עצי חיים על התורה· רבי חיים צבי טייטלבוים
עצי חיים דרושים על פרשת ואתחנן
רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה, ויל"ד הלשון בדבר ל"ל דהול"ל אל תוסף דבר אלי בזה, ובגמ' סוטה י"ג ע"ב א"ר לוי ברב בישר ברב בשרוהו ברב בישר רב לכם בני לוי, ברב בשרוהו כב לך אל תוסף דבר אלי ופרש"י ברב בישר את בני מחלוקותו רב לכם בני לוי והקב"ה מדקדק עם צדיקיו ונענש באותו מדה עכ"ל וי"ל דמהו אותו מדה במה שנענש שנאמר למשה רב לך בשביל שאמר לבני מחלוקותו רב לכם דהא הלשון שנאמר למשה רב לך אינו עונש גדול כ"כ רק עיקר העונש הי' למשה במה שלא הלך לא"י וכי בשביל שנאמר רב לך הי' העיכוב שלא נתמלא בקשתו של משה: ונראה דהנה המשנה למלך פ"ז מה' נדרים הקשה על הירושלמי דס"ל אם אמר קונם הנייתי על בני עירי אינו נשאל לזקן שיש שם מהא דאמרי' בב"ב דף ע"ד דרבה בב"ח שמע בת קול שאומרת אוי לי שנשבעתי ועכשיו שנשבעתי מי מיפר לי ולא רצה רבה לומר מיפר לך משום דילמא על שבועה דמבול קאמר, ולפי דברי הירושלמי לא הי' יכול רבה להפר שהי' נוגע בדבר דהשבועה הי' על הגלות וכל ישראל נוגעים בדבר, עוד הקשה במ"ל מהא דאמרינן בברכות דף ל"ב ויחל משה מלמד שהתיר לו נדרו וקשה האיך הותר נדרו הא משה הי' נוגע כדאמרי' ובגמ' שם א"ל לך רד כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל וכו' ותי' ביש"מ פ' תשא עה"פ ויחל וגו' דמשה דין בעל הי' לו כדכתיב משה איש הא' ונקרא בעלה דמטרוניתא כדאיתא בזוהר וא"כ מסולק קושי' המ"ל דדוקא חכם אינו יכול להתיר כשהוא נוגע אבל בעל הוא מתיר בדברים שבינו לבינה עכ"ד וכן הוא בתורת חיים בב"ב שם אהא דרבה דלאו מתורת התרת חכם נגעו בו אלא מתורת הפרת בעל לאשתו דהקב"ה לגבי צדיק הוא כאשה לגבי בעלה ע"ש וכן הוא בילקוט שמעוני פ' ברכה משה איש הא' תלמוד שנדר רבו מתיר לו נדרו אבל הקב"ה לא עשה כן אלא כביכול נדר במעשה העגל שנאמר הרף ממנו וגו' ובא משה והתיר לו שנאמר ויאמר ה' סלחתי כדבריך ע"ש:
ובזה י"ל בהא שכתב הבעה"ט ע"ז רב לך אתה יש לך רב אבל אני אין לי רב שיתיר שבועתי ולכן לא תביאו ע"ש ולהנ"ל י"ל דעל מה שנשבע הקב"ה דלכן לא תביאו את הקהל הזה ופרש"י שם שהוא שבועה שלא יכנס משה לא"י הנה לא יכול משה להתיר השבועה מטעם דחכם יכול להתיר השבועה כיון דמשה הי' נוגע דהא השבועה הי' בשביל משה ואין לך נוגע גדול מזה רק משו"ז הי' עכ"פ יכול להפר בבחי' בעל שיכול להפר אפי' במה שהוא נוגע לעצמו בזה הי' יכול משה להפר וא"כ מ"ש הבעה"ט שאין לו מי שיתיר השבועה י"ל דזה הי' העונש למרע"ה במה שאמר לבני מחלוקותו רב לכם בני לוי דמשמע שאמר להם משה בזה שיש להם הרבה כבוד ושררות, ונוטלים גדולה לעצמם יותר מדאי, ולכן באותו מדה גם הוא נענש שנאמר למשה רב לך היינו שלא יטול גדולה לעצמו עד שיהא נקרא כבעל דמטרנותא ואיש א' כדי שיכול להפר אפי' במה שנוגע לעצמו:
והנה בנדרים דף ע"ז ע"ב א"ר יוחנן חכם שאמר בלשון בעל ובעל שאמר בלשון חכם לא אמר כלום דתניא זה הדבר אשר צוה ד' החכם מתיר ואין הבעל מתיר, בעל מיפר ואין חכם מיפר ועי' בח"ס על מס' נדרים דבברייתא מבואר דמשו"ז גם בענין ההיתר חלוקים הבעל מהחכם כגון לענין דהבעל מיפר רק בענוי נפש ובדברים שבינו לבינה ע"ש, ויתבאר הכתוב אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה היינו כיון דמהלשון זה הדבר מוכח דחכם שהפר לא מהני וממילא דלא מהני כשהוא נוגע ולכן אמר ג"כ הקב"ה למשה אל תוסף דבר בדבר הזה היינו לשנות ממה שאמר הכתוב זה הדבר שאין החכם יכול להפר וא"כ גם משה איני יכול להפר כשהוא נוגע והוא נענש שלא נקרא בעל לענין זה וא"כ אינו יכול להתיר השבועה דחכם אינו מתיר מה שהוא נוגע לעצמו:
והודעתם לבניך ולבני בניך ובגמ' קידושין דף ל' תניא ולמדתם אותם את בניכם אין לי אלא בניכם בני בניכם מנין ת"ל והודעתם לבניך ולבני בניך א"כ מה ת"ל בניכם ולא בנותיכם ויש להקשות ל"ל קרא לבני בניכם הא אמרינן ביבמות דף ע' לענין תרומה זרע זרעה לא צריך קרא בני בנים הרי הן כבנים וא"כ אמאי איצטריך קרא הא בני בנים ה"ה כבנים:
וי"ל עפ"מ דאמרי' במדרש רבה פ' ויגש פ' צ"ד ויקחו את מקניהם בניו ובני בניו א"ר יהודא בר' אלעאי בנות בנים הרי הן כבנים ובני בנות אינם כבנים ע"ש ומבואר דבן הבת אינם כבנים והנה ביבמות דף ס"ב ע"ב א"ל רבה לרבא מנא הא מילתא דאמרו רבנן בני בנים ה"ה כבנים וכו' ופרש"י אבני בתו קאי דבן בנו פשיטא לן ומשמע דאיבעי לי' לרבה על בן הבת אבל במדרש הנ"ל פשיטא לי' דבן הבת אינו כבנים ולפ"ז י"ל דהא דאיצטרך קרא לבני בניכם היינו לבן הבת אבל לבן הבן פשיטא לן בלא קרא דה"ה כבנים בכל מקום ובזה יש להביא ראי' לדברי הש"ך סי' רמ"ה סק"א מביא בשם המהרש"ל דמספקא לי' אי בן בתו קודם לבן חבירו דאפשר דאין קודם לחבירו אלא היכא דמתחייב באביו אבל גבי בת דל"ל הכי לא עכ"ל המהרש"ל, ולי נראה דקודם לבן חבירו עכ"ד הש"ך ולא הביא הש"ך ראי' לדבריו מנ"ל דלא כמהרש"ל ולמ"ש הרי מבואר דוהודעת לבניך קאי על בן הבת דהא על בן הבת לא איצטריך כלל קרא דהא בני בנים ה"ה כבנים: אבל יש להקשות לפ"ז על התוס' בב"ב דף קט"ו שכתבו ואמאי דכתיב ערות אשה ובתה לא תגלה את בת בנה אין ראי' מדאיצטריך לכתוב בת בנה דבני בנים לא הוי כבנים דאיכא למימר דאי לא כתיב בת בנה הוי אסרינן עד סוף כל הדורות משום דבני בנים ה"ה כבנים עכ"ל וא"כ לפ"ד התוס' קשה מנ"ל דולבני בניך אתי לרבוי בן הבת דילמא אתי למעוטי דאינו מחויב ללמד עד סוף כל הדורות דבני בנים ה"ה כבנים כמו התם דבת בתה אתי למעוטי עד סוף כל הדורות, והנה קושי' התוס' יש ליישב באופן אחר עפ"ד המדרש הנ"ל דבן הבת לא הוי כבנים א"כ י"ל דגם בת הבן אינה בכלל בנים לכן איצטרך קרא דבת בנה דה"ה כבנים:
ע ק ב ואכלת ושבעת וברכת וגו' ובגמ' ברכות דף כ' ע"ב אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע כתיב בתורתך אשר לא ישא פנים וגו' והלא אתה נושא פנים לישראל דכתיב ישא ה' פניו אליך אמר להם וכי לא אשא פנים לישראל שכתבתי להם בתורה ואכלת ושבעת וברכת וגו' והם מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה ויל"ד בגמ' טובא טעם הלשון והם מדקדקים דהול"ל והם מברכים עד כזית ועד כביצה גם הלשון עד שתי פעמים ל"ל דהו"ל מדקדקים בכזית ובכביצה, ויותר תמוה אם כבר אמר עד כזית דהוא חצי ביצה מכש"כ דמברכין על ביצה דבכלל מאתים מנה וא"כ למה אמר עוד עד כביצה ורש"י נדחק בזה ע"ש עוד הקשו מאי מעליותא שהם מברכים ברכה לבטלה אם אינם מחויבים לברך רק בשביעה א"כ אין לברך קודם בכזית ועי' בח"ס סי' מ"ט:
ונראה עפ"מ וו שכתב בשו"ע או"ח סי' ר"י השותה פחות מרביעית בין מיין ובין משאר משקים אינו מברך לאחריו ויש מסתפקין בברכה אחרונה אם מברכין עד כזית לכן טוב ליזהר שלא לשתות אלא פחות מכזית, או רביעית שהוא ביצה ומחצה ובמג"א סק"ה ואם שתה כזית ואין לו רביעית לא ישתה עד כביצה משום די"א דעל כביצה מברך ברכה אחרונה ועי' במחה"ש שפי' דמי ששתה כזית לא ישתה כביצה דא"כ יתחדש לו ספק אחר שמא בכזית לא הי' צריך לברך וע"י שישתה כביצה יצטרך ובאמת א"א לברך דשמא בעינן רביעית לכן לא יוסיף לשתות על כזית ששתה עד כביצה אא"כ ישתה רביעית שאז יצא מכל הספיקות ע"ש ולפ"ז י"ל דבגמ' הכי קאמר שהם מדקדקים על עצמן שלא לשתות עד כזית עד כביצה היינו במשקין כיון שיש ספק אם מברך ברכה אחרונה על א וגם יש ספק אם מברך על כביצה לכן אין שותין רק עד כזית ר"ל פחות מכזית וגם אם כבר שתה כזית ואין לו רביעית לא שותין כביצה כדי שלא יתחדש להם להם עוד ספק ולכן מדקדקים שלא לשתות רק עד כזית ועד כביצה וא"כ מיושב כל הקושיות כמובן ועל כן יש נשיאת פנים לישראל שמקיימין ליזהר שלא לשתית אלא פחות מכזית כדברי המחבר הנ"ל דהא מצד הלכה מותר לשתות בכזית או בכביצה ולא יברך דספק ברכות להקל ואינו מחויב למנוע עצמו שלא לשתות בספק שיעור רק שהוא טוב ליזהר לכתחלה וע"כ שהם מחמירין על עצמן יותר מהחיוב לכן יש לישראל ג"כ יותר ממה שמגיע להם והיינו דמשו"ז יש נשיאת פנים לישראל:
ר א ה את הברכה אשר תשמעו וגו' ופירש"י ע"מ אשר תשמעו והקשו המפורשים מאי בעי רש"י בזה ועי' ביש"מ ונראה עפ"ד הגמ' כריתות דף כ"ד ע"ב דאשם ודאי שטעה יקבר, ואשם תלוי שטעה ישרף וכתבו התוס' וז"ל משום דאשם ודאי שטעה חולין גמורים הוי שהרי הפרישו על הודאי וכי איגלאי מילתא שטעה חולין הוי אבל אשם תלוי לא הפרישו אלא על הספק גמר בלבו ומקדישו ולכן בשריפה ע"ש ולפ"ז נלע"ד די"ל ה"ה בתנאים משו"ה צריך דיני תנאים כיון דאם התנה שהוא מוכר על התנאי ולא כפל לתנאי א"כ גילה ע"פ דיבורו שיש ספק בלבו אם יתקיים המעשה וא"כ כל עיקר מכירתו לא הי' אלא על ספק ע"כ אמרי' דאם לא התנה כדיני תנאים גמר ומכרו אע"פ שלא יתקיים התנאי והרי היא כמו אשם תלוי שהפרישו על הספק שהוא קדוש אע"פ שנודע לו אח"כ שלא חטא אבל אם לא הי' בלבו שום ספק שלא יתקיים הענין וכמו דאמרי' בקידושין דף מ"ט בההוא גברא דזבין לנכסי' אדעתא למיסק לא"י ולא התנה שום תנאי י"ל דכה"ג א"צ כלל לדיני תנאים וה"ה כמקח טעות וכמו באשם ודאי שטעה דאינו קדוש כלל ואינו בשריפה ובזה מיושב קושי' התוס' שהקשו שם דאמר רבא התם הוי דברים שבלב ואינן דברים והקשו דמשמע דאם פירש דבריו שהוא מוכרם לפי שהוא רוצה ללכת לא"י הי' המכר בטל ואמאי הא לא (מד-44) כפלי' לתנאי שאם לא ילך לא יתקיים המקח ע"ש ולהנ"ל י"ל כיון דהי' בלבו ודאי שילך לא"י ולבסוף איתגלי שטעה במה שחשב שיעלה ולא עלה, ולכן המקח בטל שהרי מכרו רק על הודאי ולא הי' בלבו שום ספק כלל, אי לאו דדברים שבלב ל"ה דברים:
הכא מבואר בהכתוב התנאי בכפילא את הברכה אשר תשמעו וגו' ואח"כ אם לא תשמעו והיינו משום דצריך לכפול התנאי וכמו דאמרינן בגמ' קידושין דף ס"א דמשו"ה הוצרך הכ' לומר בפ' בחקתי אם בחקתי תלכו וגו, ואם את בחקתי תמאסו, ולכאורה קשה דבהלשון הקרא כתיב אשר תשמעו דלשון אשר לכאורה משמע דהוא ודאי ועל אופן זה הוא הברכה א"כ למה צריך לכפול התנאי והלא אם הוא בדרך ודאי ואין הלשון מורה על שום ספק הא בכה"ג להנ"ל א"צ לכפול התנאי לקיים המקח כיון שהוא כמו מקח טעות ולכן פרש"י אשר תשמעו ע"מ אשר תשמעו ר"ל דהלשון אשר אינו משמע שהיא ודאי רק כמו ע"מ שהיא לשין ספק וא"כ צריך לכפול התנאי:
והנה שבעת ימים החג וגו' ובספרי תניא ר"ש אומה פסח וחג שאינם עונת מלאכה אמרה תורה עשה זה שבעה וזה שמונה ימים עצרת שהוא עונת מלאכה אינה אלא יום אחד, מלמד שהתורה חסה על ממונן של ישראל, ויש להקשות ע"ז מהא דאמרינן בחולין דף מ"ט ע"ב אמר רבא חלב טמא סותם התורה חסה על ממונם של ישראל וא"ל רב פפא איסורא דאו' ואת אמרת התורה חסה על ממונן של ישראל ומשמע מזה דבאיסור תורה לא אמרי' התורה חסה על ממונן של ישראל וקשה מדברי הספרי הנ"ל דאקרא קאי והתורה אמרה בעצרת שלא יהא רק יום אחד משום שהתורה חסה, והנה הטור סי' תק"ל פוסק דמלאכה בחוה"מ הוא מדרבנן ואע"ג דילפינן לה מקראי אסמכתות בעלמא נינהו אבל עיקרן אינו אלא מדרבנן ע"ש, ואם כן מיושב כיון דמלאכה בחוה"מ היא מדרבנן שפיר שייך התורה חסה והא דספרי מוכרח לומר דג"כ אסמכתא הוא כיון דגם בפסח ובחג מלאכה דחוה"מ היא רק מדרבנן:
והנה בנובי"ת יו"ד ק"ס הקשה שם הגאון מו"ה ישעי' ז"ל בדברי רש"י שפרש"י התורה חסה בתו"כ נפקא לי' מוצוה הכהן ופנו את הבית בטרם יבא לראות את הנגע ואמאי לא הביא דרשה זו הגמ' במנחות דף ע"ו דילפינן שם דתורה חסה מוהשקית את העדה ואת בעירם ותי' בנוב"י שמשם אין ראי' דלמה לא יחוס ומה הפסד יש בזה אבל במים שיצאו מן הסלע שהי' נס גם לצורך בעירם בזה נראה איך הקב"ה חס על ממונם לעשות אפי' נס יוצא מן הטבע להציל ממון שלהם ע"ש, אבל עדיין קשה אמאי לא הביא הגמ' במנחות מהא דספרי דאמרה התורה שלא לעשות העצרת משום שחסה התורה על ממונן של ישראל ולהנ"ל י"ל כיון דבאיסור דאו' הא לא אמרי' התורה חסה וע"כ הא דספרי אסמכתא הוא ומשו"ה מייתי הגמ' מהא דוהשקית דמשם י"ל דהוא דאו':
ופסילי א' תגדעון ואבדתם את שמם מן המקום ההוא לא תעשון כן לה"א וברש"י אמר ר' ישמעאל וכי תעלה על דעתך שישראל נותצין את המזבחות וכו' ולע"ד אפשר עוד לומר עפ"ד התוס' חולין דף פ"ט שהקשו בהא דאמרינן בגמ' שם שופר של ע"ז אם תקע בו לא יצא מהא דאמרי' בר"ה דף כ"ח שופר של ע"ז לא יתקע בו ואם תקע יצא ותי' ר"ת דבחולין מיירי קודם ביטול והתם בר"ה מיירי לאחר ביטול ולאחר ביטול נמי לכתחלה לא יתקע דמאיס לענין מצוה לפי שהי' עלי' שם עכו"ם ע"ש וי"ל דמהכא משמע הכי לר"ת דאפי' לאחר ביטול הוא מאוס לענין מצוה משום דשם ע"ז הי' עלי' והיינו דכתיב ופסילי א' תגדעון היינו שיבטל את הע"ז ואבדתם את שמם שלא יהי' שם ע"ז בכל מקום ולכן אמר הכתוב לא תעשון כן לה"א היינו שלא תעשה כן לבטל את הע"ז בשביל לה"א ר"ל שתעשה אחר הביטול של הע"ז ממנו לה"א למצוה כיון דאע"ג שביטלו אפ"ה היא מאוס למצוה מפני שהי' שם ע"ז עלי' וצריך לאבד את שמם שלא יהא מעולם שם ע"ז בדבר שהוא למצוה: