אור ברסלב
עצי חיים על התורה עצי חיים דרושים על פרשת בהעלותך

עצי חיים על התורה· רבי חיים צבי טייטלבוים

עצי חיים דרושים על פרשת בהעלותך

עצי חיים דרושים על פרשת נשא

בהעלותך את הנרות וגו' ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה העלה נרותי' ופרש"י להגיד שבחו של אהרן שלא שינה והוא תמוה איך ס"ד אשר אהרן ישנה, גם הלשון בהעלותך צ"ב:

ונראה עפ"ד חז"ל פסחים דף נ' ע"ב כתיב מעל השמים חסדך וכתיב עד השמים חסדך כאן בעושין לשמה וכאן בעושין שלא לשמה וא"כ מזה אשר העושים לשמה הרי מעשיו עולה עד למעלה מעל השמים, והנה ידוע אשר הנרות והמנורה הם רומזים על התורה והמצות כדכתיב כי נר מצוה ותורה אור והיינו שאמר הכתוב בהעלותך את הנרות כיון שצריך להעלות אותם ר"ל לעסוק בתורה ובמצות שיהא עולים למעלה מעל השמים:

והנה אמרי' בפסחים שם ועוד בכמה מקומות אר"מ א"ר לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אע"פ שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה, וא"כ משמע דמשו"ה מותר לעסוק שלא לשמה משום דאח"כ מזה יבא לשמה אבל העיקר המצוה נקראת רק על מי שעוסק לשמה וגם בתחלה צריך לעסוק לשמה: ובזה יש לבאר בפ' חיי בפירש"י שני חיי שרה כולן שוין לטובה והקשו הא כבר נאמר בת ק' כבת כ' לחטא, גם דברי המד"ר שם, זש"ה יודע ד' ימי תמימים וגו' כשם שהן תמימים כך שנותיהם תמימים, ולהנ"ל י"ל דהנה אם בתחלה הי' שלא לשמה ואח"כ מתוך שלא לשמה בא לשמה א"כ אין שוין לטובה ואע"ג דלא חטא בזה דהא מותר לעסוק אפי' שלא לשמה מ"מ לא הי' המעשים שוין לטובה ולכן פרש"י מיתורא דקרא כיון דכבר הוכיח דבת ק' כבת כ' לחטא דכולן שוין לטובה לשמה, וז"ש המדרש כשם שהם תמימים דהא אפי' אם עושה שלא לשמה בסוף יבא לעשות לשמה אבל התמימים ר"ל הבני עלי' גם שנותיהם תמימים היינו כל שנותיהם אפי' בהתחלה הם עוסקים לשמה וכמו שכתוב בתורה אצל שרה אע"ה דכל שנותי' היו שוין לטובה:

וזשה"כ ויעש כן אהרן וגו' העלה נרותי' ר"ל דהמצות אשר נקראים נרות העלה למעלה ע"י שעשה הכל לשמה ופירש"י ויעש כן אהרן שלא שינה היינו שלא הי' צריך לשנות מכאשר התחיל בתחלה רק גם בראשית העבודה ג"כ הי' לשמה וכאשר הי' בסוף לשמה כן גם בתחלה כולן שוין לטובה:

על פי ה' יחנו וע"פ ה' יסעו את משמרת ה' שמרו על פי ד' ביד משה, וקשה למה נכתב את משמרת ד' שמרו דהא כבר כתב על פי ד' יחנו: ונראה עפ"ד הגמ' שבת דף ל"א סותר על מנת לבנות שלא במקומו פטור ופריך הא במשכן סותר ע"מ לבנות שלא במקומו דמי, ומשני בגמ' שאני התם כיון דכתיב עפ"י ה' יחנו ועל פי ה' יסעו כסותר ע"מ לבנות במקומו דמי ובגמ' עירובין דף נ"ה ע"ב דגלי מדבר קאמרת כיון דכתיב ע"פ ה' יחנו יע"פ ה' יסעו כמאן דקביע להו דמי ע"ש, ויש להבין אמאי הוי בזה כבמקומו או כמאן דקביע להו דמי ועי' בערבי נחל פ' שלח, והנה כתבתי לעיל פ' וירא דבגמ' ה"ק כיון דכתיב ע"פ ד' יחנו היינו שהי' בהם השראת שכינה וכיון דמלא כל הארץ כבודו לכן לא שייך לומר דהוי שלא במקומו או שאינו קבוע מקומם כיון דהשכינה אתם בתוך מחנותם ובכל מקום היא מקומו ית"ש וכקבוע להו דמי ע"ש:

ובזה יש לתרץ מה שהביא ביש"מ פ' שמות הא דאיתא במד"ר פ' ויקרא שדעת האומות דישראל בטלין ברוב לגבי' דהנה ידוע דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי אבל לאחר שגלו מן הארץ וניידו לא הוי קבוע כמו דקיי"ל נכבשינהו דניידו והנה אם ישראל יושבין במקומן אין חשש ביטול ברוב דכל קבוע כמע"מ דמי אבל לאחר שגלו הוי ניידו ע"ש מה שתי' בזה, ולהנ"ל מיושב דלא שייך לומר דישראל ח"ו בטלין ברוב משום דניידו עפ"ד חז"ל דכל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם וכיון דמלא כל הארץ כבודו הוי קבוע כבודו ית"ש עמנו וא"כ גם ישראל הם קבוע במקומם ואינם בטלים ברוב בכל מקום שהם, וזשה"כ ע"פ ד' יחנו וע"פ ד' יסעו היינו שהשראת השכינה אתנו ולכן את משמרת ה' שמרו היינו שישראל אינם בטלים ברוב לגבי' שלא ישמרו משמרת ה' כיון דבכל מקום אפי' בעת נסיעתם אנו קבועים וקיימים לעד ולעולם:

בחדש הראשון וגו' פרש"י פרשה שבראש הספר לא נאמרה עד אייר למדת שאין סדר מוקדם ומאוחר בתורה ולמה לא פתח בזו מפני שהיא גנותן של ישראל שכל מ' שנה שהיו ישראל במדבר לא הקריבו אלא פסח זה בלבד ובקידושין דף ל"ז ע"ב הקשו התוס' ולמה לא הקריבו הפסח במדבר ותי' דס"ל כל מקום שנאמר ביאה אינו אלא לאחר ירושה וישיבה, עוד הקשו כיון שמן הדין לא הי' להם לעשות מה גנות הי' להם וי"ל דהיינו גנותם שנשתהו מ' שנים מפני עון מרגלים, עור תי' דמשו"ה לא עשו פסח לפי שהי' רובם ערלים והיינו גנותם ומשו"ה לא מלו כיון שלא נשבה להם רוח צפונית ע"ש, והנה המפורשים הקשו על התוס' דהא לתי' הראשון קשה דא"כ למ"ד דלא ס"ל ביאה לאחר ירוי"ש משמע ואמאי לא עשו במדבר הקרבן פסח, וגם לתי' השני קשה הא התוס' בעצמם כ' ביבמות דף ע"ב דל"ל דלא עשו קרבן פסח משום מילת זכרים כיון דאנוסים היו ועי' במקנה, עוד הקשה בפנים יפות כאן מהא דאיתא בספרי פ"ז ר"ש אומר שבט לוי עשו פסח במדבר והקשה הא גם הם לא נימולו כדאיתא בספר יהושע וא"כ מה נשתנו שבט לוי מכל ישראל: ונלענ"ד דהנה במועד קטן דף ט"ו ע"ב מיבעי' לן מנודה מהו שישלח קרבנותיו אמר רב יוסף ת"ש כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר מנודין היו ושלחו קרבנותיהן והקשה בתוס' מנלן ששלחו קרבנותיהן ותי' שמא יש להוכיח כן מהפסוק ע"ש ולא פירשו מהיכן ובטורי אבן חגיגה דף י' כתב דרב יוסף פשט לה אליבא דר' ישמעאל בפ"ק דחולין דס"ל דנאסר להם בשר תאוה והי' צריכין להקדיש ולהקריב חלב ודם למזבח ונפקא לן התם מקרא וכיון שכן ש"מ דשלחו קרבנותיהן אע"ג דמנודין היו אבל ר"ע דפליג התם דבשר תאוה לא נאסר להם כלל אפשר לומר לדידי' דמנודה אינו שולח קרבנותיו עכ"ד ע"ש, ולפ"ז י"ל דלמ"ד ביאה אינו לאחר ירוי"ש ס"ל מנודה אינו משלח קרבנותיו ומשו"ה הטעם דלא הקריבו במדבר הפסח משום דמנודין היו אבל לר' ישמעאל דס"ל מנודה משלח קרבנותיו הטעם דלא הקריבו בו הפסח משום דס"ל לר' ישמעאל דביאה לאחר ירוי"ש משמע והיינו כתי' התוס' הראשון:

ומיושב דברי הספרי דשבט לוי עשו פסח והיינו דס"ל דביאה אינו משמע לאחר ירוי"ש והא דלא הקריבו ישראל הפסח משום דמנודין היו ולא היו רשאין להקריב קרבנותיהן וס"ל כר"ע דבשר תאוה לא נאסר להם אבל שבט לוי שלא עבדו ע"ז ולא הי' מנודין הם הקריבו שפיר הפסח וכמבואר בחגיגה שם ששבט לוי הקריבו גם העולת תמיד וזהו גנותן של ישראל שלא הקריבו בפסח אע"ג דמנודין היו ואינו רשאין להקריב קרבנותיהן מ"מ זהו גנותן שהי' מנודין והא דשבט לוי עשו הפסח אע"ג שלא הי' נימולין היינו כדברי התוס' ביבמות משום דאנוסין הי' ואינו מעכב:

ויעשו בנ"י את הפסח במועדו ובפסחים דף ו' תניא שואלין ודורשין בה' פסח קודם לפסח שלשים יום שהרי משה עומד בפסח ראשון ומזהיר על פסח שני שנאמר ויעשו בנ"י את הפסח במועדו וכתיב ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם, והנה בטו"ז או"ח סי' תכ"ט כתב דלפ"ד הר"ן דאין חיוב לדרוש ל' יום קידם הפסח אלא דנפ"מ לענין שני תלמידים אחד שואל כענין ואחד שלא כענין דנזקקין לשואל כענין תחלה וכתב הטו"ז דיש נפ"מ לענין ממון עפ"מ דאיתא בב"מ דף צ"ז אמרו לי' רבנן לרבא שאיל לן מר ללמוד לנו תורה ואם נשאל ממנה בהמה ומתה נפטור דהוי שאילה בבעלים איקפד רבא לאפקועי ממון קבעיתי אדרבא אתון שאלתין לי דמצי לאשתמוטי ממסכתא למסכתא ולא היא איהו שאיל להו ביומי דכלה כשדורשין לפני הרגל בה' הרגל ואינהו שאילי לי' בשאר יומי ע"ש:

ולענ"ד יש להקשות על הטו"ז מהא שכתבו התוס' בע"ז דף ה' ע"ב דהא דתנן שואלין בה' פסח קודם לפסח ל' יום עיקר התקנה על הקרבן נתקנה כדאמר טעמא שהרי משה עומד בפסח ראשון ומזהיר על פסח שני ע"ש ומבואר דבזה"ז דליכא לקרבן הא דשואלין בה' פסח ל' יום קודם הוא רק מדרבנן והנה כתב הש"ך ביו"ד סי' קי"ט ס"ק כ"ז הטעם דהמוכר לחבירו בשר טריפה מדרבנן דאין צריך המוכר לשלם ללוקח משום דחכמים לא גזרו כדי להוציא ממון דלענין ממון אוקמי' אדין תורה ע"ש והוכפל דבריו בסוף סי' רמ"ב וא"כ קשה על הטו"ז דכתב דיש נפ"מ לענין ממון הא כיון דמדרבנן היא א"כ אין נפ"מ לענין ממון דתק"ח לא מהני לענין ממון:

והנה על הגמ' גופא דאיתא שם דביומי דכלה דהרב שאול לתלמידים לא קשה הא לא מהני תק"ח לענין ממון די"ל לפ"מ דמשמע שם הלשון ביומי דהלה היינו ביו"ט עצמו וי"ל דהיינו מדאו' דבגמ' מגילה שם יליף לה מוידבר משה את מועדי ה' וגו' שיהי' דורשין ה' חג בחג אבל הא דל' יום קודם לחג לפ"ד התוס' שהוא דרבנן איך מהני לענין ממון:

וי"ל דהטו"ז ס"ל לפ"ד הגמ' סוכה דף ט' במשנה שם סוכה ישנה ב"ש פוסלין וב"ה מכשירין ופרש"י דאפי' לב"ש תוך שלשים לחג כיון ששואלין בה' חג קודם לחג שלשים יום סתם העושה לשם חג הוא עושה ומבואר מזה דהא דשואלין ודורשין קודם דאו' היא דהא מהני לענין סוכה שיהא כלשמה שהוא מדאו' ואפי' לב"ה דמכשירין סוכה ישנה לא משום דלא בעי סוכה לשמה אלא כיון דכל העושה סוכה וחדש בה דבר ואפי' סוכה ישנה ג"כ היא כלשמה ע"ש בתוס' ומבואר די"ל דהיא דאו' ופליג רש"י בזה על התוס' דע"ז וא"כ שפיר כתב הטו"ז דנפ"מ לענין ממון:

אמנם לפ"ז יש בפשיטות נפ"מ בהא דדורשין קודם לפסח ל' יום דהא כתבו התוס' בסוכה שם בשם הירושלמי הא דסוכה ב"ה מכשירין וצריך לחדש בה דבר, מצה ישינה פלוגתא דב"ש וב"ה א"ר דברי הכל הוא מכיון שלא עשאה לשם פסח דבר ברי הוא שלא דקדק בה ע"ש וא"כ לפ"ד הירושלמי דמצה ישינה פסולה אפי' לב"ה ולפ"מ שכתב רש"י ז"ל דלב"ש דתוך ל' כיון דדורשין בה' חג לא הוי סוכה ישינה ממילא דה"נ לב"ה לענין מצה דתוך ל' לא הוי מצה ישינה וא"כ נפ"מ הא דדורשין וכו' לענין אם עשה מצה תוך ל' דלא הוי מצה ישינה ובפשיטות לענין סוכה ישינה א"א לומר דנ"מ דהא הלשון בברייתא דפ"ק דפסחים מיירי לענין מילי דפסחא אבל לה להירושלמי יש נפ"מ גם לענין מצה ישינה דהוא מילי דפסחא ועי' מנחת חינוך מצוה יו"ד ש ל ח שלח לך אנשים וגו' כל נשיא בהם והקשו המפו' למה בחר משה לשלוח לתור את הארץ את הנשיאים מישראל הלא לראות את הארץ מה הוא החזק הוא או רפה יותר ראוי לשלוח בקיאים בישוב העולם ועוסקים בהליכות עוה"ז ודרך ארץ, גם לפ' הת"י וכד חמי משה ענותנותי' קרא משה להושע בן נון יהושע וצ"ב:

ונראה דהנה בגמ' ברכות דף כ' א"ל רב פפא לאביי מ"ש ראשונים דאתרחיש להו ניסא ומ"ש אנן דלא מתרחיש לן ניסא וכו' א"צ קמאי קמסרו נפשי' אקדושת השם אנן לא מסרינן נפשן אקדושת השם ע"ש, ויש להבין במה שאמר אביי אנן לא מסרינן נפשן היתכן שיאמר אביי כן הא בהנך עבירות דמחויב למסור נפשו בודאי כל איש הירא דבר ד' מקבל עליו למסור נפשו ורוחו לה' ואם מיירי בעבירות שאינו מחויב למסור עצמו א"כ אינו רשאי למסור נפשו, ועי' בש"ך יו"ד סי' קנ"ז סק"א בשם הרמב"ם דכל מי שדינו לעבור ואל יהרג ונהרג ולא עבר ה"ז מתחייב בנפשו ע"ש, אמנם י"ל עפ"י דברי הב"י הביאו הש"ך שם סק"ב דאם הוא אדם גדול וחסיד ויר"ש רשאי לקדש השם ולמסור עצמו אפי' על מצוה קלה ע"ש, ולפ"ז י"ל דאביי ה"ק קמאי דמסרו נפשי' אקדושת השם ר"ל שהיו גדולים וחסידים ואנשי מעשה שהי' רשאים למסור נפשם אפי' על מצוה קלה אנן לא מסרינן נפשן אקדושת השם היינו שאינם מחזיקים עצמם במדה זו שהם גדולים וחסידים שרשאים למסור עצמן:

והנה להלן בפ' כתוב ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים הרי שיהושע וכלב נכנסו בסכנת נפשות שלא להוציא דבה על הארץ, ולכאורה קשה כיון שאין זה מהג' דברים שמחויבים למסור נפשו עליו איך ומדוע לא פרשו עצמם מפני סכנת נפשם שלא יתחייבו בנפשותם, ולכאורה י"ל עפ"ד המהרי"ק שורש קס"ז דמותר לאשת איש לזנות ברצון כדי להציל רבים מישראל וראי' מדאמרי' במגילה דף ט"ו באסתר שאמרה ובכן אבא אל המלך שלא כדת דעד עכשיו באונס ועכשיו ברצון ע"ש, ולפ"ז י"ל דכמו בגילוי עריות דאמרינן דיהרג ואל יעבור ומ"מ מפני סכנת רבים יעבור כדי שלא תזיק לרבים ה"נ אע"ג דאין רשאי למסור נפשו בכל שאר עבירות אבל רשאי למסור נפשו כדי להציל בזה כלל ישראל שלא יחטאו כל ישראל ע"י הדיבה וה"נ י"ל דמשו"ה הי' רשאים יהושע וכלב למסור נפשם על קדושת השם, אמנם בנובי"ת השיג על המהרי"ק שאינו ראי' מאסתר ושם הי' בהוראת מרדכי וב"ד ואולי ברוח הקודש ע"ש וא"כ ה"נ א"א לומר שהי' ברוה"ק להציל את ישראל שהרי לא הצילו את ישראל שלא לילך אחר עצת המרגלים ואיך הכניסו עצמם בסכנת נפשות:

ולכאורה הי' עוד אפשר לומר עפי"ד הסמ"ע סי' תכ"ו סק"ב דבירושלמי מסיק דצריך להכניס עצמו בספק סכנה בשביל הצלת חבירו ע"ש וא"כ ה"נ י"ל כיון דיהושע וכלב לא היו בסכנת ודאי כ"א ספק סכנה ולכן הי' צריכין להכניס עצמן בספק סכנה כדי להציל את ישראל אולם בפ"ת שם הביא בשם אגודת אזוב דתלמודא דידן פליג על הירושלמי ומשו"ה לא הביא הרי"ף והרמב"ם הך דירושלמי ע"ש וא"כ קשה שוב האיך הכניסו עצמן בסכנ"פ: אמנם י"ל דהנה לעיל הבאתי מדוע משה בחר לו לשליחות הנשיאים בעדה ולא פשוטי עם, ולמ"ש י"ל דלכך רצה משה לשלוח רק אנשים (מב-42) חשובים דמסרי נפשי' ומתרחש להו ניסא דהא אם ישלח פחותי ערך פן יראו עם גדול ורם בני ענקים יפחדו מפניהם ויסוגו אחור באמרם מי יוכל לעמוד מפניהם לכן בחר משה לשלוח הראשי עם שהם ראוים למסירת נפש דגדול וחסיד ראוי לקדש השם אפי' על מצוה קלה וא"כ הנשיאים שבעדה לא יפחדו ולא יחפזו מפניהם כי הם בטוחים דמתרחיש להו ניסא, ולפ"ז י"ל דה"נ יהושע וכלב נכנסו בספק סכנה ולא יראו לנפשותם שירגמו אותם אבן כי הם היו גדולים ואנשי שם ומותר להם לקדש השם על כל המצות וגם דמתרחיש להם בעבור זה נס ויתבאר הת"י כד חמי משה ענותנותי' וא"כ יש לחוש שמא יאמר יהושע שאינו ראוי למסור נפשו כיון שאינו גדול ויר"ש וגם דלא מתרחיש לי' ניסא א"כ פן מורא יעלה על ראשו מעצת מרגלים כדי שלא ירגמו אותו באבנים, על כן התפלל עליו שינצל מעצת מרגלים וכדאי הוא למסור עצמו וגם דמתרחיש לי' ניסא:

א"י שלח לך גם לבאר הלשון לך ופרש"י לדעתך, ונראה עפ"מ דאמרינן בגמ' פסחים (דף ח') תנא אין מחייבין אותו להכניס ידו לחורין ולסדקין לבדוק החמץ מפני הסכנת עקרב ופריך והאמר ר' אלעזר שלוחי מצוה אינן ניזוקין אמר רב אשי שמא תאבד לו מחט ואתי לעיוני בתרה ופרש"י וכיון דמתכוין אף למחט לאו שלוחי מצוה הוא וניזוק ע"ש, וי"ל בזה מה שאמרו המרגלים וזה פרי' אפס כי עז העם הזה היינו אע"ג דאין להם לירא מה שעז העם הזה וחזק הוא כיון דעבדי מצוה שהולכין לארץ ישראל ושלוחי מצוה אינן ניזוקין מ"מ וזה פרי' היינו שא"י נשתבחה בפירותי' יותר מכל הארצות ואם כן יש לחוש פן יכוונו אף לפירותי' ולאו שלוחי מצוה נינהו ע"כ יש לירא כי עז העם הזה:

ויש לבאר בזה ג"כ המדרש הובא בפר"ד דרוש ח' מפני מה לא נכנס משה לא"י כדי שיבוא עמו לעתיד לבא דור המדבר שנאמר כי שם חלקת מחוקק ספון ויתא ראשי עם וי"ל דהנה אמרינן בסוטה דף י"ד ע"א שאמר הקב"ה למשה בשעה שבקש לכנוס לא"י וכי לאכול מפרי' אתה צריך אלא לקיים מצות התלויים בה הרינו מעלה עליך כאלו קיימת אותן ואתן לך שכרך בעבורן הרי דמשה הי' כל כוונתו לכנוס לארץ ישראל רק לקיים מצות התלוים בה ולא לאכול מפרי' ולכן בזכותו מדה כנגד מדה הי' יכול להגן על דור המדבר שקלקלו בזה שהי' יראים לכנוס לא"י משום שהרגישו בנפשם שרוצים לכנוס לארץ ישראל כדי לאכול מפרי' ולא שלוחי מצוה נינהו:

ויתבאר דברי הכתוב שלח לך ופרש"י לדעתך היינו כמו שהי' דעת משה רבינו ע"ה שיהי' רוצה ליכנס רק כדי לקיים מצות התלויים בה ולא לאכול מפרי' כן תשלח אנשים כמוך שיתכוונו ליכנס לא"י אך כדי לקיים מצות התלויים בה ואז ילכו בטח לדרכם כיון דשלוחי מצוה אין ניזוקין אבל אם יהי' מתאוים גם להנות מטובה ולאכול מפרי' כמו דכתיב להלן ויראום מפרי הארץ דייקא שזהו העיקר בשליחותם א"כ יש להם ליראה מפני העם היושב בה:

ויתבאר דלכך שלח משה אנשים חשובים כל נשיא בהם משום דאנשים פשוטים יש לחוש פן כוונתם אינו בשביל קיום המצות וא"כ יש לחוש משום סכנה אע"ג דשלוחי מצוה נינהו לכן בחר משה כל נשיא בהם אשר להם ראוי שיהי' כוונתם אך בלתי לד' לבדו ובאותו שעה כשרים היו כפרש"י א"י עפ"ד הגמ' חולין דף ז' ההוא איתתא דהוי קא מהדרא למישקל עפרא מתותי כרעא דר' חנינא א"ל שקלי לא מסתייעא מילתא אין עוד מלבדו כתיב ואפי' כשפים ופריך והאר"י למה נקרא שמו כשפים שמכחישין פמליא של מעלה ומשני שאני ר"ח דנפיש זכותי' ע"ש ומבואר דמי שנפיש זכותי' אין לירא מכשפים ויש לפרש בזה הכתוב בפ' בשלח בחר לנו אנשים ופרש"י גבורים ויראי חטא שתהא זכותן מסייעתן דבר אחר בחר לנו אנשים שיודעין לבטל כשפים לפי שבני עמלק מכשפין היו עכ"ל, וי"ל דשני הפירושים עולים בקנה אחד ור"ל כיון דבני עמלק היו מכשפין שמכחישין פמליא של מעלה וא"כ איפוא יוכלו לעמוד נגדם דהא רק כש כשישראל מסתכלין כלפי מעלה הם מתגברין כמבואר במשנה בר"ה דף כ"ט וא"כ כיון שמכחישין פמליא של מעלה יצאו למלחמה ולכן אמר הכתוב בחר לנו אנשים גבורים ויראי חטא דנפיש זכותי' ואין להם לירא מכשפים כנ"ל דהיכא דנפיש זכותי' שאני:

וי"ל דזה הי' טענת המרגלים כמאה"כ עמלק יושב בארץ הנגב היינו כנ"ל דבכי עמלק מכשפים הם ומכחישין פמליא של מעלה ואמרו המרגלים ג"כ כי חזק הוא ממנו ופרש"י כביכול כלפי מעלה אמרו ויש להבין היתכן שיאמרו כן, ולהנ"ל י"ל שאמרו המרגלים כיון שהם מכשפים וע"כ הוא חזק ממנו כביכול ח"ו היינו שמכחישין פמליא של מעלה אבל יהושע וכלב אמרו אם חפץ בנו ה' כיון שחפץ ד' בכלל ישראל ועמך כולם צדיקים א"כ אין לירא מפחד כשפים דהוי כנפיש זכותי':

ויתבאר הת"י כד חמי משה ענותנותי' דיהושע והי' ירא משה פן יטעה בטענת המרגלים דלפי ענותנותי' הוי כלא נפיש זכותי' ויפחד ג"כ מעמלק שמכשפים הם דזה הי' טענת המרגלים וע"כ התפלל עליו השם יצילו מעצת המרגלים:

ק ר ח ויקח קרח וברש"י הלבישן טליתות שכולן תכלת באו ועמדו לפני משה אמרו לו טלית שכולה תכלת חייבת בציצית או פטורה אמר להם חייבת התחילו לשחק חוט אחד של תכלת פוטרה זו שכולה תכלת לא תפטר עצמה, ויש להבין מה ענין טענה זו לחלוק בזה על משרע"ה ובקרא מבואר שאמרו למשה רב לכם כי כל העדה כולם קדושים, גם להבין סברתם הא כתיב בתורה דעל הכנף צריך להיות פתיל תכלת וא"כ בטלית שכולה תכלת כיון שאינו על הכנף ולא נעשה כמצותו בדין הוא שלא תפטר:

ונראה עפ"ד הגמ' ב"מ דף קט"ו ת"ר אלמנה בין שהיא עני' ובין שהיא עשירה אין ממשכנין אותה דברי ר' יהודא ר"ש אומר עשירה ממשכנין אותה עני' אין ממשכנין אותה ואמרי' בגמ' דפלוגתי' בזה דר"י לא דריש טעמא דקרא ור"ש דרש טעמא דקרא ועי' בחו"מ סי' צ"ז דאין ממשכנין אלמנה בין עני' ובין עשירה ומבואר דקיי"ל דלא דריש טעמא דקרא:

הנה במחצה"ש סי' ח' סק"ז כתב בשם הב"ח סי' כ"ד בענין התכלת דתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע לכסא הכבוד והביא בשם הזוהר פ' שלח שע"י זכרון כה"כ ששם מקום הדין יהי' יראת ה' על פניו ועי"ז יתן אל לבו אימת הדין ע"ש, ומבואר דטעם של תכלת הוא כדי שיתן אל לבו אימת הדין, ולפ"ז הי' אפשר לומר לכאורה דטלית שכולה תכלת פטורה דמה חוט אחד של תכלת מעורר את האדם זכרון כה"כ ויתן אל לבו אימת הדין כש"כ אם הוא כולה תכלת בודאי דעי"ז יזכיר את כה"כ אבל כיון דקיי"ל דלא דרשינן טעמא דקרא א"כ אין לך אלא מה שמפורש בתורה דהתכלת צריכין להיות נוטען על הקרן דייקא וא"כ טלית שכולה תכלת ג"כ חייבת בפתיל תכלת:

ובזה באו לחלוק על משה כי כל העדה כולם קדושים וגו' ומדוע תתנשאו וגו' היינו כי שאלו בפיהם מדוע הטעם שהם נשיאים על עדת ה' ואע"ג שבחר ה' בהם אבל מ"מ כיון שקרח ועדתו הי' סבורין דדרשינן טעמא דקרא א"כ י"ל דבאופן זה לא בחר בהם ה' ח"ו וכמו דלפי דבריהם טלית שכולה תכלת פטורה דדרשינן טעמא דקרא ה"נ אפשר לומר דרק קודם שקבלו התורה צוה ה' שיהי' משה רעיא מהימנא אבל לא אחר ששמעו על ה"ס אנכי ולא יהי' ובתוכם ה' למה ישתררו על עם ה' אלה וזה שאמרו כי כל העדה כולם קדושים ומדוע הטעם דתתנשאו על קהל ד' והשיב להם משה בקר ויודע ה' את אשר לו ר"ל כמו דאמרי' בגמ' שם דהיכא דמפורש הטעם כגון הא דלא ירבה לו נשים ולא יסיר לבבו גם ר"י ס"ל דדרשינן טעמא דקרא אבל היכא דאינו מפורש הטעם ל"ד ע"ד ע"ש והיינו שאמר משה בקר ויודע ד' את אשר לו היינו שרק ה' יודע את אשר לו ואיני מפורש הטעם בקרא ולכן לא דרשינן ט"ד עבודת מתנה אתן את כהונתכם וגו' ויל"ד מה עבודה שייך אצל מתנת כהונה ובגמ' פסחים דף ע"ב ט"ב מעשה בר' טרפון שלא בא אמש לביהמ"ד מצאו ר"ג א"ל מפני מה לא באת אמש לביהמ"ד א"ל עבודה עבדתי א"ל וכי עבודה בזה"ז מנין א"ל היה אומר עבודת מתנה אתן את כהונתכם וגו' עשו אכילת תרומה בגבולין כעבודת ביהמ"ק ויל"ד האיך שייך לשון עבודה אצל אכילה דעבודה משמע שיש איזה יגיעה בעת העשי' וכי קשה כ"כ לאכול ומה העבודה היא ועי' מ"ש לעיל פ' בא עה"פ מה העבודה:

ונראה עפ"ד הנועם אלימלך פ"ז וקוי ה' יחליפו כח כי ברוב בני אדם כל יגיעם הוא בשעת התפלה לכוונת הלב ולהרחיק הפניות אבל בשעת אכילה לא יהי' עמל ויגיעה אבל הצדיקים כבר אחז"ל שמת אכילת שעת מלחמה ובשעת תפלה אין צריכין יגיעה כי מחשבתם זכה וברורה רק בשעת אכילה יתנו כח ויגיעה לבל יאכלו לתאוה כלל וזהו יחליפו כח שמחליפים נתינת כחם מרוב בני אדם ע"ש, ובזה יש לפרש הכתוב בפ' בא והי' כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם ובהגדה לפסח מבואר דזהו שאלת רשע וי"ל עפי"מ דאמרינן בגמ' נזיר דף כ"ג בשני בני אדם שצלו פסחיהם אחד שאכל לשם אכילה גסה וקאמר התם בגמ' שהוא רשע ע"ש ומבואר דהרשע אינו אוכל לשם אכילת מצות ולכן שאלת הרשע מה העבודה הזאת לכם היינו שיאמרו למה באכילת פסח יש עבודה ועמל ויגיעה ובשלמא בעת התפלה יש יגיעה אבל באכילה מה העבודה הזאת והם לא ידעו כי להצדיקים העיקר יגיעה ועבודה הוא בשעת אכילה ואמרתם זבח פסח הוא לה' היינו דכל האכילה שהוא לא לשם תאוה כלל רק לשם ה' לזה צריך עבודה רבה:

וז"ש בגמ' עבודה עבדתי וכו' עשו אכילת תרומה בגבולין כעבודת ביהמ"ק היינו דעבודת בית המקדש הוא מעשה הקרבנות דצריך שיהא לשמה ואם לא יחשב פגול הוא לא ירצה וה"נ עשו אכילת תרומה שיהא לשמה ולכן אמר בגמ' שם עבודה עבדתי היינו כיון שצריך שיהא אכילה לשמה א"כ עבודה ויגיעה הוא, וזשה"כ עבודת מתנה אתן את כהונתכם היינו דמתנת כהונה שהוא אוכל צריך שתהא לשמה ולכן היא העבודה דאכילה שתהא לשם ה' היא בכח ויגיעה רבה:

סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה וגו' ובגמ' שבועות דף ל"ט גבי היוצא לישבע ואם אמר הריני נשבע העומדים שם אומרים זה לזה סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה ע"ש, יל"ד למה אומרים למי שרוצה לישבע זה הכתוב הנאמר על קרא ועדתו ומזה משמע דיש קצת שייכות ודמיון זה לזה:

ונראה דהנה בב"מ דף ע"ה ע"ב אר"י אמר רב כל מי שיש לו מעות ומלוה אותן שלא בעדים עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול ר"ל אמר גורם קללה לעצמו שנאמר תאלמנה שפתי שקר הדוברות על צדיק עתק ופרש"י כשתובעו וזה כופר הכל מקללין אותו ואומרין שהוא דובר על צדיק עתק, ולכאורה משמע דהלכה כר"ל דהא בגמ' שם איתא דרב אשי שלח לרבינא לישדר לי מר עשרה זוזי ושלח לי' ניתי מר סהדי ונכתב כתבא כדי שלא לגרום קללה לעצמו ע"ש ומשמע מדלא אמר גם שלא יעבור על לפ"ע דלא ס"ל כרב אלא כר"ל, ולפי זה לכאורה תיקשי דבחו"מ סי' ע' העתק לתרווייהו דעובר על לפ"ע וגם גורם קללה ומנ"ל הא, גם אמאי חשדינן לי' שלא הלוה ונאמן הלוה יותר מן המלוה:

ונלענ"ד די"ל דר"ל לא בא לחלוק על רב אלא דר"ל בא להוסיף ולפרש דכיון דאמר רב דעובר על לפ"ע א"כ מי פתי יעבור על מצוה הבאה בעבירה ללות בלי עדים שיעשה בזה עבירה דלפ"ע ויפסיד ממונו וא"כ כשתובעו ויכפור הלה יאמרו הכל שודאי הוא דובר על צדיק עתק דמי הוא זה שילוה לחבירו במקום איסורא ולכן אמר כיש לקיש דרק גורם קללה אבל ודאי שלא יעבור על לפ"ע במקום דאית לי' גם פסידא ולכן העתיק בשו"ע תרווייהו דע"י שהוא עובר על לפ"ע בזה יגרום קללה ח"ו וגם רבינא לא אמר כרב מה"ט והנה בגמ' שבועות שם ע"ב פריך בגמ' בשלמא ההוא דקא משתבע קאי באיסורא אלא ההוא דקא משבע לי' אמאי ומשני כדר"ש בן טרפון שבועת ה' תהי' בין שניהם מלמד שחלה שבועה על שניהם ע"ש, ולכאורה קשה אמאי חל השבועה על המשביע ומאי הו"ל למיעבד ולהנ"ל י"ל כיון דעובר על לפ"ע דהלוה או הפקיד גבי' שלא בעדים וא"כ עובר על לפ"ע וממילא י"ל כנ"ל דודאי לא עבר על לפ"ע אלא ש שהוא דובר על צדיק עתק ולכן חל השבועה גם על המשביע והיינו כיון דלפעמים השבועה הוא כה"ג שיש לחשוד אותו שתובע בחנם לא חלקו חכמים, והנה בדעת קרח הי' חטאם מפני שדברו על משה ואהרן שלקחו גדולה לעצמם ונענשו על זה שדברו על צדיק עתק ואמר עליהם משה זה הכתוב סורו נא מעל וגו' ולכן קאמר בגמ' דאם הולך לישבע דאם אינו נשבע על שקר וגם המשביע מצד הסברא שלא עבר על לפ"ע ויפסידולכן אומרים זל"ז סורו נא וגו' כמו שאמר משרע"ה על עדת קרח:

תוכן העניינים

עצי חיים על התורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה