עצי חיים על מועדים· רבי חיים צבי טייטלבוים
עצי חיים על מועדים - לשבת הגדול
א) כתב הטור או"ח [סי' ת"ל] שבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול והרבה טעמים נאמרו ונשנו מדוע יקרא שבת הגדול וגם אני אענה חלקי בס"ד והנה בהפטורה לשבת הגדול כתיב הנה אנכי שולח לכם את אלי' הנביא לפני בא יום ה' הגדול וגו' והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם וצריך ג"כ לבאר מדוע יקרא יום ההוא יום הגדול גם הלשון והשיב לב אבות על בנים צריך הבנה ונראה עפימ"ש אא"ז זצלל"ה ביש"מ פ' חקת כי הענין בכל המצות יש תיקונים וכל התיקונים הם ע"י הכוונות ולפי"ז יעלה על הדעת שאותן שאינם יודעים לכוון אינם פועלים כלום בעשיות המצות ח"ו והס שלא להזכיר כי אמנם דבאמת עיקר תיקוני המצות הם ע"י הכוונה הראוי' בקשר מדות עליונות אך מחסד הי"ת שאם אחד עושה מצוה כראוי' כבר עשה סולם לכל העושים מצוה ההוא עכ"ד עיי"ש ויש לפרש בזה משה"כ ויקרא משה לכל זקני ישראל ויאמר אליהם משכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם וגו' והקשו המפורשים למה קרא להזקנים דייקא עוד יש לדקדק מה שפי' בת"א למשפחותיכם לזרעיתכון וקשה הא הפסח נאכל למניו אפי' אם אינו מזרעו ולהנ"ל יתבאר כיון דתיקונו המצות וכוונותי' אי אפשר למוסרם כ"א לזקני ישראל היינו ראשי הדור הראוים לבוא בסוד ה' ולכן קרא משה לזקנים דייקא לאמור להם בלחישה כוונותי' וסודותי' של מצות קרבן פסח אשר הקריבו בנ"י בעת ההוא את הפסח במועדו ובזה כל בני ישראל שוחטין את הפסח על הכוונת שכיונו הם ודי בזה לצאת ידי חובת כולם כאמור אשר אפי' אם אחד מכווין כבר עשה סולם לעלות במעלות על מזבח ה' את קרבן ה' וזה האמור ג"כ בת"א לזרעיתכון ר"ל אפי' לדור אחרון בנים אשר יקימו אחריהם אם ח"ו לא יהי' מי אשר ימצא חקר א' לכיון במדות עליונות בכל כוונתי' הראוי' לתת מבית המלך אל הקדש פנימה במצוה ההוא עכ"ז אך במה אשר הזקנים שבדור ההוא יכלו לעשות את הפסח בכל כוונתי' כבר יוכלו בניהם לסמוך על שלחן אביהם אשר כבר הכינו להם מדר דר:
והנה איתא במס' סוכה דף כ"ח אמרו עליו על ריב"ז כו' לא הניח דבר גדול מעשה מרכבה דבר קטן הויות דאביי ותמהו בזה המפורשים דאיך יקרא להויות דאו"ר דבר קטן ופי' בנוע"מ פ' בראשית דבר גדול שמדבר בגידולי של עולם גדול אדונינו ומהולל מאוד והויות דאו"ר הגם שבעצמם הם גדולים אבל מדברים בעניני אדם שהוא קטן עיי"ש ויתבאר דברי הכתוב הנ"ל הנה אנכי שולח לכם את אלי' הנביא לפני בא יום ה' הגדול דהא לעתיד לבא ב"ב בעת אשר יתגלה לנו אלי' הנביא מבשר טוב מצמיח ישועה ויתמלא הארץ דעה וכל העולם יכירו וידעו האיך ומה נעבוד את ה' בכל הכוונות והתיקונים לתקנם כראוי ולכן הכי יקרא שמו יום הגדול כיון שנוכל אז לתקן ולכוין בכל הכוונות ושיהא נעשה ע"י כל התיקונים וזהו נקרא גדול שהם דבריו של גדול בתיקונו עליון מעשה מרכבה הנעשות ממעל מה שאינו נראה כאלו נעשה ממעשה אדם ואז יהי' והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם ר"ל כאשר אבותינו הקדושים אשר לבם כלב הארי וכליותיהם יועצים חכמה והשיגו במעלת התורה והמצוה בכוונה ותיקון הראוי כן בניהם אחריהם בעת ההוא כאשר יזרוז ה' אור לישרים יעלו מעלה ראש ולבם יערכו על אבותם שהם ישיגו ג"כ כאשר אבותינו חכמו והשכילו הכל בלב מדע והשתא נכון הטעם שקורין שבת שלפני הפסח שבת הגדול לפי שפסח מצרים מקחו בעשור ואז הי' חל בשבת וכבר מבואר אשר לזקני הדור נמסר אז כוונותי' וסודותי' כדי לעשות התיקון והייחוד כראוי ולכן נקרא שבת הגדול דהא התיקונים הנעשים נקראים גדול שהם מדברים מעניינים של גדול פנימיות התורה היינו מעשה מרכבה ולכן ג"כ המנהג שקורין הפטורה וערבה בשבה"ג לפי שסיים דברי הכתוב שם הנה אנכי שולח לכם וגו' וכימי צאתנו ממצרים יראנו נפלאות לגלות לנו סתרי התורה במהרה ועי' עוד מ"ש לפרשת החדש טעם למה נקרא שבה"ג:
ב) ויאמר לאברם ידע תדע וגו' ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה וגם חת הגוי אשר יעבודו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול והקשה הרמב"ם ] בפ"ו מה' תשובה[למה נענשו מצרים הלא קיימו בזה גזירת הקב"ה ועבדום וענו אותם עיי"ש ובהראב"ד מה שתי' וכזה קשה ג"כ במאי דמבואר בסנהדרין דף צ"א דמה שזכו ישראל בביזת מצרים הי' חלף עבודתם ממה שנשתעבדו בהם וכמאמר גביהא בן פסיסא עיי"ש וקשה ג"כ הא משעובדים היינו להם עפ"י חק וגזירת המלך מלכו של עולם גם לפרש משה"כ ויהפך לבב פרעה ועבדיו אל העם ויאמרו מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדנו ופירש"י ויהפך נהפך ממה שהי' שהרי אמר להם קומי צאו מתוך עמי ועכשיו נהפך לרדוף אחריהם בשביל ממונם שהשאילום והקשה בפר"ד [דרוש חמישי] דמשמע מדברי רש"י ז"ל דמה שנהפכו לרדוף אחריתם הוא דוקא בשביל ממינם ואלמלא הממון לא הי' רודפים אחריהם והפסוק אומר מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדנו דמשמע דמה שרדפו אחריהם משום שהי' רוצים להשתעבד מהם ולא בשביל ממונם עיי"ש:
ונלע"ד דהנה בש"ע חו"מ סי' רמ"ו בהגה"ה האומר לחבירו אכול עמי צריך לשלם לו ולא אמרי' מתנה קא יהיב לי' ובמהרי"ט חלק אה"ע סי' כ"א הקשה על האי דינא מהא דאיתא בחולין דף קל"א הרי שאנסו בית המלך גורנו בחובו חייב לעשר משום דקא משתרשי לי' והייני משום דנהנה והקשו בתוס' שם א"כ מתנות כהונה שאכלן אמאי פטור הא משתרשי לי' שבמקום זה לא אוכל דבר אחר ותי' דלא דמיא דאע"ג דאוכלן אפשר שהי' מתענה עיי"ש ומ"ש באמר לחבירו אכול דלא מצי למימר הייתי מתענה ותי' בקצה"ח ובנתה"מ שם שודאי אאכילה חייב משום דנהנה ואע"ג דהי' מתענה טפי עדיף לי' אכילה אלא דגבי מתנות כהונה אינו חייב על הנאתו משום דהוי ממון שאין לו תובעין אלא היכא דמשתרשי לי' עכשיו חייב לשלם עבור הריוח הפירות שבביתו וברשותו והביאו ראי' לזה מהרמ"א לקמן סי' שס"ג עכ"ד בקיצור עיי"ש ונמצא מזה דאפי' היכא דנתן רשות לחבירו לאכול היכא דנהנה חייב לשלם ולפ"ז יש לומר דאע"ג דהקב"ה גזר עלינו ועבדים וענו אותם ארבע מאות שנה מ"מ לא הוי יותר מאלו נתן לחבירו רשות לאכול והא נהנו המצרים מעבודתם כמאמר הכתוב ויבן ערי מסכנות לפרעה ולכן כיון שנהנו חייבים לשלם ממון לנו חלף עבודתינו וכן גם עבור זה נתחייבו המצריים בעונש היינו מה שחייבים להקב"ה על ששעבדו בנו והתשלומין להקב"ה הוא בעונש גופם ולכן עשה ה' בהם שפטים:
ובזה יש לפרש דברי הכתוב קדש ישראל לה' ראשית תבואתה כל אוכליו יאשמו רעה תבא אליהם נאום ה' ובקידושין דף נ"ג דראשית תבואתה היינו תרומה דאיתא שם והרי תרומה דאיקרו קדש כדכתיב קדש ישראל לה' ראשית תבואתה והנה דקדק בפר"ד [דרוש ששה ועשרים] מה צורך להמשיל את ישראל לתרומה גם מה שסיים הכתוב כל אוכליו יאשמו רעה תבא אליהם כפל הדברים ל"ל ולהנ"ל יש לומר דה"פ קדש ישראל לה' ראשית תבואתה דאע"ג דאיקרי ישראל לענין זה כתרומה שאין לו תובעין כיון דנתן הקב"ה רשות להשתעבד בישראל והו"ל כאלו אמר לחבירו דור בחצירי דמבואר ברמ"א סי' שס"ג סעיף יו"ד דפטור להעלות שכר מ"מ הא שם מיירי בגברא דלא עביד למיגר וא"כ לא נהנה במה שדר בחצר חבירו כמ"ש בקצה"ח סי' רמ"ו אבל המצריים כיון שנהנו צריך לשלם ממון לישראל ונתחייבו בעונש גופם להקב"ה והיינו שאמר כל אוכליו יאשמו כיון שאכלו היינו שנהנו כמו שדרשו חז"ל בסנהדרין דף ק"ד אוכלי עמי אכלו לחם ה' לא קראו דקאי על שונאיהן של ישראל שהנאה להם כאכילה כשנוזלים את ישראל עיי"ש לכן יאשמו צריכון לשלם לישראל ורעה תבא עליהם בעונש גופם להקב"ה וזש"ה תהלים ע"ט שפוך חמתך על הגוים אשר לא ידעוך ועל ממלכות אשר בשמך לא קראו כי אכל את יעקב וגו' והקשו המפורשים כפל הטעמים אשר לא ידעוך וגם כי אכל את יעקב ולהנ"ל יתבאר דאע"ג דהגוים לא ידעו את ה' מ"מ כיון דהכל הוא מגזירות השי"ת כדכתיב הוי אשור שבט אפי' שהי' שלוחים של הקב"ה להזיק ח"ו א"כ בהכרח עשו ולמה יענשו ממרומים אך כיון דאכל את יעקב היינו שנהנו בזה כאכילה לפיכך נתחייבו בעונש ועיי' בתפלה למשה פ"ג: והשתא נבא לבאר דברי רש"י הנ"ל שפי' שנהפכו המצריים לרדוף אחר ישראל בשביל ממונם ובקרא כתיב שרדפו אחריהם להשתעבד בהם ויש לומר דהנה פרעה סבור שאינו מגיע לו עונש על שיעבוד בישראל כיון שנגזר עליהם כך מאת הקב"ה והגם שנהנו ממלאכתם במה שבני להם ישראל ערי מסכנות מ"מ הא מבואר בגמ' סוטה דף י"א מאי דכתיב את פיתום ואת רעמסס רב ושמואל חד אמר פיתום שמו ולמה נקרא רעמסס שראשון ראשון מסרוסס וחד אמר רעמסס שמה ולמה נקרא פיתום שראשון ראשון פי תהום בלעו עיי"ש א"כ דמה שעשו ישראל ובנו ערים מסכנות לפרעה מסרוסס ונבלע בתהום ולא נשאר להם שים הנאה וע"כ חשב פרעה דסוף סוף שלא הי' לו הנאה ולא משתרשי לי' מאומה וגם שעשה ברשות כיון דנגזר עליהם לכן אינו חייב לשלם עבור שנשתעבד בהם וגם אין מגיע לו עונש אך חשב פרעה כיון שהשאלו המצריים כספם וזהבם לישראל ופירש"י וישאלום וינצלו את מצרים אף מה שלא הי' שואלים נתנו להם אתה אומר אחד טול שנים עיי"ש והנה מבואר בסי' שס"ג סעיף ח' דהא דאמרי' דכשהחצר אינו עומד לשכור אין צריך להעלות לו שכר דוקא שלא גילה הדר בדעתו שהי' רצונו ליתן לו שכר אבל אם גילה בדעתו צריך להעלות שכר עיי"ש והנה הי' ירא פרעה לנפשו עבור זה כיון שהשאילום אף מה שלא הי' שואלים מהם ואם לא ירדפו אחר ממונם ליטול מהם בחזרה את ממונם פן עי"ז היא כאלו גילו בדעתם שרצונם לעלות להם שכר וא"כ אפי' אם לא נהנו מעבודתם כיון שמה שעשו ישראל שם מסרוסס ופי תהום בלעו מ"מ הם מחויבים לשלם בממון ועונש גופם וזה שפירש"י שנהפכו המצריים לרדוף אחר ממונם היינו שחשבו אולי אם ירדפו אחר ממונם להראות אשר רק בתורת שאלה בא לישראל ממונם עי"ז יוכלו שוב להשתעבד בהם ולא יתחייבו לשלם להם בממונם וגופם כיין שלא גילו שרצונם להעלות שכר וא"ש דמה שכתיב שרדפו אחריהם כדי להשתעבד בהם אחד הוא עם מה שפירש"י שנהפכו מצריים בשביל ממונם דהא אם יטלו ממונם שוב יוכלו להשתעבד כנ"ל אך כיון דפרעה השתעבד בהם להנאתו ומאת ה' היתה זאת שלא ישאר בידיהם ולא ירוויחו ממעשה ידי ישראל על כן לא אמרי' דהוי כאלו לא נהנו כיון שהם כוונו להנות מהם ולכן נתחייבו המצריים לדונם בממון ועונש ושלם ה' לעושי רע כרעתם ונפרע לנו מצרנו והושיע לנו:
ג) קדש לי כל בכור וגו' ייאמר משה אל העם זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים מבית עבדים כי בחזק יד הוציא ה' וגו' והגדת לבנך ביום ההיא לאמור בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים והי' לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך וגו' כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים וגו' ויש לדקדק טובא במקראי קודש אלו [א] מה ענינו זכור את היום הזה למה שלפניו קדש לי כל בכור [ב] כפל הלשון אשר יצאתם ממצרים ומבית עבדים ] ג[כי בחזק יד הוציא ה' ומשמע דמשו"ז צריך לזכור יותר וקשה מאי נפ"מ לן מזה אם יציאתנו ממצרים ברצון עצמו מאת פרעה ששמע בקול ה' או אם הי' בהכרח ואגב אונסא שלח את בנ"י מארצו סוף כל סוף עלינו לשבח לה' שהוציאנו ממצרים [ד] בעבור זה ופירש"י ז"ל בעבור שאקיים מצותיו וכו'
וצ"ב [ה] עשה ה' לי ופירש"י רמז תשובה לבן הרשע לומר עשה ה' לי ולא לך שאלו היית שם לא היית כדאי ליגאל ויש להבין מנ"ל דלשון לי משמע ולא לו הא יש לומר דלי קאי על הכלל כלו וגם הרשע אם הי' שם ג"כ הי' נגאל גם להבין הכתוב אנכי ה' א' אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים ופירש"י כדאי הוא ההוצאה שתהא משועבדים לי ויש להבין מאי שייכות זל"ז, וגם כאן קשה כפל הלשון מארץ מצרים ומבית עבדים ורש"י הרגיש שם בדבר עיי"ש גם להבין סמיכות הכתוב אנכי וגו' ולא יהי' לך א' אחרים וגו' גם לפרש דברי המד"ר [בא פ' ט"ו] כה אמר ה' בני בכורי ישראל וגו' ותמאן לשלחו הנה אנכי הורג את בנך בכורך אמר הקב"ה לפרעה הרשע אי אתה יודע כמה חבבתי את הבכורה שכתבתי בתורתי לא תעבוד בבכור שורך וכל ווי שהוא עובד בו לוקה ואתה שלחת ידך בבכורי דין הוא שתלקה וכו' עיי"ש ויש להבין הדברים האיך שייך דין בכורה בכל ישראל אשר בעבור זה הכה ה' כל בכור בארץ מצרים וגו':
והנראה לע"ד עפי"מ שכתבו המפורשים הטעם שהקב"ה דלג על הקץ שאמר לאאע"ה ועבדים וענו אותם ארבע מאות שנים אבל לא הי' כי אם רד"ו שנה עפי"מ דקי"ל דהקדש חמץ ושחרור מפקיע מידי שיעבוד והקב"ה הקדיש את בנ"י לעצמו ולכבודו כדכתיב קדש ישראל לה' וע"כ ההקדש הזה מפקיע מידי שעבוד מצרים ועיין בשמחת הרגל [מהחיד"ה זלל"ה על ההגדה] שזהו הרמז בסימן קדש ורחץ כנ"ל כי ישראל קדושים הם והקדש מתיר אף מפקיע מידי שעבודם עיי"ש והנה בספר תורת משה מהחת"ס ז"ל פ' וארא כתב דלכאורה קשה על מה דאיתא בזוה"ק דשיעבוד ארבע מלכיות משלים הקץ מנין ארבע מאות שנה דזהו לכאורה נגד הגמ' שאמרו חז"ל דבעון שנאת חנם נחרב בית שני וגם בבית ראשון נתגלה עונם ועי"ז נחרב נוהו וכמבואר בגמ' ובמדרשי חז"ל והאיך אמרו דשעבוד מלכיות נצרך להשלמת מנין ת' מאות שנה שנגזר על אבותינו ולהנ"ל ניחא כיון דהטעם שיצאו אבותינו ממצרים קודם זמנו מכיון שהקדש מפקיע מידי שיעבוד ואך כל זה אם ישראל קדושים גדורים מעריות ופרושים מטומאות ממאכלות איסורות אז נקראים קדושים אבל לא אם חלילה מחללים עצמם מקדושתן חזרו בגולה כי אין מי ובמה שיפקיע עצמן משיעבודן ולזה שיעבוד מלכיות משלים גלות מצרים וז"ש ]פ'
שמיני[כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים [אבל בתנאי] והייתם לי קדושים עכ"ד [והרחבתי דבריו בביאור יותר משלי כפי הצורך לעניננו] ובזה נ"ל לפרש סמוכות הכתובים ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה וגו' ור"ל כי אם תהי' קדושים אז תשבו לבטח בארצכם ולא תקיא הארץ אתכם אף אם עוד לא נשלם הזמן שיעבוד משום דההקדש מפקיע אותו כי אם ח"ו תחללו קדושתכם אז שוב שנית חוב מוטל עליכם לפרוע שטר שיעבוד גזירה קדומה של הארבע מאות שנה כנ"ל:
ויתבאר בזה היטב דברי הכתוב מה שאמר הקב"ה למשה עתה תראה אשר אעשה לפרעה כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם מארצו ופירש"י עתה תראה העשוי לפרעה תראה ולא העשוי למלכי שבעה אומות כשאביאם לארץ ויש להבין מה שאמר ע"ז כי ביד חזקה ישלחם וגו' דמאי שייכות זל"ז דמשמע דזהו נתינת טעם על מה שלא יבא משה לארץ ולהנ"ל ניחא דהנה בישמח משה (פ' בא[מביא המדרש שאמר משה לפרעה אין אנו יוצאין מכאן עד שתאמר הרי אתם בני חורין ופירשו המפורשים משום שהי' באמצע הזמן של ארבע מאות שנה ולכך הי' צריכון לשחרורו וביש"מ הקשה ע"ז דאכתי לא הועילו כלום בשחרורו כיון שהי' מוכרח לשלחם ולשחררם ואונסא כמאן דלא עביד ותלוהו ויהיב לא מהני מידי ותי' עיי"ש והנה במדרש [הובא בפר"ד דרוש שמיני] אלמלא הי' משה רבינו נכנס לא"י לא הי' נחרב בית המקדש ולא הי' אומה ולשון שולטת בישראל והשתא ניחא שפיר דהא לפי מה שכתבנו לעיל טעם על יציאת מצרים קודם זמנו מכיון שהקדש מפקיע מידי שיעבוד וממילא דאם ח"ו יחללו מקדושתן הוצרך לשיעבוד מלכיות להשלים הזמן ת' שנה וע"כ לא הי' יכול משה לבא לא"י כי אז לא הי' יכולה להתקיים גזירה הקדומה של ת' מאות שנה והנה אם השחרור של פרעה לא היתה ע"י כפי' רק ברצון הטוב לא הוצרך לשיעבוד מלכיות אף אם ח"ו נתחללו מקדושתן כי אז בלא"ה הי' פטורין מהשיעבוד כי כבר נשתחררו ויצאו חירות עולם ע"י שחרור רק כיון שהי' ע"י כפיי' והשחרור לא הועיל דאונסא כמאן דלא עביד והוצרך לטעם שההקדש מפקיע מידי שיעבוד וממילא דהוצרך לשיעבוד מלכיות וזש"ה עתה תראה אשר אעשה לפרעה אבל בכיבוש שבעה אומות אי אתה רואה שלא יכנס משה רבינו לא"י והטעם לזה כי ביד חזקה ישלחם ר"ל שישלח פרעה את בניי ביד חזקה ע"י כפיי' ובאונס וע"כ לא מהני מעשיו והוצרך לסוף להשלמת הזמן ע"י שיעבוד מלכיות ומשו"ז לא נכנס משרע"ה לא"י והבן:
ובזה יש לומר טעם לשבח מדוע קרא לבנ"י בני בכורי כיון דכל הטעם דיצאו קודם זמנם דהקדש מפקיע מידי שיעבוד והנה שיטת רש"י בגיטין דף מ' דרק קדושת הגוף יכול להפקיע מידי שיעבוד אבל לא קדושת דמים וע"כ משום זה קרא הקב"ה לבניו בני בכורי ישראל ר"ל כי קדושת בכור יש להם היינו קדושת הגוף ומפקיע מידי שיעבוד וכבר ידוע מדברי הפר"ד כי טענת פרעה בזה הי' כי עוד משועבד להם בנ"י עד תשלום ארבע מאות שנה וא"כ אח"כ כשקרא להם הקב"ה בני בכורי ישראל והם קדושים בקדושת הגוף שמפקיע מידי שיעבוד א"כ אין לפרעה שום טענה עליהם ואסור לו להשתעבד בבנ"י וז"ש המדרש שאמר הקב"ה לפרעה אתה ידעת כמה חבבתי הבכורים ר"ל בקדושת הגוף וא"כ מה לך ולהם כיון שכבר נפקעו שיעבודם וחירות דרור יקרא להם עבור כן שנתקדשו ודין הוא שתלקה מדה כנגד מדה על שזלזל בישראל דקדושים הם בקדוה"ג כבכור וע"כ אף הקב"ה עשה כן בבכוריהם וזש"ה אנכי ה' א' אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים ופירש"י כדאי הוא ההוצאה שתהי' משעובדים לי ור"ל בשביל הוצאה ממצרים שהי' תוך זמנו ורק כיון שנתקדשו בנ"י יצאו קודם זמנו ע"כ הם מחויבים לקבל עליהם עול מלכות שמים כי בלא"ה לא סגי להם לצאת ידי חובתם משעבודם הקדום עליהם ומדויק הלשון מבית עבדים דייקא ר"ל שהי' עוד עבדים כיון שהוא תוך זמנו והבן:
ויתבאר היטב התכת הפסוקים הנ"ל בפ' קדש כי השי"ת אמר למשה קדש לי כל בכור ויאמר משה הטעם למה הקדיש השי"ת לו כל בכור ואמר כי הלא זכור את היום הזה שהי' תוך זמנו אשר יצאתם ממצרים עוד מבית עבדים דייקא וקשה האיך נשלם הארבע מאות שנגזר על אאע"ה לשיעבוד בניו ואין לומר כי כבר נשתחררו מאת פרעה במה שאמר להם הרי אתם בן חורין הלא זה אינו מועיל מאומה כי בחזק יד הוציא ד' וגו' ר"ל בהכרח ולא אהני מידי וע"כ לומר כיון שהקדיש ה' את ישראל בקדוה"ג עי"ז יצאו לחירות מאת פרעה בתוך זמנו וע"י כפיי' וע"כ דין הוא שתלקה פרעה בגופו על שזלזל בקדושתו של ישראל ולזה הטעם תקדש לי כל בכור לזכר עשה לנפלאותיו שהרג את בכוריהם ועשה בהם שפטים מדה כנגד מדה והגדת לבנך לאמור בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים ופירש"י בעבור זה שאקיים מצותיו שבאם נעשת רצונו אז דין הוא מה שגאלנו וגאל את אבותינו אף תוך זמנו כיון שהקדש מפקיע מידי שיעבוד ארבע מאות שנה ונקראים אנחנו קדושים דוקא בעושים רצונו של מקום ועפי"ז פירש"י עשה ה' לי ולא לו אלו הי' שם לא הי' נגאל ר"ל כיון דהוא רשע ואינו חפץ במצותיו של הקב"ה ואינו נקרא קדוש ובמה איפוא הי' יוכל לצאת ממצרים קודם זמנו וע"כ לא הי' נגאל עוד עד תשלום הזמן:
ד) ובאופן אחר קצת יש לפרש הפסוקים הנ"ל ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים מבית עבדים כי בחזק יד הוציא ה' וגו' דקשה למאי נפק"מ אם צאתנו ממצרים הי' ברצון פרעה או אם בהכרח וע"י כפיי' [ב] והגדת לבנך ביום ההוא לאמור בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים ופירש"י בעבור זה בעבור שאקיים מצותיו עשה ה' לי רמז תשובה לבן הרשע לומר עשה ה' לי ולא לך שאלו היית שם לא היית נגאל וצ"ב מנ"ל לפרש כן [ג] לבאר דברי המדרש ילק"ש בפ' בשלח ויסב אלקים וגו' ר' יהושע אמר כדי ליתן להם התורה במדבר ולהאכילם את המן ועיי' ביש"מ שם דר"ל שלא יעסקו בישובו של עולם רק בהתורה וכאמרם לא נתנה התורה אלא לאוכלי המן ודקדק דזה טעם נוסיף על הטעם שמפורש בתוה"ק פן ינחם העם וגו' עיי"ש [ד] במדרש שאמר משה לפרעה אין אנו יוצאין מכאן עד שתאמר הרי אתם ברשותכם הרי אתם בני חורין ודקדק בפר"ד דרוש חמישי דלאיזה תכלית הוצרך מרע"ה לכל זאת דמאחר שאינו מעכב לישראל בהליכתם ועוד דקדק ע"ז ביש"מ פ' בא דלמאי מהני השחרור מפרעה הא הי' באונס והכרח וכמאן דלא עביד:
והנלע"ד עפי"מ דאיתא בגיטין דף מ' ע"ב במשנה עבד שעשאו רבו אפותיקו לאחרים ושחררו שירת הדין אין העבד חייב כלום אלא מפני תיקון העולם כופין את רבו ועושה אותו בן חורין ומפרש בגמ' מי שחררו אמר רב רבו ראשון שורת הדין אין העבד חייב כלים לרבו שני כדרבא דאמר רבא הקדש חמץ ושחרור מפקיעום מידי שיעבוד אלא מפני תיקון העולם שמא ימצאנו בשוק ויאמר לו עבדי אתה כופין את רבו שני ועושה איתו בן חורין עיי"ש ומוכח מדברי הגמ' דאם שחררו וה"ה אם הקדישו רבו ראשון אין העבד משועבד לרבו שני עוד רק מפני תיקון העולם צריך רבו שני ג"כ לשחררו ואם לא ירצה כופין אותו ומהני הכפיי' בזה כיון דאינו צריך לשחררו מן הדין כי אם מפני תיקון העולם ע"כ מהני כפיי' וז"ב והנה כבר הבאתי מה שכתבו המפורשים הטעם שהקב"ה דלג על הקץ שנגזר ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה ולא הי' כי אם רד"ו שנים עפי"מ דקי"ל הקדש חמץ ושחרור מפקיע מידי שיעבוד והקב"ה הקדיש את בנ"י לעצמו ולכבודו כדכתיב קודש ישראל לה' ועל כן ההקדש הזה הפקיע אותם מידי שיעבוד מצרים ועיי' בשמחת הרגל מהגאון חיד"ה זללה"ה ובח"ס על התורה פ' וארא ויש לבאר בזה משה"כ ויאמר משה מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בנ"י וגו' בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את הא' על ההר הזה היינו דמשה אמר וכי אוציא את בנ"י ופירש"י באיזה זכות ר"ל כיון דנגזר עליהם שיעבוד ארבע מאות והאיך אפשר להוציאם בלא שום זכות קודם כלות זמן השיעבוד וע"ז אמר הקב"ה בהוציאך וגו' תעבדון את הא' היינו שהם קודש לה' בקדושת הגוף לעבודת השי"ת וכיון דקדשו נפקעו מידי שיעבוד מצרים כאמור: ויתבאר בזה דלכך הי' צריך שפרעה ישחרר את בנ"י אף שבדין הלכו מבית עבדים כיון שהקדש מפקיע מידי שיעבוד וגם בע"כ אפי' שלא ברצוני הי' יכלו לצאת מ"מ כיין דמפני תיקון העולם צריך רבו שני לשחררו כדי שלא יאמר עבדי אתה משו"ז רצה משה שגם פרעה ישחרר את בנ"י והנה אף שהי' ע"י כפיי' ובהכרח מ"מ כיון דשורת הדין שהם משוחררים בלא"ה לכן מהני אפי' ע"י כפיי' וכנ"ל דכופין את רבו שני לשחררו ומוכח דמהני אפי' אם רבו שני משחררו ע"י כפיי' ולכן אף שפרעה שחררם בהכרח ע"י כפיי' ג"כ מהני ויתבאר משהמיד ויסב א' וגו' כדי ליתן להם התורה דהנה כתיב ויה' בשלח פרעה את העם היינו שפרעה הי' מוכרח לשלחם ולשחררם והי' בהכרח וכמו שאמר במדרש פרעה צווח וי וא"כ קשה מה מהני מה ששלחם ע"י כפיי' הא ההכרח לא מהני ולזה אמר במדרש ויסב א' וגו' כדי ליתן להם התורה וא"כ כיון שהקב"ה קדשם לגבוה ונפקעו מידי שיעבוד א"כ משורת הדין הם משוחררים ורק מפני תיקון העולם הי' צריכון שחרור ולכן גם שחרור ע"י כפיי' מהני, ויבואר בזה משה"כ בעבור זה עשה ה' לי ופירש"י בעבור זה שאקיים מצותיו ר"ל בשביל זה יצאנו ממצרים קודם שנשלם הזמן בשביל שקדשנו במצותיו והקדש מפקיע מידי שיעבוד וזה שפירש"י רמז תשובה לבן הרשע לי ולא לו אלו הי' שם לא הי' נגאל דכיון שהוא אינו מקיים מצות השי"ת ולאו קידש הוא ע"כ לא הי' נגאל כיון שהוא קודם של ארבע מאות שנה וזש"ה זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים והי' היום הזה קידם שנשלם הזמן ועכ"ז בחזק יד הוציאנו ה' ממצרים היינו שהשחרור הי' בחזק יד ר"ל ע"י כפיי' וקשה הא שחרור ע"י כפיי' לא מהני וע"כ אמר הכתוב והגדת לבנך וגו' בעבור זה וגו' וכפירש"י שאקיים מצותיו ולכן אם נקיים מצותיו שפיר אע"פ שהשחרור הי' בחזק יד ע"י כפיי' לא איכפת לו כיון דמשורת הדין א"צ לשום שחרור דהקדש מפקיע מידי שיעבוד ולכן גם ע"י כפיי' מהני השחרור:
ה) בפ' אחרי בקרבתם לפני ה' כ' הרמב"ן דהרא"ע כתב שמתו על שנכנסו לפנים ממחיצתם והקשה עליו הרמב"ן הא אמר הכתוב בהקריבם אש זרה לפני ה' גם לפרש הכתוב בפ' בא והי' כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם ואמרתם זבח פסח הוא לה' וגו' ויל"ד תיבת לכם ל"ל ובהגדה מבואר דהוא שאלת בן הרשע ולפי שאמר לכם דמשמע לכם ולא לו ע"כ אומרים לו בעבור זה עשה ה' לי ולא לו וא"כ קשה דבהכתוב איתא תשובה אחרת ככתוב ואמרתם זבח וגו' גם מה חטא הרשע בזה שאמר לכם הלא גם החכם אומר אתכם גם לפרש המדרש עה"פ משכו וקחו לכם צאן למשפחתיכם וגו' משכו ידיכם מע"ז והדבקו במצות ויל"ד מנ"ל למידרש והדבקו במצות גם לכם ל"ל: ונראה בהקדם לפרש הגמ' בברכות דף ל"ה אסור לאדם שיהנה מן העוה"ז בלא ברכה וכל הנהנה מהעוה"ז בלא ברכה מעל מאי תקנתי' אמר רבא ילך אצל חכם וילמדנו ברכות כדי שלא יבא לידי מעילה אמר רב יהודא אמר שמואל כל הנהנה מן העוה"ז בלא ברכה כאלו נהנה מקדשי שמים שנאמר לה' הארץ ומלואה והקשה בצל"ח מה חידש לנו שמואל יותר מהברייתא דתני הנהנה בלא ברכה מעל וא"כ הרי הוא קדשי שמים ע"ש ולענ"ד י"ל עפ"ד הקצה"ח סי' ת"ו בהא דאמרי' בכריתות שור הנסקל שהוזמו עדיו כל הקודם וזוכה בו זכה משום דאפקורי מפקר לי' והקשה מהא דאמרי' בב"ק דף מ"ה שור הנסקל משנגמר דינו ומכר אינו מכור הקדישו אינו מוקדש ופירש"י אינו מוקדש דלאו ברשותי' דמארי' קאי לאקדושי וא"כ ה"ה לאפקורי אינו ברשותו ואמאי אם הוזמו עדיו הוי הפקר ותי' כיון שהוזמו עדיו הרי מעולם לא הי' מאיסורי הנאה וכיון דקודם שהוזמו הבעלים איישו מיני' הרי הפקירו הפקר אבל בב"ק דהוא באמת שור הנסקל ע"כ הוא אינו ברשותו להפקירו ולמכרו משו"ה אינו מכור עכ"ד עיי"ש, והנה במחנה אפרים ה' צדקה סי' ה' כתב דבנדרים והקדשות אי בעי למיתשל עלי' צריך חרטה דמעיקרא ולא מהני חרטה דהשתא אבל בחלה ותרומה שדעתו להפריש אחרת סגי בחרטה דהשתא ע"ש ולפ"ז י"ל דבחלה ותרומה שנטמאה אי מיתשל עלה לא מיעקר שם חלה למפרע דהא אין לו רק חרטה דהשתא וא"כ בשעה שהי' חלה והוי איסור הנאה לא הי' ברשותו להפקירו ע"כ אי מיתשל עלה אח"כ לא הוי הפקר אבל בקונמות והקדשות דבעי חרטה דמעיקרא וא"כ אי מיתשל עלה איגלאי מילתא למפרע דמעולם לא הי' איסור הנאה והי' ברשותו להפקירו וכיון דאסרה בתחלה בהנאה ע"י שעשאה כקונם אפקרי' והפקירו הפקר כמו שור הנסקל שהוזמו עידיו דמהני הפקר וכל הקודם בו זכה והארכתי בזה בסוגי' דהואיל:
ובזה י"ל בהברייתא דברכות דאיתא שם הנהנה מעוה"ז בלא ברכה מעל י"ל דסבור דכל זמן שלא נשאל עלה מעל ואח"כ לאחר שבירך על ההנאה הוי כתרומה שנשאל עלה דלא בעי חרטה דמעיקרא ושוב הוא שלו ממש ולא הוי הפקר דהא בתרומה לאחר שאלה לא הוי הפקר כנ"ל וע"כ בא שמואל והוסיף ואמר כאלו נהנה מקדשי שמים היינו כמו קונמות דבעי חרטה דמעיקרא וא"כ לאחר ברכה ג"כ לאו דידי' דהוי הפקר כמו קדשי שמים דלאחר שאלה הוי הפקר ומוכח לה מקרא כתיב לה' הארץ ומלואה וכתיב והארץ נתן לבני אדם כאן קודם ברכה, כאן לאחר ברכה היינו דעיקר נתינה הוא רק לאחר ברכה נתינה חדשה ומן ההפקר זכה בו כיון דהוא כמו קדשי שמים דאיגלאי מילתא למפרע דהי' מהני ההפקר והנה כי כן י"ל לענין פסח דכתיב ואכלתם אותו בחפזון פסח הוא לה' ופירש"י הקרבן קרוי פסח על שם הדילוג וכו' ואתם עשו כל עבודותיו לש"ש ע"כ וי"ל כיון דע"י הפסח נתעורר הנאה ושמחה לאדם זכרון להנס וזה ג"כ הנאה בעוה"ז ע"כ חייב לאכול ביותר לש"ש כיון שאסור להנות בלא ברכה וכתבו המפורשים שם משום שכל כוונת הבריאה לא משום הנאת בני אדם אלא שהכל ברא לכבודו ולכן כשמברכין להקב"ה מותר ליהנות ממנו וכן הפסח שהוא על שם הדילוג והטובה שנעשה לישראל ע"כ צריך לאכלו לש"ש למען כבודו ית"ש אבל אם אינו אוכל לש"ש הרי של הקב"ה הכל ומועיל בו וזש"ה משכו וקחו לכם היינו שיהי' לכם ולא קדשי שמים ע"י העבודה שהוא לש"ש הוא לכם שלכם תהא וע"כ אמר המדרש דמדכתיב לכם מוכח והדבקו במצות ע"י שתהא דבקים במצות כגון בפסח אם תהי' האכילה לש"ש יהי' לכם אבל אם לא כן הרי מעל ושל הקב"ה הוא ויתבאר בזה והי' כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם והיינו דהוא שאלת הרשע אשר עבודתו שלא לש"ש וא"כ מה שיעשה אינו שלו וע"כ שאל ישאל מה העבודה הזאת הוא לכם ר"ל משלכם והלא הכל היא קדשי שמים ואמרתם זבח פסח הוא לה' דאה"נ לפי מעשיו שאינו מכוון לש"ש אינו שלו אבל אם אוכל לש"ש הארן נתן לבני אדם לקיים מצותיו ית"ש וזה שאומרים בהגדה על שאלת הרשע בעבור זה עשה ה' לי כפירש"י בעבור זה שאקיים מצותיו היינו אם עושה למען כבוד שמו ית' אז הוא שלו והארץ נתן ה' לבני אדם כשנעשה מצותיו לי ולא לו כי להרשע באמת הוא כמו שאמר מה העבודה הזאת לכם היינו שאינו שלו והכל של הקב"ה, ויתבאר ג"כ בקרבתם לפני ה' כמו שכתב הרא"ע שהקרבו לפנים ממחיצתם והיינו אש זרה שלא הי' שלהם כיון שהקריבו לפנים ולא כן צוה ה' אותם א"כ אינו שלהם דהא לא נתן להם הקב"ה אלא לרצונו כאשר יצוה בחסדו:
ו) צו את אהרן וגו' פרש"י אין צו אלא זירוז מיד ולדורות אר"ש ביותר צריך לזרז במקום שיש חסרון כיס וצ"ב למה הוכפל לומר מיד ולדורות דמה"ת ישתנה הדין בין מיד ובין לדורות [ב] לפרש הכתוב ויאמר משה מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בנ"י וגו' ויאמר בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את הא' על ההר הזה וקשה ג"כ כפל הלשון מי אנכי וכי אוציא וברש"י פי' וכי אוציא מה זכו ישראל שיעשה להם נס יקשה וכי ניחא למארי' לומר הכי שלא הי' להם ח"ו שום זכות ועוד הא מצינו במד"ר ובגמ' בזכות ד' דברים נגאלו ישראל ממצרים וא"כ עכ"פ הי' להם זכות שיגאלו ואיך נאמר שלא הי' להם שום זכות [ג] להבין מה שהקשו כולם מה בין שאלת חכם מה העדות וכו' אשר צוה ה"א אתכם ובין שאלת הרשע מסיח לפי טומאו מה העבודה הזאת לכם הא אתכם פירושו כמו לכם ועוד אם חכם יתקרי האיך לא ידע ענין העדות והחקים שצריך לעשות בפסח והוא דבר המבואר בקרא וזיל קרי בי רב וגם התשובה אין מפטירון אחר הפסח אפיקומן צ"ב עוד יש להבין בתשובה לרשע בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים הלא גם הרשע בודאי הי' יודע דכל עבודה הזאת הוא בשביל הנס שנעשה לישראל במצרים וא"כ מה הוא התשובה על שאלתו גם למה לא הי' נגאל, והנראה בזה עפ"י דברי הגמ' בברכות דף ל"ה ע"ב בא וראה שלא כדורות הראשונים דורות האחרונים דורות הראשונים הי' מכניסין פירותיהן דרך טרקסמון כדי לחייבן במעשר דורות האחרונים מכניסין פירותיהן דרך גנות כדי לפוטרן מן המעשר ופי' א"ז זצ"ל בישמח משה פ' יתרו דאלו ואלו כוונתן לשמים וללמד זכות על האחרונים דבאמת נתנו מעשר ועשו רק כדי לפטור כי היכי דלהוי כאינו מצווה ועושה שמצד הסברה אינו מצווה ועושה עדיף דהא הטעם דגדול המצווה ועושה הוא משום דמגרי בי' יצה"ר וידוע דכל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו א"כ בהראשונים דהי' גדולים א"כ מצווה ועושה עדיף ע"כ הכניסו דרך טרקסמון כדי שיהי' מחויבין במעשר ובדורות האחרונים דיצה"ר קל א"כ אינו מצווה ועושה חשיב לכך הכניסו דרך גגות כדי שיהי' פטורין עכ"ד ז"ל והנה איתא במד"ר פ' בא זאת חקת הפסח וגו' משל למלך שעשה משתה לאוהביו אמר המלך אם אין סמנטרי [חותם] על כל המסובין אל יכנוס אחד מהם לכאן כך הקב"ה עשה משתה להם צלי אש על מצות ומרורים מפני שגאלם מן הצרה אמר להם אם אין חותמו של אברהם בבשרכם לא תטעמו ממנו עכ"ד המד' ויש להבין ענין משתה ושמחה מה זו עושה ומה"ת נאמר דביאה זו דקרבן פסח משונה משאר קרבנות שהוא כמשתה ויש לומר עפי"מ דאמרי' במס' ב"ק דף פ"ז ובקידושין דף נ"א א"ר יוסף [שהי' סגי נהור] השתא דשמענא להא דר' חנינא גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה מ"ד אין הלכה כר"י דס"ל סומא פטור ממצות עבידנא יומא טבא לרבנן מ"ט דכי מפקידנא א"ל אגרא טפי ומזה הביא ביש"ש בב"ק ס"ד סי' ל"ז שמצוה על האדם לעשות סעודה ביום שנעשה בנו בר מצוה כמו ר' יוסף שעשה סעודה אבשורה שלא הי' נודע לו עד עתה שמחויב במצות ורצה לעשות יו"ט כש"כ על הגעת הזמן והעת שמחויב במצות שראוי לעשות יו"ט ע"י במג"א סי' רכ"ה ובמחצה"ש שם והנה פירש"י בשם המכילתא עה"פ אנכי ה"א אשר הוצאתיך מאר"מ וגו' כדאי הוצאה זו שתהי' משועבדים לי עכ"ל ומוכח מזה דישראל הם מחויבים לקבל עליהם התורה מפני שגאלם ממצרים והשתא נכון דברי המדר' שעשה הקב"ה משתה לישראל צלי אש ומצות מפני שגאלם מן הצרה פי' כיון שע"י ההוצאה ממצרים הי' מחויבים לקבל עליהם התורה ע"כ עשה הקב"ה להם משתה דהא מצוה לעשות סעודה כשנעשה בר חיוב במצות כמו שמצינו ב"ר יוסף שרצה לעשות יומא טבא אם יהי' מצווה ועושה ובזה יבואר בשאלת החכם מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה ה"א אתכם ועיקר שאלתו הי' למה צוה ה' אותנו לעשות את החוקים האלה הלא מצד הסברה הי' נראה לו דגדול האינו מצווה ועושה ממי שמצווה ועושה וא"כ יותר טוב הי' לעשות בלי צווי רק מה שידענו בעצמנו לשמור ולעשות ולעבדו בלבב שלם כי הוא הי' החכם ומבין מדעתו והשיג התורה אפי' בלי שום צווי כמו שפירש"י אלו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו דכשהי' ישראל אצל הר סיני השיגו כל התורה עוד קודם שניתנה וע"ז בא לו התשובה אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן פי' דהטעם שצוה הקב"ה לעשות הפסח הוא כדי לעשות משתה ושמחה על שגאלם מן הצרה והוא הדבר אשר דברנו שמחויבים לעשות סעודה כיון שנעשה ע"י הוצאה זו מחויבים לקבלת התורה וע"כ אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן כדי שישאר טעם פסח בפיו והוא להראות שאנו מחויבים בסעודה לשם מצוה וע"כ נאכל על השובע ומוכח מזה דאדרבה מצווה ועושה חשיב טפי מאינו מצווה ועושה אבל הרשע הראה לדעת כי אין חפץ לו בכל עיקר התורה ח"ו ולא שאל על מה שאנחנו מקיימים את התורה ע"י צווי רק שאלתו הי' למה לכם העבודה הזאת וע"כ אף אתה הקהה את שניו ]שהוא מבעט
בהסעודה[בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים ר"ל דכל התורה אנו מחויבים בה לעבדה ולשמרה בשביל הטובה שעשה לנו והוציאנו ממצרים ואלו הי' שם לא הי' נגאל דהא בזכות זה גאלנו וגאל את אבותינו בזכות זה שאנו מחויבים בקבלת התורה כאשר יבואר להלן וא"כ מי שאינו שומר התורה כלל בודאי דלא הי' נגאל:
ויתבאר ג"כ הכתובים הנ"ל מי אנכי וכי אוציא דהנה אמרי' בסוטה דף כ"א אם יש לה זכות תולה ואמרי' שם זכות דמאי אילימא זכות דתורה שהיתה עוסקת בתורה הא אינה מצווה ועושה הוא פי' דנשים פטורות מת"ת וכיון דאינה מצווה ועושה אין שכרה גדול כ"כ שיהא תולה לה עיי"ש וז"ש משה מי אנכי וכי אוציא עפ"ד היש"מ הנ"ל דבדורות הראשונים שהי' גדולים הי' חשוב יותר מצווה ועושה וע"כ אמר משה וכי אוציא באיזה זכות דאף שיש להם כמה זכותים הא מ"מ הוי אינו מצווה ועושה ואין שכרה כ"כ שיהא תולה להם שיגן אותם מן היסורין כמו דאמרי' בסוטה דאינו מצווה אינו מגין ואין תולה לה ומשה החזיק את ישראל כאשר בדורות הראשונים דבדידהו גדול המצווה ועושה וגם מי אנכי דאף דבדידי' חשוב יותר אינו מצווה כיון שמשה הי' עניו מכל האדם הי' נחשב בעיניו כאשר בדורות האחרונים אבל עכ"פ מי אנכי דאם הוא כדורות האחרונים באיזה זכות יגאלו הכלל ממצרים ואמר לו הקב"ה בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את הא' אל ההר הזה פירוש באותו שעה שאוציאם ממצרים יהי' תיכף משעובדים ע"י הוצאה זו לקבל עליהם התורה והוי כמצווה ועושה כיון שעושין הכל ע"י חיוב ובשיעבוד גמור ודי להם זכות זה שיגאלו ומעתה הם כמצווים ועושים וזה שפירש"י אין צו אלא זירוז מיד ולדורות דהא כל מה שבא ע"י צווי צריך זירוז יותר דהא במצווה מגרי' היצה"ר יותר והנה קשה הא תינח דצריך זירוז בדורות הראשונים היינו מיד שהי' יצרם גדול אבל בדורות אחרונים זירוז למה ואת אמרת אין צו אלא זירוז אף לדורות וא"כ במשמע דגם לדורות אחרונים צריך זירוז ע"ז אמר ר"ש דאף בדורות אחרונים דיצרם אינו כ"כ עכ"ז צריך לזרז ביותר מפני שיש חסרון כיס: ז) ויאמר משה מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל וקשה כפל הלשון ומאי קאמר וכי אוציא דמה ס"ד דלא יוציא ודברי רש"י ז"ל ידוע ויאמר כי אקי"ק עמך וגו' בהוציאך את העם ממצרים תעבדין את הא' על ההר הזה וצריך לפרש האיך התשובה כי אקי' עמך וגם מה שיקבלו ישראל את התורה הוא תשובה לשאלת משה ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם ויש לדקדק מה עלה על לבו שישאלו מה שמו של הקב"ה וגם הכי לא ידע משה מה להשיב ע"ז ויאמר ה' אל משה וגו' זה שמי לעלם וגו' ופירש"י והוא מדברי הגמ' בפסחים דף כ' לעלם חסר וא"ו לומר העלימה' שלא יקרא ככתבו וצ"ב מדוע נרמז זה הדבר להעלים שמו של הקב"ה בקריאתו מכתיבתו הכא דייקא והלא דבר הוא ובפ' לעיל נאמר מה שאמר הקב"ה לאאע"ה ידוע תדע כי גר יהי' זרעך בארץ לא להם וגו' וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול וקשה מה לו לאברהם בנקמת שונאיו המצרים וגם הכי אברהם נתן בכיס עינו ואוהב בצע כסף הי' והלא מרכוש סדום דהציל מהגייסות והרי הוא שלו לא שלח ידו וזה אחד מנסיונות שנתנסה אאע"ה ועתה אמר נאמר דיכסיף להעשיר את בניו ואת ביתו אחריו בכספו וזהבו של מצרים אתמהה:
ואפשר לפרש עפ"י דברי הגמ' ברכות דף ל"ג גדולה דעה שנתנה בין שתי אותיות שנאמר כי א' דעות ה' וכו' מתקיף לה רב אחא אלא מעתה גדולה נקמה שניתנה בין שתי אותיות שנאמר אל נקמות ה' אמר לי' אין במילתה מיהא גדולה עכ"ד הגמ' ופי' הרי"ף שם הכוונה כי א' דעות ה' דמדת א' הוא דין כדכתיב וא' זועם וגו' וה' הוא מדת הרחמים והדעה נתנה בין שתי שמות שמתוך הדעת שידע את בוראו כדכתיב דע את א' אביך ועבדהו יגרום שמדת א' שהוא דין יהי' רחמים והוא מסכים למאמר חז"ל גדולים צדיקים שמהפכים הדין לרחמים ומתקיף לה רב אחא אלא מעתה גדולה נקמה שניתנה בין שתי שמות א' של דין וא' של רחמים וכי הנקמה מהפכת הדין לרחמים והא במקום שיש נקמה אין רחמים והשיב לו למילתה מיהא גדולה הוא שהרי מתוך הנקמה שינקום הקב"ה מעובדי כוכבים אותה הנקמה גורמת ישועה ורחמים לישראל וזה הוא א' נקמות לעכו"ם הוא גרמא לרחמים שנרמז בשם הוי' ב"ה שיהי' רחמים לישראל עכ"ד עיי"ש ויש לפרש בזה מה שנאמר בשירת הים ויושע ה' ביום ההוא את ישראל וגו' וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים וקשה אריכות הלשון בכפילא גם מה שנאמר וירא ישראל את היד הגדולה וגו' וייראו העם את ה' ויאמינו וגו' ויש לדקדק הלשון יד הגדולה מה הוא גם קשה להבין הלא אמונה הוא טרם ראות העין ואיך אמר וירא ישראל ואח"כ ויאמינו ולהנ"ל יש לומר דכבר הבאתי דברי הגמ' דבזה דידע שיש א' לעבדו הוא הגורם להפך ממדה"ד שהוא על העכו"ם לרחמים וישועה על ישראל וזש"ה דראו ישראל שני דברים האחד ויושע ה' ביום ההוא וזה הוא רחמים לישראל והוא ממדה"ר השנית שראו ג"כ במפלת השונאים המצריים והוא מדה"ד ואיך יהי' דבר זה שני הפכים בנושא אחד והלא הנקמה שהוא דין אינו רחמים ומזה ראו והבינו דע"י מה שנדע את הא' לעבדו ולירא אותו עי"ז מהפכת הדין לרחמים וע"כ כשראו ישראל את היד הגדולה דייקא כמאחז"ל דנקמה במילתה היא גדולה הבינו שזה לא יוכל להיות רק ע"י מה שנראה ונאמין בה' ובתורתו בזה נוכל להפוך הדין שהוא על העכו"ם לרחמים וישועה על ישראל ויש לומר ג"כ בזה הפי' בגמ' ברכות דף י"ז ר' אלכסנדר בתר דמצלי אמר הכי רבון העולמים גלוי וידוע לפניך שרצונינו לעשות רצוניך ומי מעכב שאור שבעיסה [יצה"ר שבלבבינו] ושעבוד מלכיות ולכאורה קשה להבין דחטא הבא מיצה"ר אינו בסגנון אחד עם חטאים הבאים באונס ע"י שעבוד מלכיות דהא חטא הבא מעצת היצה"ר הלא תלוי בבחירת האדם ולהנ"ל י"ל כמו שמצינו במדרש דשר של יום טען הללו והללו וכו' והשיב לו הקב"ה הללו מתוך ישיב הרעת והללו מתוך טירוף דעת הרי דמה שמתחלה עובדי ע"ז הי' במצרים הי' מתוך טירוף הדעת ואלמלא הי' בישוב הדעת לא הי' עובדי ע"ז ואדרבה מצאנו שע"י שיקבלו ישראל התורה לאחר ג' חדשים בזכות זה יצאו כל צבאות ה' ממצרים והיינו כנ"ל דע"י שנקיים ודע את א' אביך במה שנקבל עלינו התורה נתהפך הדיו על העכו"ם ורחמים על ישראל וע"כ דבר א' אמרו בגמ' דשאור שבעיסה המחמץ את הלב בעצת היצה"ר זה גרם לנו ג"כ השעבוד מלכיות דאם נגבור ונכבוש את היצר הבוער בקרבינו ג"כ נעבור מעלינו עול שעבוד מלכיות וזה כוונו ג"כ במה שאמרו חז"ל כל המקבל עליו עול תורה מעבירון ממנו עול מלכות וזה ג"כ כנ"ל:
ולפי הנ"ל יתבאר גם מה שדברנו תחלה מה שהבטיח הקב"ה לאאע"ה ואחרי כן יצאו ברכוש גדול וכי אברהם נתן עיניו בממון ולמ"ש י"ל דהקב"ה אמר לאברהם ידוע תדע היינו העיקר לידע והוא בחי' דעת וגדולה דעה זו עם ה' דייקא וזו ההבטחה של רכוש גדול ממצרים והוא ממפלת שונאיו מה שנאמר וגם הגוי אשר יעבודו דן אנכי ואח"כ יצאו ברכוש גדול והוא רכוש הבא מהמצריים והיינו ע"י שיקבלו ישראל עליהם התורה נהפך הדין על העכו"ם ומזה עצמו נצמח ישועה ורחמים לישראל וזה הרכוש באופן כזה ע"י הדעת הי' יקר מאוד בעיני אברהם דזהו ע"י שישראל יקבלו עליהם התורה ותנח עליהם רוח ודעת ה' והי' העיקר בעיניו הדעה ולא הרכוש ויש לפרש ג"כ דברי המדרש הים ראה וינוס מה ראה ראה ישראל באים ורכוש מצרים בידם והוא פלאי ולהנ"ל יתבאר דע"י רכוש מצרים אשר בידם מוכח שקבלו עליהם התורה והדין נהפך מעליהם לרחמים דהא הרכוש בא מהמצריים וזה דין עליהם ונתהפך לרחמים שנתנו לנו את ממונם וע"כ כשראה הים את רכוש מצרים וינס מפני בנ"י ונתבטל מעליהם טענת של שר מצרים הללו והללו כיון שכבר קבלו עליהם ולא יעבור להיות עושים את דברי התורה והראי' על זה מרכוש מצרים שבאו ליד ישראל ע"י הדעה את ה':
ויתבאר דברי הכתובים הנ"ל ויאמר משה כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בנ"י פי' דמשה שאל להקב"ה ברב ענותנותו דאינו כדאי להיות על ידו נהפך הדין אשר הוא על העכו"ם ומזה עצמו יוצמח ישועה ורחמים על ישראל וע"כ הזכיר בלשונו שני דברים כי אלך אל פרעה והיינו הדין לפרעה ועוד כי עי"ז אוציא את בנ"י והוא רחמים לישראל דהא להפך מדין לרחמים צריך לקיים מקודם דע את א' אביך וע"ז השיב לו הקב"ה כי אקי' עמך וגו' וגם בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את הא' אל ההר הזה וזה הוא התשובה על שני הדברים אשר אמר משה הא' כי אקי' עמך והוא עפ"י דברי המדרש הובא ברמב"ן פ' שם עה"פ כה תאמר וגו' והביא ע"ז מאמר המד' אקי' אשר אקי' כשם שאתה תהי' עמי כך אני אקי' עמך אם פותחין את ידיהם ועושים צדקה אף אני אפתח את ידי שנאמר יפתח ה' לך את אוצרו הטוב וכו' עיי"ש וזה שנאמר כי אקי' עמך והוא ע"י הצדקה הקב"ה יה' עמנו דבמדת הצדקה מהפכת מדה"ד לרחמים וגם בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את הא' על ההר הזה וע"י שיקבלו עליהם התורה מעלה עליהם הקב"ה כאלו כבר קיימו והם ממדת הדעת וע"כ שפיר התשובה למשה דיכול לעשות שני הדברים ההפכים דין לפרעה וגם הוצאות ישראל ממצרים דהוא רחמים וחסדים לישראל ושוב שנית שאל משה להקב"ה ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם פי' כקושי' הגמ' הנ"ל אלא מעתה גדולה נקמה וכו' והלא במקום שיש נקמה אין רחמים וא"כ אם אומר להם שם ממדה"ד האיך יומשך מזה רחמים על ישראל וגם אם אזכיר להם את שם ממדה"ר האיך רעה תבוא על פרעת מזה וא"ל הקב"ה אקי' אשר אקי' והוא כדברי המדרש המובא בהרמב"ן שזה מרומז על הצדקה שמהפכת מדין לרחמים ור"ל ע"ד זה תשוב אמריך להם להזכיר מדת הנקמה ויחולו על פרעה ועל מצרים וזה עצמו נתהפך לטוב לנו על ישראל וזה שמי לעלם העלימה' חסר כתיב לא כשאני נכתב אני נקרא נכתב באותיות הוי' המרומז לרחמים ונקרא בשם א"ד הרומז לדין ועיין בצל"ח בפסחים דף נ"ו עיי"ש והרמז בזה דמשתמש הקב"ה בב' מידות בפעם אחד דין לעכו"ם וזהו עצמו רחמים וישועה לישראל:
ח) בפ' צו זאת תורת העולה וגו' ודקדקו הלשון תורת העולה דהול"ל זאת העולה ובמד"ר ויקרא פ"ב אמר משה לפני הקב"ה מכל שבעים אומות שיש לך אין אתה מצווני אלא על ישראל אמר לו הקב"ה מפני שהמליכוני על הים ואמרו ה' ימלוך לעולם ועד וצ"ב [ב] לבאר בפ' בא דבר נא באזני העם וגו' ובגמ' ברכות דף ט' אין נא אלא לשון בקשה אמר להם בבקשה מכם שאלו ממצרים וכו' כדי שלא יאמר אותו צדיק ועבדום וענו אותם קיים בהם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם והקשו המפורשים איך יתכן באברהם אבינו שיתרעם על הקב"ה אחר מדותיו ובפרט בשביל כסף וזהב וכי אוהב כסף הי' ח"ו והלא גם רכוש סדום לא רצה ליקח ומה גם אחר פטירתו וגדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהן [ג] להבין דברי המדרש הים ראה וינוס מה ראה ראה ישראל באים ורכוש מצרים בידם:
ונראה דהנה בפר"ד דרוש כ"ו הקשה איך דן הקב"ה את המצריים במיתה וממון והא ק"ל דאין אדם מת ומשלם וכתבו התוס' במס' ע"ז בשם רש"י דגם בבן נח אמרי' קם לי' בדרבה מיני' ותי' משום דקי"ל כרבנן דס"ל דלא נאמר כלל זה אלא במיתה בידי אדם אבל במיתה בידי שמים אדם מת ומשלם ע"ש ולענ"ד דא"כ עדיין קשה לר' נחוניא בן הקנה שהי' עושה יום הכפורים כשבת עי' בכתובות דף ל' דגם כרת פוטר מתשלומין וקשה שוב איך נידונו המצריים במיתה וממון גם להבין במה שכתב הפר"ד שם לעיל מזה עפ"מ דאמר רב בב"ק דף צ"ז התוקף בעבדו של חבירו ועשה בו מלאכה פטור ומוקי לה בגמ' הכא במאי עסקינן שלא בשעת מלאכה ופירש"י שלא בשעת מלאכה בשעה שאינם רגילום לעשות מלאכה או שאין עכשיו מלאכה לבטלו לעשות והנה אין ספק שישראל הם עבדים למקום וכמאמר הכתוב עבדי הם ואם ישראל הי' עושים רצונו של מקום פשיטא שהי' המצריים חייבים לשלם שכר פעולתם לפי שהי' מבטלים אותם ממלאכת רבם שלא הי' יכולים לקיים המצות בסיבות השיעבוד אך דמצינו לח"ל שאמרו גוי מקרב גוי מה אלו עובדי ע"ז אף אלו עובדי ע"ז וא"כ מן הדין אין להם ליקח שכר פעולתם אלא שהשי"ת ברוב חסדיו הפליא לעשות עמהם אף שמן הדין לא הי' להם ליקח ובזה מפרש שם הכתוב וה' נתן את חן העם עכ"ד ע"ש והנה גם על זה לכאורה יש להפליא היתכן אם מן הדין לא הי' להם ליקח מן הרכוש מצרים מדוע נצטוו שיקחו להם מה שאינו מגיע להם ואם הקב"ה הי' רוצה שיהי' לישראל רכוש והון אבל ממון שאינו שלהם למה הוא להם ולו הכסף והזהב ליתן מידו הרחבה בהיתר ולא כזה שיש עליו ערעור אם באיסור בא לידם:
לכן הנראה לע"ד עפימ"ש בכלי יקר פ' שמות וז"ל הנה דברי המפורשים אמת שהי' ישראל במצרים רעים וחטאים וכו' אך בתורה לא מצינו רמז בשעת מעשה לזה ע"כ נראה לפרש למה שנאמר וירעו אותנו המצרים ויענונו שע"י שעשו אותנו רעים וחטאים מצאו מקום לויענונו כי אז יוכלו לנו וכו' לפיכך וימררו את חייהם כי אצל הקב"ה נאמר כי הוא חייך וגו' וע"י שסרו מאחרי ה' מררו את חייהם בעבודה קשה היינו בע"ז שהיא קשה ורעה עכ"ד עיי"ש נמצינו למדין מזה דכל מה שישראל עובדי ע"ז הי' לא בא רק בהכרח ע"י סיבת מצריים שהריעו אותנו א"כ לפ"ז מיושב מה שהקשיתי דאין סברה לומר דרכוש מצרים הי' ביד ישראל שלא כדין ח"ו ולהנ"ל שפיר י"ל דכדין וכדת של תורה הי' צריכון לשלם להם שכר פעולתם דהא אין מקום לפטור את המצריים מלשלם שכר פעולה משום שבלא"ה הי' עובדי ע"ז דהא גם זה מה שהי' עובדי ע"ז בא להם ע"י המצריים וא"כ גרמו להם שיעבדו ע"ז ויבטלו עי"ז ממלאכת רבם היושב בשמים דהא בלא המצריים לא הי' עובדי ע"ז ואדרבה שהי' עובדים את ה' ועוסקים במצותיו ית"ש: וא"כ לפי דברי הפר"ד ולמאי שכתבתי מבואר דרכוש מצרים הי' תשלומין עבור מה שבטלו את ישראל ממלאכת שמים וממילא דהתשלומין איננו חלף עבודת ישראל ויגיעתם רק כביכול להקב"ה משום שבטלו את ישראל שהם עבדים של מקום מעבודתם מלאכת שמים והנה בכתובות דף ל"א בתוס' בשם ריב"א דלכ"ע מיתה לזה ותשלומין לזה חייב ולא אמרי' קם לי' בדרבת מיני' וכן אמר רבא בסנהדרין דף יו"ד ע"ש וא"כ ה"נ כיון דהתשלומין הוא להקב"ה וגם נתחייבו מיתה משום ששעבדו בישראל בגופם וא"כ הוי כמו התם מיתה לזה ותשלומין לזה אע"ג דנטלו הישראל התשלומין מ"מ ההתחייבות הוא בשביל עבודת השי"ת והוא נתן לנו את ממונם המגיע מהם ומיושב שפיר קושי' הפר"ד שהקשה אמאי נדונו המצריים במיתה וממון והא אין אדם מת ומשלם ולמ"ש ניחא כיון דהמיתה בא להם משום ששעבדו את ישראל ותשלומין בא להם משום שבטלו אותם ממלאכת רבם א"כ הוי המיתה עבור ישראל ותשלומין להקב"ה ומיתה לזה ותשלומין לזה אמרי' מת ומשלם וע"כ אע"ג דהמצריים נידונו במיתה עכ"ז אין לפטרם מתשלומין: והנה מצינו דכשהי' ישראל על הים וטען הים מה נשתנו אלו מאלו הללו עובדי ע"ז והללו וכו' והקב"ה המליץ בעדינו והשיב לו שוטה אתה דן מזיד כשוגג ואונס כרצון והיינו דמה שעשו ישראל במצרים את הרע הי' באונס והכרח מאת המצריים ובשביל זה בטל הטענה מהים דגם ישראל הי' עובדי ע"ז במצרים, ויתבאר המדרש הים ראה רכוש מצרים היינו בשביל רכוש מצרים לקח הים לסתור טענתו דהללו והללו כיון דרכוש מצרים הוא בשביל שבטלו את ישראל ממלאכת שמים והא לכאורה י"ל דאינו מגיע לישראל הרכוש כיון שבלא"ה הי' בטלים ממלאכת שמים אך על כרחך כנ"ל דמה שהי' בטלים ממלאכת רבם הוא בשביל סיבת מצרים שהי' באונס ע"י המצריים וע"כ ראה הים וינוס כיון שהי' באונס א"כ נסתר הטענה הללו והללו וכמו שהשיב לו הקב"ה דישראל עשו מחמת אונס והראי' לזה משום שמגיע להם הרכוש מצרים אשר בידם ויבואר הגמ' הנ"ל כדי שלא יאמר אותו צדיק וכו' ואח"כ יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם ר"ל כדי שלא יצטער אותו צדיק דבשביל זה לא נטלו הרכוש לפי שעבדו ע"ז אפי' בלא המצריים וכיון שלא בטלו אותם ממלאכת שמים ע"כ פטורים מלשלם שכר בטילה וע"כ אמר הקב"ה למשה בבקשה מכם שישאלו כלי כסף וכו' למען דעת שישראל מעצמם הי' עובדים את הי"ת והכל בא להם מסבת מצריים:
ובזה י"ל דישראל כשעמדו על הים אמרו ה' ימלוך לעולם ועד היינו כיון שב"ה ניצלו ממה שנתמלא עליהם הים חמה משום שהי' טענתם שעשו באונס ובהכרח והיינו שאמרו ה' ימלוך לעולם ועד היינו בין כך ובין כך אפי' כשיעברו על מדתם מ"מ גילו דעתם אשר רצונם ולבם עם ה' לעולם ועד אף אם בחוץ יהא נראה כי עשו היפך ממה שהי' צריכון לעשות וע"כ אמרו במדר' שאמר הקב"ה להם דראוין ישראל יותר מן האומות ונצטוו על הקרבנות מפני שהמליכו על הים וכו' דהא גם בקרבנות מצינו כן לעיל בפ' ויקרא יקריב אותו לרצונו לפני ה' ובגמ' יקריב אותו לרצונו מלמד שכופין אותו עד שיאמר רוצה אני והיינו ג"כ משו"ז הטעם מהני כפי' בקרבן אע"ג דקי"ל בכל מקום דאונסא כמאן דלא עביד מ"מ מהני הקרבן ונרצה לו לכפר עליו משום שאמרו חז"ל ברכות י"ז גלוי וידוע לפניך שרצונינו לעשות רצונך ומי מעכב שאור שבעיסה ושיעבוד מלכות והיינו דישראל מעצמן אינם ראוין לאותו מעשה וכל מה שבא להם עע"א ע"י הגלות מסיבת הזמן וע"כ כמו שהחטא הוא אונס ע"כ כן הכשירו וכפרתו אפי' ע"י קרבן שבא בהכרח וא"כ שפיר קאמר במדרש דמשו"ז מהני לישראל דייקא וכמו שאמרו על הים ה' ימלוך לעולם ועד היינו במה שגילו דעתם דהכל בא להם ע"י הכרח ומלכותו קבלו עליהם ברצונו אפי' אם במעשה יהא נכשלים הוא סיבת הגלות ועול השיעבוד ויתבאר בזה זאת [כאן חסר ולא נמצא יותר בכת"י]:
ט) במדרש זה קרבן אהרן ובניו הה"ד זה ישפיל וזה ירום קריא באהרן בלשון זה הושפל ואשלכהו באש ויצא העגל הזה ובלשון זה הוגבה זה קרבן אהרן וצ"ב ובפ' שמות מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בנ"י ממצרים ופירש"י מה זכו ישראל שיעשה להם נס ואוציאם ממצרים בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את הא' על ההר הזה והקשו המפו' וכי משה בא ללמוד קטגורי' על ישראל וגם משה"כ בהוציאך את העם ממצרים למה למימר ממצרים הא כבר ידענו שהם במצרים, ובהגדה רשע מה הוא אומר מה העבודה הזאת לכם והקשו על זה במה ניכר מתוך דבריו אשר שאל ישאל מתוך רשעו ואם משום דאמר לכם דמשמע לכם ולא לו הלא גם החכם אמר אתכם די"ל אתכם ולא לו:
ונראה עפ"מ דאמרי' בפסחים דף ד' המשכיר בית לחבירו בי"ד על מי לבדוק על המשכיר לבדוק או על השוכר לבדוק וכתב בפנ"י דהאיבעיא בגמ' דהמשכיר אומר אנא בעינא למיעבד הא מצוה דבדיקת חמץ והשוכר אומר אנא בעינא לקיים המצוה וי"ל דספיקו של האיבעיא הוא עפ"ד הגמ' בכתובות דף י"א גר קטן דמטבילין אותו על דעת ב"ד וקאמר בגמ' מאי קמ"ל דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו חנינא זכין לאדם שלא בפניו ומשני מהו דתימא נכרי בהפקירא ניחא לי' קמ"ל הנ"מ גדול דטעם טעמא דאיסורא אבל קטן זכות הוא לו עיי"ש, ומבואר דמי שלא טעם טעמא דאיסורא זכות הוא לו אע"ג דיש לו טירחא ויגיעה ע"י שמירת וקיום התורה אבל מי שכבר טעם טעמא דאיסורא קשה לו לפרוש הימנו והמצות הוא לו לטורח ולעול וא"כ י"ל ה"נ דהמשכיר בית לחבירו מ"מ לא השכירו אלא לדור בו אבל לענין מצוה שמוטל על בעלה בית כגון בדיקת חמץ שהוא מצוה מדרבנן על זה לא השכירו וכל חפציך לא ישוו בה אבל הנ"מ במי שלא טעם טעמא דאיסורא הוא לו לזכות והנאה שיוכל לטרוח במצוה אבל מי שנשתרש בחטאו אדרבא הוא לטרחא וא"כ כשהשכיר הבית גם למצות התלוים בה ג"כ השכירו וא"כ י"ל דזהו האיבעיא אם על המשכיר לבדוק כמ"ש הפנ"י דהמשכיר אומר אנא בעינא למיעבד מצוה כיון שכל דרך איש ישר בעיניו וצדיק הוא וטען המשכיר דזכות הוא לו וא"כ ודאי על זה לא השכירו או על השוכר לבדוק דהשוכר יאמר דלאו כל הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול היינו שאינו מאמין לו דעשיית המצוה הוא לו רק לזכות ואפשר בשעה שהשכירו גם לענין המצוה השכירו ורק אח"כ עבר עליו רוח טהרה ורוצה לעשות המצוה וא"כ כבר זכה בה השוכר וי"ל דמשו"ה אמרי' במשנה אל תהי' כעבדים המשמשים את הרב עמל"פ וכו' היינו דבמשנה דאבות דהוא מילי דחסידי ומיירי במי שלא טעם טעמא דאיסורא וע"כ הם עובדים שלא עמלק"פ כיון דעצם המצוה והיגיעה הוא להם לשכר טוב בעמלם וזכות גדול הוא על שזכו בהאי עלמא להיות עבד מלך ממ"ה הקב"ה ולעמוד בחצר המלך פנימה כמשרתיו עושי רצונו ית"ש אבל מי שטעם טעמא דאיסורא ועי"ז אין לב להבין ועין לראות ועוונותיו הבדילו בינו לבין הקודש ויש לו טירחא ויגיעה בכח עד כי יגבר איש על טבעו ועצם חומרותו א"כ אין לו אשמה כי שכרו שאלו במו פיו כי כמה יגיעות עברו עליו כי יכבוש את יצרו ובמשנה הזהרו אל תהי' כעבדים המשמשים את הרב עמלק"פ היינו שנהי' במדריגה נעלה כ"כ שעצם המצוה תהי' לנו לשכר ותענוג נפלא עד למאוד ויפה שעה א' בתשובה ומעש"ט מכל השכר ולא עמלק"פ אח"כ כי עצם עשיית המצוה הוא השכר ובזה פירשתי בדרוש לחג השבועות המדרש במגילת רות ישלם ה' פעלך וכו' אשר באת לחסות ואר"ח אשר באת עיי"ש:
והנה י"ל דמה שאמר מרע"ה מה זכו ישראל שיעשה להם נס לא אמר כן על דרך קטגוריא אך אדרבה דמשרע"ה שהי' לו תענוג נפלא בעבודת הבוב"ה ובמצותיו חפץ מאוד ולא בשכר מצותיו וע"כ לא ידע שמגיע עוד שכר בשביל שעושים המצוה כי חשב בדעתו דבזה שזכו לעשות המצוה הוא שכר יותר מכל השכר וא"כ כבר קבלו שכרם בעת שעשו המצוה וע"כ אמר האיך יתכן שכר מצוה אשר בעבור זה יגיע להם שיעשה להם נס ותשובת הקב"ה בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את הא' על ההר הזה היינו העם שהי' במצרים שהוא מלאה גילולים ומשו"ז נקראים עם היינו פשוטי ערך על שהתערבו בגוים וילמדו ממצרים וא"כ טעמו טעם דאיסורא ועכ"ז יעבדון את הא' על ההר הזה וא"כ אין להם כ"כ תענוג והנאה ע"י עצם המצוה והנסיון גדול להם יותר ממי שלא טעם טעם איסור ומגיע להם שכר ובשביל זה הם ראוים לעשות להם נס ובזה י"ל דהרשע אמר מה העבודה הזאת לכם כיון דהרשע כבר נשתרש בחטאיו ואין לו שום הנאה מעצם קיום המצוה וכמו עבודה וטרחה יתירה הוא לו וע"כ יחשוב לו עון שאין לו לעשות המצוה דרק למי שאין התורה והמצוה לטורח זהו צריך לעשות הכל כמצווה עלינו כיון שאין לו בזה טירחא כ"כ אבל אם הוא עבודה גדולה אינו צריך ליגע עצמו כ"כ וע"כ יאמר הרשע בלשון הזה מה העבודה הזאת אבל באמת אפי' למי שהוא לו לעבודה ג"כ צריך לעבוד את בוראו ית"ש וכמו צאתנו ממצרים דזהו נחשב לנו לזכות דאע"פ שהי' במצרים במקום טומאה ומושרש מזוהמתם אפיה קבלו עליהם התורה והיראה וע"כ התשובה להרשע בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים היינו דאדרבא בשביל שהי' התורה לטורח בזכות זה יצאנו ממצרים משום דהנסיון גדול ובזכות זה הי' ראוים לעשות להם נס בשביל שטעמו טעמא דאיסורא ויתבאר דברי המדרש זה קרבן הה"ד זה ישפיל וזה ירום דהנה בפ' שמיני פירש"י עה"פ ויאמר משה אל אהרן קרב אל המזבח שהי' אהרן בוש וא"ל משה למה אתה בוש לכך נבחרת היינו שהי' אהרן בוש וירא לגשת אל הקודש כי בעיניו לא הי' ראוי דהא אירע לו על ידו סיבת חטא העגל והשיב לו משה דאדרבא בשביל זה עצמו שהיא בוש א"כ הנסיון גדול ויש לו שכר ולכך נבחרת כיון שעמד בנסיונו שגבר על טבעו וזה שאמר המדרש זה ישפיל במה שאמר ואשלכהו באש ויצא העגל הזה והי' בעיניו שפל ואמר לו משה שבלשון הזה הוגבה שעמד בנסיונו וגבר על טבעו וכיון שנתנסה כ"כ ראוי לו להיות כה"ג עבד לה' וזהו מתהלל כיון שהנסיון גדול עי"ז יותר:
י) זאת תהי' תורת המצורע וגו' ובמדרש מעשה ברוכל אחד שהי' מחזיר בעיירות של צפורי מכריז מאן בעי למיזבן סמא דחיי אוריקו לי' כ"ע הוציא להם ספר תהלים והראה להם מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב וכו' והמדרש פלאי וכבר האריכו המפורשים בדקדוקים על המדרש ומאי בעי בזה הכא בפרשה זו, גם לפרש הכתובים בפ' בא זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים וגו' כי בחזק יד הוציא ה' אתכם מזה ולא יאכל חמץ ויל"ד המשך הדברים דמשמע משום שהי' בחזק יד משו"ה לא יאכל חמץ ודבר זה אין לו ביאור, והנה הרמב"ם בפ"א מה' חמץ כתב דחצי שיעור אסור מן התירה שנאמר ולא יאכל חמץ ועי' בנושאי כליו מה שכתבו בזה וקשה ג"כ כנ"ל מדוע רמז הכתוב הכא דייקא דחמץ אסור במשהו ולא כתיב לעיל דאסור במשהו דהא כבר דיבר הכתוב מן איסור חמץ גם לפרש הכתוב מה שאמר פרעה יה' כן ה' עמכם כאשר אשלח אתכם ואת טפכם ראו כי רעה נגד פניכם ויל"ד למה אמר פרעה בזה הלשון ה' עמכם וגם מהו הרעה נגד פניהם דא"כ גם היא ידע דיצאו ממצרים למדבר וכפירש"י ע"ש:
והנלע"ד עפ"מ שאמרתי בפלפול בסוג' דחמץ בזמנו לבאר טעמו של הר"ן בנדרים דף נ"ב שכתב דמשו"ה דבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטיל משום דרבנן דפליגו על ר' יהודא וס"ל ל דמין במינו בטיל היינו רק באיסור שנתערב בהיתר מב"מ משום דאע"ג דהם מב"מ בגופן ובטעמם מ"מ הם אינם מינו בעצמותן דהא זה נקרא שם איסור וזה נקרא שם היתר אבל דשיל"מ א"כ גם האיסור ההוא יקרא אח"כ בשם היתר והו"ל בכל ענינים מב"מ וגם רבנן מודי לי' לר"י דהוי מב"מ ומשו"ה דשיל"מ לא בטיל ע"ש ובתשו' ברית אברהם סי' נ"ה כתב דיש להפליא על הר"ן דמה יועיל מה דעתיד להיות ניתר דמ"מ עכשיו הוא אסור וע"כ משום דאמרי' כל העומד ליעשות כעשוי דמי והיינו כר"ש דס"ל בב"ק דף ע"ז ובכמה דוכתין דכל העומד לזרוק ולפדות כעשוי דמי והא לא קי"ל כר"ש ועי' באע"ה סי' קכ"ד גבי גט שכתבו על איסורי הנאה ובח"מ שם דלא אמרי' כל העומד לשרוף כשרוף דמי ע"ש ולע"ד י"ל בזה ע"ד אגדה לחלק בין הענינים עפ"ד הפר"ד שכתב דהנה מצינו במדרש במה שאמר משה מי אנכי וגו' וכי אוציא באיזה זכות אוציאם א"ל הקב"ה בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את הא' וגו' הוי יודע שבשביל שעתידים לקבל התורה הם נגאלים הרי מפורש שהקב"ה דן ע"ש העתיד וקשה ממה דאיתא במדרש ראה ראיתי וגו' הה"ד וירא און ולא יתבונן כיצד בשעה שיצאה הגר אמר הקב"ה אינו דן את האדם אלא בשעתו וכו' אבל התירץ לזה מבואר שזה מחסדיו ית"ש שאם אדם עתיד להטיב מעשיו הוא מסתכל ומטיב עמו ע"ש העתיד אך אם עתיד לחטוא אינו מסתכל בזה ואינו דן אותו אלא לפי שעתו ועפ"ז מפרש המדרש לא הביט און ביעקב שאינו מסתכל בעבירות שבהן אבל במצות הקב"ה מסתכל לעתיד שנאמר ה' א' עמו וראי' לזה אמר א' מוציאם ממצרים ששם מתברר שמסתכל בטוב העתיד ולא ברע העתיד עכ"ד הפר"ד ע"ש ולפ"ז י"ל דה"נ בדשיל"מ אמרי' דהוא נידון ע"ש סופו להטיב כיון שעתיד להיות מותר אמרי' דהרי הוא כאלו כבר הותר ומיקרי עתה כאלו הוא הותר על שם העתיד שיהא מותר אבל אם כתב הגט על דבר:
שצריך ביעור ושריפה לא אמרי' דהרי הוא כאלו נשרף ואינו בעולם דבדבר רעה לא אמרי' שהוא נידון ע"ש סופו ואנו דנין אותו כמו שהוא בשעתו שלא נשרף עדיין:
והנה אמר פרעה לישראל להיפך מזה כיון שהוא לא ידע את ה' היינו ממדת חסדו ית"ש אלא ממדת א' שהוא דין וע"כ אמר דאינם ראוים שיצאו ישראל ממצרים כיון דעל הטוב לא יסתכל השם במה שעתיד להיות אח"כ ואמנם על הרעה יסתכל השם על העתיד וע"כ אמר להם יה' כן ה' עמכם וגו' ר"ל דהא מהכתוב שנאמר ה' א' עמו מוכח דהקב"ה מסתכל לעתיד על הטוב שיעשה האדם והיינו דמשמעות ה"א עמו משמע דבזה ה' עמנו היינו להסתכל לעתיד לטובה ואמר פרעה לבני ישראל יה' כן ה' עמכם וגו' ר"ל דלא כן הוא דעל הטוב לא יסתכל הקב"ה אבל ראו כי רעה נגד פניכם היינו דאמנם לרעה יסתכל השי"ת על העתיד להיות ובזה הוא נגד פניכם כאלו הוא נגד פניו וכבר נעשה וא"כ כיון דעל הרעה יסתכל לעתיד ועל הטוב לא יסתכל א"כ איפוא באיזה זכות תגאלו ממצרים אבל באמת ממדת חסדיו ית"ש דעל הרעה לא יסתכל לעתיד ועל הטוב ה' יראה מה שעתידין ישראל לעשות:
ובזה יתבאר הכתובים זכור את היום הזה אשר יצאת ממצרים וגו' כי בחזק יד הוציא ה' אתכם והיינו כמו שכתב א"ז זללה"ה ביש"מ פ' בא עפ"ד האלשיך בפ' שלח עה"פ כי העלית את העם הזה בכחך דהי' צריך אז כח וחזק יד משום שהי' עליהם קטרוג משרי מעלה מה נשתנו אלו מאלו עכ"ד והנה אע"פ שאמרו מה נשתנו אלו מאלו הללו וכו' מ"מ הוציא ה' אותנו משום שהקב"ה ראה לנו לטובה על העתיד שיקבלו ישראל את התורה וכבר הבאתי דמשום הכי דשיל"מ ל"ב כיון דמדותיו של הקב"ה לידון את האדם על מה שעתיד להיות אח"כ לטובה כאלו הוא עתה לשעתו משויה דשיל"מ ל"ב דהוא ג"כ נידון ע"ש סופו והו"ל כאלו הוא עתה מב"מ האיסור עם ההיתר וע"כ אמר הכתוב אח"כ דמשו"ה לא יאכל חמץ וכדברי הרמב"ם דמלא יאכל משמע אפי' חמץ כל שהוא והיינו דאם נתערב חמץ כל שהוא בתערובות לא בטיל משום שהוא דשיל"מ והטעם דדשיל"מ נידון ע"ש סופו והו"ל מב"מ וא"כ א"ש דאסמכי' הכתוב הכא משום שהי' בחזק יד ע"י הטענה דמה נשתנו אלו מאלו וא"כ אמרי' דהקב"ה דן ע"ש סופו לטובה וא"כ משו"ז לא יאכל חמץ אפי' כ"ש על ידי תערובות דמזה מוכח דדשיל"מ לא בטיל:
ויתבאר הכתוב זאת תהי' תורת המצורע וגו' דהנה להנ"ל מבואר דהקב"ה דן האדם ע"ש סופו מה שעתיד להטיב והנה בגמ' ערכין דף ט"ו אר"ל מ"ד זאת תהי' תורת המצורע זו הוא תורתו של מוציא שם רע ופירש בעיון יעקב כלומר שזה תקנתו שיעסוק בתורה ע"ש וי"ל דמשו"ה תקנתו של בעל לה"ר רק ע"י התורה דהנה ידוע מה שהביא בחובת הלבבות דבעון לה"ר אפי' המצות שעשה הוא מפסיד הכל והנה אמרי' בקידושין דף מ' תלמוד גדול שמביא לידי מעשה א"כ י"ל דע"י הלימוד ובזה הוא בא יבוא אח"כ לידי מעשה הו"ל כאלו כבר עשה כיון דהקב"ה דן את האדם ע"ש סופו וע"כ תקנתו של לה"ר שהפסיד את כל המצות רק ע"י התורה ונחשב לו כאלו יש לו המצות אשר יעשה אח"כ ע"י התירה וז"ש המדרש מאן בעי למיזבן סמא דחיי היינו כמו סם חיים שבא לקיים את החיות וא"כ הוא מועיל לשעתו תיכף ומיד וע"כ אמר מי האיש החפץ חיים תיכף עי"ז שאוהב ימים לראות טוב היינו שמסתכל בטוב אשר יעשה לעתיד נצור לשונך מרע דתקנתו ע"י התורה וגם כשהוא רק סור מרע ולא עשה עוד המצות נחשב הוא כאלו עשה טוב דמה שעתיד להיות דן הקב"ה כאלו הוא בשעתו ונידון ע"ש סופו לטובה וכן הוא המצות הוא כסם חיים דמה שעתיד להיות ייטיב ה' עמנו מתחלתו קודם שנעשה ע"ש העתיד לטובה:
יא) בפ' צו זאת תורת העולה וגו' ודקדקו הלשון דהו"ל זאת העולה גם כפל הלשון הוא העילה ובפ' בא והי' כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם ואמרתם זבח פסח הוא לה' וגו' ובהגדה מבואר דזהו שאלת הרשע וא"כ יל"ד מהו התשובה דזבח פסח הוא לה', גם דהול"ל זבח פסח אשר פסח, לה' למה כתיב הכא והנה בהגדה אמרי' בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים לי ולא לו אלו הי' שם לא הי' נגאל וקשה ממאי משמע דלי ולא לו וגם למה לא הי' נגאל ועוד מה חטא הרשע בזה שאמר לכם גם להבין הכתוב בפ' בא כל עדת ישראל יעשו אותו וברש"י למה נאמר וכו':
ונראה עפ"ד א"אזללה"ה בייט"פ לשה"ג אות כ"ו לבאר ע"ד אגדה הא דאין שוחטין את הפסח עה"י ואפי' למ"ד שוחטין מ"מ לכתחלה מהדרינן שלא יהא על היחיד וכמבואר בפסחים דף צ"ה ע"ש, עפ"מ דאיתא בנזיר דף כ"ג ובהוריות דף יוד דאר"י לענין פסח אחד אכלו לשם פסח ע"ז נאמר צדיקים ילכו בם אחד לשם אכילה גסה ע"ז נאמר ופושעים יכשלו בם ור"ל רשע קרית לי' פסח מיהו קעביד ע"ש וברש"י ומבואר שצריך לאכול הפסח לשם מצוה ואי אכלו שלא לשם מצוה אלא להנאתו ולתאותו פושע קרי לי' ר' יוחנן ולכן לענין אכילת פסח מפני דלאו כל אדם יכול לכוין לש"ש במידי דאכילה שיש בו הנאת הגוף משו"ה אמרה תורה שלא לשחוט עה"י כ"א למנות עוד אתו ואז מסתמא כל אחד יבחר איש היודע לכוין באכילתו ותעלה כונתו גם למי שאינו יודע וכדאשכחן גבי הא דהכל כשרין לכתוב הגט ואפי' חש"ו ופריך והא לאו בני דיעה נינהו ופירש"י ואינם יודעין לכתוב לשמה ומשני בגדול עומד על גביו הרי דאפי' קטן שאינו יודע לכוין לבמה מהני עומד ע"ג ע"ש באריכות:
ולעד"נ להוסיף יותר נופך דהא אין מבואר בגמ' דהא דאין שוחטין עה"י משום דצריך ליבחר אתו איש היודע לכוין באכילתו וגם יש לבאר הא דאמרי' בגמ' פסחים דף ס"ד אין לך כל פסח שלא נמנה עליו עשרה בני אדם ויותר ובודאי כונה מיוחדת היתה בזה להיות הפסח בעשרה שיאכלו כאחד ונראה עפמ"ש א"אזלל"ה בייט"ל פ' יתרו עה"פ ויקח יתרו וגו' עולה וזבחים וגו' כי גלוי וידוע שהאדם צריך לעבוד את בוראו בכ"ע ובכל שעה ואפי' בעת אכילתו יהי' כוונתו לש"ש ולבו יהא דבוק בו ית"ש וזו אחת מעבודת הקשות אמנם לחם הקדוש הנערך על השלחן הטהור בביהמ"ק הי' בניקל לאכלו בקדושה לשם ה' ולא למלאות תאותו ונמצא בעת אכלו הי' לאותו לחם ב' פנים גשמי ורוחני וז"ש לחם פנים שיהא לו ב' פנים כי תהי' לפני תמיד אפי' בעת אכילתך וזה הטעם שנאסר בשר תאוה במדבר ולא הי' רשאים לאכול אלא שלמים עכ"ד ז"ל ולפ"ז י"ל דמה"ט אין לך כל פסח שלא נמנו עליו פחות מעשרה דהא כל בי' עשרה שכינתא שרי' וא"כ עשרה שאכלו את הפסח ביחד והי' שכינה שרוי' ביניהם בניקל הי' להם לכוין באכילתם בלתי לה לבדו וכמו שמצינו בלחה"פ שהי' מכוונים באכילתם לשמים ולכן הפסח אינו נאכל עה"י רק באוכלים מרובים כדי לצאת ידי חובת הפסח ע"י כוונתם כשהשכינה שרוי' ביניהם בכוונה לשמו ית' ועי' מ"ש בדרושים לשה"ג אות י"ז הטעם למה הפסח צריך לשמה יותר משאר הקרבנות:
ויתבאר דזהו שאלת הרשע מה העבודה הזאת לכם וי"ל ע"פ המבואר בגמ' נזיר ובהוריות הנ"ל דע"י שאכל שלא לש"ש רשע קרי לי' וא"כ הרשע יאמר דאין לאכול הפסח בצירוף רבים יחד כי אם כל אחד לבדו דהא לא איכפת לי' אם נאכל שלא לש"ש וע"כ בא בשאלתו מה העבודה הזאת לכם ר"ל לכם רבים משמע כמבואר בפסחים דף כ"ב ע"ב שלש שנים יהי' לכם ערלים לכם לרבות הנטוע לרבים וע"כ יאמר הרשע כי כל אחד הוא לבדו יאכל ולכן התשובה אל הרשע לכם ולא לו ר"ל כי לו לבדו אין השראת שכינה עמו ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל היינו לאכול הפסח בצירוף יחד בתוך הכלל כי היכי שיהי' השראת שכינה אתו ובזה כפר בעיקר ר"ל כי הוא אינו מאמין אשר שכינתו ית"ש הוא עם ישראל ולכן אלו הי' שם לא הי' נגאל כענין שנאמר אשר פדית גוי וא' ואמרו במדרש לי ולכם הוא הגאולה היינו שבזה אנו נגאלים אם לא ח"ו בזכות למענו יעשה כיון שהשי"ת כביכול נגאל עמנו מתוך גאולתנו דבכל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם וא"כ דהוא אינו מאמין בזה אשר השראת השכינה הוא על ישראל וא"כ מה זכות יש לו שיגאל עם כלל ישראל וזשה"כ והי' כי יאמר אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם כנ"ל למה צריך לאכול הפסח ברבים והיינו לכם בתוך רבים ואמרתם אליו זבח פסח הוא לה' ר"ל כי צריך לאכול הפסח לשם ה' וא"כ ביחיד לאו כל מוחא סביל דא לאכול רק לשם ה' וע"כ העבודת הפסח בא ברבים כדי לזכות בזה לכוין לשמו ית' וזש"ה כל עדת ישראל יעשו אותו וכמו שאמרו חז"ל אין עדה פחות מעשרה וכל בי' עשרה שכינה ביניהם וזה הטעם שאמרו בגמ' דאין פסח פחות מעשרה כדי שיהא לבנו בטוח לאכלו לשם ה' ע"י השכינה הקדושה השוכן אתנו בתוך בני ישראל, ויתבאר הכתוב זאת תורת העולה הוא העולה דהנה במדרש תני ר"ש בן יוחאי אין העולה באה אלא על הרהור הלב ממי את למד מבניו של איוב דכתיב והשכים בבוקר והעלה עולות מספר כולם כי אמר אולי חטאו בני וברכו א' בלבבם הדא אמרה העולה אינה באה אלא על הרהור הלב וי"ל דהרהור הלב היינו אם עשה מצוה בלא כוונה לשם ה' וא"כ חטא בזה בלבו וממנו הרי אתה למד דאם צריך להביא עולה לה על אשר לא עשה מצוה בכוונה וא"כ כש"כ דהעולה שהיא לכפרה כיון דאין קטיגור נעשה סניגור וא"כ בודאי שצריך להיות בכוונה ורעותא דלבא והיינו שאמר זאת תורת העולה הוא העולה ר"ל כמו שהיא העולה דבאה כל עיקר לכפר על הרהור הלב ממנו תלמיד האיך לקיים עצם העולה שתהי' לפני ה' בכוונת הלב ומייתי המדרש הכא מאיוב שהשכים בבוקר והעלה עולות לכפר על הרהור הלב והכא נמי נאמר צו לשון זירז שצריך להשכים בבוקר כי מהזריזות הוא מה שנעשה בכוונה ובלב שלם ולכן גם איוב השכים בבוקר להעלות העולות: יב) ויקרא אל משה וגו' ובמדרש הה"ד ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו וצ"ב יקריב אותו לרצונו לפני ה' ופירש"י יקריב אותו מלמד שכופין אותו לרצונו הא כיצד וכו' לפני ה' מה ת"ל וכו' והוא מדברי הגמ' בזבחים ע"ש ולענ"ד לפרש ע"ד אגדה גם לפרש דכתיב בפ' בא והי' כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם ואמרתם זבח פסח הוא לה' אשר פסח וגו' ויל"ד דהול"ל זבח פסח אשר פסח, למה כתיב הכא לה' ובהגדה מבואר דזהו שאלת הרשע והתשובה בעבור זה עשה ה' לי וגו' לי ולא לו אלו הי' שם לא הי' נגאל וקשה אמאי לא משיבין לו כאמור בתורה ואמרתם זבח פסח וגם ממאי משמע דלי ולא לו ולמה לא הי' נגאל בשביל זה השאלה וגם אמאי נקרא רשע ואי משום שאמר לכם הא גם החכם אמר אתכם וכבר האריכו בזה הדקדוקים במפורשים:
ונראה עפ"ד רש"י ז"ל ביצה דף כ"ז גבי חלה או תרומה שנטמאת שאסור לשורפה או לתתה לפני כלבו ביו"ט אע"ג דהבערה לצורך הוא משום דרחמנא אחשבי' להבערתו דכתיב באש תשרף הילכך מלאכה הוא וכתבתי לבאר דברי רש"י בסוגי' די"ד שחל להיות בשבת עיי"ש והנה כתב כ"ק אאמו"ר הגאה"ק זללה"ה בקדיו"ט פ' ויקהל דכאשר נשובה ונחקורה אז נראה בעליל בכל תהלוכותנו כי טרחה גדולה הוא לאיש שיהא ניעור כל הלילה ללמוד בתוה"ק או אפי' לומר תהלים או לילך אפי' דרך קצר בשביל איזה מצוה קשה מאוד בעיני המון אמנם בעניני עוה"ז קרוב הדבר מאוד לעשותו ויהא ניעור כמה לילות ולא יעוף ולא יגע ואין עליו לטירחא בשביל פרנסתו והענין שזה שלא צותה התורה אינו שום מלאכה ועשי' אבל בדבר מצוה אחשבי' למלאכה וטירחא ועבודה רבה וזש"ה ברכו ה' מלאכיו גבורי כח היינו המתגברים ביצרם עושי דברו היינו משו"ז הם עושים דברו שנקראו עשייתם עשי' משום לשמוע בקול דברו דבזה שהוא ממצותיו ית"ש הוא עשיי' גדולה וצריך לזה גבורה מאוד ללחום עם היצר שיהא ביכולתו לעשות מצוה זו ויש לפרש בזה במה שאמרו ישראל נעשה ונשמע דהיינו שיהא עשיי' נעשה דייקא משום ונשמע עכד"ק בקצרה ונלע"ד לפרש בזה דברי הגמ' סוכה דף נ"ב לעתיד לבא מביא הקב"ה ליצה"ר ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים צדיקים נדמה להם כהר גבוה ורשעים נדמה להם כחוט השערה הללו בוכים והללו בוכים צדיקים בוכים האיך יכולים לכבוש הר גבוה ורשעים בוכים האיך לא יכולנו את חוט השערה הזאת ואף הקב"ה תמה עמהם שנאמר גם בעיני יפלא ע"ש וי"ל כיון דכל העבודה וטירחא שאדם מיגע עצמו בעבודתו של השי"ת הוא יחשב לעבודה רק משום שהוא מצוה אבל אם הי' זה עבודתו לחולין לא נחשב לו כלום לטירחא וע"כ הרשעים אשר לא עשו כמעשה הצדיקים א"כ לא ידעו כלל אשר מעשה הצדיקים עבודה גדולה וכהר גבוה וע"כ הרשעים יחשבו אף הם שהוא כחוט השערה ובוכים אח"כ האיך לא יכלו לכבוש את יצרם כחוט השערה אבל הצדיקים שעשו כצדקתם וכיון דמצות השי"ת אחשבי' למלאכה ועבודה קשה מאוד ויודעים כמה יעייפו עצמם בעבודת השי"ת ולכן נדמה להם כהר גבוה וגם הקב"ה תמה עמהם כי יוצרם הוא יודע את יצרם:
ויתבאר בזה הכתיב בפ' שמות מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בנ"י ממצרים וגו' ופירש"י מה זכו ישראל שנעשה להם נס ואוציאם ממצרים ויל"ד הלא הי' להם כמה זכותים וכמ"ש במדרש בזכות ד' דברים נגאלו ממצרים וכו' וגם יל"ד בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את הא' על ההר הזה וקשה וכי רק על ההר עשו ישראל ושמרו את דברי התורה הזאת הא עיקר העבודה הוא אח"כ מאז ועד עולם אשר ישמרו בנ"י את התורה וא"כ יותר הול"ל שיעבדו ישראל את הא' תמיד ולהנ"ל י"ל דמרע"ה אמר מתחלה כיון דכל המצות אם הי' מלאכת חולין ובעניני עוה"ז לאו מלאכה ועבודה הוא א"כ אין זה זכות אשר עי"ז יעשה להם נס ואמר לו הקב"ה בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את הא' על ההר הזה דייקא היינו שגילו זאת הענין על הר סיני כשאמרו ישראל נעשה ונשמע אצל ההר דעי"ז שנשמע שהוא ממצות השי"ת בזה הוא נעשה דהיינו שהוא עשיי' ומלאכה וא"כ הוא זכות גדול כיון שצריך לכבוש את היצה"ר כהר גבוה משום שאחשבי' למלאכה והיינו שאמר הכתוב תעבדון את הא' שהוא עבודה ומלאכה אל ההר הזה דייקא כשאמרו נעשה ונשמע ויבואר השתא ושמרתם את העבודה הזאת היינו שיאכלו בנ"י את הפסח בלילי פסח והי' כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת היינו כיון שאכילת פסחים לכאורה הוא דבר ניקל לאכול כזית בשר על השובע ולאו עבודה הוא לאכול בשר תאוה וחולין אבל כיון דזה הוא בן הרשע וכנ"ל דהרשעים נדמה להם כחוט השערה היינו שלא ידעו ולא יבינו ענין העבודה כיון שהם לא הלכו בדרך הצדיקים שייגעו עצמם בדברי תורה והמצות ויראו כי אחרי כן אחשבי' למלאכה מחמת כי הוא מצות ה' אשר תעשנה ואמר הכתוב ואמרתם זבח פסח הוא לה' משום שהוא לה' ומצוה קעביד בזה על כן יקרא עבודה אע"ג דאכילת חולין לאו מלאכה מ"מ מה שצותה התורה יקרא עבודה ואחשבי' למלאכה וזהו מה שנאמר בהגדה לתשובת שאלת הרשע מה העבודה וגו' בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים אלו הי' שם לא הי' נגאל דהנה להנ"ל בעבור זה נגאלו ממצרים כיון שקיבלו עליהם ישראל באמרם נעשה ונשמע היינו שע"י שנשמע שהוא ממצות ה' בעבור זה נחשב לעשיי' וא"כ כיון שהרשע אומר מה העבודה הזאת היינו שגם במצות ה' אינו עבודה כלל ולכן לא הי' נגאל דעיקר הזכות שנעשה להם במצרים נס שנגאלו הוא בעבור זה שאמר הכתוב תעבדון את הא' על ההר הזה היינו שהמצות נחשב להקב"ה לעבודה ויגיעה רבה אשר כראי הם שיגאלו ויתבאר הכתוב יקריב אותו לרצונו לפני ה' דהנה אמרו חז"ל כל העוסק בתורת עולה כאלו הקריב עולה וי"ל אע"ג דודאי טירחה ויגיעה הוא יותר להקריב את העולה עצמו כמשפטו מאלו עוסק רק בתורת עולה שיהא חשוב כאלו הקרבנו את העולה מ"מ י"ל דאחשבי' הקב"ה את דיבורינו ועסקינו בענין העולה וכל הקרבנות כאלו הקרבנו ממש את קרבנותיו ומקובל הוא לרצון לפני הקב"ה והיינו משום דשיח שפתותינו נחשב למעשה ולעבודה כיון דהוא מצוה ואחשבי' הקב"ה למלאכה וזש"ה יקריב אותו לרצונו היינו אפי' אם אינו מקריב אותו ממש בפועל רק הוא מקריב אותו לרצונו ר"ל ע"י שעוסק בתורת עולה ומקבל עליו ברצונו לכשיבנה ביהמ"ק יביא את קרבנו וגם ברצונו גם עכשיו להקריב את הקרבן אלא שאין ביכולתו כעת ג"כ הוי כאלו הקריב אותו ונחשב לו כאלו הקריב אותי במועדו ואמר הכתוב דהוא משום דלרצונו הוא לפני ה' ר"ל במצות השי"ת אחשבי' למלאכה גם אשר הוא מקריב רק בדיבורו לבד ג"כ נחשב לעבודה משא"כ במלאכת חולין אין זה נקרא עבודה לכן במדר' הביא הכתוב בתחלת מעשה הקרבנות הה"ד ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו דמזה משמע ג"כ הכי דמשו"ה הם עוש' דברו שנקרא עשיי' משום דהוא לשמוע בקול דברו ועיין לקמן אות ט"ז: