עקידת יצחק· רבנו יצחק עראמה
שער סז
פרק א
יבאר חבה יתירה נודעת לאומה ישראלית למסור בידם זכרון פנות התוריות. ויבאר נוסח אתה בחרתנו:
אלה מועדי יי' אשר תקראו אותם וגו'
*הפעולות תתחלפנ' לפי התחלף הכח. והפעולות אשר תעשנה בהם יש נעשות בכח הבחיר' או במדת האהבה או בהפעלות הרצון: אשר עשו בכח הבחירה כבר יפול בהם רצון מעט או לא כלל כי הבחיר' היא רצון שכלי פ"א מז' מהמדות. וכבר יבחר הבוחר הרע במיעוטו כמו שהוא הענין בספנים שמשליכין הסחורות בים להקל מעליהם כי הם אינם רוצים במעש' ההוא אבל ירצו בהצלתם ויבחרו הדרך ההוא להגיע אליה ואם הוא רע ומר פ"ח מח"ב. ומזה המין מה שאמרו (סנהדרין ע"ד). יעבור ואל יהרג או יהרג ואל יעבור. אמנם באהבה כבר ישתתף הרצון יותר ואם יש פחות ויתר יש אוהב הדבר בעבור עצמו כאוהבי הטוב ואז יהיה הרצון חזק ויש מי שאוהב לא מפני הדבר עצמו כי אם מפני דבר אחר כאוהבים מפני המהנה והמועיל ואז יהיה הרצון חלוש. ושניהם בכתוב אחד (בראשית כ״ה:כ״ח) ויאהב יצחק את עשיו כי ציד בפיו ורבקה אוהבת את יעקב. אמנם פעולות החפץ והרצון הם אשר יעשה אותם האדם בני טענה כמו שאמר אין טעם ברצון אמרו החושק אין לו עינים כנגד מה שכתב (קהלת ב׳:י״ג-י״ד) החכם עיניו בראשו כלומר שלא ישקיף החושק אל כוונה ותכלית אל מעשיו אלא שכך עלה ברצונו וחשקו לעשות והוא עושה והולך. ולזה יהיו הפעולות הנעשות בחשק ורצון חזק מאד ולא יעזבו מהם מפני כל וכן אמר (בראשית ל"ד) שכם בני חשקה נפשו בבתכם וגו'. ורודפי אהבים ויתר התאות יעידו על זה לפי שהן אינן דורשין הדבר ההוא בעבור אחר כי אם בעבור עצמו. וכבר היו הבחיר' והרצון אצל המעשים כעין הקרוני והסוס אצל הקרון כי הקרון מצד היותו קשור בסוס מבלי אמצעי יתנועע מכחו הקרוב אליו יותר ממה שיתנועע מכח הקרוני הרחוק. והכתוב אמר כי בחר ה' בציון אוה למושב לו (תלים קל"ב) שעם שבחר בציון משאר המשכיות. הנה לא יחס מושבה התמידי כי אם אל התאוה שהוא הרצון המוחלט והוא מה שביאר היטיב באומרו (שם) זאת מנוחתי וגו' כי אויתיה. הנה שחוזק ההתמד' והקיום ייחס אותו אל התאוה המשולחת לפי חוזק פעולותי' כמ"ש. והוא טעם עשה רצונו כרצונך וכו' (אבות פ"ב). כי לא יספיק עשות רצונו לבד אלא שתרצה וחחשוק בה כי אז תעשהו בחוזק כמצוא חפצך וחשקך ממש וההבדלים האלו על הדרך שאמרנו ביארם משה רבינו ע"ה בכתוב א' אמר (דברים י') רק באבותיך חשק ה' לאהבה אותם ויבחר בזרעם אחריהם וגו'. יורה כי אהבת האבות נמשכה מהחשק החזק שהיה לו עמהם לפי שלמותם. אמנם אהבת הבנים היתה מצד מה שבחר בהם ביחס אל שאר העמים שהיו במדרג' למטה מהם והוא האמת הברור כמו שהעיד המשורר באומרו (שיר ב'). כשושנה בין החוחים כן רעיתי בין הבנות ויתבאר בשער ע"ה ב"ה. והנה כל אחת מהפעולות הנעשות אצל האנשים או אצל כת מכתותיהם המה יגידו באי זה כח מאלה יעשו. שאם יהיו פעולות קלות או חלושות יראה שנעשו במעט מהרצון כמו הבוחרים במה שלא ירצוהו לגמרי לסבה מה, ואם יהיו פעולות יותר מועילות יראה שנשתתפ' בהם אהבה. אמנם אם היו חזקות ומתמידות יראה שהם בתכלית החפץ והרצון. ואני אומר שעם שהוא מבואר שהאל יתעלה עשה אל האומה הזאת טובות גדולות ועצומות במה שלקחם לו לעם ונתן להם תורה ומצות לזכותם. הנה הדבר הנראה יותר חזק אשר בו נראה חוזק אהבתו ורצונו אליהם הוא במה שראתה חכמתו לתת להם סדר המועדים האלה הקדושים אשר מלבד מה שיראה מהם רוב החשק בשיהיו עצורים הימים ההם לפניו מדי שנה בשנה כבנים הנקראים אצל אביהם לפרקים להיות לפניו בשמחה וגיל יגיע לכללים תועלת נמרץ בהיותם סמנים גדולים וציורים חזקים בידם לכל שרשי התורה והאמונ' אשר עליהם יחיו. ומעת' אחד חכם ואחד תם ואחד שאינו יודע איש לא נעדר מהיותו שלם באמונות כמו שיבא וזהו פעל יוצא מחוזק החשק והרצון להשגיח בחמלה על עניי הצאן שלא ידעו ספר לדעת אותם לפי עיונם אשר יקראו אותם במועדם:
וזה טעם מתקני התפלות באומרם אתה בחרתנו מכל העמים וכו' וקדשתנו במצותיך וכו'. ותתן לנו ה' אלהינו באהבה וכו'. וזה כי הם הזכירו אלו הג' לשונות שזכרנו בחירה אהבה ורצון וזיווגו לכל אחד מהם פעולתו הראויה לו כפי העניין כי כנגדו זכרו ג' פעולות רצופות. כי לפעולת הבחיר' אמרו ורוממתנו מכל הלשונות כי הוא ענין אמרם אתה בחרתנו מכל העמים כי לא יעיד ענין בחירה זו עליהם היותם טובים בהחלט אבל היותם טובים מזולתם וכן היה הפועל לרומם אותם מכל הלשונות. ולפעולת האהב' אמרו וקדשתנו במצותיך כמי שרואה אשה בעלת חן אוהב אותה יקדשה לעצמו והמצות הן הן הקדושין בלי ספק. אמנם לפעולות הרצון אמרו וקרבתנו מלכנו לעבודתיך כי הקירוב והדיבוק השלם הוא מרצון טוב ושלם כי הוא רוצה בו ובעבודתו. והיה ענין הקירוב מה שיחזור לבארו בזיווג שני שזיוג אל הג' לשונות הנזכרות אשר כנגד הראשון אמרו ושמך הלדול והקדוש עלינו קראת שהוא פי' ורוממתנו מכל הלשונות ובמה כי אם בהקרא שמו הגדול עלינו מזולתינו ושניהם מפעולות הבחיר'. אמנם על האהבה אמרו ותתן לנו ה' אלהינו באהבה מועדים וכו'. והם בכלל מה שנאמר ראשונה וקדשתנו במצותיך. והנה לענין הרצון אשר אמרו תחלה וקרבתנו מלכנו לעבודתך אמרו את יום חג פלוני הזה את יום טוב מקרא קדש הזה כי הרצון הטוב נראה בהווה והוא קירוב העם לעבודתו באופן קשה ההסרה. ואלו הלשונות חזרו בסוף ואמרו כי בנו בחרת ואותנו קדשת מכל העמים ומועדי קדשך בשמחה ובששון הנחלתנו יעיד כי כל אלו הלשונות של חבה נזדווגו אלינו ובכלן יותר חזק מהם קרבנו לעבודתו לתת לנו סדר המועדים המועילים לכל ההמון הנשים והטף אשר לא ידעו לדרוש אותם מעל ספר התורה כנזכר שידעו אותם מתוך מנהגם המתקיים בידם מתוך אלו המועדים וזכרם לא יסוף מזרעם וכמש"ה אלה מועדי ה' מקראי קדש וגו'. כי מי פתי אשר יושאל אליו למה אתה שובת ביום השביעי ואינך עוסק בו אפי' בצורך אוכל נפש עד שאתה צריך להכין מהיום הששי ולהטמין חמין מבעוד יום שלא ישיבך כי ששת ימים עשה ה' וגו' והרי הוא מעיד בחידוש העולם ולמד אותו משביתת השבת שהוא הדבר הראשון אשר נזכר בכאן. וכאשר יושאל למה אתה אוכל מצות ומרורים בלילי הפסח ושותה ארבע כוסות בהסב' כאחד הגדולים אין ספק שישיבך עבדים היינו לפרעה במצרים בעבודה קשה בחומר ובלבנים ויוציאנו יי' משם ביד חזקה ובזרוע נטויה והוליך אותנו קוממיות הרי שלמד חג הפסח אמונת היכולת המוחלט. וכאשר תשאלנו למה אתה חוגג את חג השבועות אשר תקראו אותו יום מתן תורה וקורין בו אזהרות ועושין בו משמרות התורה. ודאי ישיב אמריו כי הוא היום שנתפרסם באומה הישראלית שנתנה לו התורה האלהית בסיני. הנה למד מזה החג זה העיקר הנפלא מהנבוא' ותורה מן השמים. וכאשר יושאל למה אנו תוקעין ומריעין בר"ה ואלו מקדימין סליחות ותחנונים כל חדש אלול הנה ישוב באמת כי הוא יום הדין לפני אלהי העולם בו יושפטו כל המעשים לפניו הנה העיד על אמתת ההשגחה מזה המועד. וכאשר תשאלהו על יום הצום הנכבד למה אתה צם ולובש לבנים ומתעטף לבנים ועומדים כל היום בתפל' ומטילים שלום בין איש ובין אחיו ובין רעו ומוחלין זה לזה וכו'. ישיב כי הוא יום סליחה וכפרה והנה שלמד מהזמן הזה עקר גדול שכבר נתבאר הכרחיותו בשער ס"ג דכתיב (תלים ק"ל) כי עמך הסליח' למען תורא. וכאשר תשאלהו למה אתה יוצא בתחלת החורף מביתך שהוא דירת קבע אל הסוכה הקטנה הזאת שהיא דירת עראי ותקחו ביום הראשון אלו הד' מינים. הלא ישיבך הדעת היותר המוני שיאמר בזה והוא כי בחג האסיף הזה נצא מבתים מבטחים ומשכנות מנוחה לשבת בסתר עליון ולבא תחת כנפיו כי הוא המכין טרפנו ואשר עשה כל צרכנו ועל הכל אנו חייבים לבא ולשמוח לפניו ולולבנו בידינו לשבח ולהלל למי שהספיק בידינו כל הטובות ההנה אשר אספנו אל בתינו כדי שיוסיף ויתן לנו כהנה וכהנה בשנים הבאות חלף הודאותינו והנה בזה הוא מודה על אמונת השכר והעונש ועליך לפתוח לו פתח לשאר הענינים מהספיקות והדברים הנלוים אליו וגם להעיר את אזנו על חג העצרת הרומז על ענין העה"ב כמו שיבא ב"ה. הנה שהיו כל הפנות השרשיות מתורתנו האלהית נזכרים וחקוקים על לוח לבם לא יסורו ממנו. וזה מה שיחייב חיוב גמור לכל דורש ה' מהבאים בשערי ספר התורה הזאת לדרוש ולתור בכמו אלה העניינים לתת לכל אחד ואחד מאלו המועדים חלקו ומנת מדו מהלמוד והעיון בדיניו חוקיו ותורותיו כפי אשר נמצא בחבורים הראשונים אשר דרכו הדרך הזה ואין לחוש אל האריכות אשר יתחבר מכללם כי יש לסמוך על הבאים לדרוש מכל ספר שלא יטרחו עצמם בקרוא אותם בבת אחת אבל שיחלקום על זמנים רבים כפי ענינם אשר יקראו אותם מועדם ולזה ראיתי ליחד השער הזה אל הדבור במועדים כלם בכלל להיות בספר הזכרון לכל שרשי הדת האלהית כמו שאמרנו יהיו פרקיו למספר הדרושים הנכללים בו על הסדר אשר באו בכתוב. ויהיה הדבור בהם כדרכנו לבאר טעמי ענייניהם לא דקדוקי משפטיהם.
פרק ב
הפרק הראשון
יבאר איך נמסר קביעות המועדים לב"ד של מטה אפילו שוגגין אפילו מזידים:
במדרש שוחר טוב (תהלים ד') אמר דוד (שם נ"ז) אקרא לאלהים עליון לאל גומר עלי. יתעלה שמו של הקב"ה שהיא משלים וגומר עם ישראל מה שהם עושים בנוהג שבעולם מלך בשר ודם גוזר גזירה אם מבקשין סנקליטין שלו לבטלה אינם יכולים אלא בין ברצונם בין שלא ברצונם מקיימין מצותו אבל הוא עצמו אם מבקש מקיים אם מבקש מבטל. אבל הקב"ה אינו כן אלא מה שסנהדרין גוזרים הוא מקיים. אימתי בר"ה שהסנהדרין יושבין ואומרים נעשה ר"ה יום פלוני מיד הקב"ה מושיב סנהדרין של מלאכים ואומר להם לכו וראו אם גזרו התחתונים וגמרו משיבין לו רבש"ע כך גזרו שיהי' ר"ה יום פלוני מיד הקב"ה יושב באותו היום לדון עולמו שנאמר (שם מ"ז) עלה אלהים בתרוע' וגו' והכסאות מוצעות והספרים נפתחים וסנהדרין של מלאכים יושבין לפניו שנאמר (דניאל ז׳:ט׳) חזה הוית עד די כרסון דמיו ועתיק יומין יתיב ונאמר (שם) אלף אלפין ישמשוניה ורבו רבוואן קדמוהי יקומון אלו מלמדין זכות ואלו מלמדין חובה למה כי חק לישראל הוא ואח"כ משפט לאלהי יעקב (תהלים פ"א) שהוא מקיים גזרותיהם ומסכים עמהם בא וראה מה כתיב יום תרועה יהיה לכם לי לא נאמר אלא לכם וכד"א אלה מועדי ה' וגו' בין בזמנן בין שלא בזמנן אין לי מועדים אלא אלו:
*ראו זה מאמר זר ונפלא מאד בתחלת העיון ודבריו תמוהין מכל צדדיהן וזה כי אחר שראשי השנים והחדשים הם מהדברים ההכרחיים שא"א להיות בענין זולתי התחלה סבובית לגלגליהם אשר הוא נודע מעיוני הקדמונים שהשתדלו מאד לדעת מספר ימות הסבובים ההם וקבעו להם חדשים ושנים בתכלית הדיוק כמו שנודע מספרי החכמים אשר מעולם בחכמת התכונה וממנהגיהם הידועים והקיימים ביניהם באלו החשובים אם כן מה תועיל ישיבת הסנהדרין עליהם ואיך יתחכמו ויתיעצו על הדברים ההכרחיים שא"א להיותם בענין אחר והוא דבר שלא יסבלהו טבע העצה כפי מה שכתב החכם בפ"י מהג' מהמדות. ואם שנקבל שיהיה ממש כדבריהם איך נקבל שהקב"ה וסנהדראות של מעלה נמשכים במעשיהם אחר מעשה ב"ד של מטה בזה הענין המופלא מסדור הזמנים אף כי לא ישערו בהם רק האמת כ"ש שאמרו בין בזמנן בין שלא בזמנן אין לי מועדים אלא אלו וכמו שהוסיפו חז"ל (ר"ה כ"ה:) ביאור אשר תקראו אותם אתם כתיב אתם אפילו שוגגין אתם אפילו מוטעין אפילו מזידים חלילה לאל מהסכים עם השוגגין והמוטעין כ"ש עם המזידים וכי מפני התועים ישתבשו סדרי עולם. ועוד כי מה לו יתעלה ואל סנהדראות של מעלה אל סדר השנים וקבועי החדשים ומועדים שאמר אין לי מועדים אלא אלו הכימי אנוש ימיו ושנותיו כימי גבר.
אמנם כוונתם הנכונה תתבאר בזה הענין כשיקדמו לה ד' הקדמות. הראשונה מה שהוא מבואר לכל בעל דת כי אחר שגזרה חכמתו יתעלה להמציא המין האנושי שאמתת מהותו הוא היותו בעל בחירה הנה כזה יתחייב שתמצא הנהגה בעולם מסכמת ומתיחסת לפי מעשיו אם לטוב אם למוטב כי מה יועיל טוב הבחירה למי שענייניהם כלם יהיו הכרחיים על המנהג הטבעי וזה מה שחייב תכלית החיוב ההמצא שם שני מיני הנהגות א' לפי סדרי הטבע ואחד לפי מעשי האדם וזולתם לא יתקיים העולם כמו שרצו זה חז"ל (אבות פ"ה) באומרם בעשרה מאמרות נברא העולם והלא במאמר וכו'. כמו שנתבאר זה הענין יפה בתחלת השער הג' ומכל מקום הקדמה הזאת היא מבוארת ומקויימת על כל איש תורני בלי ספק:
השנית שכבר ראוי שיהיו שם הישרות אלהיות ועניינים נרצים לפניו תסובב מהם אותה ההנהגה ההשגחיית ותמשך עליהם כמו שתמשך ההנהגה הטבעית ותסובב מסדרי שמים ומערכותם כמו שזה הענין נתבאר יפה בתורתנו האלהית באומרה (ויקרא כ״ו:ד׳) אם בחקותי תלכי וגו' ונתתי גשמיכם וכל הפרשה ההיא ואחריה רעותיה רבו מספור ואז"ל (ויקרא רבות פ' ל"ה) אם בחקותי חוקות שחקקתי בהם שמים וארץ וכו'. כמו שביארנו בפרק ניגון עולם שער י"ב. ימשך מזה שכמו שסודרו מהחכמה האלהית זמנים מתחלפים נאותים לסדור הטבעי ההכרחי דכתיב (בראשית א׳:י״ד) והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים וכתיב (שם ח') עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וגו' לא ישבותו. שכן יתחדש זמנים נכונים לפי הרצון אשר בהם יושלמו העניינים לפי ההשגחה והמה אלה המועדים הנרשמים והנזכרים בתורה האלהית. וזה ששנינו בגמ' ר"ה (ט"ז.) בארבעה פרקים העולם נדון בפסח על התבואה. בעצרת על פירות האילן. בר"ה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון שנאמר היוצר יחד לבם וגו'. ובחג נדונין על המים. תניא א"ר עקיבא מפני מה אמרה תורה הקריבו לפני עומר בפסח כדי שתתברך עליכם תבואה שבשדות. ומפני מה אמרה תורה הביאו לפני שתי הלחם בעצרת מפני שעצרת זמן פירות האילן הוא. אמר הקב"ה הקריבו לפני שתי הלחם כדי שיתברכו לכם פירות האילן ומפני מה אמרה תורה נסכו לכם מים בחג מפני שהחג זמן גשמי השנה הוא אמר הקב"ה נסכו לפני מים בחנ כדי שיתברכו לכם גשמי שנה. נראה שאלו המועדים כלם מיוחדים הם ע"י הקרבנות והעבודות הנעשים בהם לפקוד בהם צרכי העולם ע"ד ההשגח' כמו שד' תקופות השנה ושנוייהם ושאר ענייניהם נתיחדו לפי המנהג הטבעי והסדר הקדום מעת הבריאה עם ששני העניינים נתכוונו יחד כמוזכר שם.
השלישית כי הנה הוא מבואר שלא הוכשרו כל משפחות האדמה לקבל זה הטוב האלהי מאת האלהים כי כל הדורות הראשונים היו מכעיסים לפניו עד שבא אברהם אבינו שמצא נחת רוח בו ובבניו ובנכדו ובזרעו אחריו. וייחד השגחתו ואהבתו עמהם וירדו למצרים והעלם ביד חזקה ובזרוע נטויה וקרבם לפני הר סיני ואמר להם (שמות י"ט) אם שמוע תשמעו בקולי וגו'. והייתם לי סגולה וגו'. ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש והם סברו וקבלו ואמרו (שם) כל אשר דבר יי' נעשה ומשם והלאה נסתלק עסקו מהעולם בכלל ונתייחד עמהם להיות להם לאלהים והם יהיו לו לעם כמו שהעידה התורה והנבואה עדות ברורה במה שהמשיכה כל ספוריה ועדותיה ורדפה אותם בכל המוצאות אותם לעבר ולעתיד וכאלו אין לו להקב"ה בעולמו זולתם כמו שאז"ל שהם היו תחלת המחשבה בבריא' דכתיב בראשית ברא אלהים בעבור ישראל וכו' (ויקרא רבות פ' ל"ו) ובעבור התורה שנקראת ראשית (ב"ר פ"א). וכן אמר משל לשבלת וכו' (חזית שיר ב') כמו שיבא בפרשת העומר ב"ה. וזה מה שחייב שיושם בידה סדר הזמנים הנפלא שזכרנו בהקדמה שקדמה כי הוא גדול מעל השמים כי הוא המיוחד אליה לפי מעשי הבחירה אשר על דרך הישרות התורה מצותיה ומשפטיה. כי עקר הבחירה לא נמצאה כי אם בעבורה ולזה תתיחד בהם זאת ההנהגה כמו שפירשנו בשער ט"ו ול"א באר היטב. וכן עשה בפעל כי היא היתה המתנה ראשונ' שמסר להם בין אירוסין לנישואין כשאמר (שמות י״ב:ב׳) החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם וגו'. ביאר שייחד להם זמנים חדשים ושנים חדשים שלא כטבע העולם והוא האמת הכשר כי הסדור אשר לפי הטבע הוא התחלתו מתשרי. אמנם הסדור אשר לפי ההשגח' והוראת היכולת העליון הוא מניסן. וכבר נתבאר זה הענין משלם שם בפרשת החדש שער ל"ז ול"ח אשר מכל זה יתבאר כי מפתחות אלו הסדרים נמסרו להם ולא לזולתם וכמו שאמר (תהילים קמ״ז:י״ט) מגיד דבריו וגו'. לא עשה כן וגו':
הרביעית מה שהוא מבואר מהיות האנשים היותר שלמים להיותם משיגים בכחות היולאניותם מעותדים להעמדת השגגה והטעות בעיונים אשר לא יוכלו להמלט בשום צד ומאחר שיש במסורת זה הקביעות שרצה בו האל יתעלה מקידוש החדש וקיבוע המועדים דקדוקים רבים וחשובים קשים שאז"ל (מנחות כ"ט.) שנתקשה עליה משה עד שהראהו באצבע וכו' כמו שכתבנו במקומו היה ראוי שיסכים הש"י אל מה שיעלה מעיוניהם ומדיוק חשוביהם לא אל הזולת כי לא נתנה תורה למלאכי השרת. וכמו שהוא יתעלה העביר על מדותיו להסכים אל טבע ברואיו וענין מציאותם כן חוייב שיהיה בזה הענין הנפלא. והנה הוא מבואר שכבר איפשר לסור מני דרך בעניינים הדקים האלו לאחת מג' סבות. הראשונה שיחשוב החושב שירד לסוף אמתת החשבון ולדקות הענין ולרוב הבחינות שיש להשקיף כי כבר טעה באחד מעיוניו ועלה חשבונו פחות או יתר כענין רבי יהושע שטעה בחשבונו והסכים עם העדים שאמרו ראינוהו בזמנו ובליל עיבורו לא נראה ולא שמע לדברי רבי דוסא שא"ל עדי שקר הם איך מעידים על האשה שילדה ולמחר כריסה בין שיניה (ר"ה כ"ה.) יראה שעל החשבון סמך לא על העדים וטעה בו ולפיכך גזר עליו ר"ג שיבא אצלו במקלו ובתרמילו ביום הכפורים שחל להיות בחשבונו. והשני בשכבר יקבל ההטעאה מזולתו כההיא דגרסינן בראש השנה (כ"ב:) פעם אחת בקשו ביתוסין להטעות את החכמים ושכרו שני בני אדם בד' מאות זוז אחד משלנו ואחד משלהם, שלהם העיד עדות ויצא. שלנו אמרו לו כיצד ראית את הלבנה אמר להם עולה הייתי במעלה אדומים וראיתי שהוא רבוץ בין שתי סלעים וראשו דומה לעגל ואזניו דומות לגדי וקרניו דומות לצבי וזנבו מונחת לו בין ירכותיו והציץ בי ונרתעתי ונפלתי לאחורי ואם אין אתם מאמינים בי הרי מאתים זוז צרורים בסדיני. אמרו לי מי הזקיקך לכך אמר שמעתי שבקשו להטעות את החכמים אמרתי אלך ואודיע להם שמא יבואו בני אדם שאינם מהוגנים ויטעו את החכמים אמרו לו מאתים זוז נתונות לך במתנה והשוכרך ימתח על העמוד. *הנה יראה כי כשרבו העונות ונפלנו אל הגליות נמעטו הזכיות והיו זקני ב"ד קרובים לקבל הטעאה מאנשים רעים וחטאים כמו שכיון העד החכם הזה בחידתו זאת הנכבדת להורות הסבות שבעבורם יצאו מכלל מה שנאמר עליהם (דברים ד׳:ו׳) רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה. והנה מפני שהירח היתה סימן האומה הזאת מהטעמים שנזכרו בפרשת החודש הנזכרת, לזה כשנשאל איך ראה אותה הוא כיון אל הנמשל ואמר כי היה עולה במעלה אדומים כי ישראל אשר באקלים ההוא היו תחת יד אדום ואמר שראה הירח רבוצה וגולה בין שתי אומות כוללות והם אהלי אדום וישמעאלים והיה סבת זה כי ראש האומה הזאת דומה לעגל כלומר שמראשיתן חטאו בעגל ומשם ואילך לא סרו ממחשבת ע"א של ימיהם. ואזניו לגדי כי כמו שהגדי בקטנותו הוא טוב למאכל ועולה בשלחן מלכים וכל עוד שיגדל הולך ופוחת כך היו ישראל ראשיתן טוב למשמע אזנם כשאמרו בסיני נעשה ונשמע (שמות כ״ד:ז׳) ואח"כ נזורו אחור כי נעשו תישים גדולים ולא עוד אלא שנעשו להם קרנים לנגח בהם כלפי מעלה. וקרניו לצבי כי כמו שהיו קרני הצבי חלושות ומדי שנה בשנה הן נעקרות ונופלות כן היו קרני העוז אשר לזאת האומה כבר נגדעו ותעלולים ימשלו בם וכמו שנאמר (איכה ב׳:ג׳) גדע בחרי אף כל קרן ישראל. ועוד ראה שזנבו מונחת לו בין ירכותיו כי הוא סימן הפחד ומורך הלב בחיות בעמדם לפני הב"ח המושלים עליהם. והכלל שהאבות שקדמו הביאום אל ההכנעה והפחד בהרבה מעניניהם וגם בנפילה אל ההטעאות כולו שחשבו עליהם הביתוסים כי אין עוד נביא להגיד להם מה יענו מלאכי גוי ובראותו הרע אשר ימצא את עמו בכל זה נרתע ונפל לאחוריו ואמר שכבר נדבה רוחו אותו להפסיד הר' זוז משכירותו ולגלות אזן החכמים דכיון שלא עשה שליחותם צריך הוא להחזירם. אמנם אם אין אתם מאמינים בי בדבר החידה הרי הם צרורים בסדיני ואזכה בהם שכבר עלה בידם מה שרצו מהטעאה. והם אמרו לו שהם מאמינים אותו ומפקירים אותם אצלו דהפקר ב"ד הפקר או שנתנו לו אחרים. מ"מ כבר יראה מה שיזדמנו ב"ד אל ההטעה מזולתם ובפרט בדורות האחרונים. והשלישית שכבר ירגיש החושב שיצא מחשבון האמתי והמדוייק אמנם גזר בדעתו שהיה ראוי לשנות את החשבון ולדחות אותו מפני שום אחד מהדברים שאמרו חז"ל (סנהדרין י"א.) אם מפני האביב או התקופה או הגדיים והגשמים וגליות ישראל שנעקרו ממקומם וכו'. ולא הסכימה דעתו אל האמת כי לא היו הטעמים אשר חשבום מספיקם לדחיה זו:
והנה אחר הנחת איפשרות היציאה מהאמת לכל אחת מהג' סבות הנזכרות בזאת ההקדמה והיה הטעות אשר יפול בזה גדול השיעור עד שלא לבד יפול השיבוש בהפסד הקיבוע ההוא אבל שיחטיא הכוונה בכל הענינים הנמשכים מסדר הזמנים העבודות והקרבנות הנזכרים בהקדמה השנית יחוייב מזה שהקיבוע האמתי לא יהיה בשום זמן זולתי אותו אשר יוכל להסכים עליו דעת החכמים שבכל דור ודור כמות שהם בין שיסכימו אל האמת הברור בין שיימינו או ישמאילו לסבה מהסבות הג' שזכרנו כי הם אשר כיוונו חז"ל באומרם אפילו שוגגין אפילו מוטעין אפילי מזידין. כי הטעות בחשבון שהנחנו ראשונה הוא שוגג ודאי. והענין הב' הם ודאי מוטעין בו מהזולת וכמו שאמר העד הנאמן בקשו להטעות את החכמים. אמנם הג' הוא המזיד לא שזדו לעשות שלא כראוי ח"ו אלא שהטעות הזה כבר עשאוהו מדעתן כסבורין שהיו צריכין לטעות כדי לתקן. וכן אמר וכי יזיד איש על רעהו להורגו בערמה להוציא האב הרודה בבנו והרב בתלמידו שאע"פ שהן מזידין אינן מערימין (מכלתא משפטים פ' ד'). והכונה כ"א שהיו יודעין בהכאה ומכוונין בה לא כיוונו להרוג כ'א ליסר וכן אלו כיוונו לטעות מהחשבין אבל לא כיוונו לקלקל כי אם לתקן. ובכלן אמרו שתסכים בהם דעת עליון אחר שסדר זמנים אלו אינם אלא לצרכם ובדבר הזה התנחם ר' יהושע כשאמר לו רבי עקיבא דרשה זו והשיב עקיבא נחמתני (ר"ה כ"ה.) והכוונה כי אף על פי שיחשב לו לטעות מעשה ר"ג כבר הסכימו בו מן השמים. ועל פי הדברים האלה אמרו חז"ל תינוקת פחותה מבת שלשה שנים ויום אחד בתוליה חוזרין בת שלשה שנים ויום אחד אין בתוליה חוזרין ואם עברו ב"ד את השנה בתוליה חוזרין דכתיב לאל גומר עלי (ירושלמי סנהדרין פ"א ה' ב') הנה שבארו שהפעולות הטבעיות הנמשכות אחר תקופות השנה ימשכו אחר סדר הסכמת ב"ד שבכל דור ודור בין שוגגין בין מוטעין בין מזידין והוא דבר נפלא נמשך לסגולת המצות האלהיות ככל שאר הדברים הטבעיים הנסתרים ומפורסמין הנכנעים אליהם בלי ספק. ועל הענינים האלה אמר החכם שלמה את הכל עשה יפה בעתו גם את העלם נתן בלבם מבלי אשר לא ימצא האדם את המעש' אשר עשה האלהים מראש ועד סוף (קהלת ב'). הנה על סדר הענין הטבעי בהנהגה אמר את הכל עשה יפה בעתו כי הוא סדור נכון וקיים בלתי משתנה בעת מן העתים. אמנם על הסדור השני אשר לפי ההשגחה אמר גם את העלם נתן בלבם רצוני בלב החכמים יודעי העתים לפי התורה והמצוה כנזכר. ואמר כי בבחינת אלו השתי הנהגות ישכיל האדם מאד בעניני ההנהנה ויותרו לו ספקות עצומים במעשה האלהים עד שלא יאמר שלא ימצא האדם את המעשה אשר עשה האלהים מראש ועד סוף אבל שימצאנו ויתן לו סבה ועלה כמו שכתבנו בתחלת שער ג' הנזכר ובשער כ"ו, דרוש מאתם כי הם עניינים ביארם בס' קהלת תכלית הביאור למתבונן בהם כמו שפירשתי שם. ולדעתי זה הדרוש אשר עמדנו עליו אמרו דוד ע"ה באות למד מאלפא ביתא אמר לעולם ה' דברך נצב בשמים לדור ודור אמונתך וגו'. למשפטיך עמדו היום וגו' (תלים קי"ט). אמר שכבר יחשב בתחלת העיון שכל חפצו ורצונו יתעלה הוא בקיום ההסכמות והסידורים אשר קיים בתחלת הבריאה עם השמים ושלא ישתנו להמשך אחר שום פועל אינושי כלל כי לדור ודור תתקיים אמונתך במה שכוננת ארץ על מכוניה ותעמוד מבלי שתשתנה לשום סבה כלל. והנה מתוך דברי תורתיך האמתית מצאתי ראיתי כי למשפטיך עמדו כל באי עולם היום ההוא המיוחד שנקרא בתורה יום תרועה במה שיקבעו אותו ב"ד כפי הסכמתם ובכל מה שימשך ממנו ולפי מה שדייקו חז"ל (שוח"ט תהלים ד') מאומרו (במדבר כ"ט) לכם ולא לו ומאומרו אשר תקראו אותם במועדם כמו שאמרנו: ואמר כי הכל עבדיך לומר שעל דרך האמת אין להפלא על זה שכן יחוייב מצד היחס הצירופיי אשר להם עמו מצד היותו אדון והם עבדים משרתים אליו. ואחר שזכר זה נתן שבח ותהלה למגלה מצפוניו ומאיר מחשכי לבו באור תורתו ואמר (תהילים קי״ט:צ״ב) לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי. כי לולי שהיתה תורתך שעשועי בגרשי ממנה כל אלו הענינים מכל הצדדים שנזכרו אז אבדתי בעניי ומה עניות עניות הדעת:
וזהו השבח שסדרוהו חז"ל בתחלת המאמר שאמרו יתעלה שמו של הקב"ה שהוא משלם וגומר וכו'. ובסוף אמרו בא וראה מה כתיב יום תרועה יהיה לכם לי לא נאמר אלא לכם וכו'. והיה השבח אם על עצם החסד בעצמו ואם על ההודעה ממנו ועל שני הענינים אמר המשורר אקרא לאלהים עליון לאל גומר עלי כי מצד שהוא מסכים וגומר עמנו על זה האופן נקרא אלהים עליון על דרך שאמר (שם ק"ח) כי גדול מעל שמים חסדך כמו שכתבנו והוא מה שנמנו וגמרו שהוא משלים וגומר עם ישראל מה שהם עושים כוונו שיהיה לשון גומר משני העניינים יחד. וזה מה שרצינו אליו בזה הענין הנכבד המשותף לכל הזמנים ולכל המועדים אשר בעבורו נאמר מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קדש. אמנם מענין הספרים ומכתות המליצים זכות וחובה יתבאר במקומו בפרק החמישי ב"ה. ומעתה נבא אל המשך הדבור בכל אחד מהמועדים המיוחדים כל אחד לעניינו כפי מה שיעדתי עליהם בפתח דברי שעליהם נאמר אלה מועדי ה':
פרק ג
הפרק השני
יבאר הענינים ראוים להשים פנות מיוחדות לזאת התורה.
ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי וגו':
*אחר שהנחנו ראשונה שהיה סדר המועדים הלזה ספר זכרונות הרשום בכתב מפורש למען דעת כל עמי הארץ הפנות השרשיות באשר הם בעלי תורת מרע"ה חוייב שיונחו פרקיו בשרשים והפנות המיוחדות אליה לא בזולתם ואם היו לה הכרחיות. וזה שלא כל מה שלא יצוייר מציאות תורת אלהית זולתו הוא עקר מיוחד אליה שא"כ יהיה מציאות הטבע והיות האדם שכלי או בעל בחירה עקרים לה כיון שא"א לשום תורה זולתם. אמנם כיון שהדברים האלה הם משותפים לבעלי תורה ולזולתם מבעלי העיון ושאר האמונות הנה אינם ראויים שיושמו עקרים מיוחדים לה. ומזה הטעם הוא מבואר ג"כ כי מציאות השם ואחדותו ובלתי היותו גשם וכח בו אף ע"פ שתניחם התורה ותזהיר עליהם מאד כהזהיר על הרציחה וניאוף וזולתם הנה אינם עקרים מיוחדים לה כי כל חכמי הפילוסופים חייבו אמתתם במופתים מוחלטים עם שלא הודו בתורה האלהית. ומהראוי שהתורה האלהית הזאת והעקרים המיוחדים אליה יתהפכו יחד כהתהפך הגדר בנגדר עד שנאמר שכל בעל תורה האלהית יאמין אותם וכל מי שיאמינם הוא בעל תורה אלהית. והנה לזה לא הושמו במועדים האלה סימן ורושם מיוחד לשום אחד מהם אבל שמו אותם שזכרנו ראשונה שלא נשתתף בהם שום אומה ועיון עד שנתפרסמה התורה האלהית בעולם משתתפת בקצתם או ברובם להדמותם לאלהיות עם היות שההבדל ביניהם נכר ומבואר מהצדדים שביאר הרב המורה פ"מ ח"ב.והנה הגדול מהם והראשון לכלם הוא אמונת חדוש העולם ואמר ששת ימים תעשה מלאכה וגו'. כי עקר מה שצריך להתיחד באמתתו כל בעל דת האלהית הוא שהאל יתעלה המציא העולם כלו וחדשו אחר שלא היה ברצונו המוחלט באותו עת שעלה במחשבתו ובאותו אופן אשר ישר בעיני היוצר לעשות כי באמונה זו יכול לקבל ולקיים כל שאר העקרים אשר תניחם אח"כ ומזה הטעם התחילה התורה ממנו בלי ספק. לא כמו שכתב החכם בעל העקרים בתחלת ספרו שהסב פני הספור ההוא האלהי ושנה את טעמו אל עקר מציאות השם יתעלה ואמר כי הוא היה העקר הראשון אל התורה האלהית מה שביארנו ביטולו אלא האמת הברור שחדוש העולם בעצמו הוא העקר המיוחד אליה כמו שהזכירה אותו בפי' שאפילו נודה מ"ש שם שחדוש העולם מאין אינו הכרחי לאמונת התורה הנה חדושו באי זה אופן שירצה רצוני מהיולי קדום על כרחנו היא עקר שכל התורה כלה תלייה בו ואל החדוש הזה אשר הוא עקרי אליה תכוין בהתחלתה בו. ולזה לא דקדק הכתוב לומר בראשית ברא אלהים מאין את השמים ואת הארץ כי לא הקפיד רק בשיודע לכל שהוא ית' חדשם והמציאם להעמידם על זה התוכן שהן בו כי העושם יכול להחזירם תוהו ובוהו כאשר בתחלה והנה להיות העקר הזה מיוחד לכל המצות האלהיות כיון בתכלית הדיוק לצמצמו בהקדמתו (שמות כ׳:י״ב) למצות כבד את אביך וגו' וללא תרצח וללא תנאף ולחביריו וכו' כמו שכתבנו שם. הנה שאין לפקפק בשחדוש העולם שהשבת הוא סימנו ורושמו הוא העקר הראשון המיוחד לתורה מאלהית. ולפי שכבר ביארנו מה שבידנו בענין מצות השבת הנכבד והנורא בפרשת ויכלו שער ד' ובפרשת ויקהל שער נ"ה ופירשתי שם רוב הפרשיות הנוגעות בעניינו אקצר עכשיו בהזכיר לבד כי הוא עקר ראשון אל התורה האלהית אשר לצורך צירוף העקרים יחד מנאו הנה כי על כן נאמר בכאן שבת שבתון מקרא קדש מה שלא נאמר כן על השבת בשום מקום כי השבת הוא עצמו קדש וכל המועדים המה קרואיו כי לזה נקראים כלם מקראי קדש לא שהוא קרוי אצל קדש אחר זולתי במקום הזה שהוא קרוי עמהם לצרכם כמו שאמרנו שם. וזה מה שראוי עתה לדבר בזה הפרק:
פרק ד
הפרק השלישי
יבאר כי חג הפסח הוא המפרסם יכולתו יתעלה:
בחדש הראשון בארבעה עשר לחדש פסח ליי':
אחר שזכר העקר הראשון המתפרסם ענינו במיוחד שבקדשים שבת הוא לה' סמך שאר העקרים ואמר אלה מועדי יי' וגו'. בחדש הראשון וגו' כי אלה אשר יזכיר משם ואילך הם המיוחדים לשם מועדי והיה הראשון שבהם חג הפסח מועד צאתנו ממצרים. כי הוא המיוחד והמפורסם להודיע ולהורות שלא היה העולם ביד בוראו כמו העיר או המגדל אשר בנו בני האדם וא"כ אין בידם להרסה או להשנות דבר ממנה אבל נתברר ע"י האותות והמופתים הגדולים אשר עשה לפרעה ולכל מצרים לעינינו אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיו וכגבורותיו בשנויי הטבעים ישדדם בכמה פנים כמו שנתבארו עניינם (שער ל'ו) על סדר סימני דצ"ך עד"ש באח"ב וזולתם. *כי אמתת מציאות שני העניינים האלה רצוני אמונת החדוש ויכולת המוחלט על סדרי הטבע והתחייבם זה מזה נזכר ונתבאר בדבור השבת במה שנתחלפו דבריו בשני מקומותיו (שמות שם ודברים ה') במלות זכור ושמור ובאומרו באחד כי ששת ימים וגומר. ובשני וזכרת כי עבד היית וגומר. והיא כונת חז"ל באומרם (ר"ה כ"ז.) זכור ושמור בדבור אחד נאמרו כמו שנתבאר זה כלו בשער נ"ה. והכלל שזהו עקר שההנהגה העליונה המיוחדת אלינו כמו שזכרנו בפרק הראשון היא תלויה ומסומנת בו כמו שההנהגה הטבעית הכוללת היא מסומנת בעקר הראשון אשר לפנינו אשר משניהם הושלמה פרנסת העולם כפי הבחירה ואי אפשר זולתם עם היות שזאת השנית נתיחדה אלינו במאמר החדש הזה לכם ראש חדשים כמו שזכרנו ראשונה. ולהיות עקר זה דבר שהצלחתנו חלויה בו ראתה חכמתו יתעל' לעשות ממנו פומבי גדול שבכל שנה ושנה בראשון בי"ד בו בין הערבים יעשה פסח ליי' ובט"ו יום לחדש הזה חג המצות ליי' וגומר. ביום הראשון מקרא וגומר. כל מלאכת עבודה וגו'. והקרבתם אשה ליי' ז' ימים ביום הז' מקרא קדש וגומר. ציוום באיסור החמץ ובאכילת המצות שבעת ימים ובביטול מלאכה כדי שלא יתעסקו בדבר רק בשיתבוננו שם בינה לזכור את אשר עשה להם בצאתם ממצרים אשר לא הספיק בצקם להחמיץ עד שנגלה עליהם וגאלם ויקבעו זאת האמונה והבטחון בלבם ולא יסורו ממנה ויזבחו זבחי צדק לאל עליון גואלם. ולזה השתדלו החכמים השתדלות עצום שיגיע תועלת זה המעש' הבא עליהם במגילת ספר כתוב אל כללם הנשים והטף והאנשים אשר כגילם עד שלא ישאר בהם מי שלא ידע בכל אלה כמו שהוא מבואר מסדר ההגדה ואיו ספק שיגיע מהתעסק בעניינים ההם והתבונן בכתובים אפילו לחכמים תועלת נמרץ בהשכיל יותר במעשה יי' כי נורא הוא כמו שאמר בהגדה ואפילו כלנו נבונים כלנו יודעים וכו'. וכל המספר וכו' הרי זה משובח. וכל זה לפי שהיא הפנה היותר הכרחיית אלינו לגאולתנו ולפדות נפשנו עד ישקיף וירא ה' משמים לקיים מה שנאמר (ירמיהו כ״ג:ז׳-ח׳) לא יאמר עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם וישבו על אדמתם כי אז יהיו הענייני' האלה יותר נפלאים ויותר מפורסמים ויותר קיימים כמו שנתבאר זה הכתוב עם כוונת חכמינו ז"ל בו סוף פרשת עמלק שער מ"ב. ודי בזה למה שרצינו אליו הנה לפי שאין הכונה עכשיו רק להביא זכרונו בסדר העקרים האלו כמו שעשינו בעקר השבת כי כל העניינים הראויים אל זה המועד מהוראות המופתים המשולשים על סימניהם שזכרנו מתחלתם ועד סופם ועניני המצה ואיסור החמץ ויתר העניינים כלם ולמוד הד' בנים על סדר המקראות עם קריעת ים סוף ושירת הים עם כל הנמשכים אליהם והנלוה להם כבר נתבארו כלם יפה במקומותם על סדר השערים משער ל"ה עד שער מ' ובקשת מהם ומצאת כי תדרשנו:
פרק ה
הפרק הרביעי
ענין העומר וספירתו כי ממנו יבא לאדם הישרה בעסקיו וזה על ג' בחינות לקוחות מזאת הפרש'
כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם וקצרתם וגו':
*ואחר שני אלו העקרים נמשכה התור' לסדר הענין העצמי אליה שהוא עקר הנבואה ותורה מן השמים שנתבארה אמתתו ביום מועד אשר עמדו לפני ה' בחורב אשר בו ענו כלם ואמרו (דברים ה') היום הזה ראינו כי ידבר אלקים את האדם וחי. אלא שלמעלת היום ההוא והעקר המיוחד אליו הקדים מצות העומר וספירתו שהוא ענין נכבד מישיר אל התעוררות מעלת העקר הזה והדרכים המביאים עליו בג' ענינים. הא' בהישיר אל כוונת האדם בעבודת האדמה ויתר העסקים הזמנים אצל עסק זאת התורה האלהית וזה מפרשת העומר האומרת כי תבאו אל הארץ וקצרתם את קצירה וגומר. הב' בהישיר אל גודל התשוקה המחוייבת אל זה העסק התוריי מיתר העסקים וזה ממצות הספיר' הנמשכת אחריה האומר וספרתם לכם ממחרת וגומר. הג' בהראות שלמות זה העסק ותוארו אצל האדם וזה ממצות יום הנ' וקרבנו באומרו עד ממחרת השבת הז' תספרו נ' יום והקרבתם מנחה וגומר:
אמנם הראשון הוא להישיר האנשים וללמדם. כי עם היות שהטובות הזמניות הם הכרחיות לאלו החיים כמו שנתבאר בפילוסופיא המדינית הנה כל בעל שכל יש לו להתישר אל שתהי' כוונתו בהם לשימוש ולשרת אל העסק המיוחד המשלים הנפש כי על כן שמם אבינו יצחק תלויין ועומדים בוא"ו של ויתן לך האלהים וגומר (בראשית כ"ז). להראות שהם טפלה אל ברכותיו לא עקר אדרבה נתבאר כי ברובם כן יוסיפו להחטיא הכונה האלהית בשלימות האדם כמו שכתבנו שער כ"ד ונשלם ביאורו פרשת המן שער מ"א: גם אם ייעדה אותם התור' האלהית בשכר מצותיה בכל מקום לא להיותם עקר שכר מלאכתה חלילה רק להיות הוראת אמתת שלמותה לעולם הנעלם כי הנגלה יעיד עליו כמו שיבא בפרשת בחקותי ב"ה. גם כי משלמותה הוא שלא יחסר כל בה כי עקר השכר הוא שלימות האדם ונצחיות נפשו אמנם ימשכו ממנה על צד היותר טוב אלו העניינים החצונים אשר הם לו לעזר ולהועיל אל עקר הכוונה כמו שאמרנו כי אל ביאור זה אמר החכם עליה אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד (משלי ג'). הנה כי אורך הימים לעולם שכלו טוב וארוך הוא המכוון ממנה בעצם וראשונה כי על כן ייחס אותם אל הימין שהוא הצד היותר עצמי אל האדם והתחלת תנועותיו וכל תשמישיו. אמנם העושר והכבוד עם שהם דברים עקריים בעיני רוב האנשים הרודפים אחר הקנינים המדומים הנה הוא ייחם אותם אל השמאל לומר כי אם הם צורך מה אל הצלחת הנפש ותומכים האושר ומיפים אותו כמו שעוזרת השמאל אל הימין מ"מ הצלחת הנפש הוא העקר כמו שהימין הוא העקר והוא המבוקש בעצם וראשונ' מהחכמים והשלימים והוא מה שאמר במקום אחר לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו (קהלת י'). ירצה שדעת החכם ולבו אפי' בכל מה שישתדל להשיג הקנינים הזמניים הוא להגיע בהם אל קץ הימין והוא השלימות האמיתי. אמנם הכסיל הוא הפך זה שאפי' כשידרוש ויתור החכמה מהחכמות אין כוונתו כי אם אל מה שיגיעו לו על ידה מתועלות העולם הזה המיוחסים אל השמאל וכמ"ש (ספרי עקב פ' והיה אם שמע) הריני לומד תורה על מנת שאקרא רבי או שאעשיר וכבר דרשו חז"ל (תנחומא פ' מטות) הכתוב הזה על בני גד ובני ראובן כמו שיבא במקומו ב"ה. (שער פ"ה) *והנה לדעתי סוד הכתוב הזה וצורך העניינים המיוחסים אל השמאל לסיוע פעולות הימין וצורתם ותבניתם צויירו ונרשמו במזמור נכבד ומעולה היה המנהג לאומרו בימי הספירה והוא: אלהים יחננו ויברכנו וגומר (תלים ס"ז) שבא בקבלה שהיה מצוייר במגן דוד כדמות מנורה שלשה קני מנורה מצדה האחת והם ג'פסוקי' רצופי'. אלהים יחננו. לדעת בארץ. יודוך עמים: ושלשה קני מנורה מצדה הב' והם יודוך עמים ארץ נתנה יבולה. יברכנו אלהים. והקנה האמצעי הוא פסוק ישמחו וירננו לאומים העומד באמצע כי הוא ארוך מכלם כמשפט הקנה האמצעי. והנה יש בז' הקנים מ"ט תיבות כמספר ימי הספירה כמו שמספר הפסוקים הנזכרים היו על מספר שבתותיה והנה בהנחת המנור' למקומה ודאי היו שלשה קנים אל הדרום ושלשה כנגדו אל הצפון. ומהידוע אומרם חז"ל (ב"ב כ"ה:) הרוצ' שיחכים ידרים והרוצה שיעשיר יצפין וסימנך מנורה בדרום ושלחן בצפון. ולזה הקנים העומדים אצל השלחן הם מענין השלחן וסגולותיו ולזה תמצא ששם מבוקשיו האמיתיים והעצמיים בג' קנים אשר מצדה האחד ובחציו הראשון של הקנה האמצעי. והחצונים הזמניים בשלשה הקנים אשר כנגדם ובחציו אחרון של האמצעי. ואתה תרא' נפלאות מסדור המזמור הזה כי הזכיר הענינים הנמצאים בכל אחד מהמבוקשים האלה למספר הקנים הנזכרים והם מהות הדבר המבוקש ותועלתו וכללותיו ותכליתו כי הם ד' דברים נפרדים זה לעומת זה קנה אחד אמנם התכלית בשניהם כללו בקנה אמצעי כמשפט כל ב' עניינים הפכיים שיתיחדו באמצעיתם ובשני העניינים מתחיל מהצד החיצוני והולך אל מול פני הקנה האמצעי המשותף לשניהם וזה תוארה. הקנה הראשון מהימין הוא אלהים יחננו ויברכנו וגומר. היא מבואר כי זאת השאלה היא על הצלחת הנפש כי שם צוה ה' את הברכ' דרך סתם כמו שנאמר בברכות יעקב אבינו (בראשית כ"ז) ראה ריח בני כריח שדה וגו'. וכן נאמר (שם כ"ח) ויתן לך את ברכת אברהם ולא פירש בהם כי לא פורש מה נעש' יקר וגדולה מזה המין כי אין הפה יכולה לדבר ולפרש כמו שפירש הטובות החיצונות באומרו (שם כ"ז) ויתן לך האלהים מטל השמים וגומר. ואז"ל אין הברכה מצויה לא בדבר המנוי ולא בדבר המדוד וכו'. אלא בדבר הסמוי מן העין שנאמר יצו ה' אתך את הברכה באסמיך וגומר (ב"מ מ"ב.) והכוונה שהברכה אשר אצל הדברים אלו אינה ברכה אמיתית עד"ה אבל הברכה האמתית היא הנאמרת על הצלחת הנפש אשר הוא דבר הסמוי מן העין כד"א (ישעי' ס"ד) עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו וזאת הברכה היא מה שכוון באומרו אלהים יחננו ויברכנו והיא ודאי שאלת הימין ולזה גמר הפסוק יאר פניו אתנו סלה כי היא הנתונה באור הפנים וביד הימין כד"א (תלים מ"ד) כי ימינך וזרעך ואור פניך כי רציתם. הקנה השני מהימין הוא מה שיור' על תועלת זאת ההצלחה לחנונים ממנה ואמר לדעת בארץ דרכך וגומר. והכוונה שיגיע מאור הברכה הזאת שפע רב יגיע שיעורו אל שנדע בארץ דרכיו ודבר גדול דבר ולאו מילתא זוטרתי הוא לגבי משה כשאמר (שמות ל"ג) הודיעני נא את דרכך ואדעך וגומר. כי הוא ענין השגת אמתת הנמצאות ודרך השתלשלם אלו מאלו וכלם מהסבה הראשונ' ית' זכרו ומשם יפרד מדע והשכל להכיר דרך השגחתו ית' על ברואיו והנהגתו אותם. וההפרש אשר בה בין קצת הנמצאים לקצתם כמ"ש במעמד ההוא הנפלא (שם) אני אעביר כל טובי על פניך וגומר וחנותי את אשר אחון וגו' והוא אומרו בכל גוים ישועתך והענין שתספיק שפעת ברכתו לנו לדעת איך תתפשט הנהגת חסדו על כל ברואיו ואופן ישועתו הנמשכת לכל הגוים אשר הם חיים על פני הארץ אומה כפי ענינה וגוי גוי כמעשהו הקנה הג' מהימין והוא שיעור התפשטות הטוב ההוא על המקבלים אותו אמר יודוך עמים אלהים וגומר. וזה שכבר נתבאר בפילוסופיא המדינית שהדבר הטוב כשיהי' יותר כולל יהיה יותר טוב כמו שכתבנו בשער ס' א"כ היה מהראוי שהטוב העליון ההוא המבוקש יגיע תועלתו לכל הנמצאים איש כפי כחו עד שכל העמים יראו אור בברכה הזאת השכליית להכיר ולידע שיש סדר אחד לכל הנמצאות אשר מצד אותו הסדר הם נמצאים ומסדר חכמתו הם קיימים ועל פיו הם חיים ויגזרו חיוב גמור על עבודתו ואם שרבים מעמי הארץ טועים בהכרתו ואינם באים עד תכונתו מ"מ הכל יכוונו לאמת מציאותו יתעל' וכמ"ש המליץ ולא יחסר כבודך בעובדי בלעדך כי כוונת כלם להגיע עדך. אמנם תכלית הטוב הזה והתועלת האחרון המגיע לעצם המושגחים והמושפעים ממנו זכר אותו בראש הקנה האמצעי והוא ישמחו וירננו לאומים וגומר. ואמר כי התכלית העליון היא השמחה והערבות הנמרץ המניע מזאת הברכה לשלמים אשר ימצאו בכל אומה ואומה וכ"ש אל חכמי זאת האומה הנבחרת חכמיה חסידיה ונביאיה אשר חנן אותם רוח דעת ויראת ה' לדעת ולהכיר כי הוא ישפוט תבל בצדק ועמים במישרים כי הוא תכלית השמחה והתענוג הנפשיי אשר הוא סוף כל ההשגות ותכליותיהן כי הוא מעין שמחה ותענוג של מעלה וכאלו עליונים ותחתונים משתתפים בו דכתיב (תלים ק"ד) יערב עליו שיחי וגו':
ואחר שביארנו חצי המנור' הטהורה אשר אל הימין נבא אל חציה השנית אשר אל השמאל ונתחיל מהקנה החיצון ממנה כמו שאמרנו. הקנה הראשון מהשמאלי אשר ייחס אל המנור' עצמה יחס הכתוב הראשון שביארנו האומר אלהים יחננו ויברכנו וגו'. הוא יברכנו אלהים וייראו אותו כל אפסי ארץ. הנה בכאן תפס שם ברכה על ההצלחות הזמניות המיוחסות מהשמאל כמו שלקחה בפסוק אשר כנגדו על האמיתיות אך ביאר אותו תכלית הביאור כמ"ש וייראו אותו כל אפסי ארץ כי הוא מהמבואר כי באלו הטובות השמאליות מירא השם ומייראים כל בני עולם ובם ידין עמים כמו שהוא מבואר בפרשיות הברכות והתוכחות שבתורה. וירמיהו אמר הגידו זאת בבית יעקב והשמיעוה ביהודה וגומר (ירמי' ה'). אמר ודאי הם סכלים ובלתי מרגישים כי אם לא יראו לנפשם בהמיר ארץ ובמוט הרים בלב ימים כי יסמכו על מה שנשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ. מ"מ היה להם לירוא ממה שהם רואים יום יום מפתחות אוצרות שמים וארץ בידו ואין פותח זולתו והיה ראוי שיפיקו תמיד רצונו כדי שישמור להם אלו הז' שבועות שבין פסח לשבועות שהם עקר חוקות הקציר שבהם תלויים חייהם מנגד. והנה לז"א הקנה השמאלי הזה וייראו אותו כל אפסי ארץ כנגד מ"ש בימינו אשר כנגדו יאר פניו אתנו סלה כי השמחה הפך היראה כמו שהמבוקשים הם בעצמם הפכיים. אלא שבבחינה היות מבוקשם לעזר וסמך האמתיים כמ"ש כבר איפשר שישתתפו היראה והשמחה יחד. הקנה השני השמאלי המורה גם הוא על תועלת הטוב ההוא אומר ארן נתנה יבולה יברכני אלהים אלהינו. יאמר כי בהגיע זאת הברכה יכירו כל באי עולם כי היא ברכת אלהים אלהינו המושפעת מרום שמיו על כל הנמצאות השפלות אשר בתחתיות ארץ וכמו שהוא ענין נפלא ממנו מ"ש בקנה הימני אשר כנגדו לדעת בארץ דרכך וגו'. והוא עצמו מ"ש במקום אחר דעו כי ה' הוא האלהים הוא עשנו ולא אנחנו וגו' (תלים ק'). והכוונה כי כמו שיש כח להכיר את השם מצד החכמה המושפעת מאתו כן יש ויש מצד מה שנראה בעינינו עין השגחתו תמיד פתוחה על פרנסתנו ומחייתנו והוא ענין נכון כוון ממנו גם כן בקנה השני הזה אשר מהשמאל. ואולם הקנה השלישי השמאלי המורה על כללות הטוב ההוא ושיעור התפשטותו אל המקבלים הוא אומרו יודוך עמים אלהים יודוך עמים כלם והם המלות עצמם שתאר בהם התפשטות הטוב העליון הימיני כי השפע המושפע מאתו מגיע לכל איש ואשה צורכו ולכל בריה ובריה די מחסורה כמ"ש (שם קמ"ה) טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו עיני כל אליך ישברו וגו' פותח את ידיך וגו'. והנה תמצא שמלות פסוקי הקנים הימיניים הם קרובות למלות השמאליים לפי שהם עניינים מתיחסים זה לזה. אמנם בענין התכלית נבדלו תכלית החלוף כי האחד הוא ענין עליון רוחני מושג לנפש והשני הוא חומרי מורגש וזה כי התכלית אל שפע החכמה המאיר' מאור פניו הוא שנדע ונכיר כי תשפוט עמים מישוד הנהגה שכלית ורוחנית כמו שאמרנו וכמ"ש (דברים ל"ב) הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט וגו'. אמנם התכלית לאלו הטובות השלמיות הוא אומר ולאומים בארץ תנחם סלה כי הוא ינחם וינהלם בלחם בכל צריכהם בהיותם בארץ כל ימי הבלם. אמנם אין ספק כי אומרו ישמחו וירננו הוא חוזר לשניהם לזה כענינו ולזה כענינו ונתקשרו יחד כי למשקיפים בהם השקפה ישרה גם המה היו סבה להשגת הטוב האמתי כי ירחיקו בהם המונעים ויקריבו המסייעים. הרי תמונת זאת המנור' הטהור' אשר נתחקו בה ב' אלו העניינים אשר עליהם אמר החכם אורך ימים בימינ' בשמאלה וגו':
והנה להיות הימים האלה שמתחלת ספירת העומר ועד תשלומה בכללם ופרטם מסכימים עם כללי ופרטי המזמור הזה רצוני בהיות מספר הפחותים כמספר השבועות ומספר התיבות כמספר הימים כמו שאמרנו היה המנהג בכל ישראל לקרוא אותו בכל לילות זה הזמן סמוך לספיר' כי כמוהו ישתתפו ב' העניינים אשר לימין מנורתו ושמאל' בזמן הזה המיוחד אל הענינים הימניים מצד שהמספר הזה הוא מכוון לקבל התורה האלהית אשר נזכר' ונפקדה בסופו יום הנ' כי הוא חיינו ואורך ימינו אשר אל הימיניים והשמאליים מצד שהוא הזמן שבו יושפעו עלינו אלו הטובות הזמניות בשמור לנו שבועות חוקות קציר שבהם תלוים העושר והכבוד שהם אל השמאל. וכל זה מה שנוכל לקחת הישרתו מאומרו בתחלת זה הענין כי תבאו אל הארץ אשר אני נותן לכם וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן והניף את העומר לפני ה' לרצונכם ממחרת השבת יניפנו הכהן. באומרו אל הארץ אשר אני נותן לכם כיוון אל מה שנאמר במקום אחר (שם ח') כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה וגו'. ארץ חטה וגו' ארץ אשר לא במסכנות וגו'. ואכלת ושבעת וברכת וגו'. השמר לך פן תשכח וגו'. שהכונה בכל זה לומר שהארץ ההיא נתנה לספוק ההכרחי לבד לעזור אל ההצלחה האמתית כמו שכתבנו בפרשת המן הנזכרת. ואמר עכשיו כי לסימן זה בהגיע קציר השעורים בה לא נהנה ממנה עד שנביא ראשיתו לפני יי' כי הוא תחלת תבואותי' ויניף הכהן את העומר לפני ה' לרצון להם כדי שיתבוננו בה בינה שהכל מלפניו מוכן לפנינו לעבודתו לא בבחינת עצמו כמו שחשבו הפתאים. ממחרת השבת יניפנו ובא בקבלה האמתים (מנחות ס"ה.) שאינו זה שבת בראשית והוא ענין מעולה מאד לפי הכוונה וזה שלא ניחס שפע הטובות ההנה אל הנהגה הטבעית אשר שבת בראשית הוא סימן אליה כמו שזכרנו כמ"ש הצדוקים (שם). רק אל ההנהגה העליונ' המיוחסת אל מועד הפסח כמו שקדם. ושיעשו עליה קרבן לאמר ממך הכל ומידך נתנו לך (ד"ה א' כ"ט) ולהחמיר על ענין בחינה זו אמר ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו וגו'. כי הוא הלמוד הראוי להקדים בלי ספק. וסיים חקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם לומר כי זה המעט המובא שמה וכל אשר כגילו הוא העקר בכל אלה העניינים המדומים לא זולת ושכן ראוי שיוחק בלבם חקת עולם לדורותם בכל מושבותם בין בהיותם בארץ או חוצה לארץ. וכבר היה הענין הזה הכרת הימין באלו הטובות מהשמאל ושהראוי שתהא שמאל נדחה וימין נקרבת:
והנה צורת המנורה עצמה לפי זה דרך כלל נזכרה בשני הכתובים אשר בהם תסיים מצוה זו וקראתם בעצם היום הזה מקרא קדש וגו'. ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה וגו'. כי הנה המפרשים ז"ל נדחקו בביאור הכתוב הזה לכאן כמו שנמצא בפירושיהן, אמנם על הכוונה הזאת יבא כפתר ופרח וזה כי הכתוב הראשון יזכור קדושת היום מצד מה ושהוא יום קבלת התורה האלהית כמו שיבא אשר הוא הימין ע"ד אורך ימים בימינה אמנם שמאלה הוא מה שסמך הכתוב הב' שיבשר אותם שבקוצרם את קציר ארצם יהיה להם כדי שבעם הותר כמו שאמרנו בפירוש המזמיר והוא עצמו מאמר בשמאלה עושר וכבוד וזה הענין הראשון.
ואולם הענין הב' הוא לקוח ממצות הספירה אמר וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הניפכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה עד ממחרת השבת וגו'. כי הוא מבואר שספירת הזמן ולדבר מה יורה על הצער ההוה בהעדרו ועל התענוג המקווה בהוייתו כמו שהוא נגלה בכל ספירות ימי הטמאים והטמאות וכמ"ש (תנחומא פ' מצורע) וכי יזוב זוב דמה ימים רבים (ויקרא ט"ו) ימים שנים רבים שלשה ולפי שהיו ימי צער קורא אותם רבים. והנה לפי שיציאתם ממצרים היתה לקבל התורה האלהית דכתיב (שמות ג') בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה הישירם בזה להודיע ולזכור בכל דור ודור כי מעלה עשו בתחל' בשעת קבלת התורה והוא כי לגודל מעלתה לא קבלוה מיד כשפירשו מטומאת מצרים עד שעברו עליהם שבעה שבועות שבהם נגמרו להסיר את אלהי הנכר אשר בקרבם ויטהרו להחליף שמלותם ותכונתם כאשה זו שהיתה בזוב טומאתה. ואע"פ שפסקו דמי זובה צריכה להמתין עוד ז' ימים נקיים (ויקרא שם) ק"ו לשכינ' שבעה יובלים אלא דיו לבא מן הדין שתהיינה שבע שבתות ימים כי האלהים סייע בטהרתם כמ"ש (שמות י"ט) ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי כלומר בתנועה קלה ומהירה אשר לא יצוייר כן על המנהג הטבעי כמו שפירש שם. ובמדרש חזית (שיר ב') תני רשב"י בשעה שיצאו ישראל ממצרים למה היו דומים לבן מלך שעמד מחולי אמר לו אדוננו המלך ילך בנך לאסכולה אמר להם עדיין לא בא בני בזיוו שנשתנה מחוליו אלא יתעדן בני כשלשה חדשים ואחר ילך לאסכולה: כך בשעה שיצאו ישראל ממצרים אמרו מלאכי השרת רבונו של עולם הגיע שעה שיקבלו בניך את התורה אמר להם הקב"ה עדיין לא בא זיותן של בני משעבוד טיט ולבנים אלא יתענגו עד ג' חדשים ואחר כך אתן להם את התורה ואימתי בחדש השלישי (שמות י"ט). והוא מבואר שחסרון הזיו וחזרתו על ידי עדונם הוא היה ההכנה שתזדמן להם בזמן ההוא על ידי המעשים הנוראים שנעשו להם במרה כי מרים היו ולא יכלו לשתות שם מים עד שהורה השם עץ ושם שם לו חק ומשפט כי הוא היה הלמוד הראוי והנאות להם לפי שעתם כמו שכתבנו שם. ולרמוז אל חסרון התחלתם ושעדיין הוא דחויין מבא אל המעמד הנבחר והקדוש ההוא להזדווג עם אלהיהם המקריבם אליו תקרובת אהבה ונדבה כהקריב החתן את כלתו עד שיעברו ימי הדחיה ההיא שהמשלנוה אל ימי הלבון והנקיות. אמר וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם וגו'. כי כן ימלאו ימי הטמאים הגרושים מבית תענוגיהם. ולפי שהימים האלה לשלמי הבחינה הם ימי צער כמו שאמרנו לפיכך לא קבעו לברך שהחיינו בתחלת מספרם כי איך תברך שהחיינו האשה המגורשת מבית תענוגיה מספר ימים אדרבה קינה מבעי לה. אמנם קבעוהו תכף מלאת ימי הטוהר והשלמת המספר ביום החמשים והוא אומרו עד ממחרת השבת השביעית תספרו נ' יום כלומר שיום הגעת הכוסף המקווה הוא יום החמשים עם שמספר ימי הריחוק אינו אלא המספר אשר לפניו והוא תשע וארבעים יום או שבע שבתות כמו שהוא הענין אצל הקרבנות עצמן וכמו שיבא. וזה טעם יותר נראה ממה שכתב הרשב"א ז"ל בתשובה (סימן קכ"ו) כי מפני שיש לנו עגמת נפש במה שאין אנו מקריבים את העומר אין אנו מברכים זמן דמאי עגמת נפש יש בזה מקרבן פסח ועליית הרגלים וחגיגותיהן. ועוד דבענין הספיר' אין חלוף בין ספירתנו לספירתה. מכל מקום יש בזה הערה נפלאה אל כוסף החכמה ואל ההשתדלות העצמי הראוי לעשות בעסק התורה ולמידתה למנות ימינו ושנותינו כדי שלא יצאו לריק ולא יבלו בבהלה כמו שכתבנו בשער נ"ט. וכמו שאמרו ז"ל יהי ביתך בית ועד לחכמים והוי מתאבק בעפר רגליהם והוי שותה בצמא את דבריהם (אבות פ"א) כי עקר כל ההשתדלות וההישרה בזה הוא תכלית הכוסף: כאשר הוא בשתיית הצמא וכמו שכתוב (ישעי' נ"ה) הוי כל צמא לכו למים וגי'. ללמד כי מי שאינו בא אל הלמוד בתורת רעב וצמא אין לו שום תועלת. ולזה היתה ענין בשורה אומרו והשלחתי רעב בארץ לא רעב ללחם ולא צמא למים כי וגו' (עמוס ח'). כי מיד כשיהיו הדורות רעבים גם צמאים לבקש את דבר ה' מיד יפתח ה' להם את אוצרו הטוב ויאכלו ויותירו כדבר ה' וזהו הענין השני:
אמנם הענין השלישי הוא לקוח מאומרו והקרבתם מנחה חדשה ליי' ממושבותיכם תביאו לחם תנופה שתים שני עשרונים סלת תהיינה חמץ תאפנה בכורים לה' והקרבתם וגו', וזה כי מן ההבדל אשר בין אלו ב' הקרבנות אשר מתבואת הארץ נבוא להכיר מעלת בעלי התורה על זולתם מק"ו מהתחלתם. והוא כי בתחלת ענינם ממחרת יום ראשון של פסח הביאו את קרבן העומר שהוא הלכה למשה מסיני שבא מן השעורים והסמיכוהו חז"ל (מנחות פ"ד.) אל המקראות נאמר כאן אביב ונאמר להלן (שמות ט') והשעור' אביב והיה זה להודיע שאם כבר יצאו ישראל מכלל כל האומות שנחשבו לתבן או קש או לקוצים כסוחים ובאו לכלל תבואה הנה עדיין היו במדרגת השעורים שהוא מאכל משותף לאדם ולסוסים ולרכש. אמנם מדיין לא באו לכלל שלימותם המיוחד הנמשל לחטים שהוא מאכל האדם בייחוד. ולזה לא שייכא ברכת שהחיינו בהבאתו כי זה דרך אל שלמות לא שלמות. ולפי שכל ההתחלות קשות היה ג"כ זר מעשהו וקשה עבודתו כמ"ש במדרש (ויקרא רבות פ' כ"ת) א"ר אבין בא וראה כמה ישראל מצטערין על מצות העומר דתנינן תמן קצרוהו ונתנוהו בקופות והביאוהו לעזרה היו מהבהבין אותו באור כדי לקיים מצות קלי דברי ר"מ. וחכמים אומרים בקנים ובקלחות חובטין אותו כדי שלא יתמעך נתנוהו לאבוב ואבובו היה מנוקב כדי שיהא האור שולט בכלו שטחוהו בעזרה והרוח מנשבת בעזרה כו', נתנוהו בריחים של גרוסות והוציאו ממט עשרון שהוא מנופה בי"ג נפה:
ועתה ראה כמה ירמוז זה לקושי הנמצא בהתחלת זה השלימות באומה מיום שהחל לתת מצות בני נח עד שהיתה מטתו של יעקב אבינו שלמה וראויה לבוא אל כלל. כי העשרה דורות מנח ועד אברהם כלן היו מכעיסין לפניו עד שבא אברהם ונטל שכר כנגד כלם (אבות פ"ה). והנה כששלמו על העשרה דורות מספר הג' הרי הונפו בי"ג נפה ועדין היו בערך השעורים. אמנם לפי שכבר היתה ההתחל' יותר מחצי הכל בשכבר נפרדו בה מכלל שאר האומות היה בה כדאי שיהיו מושגחים על ידה במדרגה הדורכת מהלך השלמות. אמרו במדרש (ויקרא רבות שם) ר' יוחנן אמר אל תהי מצות העומר קלה בעיניך שעל ידה זכה אברהם ליירש את ארץ כנען הה"ד (בראשית י"ז) ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך את ארץ כנען רשב"ל אומר היא שעמדה להם בימי גדעון שנא' (שופטים ז') והנה צליל לחם שעורים מתהפך. בזכות מה ניצולו בזכות צליל לחם שעורים ואי זו זו מצות העומר. רבי שמואל בר נחמן אמר היא שעמדה בימי חזקיהו שנאמר (ישעי' ל') והיה כל מעבר מטה מוסדה וגו' וכי יש מלחמות תנופה באותו הדור אלא הוי אומר זו מצות העומר. ורבנן אמרי היא שעמדה בימי יחזקאל וכו'. הרי שהכל מסכימים שאין לבזות אותה ואין להקל בערכה מפני היותה ענין התחלה אל השלמות שהרי בה זכה אברהם אשר הוא ע"ה היה מתחילה בזה השלמות אשר בו התחיל לזכור זאת הארץ אשר עליה אמר המצוה זו וכי תבאו אל הארץ אשר אני נותן לכם וקצרתם וגו'. וכן בה זכו בכל הדורות אשר לא עמדו על תכלית שלמותם כמו שהיו בדורו של גדעון שכלם היו דומים אל השעורים והוא לבדו היה חובט חטים וכן בימי חזקיהו ויחזקאל כמו שנרמז מהכתובים שהביאו והוא רמז נכון ומבואר:
והנה עכ"פ לרמוז אל השלמות הא' ההוא בא הקרבן הזה מעומר שעורים להניף אותם לרצון לפני ה' כי הרצון השלם בתחל' סימן יפה לסוף וצוה שיספדו משם עת התחלתם עד סוף המספר הנזכר אמנה בסופו אמר והקרבתם מנחה חדשה לה' וגו'. וענין החדוש הוא קרבן שתי הלחם הבא מן החטים שעליהם נאמר סולת תהיינה לפי שכבר באו עם הסיוע האלהי הנזכר לכלל שלמותם המיוחס אל החטים המיוחדים אל מאכל האדם וכמ"ש (ב"מ קי"ד.) אדם אתם אתם קרויים אדם. שעלינו נאמר בקבלה בטנך ערמת חטים (שיר ז') ואז זכו לקבל התורה הוא הלחם אשר נתן ה' לאכלה אשר בה היו סגלה מכל העמים. ובמדרש (שו"חט תלים ב') בטנך ערמת חטים שבלת של חטים מתמרת ועולה והקנה שלה ארוך וקניה רחבים וארוכים והשבולת בראש הקנה. והקנה שלה מתגאה ואומר בשבילי נזרע השדה. והעלים מתגאין ואומרין כן. ואומרת להם השבולת הרי הגורן בא והכל יודעין בשביל מי נזרע השדה. לא עשה זמן מרובה עד שבא הגורן הקש מכניסין אותו באש המוץ זורה אותו לרוח. ומקיימין את החטים בגורן. וכל מי שרואה אותו נושקו הה"ד (תהלים ב') נשקו בר. כך אומות העכ"ום אומרים בשבילנו נברא העולם וישראל אומרים להם והלא כך כתוב (ישעיה ל"ג) והיה עמים משרפות סיד ולעתיד לבא משתיירין ישראל לבד הה"ד (דברים ל"ב) יי' בדד ינחנו. והנה זה המשל לא לגאוה וסכלות ממנו הוא נאמר רק למה שנתאמת שהתכלית המיוחד לאדם לא נזדמנה השגתו לשום איש מהמין כי אם ע"י התורה הזאת האלהית כמו שנתבאר במקומות רבים שהעכ"ום הן בערך אל התכלית במדרגת הקש והתבן כמו שזכרנו ראשונה. אמנם המתחילים מהאומה היו במדרגת לחם השעורים המנופה בי"ג נפות כנזכר. והשלמים בהם כלחם הנעשה מסלת החטים שעליה נאמר בטנך ערמת חטים ואז הגיע זמן לברך שהחיינו בלי ספק. וזה ענין נכבד מאד להכרת שלימות זה העסק ותוארו אצל שאר האנשים אשר אמרנו ראשונה. אמנם באו שתי הלחם לרמוז אל הכנתם אל שתי תורות תורה שבכתב ותורה שבע"פ כמו שבאת בקבלה עליו (שיר ד') שני שדיך כשני עפרים וגו' ונאמר (משלי ה') דדיה ירווך בכל עת ואמר בפ' שתי הלחם (צ"ד) שתי הלחם נילשות א' א' ונאפת א' א' כלומר שיתנו לב על כל אחד מהם בפני עצמה בהשגחה עצמית ומיוחדת. הנה היו שתי הקרבנות הללו רצוני קרבן העומר וקרבן שתי הלחם אצלם כעין מדרגות זו למעלה מזו להגיע אל הלחם העליון מהם והוא לחם הפנים אשר על השלחן הטהור הרומז אל מעלת התורה האלהית עם מערכות לחמיה לחמו פנים נוראים על הדרך אשר יצוה עליו אחרי כן בפרשה בפני עצמכה כמו שפי' ענינו אצל המשכן וכליו שער מ"ח. ואולם להיות הלחם ההוא סימן תכלית השלמות מה שהיתה השגתו קשה ופליאה היה ג"כ מעשהו זר ונפלא מאד דת"ר בית גרמו היו בקיאין במעשה לחם הפנים ולא רצו ללמד. שלחו חכמים והביאו אומנין מאלכסנדריאה של מצרים והיו יודעין לאפות כמותן ולא היו יודעין לרדות כמותן שהללו מסיקין מבחוץ ואופין מבפנים ואין פתן מתעפשת. והללו מסיקין מבפנים ואופין מבחוץ ופתן מתעפשת. וכששמעו חכמים בדבר אמרו כל מה שברא הקב"ה לכבודו בראו שנאמר (ישעיה מ"ג) כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו וגו'. וחזרו בית גרמו למקומן שלחו להם חכמים ולא באו כפלו להם שכרם ובאו בכל יום היו נוטלין י"ב מנה והיום כ"ד מנה דברי ר"מ. ר' יהודה אומר בכל יום כ"ד והיום מ"ח א"ל מה ראיתם שלא ללמד. א"ל יודעין היו בית אבא שב"ה עתיד ליחרב שמא ילמוד אדם שאינו הגון וילך ויעבוד ע"א בכך. ועל דבר זה מזכירין אותם לשבח שמעולם לא נמצאת פת נקיה ביד בניהם שלא יאמרו מלחם הפנים נזונים לקיים מה שנאמר (במדבר ל"ב) והייתם נקיים מה' ומישראל (יומא ל"ח.) וכזה וכזה סופר שם מבית אבטינס שהיו בקיאין במעשה הקטרת. וכל מה שיורה על זרות המלאכות ורוב האמון הנמצא בהם בכל זה הוא עדות להיוח הענינים ההם דוגמת הדבר התכליתיי המושג בטורח גדול והתחכמות עצומה. ונתברר מטוב כוונתן שהבקיאין במעשה אלו המלאכות מובטח בהם שלא יעבדו בהם ע"א אמנם האנשים הבלתי מהוגנים המטפלי' בהם הם חשודים בכך. והנה בזה כבר היו שתי קצות ההשגה הזאת שותפין בזכות המלאכה וקשיה במשפט הקצוות בזה הענין אלא שהתכלית יותר קשה וזר. והנה להיות שלשה קרבנות אלו נמשכין אחד לאחד במהלך התכלית והשלמות עד שכבר היה עניינם אחד אמרו בעשרה נסים שנעשו לאבותנו במקדש שמעולם לא נמצא פסול בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים (אבות פ"ה) והנס היה לבשורה טובה על שלמותם שלא ימצא פסול באלו השלשה קרבנות הרומזים אל תחלתם ואמצעיתם ותכליתם על דרך שהיה סימן טוב להם כל השנים שהיה עולה גורל של שם בימין (יומא ל"ט.) או שהיה לשון של זהורית מלבין (שם). והנה המפרשים ז"ל (רש"י שם) פירשו שהיה הנס בשלשה קרבנות הללו לפי שהפסול דוחה אותם לגמרי ולא יעשו עד זמן אחר כיוצא בו שהרי העומר א"א ללחיטתו ולקצירתו כי אם בליל י"ו לניסן כדאיתא במנחות (ס"ה.) כיצד הן עושין שלוחי ב"ד יוצאין מערב י"ט ועושין אותו כריכות במחובר לקרקע כדי שיהא נוח לקצור כל העיירות הסמוכות לשם מתקבצות שם כדי שיהא נקצר בעסק גדול כיון שחשכה אומר הקוצר לכל העומדים שם בא השמש אומרין לו הן בא השמש אומרין לו הן בא השמש אומרין לו הן מגל זה אומרין לו הן מגל זה אומרין לו הן מגל זה אומרין לו הן קופה זו אומרין לו הן קופה זו אומרין לו הן קופה זו אומרין לו הן. ואם היתה שבת אומר להם שבת זה אומרין לו הן אקצור והם אומרים קצור שלשה פעמים על כל דבר ודבר וכל כך למה מפני הביתוסים שיצאו למינות בבית שני שהיו אומרים שאין קצירת העומר במוצאי י"ט אלא במוצאי שבת בראשית שנאמר ממחרת השבת וגו'. הנה מכל זה שאם עבר יומו בטל קרבנו שהרי בלילה ההוא היו צריכין לדקדק כל זה השיעור כ"ש שלא יכשר בזמן אחר. ושתי הלחם ג"כ אין לו תשלומין לפי שאין אפייתן דוחה שבת ולא י"ט. (משם צ"ה:) וגם לחם הפנים אם נמצא פסול בו בשבת זו היא נדחה עד השבת הבאה שהרי א"א לסדרו אלא בשבת שנאמר להלן ביום השבת ביום השבת יערכנו וגו'. ועם שהדברים אלו דברים של טעם הם יראה שאם כדבריהם לבד כבר חוייב שיעשה כנס הזה בכל קרבן צבור כשיקרה שלא יהא לו תשלומין והיה לו לומר מעולם לא נמצא פסול בקרבן שאין לו תשלומין ולמה יזכיר ג' אלה. ולזה אני אומר שנתלוה להם הטעם שכתבתי ולכך חשבום לאחד במספר הנסים כי היה ראוי לחשבם ג' כמספרם. סוף דבר קרבן שתי הלחם הוא מהחטים ביום החמשים הוא המעיד שכבר היו המקריבים ביום ההוא יתרים במעלה על מה שהיו בתחלת המספר במדרגת יתרון הקרבן ההוא אל קרבן העומר אשר הקריבו אז מהשעורים. והנה הקרבן הבא עמהם יוכיח על זה גם כן כי הקרבן הבא עם העומר הוא כבש אחד לעולה ומנחתו שני עשרונים ועם שתי הלחם הם מקריבין שבעה כבשים תמימים ופר אחד ואלים שנים לעולה ומנחתם ונסכיהם כמדובר ושעיר עזים אחד לכפר ושני כבשים לזבח השלמי' וכבר היה קרבן זה קרוב לקרבן הנשיאים בחנכת המזבח שכבר נתבאר בשער נ"ז. ובמדרש חזית שיר ד') בכל המוספין הוא אומר (במדבר כ"ח) ושעיר עזים אחד לחטאת ושעיר לחטאת אבל בעצרת אין כתיב חטאת ללמדך שלא היה שם לא חטא ולא עון הוי שעלו מן הרחצה (שיר שם) שהיו כלם מרוחצין מן העונות כשקבלו את התורה. והנה הרל'בג ז"ל עשה זה הרושם מהיות קרבן הפסח נקרב על מצות והיות שתי הלחם חמץ שהמצה לחם שחסר תקון החמוץ כמו שהיו חסרי' ראשונה ואחר נשלמו דעותיהם כמו שנשלם הלחם בחימוצו ודידן עדיפא בלי ספק כי בכל רמזי חז"ל החמוץ לא עדיפותא הוא אלא גריעותא הוא כמו שנתבאר שם במקום איסורו. ועוד דקרבנות עומר ושתי הלחם אהדדי ראוי לדרוש:
והנה על קדושת היום הגדול והקדוש אשר בו נתנה זאת התורה בסוף ימי הספירה כאשר אמרנו אמר וקראתם בעצם היום הזה מקרא קודש יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו חקת וגו'. צוה שהיום ההוא בעצמו שנשלם מספרם ובו הקריבו שתי הלחם יהיה להם מקרא קדש כי בו ירד להם לחם קדש מן השמים אשר יאכל אותו האדם וחי לעול' והוא יום הששי בסיון שעליו אמרו רז"ל (שבת פ"ח.) ויהי ערב ויהי בקר יום הששי תנאי התנה הקב"ה עם מעשה שמים וארץ שאם ישראל יקבלו את התורה מוטב. ואם לאו וכו'. והנה יש בכאן שאלה חזקה והיא כי למה לא פירשה התורה כי היום הזה שהוא חג השבועות נזכר ונעשה לזכר מתן התורה האלהית וקבלתה כמו שחוייב ממה שביארנוהו וממה שהוחזק בידנו ממנהגנו ומנהג אבותינו בתקוני תפלותנו וקריאת פרשיותינו על הדרך שפירשה בחג המצות ובחג הסוכות וגם ביום הדין וי"ה. אלא שיש לי להשיב בזה שתי תשובות. האחד כי אין שום מבוא לתורה לצוות על זה הענין כי אם אחר קבלתה כמו שכתבו הראשונים ז"ל שאין שום טעם שיהא מציאות השם מצוה לפי שאין מצוה מבלי שיקדם מציאות מצוה כי על כן לא מנאה בעל הלכות גדולות ז"ל בכלל המצות כמו שכתב הרמב"ן ז"ל בספר המצות שלו וכן איך תצוה התורה שנחוג יום קבלתה והתחלת מציאותה אם אין אנו חייבין לשמוע בקולה אם לא בהיות זה מקובל אצלנו לאמת תחלה. והשני לפי שזכרון התורה וקבלתה אינו לזמן מיוחד כשאר ענייני המועדים הנזכרים רק מצותה בכל יום ובכל עת ובכל שעה דכתיב (יהושע א') לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה ובכל יום ויום אנו מצווין שיהיו חדשים וחביבין בעינינו כיום שנתנו בו דכתיב (דברים כ"ו) היום הזה ה' אלהיך מצוך וגו'. כדאיתא במדרש (תנחומא פ' כי תבא) ולזה צותה התורה ביום הבכורים ולענין מתן תורה סמכה על הפרסום הנכתב מפורש בפרשת בחדש הג' (שמות י"ט) אשר הוא פרסום נפלא שאי אפשר להתעלם. ושני הטעמים נכונים בעיני והנה מה שיפליג במעלת זה היום לפי הנפלאות הנראות ביום ההוא הנורא מהקולות והלפידים והדברות הנוראות אשר דבר עמנו מן השמים עם הדברים הנלוים אליהם כבר כתבנום במקומם שער מ"ד ושער מ"ה ודי עתה למה שכיווננו אליו להיות זה הפרק אחד מזה הספר שיפרסם אמתת הנבואה ותורה מן השמים:
פרק ו
הפרק החמישי ביום הדין
יבאר היות אמונה כוללת לכל האומות שיש דין למעל'. ולא נתחלפו רק בקביעת היום, ויבאר מהות זה הדין. וסדר מלכיות זכרונות ושופרות וטעם השופר, ויבאר טעם זה הדין.
בחדש השביעי באחד לחדש יהיה לכם וגו':
תניא בספרי (בהעלותך פ' וכי תבואו) והיו לכם לזכרון לפני אלהיכם אני ה' אלהיכם (במדבר י) למה נאמר לפי שנאמר דבר אל בני ישראל לאמר בחדש השביעי באחד לחדש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה מקרא קדש ואלו מלכות לא נאמר ת"ל (שם כ"ג) יי' אלהיו עמו ותרועת מלך בו הרי מלכיות ושופרות רבי נתן אומר אינו צריך שהרי כבר נאמר (שם י') ותקעתם בחצוצרות הרי שופרות. והיו לבם לזכרון הרי זכרונות. אני ה' אלהיכם הרי מלכיות. אם כן מה ראו חכמים לומר מלכות תחלה ואחר כך זכרונות ושופרות אלא המליכהו תחלה ואחר כך בקש מלפניו שיזכור לך ובמה בשופר של חירות ואין שופר אלא של חידות שנאמר (ישעי' כ"ז) והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ועדיין אין אנו יודעין מי התוקע תלמוד לומר (זכרי' ט) ויי' אלהים בשופר יתקע. ועדין אין אנו יודעין הקול מהיכן יוצא תלמוד לומר (ישעי' ס"ו) קול שאון מעיר:
*אמונת ההשגחה האלהית להיות עיניו פקוחות על כל דרכי בני אדם לדעת מעשה איש ופקודתו לתת לאיש כמעשהו בעולם הזה והבא. הנה היא מחוייבת מהשכל גם הוא הדבר הנרצה ונכסף אל כל איש ישר בטבעו. כי איככה יוכל ויראה ברעה אשר ימצא אותו מסתירת זה המשפט ואם מותר האדם מן הבהמה בחשבון מעשיו אין למה זה הוא נמצא ויוצרו מה פעל כי הכל הבל. ולהעביר זה העצב מלב האנשים אמר החכם בסוף ספר קהלת (י"א) שמח בחור בילדותך ויטיבך לבך בימי בחורותך והלך בדרכי לבך ובמראה עיניך ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט. אמר שמח בחור בילדותיך בצאתך לעולם הזה כי לטובתך נוצרת ויטיבך לבך בימי בחורותיך בצערך בכל מעשיך אשר תעשה כי יש שכר לפעולתיך והלך בדרכי לבך ובמראה עיניך. הנה בדברו לשון רבים כיון אל שני הדרכים אשר חוייב לב האדם לפנות אליהם. הדרך האחד להכין צרכיו בעניינים הזמניים בטוב לו. והשני והוא העקרי אשר יפנה אל דרך החיים האמתיים. הראשון הוא אשר נאמר עליו (משלי ג׳:ט״ז) בשמאלה עושר וכבוד. השני אורך ימים בימינה. כמו שנתבאר בפרק שקדם בענין הראשון. ועל שני העניינים האלה אמרה תורה (דברים ל') ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב כי החיים ירצה בענין חיי העולם הזה והטוב בענין העולם שכלו טוב בהחלט כי שנים אלה הם דרכי נועם להשתלם בשני העולמים וכן כל מי שעיניו בראשו ראה יראה שתי ראיות אלו בלי ספק ולזה אמר שיתבשר וידע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט כמו שהדבר נכסף ממך ומכל בעל שכל, והסר כעס (קהלת שם) היאוש הזה המשפט והעבר רעת הפקפוק והספק בו מבשרך כי מחשבות הילדות והשחרות המבטיחות שיש בית מנוס להנצל מזה הדין המה הבל. ועל בטחון זה הענין בעצמו אמר המשורר לכן שמח לבי ויגל כבודי כי לא תעזוב נפשי לשאול וגו' (תלים י"ז). כמו שמבטיח היצר הרע באומר (קהלת ט׳:י׳) כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה כי אין מעשה וחשבון ודעת בשאול אשר אתה הולך שמה ולזה המשיך ואמר (שם י"ב) וזכור את בוראיך בימי בחורותיך וגו'. כמו שפירשתי הענין יפה במקומו ת"ל. והנה האמונה הזאת כבר נתפשט לכל אומה ולשון הנמצאים היום בעולם אין שום אחד מכחישה עד שמנהג כל באי עולם לתלות עיניהם למרום לבקש דון שמים מלמעלה כשאין דין מלמטה. ואף גם זאת דדינא דארעא מוכחא על דינא דרקיעא רצוני שבבחינת מציאות דין שמים ראשונה נאמר שנמצא דין ארץ בכלל. *וזה שגזרת אמת לא תאמר רק בדבר שנתבארה אמתתו בהסכמת הענין ההוא אשר בנפש למה שנמצא כן חוץ לנפש כמו שנאמר בדין אחד חלקי שיגזור השכל בו דבר שנמצא כן כתיב בנימוס. ועל זה האופן נאמר שיש דין אמת למטה בארץ למה שהוא מסכים אל הדין הראשון הנמצא למעלה ראשונה והוא מאמר המשורר אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף (תלים פ"ה). וזה כי הדין הצומח מארץ נקרא אמת לפי שכך כתוב במרום לפני אדון השמים ב"ה כמו שאז"ל (ספרי פ' פנחס) על מאמר כן בנות צלנוחד דוברות (במדבר כ״ז:ז׳) כך כתובה לפני במרום וכאשר יבא במקומו שער פ"ד ב"ה. אמנם צדק משמים נשקף כי מה שנעשה שם לא יאמר שהוא אמת בזאת אבל שהוא צדק מצד עצמו ונכון הדבר מאת האלהים. אמנם מה שנתיחדנו בו האומה הישראלית בזה הוא בג' ענינים. האחד במה שקדמה אצלנו ידיעה זו וממנו נתפשטה לכל זולתנו וזה בהודיע אותנו בתורה האלהית בראשית ברא אלהים וגו'. כי מהיותו בורא העולם ברצונו המוחלט אחר שלא היה יתחייב שתהיה הנהגתו בצדק וביושר רצוני כמו שנתבאר בשערים הראשונים וזה מה שרצהו באומרו (במוסף לר"ה) מראשית כזאת הודעת ומלפנים אותה גליתה זה היום תחלת מעשיך וכו'. ואולם יש שני עניינים שלא נחפשטו ממנו לזולתנו כלל. האחד שאנחנו נברנו בעלי סוד לאלהינו לדעת אי זה היום עשה ה' לשבת בו על כסא דין משאר הימים ומה טיבו של דין זה כמו שיבא עניינו בקרוב כי על זה נאמר יום תרועה יהיה לכם ובאה הקבלה האמתית ופירשו (ר"ה ט"ז.) כמו שנאמר תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב (תלים פ"א) הנה שפירש מהות הענין ומי הם בעלי סודו ובריתו בו. והשני שאנחנו ולא זולתנו הם בעלי מלאכתו בזה ועל ידנו הוא נקבע יום הדין ראשונה אשר הוא תחלה וראש לכל מקראי קדש הנסמכים עליו כמו שנתבאר זה כבר בפרק הראשון אשר מזה השער. ושלשת העניינים האלו זכרם המשורר סמוכים ורצופים באומרו צדק ומשפט מכון כסאך חסד ואמת יקדמו פניך (שם פ"ט) הנה בזה הזכיר קדימת זה הענין אלינו באור פניו כי רצה בנו. אמנם על השני אמר אשרי העם יודעי תרועה. ועל השלישית אמר ה' באור פניך יהלכון (שם) כי הם המתהלכים ומשתדלים בקביעות היום ההוא וכל שאר המועדים הנמסר להם באור פניו והענין נכון ומבואר. והנה ייחוד זה היום הנודע אלינו כבר הכניסו החכם שלמה במוסריו כשזכר אופני פתויי היצר הרע אל האדם החסר הנשמע אליו והנמשך אחריו כמו שיתבאר באותה פרשה שאמר עליה הרב המורה בהקדמתו שהיא לא באה אלא לתפארת המשל והוא באמת דבר כבד שיהיה הפסולת מרובה מאד על העקר אבל נאות שיהיו לשם כוונת נכונות. ואשר נראה לפי כוונתנו הוא כי באומרו כי בחלון ביתי בעד אשנבי נשקפתי וארא בפתאים אבינה בבנים נער חסר לב בנשף בערב יום וגו' והנה אשה לקראתו שית זינה וגו' (משלי ז׳:י׳). כי כל זה הוא משל לפתויי היצר הרע ומדותיו כי היא האשה הזונה עצורת לב אשר נתן טבע ההוויה לפניו והיא אשר החזיקה בו ונשקה לו ואומרת (שם) זבחי שלמים עלי וגו'. והם הראות הפנים למעשיו ועצותיו אשר מהם נכנסה לגופה של עבירה מרבדים רבדתי ערשי ונו' נפתי משכבי וגו'. לכה נרוה דודים עד הבקר וגו' כי אין האיש בביתו הלך וגו' צרור הכסף לקח בידו ליום הכסא יבא ביתו. והכוונה לענין הנמשל שיעשה ונם יוכל כי הוא יושב לבטח כי אין האיש בביתו בענין שיושגחו מעשיו ואם יש כבר הלך לדרך רחוק כלומר שאין עתה עת האסף אל מעמד המשפט עד עבור כמה ימים וחדשים גם הנה צרור הכסף לקח בידו כלומר כי סוד זה הרצון האלהי לקח בידו ולא מסרו לזולתו והוא בואו ליום הכסא זה המיוחד לביתו להשגיח ולשפוט על המעשים. והנה אם כן עדין יש שהות לחטוא ולשוב והנה הודאת בעל דין כמאה עדים דמי ובפרק חלק (סנהדרין צ"ו:) דרשי ליה קרוב לזה הענין דוק ותשכח. והנה כמו ששמענו ממנו בכל התוליו ושקריו ורובי כזביו ראוי שנשמע ממנה בזה שלא יוכל להכחישו על כל פנים נהיה נדונים ליום הזה אשר ידע יצרנו שאין לו שום טענה להתעלם בו כמו שנראה מזאת הפרשה ממה שרמזו עם מה שתוכל לפרש בה כי יש ויש בה דברים של טעם:
והנה אחר שנתבאר שהיום הזה יום תרועה הוא יום הדין על האופן הנזכר הנה הוא ראוי שנבאר ממנו שלשה ענינים. האחד במהות זה הדין שנשפט הש"י עם ברואיו היום ומאיזה מין הוא. השני בסדר מלכיות זכרונות שופרות והתקיעות המצוות לעשות בו ביום. והשלישי בטעם זה הדין עם הנדונין בו כי בכל אחד מאלה יש מקום עיון. ואגב יתבאר טעם קביעות היום ההוא. והיותו בזמן המיוחד שנקבע ויתבאר המאמר שזכרנו עם השאר שיבאו לרגלו. *הענין הראשון במין הדין הזה ומהותו וזה שכבר נתבאר בפ"ח מהמאמר הח' מספר המדות שהקניינים אשר לאדם בהשתרר או בהשתעבד אינם עמו בשיתוף הצדק הנימוסי והדתי ושלא יאמר משפט צדק ובלי צדק בינו לבינם ושלזה הבנים הקטנים אשר הם לאדם למין ההשתרר או העבדים שהם לו ממין ההשתעבד שהם אצלו כבעלי חיים לא יכנסו עמו תחת הצדק והבלתי הצדק. והטעם כי הבלי צדק הוא אשר יקבלהו האדם מהזולת בבלתי רצין ובאלו אין שם זולת האדון שירצה או שלא ירצה כי הם אצל האב או האדון כחלק ממנו. וכבר נתבאר שם שאין אדם סובל בלי צדק מעצמו. וכתב עוד בפרק הקודם ופירש הצדק הדתי לא יפול רק על הבני חורין כי אמנם הצדק הוא לאשר לו דת ואמנם הדת הוא לאשר אפשר היות בהם חסרון משפט. והכוונה כי מי שלא יפול עליהם סבול בלי צדק מהטעמים שאמרנו לא יצדק עליהם ג"כ עשות צדק. ואלו הדברים עצמן יתבאר אמתתן מהתורה האלהית שכבר השליט הכתוב האב על בתו הקטנה למכרה ולאכול את כספה ואף כי תהיה נערה האב זכאי בקידושיה ובמעשה ידיה ומציאותיה וכל שבח נעוריה (כתובות מ"ו:) יכול למוסרה למנוול ומוכה שחין ואע"פ שצווחת לית דין ולית דיין וכן פטרה התורה האדון המכה את העבד ומת שנאמר (שמות כ״א:כ״א) אם יו או יומים יעמוד לא יוקם כי כספו הוא ואף כי מת תחת ידו אינו מומת עליו רק הוא נשפט על אכזריותו ושלוח כעסו וע"ד שאמרו (שבת ק"ה: לפנינו גי' אחרת) השובר כליו בכעס יהא בנדוי וכמ"ש דוד (שמואל ב י״ב:ה׳) חי ה' כי בן מות העושה זאת וגו'. ועקב אשר לא חמל כמו שנתבאר שם. והנה אחר שכל הנמצאים כלם הם יצירי ידיו יתעלה שמו והם אצלו תמיד כחומר ביד היוצר לעשות בו כאשר ישר בעיניו הנה הנם תחת ממשלתו אם כממשלת האב על ילידי ביתו ואם כממשלת האדון על קניני כספו והנה א"כ מה יצדק אנוש עם אל לבא במשפט עמו וכ"ש כי זה הענין נתיחדה הודעתו אל האומה הנבחרת כמו שאמר יום תרועה יהי' לכם ונאמר (תלים קמ"ז) מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום ואנשיה הם המיוחדים עמו בשני אלו התנאים המבטלים מציאות המשפט כמו שאמר בביאור (ויקרא כ״ה:נ״ה) כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים והנה כמו שלא היה להם דין בני חורין עם המצריים מכל שכן שלא יהי' להם דין ומשפט עמו וכן נאמר (דברים י״ד:א׳) בנים אתם לה' אלהיכם וגומר (שמות ד׳:כ״ב) בני בכורי ישראל ומן הראוי אין לבן דין ומשפט עם אביו ואף שיהי' הגדול כ"ש שאנחנו אצלו יתברך במדרגת הבנים הקטנים אשר הם כחלק ממנו דכתיב (הושע י״א:א׳) כי נער ישראל ואוהבהו ונאמר (עמוס ז׳:ב׳) מי יקום יעקב וגו' והנה להרגש חכמינו הקדושים מתקני התפילות ז"ל בדבר המשפט זה הענין עצמו שיערו מדותיהם וצמצמו דבריהם במה שתקנו לומר על כל סימן וסימן ממלכיות זכרונות ושופרות היום הרת עולם היום יעמיד במשפט כל יצוריו אם כבנים אם וכו'. וזה שהם ראו שאינו מן המוסר לבא לפניו במשפט סתמי כמו שהוא בין השוים בענין החפשיות אבל יבקשו מלפניו אותו הדין והצדק המיוחד אשר הזכירו החכם שם שיש לו לאדם עם שתי הכתות ההם רצוני אשר בהשתרר או בהשתעבד והוא אשר קרא אותו שם צדק לפי ההדמות. וזה שאם אין לו עמהם הצדק הדתי הכולל אינם עמו בלי צדק ומשפט מה והוא מיוחד לאדם בביתו עם אשתו ובניו ושאר קניניו. והתור' האלהית הסכימה מאד לזה כמו שנרא' (שמות כ״א:ב׳) מדיני עבד עברי ובתו הקטנה ומשפט העבדים וזולת זה כי הנה עם שאינם עמו בדיני שאר האנשים אינם נעדרי המשפט כי יש ויש סדר ומשפט שיהיו בהם לפי יחסם כמו שנתבארו כל הדברים האלה בפרשת משפטים שער מ"ו. והנה לזה מדרך המוסר כראוי להם אמרו כי היום הרת עולם והוא עדות להיותינו כלם לפניו משתי הכתות שזכרנו. אמנם הוא יעמיד במשפט כל יצורי עולם ואנחנו לא נדע איך נעמוד לפניו כי איך יאמר חומר ליוצרו הזכירני ונשפטה יחד אלא שנבא לפניו בתורת הצדק אשר לפי ההדמות אשר לבנים ולעבדים אך אם כבנים לא להגדיל בכך הפשעים כערך הבן הפושע לאביו ולא ג"כ כעבד המורד על רבו שלא נתנו למחילה כי אם בעונשים יתרים. רק לרחם ולחונן ולזה חזרן ופירשן אם כבנים רחמנו כרחם אב על בנים אם כעבדים לשתחונן אותנו כמשפט העבדים שהאדוני' המעולי' שומרים עמהם הצדק הנאות מפאת עצמם. והוא עצמו מה שתקנו בסדר הסליחות ברא כד חטי אבוה לקייה אבוהו דחאיס ואסי לכאיבה עבדא דמריד נפיק בקולר מריה תאיב ותבר קולריה והכוונה שהאב אינו מרפא מכת בנו רק מחמת רחמנותו וכן האדון אינו מתיר הקולר כי אם מצד טובו לא שהוא חייב לעשות מפאת הדין. ועל זה הדרך עינינו לך תלויות עד שתחננו ותוציא לאור משפטינו קדוש. כיונו בזה אל מה שאמרו המשורר יותר בייחוד באומרו הנה כעיני עבדים אל יד אדוניהם כעיני שפחה אל יד גבירתה כן עינינו אל ה' אלהינו עד שיחננו (תלים קכ"ג) ירצה כי כמו שהעבד עינו תמיד אל יד אדוניו או השפחה אל יד גבירתה לפי שהיד הכלי יותר קרוב אם לתת דבר שיהנו בו או להכות ולרדות ולזה אינם מביטים כי אם אל היד עצמה כן עינינו אל ה' אלהינו כי אף ע"פ שהוא יושב בשמים והוא פועל ע"י כמה אמצעיים הוא לנו הסיבה היותר קרובה במדרגת יד האדון ואין אנו משגיחי' אל האמצעיים כי ידענו שהם ככלי ביד האומן כמו שאמר כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו (דברים ד׳:ז׳). ירצה שהוא אצלם תמיד הסבה היותר קרובה בכל עניניהם אשר אליו ראוי להשקיף ולא לזולתו כי הוא באמת הפועל הקרוב. כי להוכיחם על זה נאמר (ישעיהו ט׳:י״ב) והעם לא שב עד המכהו כי הם היו שבים אל האמצעים אשר לא היו הם המכים על דרך האמת. והוא אומרו עינינו לך תלויות כעיני עבדים אשר לא יפנו לעזרה לשום צד זולתי לאדוניהם עד שתחננו בתורת חנינה ותוציא לאור משפטינו עם שאתה קדוש ונבדל מענין זה כמו שאמרנו. אבל זה ואם הוא מין ממיני הצדק והמשפט הנה לא יצדקו לפי עניינו רבים אשר אתנו ממאמרי חז"ל אשר דברו בזה כל ענייני ותכסיסי המשפט הגמור כאומרם ג' ספרים נפתחים ביום הדין של צדיקים גמורים ורשעים גמורים ושל בינוניים (ד"ה ט"ז:). והנה בצדק אשר לפי ההדמות לא יפלו אלו הכתות וכל שכן מה שאמרו (שוח"ט תלים ד') וסנהדרין של מלאכים יושבים לפניו וכו'. ועוד אמרו (שם) אלו מלמדין זכות ואלו מלמדין חובה ואין צ"ל למה שאמר (שם) יום תרועה יהי' לכם לו לא נאמר אלא לכם כמו שכתבנו בפרק הראשון אשר מכל אלו הענינים וזולתם למדנו כי הנה הש"י במשפט שלם יבא עם עמו ועבדיו והוא מצטדק עמהם לעשות משפטם כמו בשוים. אמנם זה היה על צד החסד האלהי ורב טוב אשר ראתה חכמתו שהוא צורך הכרחי להביא זאת האומה הנבחרת אל שלמותה כמו שהשלים עמה בשאר העניינים. וזה מה ששבח והודה עליו המשורר באומרו לך שמים אף לך ארץ וגומר. צפון וימין אתה בראתם וגומר. לך זרוע עם גבורה, צדק ומשפט מכון כסאך וגומר. אשרי העם יודעי תרועה וגומר (תלים פ"ט) ראה שהיה מסדר השבח וההודאה על הדבר הזה מהצדדים עצמם שזכרנו וזה כי עם היות כל בני העולם אצלו מהדברים אשר בהשתרר או בהשתעבד לא סר מבוא עמהם במשעול המשפט כאלו היו שוים ביחס. והנה על היות כלם מהדברים אשר בהשתרר אמר לך שמים וגו'. כי הוא ברא השמים והארץ ולכן הם שלו. ואמר תבל ומלואה על ארך היישוב שהוא כלו נמשך מקצה עד קצה. ואמר צפון וימין על הרוחב אשר מעוטו מיושב ורובו הרים וגבעות וימים ומדברות כי על זה אמר תבור וחרמון בשמך ירננו להודות ולשבח כי אתה עשיתם מבואר כי אשר כך להם הנם לך במדרגת הבנים אשר הם עם אביהם תחת ההשתרר. ועל היותם אצלו תחת ההשתעבד אמר לך זרוע עם גבורה תעוז ידך וגומר. כי אע"פ שיונח שלא היית אתה המוליד והמהוה אותה מה שא"א עדין היה לך עליהם אדנות עצומה מצד כי לך זרוע עם גבורה לכבוש תחת ממשלתך כל היצורים ואין מציל מידך וזה הכח לא יופסק לעולם אבל הוא הולך וגדול כי תמיד תעוז ידך תרום ימינך. והנה כל הנמצאים אצלך הם כעבדי' המחוייבים להכנע ולהשתעבד לפניך איש איש ממקומו ומי זה מכלם ערב אל לבו לגשת למשפט עמך. ואתה ברחמיך ובגודל חסדך לא כן עשית אבל קבעת צדק ומשפט מכון כסאך ביום הזה הנכבד שישבת לכסא להשפט בצדק עם עבדיך ויצורי ידך. הנה באמת לא נתחייבת מן הדין אבל חסד ואמת עשית לברואיך אלה ועל כלם אל עמך יחידי סגולתך אשר הודעתם הסוד הנפלא הזה אשר עליו סיים אשרי העם יודעי תרועה וגומר. ירצה אשריהם ומה טוב חלקם וגורלם במה שנתפקחו עיני שכלם לדעת סוד התרועה הזאת אשר עליו אמר בתורה יום תרועה יהי' לכם כי בכך ה' באור פניך יהלכון לתקן עניינם להזמין זכיותיהם ולהגיש עצמותיהם מה שלא יתיישר השכל האנושי מעצמותו מהטעמים שזכרנו ומהראוי בשמך יגילון כל היום ובצדקתך ירומו כי תפארת עוזמו אתה וברצונך תרום קרננו להשמיע קול התרועה הזאת במחנה העברים אשר לא נשמע כמוהו בכל הגוים והנה היה השבח הזה ממין מה שכתבנו למעלה בפרק האחד באומרו (שם קי"ט) לעולם ה' דברך נצב בשמים ונו' עד למשפטיך עמדו היום וגומר. או הוא כעינו. וכל זה מה שנתקיים מאד במאמר שזכרנו ראשונ' והדומים אליו המזכירים סדר מלכיות זכרונות ושופרות. ואמרם (ספרי בהעלתך) המליכהו תחלה ואח"כ בקש מלפניו שיזכור לך שיראה שאין רצונו לרדות בנו כעין האדון המושל בקניינו ולא כיוצר העושה חפצו במעש' ידיו כי אם כמלך המעולה שממליכין אותו ברנונם ויש לו עליהם סגנון מלכות להעמיד אותם במשפט ישר שנאמר (משלי כ״ט:ד׳) מלך במשפט יעמיד ארץ כי כן אנחנו נמליך אותו תחלה ואח"כ נזכור לפניו זכיותינו בתרועה וקול שופר כלומר שלא יוכלו להתעלם מהם וישמרו לנו עכ"פ חוקי המלכות בלי שום עול ולזה מה שהקפידו חז"ל (ספרי בהעלתך) לפי שנאמר זכרון תרועה וגומר ואלו מלכות לא נאמר ת"ל ה' אלהיו עמו ותרועת מלך בו כי ענין המלכות הוא העקר הגדול בזה. אמנם רבי נתן מצא הכל בכתוב אחד ותקעתם בחצוצרות הרי שופרות והיו לכם לזכרון הרי זכרונות אני ה' אלהיכם הרי מלכיות. אמנם הכתוב סדר אותם על הסדר הטבעי לפי מחשבת הפועל שהתכלית הוא העולה בלבו תחלה ואחר כך מסדר הדברים המגיעים אותו ראשון. וכן בכאן השופר קודם כי הוא הזכות הקודם אם מעקידת יצחק אם מקבלת התורה ואחר מציאות הזכות יתכן זכרונו והגעת תועלתו ואחר יחשוב לפני מי ראוי להביא זכרונו כי אם לפני מלך המשפט כי שום נשים עלינו מלך להביא זכיותינו לפניו. *אמנם בשעת מעשה חוייב להפך הדבר לפי שכל מה שבא במחשבה תחלה הוא באחרונה במעשה כמו שכתב זה החכם בפרק שביעי מהמאמר הג' מספר המדות וכן בסוף המאמר השני מהשמע אמר אמנם היה זה ממה שהית' התחלת המחשבה בלתי התחלת ההויה וכו'. וכבר נתבאר זה יותר אצל עצת יוסף לפרעה שער כ"ט ולזה חוייב שתיעש' ההמלכה תחלה ואחר כך יבא הזכרון ותבלית הכל הגעת הזכות. כמו שצריך הבנאי להקדים במעשה האבנים והעצים למציאות הכותל עם שבמחשבתו קדמה הכותל ואחר באו העצים והאבנים. והוא אומרו מה ראו חכמים לומר מלכיות תחלה ואחר זכרונות ושופרות אלא המליכהו תחלה ואחר כך בקש מלפניו שיזכור לך והיא כוונה נמרצת בחכמה ותבונה. והנה יתר דברי המאמר הנזכר יתבארו בענין השני הבא בסמוך כי הם ממינו. ומ"מ ביררנו מהות המשפט הזה שהאל יתעלה נשפט עם ברואיו וקנייניו כי הוא על שני פנים. האחד מה שיש לנו עמו לפי הדרך הטבעי והוא הצדק אשר לפי ההדמות וזהו לבדו אשר נוכל לתבוע אותו ממנו מן הדין כמו שתקנו אנשי כנסת הגדולה אם כבנים אם כעבדים וגומר. והשני והוא המשפט אשר בין השוים והוא אשר חנן אותו אלינו ברוב חסדו ואמתו כי עליו אמר המשורר צדק ומשפט מכון כסאך חסד ואמת יקדמו פניך הכל כמו שביארנוהו. והנה אחרי שכתבנו ענין המלכות תחלה ותוכן משפטו שהוא הענין הראשון שיעדנו נבא אל סדר התקיעות הנעשות במלכיות זכרונות ושופרות: