עצי חיים על התורה· רבי חיים צבי טייטלבוים
ספר עצי חיים על התורה - פרשת ויקהל
ויקהל משה וגו' להבין למה נאמרה פרשה זו בהקהל עפימ"ש א"ז זלה"ה ביש"מ פ' חקת ותורף הדברים שמצינו כמה דברים שהם בעצמותן חריפים ומרים כמו מלח ותבלין ועם דברים אחרים הם טובים וכ"כ נמצא בבנ"א שבעצמותן נראים דלתי יפים אבל בכלליות כלך יפה אף נעים וע"כ לעולם אל יוציא עצמו מן הכלל עד"ש בתוך עמי אנכי יושבת והקב"ה משגיח על כלל ישראל ולא בפרטן עכ"ד ועיין בייט"ל פ' בלק:
ובזה יש לפרש הגמ' (יומא כ"ב) ר' יונתן רמי כתיב והי' מספר בנ"י כחול הים וכתיב אשר לא ימד ולא יספר ל"ק כאן בזמן שעושין רצונו של מקום כאן בזמן שאין עושין רצונו של מקום, והקושי' ידוע האיך יתכן לומר דבזמן שעושין רצונו של מקום לא ימד ולא יספר והא בכל עת יכול להיות שיהיו עושים רצונו של מקום וא"כ האיך ברגע אחד יתרבו כ"כ עד אשר לא יספר מרוב וכי יולד גוי בפעם אחת, ולהנ"ל י"ל דה"פ דאם לא ימד ולא יספר היינו דאם לא יספר כל אחד לבדו ויראה את ישראל בכללן ולא בפרטן וע"כ עי"ז נקראים עושים רש"מ דהא בכללות הם טובים אבל אם יהי' מספר בנ"י היינו דאם נחשוב כאו"א בפני עצמו כדרך המונים שכל אחד יש לו מספר לבדו אז ח"ו הם מקרי אין עושין רש"מ דהא על כל אחד אם יהי' לבדו יוכל לראות חסרונו ומי יאמר זכיתי לבי וכו' ואין אדם צדיק בארץ וגו':
ועם זה יתבאר ויקהל משה וגו' דהנה בא כאן לצוות את ישראל שיעשו משכן להשראת שכינת עוזו בתוך בנ"י וזה מורה אשר ראויים הם לכך ואין בהם חטא כמ"ש להלן אלה פקודי המשכן משכן העדות ופרש"י עדות לישראל שויתר להם הקב"ה על מעשה העגל שהרי השרה שכינתו ביניהם ולכן ויקהל משה את כל עדת בנ"י משום דבאופן זה הם ראויים להשראת השכינה אם הם בהקהל ואז בכללות כולם נאה אף יאה וראוי שתשרה שכינה:
ויקהל משה את כל עדת בנ"י ויאמר אליהם אלה הדברים וגו', א) להבין למה נאמר מצות שבת בהקהל כל העדה, ב) להבין פירש רש"י הקדים אזהרת שבת למלאכת המשכן לומר שאינו דוחה שבת וכבר הקשו ע"ז האיך ס"ד דמלאכת המשכן ידחה שבת הא אין עשה דוחה ל"ת ועשה, ג) אומרו ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהי' לכם קודש דקשה ששת ימים ליל דסגי לומר ביום השביעי וגו' שבת וגו', ד) אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם קשה הלשון הול"ל שלא לעשות דהא מצות שבת הוא אזהרה על שביתת המלאכה: ויתבאר לדעתי דהנה נחלקו הרמב"ם ורבינו ירוחם בכל שאר מצות שבתורה חוץ מהג' דברים דהדין בהו דיעבור ואל יהרג אם אדם רשאי להחמיר על עצמו דהרמב"ם סובר דאינו רשאי ומתחייב בנפשו ורבינו ירוחם וסייעתו שוברים דרשאי להחמיר על עצמו, אמנם מבואר ברמ"א וש"ך שם דאם הוא אדם גדול חסיד וי"ש כ"ע מודו דרשאי למסור עצמו על קדוה"ש אפי' על מצוה קלה, וביש"מ פ' תשא כתב דלכאורה יש להפליא וכי בשביל שהוא חסיד וי"ש ישתנה דינו הלא כתיב וחי בהם, ונראה דהאי וחי בהם יש לפרש בשני פנים הא' כפי' רז"ל ולא שימות בהם ב' שכל חיותו יהי' בהם שיהי' כל עשיותיו ועסקיו רק בתורה ומצות וזולתם לא יהי' לו חיות בעולם וכ"כ יהי' דבוק ונתעצם עם התורה ועבודה עד שאם ירצו להעבירו על אחת ממצות ה' יופסק חיותו וא"כ לפי"ז היא ההיפך דרשאי למסור עצמו דהנה ידוע דהתורה נתנה לפי מדרגת של כאו"א וא"כ אצלה ההמונים אשר כל עסקם בעניני עוה"ז פירוש הפ' הנ"ל כפשוטו ולא שימות בהם כפי' הגמ' אמנם אצל הצדיקים הדבוקים בו ית"ש תמיד ועיקר חייתם הוא רק בתוה"ק באלו יתכן פי' הפ' וחי בהם כפי' הב' הנ"ל ומחייבים למסור נפשם על כל דבר פשע כי הם חיותם ממש עכ"ד:
ובזה נ"ל ליתן טעם בהא דאמרי' עשה דוחה ל"ת אעפ"י דלכאורה נראה דעשה קילא לי' לאינשי דהא על ל"ת יש עונש במלקות ארבעים ועל מ"ע לא מענשין ולהנ"ל ניחא דא"כ הוא דעיקר החיות החיות של איש רק לקיים מצות השי"ת ולעובדו עבודה תמה וא"כ זה שמקיים המ"ע עוסק בפועל ממש בעבודת השי"ת וע"ז נברא ובא לעולם הזה אבל אם יניח המ"ע ויקיים הל"ת דהיינו שלא לעשות כלל אף שיקיים הל"ת אבל עכ"ז הא בזה לא עביד כלל שלא עשה שום דבר לנחת רוח להבוב"ה וכמה בטלני איכא בשוקי ע"כ יותר טוב לקיים המ"ע וידחה הל"ת לעבור עלי' אף שעל ל"ת מענשין עכ"ז לא איכפת לי' בזה כיון דעיקר חיותו במה שמקיים מצות הבוב"ה דהא רשאי למסור נפשו ג"כ אם עיקר חיותו תלוי רק במצות ה' ומכש"כ לקבל עליו עונש בהעברת הל"ת כדי שיוכל לקיים המ"ע אשר בזה יעשה נח"ר להבוב"ה והבן:
ולפי"ז י"ל דבר חדש דהנה בשבת גם המ"ע היא בשוא"ת לשבות ממלאכה ע"כ ידחה מלאכת המשכן שהוא מ"ע בקום ועשה את השבת שהוא ל"ת ועשה כיון דבשבת גם במ"ע לא יקיים ציוי הבוב"ה בקום ועשה ולא יעשה שום מעשה ובמלאכת המשכן יקיים רצון הבוב"ה בעשי' ממש והסברא נותנת לכאורה דמלאכת המשכן ידחה שבת אף שהוא ל"ת ועשה, והנה עכ"ז השביתה בשבת מיקרי קום ועשה כיון דבששת ימי המעשה עובד עבודתו ואינו פועל בטל ממלאכה רק קוצר בשעת קצירה וחורש בשעת חרישה וכדומה וביום השביעי ישבות בחריש ובקציר וכאלו כל מלאכתו עשי' הרי דשביתת ממלאכה היא רק בלתי לה' לבדו לשמור את השבת ולא משום דכבר השלים מלאכתו וע"כ מקרי שמירת שבת קיום מצוה בקום ועשה (וכמבואר בקידושין ל"ט ישב ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כעושי מצוה כגון שבא דבר עבירה לידו וניצול הימנו וה"נ כיון שבששת ימים עבד עבודתו וביום ש"ק נח הרי הוא כאלו עשה מצוה בקו"ע ומשו"ז אין עשה דמשכן דוחה את השבת שהיא ל"ת ועשה:
וזש"ה ויקהל משה את כל עדת בנ"י ובתיבת בנ"י רומז לאלו האנשים אשר הם במדרגה היותר גבוה שכל עסקם רק בתורה ומצוה והסברא נותנת לגבי' דעשה במקדש שהוא בקיום המצוה בעשי' תדחה את השבת שהיא בשוא"ת וכמו שביארנו בטעם עשה דוחה ל"ת דלא איכפת לי' בעונש הל"ת כיון שעכ"פ יקיימו המ"ע וע"כ אער הכ' כיון דששת ימים יעשה מלאכה והטבע בכל ימות השבוע כך הוא דלא ישבות וע"כ ביום השביעי היא לכם קודש שבתון לה' דייקא ר"ל השביתה היא רק לה' ומקרי בקו"ע כנ"ל וע"כ אין עשה דמקדש דוחה לא תעשה דשבת והבן:
א"י עפימ"ש בס' תפל"מ תהלים ס"ב דידוע דהתשובה המעולה להעלותו אל הקדושה הוא רק בתשובה מאהבה רק לשם ה' ובזה כעשה מזדונות זכיות והנה זה דבר קשה מאוד ליחיד משא"כ צבור אל כביר לא ימאס ודוקא כשיש אחדות ביניהם דזולת זה לא יתכן דהיא היפך מדתו ית"ש ויובן בזה אך הבל וגו' שעושין כל השנה במאזנים היינו בחודש תשרי צריך לעלות המה מהבל היינו אותן שנעשו מההבל וזה לא יתכן כ"א יחד בצבור באחדות הגמורה עכ"ד ז"ל:
והנה בשבת מצינו דהשומר שבת מוחלין לו וא"כ שמירת שבת מסוגל מאוד לתשובה ועי' טו"ז באו"ח סי' רמ"ב ובודאי דכ"ז דוקא אם הוא דוקא לשם ה' אז הוא מעלה הכל להקדושה כמו בתשובה מאהבת ה' דהכל מעלין לעשות עבירות כזכיות אבל אם עוד לא יטהר רעיוניו אז פשיטא דלא מעלה ארוכה כ"כ בשבת להפוך לזכות אכן כשיש אחדות בין בנ"י אז נפעל ע"י שמירת שבת אף במי שאינו זוכה להבין ולהשכיל כיצד צריך לשמור את השבת רק בלתי לה' ובכוונה רצוי' כראוי וכנכון, עכ"ז בהקהל וע"י אחדות בישראל אל כביר לא ימאס ויקבלנו ע"י השבת בתשובה שלימה להפוך מהעבירות לזכיות:
וזש"ה ויקהל משה את כל עדת בנ"י כנסם יחד להורות ע"ז דע"י השבת אם יהי' כולם בהקהל שיהי' ביניהם אחדות ע"י כן אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות הכוונה על כל התורה דע"י השבת מוחלין להם הכל והעבירות שעברו עליהם עד עתה יהי' נחשבים למצות ה' לעשות אתם ואמר שבת שבתון לה' כיון דהשביתה צריך להיות רק לשם ה' ובהקהל הוא נחשב כאלו כיוונו בה ברעותא דלבא היותר נכון לשם ה' והבן:
א"י עפימ"ש בספר ליקוטי אמרים שער היחוד והאמונה בשם הבעש"ט ז"ל לפ' הכ' לעולם ה' דברך נצב בשמים כי דברך שאמרת יהי רקיע בתוך המים וגו' תיבות אלו נצבות ועומדת לעולם בתוך רקיע השמים ומלובשות בתוך כל הרקיעים להחיותם וכו' כי אלו הי' האותיות מסתלקים כרגע ח"ו וחוזרות למקומן הי' כל השמים אין ואפס והי' בלא הי' כלל וכמו קודם שאמר יהי רקיע עיי"ש באורך, ועפי"ז פירשתי סמיכת הכתובים לא תשא את שם ד"א לשוא זכור את יום השבת לקדשו וגו' כי ששת ימים עשה ד' וגו' עפימ"ש באוה"ח פרשת בראשית בששת ימי המעשה נברא גוף העולם ולא הי' בו כח להתקיים רק ע"י ששבת ה' ביום השביעי הקנה בו נפש למען יעמוד ימים רבים, וז"ש כי ששת ימים כלומר שיעמוד רק ששת ימים עשה ה' וביום השביעי שבת וינפש הקנה בו נפש להתקיים עדי עד עכ"ד האוה"ח, וז"ש לא תשא את שם ד"א לשוא ר"ל שלא יהא גורם בנזקין שיבא א' לשוא כי במה אשר העולם עומד וקיים בזה נצב לעד מאמרו בהארץ ומלואה ודבר אלקינו יקום לעולם וכל העמדת העולמות הוא רק במאמרו אשר ברא והכל הוא שמותיו של הקב"ה ואח"כ זכור את יום השבת לקדשו כי בזה שנשמור את השבת נעמיד את העולם לעד כי ששת ימים עשה ה' כלומר רק על ששת ימים יש קיום לעולם וע"כ תזהרו בשבת להחזיק את המאמרות שבהם נברא העולם (עי' בפ' תשא) וי"ל בזה דברי הגמ' שבועות דף ל"ט כל העולם נדעזע בשעה שאמר הקב"ה לא תשא, הכוונה להזהיר בזה לשמור את דברי הקב"ה שבהם נברא העולם והן הן קיום העולם ע"י שלא יבא ח"ו לשוא וע"כ כל העולם נזדעזע בשעה שאמר לא תשא שהרי בזה תלוי ועומד חיותן וקיומו מכל העולם:
ועם זה ית' דברי הכתוב אלה הדברים ר"ל הדברים מששת ימי בראשית שברא אלקים בהן את העולם צוה ה' לעשות אותם שיהי' קיימים ונעשים שלא יהא לשוא ומפרש הכ' ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהי' לכם קודש ר"ל עי"ז שנשמור את יום השביעי קודש לה' ותקנה העולם נפש חדש להתקיים לעד בזה נפעול אשר דברות קודש מאמר פיו של הקב"ה יתקיים כדי עמידת העולמות, וזה שפרש"י הקדים אזהרת שבת למלאכת המשכן לומר שאין דוחה שבת דסד"א כיון דמלאכת המשכן הוא כדי להשרות שכינתו בתוכינו ע"כ תדחה שבת דהוא מורה על השראת שכינה כנ"ל וקיום העולם כמו המשכן שמורה על השראת השכינה ואפשר גם בזה היא כדי קיום העולם וע"כ בא להזהיר שאינו דוחה שבת והבן:
ויאמר אליהם אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהי' לכם קדש שבת שבתון לה', יל"ד אומרו אלה הדברים ל"ל עוד יל"ד כיון דעל השביתה בא להזהיר למה אמר צוה ה' לעשות הלא ציווי השביתה הוא שלא לעשות, גם אומרו ששת ימים תעשה מלאכה בלשון ציווי הוא משולל הבנה וביותר צ"ל אומרו תעשה דמשמע ע"י אחרים, גם למה אמר שבת שבתון לה' צ"ב, והנ"ל עפימ"ש במפורשים בביאור הכתוב אך את שבתותי תשמורו הכוונה שישמרו את השבת אף מהדיבור ואמירה שלא לדבר דברי חול בש"ק כשם שנאמר בשבת בראשית ר"ל כאשר כן שבת צור העולמים ביום השביעי מכל מלאכתו אשר ברא בששת ימי המעשה שמי השמים וארץ וימים תבל ומלואה והכל יצר ועשה רק בדיבור ובמאמרות נברא העולם הרי מזה דגם הדיבור יחשב למעשה כמאה"כ בדבר ה' שמים נעשו כן האדם צריך לעשות את יום השביעי קודש לשבות גם בדיבור שלא ידבר דבר האסור וזהו אך את שבתותי תשמרו ר"ל שבת לד' אף מדיבור ג"כ תשמרו כי כל זה יחשב למלאכה ומעשה שבת עכ"ד:
וזש"ה אלה הדברים ר"ל הרי אלו באזהרה אשר גם הדברים שידבר האדם צוה ה' לעשות אותם ר"ל גם הם יחשבו לעשי' ממש ואסור בהם בשבת, ששת ימים תעשה מלאכה ר"ל גם אם תעשה מלאכה בששת ימי המעשה ע"י אחרים עפ"י דיבורך ולא תעבוד בעצמך כ"א ע"י שלוחך עכ"ז גם מזה ביום השביעי תנח ידך ויהי' לך קודש כי שבת שבתון לה' צריך אתה לשבות ממלאכה כאשר שבת אל מכל המעשים ושביתתו הי' רק מדיבור וא"כ גם אתה צריך לעשות כן לעצור את עצמך ביום השבת מהדיבור ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי וגו' בילקוט (תשא רמז שצ"א) כתוב אחד אומר ששת ימים תעשה מלאכה וכתוב אחד אומר ששת ימים תעבוד, אלא כשישראל עושים רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י אחרים עיי"ש, ויל"ד למה אצל שמירת שבת ילמדנו הכ' אשר כשישראל עושים רצונו של מקום מלאכתם נעשית ע"י אחרים:
ונראה עפי"ד הרמ"א באו"ח סי' ר"צ דב"ב שאינם עוסקים בתורה כל ימי השבוע יעסקו יותר בתורה בשבת ות"ח אשר יעסקו בתורה כל ימי השבוע ימשיכו בעונג אכילה ושתי' שהרי מתענגין בלימודם כל ימי השבוע עיי"ש, ובזה יל"פ משאה"כ וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד דהנה מבואר במס' ברכות פ' כ"מ דבעושה רש"מ מלאכתו נעשית ע"י אחרים, וזהו מקרי קדוש ה' כי הוא המקדש עתותיו לשמים ואינו מבלה מעשיו וימיו בהבלי עוה"ז וא"כ מי שהוא קדוש ה' יכול לענג את השבת בעונג אכילה ושתי' אבל ב"ב העוסקים בכל השבוע במלאכתן צריכים לעסוק בתורה ביום השבת, וזש"ה וקראת לשבת עונג היינו באכילה ושתי' לקדוש ה' מכובד כיון שאינו עוסק בכל השבוע במלאכה ונעשה ע"י אחרים ע"כ הוא יקרא לשבת עונג באכילה ושתי', וזה ירמוז בקרא ששת ימים תעשה מלאכה ע"י אחרים דאם עושים רש"מ מלאכתן נעשית ע"י אחרים ושייך זה הכא לענין שבת דייקא דיש נפק"מ לענין עונג שבת אשר חילוק יש בין בעלי בתים ובין הת"ח כמבואר ברמ"א הנ"ל:
ראו קרא ד' בשם בצלאל ובגמ' בצלאל על שם חכמתו נקרא בשעה שאמר הקב"ה למשה לך אמור לבצלאל עשה לי משכן ארון וכלים הלך משה והפך ואמר לו עשה ארון וכלים ומשכן וכו' א"ל שמא בצל אל היית וידעת אמר רב יודע הי' בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ שנאמר וימלא וגו' בחכמה ובתבונה ובדעת וכו' עיי"ש, ויל"ד למה הפך משה ממה שאמר לו הקב"ה וגם לשון בצל אל היית צ"ב, וגם יל"ד למה הי' צריך בצלאל לצרף לענין עשיית המשכן אותיות שנבראו בהן שמים וארץ וכמו דמשמע שם בגמ': ונראה עפ"י המדרש ה' צלך מה הצל כשהוא שוחק הצל שוחק כנגדו וכשהוא בוכה הצל בוכה כנגדו כך הקב"ה כבי' צל, ומבואר בקדו"ל בשם הבעש"ט דהכוונה הוא כאשר הוא באתעררותא דלתתא ככה איתער לעילא, והנה ביע"ד דרוש א' כתב דהנה בתשובה כן הדבר דצריך להתעוררת דלתתא והאדם צריך לעשות מעט בתשובה ואח"כ הקב"ה עוזר לו כאמרם ז"ל הבא לטהר מסייעין אותו, אמנם בעשי"ת בעת ההוא שהי' בריאת העולם בלי עובדא דלהתא גם הקב"ה מעורר אותנו בתשובה בלי התעוררת דלתתא כעין מעשה בראשית רק אדרבה הוא נמצא מקודם לעורר לבנו בתשובה עכ"ד:
ולפי"ז י"ל במשכן וכלים כן הוא דהכלים הם הצינורים שיבא בהם השפעה לישראל וכמו שאמרו חז"ל דמשלחן בא עושר ומהמנורה השפעת החכמה וכמו כן בכל הכלים שבמקדש הם רומזים להשפעת רב טוב לישראל והיינו ע"י המשכן שרומז להשראת השכינה כאמור ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם וע"י השראת השכינה על הכלים יכולים הכלים לקבל ההשפעה ולכן הי' סבור משה דקודם צריך לעשות הכלים שיהי' מוכנים לקבל וזהו בבחי' אתעררותא דלתתא להכין עצמו במה לקבל השפעת הטובה ואח"כ המשכן היינו השראת השכינה שנתעורר ע"י התעררותא דלתתא שיבא השראת השכינה וזהו אח"כ התעררותא דלעילא אבל הקב"ה אמר למשה לעשות קודם המשכן ואח"כ הכלים עפי"ד הגמ' מגלה (דף י') דביום השמיני של מלאים היתה שמחה לפני הקב"ה כיום שנבראו בו שמים וארץ, ומבואר דקדושת המשכן ועבודתו היתה בבחי' בריאת שמים וארץ וע"כ דכל עבודתו הי' כעין זה דהתעררות דלעילא נמצא לנו מקודם שנתעורר מעצמינו וא"כ יש לעשות מקודם המשכן ואח"כ הכלים ויתבאר בזה דמשה אמר לבצלאל בצל אל היית היינו כיון דכל העולם מתנהג שהם בבחי' ה' צלך דהקב"ה הוא בבחי' צל ולכן אמר לו משה שיעשה הכלים ואח"כ המשכן כדי שיהי' בבחי' צל דמשמע דהתעוררת בנו מקודם מלמטה וע"ז אמר בגמ' יודע הי' בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהם שמים וארץ ולכן ראה וידע דגם המשכן היא בזה הבחינה כמו בתחלת הבריאה כמו"ש בגמ' הנ"ל וע"כ אמר לעשות תחלה המשכן ואח"כ הכלים כמו שהי' בעת הבריאה שהי' קודם התעוררת ממעל וכן במשכן הי עד"ז והבן:
ויבאו האנשים על הנשים כל נדיב לב ופירש"י עם הנשים וסמוכין עליהם, יש לפ' עפי"ד הגמ' גיטין דף כ"ב במשנה הכל כשרין לכתוב את הגט אפי' חרש שוטה וקטן ופריך בגמ' והא לאו בני דעה נינהו פרש"י ולא ידעו לכתוב לשמה אמר ר"ה שהי' גדול עומד על גביו עיי"ש ומשמע דאם עומד מי שיודע לכוין לשמה אצל מי שאינו יודע לכוין אהני כוונת העומד ע"ג לגבי דאידך שאינו יודע לכוין לשמה עיין במפרשים שם, וי"ל דמשו"ה באו האנשים על הנשים כיון שהנשים לא ידעו לכוין לשמה להבאת המשכן כמו האנשים וכל אנשים שבמקרא לשון חשיבות כמו שפרש"י בפ' שלח וע"כ באו האנשים על הנשים ופרש"י וסמוכין עליהם היינו שהיו עומדים על גביהם ואמר הכ' כל נדיב לב ר"ל עי"ז גם הנשים היו נדיבי לב במחשבה בלב לשמה כמו האנשים כיון שהאנשים כוונו לשמה ע"כ הוי כאלו גם הנשים כוונו לשמה:
והמלאכה היתה דים לכל המלאכה לעשות אותה והותר, עי' באוה"ח שהקשה דהיא ב' דברים הפכים אם דים אינו הותר ואם הותר אינו דים ועוד לא הי' צ"ל אלא שהי' יותר ותי' דים ל"ל ועוד כל הכ' מיותר שהרי אמר למעלה מרבים העם להביא מידי העבודה, ונראה עפימ"ש הרמב"ם והעקרים ז"ל במאמר רחב"ע אומר רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות, דהיינו שבכל מצוה ומצוה יושג השלימות והמציא השי"ת מיני שלימות רבים כדי שלא יעדר מן כל אדם אם ירצה וע"כ הרבה להם תורה ומצות בכדי שאף אם יאבד אחת ושתים מהמצות ח"ו יוכל עכ"פ להשיג שלימות מהמצוה אחרת, וזש"ה והמלאכה היתה דים לכל המלאכה ר"ל אשר בנ"י כן עשו והביאו תרומת המשכן באופן היותר מועיל להם וכבר השיגו שלימותן בזו המצוה לבד וע"כ הי' דים לכל המלאכה לעשות אותה ואומרו והותר ירמוז למ"ש החת"ס בהקדמתו לפרש הפ' והותירך ד' לטובה בפרי בטנך עפי"ד הרמב"ם שכתב לבנו אשרי מי שחתמו ימיו במהרה ואלו השרידים אשר ד' קורא וכבר השלימו נפשותם בימי נעוריהם ואריכות ימים של אלו אינו לטובת עצמן רק לטובת זרעם ותלמידיהם אשר גם הם יציקו מים על ידם, וזש"ה יקימך ד' לו לעם קדוש וגו' בתכלית השלימות בעצמותן ועכ"ז והותירך ה' לטובה בפרי בטנך כלומר בעבור פרי בטנך עכ"ד:
וזש"ה אע"ג שהי' דים לכל המלאכה דכבר השיגו השלימות ועכ"ז והותר הותירם ד' לטובת הכלל למען ילמדו מהם ועי"כ גם תלמידיהם וצאצאיהם ישלימו נפשותם והבן פ ק ו ד י אלה פקודי המשכן משכן העדות אשר פקד על פי משה וגו' ופי' בבעה"ט עדות לישראל שהשכינה שורה בישראל, ויש להבין מהו העדות, ב) למה השמיענו שהי' עפ"י משה וכי עד עתה לא ידענו שהכל נעשה עפ"י משה, ובזהר ר"י פתח מה רב טובך אשר צפנת ליריאיך וגו' מה רב טובך דא הוא אור וכו', יתבאר עפימ"ש א"ז זלה"ה ביש"מ פ' שמות עה"פ ותרא אותו כי טוב וגו' פרש"י כשנולד נתמלא הבית כלו אורה, ותוכן דבריו שם דהשראת השכינה לא יתכן רק במי שאין בו תערובות רע רק כלו טוב והנה בכל יש תערובות ע"י חטא הקדום רק מי שמתקן עצמו כמו אברהם אבינו ע"ה שהפכו לטוב, והנה איתא בספרים דאורה בה"א היינו אור השכינה, וז"ש ותרא אותו כי טוב הוא דייקא שאין בו תערובות מפני שלא הי' כלול בחטא הקדום ומפרשין רז"ל מהיכן ראתה שנתמלא הבית כלו אורה היינו אור השכינה וזה לא יתכן רק בכולו טוב עכ"ד ז"ל, ועם זה י"ל דמשו"ה הקים משה בעצמו את המשכן כיון שהי' השראת השכינה במשכן וזה לא יתכן רק בכלו טוב כמשה וע"כ הוא בעצמו הי' צריך לעסוק בהקמת המשכן כדי שתשרה שכינה במעשה ידיו, וזש"ה אשר פקד על פי משה דכל עבודת המשכן הי' ע"פ משה וזהו עדות שהשכינה שורה בישראל וראוי שתשרה שכינה על ידו ויתבאר בזה דברי הזהר ר"י פתח מה רב טובך במשרע"ה שנקרא טוב והיינו שהוא כלו טוב ודא הוא אור היינו אור השכינה אשר יזכה לזה רק מי שהוא כלו טוב:
אלה פקודי המשכן משכן העדות אשר פקד על פי משה ופרש"י משכן משכן שני פעמים רמז למקדש שנתמשכן בשני חורבנין על עונותיהם, ובבעה"ט עדות שהשכינה שורה בישראל, ויש להבין למה זה לחשבון המשכן, גם צ"ל הכי לא ידענו ע"ע שהכל נעשה על פי משה וגם דהול"ל על ידי משה:
ונראה עפימ"ש המפו' הטעם שהכה משה את הסלע עפי"ד הגמ' ב"מ פ"ו מה שאמר א"א יוקח נא מעט מים ע"י שליח שילם הקב"ה לבניו ע"י שליח ואם הי' משה מדבר אל הסלע הי' נעשה ע"י הקב"ה כי השכינה מדברת מתוך גרונו אך מה שנענש היינו מפני שכעס ואמר שמעו נא המורים וכל הכועס שכינה מסתלקת ממנו א"כ שוב הי' לו לדבר והבן עכ"ד, והנה ידוע מהמדרש הובא בפר"ד דרוש ח' אלמלי הי' משה רבינו נכנס לא"י לא הי' נחרב ביהמ"ק א"כ לפי"ז כל החורבן בתי מקדשות היא מסיבת החטא מי מריבה כי עי"ז לא נכנס משרע"ה לא"י, והנה תיבת פקד הוא מלשון חסרון כמו ולא נפקד ממנו איש, וזש"ה אלה פקודי המשכן משכן שעתיד להפקד ולחרוב ולהתמשכן אשר פקד (נחרב) על פי משה משום שלא דבר אל הסלע בפיו רק הכה את הסלע, וז"ש בבעה"ט עדות היא שהשכינה שורה בישראל שמשה המשיך השכינה למטה והי' מדברת מתוך גרונו והסלע הי' צריך ליתן מימיו רק ע"י שליח דייקא כנ"ל והבן:
א"י משה"כ עפ"י משה עפימ"ש א"ז זצ"ל בתפל"מ מ"ה לפ' הכ' רחש לבי דבר טוב אומר אני מעשי למלך דהנה תקנו לומר לשם יחוד כמ"ש הג' מו"ה זרח ז"ל שזה תקנה שלא יחטפו הס"א המצות דקיי"ל מצות צריכות כוונה ואפי' למ"ד א"צ כוונה אם אומר בפי' שאינו רוצה לצאת אינו יוצא כמבואר בר"ן וע"כ אומרים אנו עושים מצוה זו רק לשם יחוד קוב"ה ואם ח"ו עונות גרמו לבלי לגרום יחוד אינו רוצה לצאת כלל וממילא אין להם מה לחטוף עכ"ד, וז"ש רחש לבי דבר טוב אומר אני מעשי למלך כלו' באופן ש שיגיע מעשי לממ"ה ולא לזולת עכדה"ק ז"ל והנה כתיב המשכן משכן פרש"י שנתמשכן בעוניתיהם של ישראל והיינו שחטפו המצות על ידי העונות שגרמו כל אלה ונתמשכן עי"ז אבל משרע"ה רחש לבו דבר טוב שלא ישלטו העונות וקדשו לשם ה' כמאה"כ ועשו לי מקדש לי לשמי שאמר בפירוש בפיו שנעשה רק לשם יחוד קוב"ה, ובזה לא יהי' להם שליטה וז"ש עפ"י משה שהזמינה וקדשה בפה רק לשם ה' ולא לזולת וזר אל יתערב בנו כ"א בלתי לה' לבדו והבן:
סליק ספר שמות בעזה"י ויקרא א' זעירא, מאהל מועד לאמר פרש"י צא אמור להם דברי כבושין בשבילכם הוא נדבר עמו וכו' וקשה מהו דברי כבושין הא אדרבה הוא דברי גדולה שלא זכה משה לדבר עם השכינה כי אם בשביל ישראל, ונראה ע"ד שפירשו המפורשי' אלו קרבנו לפני הר סני ולא נתן לנו את התורה דיינו וקשה דאם לא הי' ניתן לנו התורה מה לנו במה שקרבנו אל הר סני, ופי' עפ"י אמרם ז"ל דכשבאו ישראל להר סני פסקה זוהמתן היינו שנטהרו ונזדככו אבריהם וגידיהם שהשיגו מעצמם כל התורה כולה עד שלא נתנה כמו שמצינו באברהם אבינו ע"ה שקיים כל התורה עד שלא ניתנה משום שכל אבר וגיד שלו הי' מושך עצמו לעשות המצוה המוטלת עליו לעשות עכ"ד ז"ל, ובזה יש לפרש מה שאמרו ישראל נעשה ונשמע וכבר הקשו דמהראוי הי' להקדים נשמע לנעשה דאי אפשר לעשות בלתי אם שמע תחלה ולהנ"ל י"ל כיון דכבר השיגו כל התורה אצל הר סני גם קודם ששמעו תורת ד' מפי משה מפי הגבורה ולכן הי' יכולים לקיים התורה קודם השמיעה ולכן הקדימו נעשה לנשמע והא דהקב"ה נתן לנו התורה כיון שהי' צפוי הכל והמגיד מראשית אחרית ידע את אשר יעשה וסופם יהי' ברשת זו יהא נלכדים בחטא העגל אשר חזרו בזה למומם ועור בשרם ילבשו "עור תחת "אור ונתגשמו כאשר בתחלה ולא השיגו עוד מעצמם אור יקרות התורה ולכן נחוץ הי' לצוות עליהם את התורה כדי שידעו דרך ישכון אור איך ובמה לזכות את נפשו ולהשלים את שלימותו וידוע אשר חטא הדור מזיק למעלה גם בשורש היינו בראש הדור אשר שפעת (י-17) קודש ממעל יורד אל העם דרך הצינורות היינו ע"י זקני העם הם המדברים המקבלים ממקום גבוה להאציל מן הרוח קדשם אל כל אחד ואחד מישראל כפי חלקו בתורתו שורשו וקודש מחצבתו, וזה שפירש רש"י אמור להם דברי כבושין בשבילכם הוא נדבר עמי ר"ל בשביל אשר חטאו הם בנפשותם הכה שורש אשר התורה הי' נדבר גם למשה מה אשר קודם מזה השיג משה מעצמו כל התורה כמו האבות ולכן הוא דברי כבושין שהי' צריך לשמוע את דברי התורה לידע מה לעשות והיינו שכתב א' זעירא ג"כ לרמז ע"ז על שהי' קטן משה בעיני עצמו מה שהי' צריך לקרוא אליו לקבל את התורה ולא הבין מעצמו:
ובזה יש לפרש המדרש ויקרא אל משה הה"ד ברכו ד' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו בישראל שעמדו על הר סני הכתוב מדבר שהקדימו עשיי' לשמיעה ויאמרו נעשה ונשמע וכו' לכך נאמר ויקרא אל משה עכ"ד היינו דהמדרש בא לבאר מהו דברי הכבושין שאמר להם משה דהא אדרבה דברי גדולה הוא שזכו ישראל אשר בשבילם נדבר להם עם משה וע"כ אמר המדרש שגדולה יותר אם הי' מבינים התורה מעצמם וכמו שמצינו במעמד הר סני שהקדימו נעשה לנשמע מפני שידעו מה לעשות אף בלי השמועה והבינו מעצמם כל התורה:
א"י לבאר דברי המדרש עפי"ד הטו"ז באו"ח סי' א' סק"ב לפרש דברי הטור אני מעורר השחר ואין השחר מעורר אותי דקשה סיפא ל"ל וכתב שם שיש ב' מיני התעוררת תחלה מתעורר מלמטה ואח"כ בא עליו התעוררת העליון לסייע לו וע"ז שיבח שיבח דוד א"ע שהי' במעלה כ"כ שהתעוררת שלו מלמטה אין צריך לסיוע התעוררת שלמעלה וע"כ אמר אני מעורר את השחר ומעלה הזאת אינו אלא לדוד וכיוצא בו עכ"ד ז"ל, ובזה י"ל דישראל אמרו והקדימו נעשה לנשמע ר"ל שקבלו עליהם אשר התעוררת שלהם יבא עליהם מעצמם מלמטה תחלה ואח"כ יבא עליהם התעוררת העליון לסייע להם מלמעלה והיינו שאמרו נעשה מעצמינו תחלה בהתעררות דלתתא ואח"כ ונשמע התעוררת העליון, והנה כן כתוב כאן ויקרא אל משה וכתבו המפורש' הטעם שנכתב א' זעירא כי מרע"ה מצד ענותנותו לא רצה לכתוב אלא ויקר והשי"ת צוה לו לכתוב ויקרא לכן כתוב א' זעירא עיי"ש, והחילוק מבואר דהלשון ויקר משמע שבא הנבואה רק דרך מקרה בלי הכנה מעצמו ע"י התעוררת דלמטה אבל במשה רבינו ע"ה כתיב ויקרא בא' כי בא אליו הנבואה מצד קדושתו ורוממת הכנתו והיינו ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מצד עצמותו וכמו שפי' בכלי יקר וירא ה' אליו באלני ממרא, אשר עשה משה לנפשו ע"י התעררותא דלמטה תחלה שיהא ראוי לנבואה וע"כ אמר המדרש הה"ד ברכו ד' וגו' עושי דברו תחלה שהתעוררתם מלמטה תחלה ואח"כ לשמוע בקול דברו ההתעוררת מלמעלה ומדבר בישראל שהקדימו נעשה תחלה מצד עצמם ואח"כ ונשמע מלמעלה ההתעוררת ע"י סיוע רצון עליון:
ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מעד, ופרש"י ויקרא לשון חבה ויל"ד למה דוקא בפ' הקרבנות השתמש בלשון חבה גם מאהל מעד ל"ל, בהקדם לפרש מענינו דיומא פ' החדש ור"ח החדש הזה לכם ראש חדשים ראשין הוא לכם וגו' ודקדקו לכם שתי פעמים ל"ל גם מה שנאמר בפייט החדש אשר ישועות בו מקיפות למה בחדש הזה מסוגל יותר לישועות, וי"ל דהנה בר"ה (דף י') ר"א אומר בתשרי נברא העולם ור' יהושע אומר בניסן נברא העולם ואיתא בשם האר"י ז"ל דאו"א דברי א"ח דר"א אומר בתשרי נברא העולם הכוונה על בחי' עיבור של העולם שהי' בהעלם ובכח ור"י אומר בניסן נברא העולם הכוונה על בחי' הלידה שנתהו' העולם בגלוי ובפועל בחדש השביעי להריון כי יולדת לשבעה יולדת למקוטעין וזהו סוד היום הרת עולם לשון הרה והריון עייש"ה והנה אמרו חז"ל בתחלה עלה במחשבה לברוא במדה"ד ראה שאין העולם מתקיים שיתף מדה"ר למדה"ד ונמצא דמחשבה הי' על מדה"ד ובמעשה כשנברא העולם בפועל הי' במדה"ר ולכן י"ל דמשו"ה בתשרי נידון העולם ומלך במשפט יעמיד ארץ הכל לפי מעשיו וספרי חיים וכו' פתוחין לפניו כיון דבעת ההוא כן הזמן גרמא בעת בריאת העולם במחשבה שעלה לברוא במדה"ד שיהא הכל נידון לפניו בדין ובאמת אבל בניסן שנברא העולם במעשה וראה שאין העולם מתקיים ושיתף מדה"ר על כן בניסן הוא החדש אשר ישועות בו מקיפות כיון שנתעורר הזמן שיתנהג העולם במדה"ר, וזש"ה החדש הזה לכם ראש חדשים היינו לנו בעיני האדם חדש הזה הוא ראש חדשים כיון שהיום נברא העולם בפועל והכל יודעין שנברא העולם כי מה שהי' עד עתה בהעלם בבחי' עיבור לא הי' נראה ולא נמלא כי אם בכח וע"כ רק עתה הוא ראש חדשים ואמר הכתוב דמשו"ז ראשון הוא לכם וכמו שמצינו במקום אחר שדרשו חכז"ל לכם לכל צרכיכם כיון שעתה הוא ראש חדשים שנברא העולם בפועל ובמעשה שמתנהג העולם במדה"ר וא"כ הוא לנו לכל צרכינו כן יתנהג עמנו השי"ת במדה"ר ובפרט בחדש הזה אשר נתעורר מדה זו בעולם, ויתבאר ג"כ דמשו"ה באחד לחדש ניסן הוקם המשכן כיון דמהמשכן משם בא שפע ברכות לבית ישראל ע"י השראת השכינה וכמו שנאמר בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך וע"כ האי יומא הוא דקגרים באחד בניסן שהי' בריאת העולם בפועל ונתעורר מדת הרחמים בעולם שיבא לנו ברכות ע"י השראת השכינה בתוכינו ולכן הי' העת ההוא מסוגל להקמת המשכן:
והנה ענין הקרבנות הוא ע"י מדה"ר וכמ"ש חז"ל דמדה"ד אמרה דלא מהני קרבן וכמו שפירשו זובח לא' יחרם היינו אם אומר שמדה"ד שהוא א' מזה בא הזבח לא מהני לי' כלום בלתי לה' היינו שהקרבן הוא משם ה' שהוא רחמים וע"כ אמר כאן הכ' ויקרא אל משה לשון חבה כיון שהוא בא ללמד כאן מעשה הקרבנות דהוא ממדה"ר ולכן הודיענו הכתוב שהוא לשון חבה ר"ל ממדה"ר מה דמהני הקרבן שיתכפר ונרצה לו ואמר מאהל מעד לאמיר וכנ"ל דממשכן ששם היא השראת שכינתו ית"ש ש וכל הברכות וע"כ משם הודיענו מאהל מועד את מעשה הקרבנות דהוא ממדה"ר והרצון:
ויקרא אל משה וידבר אליו ה' ופירש"י קריאה לשון חבה וקשה הא וידבר משמע לשון קשה והאיך יתכן בקר ריאה של חבה דיבור לשון קשה ונראה ע"פ המבואר בייט"ל בשם ק"י במה שאמרו חז"ל הקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה כי לפי ערכו ומעלתו דבר קל נחשב לחטא וכ"כ ברשעים להיפך כי שוקלין זכיותן לפי ערך רשעתן וז"ש טוב כעס שכועס הקב"ה על הצדיקים משחוק שמשחק עם הרשעים הענין כי הכעס המעורר ח"ו קטרוג על הצדיקים איננו בלתי אם הזכירו מקודם יקר ערכו ומעלותיו הטובים ולהיפך בשחוק שמשחק עם הרשעים אינני בלתי אם הזכירו מקודם גודל רשעו ומעשיו הפחותים עכ"ד ויש לפרש בזה הכתוב בפ' יתרו כה תאמר לבית יעקב ותגד לבני ישראל ופירש"י כה תאמר אמירה לשון רכה ותגיד דברים קשים כגידין וי"ל דהא ידוע דבית יעקב היינו הפשוטים בעם וע"כ להם יאמר לשון רכה דהא לאיש שפל ופחות מזכירין לו זכיותיו ותגיד לשון קשה כגידין לבנ"י היינו להחשובים וטובים שבהם ואמר לשון קשה כי הקב"ה מדקדק עמהם כחוט השערה וזש"ה ויקרא אל משה לשון חבה אבל מ"מ הי' למשה לשון דיבור היינו קשה דהא מתוך שבחו מדקדק עמו יותר:
עוד י"ל גם לפרש המדרש ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע וגו' בישראל שעמדו על הר סיני הכתוב מדבר שהקדימו עשי' לשמיעה ואמרו נעשה ונשמע, ויש להבין השייכות להכא:
ונראה דהנה לכאורה יש להבין במה אשר נתן לנו ה' תורת אמת כדי שבזה נבא לתכלית השלימות לקדש אברינו להיותינו עבד נאמן לה' וא"כ זהו במצות עשה אשר בהם נעסוק ונעשנה ביגיעה ושקידה רבה אבל במצות ל"ת איך נבוא בזה לשלימות הא בשב ואל תעשה מה רבותא הא גם בלא"ה אם לא בא עבירה לידו לא יעשה וכמה בטלני איכא בשוקא ואם משום המחשבה והקבלה בלב הא זהו נוכל לקיים בכל מ"ע בכל עת וזמן ומה צורך עוד להרבות בל"ת לזכות את ישראל, ונראה עפ"ד עבודת ישראל בפ' בחקתי שהעובד מאהבה צריך שיהי' לו יראה המגביל ומצמצם האהבה דאלולי היראה יוכל להתקרב אליו ית' מרוב אהבה עד כלות הנפש:
וז"ש והתהלכתי בתוככם ופירש"י יכיל לא תראו ממני וח"ו יגיעו עד כלות הנפש ת"ל והייתי לכם לא' שממני האימה והיראה המגביל עכ"ד ועי' מ"ש בפ' נח והנה ידוע דמ"ע הוא מדת אהבה ומקור הרחמים וע"כ על המצות עשה מגיע שכר עליהן ואם יעבור לא יענש כי אם בעידן ריתחא כמבואר במנחות אבל בל"ת בעשותו ענוש יענש ובאזהרתם אינו מבואר שכרן על משמרתם והיינו משום דל"ת בא מסיטרא דדינא והוא מדת היראה, ודבר זה מבואר בזוה"ק ובתקו"ז ע"ש ולפ"ז י"ל דמשו"ה בחסדו אשר צוה ה' אותנו לעבדה ולשמרה היינו המ"ע, וגם המל"ת משום דמ"ע לבד הוא מדת אהבה וכיון דהאהבה הוא בלתי מוגבל בקרבתם לפני ה' וצריך לזה גם מדת היראה המצמצם האהבה ע"כ מתורתו תלמדני גם ל"ת כדי שנקנה בזה מדת היראה ומבין שניהם נוכל לעבוד את ה' תמיד ביראה המגביל האהבה ויתבאר בזה כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבנ"י וקשה הא אמירה לשון רכה ותגיד הוא לשון קשה כגידין כפירש"י שם וי"ל דהתורה משמעינן דרך העבודה דהאמירה הוא לשון אהבה וכיון דהאהבה יוכל להגיע עד כלות הנפש ע"כ אמר לשון היראה ג"כ דברים קשין כגידין כדי אשר היראה יצמצם האהבה:
והנה איתא במפורשים פי' הכתוב נעשה ונשמע דנעשה הוא מ"ע ונשמע הוא ל"ת ולהנ"ל דלזה צריך לעבוד את השי"ת במ"ע וגם בל"ת כדי אשר האהבה יצמצם היראה כדי שנוכל לעבוד את ה' תמיד גם לאח"כ וי"ל דלהכי אסמכי' המדרש הכא ויקרא אל משה וידבר אליו וקשה כנ"ל הא קריאה לשון חבה ודבור הוא לשון קשה וי"ל דאע"ג דקרא ה' למשה בלשון חבה והראה לו אותות האהבה והיינו משום שהי' עובד את השי"ת במדת אהבה והאהבה חזרה אליו בבחי' אני לדודי ודודי לי ועכ"ז דבר אליו בלשון קשה כדי שתהא האהבה מוגבלת לעבוד את ה' בלי נזק והיראה מצמצם הנפש בגוף וזה חיינו ואורך ימינו לעולם וע"כ אמרו במדרש דישראל הקדימו נעשה לנשמע דקבלו עליהם האהבה בהשתתפות היראה וזהו שלימות האדם לעבוד את ה' בדחילו ורחימו: ויקרא אל משה וגו' מאהל מועד לאמור ופירש"י לא ואמור להם דברי כבושין בשבילכם הוא נדבר עמי וקשה אמאי הוא דברי כבושין דהא אדרבה הוא דברי גדולה גם הטעם למה כתיב ויקרא א' זעירא ונראה עפימ"ש אא"ז זצוק"ל בייט"ל פ' נח לפרש דברי הרמ"א או"ח סי' א' שויתי ה' לנגדי תמיד זה כלל גדול בתורה וכו' עד כשישים האדם אל לבו שהמלך ממ"ה עומד עליו ורואה במעשיו וכו' מיד יגיע אליו היראה והכנעה ובושתו ממנו תמיד וצריך לבאר איך מזה יגיע אליו ההכנעה ופי' עפי"ד הרמב"ם במורה שכתוב דטעות דור אנוש הי' שאין כבוד להשי"ת שיעבדוהו בני אדם קרוצי חומר וע"כ מסר משטרו והנהגת עוה"ז למערכת השמים וכל צבאם כי אין כבודו להשגיח בתחתונים ואולם עפרא לפומי' כי בבל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנותי' מכח גודל ענותנותו משגיח גם בארץ הלזו והנה אמרו חז"ל לדבקה בו הדבק במידותיו מה הוא רחום אף אתה רחום וכו' וא"כ כמו שהקב"ה שהוא עניו להשגיח על מעשה בני אדם כ"כ צריך האדם להיות שפל בעיניו כמדתו של הקב"ה והן הן דברי הרמ"א כשמשים על לבו שהקב"ה עומד עליו ורואה במעשיו וזה הוא מכח ענותנותו יתעלה שמשגיח במעשי ב"א ורוצה בעבודתם וע"כ מגיע אליו מזה הכנעה ר"ל להדביק במדותיו מה הוא עניו אף אתה תהא עניו עכ"ד ז"ל וז"ש ויקרא אל משה מה שקרא ה' אל משה וראה מזה אשר ה' משגיח בתחתונים ואף כי גדול ה' ומהולל מאוד עכ"ז אתה מוצא ענותנותו והרי זה בא ללמד מדת ענוה להיות דבוק במדותיו ומזה נתמלא בושה והכנעה והיינו דכתיב ויקרא א' זעירא שמענין הקריאה נעשה שפל בעיניו והגיע אליו הכנעה וזה שפירש"י צא ואמור להם דברי כבושין בשבילכם הוא נדבר עמי וזה דברי כבושין אם כבודו יתברך מתנהג בענוה ומשגיח בתחתונים מזה יגיע היראה והכנעה ובושתו ממנו תמיד:
דבר אל בכ"י ובמד"ר אמר משה לפני הקב"ה מכל שבעים אומות שיש לך אי אתה מצווה אלא על ישראל אמר לו הקב"ה מפני שהמליכוני על הים ואמרו ה' ימלוך לעולם ועד ונראה עפימ"ש א"ז זצ"ל בישמח משה בטעם הקרבנות אם אדם חטא בהמה מה חטאה דהעיקר ע"י הקרבן ישים החוטא על לבו מה זה שבשביל שחטאתי ישחט תמורתי בע"ח שלא חטאה ואין עול בכפי' ובודאי אין זה כ"א שצריך להשתעבד הפחות לנכבד ממנו וממנו יקח ללמוד ק"ו מה החי לנגד אדם שלא בראו ולא הוציאו מאין ליש ולא גמלו כל טוב יאבד מן העולם עבורו עאכו"כ האדם לנגד הקב"ה ממ"ה בודאי ראוי להשתעבד הפחות ר"ל האדם לשמו הנכבד ממ"ה הקב"ה עכ"ד ז"ל ונמצא דעיקר הקרבן כדי שיתעורר בזה בתשובה ע"י החשבון השתעבדות פחות לנכבד ובזה פירשתי דברי הגמ' לא מרובכם מכל העמים וגו' אמר הקב"ה חושקני בכם דאפי' בשעה שאני נותן לכם גדולה אתם ממעטים עצמיכם לפני נתתי גדולה לנמרוד המריד את כל העולם עלי נתתי גדולה לפרעה אמר מי ה' אשר אשמע בקולו נתתי גדולה לנ"נ אמר אעלה על במתי עב נתתי גדולה לאברהם אמר ואנכי עפר ואפר וכו' לדוד וכו' למשה ואהרן עיי"ש פי' בשעה שאני נותן לכם גדולה למשול על הקטן מכם ע"י הגדולה בעצמו תקחו לכם מוסר איך האדם מועט לעולם צריך למעט עצמו מלפני הי"ת בק"ו הנ"ל שצריך להשתעבד הפחות לנכבד אבל לא כן באוה"ע שלא באו לחשבון השתעבדות פחות לנכבד וע"כ ע"י הגדולה הגיסו דעתם עוד יותר וז"ש המדרש דבישראל דוקא הם מצווים על הקרבנות כיון שמלכותו ברצון קבלו עליהם על הים ושייך בהם ג"כ הקרבנות לעשות החשבון הנ"ל אבל בשבעים אומות למה לי רוב זבחיהם ואין חפץ לה' בעולותיהם כיון שהם טועים בחשבונם ובטל מהם הקרבנות דהא לא שייך טעם הנ"ל:
אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה וגו' הלשון מכם צריך ביאור גם להבין ענין הקרבנות מה שנראה דהקתידה תורה להביא מן הבהמה היינו דבר שיש בו רוח חיים, ונראה עפימ"ש באיוב סי' י' עור ובשר תלבישני ועצמות וגידים תשוככנו, וקשה להבין דאם העור ובשר וגידום ועצמות הם רק לבוש והכיסוי א"כ למי ילבישו דהא לפי עין הרואה זה כל האדם מורכב מעור ובשר וכו' ונראה מזה דהכתוב יראינו בזה דעיקר האדם אינו מהגשם הנראה בחוש המישוש רק האדם יקרא על שם תוכו ופנימיותיו שכל הטמון בקרבו והוא הנפש המשכלת חלק האלקי ממעל כמו שנאמר ויפח באפיו נשמת חיים ורוח האלקים המשוטט ושולט בתוכיותו הוא האדם ואבריו וגידיו הם רק לבוש ומכסה האדם הוא הנשמה והנה מצינו ג"כ במצות הבוב"ה אשר ציוה ה' לעשותם, דעיקר המצות הולכים אחר כוונת הלב והן הן הדברים שכתב בתורה מה ה' א' שואל מעמך כ"א ליראה ולאהבה היינו שהיא דבר כללי מגיד לאדם כיצד יעשה את כל פקודי ה' שיעלו לרצון לפני ממ"ה הקב"ה, וע"כ אמר הכתוב אם יעשה אותם באהבה ויראה היינו שיכוון בעשיית המצוה שהוא לכבוד ונ"ר להי"ת ואם יחשוב על נפשו מה הוא לו שנעשה כלי שרת לשמש בקדש ואשריו שזכה לעשות נ"ר ליוצריו וח"ו אם להיפך שעשה המצוה רק משפה לחוץ ולא יחשוב לו את ה' בכוונה ורעותא דלבא כראוי וכנכון מה זו עושה וכבר המשילו דבר זו בספה"ק דאם עושה מצוה בלי כוונה הרי כגוף בלי נשמה דמה יתרון להגוף גם אם הוא שלם בכל אבריו ולא נחסר לו מאומה ואין בו שום חסרון בחוץ כ"א חסרון בפנים היינו הנשמה אשר טמון בקרבו שאינו נראה לעין מאומה חסר מהגוף ובזה הוי כחסר כולו ומה קנית כך במצוה ג"כ אף אם עושה כולה ולא מקצתה אם חסר ממנו פנימותו שהיא החיות שבו דהיינו הכוונה כראוי שהיא החיות בהמצוה כמו שהנשמה היא חיות האדם אזי עוד לא יצא ידי חובת הבוב"ה ובזה נראה ליתן טעם מה שציונו הבוב"ה לנפש המטהר מחטאו להביא דווקא תמורת נפשו לכפרתו מן הבהמה אשר בו רוח חיים דהיינו לתקן עי"ז גם המצות אשר עשה בלי חיות וזהו הכוונה כראוי וע"כ יביא לכפרת נפשו שהיא עיקר האדם החיות אשר טמן בקרבו ובזה האדם דומה למצות ה' אשר ברא ע"כ יביא דווקא דבר שיש בו רוח חיים לכפר עניו על העבודה שלא נעשה בפנים היינו בפנימיות וזש"ה אדם כי יקריב מכם ר"ל מכם מתוכיותו על שלא עבד כראוי שחטא שלא כיוון כראוי אם מן הבהמה דבר שיש בו רוח חיים יקריב את קרבנו אז ונרצה לו לכפר על נפשו, וזה שנאמר בהבל שהביא קרבנו מבכורות צאנו מנחה לה' והבל הביא גם הוא ר"ל הו"א בדומה לו דהאדם הוא החיות אשר בו ע"כ הביא מן הצאן את קרבנו שיש בי ג"כ רוח חיים ובזה תכפר עונו וחטאתו יסור ממנו אבל בקין שלא הביא רק מפרי האדמה א"כ אין זה תמורת האדם ודומה לו דהגשם של הקרבן אינו ענין אחד עם האדם רק הפנימיות בנדמה לו בהבהמה וע"כ רצה ה' רק את קרבנו של הבל והבן:
אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה וגו' הלשון מכם צ"ב גם למה נכתב אדם כי יקריב וגו' דלכאורה די לומר מן הבהמה וגו' ותו לא ונראה דהנה אמרו חז"ל כל העוסק בתורת עולה כאלו הקריב עולה ולכאורה לפי"ז אמר יאמר כלום מה הפסדנו במה שאין לנו כהן בעבודתו להקריב קרבנותינו דהא גם באמירה בעלמא אם נעסוק בתורת עולה הרי הוא כאלו הקרבנו העולה אבל יובן עפימ"ש אא"ז זצ"ל ביש"מ פ' אמור דהנה המצות הם תועלת לנו בטבע אף שאין אנו יודעים סיבת התועלת א' הבין דרכה והנה העושה המצוה בפועל ממש בניקל הוא התיקון והיחוד שראוי' להיות ע"י מצוה זו אפי' בעשיי' כפשוטו משא"כ כשאין עושה המצוה בפועל רק דוגמא במקומו שזה אין טבע התיקון צריך להיות בטהרה וקדושה נפלאה שיעלה כאלו נעשה בפועל והוא ע"ד משל והנה באאע"ה אם לא הי' בכוונת זכה כ"כ הי' צריך לשחוט את יצחק בנו בפועל ממש אבל מחמת שהי' בכוונה זכה הי' די להיות נשחט תמורו איל וזהו לשון הפייט [ביוצר לר"ה יום ב'] זבח קודש כהוכשר אז בעיניו ר"ל כאשר עמד אברהם בנסיון בלב שלם וכבר הוכשר הזבח ע"י כוונתו הזכה על כן רגל תמורתו איל לפניו וכו' עכ"ד ז"ל עיי"ש ובזה יתבאר הענין דאף דהעוסק בתורת עולה היא כאלו הקריב עולה עכ"ז העוסק בתורת עולה ע"כ היא רק דוגמא והתורה אינו בעצם בפועל ממש הקרבן וא"כ אם ירצה לצאת ידי חובת הקרבן ע"י עסק התורה צריך להיות בכוונה זכה אבל לא כן כשהי' ישראל במעמד וכהנים בעבודתם כשהי' מקריבים לפניו ית"ש הקרבן ממש בפועל אפי' אם לא הי' בכוונת הלב כ"כ הי' ג"כ נעשה הכל התיקון הראוי להיות על ידה והנה כבר הבאתי לעיל דאפי' עצם הקרבן ג"כ אינו רק דוגמא ואך משום זה זכה אאע"ה שיהא נרצה לו האיל משום שהי' בכוונה זכה ובלב שלם ועכ"ז עכ"פ היא יותר נקרא עצם המצוה מה שהוא מקריב גוף הקרבן מן הבהמה או אם לא יקריב כלום רק ע"י עסק התורה בדיני הקרבן והוא נחשב כאלו הקריב קרבן, ויתבאר בזה מה שאה"כ זאת תורת העולה היא העולה והיינו דהכתוב מלמדינו דכמו שתורת העולה דהוי כאלו הקריב עולה ובזה בודאי שצריך להיות בכוונה רצוי' ובלב שלם כיון שאינו רק דוגמא כמו כן העולה עצמו אף שהוא עצם הקרבן ממש עכ"ז ג"כ אינו רק דוגמא ובכן ירצה לפני ה' אם יהי' בלב שלם כמו העוסק בתורת העולה שצריך להיות בלב שלם וזש"ה אדם כי יקריב מכם קרבן לה' אם מקודם תקריבו את הקרבן מכם מתוככם היינו מפנימיות הלב אז תוכלו להקריב את הדוגמא היינו מן הבהמה וגו':
תקריבו את קרבנכם הלשון לכאורה כולו שפת יתר ונראה עפי"מ שידוע דכל עניני עוה"ז ה"ה כאלו אינו שלו דהאיך יתכן לקרותו שהוא שלו אם אינו קנין עצמיות לנצח כמש"ה כי לא במותו יקח הכל ולא ירד אחריו כבודו כ"א בזאת יתהלל המתהלל שהוא שלו אם עמלו בתורה ומצות המלוין לו לאדם ובהתהלכו מעוה"ז תנחה אותו ע"ז יתכן לקרוא עליו שהוא שלו וע"כ גם אם צריך להמצוה להשתמש בדברים גשמיים כגון בית לקבוע בו מזוזה וטלית ללבוש בו ציצית וכדומה אפי"ה לזה יקרא שלו כיון שהיא רצון הבוב"ה לעבוד בזה עבודתו ובלתי אפשרי זולתם לעשות כמצותו ע"כ עשאן הכתוב כאלו הם שלו לקיים בזה מצות ה' ובזה פירשתי מה שהקשו כולם מה בין הרשע מסיח לפי תומו מה העבודה הזאת לכם ובין בן חכם השואל ג"כ מה העדות וכו' אשר ציוה הא' אתכם דמשמע ג"כ אתכם ולא לו כמו בלשון לכם, ולהנ"ל י"ל דהרשע שואל מה העבודה הזאת לכם היינו שהוא שואל דכל מה שאדם עושה בעוה"ז גם במצות ומעש"ט אינו שלו ואינו לכם ר"ל שיהא העבודה לכם משלכם כיון שכל מה שיעשה האדם אינו שלו ואפי' בעניני מצות ובזה ירצה לומר הרשע כיון שכל המצות דומים לעניני עוה"ז ובשניהם אינו שלו ומה לי זה או זה וע"כ תשיב אמריו בעבור זה עשה ה' לי ר"ל בעבור זה כדי שנוכל לקיים מצות עשה אותם לי דאל"כ אין מי שיוכל לקיים מצותיו ית"ש, וזש"ה ארם כי יקריב וגו' קרבן לה' ע"כ תקריבו את קרבנכם שלכם דאל"כ כל מה שיש לאדם אינו שלו אבל אדם המביא קרבן לה' זה היא קרבנכם דייקא משלכם:
אל פתח אוהל מועד יקריב אותו לרצונו לפני ה' ונראה לפרש עפימ"ש אזצ"ל בייט"ל פ' יתרו טעם לשבח על שנקרא לחם הפנים כי גלוי וידוע שהאדם צריך לעבוד את בוראו בכ"ע ובכל שעה אפי' בעת אכילתו ושתייתו יהי' כוונתו לשמים וזו אחת מעבודת הקשות ולאו כל מוחא סביל דא אמנם לחם הקדוש הנערך על השלחן הטהור בבהמ"ק הי' ניקל על האדם לאכלו בקדושה לשם ה' לא למלאות תאותו ח"ו נמצא בעת אכלו הי' לאותו לחם ב' פנים גשמי ורוחני וז"ש לחם פנים שהי' לו שני פנים כי תהי' לפני תמיד אפי' בעת אכילתן ע"ד שויתי ה' לנגדי תמיד עכ"ד ז"ל עיי"ש והנה כי כן האדם אשר הקריב את קרבנו לפני ה' לכפר עליו על שגגתו אשר שנג הי' צריך להתחרט על חטאיו לא מטעם יראת העונש ואשר פגם לנפשו והעדר השכר כי אם מטעם יראת רוממותו יתעלה ועל כי אשר עונותיו הבדילו בינו לבין אלקיו ח"ו וזהו מה שאמר הכתוב זובח לאלקים יחרם היינו אם בשביל מדת הדין הוא זובח קרבנו כדי שלא יבוא לו היזק ועונש או שלא יקופח שכרו מהדין רק צריך להביא קרבנו בשביל שהוא מתאוה לעבוד את בוראו באהבה חשוקה ודבוקה בו ית' בלתי לה לבדו להשי"ת המורה רחמים וחסדים מגולים עלינו בלי שום דין ומשפט ואמר הכתוב דאפי' מי שלא בא לידי מדה זו לעשות הכל רק לריח ניחוח לה' ויתייאש מעצמו להנאתו ולטובתו עכ"ז כיון שהביאו אל פתח אוהל מועד שם הי' בניקל לעשות הכל לשם ה' לא למלאות רצונו והיינו יקריב אותו לרצונו אף שהוא לרצונו בתחלתו וקשה לו לעשות הכל בכוונה רצוי' בלתי לה' לבדו עכ"ז בעת הקריב אותו לפני ה' וראוי לבא לפתח אוהל שם נתקדש בקדושה של מעלה אשר תהי' כל מעשיו אך לפני ה': יקריב אותו לרצונו לפני ד' ופרש"י [והוא מדברי הגמ' זבחים דף קי"ט] יקריב אותו מלמד שכופין אותו לרצונו הא כיצד דהא אם הקרבן נקרב ג"כ ע"י כפי' הא אינו לרצונו אלא כופין אותו עד שיאמר רוצה אני לפני ה' מה ת"ל מלמד שאין סמיכה בבמה, ואפשר לומר עוד עפימ"ש ביש"מ פ' אמור ע"ד משל וכו' והנמשל כל המצות הם תועלת לנו בטבע אף שאין אנו יודעים סיבת התועלת א' הבין דרכה והוא ידע את מקומה ונמצא העושה בפועל הוא בנקל התיקון והיחוד שראוי להיות ע"י מצוה זו אף בעשיי' כפשוטו וכו' משא"כ כשאין עושה המצוה בפועל רק דוגמא במקומו שזה אין טבע התיקון ע"כ צריך להיות בטהרה וקדושה נפלאה וכוונה זכה שיעלה כאלו נעשה בפועל, והנה בא"א ע"ה אם לא הי' בכוונה זכה כ"כ הי' צריך לשחוט בפועל ממש אבל מחמת שהי' בכוונה זכה ע"כ המחשבה נחשב למעשה והי' די להיות נשחט חמורו איל וזהו לשון הפייט (ביוצר לר"ה יום א') זבח קודש כהוכשר אז בעיניו ר"ל כאשר עמד אברהם בנסיון בלב שלם וכבר הוכשר הזבח ע"י כוונתו הזכה ע"כ אז רגל תמורתו איל להקריב לפניו וכו' עכ"ד עיי"ש, ויתבאר דברי הכתוב יקריב אותו בפועל ממש מלמד שכופין אותו והנה אף דאם הוא ע"י כפי' א"כ אינו נעשה ברצון ומחשבה טובה וזכה עכ"ז העושה מצוה בפועל ממש אף בלי כוונת טהרה וקדושה הגדולה יחשב לו לרצון לפני ה' ואפילו בעשי' כפשוטו ואמר הכ' לרצונו ר"ל אם אינו מקריב בפועל ממש רק ברצון והיינו במחשבה וגם מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה אבל אם אינו בפועל ממש רק במחשבה ע"כ צריך להיות דייקא שיהי' לפני ד' היינו בכוונה זכה בלתי לד' לבדו דאם אינו עושה המצוה בפועל רק בדוגמא צריך להיות בטהרה וכוונה זכה כאמור וזה שאומרים בתפלה בכל יום שתרגילינו בתורתיך ודבקינו במצותיך ויש לדקדק הא כל העוסק בתורת עולה כאלו הקריב עולה וכן בכל המצות תלמוד גדול שהוא כמו המעשה ע"י שלומד ע"מ לעשות מחשבה טובה הוא כמעשה וע"כ אם כבר נאמר שתרגילנו בתורתיך שהוא כלל גדול לקיים כל המצות א"כ בכלל זה הוא ממילא אנו דבקים בכל המצות ומה צריך לכפול הדברים ודבקינו במצותיך, ולהכיל י"ל דאף שבת"ת נוכל לקיים כל המצות עכ"ז מי יאמר זכיתי לבי בלימוד התורה מהמצוה שיהא עולה בלימוד כאלו עשה המצוה דהא בדוגמא צריך להיות בזהירות יתירה ובכוונה זכה וע"כ אנו מתפללים ודבקינו במצותיך בפועל ממש ואז בין כך ובין כך יעלו לרצון ולריח נחוח דבדבר הנעשה בפועל ממילא נעשה הכל אף בלי כוונה נעלה:
אשר נשיא יחטא ועשה אחת מכל מצות ה"א אשר לא תעשנה וגו' ופרש"י לשון אשרי אשר הדור שהנשיא שלו נותן לב להביא כפרה על שגגתו וכו' וצ"ב, עוד יש לדקדק על הלשון מכל מצות ד' דהא מה שצוה התורה בל"ת אינו מצות ד' דמצות משמע שצוה הבוב"ה לעשותם, ונראה לפרש עפימ"ש ביש"מ פ' נח בדורותיו פרש"י יש דורשין לשבח ויש דורשין לגנאי וכו', וי"ל דאו"א דברי א"ח דהנה לפי השקפה ראשונה העושה בסתר משובח יותר מהעושה בגלוי לפי שהעושה בסתר אינו עלול להתערב בו סיגים ממלאכת החורף, והנה בדורו של נח שהיו רשעים לא הי' אז שום התפארות בעבודת ה' שהרי לא הי' חשוב בעיניהם כלל ומי שהלך אז בדרך הישר בודאי הי' בשלימות רק לשמו ית' וזה מאמר הכתוב על נח איש צדיק תמים הי' היינו בשלימות והמופת על זה כי בדורותיו את הא' התהלך נח ולא הי' אז שום התפארות וא"כ בדורותיו נדרש לשבח אך אלי' וקוץ בה בדורותיו לא הי' מקום להתפארות והיחוד מעשה לשמו ית' בזה היא דבר קל כמ"ש ע"כ דרשו ג"כ לגנאי דאלו הי' בדורות של צדיקים מי יודע אם לעת כזאת ג"כ הי' ניצול ממחשבת פגול בלי תערובות רע בטוב רק לשמו ית' כיון דבדור של צדיקים יש מקום להתפארות בשעושה לפני בני אדם כדי שישבחוהו על מעשיו עכ"ד בקיצור:
וזש"ה אשר נשיא יחטא ועשה אחת מכל מצות ד' הוינו מה שצוה השי"ת ועשה באופן אשר לא תעשינה, דהיינו שיעשה במחשבת בעירוב בו דבר זר לשם ולתפארת לו ולא רק לשמו ית' ואמר הכתוב אם יעשה מצות ד' אבל יעשה אותם בבחי' שלא לשמה רק להתפארות ואז יבוא קרבן ויכפר עליו וזה שפרש"י אשרי הדור שנשיא יחטא ר"ל אשר כן יחטא בזה שיש לו התפארות ממעשיו הטובים א"כ הדור ראוי וכשרים באותו שעה דאל"כ אין שום התפארות במע"ט כמו שמצינו בנח מפני שדורותיו רשעים היו מעיד עליו הכתוב דבודאי לא עשה לשום התפארות כיון שלא הי' חשוב בעיניהם כלל אבל אם הנשיא יחטא שבא לו במחשבתו איזה התפארות וא"כ בודאי אשרי הדור דמזה מוכח דצדיקים וכשרים הם: