ומלחמת עמלק. ב' באומרו וילכו זקני מואב וזקני מדין וקסמים בידם ויבואו אל בלעם וידברו אליו דברי בלק, וקשה טובא הרי משמע שאומנתו של בלעם לא היה בכשפים כי בלק היה יותר קוסם, ואומנתו של בלעם לא היה רק שידע לכוין השעה שהקב"ה כועס, ואם כן למה שלח לו קסמים. ג' בתשובת בלעם נאמר קום בלק ושמע האזינה עדי בנו צפור לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם ההוא אמר וכו', ופירש התרגום לא כעובדי בשרא דאינון גזרין למיעבד ותייבין ומתמלכין דהוא אמר ועבד וכל מימריה מתקיים, ודברים יתירים וכפולים יש בלשון זה. ד' אומרו לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל, פירש"י ז"ל אפילו כשהם חוטאין לפניו אין בכך כלום, והרי כבר אמרו (בבא קמא נ.) כל האומר הקב"ה וותרן כו'. ה' אומרו אל מוציאם ממצרים כתועפות ראם לו, פירש"י לשון גבורה.
לכאורה תמוה מה ענין זה להיות תשובה לדברי בלק, בשלמא אם היה אומר לו בלק לעשות להם איזה רעה נגד רצון הקב"ה היה משיב כי כתועפות ראם לו, אבל הרי לא אמר לו בלק, רק שיקללם בשעה שהקב"ה כועס. ו' אמרו כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל, ופירש"י יבא עת כזאת, ובמדרש יש (דברים רבה ב, יד) דקאי בזמן שישראל שרויין על אדמתן מתכנסין מלאכי השרת ושואלין להקב"ה אימתי ר"ה והוא אומר להם מה אתם שואלים לי אני ואתם נשאל לישראל שבזמן שהם רוצים הן מקדשין החודש, ולכאורה מה ענין זה לכאן, גם תיבת כעת אין לו הבנה כלל, ורש"י ז"ל מישב לשון זה, ופירש עוד יבא עת אשר יאמר כו', אבל כ"ף הדמיון אין לו ביאור כלל.
ובהפטורה דפרשה זו (מיכה ו, ב) שמעו הרים את ריב ה' כי ריב לה' עם עמו ועם ישראל יתוכח עמי מה עשיתי לך (כמה טובות) ומה הלאיתיך (במצות), ויש לדקדק הא באמת נתן להם תרי"ג מצות. עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה אותו בלעם בן בעור מן השטים (אע"פ שחטאתם בשטים) עד הגלגל (הבאתי אתכם לארץ ישראל והקמתם שם המשכן תחלה בגלגל) ויש לדקדק שבא לחשוב הטובות שעשה הקב"ה לישראל, אטו לא מצא רק ענין זה דבלק ובלעם, ותו למה הביא עצת בלק הא עיקר הראיה הוא רק מתשובת בלעם, ולא הוה ליה להביא רק תשובת בלעם. ותו יש לדקדק מה תלה הדבר בגלגל הוה לו לומר אל ארץ טובה.
קודם שנתרץ כל זה נקדים פסוקי ואתחנן וזה תוארם, ואתחנן אל ה' בעת ההוא לאמר אדני אלהים אתה החילות להראות את עבדך את גדלך שכיבש ארץ סיחון ועוג וסבור דהותר מקצת הנדר, וקי"ל (נדרים ס"ו.) נדר שהותר מקצתו הותר כולו אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כו' ויאמר ה' אלי רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה עלה ראש הפסגה ושא עיניך ימה וצפונה כו' וראה בעיניך כי לא תעבור את הירדן הזה. ויש לדקדק אומרו מי אל בשמים ובארץ כו' מאי שייכות לכאן ורז"ל נתעוררו בזה ואמרו (ברכות ל"ב.) לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה ואח"כ יתפלל. ותו יש לדקדק אומרו וראה בעיניך ולא הזכיר לו מה שיראה, והוה ליה למימר וראה בעיניך את הארץ הטובה.
ונקדים לתרץ שני מאמרים במסכת סנהדרין. מאמר אחד (סנהדרין צ:) שאלו הרומיים את ר' יהושע מנין שהקב"ה מחיה מתים ויודע עתידות, פירשו המפרשים דר"ל בדבר בחיריי מנין שיודע, דאילו בשאר ענינים מאחר שיודו שהש"י תקיף ובעל יכולת והכל מאתו והכל עושה ואין בלעדו, אם כן ודאי יודע, אלא דשאלו על בחיריי, והשיב להם ג"כ מדבר בחיריי אמר לו דכתיב (דברים לא, טז) הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה אמרי ליה דלמא וקם העם הזה וזנה, אמר לו נקוט מיהא פלגא בידייכו. וקשה חדא מאי שייכות הנך תרי שאלות להדדי, ותו מה השיב להם נקוט מיהת פלגא, אין זה אלא דחיה בקש, ומה יענה לשאלה הראשונה.
מאמר ב' דף קי"ג וזה תוארו בקצרה אמר לו אחאב לאליהו לטותא דמשה לא נתקיימה שהתנה תנאי שלא יבואו הגשמים אלא א"כ לא יעבדו עכו"ם דכתיב והיה אם שמוע והאי גברא אוקים עכו"ם על כל תלם ותלם ולא שבק ליה מטרא למיזל מיסגד ליה מיד ויאמר אליהו התשבי מתושבי גלעד חי ה' אלהי ישראל אם יהיו השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי בעי רחמי ויהבי ליה אקלידא דמיטרא לסוף כי הוי צערא בעלמא כתיב ויאמר ה' אל אליהו לך הראה אל אחאב ואתנה מטר דרש ההוא גלילאה משל דאליהו למה"ד לגברא דטרקיה לגלא סגר הדלת ואבדא למפתחא, פירש"י ז"ל כך עשה אליהו שנעל שערי מטר ולסוף אבד המפתח של גשמים שלא נפתח השער על ידו, דכתיב ואתנה מטר ולא כתיב ותן מטר.
הקשו המפרשים למה התפלל אליהו דוקא שיומסר המפתח לידו שהוא שינוי הטבע ומנהג העולם, דקי"ל (תענית ב.) מפתח של גשמים לא נמסר לשליח, הוה ליה להתפלל בקצרה שלא ירדו גשמים. ב' לאיזה ענין אמר אחאב ולא שביק ליה מטרא למיזל כו' מה בצע לו לומר שהיו כ"כ גשמים מרובים, הרי לא בא רק לומר שלא נתקיים תנאי של משה רבינו ע"ה ואפילו אם היו גשמים רק בדרך הטבע דיו. ותו מאי האי דקאמר דאבדא למפתחא דלא כתיב ותן מטר, והרי ודאי אפילו כשהמפתח ביד שליח אפילו הכי ה' הוא הממטיר ובורא טיפי מטר, דזה אי אפשר לשליח מבלעדי הקב"ה, אם כן מנ"ל שנאבד המפתח מידו. ותו דאין המשל דומה לנמשל כלל, דהרי אליהו לא אבד המפתח אלא הקב"ה לקחו מאתו, והוא עצמו נתנו להקב"ה בעת שרצה מפתח של תחיית המתים כנודע.
נקדים עוד דברי חגי הנביא (א', י) שהוכיח את ישראל להזדרז בבנין הבית ואמר, זרעתם הרבה והנה מעט אכול ואין לשבעה והמשתכר משתכר אל צרור נקוב כה אמר ה' שימו לבבכם על דרכיכם עלו ההר והבאתם עץ ובנו הבית וארצה בו ואכבדה אמר ה' פנה להרבה והנה למעט יען מה נאם ה' יען ביתי אשר הוא חרב. ויש לדקדק דפעם שני פנה להרבה הוא כפל, דכבר אמר זרעתם הרבה. ונתרץ כל זה בדרך דרוש ופלפול.
לישב כל זה נקדים דהרמב"ם ז"ל כ' בהלכות שמטה ויובל פ' יג' הי"ג נ"ל שמה שכתוב בתורה לא יהיה לכהנים הלוים כל שבט לוי חלק ונחלה בארץ לא נאמר אלא בארץ שבעה עממין שירשוה ביניהם ונתחלקה להם, אבל שאר כל הארצות שכובש מלך ממלכי ישראל אע"פ שיש בה קדושת ארץ ישראל, הכהנים נוטלים חלק בה. והשיג הראב"ד ז"ל דאם כן לא יטלו בה תרומות ומעשרות, דהא התרומה ומעשר הוא להם תחת חלק הארץ וראיתי כתוב שיש משיגים על הראב"ד דבמקום אחר משמע מדברי הראב"ד דתרומה ומעשר לא תלוי כלל בחלק הארץ, ועם מה שאכתוב יתישב.
ונראה דהראב"ד לשיטתיה באמת לא תלוי כלל תרומה ומעשר בחלק הארץ. דהנה הקשה בפרשת דרכים בדרך הקודש, לפי דברי הראב"ד דבמקום שיש לכהנים חלק אין להם תרומה, אם כן קשה דאמרינן בפרק חלק (סנהדרין צ.) מני לתחיית המתים מן התורה שנאמר ונתתם ממנו תרומת ה' לאהרן הכהן, והרי אהרן לא נכנס כלל לארץ ישראל וחיוב תרומה ליכא רק בארץ אלא מכאן לתחיית המתים וקאי מקרא זה אלעתיד שיתנו לאהרן הכהן תרומה, והרי במסכת בבא בתרא (קכ"ב.) אמרינן עתידה ארץ ישראל שתתחלק לי"ג שבטים, שבתחלה לא נתחלקה אלא לי"ב ולעתיד אף שבט לוי יטול חלק בארץ ישראל, שנאמר שער לוי אחד, ולפי זה לא יהיה לעתיד דין תרומה ככלל לפי דברי הראב"ד, ואיך אמר הכתוב ונחתם לאהרן. ותירץ משום דאיכא מאן דאמר (חגיגה ג:) קדושה ראשונה קידשה לעתיד לבא, ואיכא מ"ד דלא קידשה לעתיד, אבל קדושת עזרא קידשה לעתיד והכי קימא לן, אם כן אפילו בעת החורבן חייב בתרומה, כ"ש בימי המשיח דחיוב תרומה שהיה בהם לא נפקע.
וכתב עוד הפרשת דרכים שדבר זה מבואר בש"ס פרק חזקת הבתים בבא בתרא נ"ו. אמר שמואל כל מה שהראהו הקב"ה למשה חייב בתרומה לאפוקי מאי לאפוקי קיני קנזי וקדמוני דהיינו אדום עמון ומואב דאלו הארצות לא ירשנו עדיין עד לעתיד לא יהיה נוהג בהן תרומה ומעשרות. וקשה, חדא, מאי קמ"ל בהא דכל מה שהראהו חייב דבזה ליכא שום רבותא, ולא היה לו לומר רק כל מה שלא הראהו פטור. ותו תמוה למה יפטרו קיני קנזי וקדמוני מתרומה, וכי גרע מכל ארץ ישראל והרי אפילו עיירות שבחוץ לארץ שכובשין מלכי ישראל יש להם דין ארץ ישראל.
ולהנ"ל ניחא דאמר שמואל רבותא כל מה שהראהו חייב אפילו לעתיד, דלא תפטריה מטעם שיש ללוי אז חלק בארץ, קמ"ל דקדושה ראשונה קידשה לעתיד לבא, לאפוקי קיני קנזי וקדמוני דליכא בהו קדושה ראשונה, רק יתקדש אז בימי מלך המשיח, משום הכי ליכא תרומה, כיון דיהיה ללוי חלק עכ"ד. נמצא דמש"ס זו הוכיח הראב"ד סברתו, דהיכא דיש לשבט לוי חלק ליכא חיוב תרומה, ומשום הכי השיג על הרמב"ם.
אמנם לכאורה יש לפרש פירוש אחר בדברי שמואל, ואז לא קשה מידי ארמב"ם. דהנה במסכת זבחים (ק"ז:) יליף ר' יוחנן דהמעלה בזמן הזה קדשים בחוץ חייב משום דקדושה ראשונה קידשה לעתיד לבא, והקשו התוס' דביבמות ס"ל לר' יוחנן דלא קידשה, ותירצו דדוקא לעינן תרומה לא קידשה אבל לכל שאר מילי קידשה לעתיד לבוא, משום דארץ ישראל ירושה איקרי דכתיב מורשה ירושה היא להם מאבותיהם, דאברהם קנה את ארץ ישראל בחזקה דכתיב קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה, וירושה אין לה הפסק. עוד תירצו דקדושת כל ארץ ישראל בטלה, רק דמשום הכי חייב בקדשים בחוץ משום דקדושת ירושלים לא נתחלקה תחלה, דכתיב בה (תהילים קלב, יד) זאת מנוחתי עדי עד, והחילוק הוא משום דארץ ישראל נתחלקה לשבטים ובכל חלק רק שבט אחד, אבל ירושלים לא נתחלקה לשבטים, משום הכי קדושתה יותר ולא בטלה.
והנה אמרינן (גיטין ל"ח:) עמון ומואב טיהרו בסיחון, וכן עוים שהם אדום טהרו בכפתורים. לפ"ז אותן חלקי אדום עמון ומואב שטיהרו בסיחון וכפתורים, ולא היה יכול להיות נקנה לישראל עד אחר אותה העת ולא קנה אז אברהם מיד, דהא חזינן דאח"כ ג"כ לא היו יכולים ישראל להחזיק בהם עד שטיהרו, ואם כן לא היה יכול אברהם רק להחזיק שיקנהו אח"כ כשיכנס סיחון, ואם כן לא קנה באמת דהא קי"ל (בבא מציעא ל"ג:) אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם או דבר שאינו ברשותו, כגון שדה זו לכשאקחנה קנויה לך מעכשיו, דקי"ל בחושן משפט דלא קנה, אם כן אף על גב שהקנה הקב"ה לאברהם ארצות סיחון ועוג שהם מז' עממין, והם היו עתידים לקנות אח"כ עיירות אלו אפילו הכי אברהם לא קנה אותם ואינם ירושה, ובטלה קדושתן בעת החורבן, ופטורים מתרומה.
והנה בחושן משפט (סי' ר"ג) יש ג' דיעות (ע"ש בסמ"ע) המקנה לחבירו דבר שאינו ברשותו עם דבר שברשותו, כתב המרדכי יש אומרים שקנה שניהם ויש אומרים שלא קנה שניהם, ור' שמחה ס"ל דזה קנה וזה לא קנה, משום דכל כהאי גונא דמי לקני את וחמור דקיימא לן קנה מחצה, והכי פסק רמ"א שם, אם כן לדיעה דקנה שניהם שפיר קנה אברהם עיירות אלו וחייבין אף אחר החורבן, ולדיעה דלא קנה שניהם, אם כן לא קנה אברהם כל ארץ ישראל, ואם כן לכל ארץ ישראל לא קידשה רק לשעתה ופטורים מתרומה אחר החורבן, לתירוץ תוס' הראשון, דהא דקידשה לעתיד לבוא היינו מטעם ירושה, אכן להלכתא דקי"ל כרבינו שמחה, הנך חייבין והנך פטורים.
ואנן קי"ל באמת ביו"ד דבזמן הזה חייב בתרומה מדאורייתא משום דקידשה לעתיד לבוא, וזה יאמר שמואל כל מה שהראהו הקב"ה למשה רבינו ע"ה חייב אפילו בזמן הזה, דלא נפטרים כדעת היש אומרים דלא קנה הכל. ולאפוקי קיני קנזי קדמוני, דלא תימא כדעת היש אומרים דקנה הכל, אלא דהנך שטיהרו פטורים משום דהלכתא כר' שמחה, ובהיות הפירוש כך בדברי שמואל, אין ראיה לסברת הראב"ד ולא קשיא כלל אהרמב"ם.
אכן להרמב"ם לשיטתיה אי אפשר לפרש כך דברי שמואל, דהנה בההוא דקידושין (נ:) מעשה בחמש נשים ובהן שתי אחיות וקידש אדם אחד את כולם אמרו חכמים אין האחיות מקודשות והשאר מקודשות, עיין בב"י אבן העזר סי' מ"א דמחולק הרי"ף והרמב"ם, הרי"ף ס"ל דאע"ג דאחיות אינו מקודשות אפילו הכי אינך מקודשות דהוי קני את וחמור דקנה מחצה, והרמב"ם ס"ל דוקא קני את וחמור שאמר שני דיבורים את לחוד וחמור לחוד לכן מתקיים דיבור את אע"ג דדיבור השני נתבטל, אבל כאן שאמר בדיבור אחד כולכם מקודשות לי מתוך שלא קנה חצי לא קנה גם אידך חצי, וההוא מעשה מוקי בדאמר כולכם הראויות לביאה תתקדש ע"ש.
לפי זה הכא באברהם שאמר לו הקב"ה בדיבור אחד כי כל הארץ לך אתננה, אם כן לא קנה אברהם כל ארץ ישראל אפילו לפי דברי ר' שמחה, ואם כן אי אפשר לפרש כך בדברי שמואל, אלא על כרחך כפירוש הפרשת דרכים, משום הכי השיג הראב"ד על הרמב"ם לשיטתיה, דלדידיה מוכח הך סברא דהיכא דיש לכהנים חלק בארץ אין להם בתרומה, דכך מוכח מדברי שמואל, אכן הראב"ד יסבור כהרי"ף וא"כ שפיר יש לפרש כפירושנו, משום הכי ניחא לדידיה, וס"ל לדידיה דלא תלי כלל תרומה בחלק הארץ.
אמנם דלפי זה קשה על הרמב"ם, איך פסק דקידשה לעתיד לבוא, והרי אברהם לא קנה לדידיה כל ארץ ישראל, ואם כן אינה ירושה. אכן מהר"י אדרבי מחולק עם הפרשת דרכים, דמהר"י כתב (עיין פרשת דרכים בדרך הקודש דרוש ג') דסיחון ועוג אינו בכלל ארץ ישראל כלל דאינו מז' עממין, ולא הראהו הקב"ה למשה כלל ואינו חייב בתרומות ומעשרות מדאורייתא, ואינו בכלל כי לך אתננה, והפרשת דרכים חולק עליו. ולהנ"ל על כרחך הרמב"ם ס"ל כמהרי"א, דמשום הכי אתי שפיר דקנה אברהם כל ארץ ישראל, דהרי לא היה כאן בכלל דבר שלא בא לעולם, דלא הקנה לו כלל ארץ סיחון, משום הכי קידשה לעתיד לבוא, משא"כ לפי דברי הפרשת דרכים אזי להרמב"ם בטלה קדושת הארץ בחורבן, והנה משה רבינו ע"ה דרצה ליכנס לארץ ישראל מטענה דהנדר הותר מקצתו, היינו כדיעה זו דארץ סיחון הוא בכלל ארץ ישראל, דאז הותר מקצת הנדר.
והנה איתא פלוגתא בסנהדרין (ק"י:) חד אמר דור המדבר אינם חיים לעתיד דכתיב (תהילים צה, יא) אשר נשבעתי באפי אם יבואון אל מנוחתי, וחד אמר חיים ומשום הכי נקבר משה רבינו ע"ה בחוץ לארץ כדי שבזכותו יקומו מתי מדבר, ואי משום השבועה אמרינן למנוחה זו אינן באין אבל באין למנוחה אחרת, וכיון שקדושה הראשונה בטלה בעת החורבן, ואח"כ לעתיד הוא קדושה אחרת, משום הכי אין כאן שבועה. לפי"ז לכאורה ממה נפשך אין יכול משה רבינו ע"ה לבא לארץ ישראל, דאי ארץ סיחון אין לה דין ארץ ישראל אם כן ליכא כאן הותר מקצתו, ואי יש לו דין ארץ ישראל שהוא מז' עממין אם כן לא קנה, אם כן כל ארץ ישראל לא קנה אברהם, ולאו ירושה היא ולא קידשה הכל לשעתה, ואם כן יכולים דור המדבר לחיות לעתיד לבוא, וצריך הוא ליקבר עמהם בחוץ לארץ כדי שבזכותו יעלו.
אכן אפילו הכי רצה משה רבינו ע"ה ליכנס, משום דיש סברא לסתור ממה נפשך זה, דנהי דדבר שאינו ברשותו הוי כדבר שלא בא לעולם, מ"מ הא בפירות דקל קנה משום דבודאי יבואו, רק דבדבר שאינו ברשותו לא קנה משום דמי יימר שיבא בשום פעם לרשותו. והנה רש"י פירש לזרעך נתתי ולא אמר אתן, משום דכל מה שהקב"ה מבטיח הוי כאלו כבר נעשה לפי שאין לו מונע, נמצא לפי זה אפילו אי סיחון הוי ארץ ישראל אפילו הכי קידשה לעתיד לבוא, כי אברהם קנה הכל, דלא שייך בהבטחת הקב"ה דבר שאינו ברשותו, דהא ודאי יבא, ואם כן לא בטלה הקדושה ואין תקנה למתי מדבר, ויכול משה רבינו ע"ה לבא לארץ ישראל. אכן נתברר למשה רבינו ע"ה שלא אפשר שיבא לארץ ישראל, בעת שהראהו הקב"ה למשה כל הארץ ולא ראה ארץ סיחון ועוג, לפי דברי מהרי"א, וידע דארץ סיחון ועוג פטורים מתרומות ומעשרות, ועל כן אינו בכלל ארץ ישראל, אם כן הנדר לא הותר מקצתו, אז הבין בעצמו שאי אפשר שיבא לארץ ישראל.
וזה ביאור הפסוקים ואתחנן כו' באמת אתה החלות כו', שהותר מקצת הנדר דארץ סיחון ועוג היא ארץ ישראל, וכי תימא אם כן יש תקנה למתי מדבר, זה אינו, כי מי אל בשמים ובארץ כו' ואם כן אעברה נא, והשיבו הקב"ה רב לך כו' עלה ראש הפסגה כו' וראה בעיניך כי לא תעבור, דאז אתה בעצמך תבין ותשכיל שאי אפשר לך לעבור וכנ"ל.
והנה הר"ש כתב בפ"י דשביעית דקדושה שניה שקידשו בימי עזרא את הארץ לא היה ע"פ הדיבור רק מעצמם קידשו כדי להתחייב בתרומות ומעשרות, אבל רשות היה בידם שלא לקדש ואז יהיו פטורין מתרומות ומעשרות, ולשטת הראב"ד דהיכא דיש לשבט לוי חלק אין נוהג תרומות ומעשרות, רק דמשום הכי לעתיד ינהוג תרומות ומעשרות משום דנשאר קדושת עזרא, ואנן קי"ל באמת קדושה ראשונה בטלה, רק קדושת עזרא לא בטלה, אם כן איך אמר קרא ונתתם תרומה לאהרן לעתיד, הא קדושה ראשונה תיבטל, ואולי לא יקדש עזרא, ולא יוקדש ארץ ישראל רק בימי המשיח, ויהיו פטורים בתרומות ומעשרות, כיון דאז יהיה ללוי חלק.
אכן כיון דבאמת הקב"ה יודע עתידות אף בדבר בחיריי, וידע שיקדשוהו בימי עזרא ויהיה חיב בתרומות ומעשרות לעתיד, משום הכי אמר ונתתם לאהרן, לזו נתחכמו הרומיים ושאלו מנין שהקב"ה מחיה מתים, וכי תימא מקרא דונתתם, קשה מנין יודע עתידות בדבר בחיריי, ואם כן אי אפשר כלל לפרש דקאי אלעתיד דדלמא לא יקדשו בימי עזרא, אלא דכיון דנימא דבדבר בחירי אינו יודע עתידות אתי שפיר קרא כפשוטו, דהא חטא מי מריבה עדיין לא היה אז, ואלמלא חטא זה היה אהרן נכנס לארץ ישראל, וחטא תלוי בבחירה, ומשום הכי אמר בפשוטו ונתתם לאהרן ולא מוכח תחיית המתים, ולזה השיב להם מקרא דוקם ונקוט מיהא פלגא דיודע עתידות, ואם כן נסתר פי' שלכם בקרא דונתתם לאהרן ונשאר פירוש שלי וכנ"ל וא"כ מוכח תחיית המתים מקרא דונתתם לאהרן דקאי אלעתיד.
ובזה יבואר פסוקי בלק, הנה בלק קוסם גדול היה וסמך מתחלה שיתגבר על ישראל בכשפיו, ואף על גב שידע כי לא נחש ביעקב, מבואר בספרים דזהו דוקא בארץ ישראל דשם ליכא ממשלת השר, רק בחר לו יה לחלקו, משום הכי אין שליטה לכשפים בישראל, משא"כ בחוץ לארץ שיש שם ממשלת השרים יוכלו כשפים לשלוט, משום הכי לא היה ירא בלק, אכן בראותו כי כבר כבשו ארץ סיחון ועוג נפל ספק בלבו אולי סיחון ועוג בכלל ארץ ישראל, ואם כן כבר בטלו כשפיו דיש להם כבר זכותא דארץ ישראל, לזה התחכם בלק לשלוח אצל בלעם, ואז יבא עליהם משני צדדים בדרך ממה נפשך.
דהנה ארז"ל קוסם גדול היה בלק ראה שעתידין ישראל לחטוא שם אמר מעתה יחול עליהם קללת בלעם מחמת שיגרום החטא, אכן ארז"ל (שבת פ"ח.) ויתיצבו בתחתית ההר שכפה עליהם ההר כגיגית כו', ואמר ר"א מכאן מודעא רבא לאורייתא, ואף על פי כן הדור קיבלוה בימי אחשורוש, הקשו הקדמונים הרי כבר קבלוהו בערבות מואב ושם לא היה אונס, ותירצו דגם שם היה אונס יראים שלא יביאם לארץ ישראל, והקשה בתשובות מוהרי"ק הא מניעת הריוח לא מיקרי אונס, ותירץ דארץ ישראל מוחזקת היא מאברהם והרי היא כבר שלהם, והוי שפיר אונס שלא יקח הקב"ה מהם דבר שהוא כבר שלהם.
עוד יש מקשים, הא בגלגל כשהקימו המשכן קבלו ג"כ על עצמם ושם לא היה כלל אונס, דהא אנו רואין שהחזיקו גם בגלגל אחר הכיבוש והחילוק בכל המצות, ואז כבר עבר האונס, אלא דיש לומר דאותה קבלה הוא רק בעת שיהיו בארץ ישראל, ומודעא דקאמר הש"ס היינו בגלות. מעתה לפי טענת מודעא אין מקום לקללת בלעם לחול עבור שעתידים לחטוא, דהא איכא טענת מודעא, אכן המודעא אינה רק אי ארץ ישראל מוחזקת כדברי מוהרי"ק, משא"כ אי אינה מוחזקת לא מהני הטענה, דהא חטאו אחר קבלה דערבות מואב. נמצא יש לבלק ממה נפשך, דאי סחון ועוג אינו ארץ ישראל אם כן יתגבר בכשפיו, ואם הוא ארץ ישראל אם כן לא קנה אברהם את ארץ ישראל וליכא טענת מודעא, ויוכל קללת בלעם לחול, ואי תיקשי לך מה ירא מואב כיון דידע דאין להם חלק במואב, כבר ביארתי לעיל דירא כי רב הוא, אולי ריבוי העם השלים החשבון, ואפילו הכי באברהם שאמר לו הקב"ה ת' שנה לא כך היה ודו"ק.
אכן יש שתי סברות לסתור ממה נפשך זה. חדא, הוא הסברא שאמר משה רבינו ע"ה אשר מי אל כו', דהיינו כיון שיכולת בידו לעשות כל מה שהוא חפץ שפיר קנה אברהם, ממילא אע"ג דסיחון ועוג הוא ארץ ישראל וליכא כשפים, ואפילו הכי קנה אברהם ואיכא נמי מודעא. עוד יש סברא, דהא קי"ל בחושן משפט דהא דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, היינו רק לענין שיכול לחזור בו קודם שבא לעולם, אבל כל זמן שלא חזר בו הרי הוא שלו, ואם כן לא שייך דין זה רק באדם, משא"כ הקב"ה דדיבור שיצא מפיו אינו חוזר, ממילא קנה אברהם.
ובזה נבא אל הביאור, אמר וירא בלק את אשר עשה ישראל לאמורי לכן ויגר, כי בתחלה היה בטוח בכשפיו, משא"כ עתה נפל ספק בלבו אולי סיחון ועוג הוא ארץ ישראל, ולכן שלח לבלעם בחושבו שממה נפשך באחד מהם יתגבר עליהם, או בכשפיו או בקללת בלעם, ולזה אמר וילכו זקני כו' וקסמים בידם ואז וידברו אליו דברי בלק לומר באלו השנים ודאי נתגבר עליהם בממה נפשך או שיעור הפסוק כך ויבואו אל בלעם וידברו ר"ל שדברו כך אליו דברי בלק, ר"ל שיצטרף אליו גם דברי בלק היינו כשפיו אז יתגברו בממה נפשך. והשיבו בלעם הנה יש ב' סברות אשר על ידם נסתר הממה נפשך שלך, חדא כי לא איש אל ויכזב לשון תוחלת נכזבה, ואל פירושו תקיף, והוא סברת משה רבינו ע"ה שהוא אל ויכולת בידו. וסברא שניה שאינו בן אדם להתנחם לחזור מדיבורו, וזהו שאמר התרגום לא כעובדי בשרא דאינון מתמלכין בהו שייך דין שלך דאין מקנה דבר שאינו ברשותו, משא"כ בהקב"ה דהוא אמר ועביד שאינו חוזר בדיבורו דכל מימרא מתקיים, ר"ל שיכולת בידו, ואם כן בשני סברות אלו נסתרו שני הצדדים שלך, דאע"ג דסיחון ועוג הוא ארץ ישראל ולא מהני כשפים, ואפילו הכי ארץ ישראל מוחזקת ואיכא מודעא.
וזה שאמר, שנתבטל הממה נפשך שלך, כי לא הביט און ביעקב, דלא מהני לך מה שעתידין לחטוא, כי אל מוציאם ממצרים כתועפת ראם, ר"ל בכח וגבורה הוציאם ונתן להם התורה בע"כ ואיכא מודעא, והצד השני של כשפים באומרך דסיחון ועוג לאו ארץ ישראל, דע לך כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל, כעת (פירוש כמו העת) אשר יאמר כו' דהיינו בעת ששרוין על אדמתן בארץ ישראל כדברי המדרש, דאז אתה יודע שאין כשפים שולטין, הכי נמי עכשיו אין שולטים בהם כבר כשפים, ואי אפשר לך לבא עליהם אפילו בשני הצדדים שלך גם יחד שאמרת ודו"ק.
ועם האמור נבא לבאר פסוקי ההפטורה שהוכיח הנביא את ישראל למה לא הקימו המצות עמי מה עשיתי לך כו', והוא בהקדם שפרשתי דברי ירמי' הנביא ע"ה אמר (ירמיה כ, ז) פתיתני ה' ואפת חזקתני ותוכל מדוע הייתי לשחוק, פירש"י דקאי על הנבואה כי ה' פתהו לנבואה ולכן היה לשחוק, וקשה כפל לשון, ותו דאם פתהו ונתפתה למה חזקו עוד אח"כ אחר שכבר נתפתה. ופירשתי על פי דברי המדרש דאף אם לא כפה עליהם ההר כגיגית כבר נתרצו ישראל לקבלת התורה רק הקב"ה עשה זאת בכוונה לטובתם כדי שיהיה להם טענת מודעא, וזהו שטען ירמיה עבור כלל ישראל הרי דאפילו שמעיקרא פתיתני ה' ואפת, ואפילו הכי חזקתני ותוכל בכדי שיהיה מודעא אם כן מדוע הייתי לשחוק.
יוצא מזה שמה שחזקם הש"י ואנסם לקבלת התורה היה לטובתם, וזה אמר ראה מה עשיתי לך כמה טובות ואפילו ומה הלאיתיך, ר"ל אפילו מה שהלאיתיך ואנסתיך היה ג"כ לטובתך, וראיה זכר נא מה יעץ בלק שהוצרך לשית עצות לבא עליכם בממה נפשך לפי שהחטא לבד לא הועיל משום המודעא, וראה ג"כ מה ענה אותו בלעם שלא תועיל החכמה שלו לפי דאיכא טענת אונס, אם כן מעולם לא עשיתי לכם רק טובות למה לא תשמרו מצותי, וכי תימא מיניה וביה שדי ביה נרגא דמשום זה גופיה אין אנו מקיימין התורה מחמת המודעא, דבשביל זה אנו פטורים מלקיים, לזה אמר דזה אינו רק מן השטים עד הגלגל, דהא בגלגל כבר קבלתם מעצמכם בעת שעבר האונס ובטלה המודעא, ודו"ק בכל זה שהוא דרוש ופלפול.
ונבא לבאר יתר המאמרים, ונקדים דברי זכריה אחר שהוכיח את ישראל לעשות הבית אמר (זכריה י, א) שאלו מה' מטר בעת מלקוש ה' עושה חזיזים ומטר גשם יתן להם לאיש עשב בשדה, ויש לדקדק מה ענין זה לבנין הבית. עוד יש לדקדק עושה הוא לשון הווה ויתן להם הוא לשון עתיד. והנראה לומר דמבואר בש"ע אורח חיים אין שואלין הגשמים בברכת השנים אלא בארץ ישראל לבד, אבל בשאר ארצות אפילו עיר גדולה כננוה או ארץ אחת כולה כמו ספרד או אשכנז כיחידים דמיא ובשומע תפלה, וכתב הב"ח והט"ז דאפילו בשומע תפלה אסור להתפלל בצבור רק ביחיד מטעם דהוי טירחא כלפי שמיא, דעיקר השגחת השי"ת ליתן מטר הוא רק בארץ ישראל בזמן שהם צריכים, אבל בזמן ששאר ארצות צריכין המטר הוי שלא בזמנו, ולכן אסור להתפלל רק ביחיד ואפילו התענית שגוזרין דינו כתענית יחיד לפי שאין שם נשיא.
ואמרינן (בתענית י.) ארץ ישראל משקה הקב"ה בעצמו ושאר ארצות ע"י שליח, שנאמר (איוב ה, י) הנותן מטר על פני ארץ ושולח מים על פני חוצות. וכתבו המפרשים דהנפקא מינה כי הדבר שבא ע"י הקב"ה בעצמו, אזי רשות אצלו לחנות את אשר יחון ולרחם וליתן מתנות חנם, אע"פ שאינו כדאי וא"צ זכות כ"כ, ומש"ה ארז"ל (תענית ט.) מטר בשביל יחיד, לאפוקי מה שהוא ע"י שליח הוא רק ע"פ הדין הגמור, וצריך זכות הרבה ולא יבא המטר בשביל יחיד.
והנה ודאי דכל מעליותא דארץ ישראל הוא דוקא בהיות קדושתה קיימת, משא"כ למאי דקיימא לן דקדושה ראשונה בטלה לעתיד לבוא, אם כן דינה כחוץ לארץ לענין זה, וזהו שאמר שאם יבנו בית המקדש ויחזור קדושת הארץ אזי יהיה לכם תרתי לטיבותא לענין המטר, כי שאלו לכם מטר, 'שאלו' דייקא, שתוכלו להתפלל ברבים כדין ארץ ישראל בקדושתה, הגם כי ה' עושה חזיזים תמיד גם עתה כי עשיית החזיזים אין ביד בריה בעצמו, ומטר גשם יתן להם בעצמו, ר"ל אחר שיבנו בית המקדש יתן גם המטר בעצמו, ואז איכא מעלה לאיש עשב בשדה שהמטר בשביל יחיד והיה די להתפלל ביחיד, על אחת כמה וכמה שתתפללו ברבים ואיכא תרתי לטיבותא, משא"כ עתה דליכא קדושת הארץ.
אכן זהו בכל שאר ארץ ישראל, משא"כ בירושלים שכתבו התוס' דקדושתה קיימת לעולם, ממילא תמיד יש בה הני תרתי לטיבותא אפילו בעת חורבנה, והטעם דעדיפא ירושלים מכל ארץ ישראל, היינו לפי שקדושתה היא קדושה כוללת שלא נתחלקה לשבטים, ויש לכלל ישראל חלק וזכות בירושלים וכנ"ל. והנה מה שירושלים לא נתחלקה לשבטים יש בו ב' טעמים. טעם אחד כי הקרבנות והמזבח וכל צורכיהן צריך להיות משל כל ישראל, לכן לא נתחלקה. ועוד משום שכל ישראל נצטוו על מינוי שופטים בכל שעריך דהיינו סנהדרין קטנה בכל עיר, ואיתא בסנהדרין דעיר קטנה פטורה, א"כ במה מקיימין מצות בכל שעריך, היינו בסנהדרי גדולה שישבו בירושלים דמיקרי בכל שעריך, לפי שכל השבטים יש להם חלק בה. וזה שאמר דוד המלך ע"ה (תהילים קכב, ג) ירושלים היא תמיד הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו, דשם יש תמיד יחדיו הנך תרתי לטיבותא, והטעם ששם עלו שבטים שבטי יה, שכל השבטים עלו שם להקריב קרבנות, ועוד כי שמה ישבו כסאות למשפט כו', ומש"ה קדושתה כוללת וקידשה לעתיד לבוא, ממילא יש בה תמיד הנך מעלות.
באופן אחר ביארתי פסוקי זכריה, דהמפרשים דקדקו בשינוי הלשון מטר בעת מלקוש. ונ"ל דהנה המחקרים הקשו במה שאנו רואין בכל עת שיש איזה צער בעולם וגזירה אזי מבטלין ע"י תפלה, והרי הבורא ב"ה הוא פשוט תכלית הפשיטות לא ישיגהו שינוי וחילוף, ואיך יצוייר אצלו שינוי רצון ע"י התפלה. אכן בש"ס יש תירוץ על זה, והוא אמרם ז"ל (חולין ס:) מלמד שיצאו דשאים ועמדו על פתח קרקע ולא יצאו עד שבא אדם הראשון וביקש עליהם רחמים וירדו גשמים וצמחו, מלמד שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים, אשר לפ"ז אין כאן שינוי רצון כי כך היה הרצון מתחלה להעציר הגשמים כדי שיתפללו ואח"כ ירדו גשמים, וזהו האמור במשה רבינו ע"ה ואתחנן כו' אל תוסף כו', כי משה רבינו ע"ה העתיר והרבה בתפלה והתפלל תקט"ו תפלות כמנין ואתחנן לבטל הגזירה, אע"פ שלא יצוייר שינוי רצון בסוברו כי הגזירה לא היה רק כדי שיתפלל, והשיבו השי"ת אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה איני חפץ כלל שתתפלל בזה ושינוי רצון אי אפשר, ומזה הבין שאי אפשר לבטל הגזירה, הרי דאף דבכל עת צוקה חייבין להתפלל, מ"מ בדבר שאין הדין להתפלל אזי התפלה בחנם, דהא שינוי רצון אי אפשר וכאמור.
אכן יש עוד תירוץ אחר לקושית המחקרים, כי התפלה לבדה באמת אינה מועיל בלתי התשובה עמה, וליכא כאן שינוי רצון כי בהטיב מעשיו נתבטל הגזירה, נמצא שבדבר שהדין להתפלל יוכל להועיל אף בלי תשובה, משא"כ במה שאין הדין להתפלל ליכא למימר שהקב"ה מתאוה לתפלתן, וצ"ל התירוץ השני, וצריך אל התפלה דוקא תשובה, אבל בלא תשובה לא תועיל, נמצא יש לכל תירוץ מעלה וחסרון, דלתירוץ א' אין צריך תשובה, אך בדבר שהדין שלא להתפלל ודאי התפלה לא תועיל, ותירוץ ב' איפכא דצריך תשובה, אבל תועיל אפילו במה שאין דינו להתפלל.
ואמרינן במס' תענית (תענית י. במשנה) הגיע י"ז במרחשון דאז זמן רביעה א' ולא ירדו גשמים, התחילו היחידים מתענין ולא בצבור, הגיע ר"ח כסלו ולא ירדו גשמים שאז זמן רביעה ב' גוזרין ג' תעניות על הצבור, ואח"כ ז' תעניות ומרבין בתפלה, הנה כי כך הוא אפילו בארץ ישראל אין מטריחין לפניו ית"ש בענין הגשמים, לכן בזמן רביעה ראשונה רק יחידים מתענין דרך תשובה בלי תפלה בצבור, אך בבוא עת רביעה ב' ועדיין לא ירד אף רביעה א' דאז יש חשש סכנת נפשות חללי רעב ח"ו לכן ההכרח לא יגונה להעתיר בתפלה, נמצא ברביעה ראשונה שאין הדין להתפלל אזי התפלה בחנם, דהא לא יצוייר שינוי רצון, משא"כ ברביעה ב' יש סכנת נפשות והדין נותן להתפלל, אז יש מקום לתפלה זו דאז שייך שפיר תירוץ הש"ס שהקב"ה מתאוה כו'.
וזהו שאלו מה' מטר, היינו דדי בתפלה לבד על המטר הראשון, אם הוא בעת מלקוש, דהיינו שכבר זמן מטר השני ועדיין לא היה מטר הראשון, אז התפללו עליו בצבור ודי בתפלה, כי כבר עבר חוק וזמן הגשם חלף הלך לו, ועדיין לא בא אפילו רביעה א', לכן עתה תתפללו עליו, כי גם ע"י התפלה לבד ה' עושה חזיזים ומטר גשם יתן להם.
בדרך אחר יש לפרש, דהנה המפרשים הקשו דברי הש"ס אהדדי, דאיתא בתענית (תענית ב.) אמר ר' יוחנן שלשה מפתחות לא נמסרו לשליח של גשמים ושל חיה ושל תחיית המתים במערבא אמרו אף מפתח של פרנסה דכתיב (תהילים קמה, טז) פותח את ידך, ופריך ור' יוחנן מאי טעמא לא חשיב לה ומשני גשמים היינו פרנסה, הרי סבירא ליה לר' יוחנן דגשמים ופרנסה כחד מילתא הויין, ובדוכתא אחרינא (תענית ט.) אמר ר' יוחנן מטר בשביל יחיד דכתיב (דברים כח, יב) יפתח ה' לך את אוצרו, פרנסה בשביל רבים דכתיב (שמות טז, ד) הנני ממטיר לכם לחם, הרי דיש חילוק בין מטר לפרנסה דפרנסה חמיר ובעי זכותא דרבים.
ותירצו, שיש שני מיני מטר, האחד הצריך רק בשביל תוספות ברכה אבל אפשר לעולם בלעדו, זה אינו נקרא פרנסה כיון דאין בו צורך כל כך, ובא אפילו בזכות כל שהיא דהיינו בשביל יחיד, אבל כשנעצרו הגשמים זמן גדול כמה ימים באופן שאם לא עכשיו אימתי, וח"ו בלעדיו יהיה רעב בעולם זה נקרא פרנסה, והיינו דתנן סדר תעניות כיצד ברביעה ראשונה דהיינו בי"ז במרחשון היחידים מתענין, הגיע ר"ח כסלו שהוא זמן רביעה ב' גוזרין תעניות על הציבור ומרבין בתפלה, משום דאם לא עכשיו אימתי, הרי דהש"ס חילק ביניהם.
וזהו בעצמו דברי ר' יוחנן, מטר בשביל יחיד, ר"ל המטר הראשון שהוא רק לתוספות ברכה על כרחך בשביל יחיד הוא בא ג"כ, דהא חזינן דאין מתענין בו אלא יחידים, אבל פרנסה דהיינו כשנעצרו כמה ימים, דאז חיי נפש תלויין בו והוי בכלל פרנסה, אינו בא רק בשביל רבים, דמשום הכי רבים מתענין בו ומתפללין בכנופיא, וזהו שאמר שאלו מה' מטר, ר"ל שצריכין אתם להקבץ יחדיו להתפלל בצבור לעורר זכות הרבים על המטר, והטעם בעת מלקוש, ר"ל כי כבר הגיע זמן המלקוש ועדיין לא בא מטר, והוי בכלל פרנסה וצריכין זכות הרבים.
ואמנם כל אלה בהיות ישראל שרויים על אדמתם, ואז הרשות נתונה להזכיר בצבור כדאיתא בש"ע, דכיון שהנשיא גוזר עליהם תענית הוי תענית ציבור, אבל בחוץ לארץ אשר אין מנהל לנו ולא מחזיק בידינו, הוי הכל תענית יחיד ואסור להטריח כלל להתפלל בצבור, א"כ בשלמא בתחלת עצירת גשמים, דאז יש כח ליחיד להתפלל על הגשמים שפיר, אבל עתה שנעצרו הגשמים כ"כ עד שחיי נפש תלוים בהם והוי בכלל פרנסה, וא"כ אית ביה תרתי דסתרי כמו זיבורא ועקרבא שצריך לו דוקא תפלת הרבים, אבל זכותא דיחיד אין מועיל, ובאמת אין רשאין להתפלל בצבור בחוץ לארץ, וא"כ ממה נפשך אם יתפלל ביחיד אינו מועיל, ואם יתפללו ברבים נשאר קושית המחקרים כיון דבזה אין הקב"ה מתאוה לתפילתן.
וזהו דברי חגי הנביא זרעתם הרבה כו' כה אמר ה' שימו לבבכם כו' ובנו הבית, ואמר הטעם כי כעת קודם בנין הבית פנה להרבה, אתם צריכין לפנות עצמכם לזכות הרבים להתפלל ברבים, ובאמת והנה למעט, שאין רשאין להתפלל אלא ביחיד, וא"כ ממה נפשך אין טוב, לז"א יען מה יען ביתי אשר הוא חרב לאפוקי כשיבנה בית המקדש ויהיו שרויים על אדמתם אז יוכלו להתפלל ברבים.
לפ"ז בחוץ לארץ כשהגיע המטר לכלל פרנסה דהיינו שנעצר זמן הרבה דאי אפשר להתפלל לא ביחיד ולא בצבור, דביחיד אינו מועיל ובצבור אינו מועיל ג"כ משום קושית המחקרים, דלא שייך התירוץ שהקב"ה מתאוה לתפלתן, כיון דבחוץ לארץ אסור להתפלל בצבור, וא"כ אין תקנה אלא ע"פ תירוץ השני דלעיל על קושית המחקרים, וא"כ אין הדבר תלוי אלא בתשובה. וזהו שאמר הנביא (הושע יא, ז) ועמי תלואים למשובתי, ר"ל שיש פעם שהם תלוים דוקא בתשובה, אבל תפלה לחוד לא מהני, כגון ואל על יקראוהו יחד לא ירומם, ר"ל באם שהדבר שצריך לקרוא ולהתפלל עליו א"א שיתרוממו יחד להתפלל בצבור, אזי צריך דוקא תשובה כנ"ל.
ובזה יבואר המאמר דאליהו כי העציר הגשמים זמן מרובה ג' שנים עד שהיו תלויין בהם חיי נפש והוי בכלל פרנסה, ושוב לא היה אפשר לאליהו ז"ל להחזירו לא בתפלת יחיד ולא בתפלת רבים, כמו שהדבר בחוץ לארץ דבעינן דוקא תשובה ובאמת לא עשו רוב ישראל תשובה, רק לפי שהיה הדבר בארץ ישראל, וכבר אמרינן דבארץ ישראל כיון שהקב"ה בעצמו נותן בלי שליח אין צריך זכות הרבים, לז"א לך הראה אל אחאב ואתנה מטר, 'ואתנה' דייקא, שאני בעצמו אתן המטר, ולא היה הדבר יכול להיות ע"י אליהו ז"ל, וזהו המשל שאליהו סגר הדלת ושוב לא היה יכולת בידו לפתוח והוצרך הקב"ה לפתוח. והמשך כל המאמר יבואר כך, דאחאב אמר לאליהו שהתנאי שהתנה משה רבינו ע"ה לא נתקיים, ולא שהכחיש בהשגחת השי"ת רק שבא בטענה והבליע הטענה בתוך דבריו, והוא דקי"ל כל תנאי שאי אפשר לקיימו ע"י שליח התנאי בטל ומעשה קיים, והואיל והמטר בא ע"י הקב"ה בעצמו ואינו נמסר לשליח לכן התנאי בטל, ואף כשעובדין ע"ז יורדין גשמים.
אכן מבואר בפרשת דרכים, דדוקא גשמים הבאים מאוצר טוב אינן באין ע"י שליח, אבל גשמים הבאים מאוצר שאינו טוב בא ע"י שליח אפילו בארץ ישראל, ואיתא עוד שם בפרשת דרכים הסימן איזהו מאוצר הטוב ואיזהו מאוצר שאינו טוב, וכתב דכשהגשמים מרובין מאד בשפע רב הם מאוצר טוב, וזהו שאמר ולא שביק מיטרא למיזל מיסגד, לומר שבאו בשפע רב מאוצר הטוב, דבהאי גוונא אינו תלוי בתנאי כיון דא"א לקיימו ע"י שליח, ולזה בא אליהו ז"ל להוציא הדבר מלבו ואמר חי ה' כו' ובעא רחמי ואימסר ליה איקלידא, להורות שאפשר לקיימו ע"י שליח, אכן אח"כ מחמת שנעצר הרבה אבד המפתח וכאמור ודו"ק.
היוצא לנו מזה שאין הדבר תלוי אלא בתשובה, ומחסד הקב"ה על עמו שהודיע איכות התשובה, על דרך שאמר הכתוב (עמוס ג, ב) רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליכם את כל עונותיכם, ופריך הש"ס (עבודה זרה ד.) מאן דאית ליה סוסיא ברחמים מסיק ליה, ומשני משל לאחד שנושה בשני בני אדם אחד אוהבו ואחד שונאו מאוהבו נפרע מעט מעט ומשונאו נפרע בבת אחת. ויש לדקדק היכא רמיזא הא מלתא בלשון הפסוק. והנראה לומר, דבכל עת צרה שצריכין לשוב בתשובה, ולפעמים אין פנאי לפשפש בכל המעשים למעשי איש ואיש ופעולתו ועלילות מצעדי גבר, והיה מחסד הקב"ה אשר כל העונשים שלו הם מדה כנגד מדה, ויש ד' מיתות בית דין, ואמרינן (כתובות ל.) מיום שחרב בית המקדש דין ד' מיתות בית דין לא בטלו, ועל כל עבירה עונש בפני עצמו, דמזה בקל יוודע הפגם בבוא העונש, משא"כ בני נח דכל מיתתן בחנק והעונש שוה להם, וזש"ה (תהילים סב, יג) ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש 'כמעשהו' דייקא.
וזש"ה (תהילים קמז, יט) מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל, ר"ל דלישראל יש משפטים הרבה (משפט היינו העונש) על כל עבירה משפט אחר, לכן ע"י העונש והמשפט יודעים מה שפגמו, לא עשה כן לכל גוי דעונש שוה להם על הכל כאמור, לכן ומשפטים בל ידעום שאינם יודעים כלל ע"י המשפט מה שפגמו. ולזאת אמר רק אתכם ידעתי ע"כ אפקיד (ר"ל לשון מינוי) עליכם את כל עוונותיכם, שפקד על כל עון עונש בפני עצמו, ולז"א מאוהבו נפרע מעט מעט שמתוך שאין העונשים שוים, ממילא בבוא העונש ישובו מפשעיהם השייכים לאותו העונש, וכן אח"כ בבוא עונש אחר ושבים מעט מעט, משא"כ בעובדי כוכבים שאינם יודעים על מה לשוב ממילא נפרע הכל בבת אחת.
ובהיות כן החיוב על כל איש הישראלי לחפש אחר מעשיו, ובמה שנמצא בדרז"ל שהגשמים נעצרים עבורם ולשוב מדרכיו. ואמרז"ל (תענית ז:) אמר רבי שמעון בן פזי אין הגשמים נעצרים אלא בשביל מספרי לשון הרע אמר רב המנונא אין הגשמים נעצרים אלא בעון גסות הרוח אמר רב קטינא אין הגשמים נעצרים אלא בעון ביטול תורה אמר ר' אמי אין הגשמים נעצרים אלא בעון גזל. עוד אמרינן (תענית ח:) אין הגשמים נעצרים אלא בשביל פוסקי צדקה ברבים ואין נותנין שנאמר (משלי כה, יד) נשיאים ורוח וגשם אין בשביל איש מתהלל במתת שקר, וצריך כל אדם לפשפש אם יש בידו מאחת מהנה וצריך לשרש אחריו. וארז"ל (יבמות ע"ח:) בפסוק (שמ"ב כא, א) ויהי רעב בימי דוד שלש שנים שנה אחר שנה וישאל דוד בה', והוקשה לרז"ל מדוע לא שאל מיד, ואמרו שנה ראשונה אמר שמא עובדי עבודת גלילים יש בכם (ובכללו חילול שבת דשקול בכל הש"ס לע"ג) שניה אמר שמא עוברי עבירה יש בכם שלישית אמר שמא פוסקי צדקה ברבים ואין נותנים יש בכם בדקו ולא אשכחו לכן וישאל בה'.
ולהסביר זה הענין יובן במ"ש הזוהר (תקו"ז תקון ט) מחלליה מות יומת דאכיל אויבים לחלל דילה, ופירש האר"י ז"ל כי חילול שבת ועבודת גלילים חמור מכל עבירות ע"פ דאמרינן (עבודה זרה ח.) ישראל שבחוץ לארץ עובדי עבודת גלילים בטהרה הם, מחמת ששוכנים תחת השר מלמעלה וכל התורה ומעשים טובים אשר ממשיך על ידם שפע רצון מלמעלה נשפע השפע ההוא תחלה ליד השר, אם לא כשמזכך מחשבתו מאד שיהי יכולת בידו לשלוח המצוה או התורה לארץ ישראל ואז אינם דרך השר, וכן הדרים בארץ ישראל ששם יש חלל שאין רשות לקליפות ליכנס, והעע"ג או מחלל שבת גורם שניתן רשות להם ליכנס להחלל, וכמו שהיה בעת החורבן, ועי"ז מבטל קדושת הארץ ח"ו ונעשית חול.
והנה אלולא קדושת ארץ ישראל שאין שם משכן הקליפות לא היה יכול העולם להתקיים, לזאת כל המחלל שבת כאלו החזיר העולם לתוהו ובהו, נמצא בהיות עובד גלילים או חילול שבת מבטל קדושת הארץ ח"ו, וגורם עצירת גשמים כי אז אין הגשם בא ע"י הקב"ה בעצמו רק ע"י שליח כמו בחוץ לארץ, ואינו בא רק ע"פ דין וצריך זכות הרבה, לז"א שמא עובדי עבודת גלילים או מחללי שבת יש בכם. לכן בכל תפוצות ישראל ראוי להקבץ ולכרות ברית על ככה לשמור שבת כהלכתו, ויקוים ומלאו הגרנות בר (יואל ב, כה), וגם בזכות השבת קרובה ישועה לבא וצדקה להגלות, אמן כן יהי רצון.
הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא. יובן עם האמור בזוהר הקדוש (ח"ב קמ"ג.) שהקשה על מה שאמר הכתוב וצדיקים ככפיר יבטח, והרי הכפיר שהוא הנקבה אינה כ"כ חזקה כמו האריה, והוה ליה למימר כאריה יבטח. ותירץ דאדרבא הצדיק מפחד עצמו תמיד (וכדרך שארז"ל ברכות ד.) אין הבטחה לצדיקים שירא תמיד שמא יגרום החטא ולכן אף שבוטח בה' מצד גודל כחו של השי"ת, מ"מ מעט חלוש הבטחון מצד עצמו שירא פן יגרום החטא, ודומה כמו הכפיר שאין כחו חזק כ"כ ויש קצת חלישות בבטחונו מצד עצמו, רק שבוטח כהאריה שכחו רב. ואמנם ע"י שהוא מפחד תמיד ניצול מהעבירה, ולכן ע"י מה שהוא אינו בוטח רק ככפיר עי"ז הקב"ה מגביהו באמת ומגבירו כמו האריה. והיינו הן עם שטבע שלהם כך הוא, כי כלביא יקום שהוא בעצמו אצל עצמו אינו רק כלביא שהיא הנקבה של האריה, ועי"ז וכארי יתנשא, שהקב"ה מגביהו ומגבירו כמו האריה שכחד רב וחזק, ונכון.
חלק ב
תקס"ו
לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל ה' אלהיו עמו ותרועת מלך בו אל מוציאם ממצרים כו'. אומרו לא הביט און ביעקב הוא תמוה, דכל האומר הקב"ה וותרן כו' (בבא קמא נ.), וכבר דרשו בו רז"ל והתורה ניתנה לידרש, גם אומרו לא ראה עמל בישראל הוא כפל המאמר, וגם בו יפול קושיא הנ"ל. וקצת פירשו דעמל היינו שוגג, לומר דישראל אינו נענש על השוגג, ואפילו בהעדר התראה אינו חייב אבל בני נח חייבין על השוגג, וזהו חבה שמחבב ה' לישראל. אכן הא גופה טעמא בעי, למה יענשו בני נח על השוגג, וברוך הוא שאין לפניו לא עולה כו' (אבות ד, כט). גם יתר המאמר בפסוקים אלו אין להם חיבור והמשך.
ואשר נראה לומר כי בלק חשב היות בידו להתגבר על ישראל ע"י שיצאו קודם הזמן שגזר עליהם ת' שנה, וכאומרו הנה עם יצא ממצרים ופירשו שיצא מעצמו קודם זמן הנגזר עליהם, וחשב שעל ידי כן יוכל להתגבר עליהם, וכמו שהיה בבני אפרים שמיהרו את הקץ, ועל זה השיב לו בלעם כאן שני פעמים, אל מוציאם ממצרים לא כאשר אתה חושב שיצאו מעצמן, אבל עדיין גוף הקושיא דבלק שעדיין לא נשלם ת' שנה, בזה תשובתו נשארה מעל שלא ביאר לו בלעם תירוץ על זה, ובאמת מצינו קושיא זו היא קושיא אלימתא והרבה תירוצים נאמרו בה. ובספר דברי שמואל פרשת שמות ביאר פירוש נחמד בפסוק למה הרעות לעם הזה למה זה שלחתני כו', ותוכן הדברים כי אמר הכתוב ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה, ולכאורה אדרבא בעת היות אדם בצרה, אם בא אליו איש הנאמן אצלו ואומר לו ידוע תדע שהיום אתה ניצל מצרה זו ותצא לרווחה, הוא מטה אליו אזניו ושומע לו ומתענג במתק אמריו. אכן דאיתא במדרשים דמה שסירב משה רבינו ע"ה בתחלת שליחותו היינו לפי שאמר ה' לאברהם אבינו ע"ה וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי, הרי הבטיח ה' שבעצמו יוציאם ולא ע"י שליח, וז"ש משה רבינו ע"ה מי אנכי כי אלך אל פרעה, וכי אני הוא אנכי שהבטחת דן אנכי.
אלא שיש לומר כיון דאמר ידוע תדע כו' ארבע מאות שנה וגם את הגוי כו', לכן אם היו בשלימות ת' שנה במצרים אז היה מקיים גם הבטחת דן אנכי, ולפי שלא היו רק רד"ו שנה לכן יכול להיות הגאולה ע"י שליח, אבל לפמ"ש המפרשים דקושי השיעבוד השלים למנין ת' שנה והוי כאלו היו שם ת' שנה, לכן טען משה רבינו ע"ה מי אנכי, וז"ש ולא שמעו אל משה שהוא שלוח מאת ה' שתהיה הגאולה על ידו, לא שמעו לו מקוצר רוח ומעבודה קשה, ר"ל שהיה קשה להם ענין העבודה וקושי השיעבוד, דעי"ז הוה ליה כאלו היו ת' שנה ואין ראיה שתהיה גאולתם ע"י שליח, אמנם האמת הוא שנתקיים דן אנכי קודם יציאתם ממצרים במכת בכורות אני ה' ולא השליח, ומה ששלח תחלה ע"י שליח היה רק כדי שלא ישמע אליהם פרעה, למען רבות המופתים בארץ מצרים, אבל באמת אח"כ נתקיים דן אנכי וכאמור.
וזהו ששאל משה רבינו ע"ה בממה נפשך, או למה הרעות לעם הזה, דהיינו למה היה קושי שיעבוד, או למה זה שלחתני, דכיון שהיה קושי שיעבוד א"כ נשלם ת' שנה ואם כן איה הבטחת דן אנכי, ואם כן למה זה שלחתני. ועל זה השיב ה' עתה תראה אשר אעשה אח"כ לפרעה, 'אעשה' דייקא, אני בעצמי, ויתקיים דן 'אנכי', ושליחות זה אינו רק כי ביד חזקה ישלחם כו', דהיינו למען רבות המופתים. אלו דברי ספר דברי שמואל בשינוי קצת.
הרי דגם משה רבינו ע"ה עצמו נסתבך בהערה זו שעדיין לא הגיע זמן ת' שנה, ותלה במה דקושי השיעבוד השלים המנין וכאמור, ובאמת יש עוד הרבה תרוצים על זה, ולכן בלק היה סבור שע"י שיצאו קודם הזמן יוכל להתגבר עליהם, וכבר פירשתי דבלק נתירא שמא ריבוי העם השלים המנין, וזש"ה ויגר מואב מפני העם מאד כי רב הוא, ורצה מבלעם שיעשה פעולה בקללתו שלא יתקבל בשמים תירוץ דריבוי עם, אלא יתקבל תירוץ אחר שינוכה להם קיני קנזי קדמוני דהיינו אדום עמון ומואב, וז"ש אולי אוכל נכה בו, ר"ל לנכות להם ועי"ז ואגרשנו מן הארץ שלי. ועל זה השיבו בלעם שיש עוד תירוץ אחר שדיבור לרעה חוזר ודיבור לטובה אפילו על תנאי אינו חוזר, ולכן ת' שנה לא נתקיים והמותר נתקיים, וז"ש ההוא אמר ולא יעשה כו' כ"ז ביארתי לעיל, וכן בהכרח שיורמז בדברי בלעם כל התירוצים שיש עוד על קושיא זו שלא נתמלא מנין ת' שנה, וירמזו בפסוקים אלו שאנו בביאורם.
והנה יש עוד תירוץ אחר על זה, שלכוונה עשה ה' בדוקא כך שיגזור עליהם ת' שנה, ושיוצאים ברצונו קודם השלמת המנין. ונקדים לבאר מאמר רז"ל (נדה ל"א.) מאי דכתיב (תהילים קלו, ד) לעושה נפלאות גדולות לבדו כי לעולם חסדו שאין בעל הנס מכיר בנסו, ובעיני יפלא מאמר זה דפשטא דקרא אתי שפיר טפי, דקאמר שהקב"ה לבדו עושה נפלאות ואין זולתו, ולא הוקשה לרז"ל רק דמלתא דפשיטא הוא. אבל לפירושם קשה טפי, דאטו אם בעל הנס מכיר בנסו וכי הוא איזה מסייע להתהוות הנס, והרי תיבת לבדו נאמרה על העשיה של הנס, ולפירושם הוה ליה למימר ליודע נפלאות גדולות לבדו, וכבר כתבנו מזה לעיל בפרשת וירא וכאן נבאר בדרך אחר.
ויבואר בצירוף פסוקי תהילים (מ', ב) קוה קויתי ה' ויט אלי וישמע שועתי (כ"ז נאמר על כלל ישראל) כו' ויקם על סלע רגלי כונן אשורי ויתן בפי שיר חדש תהלה לאלהינו, יש לדקדק אטו התהלה לאלהים הוא שיר חדש, הלא גדול ה' ומהולל מעולם ועד עולם. עוד יש לדקדק היה לו לומר תהלה לאלהים או לה', ומה דקדק לומר לאלהינו, יראו רבים כו' רבות עשית כו' נפלאותיך ומחשבותיך אלינו אין ערוך אליך כו', ובביאור פסוקים אלו כתבנו ג"כ לעיל בפרשת בראשית בדרך אחר ע"ש.
ואשר נראה לומר בביאור כל זה, כי הנה באשר חקרו החוקרים והפילוסופים ראשונים ואחרונים וכל בעלי הדת, אם נמשך להש"י איזה תגלית ותוספות שלימות ע"י מה שברא העולם, הסכימו כולם פה אחד בדבר אמת שמציאות כל העולם והנמצאים לא יוסיפו לו שלימות ח"ו, כי אם אמור נאמר היותו נקרא מלך, ואין מלך בלא עם, וכל עוד שיתוסף ריבוי בעם יוסיף כבוד וגדולת ממשלת המלך וכמש"ה (משלי יד, כח) ברוב עם הדרת מלך, הנה אין זה שייך רק במלך בשר ודם שענין מלכותו הוא בהסכמה לבד שהסכימו אנשים שישתעבדו אליו ושהוא ימלוך עליהם, אבל אם אין מי שישתעבד לו וסר למשמעתו בטל מלכותו, ואין זאת בממה נפשך ית"ש אשר מלכותו הוא עצמיות בו והוא המציא יש מאין, וכמו שהמציאיות משועבדים לו ובהכרח סרים למשמעתו, כי כל אשר חפץ עושה, כך ההעדר והאין משועבד אליו וסר למשמעתו, שהרי אנו רואים במאמרו ברא שחקים וכל המציאיות כלם מאין המוחלט, הרי מלכותו על האין כמו על היש ועל הנעדר כמו על הנמצא.
ועל זה נאמר ה' מלך ה' מלך כו', ר"ל העבר והוה ועתיד שוה לענין מלכותו, כי גם לשעבר קודם שברא הנבראים היה ג"כ מלך כי מלכותו גם על ההעדר והתהו והאפס, ואין חילוק בין העבר וההוה רק לענין הנבראים לבדם, כי לשעבר שהיה מלכותו על ההעדר לא היה מי שיכיר כח מלכותו ויקראהו ויתארהו בשם מלך, ועכשיו קוראים לו ברואיו שם ותואר מלך, אבל ההעדר עם היות כח מלכותו עליו, מ"מ לא שאול תודך ולא ישברו יורדי בור אל אמתך (ישעיה לח, יט), נמצא אין חילוק רק לענין המשועבדים אל המלך ית"ש שהמשועבדים הראשונים דהיינו הנעדרים לא קראוהו מלך, והנמצאים קוראים אותו מלך, אבל לשלימותו לא נמשך שום תוספות.
וזהו מה שאנו אומרים אדון עולם אשר מלך בטרם כל יציר נברא, היינו העבר שגם אז היה מלך וכמ"ש, רק לעת נעשה בחפצו כל אזי מלך שמו נקרא דייקא, ר"ל שאין חילוק רק שעתה נקרא מלך וכמ"ש, וכן אחרי ככלות הכל לבדו הוא ימלוך נורא, ירצה אפילו ככלות הכל וישאר לבדו אפילו הכי ימלוך ג"כ, לא כמלך בשר ודם שאין מלך בלא עם, משא"כ הוא ית"ש ג"כ בהיותו לבדו הוא ג"כ מלך וכאמור.
ואם תשאל עדיין הרי אנו רואין כי לא ישוה מלך של מדינה אחת למלך של מאה מדינות, ומלך של מאה מדינות לא ישוה למולך בכיפה, וכיון שיש מדרגות במלוכה א"כ אין דומה שלימות המולך על ההעדר לבד, ובין המולך על המציאות ועל ההעדר יחד. זה אינו שאלה, כי לא יתכן חילוק מדריגות רק בדבר שיש לו גבול וקצבה, שיתכן לומר בהן זה גדול בקצבתו מזה, לכן מלך של מאה מדינה גדול ממלך של מדינה אחת, משא"כ בדבר שאין לו גבול לא יתכן זאת, ואפילו בדברים גשמיים מוגבלים גדולי הערך מצינו ג"כ כזאת, כאשר נאמר שאם יטיל אדם טפה של מים לתוך ים אוקינוס ודאי שטפה זו לא הוסיפה ריבוי ושלימות באוקינוס, מכ"ש כו' בית"ש שמלכותו בלתי גבול ובלתי ערך וקצבה לא יוסיף מלכותו על הנמצאים בו שום תוספות ושלימות ממה שמלך תחלה על ההעדר, מאחר שכל המציאות כולו אינו אפילו בערך טפה וכמוה כאין לפניו, והן גוים כמר מדלי וכשחק מאזנים.
וזש"ה (ישעיה מ, יז) כל הגוים כאין נגדו ולכן מאפס ותוהו נחשבו לו, ר"ל כמו שמלכותו היה על האפס ותוהו כך נחשב עתה שמלכותו על הנמצאים ג"כ ואין שום הבדל ותוספות שלימות במלוכה יותר מבתחלה, כי בדבר שאין לו תכלית וגבול לא יצוייר בו תוספות, בשגם שכל הנמצאים כולם אלו יצויר ח"ו שיופסק כרגע השגחתו וכחו בהם הם ג"כ נעדרים, ואין מציאותם רק כחו השוכן בהם, וכמש"ה (דברים ד, מ) וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' כו' אין עוד, ירצה שאין עוד מציאות רק מציאותו ית"ש, ומאמתת מציאותו נמצאים כל המציאות, אם כן הרי מלכותו עתה ג"כ על ההעדר כבתחלה, שהרי המציאות אשר ישנו הוא רק כחו לבדו ית"ש והבן.
ולכן בפרשת ואתחנן כשאמר משה רבינו עליו השלום לישראל פסוק זה וידעת היום כו', סמך לו מאמר ושמרת את חוקיו ואת מצותיו אשר אנכי מצוך היום אשר ייטב לך ולבניך אחריך ולמען תאריך ימים כו', ירצה להודיע לישראל בל יחשבו כי מלכותו ית"ש על ישראל והשתעבדם אליו ישוה למלכות מלך בשר ודם שמלכותו ע"י העם, וכמו שהעם צריכים למלך כך המלך צריך אל העם, כי אין הדבר כך כי הוא אינו צריך לעם שימלוך אליהם, כי מאחר שאין עוד בלעדו שום מציאות, אם כן מלכותו על המציאות אינו רק כערך שהיה מלכותו קודם הבריאה על ההעדר וכאמור, ואם כן אין מלכותו עליכם עתה וגזירתו גזירות תורה וחוקים ומשפטים רק בנדבה וחסד, כי ע"י המצות ייטב לכם ותאריכו ימים, והיה כוונתו ית"ש בזה רק לטובתכם ושלימותכם, לא שהוא יקבל ח"ו שלימות מזה, ולכן צריכים אתם ליזהר בהם מאד, כיון שאינם רק טובתכם ואי אפשר שתתקיימו בלעדם.
וזהו אומרו ושמרת את חוקיו כו' אשר אנכי מצוך היום רק לתכלית אשר ייטב לך, לא אמר להם למען ייטב לך שהיה משמעותו שהתיר להם לעבוד על מנת לקבל פרס, רק אמר אשר ייטב לך קאי על המצווה וכאמור, שעיקר כוונתו רק אשר ייטב לכם ולמען תאריכו ימים אבל הם עצמם לא יהיה עיקר כוונתם רק בעבור שהוא ית"ש עליהם וק"ל. באופן יצא מכל זה שמצד היותו ית"ש מלך לא הוצרך לברוא את העולם, כי כל המציאות כולם לא יוסיפו ח"ו שום שלימות והדור בתואר גדולתו ומלכותו, כי גם בתחלה היה כך גדולתו ומלכותו.
ואם אמר יאמר כי מצד היותו מתואר בעצם החכמה ועשיית הגדולות והנוראות נסים ונפלאות בלתי שיעור וגבול, וניכר בזה יכולתו וחכמתו, ומפאת זה יהיה ח"ו נמשך לו שלימות מברואיו, כאשר נראה אומן בשר ודם אשר הוא מלא את החכמה והתבונה לעשות בזהב וכסף ובכל המתכיות ומיניהם לעשות כל כלי בתואר והדר אשר לא נמצא בעולם דוגמתן וכל מעשיו נפלאים מאד, הנה לא ישוה שלימות האומן ההוא טרם עשותו שום דבר לשלימותו אחרי אשר הוציא כלי למעשהו ביופי והדר, עם היות שמתחלה היה בו ג"כ שלימות הזה שהוא יכול לעשות, מ"מ לא היה השלימות רק בכח ועתה הוא נמצא בפועל, ודבר שהוא בפועל הוא שלם יותר מהדבר אשר הוא בכח, וכן שלימותו של האומן אחר שהוציא כלי אחד, לא ידמה לשלימותו האחרון אשר עשה אלף אלפים כלים מכלים שונים ברוב יופי ותחבולות שונות, כי מתחלה היה שלימותו בפועל מעט והרוב ממנו היה בכח, ועתה הוציא כל שלימותו לפועל.
ויאמר האומר כן ח"ו לענין חכמתו ית"ש, ועשייתו הנסים והנפלאות ברוב חכמה וברוב חסד, וטרם ברא ה' שום בריאה לא היה למי להטיב ולמי לעשות חסדים ונפלאות, והיו החסדים והנפלאות והשלימות רק בכח, ועתה המה בפועל. גם זה אינו כלום, כי הפועל אינו מחדש שום דבר אצלו ית"ש, כי הפועל והכח הכל דבר אחד אצלו, כי אומן בשר ודם בהיות הדבר אצלו בכח אזי שלימות ההוא נעדר ואינו עושה כלום, ולכן הפועל מוסיף בו שלימות, משא"כ אצלו ית"ש מה שבכח הוא מעשה שלימה, והוא ית"ש לא נשתנה ולא ישתנה ומטבע הטוב להיטיב, ותמיד מושפעים מאתו כל מיני שלימות ונסים ונפלאות המושפעים מאתו תמיד, בל תאמר שהוא עושה הנפלאות רק אל הנמצאים ובעבורם, כי אין ערוך אליו ואין לבורא ית"ש יחוס וערך אל ברואיו, אלא הוא ית"ש תמיד משפיע כל טובות ונפלאות, בין בהיותו לבדו בטרם כל יציר נברא ובין אחר שנבראו, ומי שעושה הכנה בנפשו ע"י התורה והמצוה הוא יכול לקבל הטובות ההם, ואם כן אין חילוק בו ית"ש בין הכח והפועל והבן.
ובזה פירש בבינה לעתים דרוש למ"ד פסוק ימינך ה' נאדרי בכח, ירצה אין האדירות שלך תלוי ביציאתו לפועל, אלא גם בהיות בכח לבד הוא כן והוא דרך מליצה. ועכ"פ יצא לנו שלא נמשך אליו ית"ש שום תכלית ותוספות שלימות ע"י מה שברא העולם, לא לשלימות עוצם גדולתו ומלכותו ולא לשלימות עוצם חסדיו ונפלאותיו ועשית הנסים וכאמור.
ובזה ביאר בבינה לעתים שם פסוקי תהילים (פו', י) כי גדול אתה ועושה נפלאות אתה אלהים לבדך, שיש לדקדק דאם אין כוונת המשורר רק להודיע שהוא יתברך לבדו ולא אחר הוא גדול ועושה נפלאות, הוא נראה לבלי צורך, כי הוא פשוט, וגם מלת אתה האחרונה היא מיותרת. אלא ירצה ככל מ"ש, ואמר הנה לך ה' נאה לקרוא גדול בהחלט וגם עושה נפלאות, לא כמלך בשר ודם שלא יתואר בשם מלך וגדול אלא בהיות לו ריבוי עם הסרים למשמעתו, ולא כאומן בשר ודם אשר עיקר שלימות חכמתו ופלאי מעשהו אינו אלא בהוציאו לפועל פלאי מעשיו, לא כן אתה ה' כי לא מחמת מציאות ריבוי הנמצאים שהמצאת תקרא גדול ומלך, ולא לפי שאתה מוציא לפועל הנפלאות והנסים תקרא עושה נפלאות, אלא כי גדול אתה ועושה נפלאות, אפילו נצייר היותך אתה אלהים לבד מבלי היות שום מציאות, אף על פי כן אתה מלך גדול, כי הגדולה תלוי בעצמותך ומלכותך על האין כמו על היש, וגם אתה עושה נפלאות ומשפיע ניסי חסדיך והשגחותיך תמיד, ואף שלא יצאו לפועל לחסרון מציאות המקבלים, כי הכח אצלך הוא הפועל בעצמו אין שום הפרש ביניהם. אלו דבריו ז"ל בתוספות ביאור מעט ושפתים ישק.
ואחרי שנתברר ד"ז להפילוסופים שכל המציאות כולם לא הוסיפו לו ית"ש שום שלימות ושום תכלית, הוסיפו לחקור ולהקשות הלא אנו רואים שום חכם לא יעשה שום פעולה גדולה או קטנה מבלי כוונת איזה הנאה ותכלית יומשך לו מפעולה ההיא, ואיך אם כן מקור החכמה והמדע הוא הבית"ש יעשה פעולה גדולה נוראה הזו, הוא המצאות כל המציאות אשר אם יחיה אדם אלפי אלפים שנים לא ישיג אפס קצהו מפלאי כל המציאות, ואיך עשה מעשה כזו מבלי שום תכלית יגיעהו מזה, ובשאלה זו נבוכו הפילוסופים והלכו באפילה, וגרם להם זאת מבלי היות להם דת אש כי לא עשה כן לכל גוי, ורצו להשיג ענינים כאלה בשכלם לבד, וזהו דבר שאי אפשר כי גבהו דרכיו מדרכינו ושכלנו, ומי יאמר זך לקחו לבא עד תכונתו.
אמנם בהגלות נגלות ית"ש על עם קדשו, והודיענו תורתו והגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל, והגיד לנו פינות תורתו וחוקותיו אשר יש בהם דברים וחוקים אשר נסכל מהותם וענינם לעומק המושג וקוצר המשיג, מ"מ נתאמת לנו אמתתם וכל המקובל בידינו מפי משה רבינו ע"ה ידענו שהוא האמת בעצמו, אף ששכלנו אינו מקיף הענין להבינו, זהו עצמו העד כי תורתנו אלהית, וכמו שהוא ית"ש ידענו מציאותו ונעלם מהותו להיותו אלהים אמת לכן הוא נעלם מכל רעיון, כך תורתו הקדושה שנתן לנו ידענו אמתתה ומציאותה פנותיה ונעלם מהותה מהקפת שכלנו להיות תורה אמתית אלהית.
ומקובל בידינו ממשה רבינו ע"ה שית"ש יש לו כביכול תענוג ושעשוע במעשי הצדיקים ולתכלית זה המציא כל המציאות, וכמ"ש במ"א בשם המפרשים שביארו בגלל אבות שעשו רצונך, כי קודם הבריאה הסתכל במעשי האבות, ועי"ז היה לו רצון לברוא העולם, וזהו שעשו רצונך. ועם היות שכלנו אין מקיף מהות דבר זה, כי ידענו אין ערוך אליו ואין לו ערך ויחוס לברואיו, והוא ית"ש אין לו שינוי ותמורה ואיך יקבל תענוג ושעשוע מברואיו. יהיה ענין זה כאחד משאר פנות חקות התורה אשר ידענו אמתתה, ונסכל בהבנתה, כי גבהו דרכיו מדרכינו ועניניו משכלנו. וברוב חסדו הודיענו דבר זה היותו כביכול מקבל תענוג ושעשוע ממעשי הצדיקים, למען נזדרז בעבודתו בחשק נמרץ, כי מה טובו ומה יפיו של איש הישראלי בהיותו גורם תענוג למלך מלכי המלכים ית"ש, היש לחיך מתוק מזה, או היש יותר תענוג ויותר מתיקות ויותר שכר ממתיקות הזה עצמו, בהיותו יודע שכביכול ית"ש מתענג ממעשינו, מי יתן ונזכה לזה אמן.
כללו של דבר, כי עם היות אין ערוך אליו ואין לו יחוס לשום מציאות וכמו שנתבאר, שאפילו בחינת תואר מלך ותואר עושה נפלאות היה קודם הבריאה כמו אחר הבריאה, כי משפיע נפלאות ונסים מאתו תמיד, ומי שמוכן למוצאם ולקבלם מקבלם מעצמו, אבל לא שיהיה לו יחוס אל מי מברואיו וכוונה אליו להשפיע לו נסי נפלאות בכוונה מיוחדת אל מי מברואיו, שהרי אין לו יחוס ושייכות כלל עליהם. מ"מ לנו עם ישראל זרע האבות להם יש לו כביכול יחוס ומחשבותיו וכוונותיו אלינו, כי האבות גרמו רצונו לברוא העולם והאבות עלו במחשבה ויבחר גם בזרעם אחריהם בנו, וכמשארז"ל (בראשית רבה א, ד) ישראל עלה במחשבה וכמו שהיה מחשבותיו ית"ש על ישראל וברא בעבורם העולם להיות מלכותו עלינו, כך ג"כ נפלאותיו בכוונה אלינו להיותינו זרע האבות וחלק מהם יש לו יחוס כביכול אלינו ומקבל שעשוע ממעשינו הטובים, לכן בהשפיעו פלאי נסיו ונפלאותיו בכל רגע כוונתו לנו ובעבורנו לבד, לא עשה כן לשום נמצא.
וזהו שאמרו רז"ל (ספרי) הובא ברש"י ז"ל פרשת עקב ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה, והלא כל הארצות הוא דורש, אלא כביכול אינו דורש אלא אותה, וע"י אותה דרישה שדורשה דורש את כל הארצות עמה עכ"ד. הרי שכוונת השגחתו והשפעות נסיו ונפלאותיו אלינו, ובאמצעות השגחה זו מושגחים כל הארצות, ואופן שמושגחים באמצעות ההשגחה המכוונת אלינו יבואר אי"ה עוד אח"כ, ועמ"ש לעיל בפרשת בהעלותך בפסוקי בשר תאוה ע"ש, כי כמו שבעת הבריאה היו מחשבותיו אלינו לבד כי ישראל עלה במחשבה, כך עתה נפלאותיו הם אלינו לבד, וכביכול יש לו ערך ושייכות אלינו, יתהלל וישתבח שמו המפואר ומהולל אשר הפליא חסדו הזה עמנו.
וזה מרומז במה שאמר משה רבינו ע"ה לישראל שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד ואהבת את ה' כו' בפרשת ואתחנן. וירמוז אל הפלא הגדול הזה שאמרנו, שהפליא ה' חסדו לישראל כי עם היותו ה' אחד אחדות עצמיי ואמיתי, ובכלל זה שאין לו תמורה ולא ישתנה מלא רוצה לרוצה, כי אין לו שום יחוס לשום מציאות, אף על פי כן יש לו יחוס לישראל ונקרא אלהינו בכינוי אלינו, ולזאת ראו שתאהבהו אהבה נאמנה בכל נפשך למסור עצמך וכל אשר לך, אחר שהוא כביכול מקבל תענוג ושעשוע מזה.
ולטעם זה תקנו רז"ל בכל מטבע הברכות ה' אלהינו, כי מיד שמזכירין שם ה' אנו מזכירין ג"כ היותו אלהינו, יש לו יחוס ושייכות אלינו, כי ישראל עלה במחשבה, וכן כל השגחתו והשפעת נפלאותיו הכל הוא בכוונה אלינו, משא"כ שום אומה עכו"ם לא יתכן לה שתאמר תיבת אלהינו, רק תיבת אלהים, כי אין לו יחוס אליהם. ולהורות על חילוק זה תיקנו כך רז"ל שבכל ברכות שאנו מברכין לו ומזכירין שמו נאמר מיד תיבת אלהינו, רק בכדי שלא יהיה משמעות לשון זה שאינו מולך רק עלינו ולא על האומות ח"ו, לכן אנו אומרים מיד ג"כ מלך העולם, לומר באמת שהוא מלך על כל המציאות וכולם הם משועבדים ונכנעים לו, כי אין להם מציאות מבלעדו, אבל מכל מקום שיהיה נקרא ביחוס אלהינו אין זה אלא בישראל, ובאמצעות השגחה זו מתקיימים כולם.
ואמנם אחרי שנתבאר כל זה אשר ית"ש משפיע תמיד חסדים ופלאי נסים ונפלאות אפילו בטרם כל יציר נברא, ואחרי הבריאה כל הנפלאות המושפעים מאתו הם בכוונה מיוחדת לישראל, יש לנו מהקושי איך אפשר שיהי עתה ישראל כ"כ מרודים בשפל המדריגות, וכל עיר על תלה בנויה ברוב ההצלחות, ולישראל אין כל מאומה.
ותירוץ קושיא זו הוא בדרך משל, מי שאבד לו מרגלית טובה בחול ואבק דרכים מביא כברה וכוברה עד שרואה המרגלית ונוטלה. אבל אם האיש ההוא נסתמו עיניו ואין לו עינים לראות, אזי המרגלית מונחת לפניו והוא אין רואה אותה ואינו מוצא המרגלית, ועובר שם אדם אחר ורואה המרגלית ונוטלה. וכן הוא הנמשל כזה ממש, כי באמת הש"י משפיע מלפניו תמיד נפלאות ונסים ביחוד לישראל, ובעת שגמרו מעשיהם הטובים האירו עיניהם והיו מוצאים ורואים אותם וזוכים בהם, ומעט מהמעט מאשר לא מצאו ולא ראו ובאו עובדו כוכבים ונטלום והיו ניזונים מהתמצית, וזה מה שאנו אומרים שבאמצעות ההשגחה מושגחים גם הם, אבל כאשר גרמו העונות נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מבלי ראות לעת מצוא הנפלאות המושפעים מאתו, ובאו בה פריצים ומצאום ומזה מצליחים.
ולקרב הענין המשל והנמשל הנ"ל הנה דוגמא זה מצינו במ"ש הכתוב פרשת וישב (בראשית לז, יט) ויאמרו איש אל אחיו הנה בעל החלומות הלזה בא ועתה לכו ונהרגהו ונשליכהו באחד הבורות כו' ונראה מה יהיו חלומותיו וישמע ראובן ויצילהו מידם, ויש לדקדק באומרו וישמע ראובן, הרי כולם שמעו דהא במעמד כולם היו מדברים ולא היה לו לומר רק ויצילהו ראובן. ופירש בספר דברי שמואל בשם גדול ע"פ מאמר רז"ל (תענית כ"א.) אילפא ור' יוחנן עבדו עיסקא בהדדי כו' ושמע ר' יוחנן קול אומר אית בהו חד דקיימא ליה שעתא ואילפא לא שמע ושיער ר' יוחנן מדלא שמע אילפא הקול הפלא הזה שמע מינה לדידי קיימא לי שעתה ופירש ר' יוחנן מן העיסקא ועסק בתורה עד שנתגדל, ורז"ל ביארו במאמר ונראה מה יהיו חלומותיו שאין זה דברי אחי יוסף אלא בת קול אומר נראה דבר מי יקום ועז"א הכתוב וישמע ראובן, ר"ל ראובן לבדו שמע קול זה, ומזה הבין שבידו יתהווה הנס הזה שינצל יוסף, ולכן ויצליהו מידם עכ"ד.
הנה זה ממש דוגמא שאמרנו, כי בעת שנשפע הנס או הפלא מאת ה' מי אשר השיגו ושמעו לדידיה קיימא שעתא ומתדבק בו הנס והפלא ההוא, וכן מצינו בפרשת בלק במעשה זמרי שנתעלמה מהם הלכה זו דקנאים פוגעים, ונזכר פנחס וא"ל משה רבינו ע"ה קריינא דאיגרתא איהו להוי פרוונקא, עם היות שעל משה רבינו ע"ה נאמר (משלי י, ח) חכם לב יקח מצות, ולא הניח מצוה הבאה שלא קיימה, ואיך לא התאמץ שיהיה הוא המקנא קנאת ה' כי לו נאה לעשות דבר זה. אלא לפי שלדבר זה היה צריך כמה נסים, כמו שחשבו רז"ל (סנהדרין פ"ב:) הנסים שנעשו לפנחס, ובראות משה רבינו ע"ה כי מכולם נתעלמה הלכה זו רק פנחס לא נתעלם ממנו דין זה. מזה הבין משה רבינו ע"ה שלא יתהוו נסים אלו רק לפנחס, כי הוא מצא הנס הנשפע מאתו ית"ש. וכך הוא ענין כל ההצלחות והנפלאות המושפעים מאתו, מי מהאנשים המשיגם ומביטם הוא יצליח בהם, משא"כ מי שאינו מכירם ומביט בהם לא יאתה לו הפלא ההוא, כענין משל המרגלית והבן היטב.
וזה עצמו ביאור מאמרם מאי דכתיב לעושה נפלאות גדולות לבדו כו', ירצה, כי באמת לא בא הכתוב לומר שהוא לבדו העושה נפלאות ולא אחר, שהרי זה דבר פשוט, אלא ביאור פסוק זה הוא כאשר ביאר בבינה לעתים פסוק ועושה נפלאות אתה אלהים לבדך כמ"ש לעיל, וכן גם כאן אמר שהשי"ת עושה נפלאות אפילו בהיותו לבדו בטרם כל יציר נברא כי לעולם חסדו. ר"ל כי מטבע הטוב להשפיע תמיד טובות וחסדים, ולכן השפיע הנפלאות אפילו בהיותו לבדו, דהא חסדו הוא לעולם. ועל זה אמר מאי דכתיב לעושה כו' הוקשה לו קושיתנו, מאחר שהוא משפיע חסדים ונפלאות ונסים לעולם ומאחר שידוע שאין יחוס לית"ש רק לישראל, ובהשפיעו עתה הנפלאות הם מיוחדים ומכווונים בכוונה לישראל לבדם, ואם כן איך יתכן יצליחו הם כ"כ וישראל מרודים מאוד, ועל זה תירץ שאין בעל הנס מכיר בניסו, ר"ל ישראל שהם הם בעלי הנס, כי הנסים והנפלאות המושפעים מאתו אינם אלא בכוונה לישראל לבדם, והם הם בעלי הנס, גרמו העוונות שאינם מכירים בניסם להביטם ולראותם וכאמור ונכון.
והנה ארז"ל והובא ברש"י ז"ל בפרשת כי תצא (דברים כד, יט) גבי ושכחת עומר בשדה לא תשוב לקחתו לגר ליתום ולאלמנה יהיה למען יברכך ה', פירש"י למען יברכך אף על פי שבא לידו שלא במתכוין קל וחומר לעושה במתכוין, אמור מעתה נפלה סלע מידו ומצאה עני ונתפרנס בה הרי הוא מתברך עליה עכ"ד. ומזה נקח כי העני אשר מצא הסלע ומתפרנס בה ראוי לו להחזיק טובה ולברך לבעל הסלע ההוא, אף שהוא לא נתן לו במתכוין, מ"מ על ידו הוא מתפרנס, אבל עכ"פ אין חיוב החזקת טובה וברכה מעני הזה לבעל הסלע דומה בשום ערך ודמיון, אל החזקת טובה וברכה הראוי מעני למי שנתן לו סלע במתכוין בידו ממש, ושהביא הסלע לביתו ולידו, כי ההבדל שבין שני החזקות טובה אלה הוא מובן, שהמה כרחוק מזרח ממערב.
והנה הבדל זה עצמו הוא בין חיוב השבח להשי"ת מישראל בעת הצלחתם, לחיוב השבח להש"י מאומות העכו"ם בעת הצלחתם, אחר שכל ההצלחות המושפעות מהשי"ת הם בכוונה לישראל לבדם, וההשגחה הבאה לעובדי כוכבים הוא רק בעת אשר אין בעל הנס מכיר בניסו ואינו מוצא ההצלחות ההם, והם נאבדים מישראל ומוצאין אותן עובדי כוכבים, הרי הוא ממש דוגמת מי שנפל סלע מידו ומצאו עני ונתפרנס בה. נמצא כי עם היות שגם עכו"ם בעת הצלחתם מחויבים ליתן שבח ופאר לחי העולמים, מ"מ חיוב התהלה והתפארת לחי העולמים מאתנו בעת הצלחותינו הוא יותר ויותר, על אחת כמה וכמה מאחר שהוא יש לו יחוס אלינו עד שנקרא עבור זאת אלהינו, ובהשפיעו ההצלחות כולם הם רק בכוונה אלינו, לכן ההבדל בין שני חיובי שבחים האלה כגבוה שמים מארץ, כי הם אין להם להחזיק טובה להש"י, רק על שעל ידו מתפרנסים במוצאם סלע האבד, משא"כ חיוב השבח מישראל הוא שיר חדש לגמרי, על הכוונה בכל ההצלחות והנפלאות אלינו.
וזהו מאמר המשורר בשביל ישראל. אמר כי בעת אשר קוה קויתי כו' ויט אלי כו' אז ויתן בפי שיר חדש, מה שאינו שייך כלל לעובדי כוכבים בעת הצלחתם, ומהו השיר חדש, תהלה 'לאלהינו' דייקא, שיש לו יחוס אלינו הרמוז במלת אלהינו, וחזר עוד לבאר יותר ואמר אמת כי רבות עשית אתה ה' אבל נפלאותיך ומחשבותיך, ר"ל מחשבותיך בעת הבריאה וגם הכוונה בנפלאותיך, הוא רק אלינו, עם היות כי אין ערוך אליך שאין לך יחוס לשום נמצא, אף על פי כן הפלאת חסדיך עמנו להיות יחוס בינינו, ואם כן אם אגידה ואספרה שבח אליך, על זה עצמו מספר כי מגיע לך שבח רב מאתנו על זה עד שעצמו מספר, והבן ונכון.
ובזה אני מבאר הפסוק בפרשתן, הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב, ופירוש רש"י עם לבדד ישכון כתרגומו בלחודיהון עתידין דיחסנון עלמא, ואומרו ובגוים לא יתחשב פירשו רז"ל הובא ברש"י כשהן שמחין אין אומה שמחה עמהם שנאמר ה' בדד ינחנו, וכשהעכו"ם בטובה הם אוכלין עם כל אחד ואין עולה להם מן החשבון, וזהו ובגוים לא יתחשב עכ"ד.
ויש להקשות באומרו כשהעכו"ם בטובה הם אוכלין עם כל אחד, והנה אנחנו רואים כל העכו"ם שלוים ושקטים ועמך ישראל דוויים וסחופים ומדולדלים אין דורש ואין מבקש אמת, כי כפי הפשט יאמר לענין שישראל כשה אחת בין ע' זאבים, והש"י עוזר לנו כ"כ אריכות זמן לבלי תבלענו מצולה, ולזה לא אמרו כשהעכו"ם בטובה הן בטובה עם כל אחד, רק אמרו הם אוכלין עם כל אחד, שלשון אוכלין ביאורו על ענין אכילה הכרחית לקיום הגוף בלבד, וירמוז על ההשגחה האלהית עלינו בין העכו"ם לחיותינו כיום הזה, כמש"ה (מלאכי ג, ז) ואתם בני יעקב לא כליתם ואמר לא מאסתים ולא געלתים לכלותם, זהו האמת בכוונת רז"ל בזה.