אור ברסלב
עצי חיים על התורה ספר עצי חיים על התורה - פרשת בהר

עצי חיים על התורה· רבי חיים צבי טייטלבוים

ספר עצי חיים על התורה - פרשת בהר

ספר עצי חיים על התורה - פרשת אמור

בהר סיני לאמור, והקשה רש"י מה ענין שמיטה אצל הר סיני, וכראה עפי"מ דכתיב והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, וכתבו המפורשים עפי"ד הזוה"ק בפ' יתרו ויברך א' את יום השביעי כיון דלא משתכח בי' מזוני מה ברכתא אשתכח בי' אלא הכי תאנא כל ברכאן דלעילא ותתא ביומא שביעאה תלין דההוא יומא מתברכאן מני' כל שתא יומין, וכ"כ בשמיטת הארץ דהוא שבת לד' ופרש"י כשם שנאמר בשבת בראשית והיינו דכתיב והיתה שבת הארץ לכם לאכלה שבזכות שנת השמטה יהי' הברכה וע"כ יהי' לכם לאכלה בזכות שבת הארץ עכ"ד עי' בס' רב טוב פ"ז, ומעתה י"ל אעפ"י דבזכות שנת השבע שנת השמיטה יהי' לאכלה מ"מ לא בשביל זה ישבותו בשנה השביעי למען שיקבלו שכר הברכה כי אם לשם ד' לקיים מצות הבוב"ה וכמו שפירש"י שבת לד' לשם ד' ולא למען לקבל שכר, וזה נלמוד מהר סיני עפימ"ש בבש"א פ' יתרו הטעם שכפה הקב"ה על ישראל הר כגיגית אף דכבר אמרו נעשה ונשמע וקבלו התורה ברצון דרצה הקב"ה להגדיל שכרן דאם לא הי' כופה והי' עובדים מאהבה לקבל התורה אין חידוש כ"כ אבל ע"י הכפי' והי' בידם לקבל התורה מיראה שלא יהרגם ואעפ"כ לא קבלו מיראה רק מאהבה שכרם גדול יותר עכ"ד, וזהו שסמך שמיטה אצל הר סיני ר"ל כמו בהר סיני אעפ"י שהי' בידם לקבל התורה בעבור הנאת עצמם שלא יהרגם ע"י שכפה עליהם הר כגיגית עפי"כ קבלו התורה רק מאהבת ד' כמו כן בשמיטה אעפ"י שבזכות שבת הארץ יהי' לכם לאכלה מ"מ עיקר שמיטת הארץ יהי' לשם ד' ולא בשביל הנאת עצמם:

בהר סיני לאמר עי' רש"י מה ענין שמיטה אצל הר סיני, ושבתה הארץ שבת לד' ופרש"י לשם ד' כשם שנאמר בשבת בראשית וצ"ב, ונראה דהנה ידוע דבעון השמיטות הי' סיבת הגליות כמאה"כ אז תרצה הארץ את שבתותי' והנה כתב א"ז זצ"ל ביש"מ פ' יתרו דלהכי הניח ד' כל ההרים הגדולים ובחר בסיני הנמוך מכל ההרים דזה לאות ולמופת כי ח"ו תמעט התורה ותרד מכבודה כי קודם שנתגלה מלכותו אשר בכל משלה רצונו ית' להסתיר לבוש הגאות אבל לעתיד לבא שיתגלה מלכותו לעין כל אזי יתלבש בלבושו ההדר לו וה' מלך גאות לבש עיי"ש באריכות, ובזה יבואר דכתב שמיטה אצל הר סיני דהא בעון שמיטה גלינו מארצינו וע"כ רומז בזה כי זכור נזכור מה שנאמר כל התורה והמצוה על הר סיני דהוא ג"כ לאות על הגלות וע"כ יש להזהר שלא ילכד ח"ו ורק לשמור ולפשות כאשר צונו השי"ת והנה אמרי' בגמ' אלמלי שמרו ישראל שני שבתות מיד הי' נגאלים שנאמר אשר ישמרו את שבתותי וגו' והביאותים אל הר קדשי הרי דע"י שמירת יום ש"ק מסוגל לנו שנגאל במהרה בימינו ועי"ז יתגדל ויתקדש שמי' רבא על ידינו כמאה"כ (יחזקאל ל"ו) ויבואו אל הגוים אשר באו שם ויחללו את שם קדשי, וזש"ה ושבתה הארץ שבת לד: לשם ד' ר"ל כדי שיתקדש השם וישארו ישראל לבטח על אדמתם עי"ז שישמרו את השמיטות וע"כ נקרא לשם ד' שלא יתחלל שם ד' ע"י גלותם בארץ לא להם כשם שנאמר בשבת בראשית דהא גם ע"י שמירת השבת נזכה להגאל במהרה ויביאינו אל הר קדשו:

א"י באופן אחר קצת עפימ"ש באוה"ח פ' בראשית כי בששת ימי המעשה נברא גוף העולם ולא הי' בו כח להתקיים רק ע"י ששבת ד' ביום השביעי הקנה בו נפש למען יעמוד ימים רבים וז"ש כי ששת כלומר שיעמוד רק ששת ימים עשה ד' וגו' וביום השביעי שבת וינפש הקנה בו בחי' נפש להתקיים עדי עד עכ"ד, וכבר הבאתי דבעון השמיטות הם היו סיבת הגלות כמאה"כ אז תרצה הארץ את שבתותי' וגו', וזש"ה ושבתה הארץ ופרש"י כשם שנאמר בשבת בראשית ר"ל דבשבת בראשית מצינו דשבת הוא הנותן כח וחיל בעולם להתקיים גם לעתיד כ"כ י"ל בשבת הארץ ע"י השמיטה נותן כח בהארץ להתקיים גם לעתיד וע"כ כ הי' סיבת הגלות בעבור השמיטה דבשנה השביעית יש בו בחי' נפש לקיום הארץ עדי עד וע"כ נקרא שבת לד' כמו"ש באוה"ח שם דלכן האומר ויכולו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית כיון שהאדם ע"י מעשיו ששומר את השבת יש בו חלק במע"ב לקיימם כנ"ל וע"כ אומר ג"כ שבת לד' לשם ד' ר"ל כאלו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית:

שש שנים תזרע שדך וגו' ואספת את תבואתה ובשנה השביעית שבת שבתון יהי' לארץ וגו' והיתה שבת הארץ לכם לאכלה וגו' וקשה הא לזרע את שדהו ולאסוף התבואה בשש השנים הוא רשות ולא ציווי, גם מה הפי' שבת הארץ לכם לאכלה והלא אין חריש וקציר בשנה השביעית, ואפשר לומר עפי"מ דאמרינן בגמ' ברכות דף ל"ה ת"ר ואספת דגניך וכו' רשב"י אומר אפשר אדם חורש בשעת חרישה קוצר בשעת קצירה תורה מה תהא עלי' אלא בזמן שישראל אין עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י עצמם שנאמר ואספת דגניך והקשה במהרש"א בח"א האיך מתוקם האי קרא ואספת וגו' באין עושים רצונו של מקום והא מפורש בי' והי' אם שמוע וגו' לאהבה את ד' וגו' ועלה קאי ונתתי מטר ארצכם ואספת דגניך, ותי' דודאי איירי קרא בעושין כש"מ אבל אין עושין כ"כ דאינם צדיקים גמורים דאע"ג דכתיב והי' אם שמוע וגו' לאהבה את ה"א מ"מ מדכתיב בהך פרשה בכל לבבכם ובכל נפשכם ולא כתיב ובכל מאדכם כדכ' בפ' שמע ובכל מאדך משמע דאיירי הכא באינן צדיקים במאוד היינו בממון כדאמרינן יש לך אדם שממונו חביב עליו יותר מגופו וע"כ עונשין נמי בדבר שבממון שאין מלאכתן נעשה ע"י אחרים עכ"ד עיי"ש וזה ביאור הכתוב שש שנים תזרע שדך וגו' ואספת את תבואתה ר"ל קודם שהגיע שנת השבע שנת השמטה אשר עוד לא באו בנסיון אם יוכלו לעמוד לקיים מצות ד' במאודו ג"כ לכן אינם נחשבים לצדיקים גמורים שיהא מלאכתן נעשית ע"י אחרים וע"כ ואספת את תבואתה ע"י עצמם אך אם ישבתו העם בשנה השביעית מבלי לעבוד עבודת שדה וכרם ומזה כי השליכו עצמן מרחוק בשביל אהבת השי"ת גם בממונו ומאודו ע"כ כמדתם וכמעשם ישלם ד' להם פעלו ומשכורתו ואמר הכ' ע"ז אשר שבת הארץ יהי' לכם לאכלה כי במדה שאדם מודד מודדין לו שאם יעבדו אב ד' בדבר שבממון בדין הוא שיטלו שכרן ג"כ בדבר שבממון אשר מלאכתן יהא נעשה ע"י אחרים ומעצמם ולכן בזה אשר שבת תהי' לארץ יהי' לכם לאכלה מעצמם וע"י אחרים והבן:

וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע ולא נאסף וגו' וצויתי את ברכתי לכם, והקשו המפו' איך יעלה עה"ד לשאול ע"ז דהוא ח"ו מגדר מיעוט האמונה הן לא קצרה יד ד' להושיע וכבר כתבתי פי' ע"ז בפ' מקץ, והנראה לפרש דהנה אמרו ז"ל המוסר עצמו ע"מ שיעשו לו נס אין עושין לו נס דכתיב הן לא ידוע לך מלכא וגו' וכן אי' במדרש דמת הרן על פני תרח אביו מפני שאמר אם נצח אברהם מן דאברהם אנא עיי"ש:

ויתבאר דבר זה עפי"מ דאמרינן בגמ' (ברכות דף כ') מ"ש ראשונים דמתרחיש להו ניסא ומ"ש אנן דלא מתרחיש לן ניסא קמאי דקא מסרי נפשי' אקדושת השם אנן לא מסרן נפשן אקדושת השם וכו' ופי' בעין יעקב הטעם דקמאי כשם שמסרו נפשם על קידוש השם שלא כדרך הטבע כי כל אשר לאיש יתן בעד נפשו כן נעשה להם נס שלא כדרך הטבע עכ"ד ולכן אמרו המוסר עצמו ע"מ שיעשו לו נס ועל מנת כן עושה כדי שיעשו לו נס וע"כ לא איתרחיש לו ניסא כי אם עושה בדרך הטבע ככה יתנהג עמו בדרך הטבע ולא בדרך נס, ועם זה יתבאר דברי הכתוב וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע וגו' הכוונה דכן יראה בעיניו דאם לא יזרע ולא יבצור בשנה השביעית לא יהי' לו מה לאכול ודיבר הכ' בניחותא ולא בלשון קושי' רק כן תאמרו שלא יהי' להם מה לאכול ועכ"ז הוא עושה בעבור מצות ד' ולא יביט על נפשו לדעת מה יהי' עמו ורק בהפקירא דנפשי' ניחא לי לבלתי סור מאחרי ד' ולא יהי' צופה ומביט אשר השי"ת ישיב לו כל תגמולוהו במה שקיים מה שצוה לו ד' והיינו שלא יעבוד עבודתו ע"מ שיעשה לו נס ואז וצויתי את ברכתי אבל לא כן אם יהי' בהבטחה זו שבודאי השי"ת ישלם לו כפעולתו ומה שהי' צריך לגדל בשביעית יזמין לו השי"ת הריוח ממקום אחר וע"מ כן עושה הרי הוא כאלו מוסר עצמו ע"מ שיעשה לו נס והעיקר דב"כ וב"כ העיקר בעיניו רק למען לא יסור מן המצוה ימין ושמאל ואז בזה האופן דייקא וצויתי את ברכתי:

א"י וכי תאמרו מה נאכל וגו' עפימ"ש אא"ז ז"ל בייט"ל פ' ראה לפ' הגמ' כל המענג את השבת נותנים לו משאלות לבו שיהא לאחדים עם הג"מ נותנים לו כחלה בלי מצרים עפ"י המדרש אין ישראל ניזונים אלא בזכות האמונה וכתבו המפורשים הטעם שעל זה מגיע שכר עוה"ז דהוי שכרו ע"י עצמו ועובר על בל תלין משא"כ בשאר מצות ששמענו מפי משה הוי ע"י שליח ואינו עובר על בל תלין דהאמונה היא אנכי ולא יהי' מפי הגבורה שמענו והיינו דכתיב טובים השנים (ששמענו) מן האחד אשר (כי) יש להם שכר טוב בעמלם, והנה שבת עיקר האמונה כי ששת ימים עשה ד' וגו' וגם זכר ליציאת מצרים כדכתיב כי עבד היית ולכן על שבת מגיע שכר עוה"ז וכמו שכתבו דורשי רשומות שבת ר"ת ב"יומו ת"תן ש"כרו והיינו בתובעו דוקא דבלא תבעו אינו עובר עליו, וז"ש כל המענג את השבת נותנים לו משאלות לבו דייקא ושמא תאמר א"כ ירצה שכרו בעוה"ז ומה יהי' לו לעוה"ב ולזה אמר נותנים לו נחלה בלי מצרים א"כ יש לו שכר בזה ובבא עכ"ל ז"ל, והנה בשמיטת הארץ ידוע כי הוא ג"כ למען יבינו כל העולם וישכילו כי הקב"ה ברא את הארץ ונתנה לאשר ישר בעיניו וזה שפרש"י ושבתה הארץ שבת לד' כשם שנאמר בשבת בראשית ר"ל דשבת בראשית מורה על חידוש העולם כך שבת הארץ רמז לבריאת העולם עיין בכלי יקר ומפו' ולפי"ז גם ע"י מצות שמיטה מגיע שכר בעוה"ז כיון שהוא מורה על האמונה כנ"ל ובזה יתכן לומר ענין שמיטה אצל הר סיני ללמד יצא כמו השנים אשר מפי הגבורה שמענו עת אשר קרבנו המקום לפני הר סיני ומגיע לנו ע"ז שכר עוה"ז כיון שלא הוי שליח ה"נ שמיטה מורה על חידוש העולם והאמונה אשר נטע בתוכינו לכן על זה גם כן מגיע שכר עוה"ז:

וזש"ה וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית דהא מה שמגיע שכר עוה"ז היינו דוקא אם תבעו ואז וצויתי את ברכתי לכם לשלם לאיש כמעשהו כדין התורה שלא לעבור על בל תלין:

ב ח ק ת י אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו וגו' פירש"י היו עמלים בתורה ע"מ לשמור ולקיים, וישבתם לבטח בארצכם ונתתי שלום בארץ וגו' נראה להבין סמיכות הדברים לפי"מ שפירש בבש"א פ' שמות הגמ' שבת ל"א בגר שבא לפני הלל ואמר גיירני ע"מ שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחד:

כי בהיותו נכרי הי' נקל לו לקיים ז' מצות ב"נ אבל כשבקש להתגייר ולקבל עליו תרי"ג מצות הי' קשה בעיניו איך אפשר לאדם לקיים כולם דהרבה מהן שהן חובה על הכהנים ולוים והרבה מהן שאינם באין לידו ובקש שילמדנו עצה איך לקיים כל התורה בשעה שעומד על רגל אחד ורגל לשון פעם כמו שלש רגלים ואמר לו הלל מה דעליך סני לחברך לא תעביד פי' ואז יהי' לו שלום ואחדות עם ישראל ומה שיקיים חבירו יחשב גם לו לצדקה כאלו קיים גם הוא עצמו ואידך פי' זיל גמור כלו' ע"י עסק התורה יחשב כאלו קיים המצות היינו בלומד ע"מ לשמור ולעשות כשיבא לידו אז מחשבה טובה מצטרף למעשה:

ועפי"ז פי עוד שם הגמ' (כתובות ס"ח) כל המעלים עין מן הצדקה כאלו עובד עי"ז עפי"ד האר"י ז"ל אין ב"ד בא עד שיוכלו כל הנשמות שבגוף היינו אוצר הנשמות קרוי גוף ואם הנפשות אינם חוטאים ומתוקנים בפעם א' הרי באים בכל פעם כשמות חדשות שיוכל משיח לבא במהרה אבל אם הנשמות אינם מתוקנים ויצטרכו לבא בגלגול אז אינם יוצאים נשמות חדשות ומתעכב ביאת משיח וזהו ובעונותינו שרבו יצאו מה שיצאו ר"ל לעוה"ז נשמות שיצאו כבר שהי' צריכין לגלגול ולא יכלו נשמות חדשות לצאת מאוצר הגוף ולכך ועדיין ב"ד לא בא עכ"ד האר"י ז"ל:

וזה פשוט דמי שיש לו אהבה ואחדות עם כל א' מישראל וודאי מקיים מצות צדקה בכל האפשרי לו משא"כ כשמעלים עין ממנו בודאי הוא מפני שאינו אוהבו וא"כ א"א לו לקיים כל התרי"ג מצות ומעכב את ביאת המשיח וכבר אמרו ז"ל (כתובות ק"י) כל הדר בחו"ל כאלו עובד ע"ז וא"כ המעלים עין מן הצדקה גורם לשבת בחו"ל שהוא כעובד ע"ז עכ"ד:

ועפי"ז יש ל"פ דברי הכ' כאן אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו שתהי' עמלים בתורה ע"מ לשמור ולעשות וא"כ תוכלו לקיים עי"ז כל התרי"ג מצות בפעם אחד ע"י עסק התורה ולא תצטרכו לבא בגלגול יבואו נשמות חדשות לעולם ויוכל ב"ד לבא במהרה ואה"כ ונתתי שלום בארץ כי גם ע"י השלום ג"כ תוכלו לבא במהרה לארצם כי ע"י השלום והאחדות יחשב לצדקה גם מה שקיים חבירו וכל ישראל חברים הם במצות ומה שמקיים האדם כל ישראל יש להם חלק בהמצוה:

אם בחקתי תלכו וגו' ודקדקו המפורשים מה הליכה שייך באלה המצות ובמד"ר הה"ד חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך אמר דוד בכל יום הייתי מחשב למקום פלוני אני הולך לדירה פלוני אני הולך והי' רגלי מוליכות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות:

יש לפרש עפימ"ש אא"ז זצ"ל ביש"מ פ' תרומה דמצינו בגמ' מגילה ד' כ"א אף דתרי קלא לא מישתמעי מ"מ בהלל ומגילה אפי' עשרה קורין כ"א דכיון דחביב יהיב דעתי' ומזה יש ללמוד על הכלל כלו דבדבר חשיב אין שום טירדא מבטלו וא"כ מי שהתורה חביבה עליו יהיב דעתי' אפי' בשמה שעוסק בצרכי עוה"ז ואינו מסיח דעתי' מהשי"ת ומתורתו אבל מי שאין התורה חביבה עליו הלואי שיהי' דעתם צלולה בשעת תורה ותפלה עכ"ד ז"ל ובזה פי' אא"ז זצ"ל בייט"ל פ' לך הטעם של ב"ש שאין קורין ק"ש כשהוא מהלך כי ההולך איני יוכל לכוין כראוי אבל זהו כשאינו עובד כ"א מיראה אבל מי שהוא עובד מאהבה יהיב דעתי' לכוין אף בלכתו בדרך ובשכבו ובקומו ובזה י"ל דב"ש שהי' בחי' מדת גבורה מדת יראה ולכן אמרו שאין קורין כשהוא מהלך אבל הלל מדה אחרת הי' בו בחי' חסד ואהבה כנודע לזה אמרו דקורא כדרכו שנאמר ובלכתך בדרך עכ"ד עיי"ש וזש"ה אם בחקתי תלכו ר"ל גם כשאתם הולכים בשוקי בראי וקשה לכוין כראוי בדרך הליכה עכ"ז תהי' עמלים בתורה תמיד ולא יבטל אתכם שום מניעה וטירדא ואף דשמעתתא בעי צילותא לא יגרע מעבודתכם דבר איידי דחביבי יכוין דעתי' וע"ז אמר המדרש אמר דוד חשבתי דרכי בעניני ועכ"ז ואשיבה רגלי אל עדותיך אף בלכת אין שום דבר מבטל אותי מעבודתו ית"ש:

סימ"ש בסה"ק ההבדל שבין עושי מצוה ללומד תורה שתורתם אמונתם שעל בעלי מצות חונה מלאך ד' סביב ליראיו ויחלצם כלו' עליהם ע"י מלאך אבל על בעלי תורה כתר תורה כראוי הקב"ה משגיח עליהם ובעצמו כי שכינת עוזו ית' הוא תמיד במקום רה עי' בנזה"ק ריש פ' ויצא:

ועפי"ז פירשתי ז"ל בב"מ ד' פ"ה על מה אבדה הארץ דבר אמרו חכמים ולא פירשו נביאים ולא פירשו ירשו הקב"ה בעצמו שנאמר ויאמר ה' על את תורתי אשר נתתי לפניהם ויש להבין בעונש ביטול תורה חרבה הארץ וכבר נאמרו פרושים רבים ונראה דהנה ידוע דכל שארי נתונים הם תחת שרי מעלה אבל א"י הוא הקב"ה ודורש אותה תמיד לא ע"י מלאך כ"א בעצמו ובכבודו והנה כל זמן שעסקו בתורה השגיח עליהם בעצמו לא ע"י מלאך ע"כ ראוים לישב בטח בא"י כי גם הארץ ההוא זו שהשגחת הארץ רק משכינת עוזו ית"ש לא כן כשעזבו את התורה אבדה הארץ כי ם לשבת בה אם אינם בבחי' זו שיהי' כדאים ת השם לבדו כמו הארץ ההוא וזש"ה אם תלכו פירש"י שתהי' עמלים בתורה דייקא התורה תהי' מושגחים מכבודו בעצמו ית' וישבתם לבטח בארצכם כבחי' הארץ אשר עיני ה' דורש אותה הוא ולא אחר:

לפ' לשון רש"י שתהיו עמלים בתורה ונתנה בולה וגו' והשיג לכם דיש את בציר וגו' ש בישמח משה פ' בשלח כי הנה נקנס על בזעת אפיך תאכל לחם ע"כ צריך לבלות מנים טובא למצוא טרף לביתו והנה באמת מה שאמר הכ' בזעת אפיך וגו' ג"כ על לחם שנ' לכו לחמי וגו' דהא להבין בתורה צריך רבה והדעת נותן דהיגיעה נתחדש אחר כי מקודם הי' כתנות אור דהיינו שלא הי' המבדיל בין אור תורה לבינו אבל אחר החטא ה כתנות עור בעי"ן והוא מסך המבדיל צריך ליגיעה רבה וא"כ אף שהגזירה והקנס נקנס על כל בני אדם הנה אותן שתורתן אומנתם שוב אין צריכין לשוב השתדלות לטרפם לפי שנתקיים בהם הגזירה בעמל התורה וזה ביאור דברי הגמ (סנהדרין צ"ט ע"ב) אדם לעמל יולד אינו יודע אם לעמל תורה אם לעמל מלאכה ר"ל כי הבחירה ביד כל האדם באיזה עמל שיבחר כשהוא אומר כי אכף עליו פיהו הוי אומר לעמל תורה וזהו אמרם כל המקבל עליו עול תורה ונתקיים בו הגזירה בעמל התורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול ד"א עכ"ד ז"ל עיי"ש: ובזה יש לפ' דברי הגמ' ברכות ד' ל"ה בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י אחרים שכ' ועמדו זרים ורעו צאנכם ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י עצמן שנ' ואספת דגניך וכו' ועפ"י הנ"ל יובן דבזמן שישראל עושין רצונו של מקום היינו שהם עמלים בתורה ומקבלין עליהם עול מלכות שמים ובזה מקיימין הגזירה הקדומה של בזעת אפיך תאכל לחם ע"כ אין צריכים עוד לעמל ויגיעת עוה"ז ומלאכתן נעשית בלי טורח ויגיעה והיינו ע"י אחרים ובזמן שאין עושין רצונו של מקום ליגע עצמו בדברי תורה הנה הנם צריכים לקיים הקנס עפ"י פשוט וע"כ ואספת דגניך ע"י עצמו בעמל ויגיעה וזש"ה אם בחקתי תלכו שתהי' עמלים בתורה עמלים דייקא דאדם לעמל יולד וא"כ תקיימו העמל בד"ת וע"כ ונתנה הארץ יבולה בדרך מתנה בלי שום פעולה ויגיעה והשיג לכם דיש את בציר שלא כדרך הטבע דהיינו בלי שום עשי' כיון שנתקיים הגזירה בעמל התורה וע"כ אין צריכין לעמל המלאכה:

ועשיתם אותם ונתתי גשמיכם בעתם וגו' ובמד"ר ועשיתם אותם אם שמרתם את התורה מעלה אני עליכם כאלו עשיתם עצמיכם וצ"ב גם מה שהקשו המפורשים במה שנכתב יעודי עוה"ז בהאי פרשה הא שכר מצוה בהאי עלמא ליכא: ונראה עפימ"ש ביש"מ פ' עקב לפרש הכ' ד' רועי לא אחסר עפ"י הגמ' ראית מימיך חי' ועוף מתפרנסין שלא בצער אלא שהרעותי את מעשי וקפחתי את פרנסתי והנה עיקר האדם היא הנשמה וא"כ אם עושה רצון קונו אינו חסר מרמ"ח אבריו ושס"ה גידיו והיינו ד' רועי בזמן אשר לא אחסר שאיננו חסר בעצמותי עכ"ד ז"ל, מבואר מזה שאם אדם עושה רצון קונו אינו חסר ממנו והוא בשלימות ברמ"ח אבריו וגידיו וגם היא בטבע הבריאה מטובי ית"ש שיתפרנס שלא בצער והוא עכ"פ כמו חי' ועיף שמתפרנסין שלא בצער, וזש"ה ועשיתם אותם מגלה אני עליכם כאלו עשיתם עצמיכם ע"י שישמור אח התורה אינו חסר מעצמותו והוא כאלו עשה את עצמו וע"כ אינו חסר ממנו ולכן ונתתי גשמיכם בעתם והיינו לא בששר המצות כי אם בטבע הבריאה כמו חי' ועוף אשר השי"ת זן ומכלכל ומפרנס אותם כן האדם ק"ו אם לא ירע את מעשיו הוא בטבע הבריאה כתפרבס:

ועץ השדה יתן פריו, וערש"י הן אילני סרק ועתידין לעשות פירות, נראה לי לפ' בזה הפסוק אז ירננו כל עצי יער דהנה לעתיד אשר כל אילני סרק יתנו פירות א"כ יהי' אסורין להשחית את עילם כמו כל עץ מאכל אשר אנו נזהרין עליהם בלאו דלא תשחית, וז"ש אז ירננו כל עצי יער היינו עצי יער שהם עתה אילני סרק ומותר לקכצם אבל לעתיד כשהם יטענו פירות ירננו כיון שאין לקצץ אותם, ואכלתם לחמכם לשובע וישבתם לבטח בארצכם ונתתי שלום בארץ:

יתבאר עפימ"ש אא"ז זצללה"ה בייט"פ במאמרי ליל ז דסוכות לפ' הפ' אם יהי' א' עמדי ושמרני בדרך הזה וגו' ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש ושבתי בשלום וגו' דהנה מבואר באו"ח סי' רל"א שכל מעשיו יהי' לש"ש אפי' דברים של רשות כגון האכילה ושתי' והליכה ושינה וכו' אמנם לאו כל מוחא סביל דא שגם בעסקו בצרכי גופו יהי' לבו דבוק בד' ובתורתו אבל כשהי' ישראל שרויים על אדמתם סביב לביהמ"ק יחנו הי' בניקל לעשות הכל לש"ש, ובזה פי' המפו' ותזנח משלום נפשי זה בנין ביהמ"ק כי בזמן שביהמ"ק הי קיים הי' שלום בין הגוף והנפש שהי' אוכל בשביל להחיות את גופו לעבוד בזה את בוראו ית"ש, וז"ש יעקב אבינו ע"ה אם יהי' א' עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך היינו אף שהלך מארץ לחו"ל ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש ושבתי בשלום היינו שיהי' אכילה ושתי' לש"ש שיהא שלום בין הגוף והנפש עכ"ד עיי"ש, וזש"ה ואכלתם לחמכם לשובע וישבתם לבטח בארצכם ונתתי שלום וגו' היינו שיהי' שלום בין הגוף והנפש אף בעת אשר אכלו לשובע ר"ל בעת עסקיכם בצרכי הגוף והיינו בעת אשר ישבתם לבטח בארצכם אז בניקל לעשות ולהגיע לידי מדה זו גם בעת אכילה ושתי' ועסקו בצרכי עצמם יהי' כל מעשיו לש"ש וע"ז יהי' שלום בין הגוף והנפש:

אלה המצות אשר צוה ד' את משה חל בני ישראל בהר סיני, לנעוץ סוף הספר לתחלתו המדבר במעשה קרבנות אדם כי יקריב מכם קרבן וגו' דהנה יש לדקדק בלשון אשר צוה ד' את משה אל בנ"י דמשמע דעיקר הציווי הי' אל משה ואח"כ אל בנ"י דהול"ל אשר צוה ד' אל בנ"י ביד משה כמ"ש לעיל פרשה זו:

ונראה עפמי"ש ביש"מ פ' חקת כי הענין בכל המצות יש תיקונים וכל התיקונים ה ע"י כוונת ולפי"ז יעלה על הדעת שאותם אשר אינם יודעים לכוין אינם פועלים בעשיית המצוה ח"ו והס שלא להזכיר כי אמנם דבאמת עיקר תיקוני המצות ע"י הכוונה הראוי בקשר במדות עליונות אך מחסר השי"ת שאם אחד עושה מצוה עד"ז כב עשה סולם לכל העושים מצוה ההוא וזה העושה בכוינה הראוי' הוא העושה המצוה והיא תכלית השלימות ממש למי שיזכה את הרבים וזכות הרבים תלוי בו וא"כ מפני שמשה זכה להתגלות הטעם והי' פרה הראשונה נעשית בכוונתו והיא סולם לכל הפרות שיעשה ע"כ הי' טהרה ממנה אבל לולי זה הי' נעדר שלימתה ואין טהרה ממנה והיתה המצוה נמנעת ע"כ אתר ויקחו אליך דהיינו על ידך הוא הלקיחה משום דלך אני מגלה וכו' והיינו שכל הפרות בטלות דמעצמם הם דבר בטל רק ושל קיימת בכל הפרות עכ"ד הקדושים עיי"ש:

ובזה ב"ל לפרש המדרש תנחומא פ' צו וירא והנה איל אחר מהו אחר אלא אחר שראה הקב"ה כי בכל לבבו ובכל נפשו בא להעלות אה יצחק בני לעולה ושלח לו האיל שם הבטיחו הקב"ה בעת שיעלו בניו עולות שיקבלם מיד עיי"ש, ולפי האמור י"ל בפי' המדרש דמשום שאברהם אבינו ע"ה הקריב את האיל לעולה תחת בנו בכל לבבו ונפשו וברצונו הי' להקריב גם את בנו יחידו וכיון ותיקן בכל הכוונה הראוי' במצות קרבן ד' כהלכתו וע"כ בשכר זאת שכבר עשה הסולם שראשו מגיע השמימה בכל היחודים עי"ז יוכלו גם בניו להקריב קרבן ה' אף אם אינם בגדר זה לתקן שרשה במקור עליון לתכלית כוונת הנרצה כיון שאברהם אבינו ע"ה כבר כבש את הדרך לפנינו נתתו' היחוד והתיקון ע"י עשייתנו בהיחוד והתיקון אשר כיון בה אאע"ה כיון שעל דעתו אנו סומכין וכאשר אנו מכוונין בכל המצות כאשר כוונו בה אנשי כנה"ג, ועיין מ"ש בפ' מסעי וזש"ה אלה המצות אשר צוה ד' את משה דייקא כיון שהוא עמד בסוד ד' ליריאיו וכיוון כראוי ונכון ואח"כ גם אל בנ"י ר"ל גם בנ"י יוכלו לקיים ככל מוצא פי ד' כיון שכבר קיים הוא כמצותו, וז"ש גם אדם כי יקריב מכם קרבן לד' דמשום זה זכו ישראל להקריב קרבן ד' כיון שאאע"ה כבר הקריב קרבנו ורצה ד' את מעשיו וע"כ נבטח לו ולזרעו אחריו בעת שיעלו עולות שיתקבלו אף אם לא יוכלו לכוין כראוי וכנכון ורק שיסמכו עצמם על מה שהעריך להם אביהם והבן:

סליק ספר ויקרא בעזה"י ב מ ד ב ר שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם לבית אבותם וגו' (ילקוט ריש הסדר) בשעה שנתן הקב"ה תורה לישראל נתקנאו בהם אוה"ע אמרו מה ראה להתקרב להם יותר מן הכל סתם הקב"ה פיהם ואמר להם הביאו לי ספר יוחסין שלכם כדרך שמביאין בני ותמהו על אמרם, א) מה ראה להתקרב להם יותר מן הכל הלא הם לא רצו לקבל התורה כמו שנאמר וזרח משעיר למו וגו', ב) מה ענין ספר יוחסין לזה הלא כבר נאמר מחוטב עציך עד שואב מימיך, ואפשר לומר ע"ד שכתב בשב שמעתתא בהקדמתו לפרש ע"ד רמז מה שאמר הגמ' בת תחלה סימן יפה לבנים עפי"ד הזוה"ק שכינה להיראה בשם בת ולתורה בשם בן ואמרו באבות כל שיראתו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת וכל שחכמתו קודמת ליראתו וכו' וזהו בת תחילה היינו היראה סימן יפה לבנים היינו התורה דע"י היראה התורה מתקיימת, ובזה יבואר פי' שירת האזינו וירא ד' וינאץ מכעס בניו ובנותיו היינו מה שמקדימין בן לבת עי' תורה ליראה ויאמר אראה מה אחריתם כי דור תהפוכות המה שמהפכין הסדר ועי"כ בנים לא אמן בם פי' גם התורה לא תתגדל ותתקיים בהם עכ"ד דפח"ח, והנה בגמ' ע"ז איתא שיאמרו אוה"ע כלום כפית עלינו הר כגיגית וישוב להם הקב"ה ראשונות ישמיעני שבע מצות שקבלתם היכן הם ונמצא מזה דלא קיימו אוה"מ ז' מצות דבן נח שלא יראו את דבר ד' וממילא דאין ראוי להם לקבל התורה כיון דלא קדמו להם היראה מה שקבלו כבר לא קיימו ועבור זה לא כפאם השי"ת לקבל התורה כיון שחכמתם לא יעמוד להם לעולם ולא יתקיים בהם כיון שחכמתם קודמת ליראתם וז"ש מה ראה להתקרב להם יותר מן הכל להכריחם על כך מה שלא עשה כן לכל גוי וכלום כפית עליהם הר כגיגית והתשובה הביאו ספר היוחסין שלכם ר"ל ע"ד שכתב בספר הזוהר כינוי היראה לבת והתורה לבן ור"ל סדר יחוסיכם אם קדמה בת תחלה פי היראה או בן תחלה פי' התורה וא"כ שבע מצות שקבלתם לא קיימתם ולא קדמה לכם היראה ולמה לכם לקבל התורה הא בין כך ובין כך לא תתקיים בידכם כדרך שמביאין בני כדרך הזה בת תחלה ואח"כ בן ר"ל היראה קודמת להתורה והבן:

א"י עפימ"ש בבש"א פ' יתרו דמה שכפה הקב"ה על ישראל הר כגיגית אף דכבר אמרו נעשה ונשמע וקבלו התורה ברצון דרצה הקב"ה להגדיל שכרן דאם לא הי' כופה והי' עובדין מאהבה לקבל התורה אין חידוש כ"כ אבל ע"י הכפי' הי' בידם לקבל התורה מיראה שלא יהרגם ואעפי"כ לא קבלו רק מאהבה ולא מיראה שכרם יותר גדול ועפי"ז קושי' האוה"ע כלום כפית עלינו הר כגיגית יתורץ משום דבאמת לא משום יראה מכפיית ההר קבלו ישראל את התורה רק הכפי' הי' מטעם הנ"ל וזה דוקא בישראל ולא באומות כיון שהם לא רצו מתחלה לקבל וז"ש באאע"ה עתה ידעתי כי ירא א' אתה כשאמר לו הקב"ה שלא לשחוט את בנו הי' יכול להיות בלבו למען הנאת עצמו ועשה רק למען אהבת המקום בזה נתוודע כי עובד מאהבה אתה דמה שאמרתי לך שאל תשחט לא עשית להנאת עצמך רק למען אהבת השי"ת, כמ"ש ביימ"פ במאמרי אבני זכרון אות י"ב ובייט"ל פ' לך בשם הגאוה"ק מניקלשבורג זלה"ה:

ובזה פירש ביש"מ פרשת תשא ונתנו איש כופר נפשו ואין הנאה גדולה מזו כי כל אשר לו יתן בעד נפשו מ"מ היא רק לד' וש"ת שהוא הנאה רחוקה לזה אמר ולא יהי' בהם נגף תיכף בפקוד אותם והוא הנאה גלוי' תיכף ומיד עכ"ד:

וזש"ה שאו את ראש כל עדת בנ"י למשפחותם לבית אבותם ר"ל כאשר תשא את מניינם לגלגלותם בקע לגלגולת כדי שלא יהי' בהם נגף בפקוד אותם ואפי"ה יהא כיונתם רצוי' לשם ד' ולא למען הנאת עצמם כאשר כן נאוו במעשי אביהם שלא שחט את בנו יחידו רק כאשר כן צוה לו ד' ולא להנאת עצמו, וז"ש המדרש בשעה שנתן הקב"ה תורה לישראל ושמעו האומות שהי' בכפי' ואמרו מה ראה להתקרב להם יותר מן הכל ר"ל לכופם ולהכריחם מה שלא עשה כן לכל אומה ולשון ולזה באה התשובה להם הביאו לי ספר יוחסין שלכם כשם שמביאין בני ור"ל דמשו"ז הכפי' ע"ד שמצינו באאע"ה דאף מה שהי' יכול לכוון להנאת עצמו הי' כוונתו רק לשם ד' כך בישראל הי' הכפי' כדי להרבות שכרן להראות דאחר הכפי' והיראה מסכנת נפשות כוונתם רק מאהבת השם ית' ומשו'ז דוקא בישראל הי' כפי' ולא באוה"ע והבן: א"י שאו את ראש וגו' עפ"י שפרשתי הכתוב פ' ויחי בסודם אל תבא נפשי זה מעשה זמרי וכו' אל יזכר שמי בדבר שנאמר זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני ולא נאמר בן יעקב וכן במחלוקת של קרח אל יתייחד עמהם שמי שנאמר קרח בן יצהר בן קהת בן לוי ולא נאמר בן יעקב אבל בדברי הימים כשנתייחסו בני קרח על הדוכן נאמר בן קרח בן יצהר בן לוי בן ישראל, והנראה עפ"י מ"ש השל"ה פ' בחקותי עה"פ וזכרתי את בריתי יעקב והקשה הא זה הפסוק הוא של נחמה ואיך הפסיק בפסוק של נחמה בתוך הקללות וקבלתי כי אף זה הפסוק הוא מתוכחת מוסר כי אינו דומה רשע בן רשע החוטא לרשע בן צדיק שראה אביו מתנהג בחסידות וכן אינו דומה מי שהוא דר במקום מכוער למי שהוא דר במקום תורה וע"ז אמר אזכור לך אלו הדבדים שאתה מזרע אבות הקדושים וגם הארץ אזכור כי נתתי לך ארץ ישראל שאוירה מחכים עכ"ד הקדושים, ויתבאר דברי רש"י יעקב אבינו ע"ה התפלל על בניו שלא יזכר להם בחטאם ח"ו שהם מבניו של יעקב ועי"כ יגדל אשמתם כ"א לא יחשוב להם ד' עון בזה כי הם זרע קודש מחצבתם וע"כ אמר בסודם אל תבוא נפשי וגו' שלא יזכור להם הקב"ה שהם בני יעקב אבל כשיעמדו על הדוכן יתוסף להם זכות אבות לבנים וע"כ נאמר שם בן יעקב וכמו שמצינו במשנה שזכות אבותם מסייעתם וכן כשעמדו ישראל על הר סיני אמר במדרש ויקרא אליו ד' מן ההר בזכות ההר אלו האבות ומזה מוכח דגם בענין עבודת השם לשמור ולעשות כאשר צונו השי"ת גם כן צריכין לעזרת השם שנוכל להוציא מחשבות לבנו אל הפועל בזכות אבותינו הקדושים כאמור, וזש"ה שאו את ראש בנ"י לישא את ראשם למשפחותם לבית אבותם היינו במעש"ט שיגיע מעשינו למעשי אבותינו הקדושים, וזהו ג"כ בזכות אבותינו והיינו דכתיב ג"כ ויתילדו על משפחותם לבית אבותם ללכת בדרכיהן ולהגיע למעשיהם בזכותם דייקא, וז"ש המדרש הביאו לי ספר יוחסין שלכם כשם שמביאין בני ר"ל עד"ז אם הם מתייחסין אחרי אביהם להאיר להם ללכת בדרך התורה יומם ולילה אבל ח"ו להיפוך עוד יוכל לצמוח ח"ו איזה נזק בהעריך מעשה בנים אם אינם הולכים בדרך הישר מול אבותם ורק כשאוחזין מעשה אבותם בידם לטוב אז עד"ז עושה הקב"ה חסד לבני בניהם בזכות אבותם:

א"י עפימ"ש האלשיך עה"פ רק באבותיך חשק ד' לאהבה אותם מצד עצמם אך מה שרצה בכם לא מצד עצמיכם אתם כדאי רק ובחר בזרעם בכם מכל העמים כלומר מה שמעריך אתכם נגד העמים וראה שבערכם אתם טובים מהם עכ"ד ועפי"ז פי' ביש"מ בהפטרה פ' לך משה"כ ואתה ישראל עבדי יעקב אשר בחרתיך זרע אברהם אוהבי דידיע דבני עלי' מכונים בשם ישראל והמין עם בשם יעקב ובבחי' יעקב הוי הבחירה מן העמים וז"ש ואתה ישראל עבדי מעצמיכם אך יעקב הוא אשר בחרתיך מכל העמים מפני שהם זרע אברהם אוהבי עכ"ד ז"ל ועיין מ"ש בפ' וירא, והנה פרש"י מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה ואמר הכתוב שאי את ראש בני ישראל למשפחותם לבית אבותם ר"ל דלא זז מחיבתן לישא את ראשם ולידע מנינם בכל שעה מפני שהם זרע אבותינו והיינו למשפחותם לבית אבותם, וז"ש המדרש מה ראת להתקרב להם יותר מן הכל הלא מצד עצמם אינם כדאי וסתם הקב"ה את פיהם הביאו לי ספר יוחסין שלכם כשם שמביאין בני ר"ל דהם כדאי וראויים ליבחר בהם מכל העמים מפני שהם זרע אברהם יצחק ויעקב:

שאו את ראש בנ"י ובמד"ר בשעה שנתן הקב"ה תורה לישראל וכו' יתבאר ע"ד שאמרו בזוה"ק כי שבעה שבועות ימי הספירה הם כנגד שבעה ימי נקיים כדי לטהר המדות אשר נפגמו ונתקלקלו ובזה יזכו ישראל לקבל התורה בחג השבועות שהוא דוגמת נשואין וכמ"ש מז"ל ביום חתונתו זה קבלת התורה והנה איתא במדרש תנחומא פ' האזינו דתשובה לא מהני רק לישראל אבל לא לאוה"ע ופי' המפורשים משום דבישראל אוקמי' אחזקת אבהתא וכל מה שעושים הוא מפאת היצה"ר וכמ"ש חכז"ל ואשר הרעותי אני גרמתי להם שבראתי היצה"ר אבל באוה"ע אשר אין להם זכות אבות וכל תאותם בוער בקרבם מעצמם ולכן לא מהני להם תשובה ועיין בקדויו"ט פ' אחרי, וי"ל דהיינו מה ששאלו אוה"ע מה ראה להתקרב להם יותר מן הכל היינו כיון דקבלת התורה הוא דוגמת חבת נשואין ושייך לשון קריבה וכמו דכתיב בכל עריות לא תקרבו וגו' וכיון דצריך לטהר עצמו מקודם כמו אשה מטומאת נדתה ואז יקרב לעשותו ובאוה"ע דלא מהני להם תשובה לכן לא הי' ראויים לקבלת התורה כיון שמקורם לא טהור וסתם הקב"ה פיהם הביאו לי ספר יוחסין שלכם כשם שמביאין בני ר"ל דבישראל מהני התשובה מכח יחוסיהם הם ובשבעה שבועות נטהרו לתקן המדות אשר נפגמו ולכן ראויים לטהר עצמם ולקבל התורה אבל באוה"ע אשר כבר נטמאו אין ראויים עוד לטהר עצמם ולקבל התורה דהא באוה"ע לא מהני תשובה:

איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו בנ"י מנגד סביב לאוהל מועד יחנו, וי"ל מדוע כתוב באותות לבית אבותם יחנו הלא גם בלכתם ובמסעם כן נסעו לדגליהם וגם מה שפרש"י מנגד מרחוק מיל וקשה הלא סביב משמע דקרוב הוא ועיין בייט"ל מה בזה ולדעתי נראה עפי"מ דאיתא במס' שבת דף ל"א סותר ע"מ לבנות שלא במקומו פטור ופריך ממשכן דהוי כסותר ע"מ לבנות שלא במקומו ומשני כיין דכתיב עפ"י ד' יחנו ועפ"י ד' יסעו כסותר ע"מ לבנות במקומו דמי ע"כ, ולכאורה הוא משולל הבנה ופי' בס' ערבי נחל פ' שלח עפי"ד הזוה"ק והאר"י ז"ל שהקשו הלא ידי איסור קדשים בחוץ עבור כי אין מקום להקריב קרבן אם לא בביהמ"ק שעומד בא"י אשר שם נתקדש בעשר קדושות וא"כ איך הקריבו קרבנות בכל ארבע שנה שהיו ישראל במדבר ותירצו כמו שמצינו ביעקב אבינו שקיפל הקב"ה את כל א"י והניחו תחתיו כמו כן בישראל בעת צאתם מארץ מצרים בכל מקום שהי' חנייתם וגם בנסעם נסע עמהם א"י וכל הקדוש שה והנה נודע שהקדושה השוכן ומשגיח בא"י הוא מדת מלכות והנה מדה זו נקרא פה כמבואר במאמר אלי' ז"ל מלכות פה, בש"ס כיון דכתיב עפ"י ד' יחנו שכל מקום שהלכו הלך עמהם א"י וקדושתו הנקרא פי ד' הו"ל סותר ע"מ לבנות במקומו דהא באותו מקום שסתרו באותו מקום עצמו בנאו שסתרו בא"י ובנאו בא"י עכ"ד ז"ל, ובזה י"ל משאחז"ל במגילה דף כ"ט עתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל שיקבע בא"י וי"ל עפ"י הנ"ל דהיינו משום דכתיב ויתפללו דרך ארצם דצריך לכוון עצמו בעת התפלה נגד א"י כמבואר בשו"ע משום דתפילות ישראל יתקבלו ביותר בא"י ולכן יעשה ד' עמנו אות לטובה אשר בכל מקום בית תפלתינו קדושת א"י עצמו עמנו בכל מקום שאנחנו יושבים נמצא שהביהכ"נ שבחו"ל הוא ממש א"י ולכן עתידין שיקבעו שם כיון שבאמת הם חלק מא"י, וזש"ה שמחתי באומרים לי בית ד' נלך ואמר הטעם דהא עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים דהא הקב"ה קיפל לנו בביהכנ"ס א"י ממש, וזש"ה כאן איש על דגלו באותות לבית אבותם ופרש"י באות שמסר להם יעקב וי"ל דאות שמסר לנו יעקב היינו אשר קיפל הקב"ה א"י תחתיו כן גם בישראל בעת חנייתם במדבר נחלו מדה זו מיעקב אביהם אשר יחנו בנ"י ר"ל אפי' בעת שיסע בנ"י הלשון שפי' ש ם י ש ב כ שאהא ים ז"ל מלכות פה, חא"ש בנ"י ממקום למקום גם כן נקרא חניי' דהא בנסעם עמדו בכל עת על מקום אחד דהא מתחלה עמדו בא"י וגם לאחר כן הי' בא"י ואמר הכתוב מנגד כפרש"י מרחוק היינו אפי' בהיותם מרחוק מארצם עכ"ז סביב לאוהל מועד יחנו כי בכל מקום שהי' ישראל הם סביב בקרוב לאוהל מועד היינו למקום המקדש וכמו שהקריבו בעבור זה קרבנותיהם מפני שה בכל עת סביב למקום המקדש:

נ ש א נשא את ראש בני גרשון גם הם לבית אבותם למשפחתם ודקדקו המפורשים תיבת גם הם הוא כשעת יתר לכאורה גם מדוע לפעמים הקדים הכתיב למשפחותם ואח"כ לבית אבותם ופעמים כתיב לבית אבותם ואח"כ למשפחותם ואפשר עפי"מ ששמעתי מפי קודש אאמ"ו זללה"ה שאמר משמי' דאבי' מרן בעל ייט"ל זללה"ה לפרש הכתוב מה שבירך יעקב אבינו ע"ה את מנשה ואפרים ויקרא בהם שמי ושם אבותי דהכוונה דהנה מדרך העולם:

אם הבן הוא אב בחכמה ומפורסם בעולם לשם ולתהלה יותר מאביו אזי האב מתייחס ונקרא על שם בנו ר"ל שאומרים זהו הוא אביו של פלוני וכדרך שאמר הכתוב יתרו חתן משה וכן אם אביו הוא יותר מפורסם ונודע טבעו יותר מהבן אזי הבן נקרא על שם אביו והיינו שבירך יעקב אבינו ע"ה את נכדיו ויקרא בהם שמי היינו אשר שמו של יעקב יקרא על שם בניו וכלום מתקנא בבנו ור"ל אשר בניו יהי' חשובים ונקראים בעולם יותר ממנו והוא יקרא בהם עכ"ד ז"ל ויתבאר בזה דהנה בכל פעם שנתמנו ישראל הוא מפני חיבתם של ישראל לפני המקום וכמו שפירש"י לעיל בפ' במדבר ומשו"ז כתיב נשא דהלשון מורה על גדולה ונשיאות ראש למעלה ואמר הכתוב אשר גם שניהם נתייחסו זה עם זה תפארת בנים משום אבותם וגם עטרת האבות בשביל בניהם והיינו שאמר נשא את ראש שהוא לשון חיבה בני גרשון בשביל שהם בני גרשון וא"כ הבנים הי' תולה זכותם בזכות אבותם ועוד גם הם ר"ל אשר האבות שמם יקרא בשביל הבנים ולכן הקדים הכתוב פעמים תיבת למשפחותם ופעמים תיבת לבין אבותם ע"ד שאמרו חז"ל דלכן כתיב משה קודם לאהרן ופעמים כתיב אהרן קודם למשה ללמד ששקולים הי' והכי נמי ללמד בזה ששקול הוא שנתייחסו הבנים בשביל אבותם וגם נתייחסו האבות ע"י בניהם:

ואיש את קדשיו לו יהי' במדרש הה"ד אשרי כל ירא ד' ההולך בדרכיו יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך ורש"י ז"ל פי' לו יהי' מגיד שטובת הנאתן לבעלים, ונ"ל ע"ד שכתב בספר עוללת אפרים סי' ל"ד בביאור מאמר חכז"ל גדול הנהנה מיגיע כפו יותר מירא שמים כי הנהנה מיגיע כפו הוא רמז להעובד את ה' מאהבת ה' כי הוא הנהנה מעצם יגיעת המעשה בהיות שאינו עושה מחמת קיבול שכר ואין לו תכלית אחר זולת בעצם יגיעת המעשה לבד הוא נהנה וע"כ אמר שהנהנה מיגיע כפו דהיינו העובד מאהבה גדול מהעובד מיראה שהעובד מיראה תכלית כוונתו לא לעצם המעשה ויגיעו רק מאהבת השכר או מיראת שמים וזהו נקרא עובד את עצמו ולא יתקרי עבד ד' עכ"ד בקיצור, וזש"ה ואיש את קדשיו לו יהי' והיינו המעש"ט והדברים שבקדושה אשר יעשה לו יהי' ר"ל בעבור עצמן יעשה אותן ולא עבור קבלת שכר והעדר עונש, וזה שפירש"י מגוד שטובת הנאתן לבעלים ר"ל שההנאה מעצם יגיעת המעשה יהי' לבעליהן וז"ש המדרש הה"ד אשרי כל ירא ד' ההולך בדרכיו עפי"מ שמבואר בכלי יקר פ' בהעלתך בענין הליכה נופל על תנועת הרגלים אם שדעתו ומחשבתו עודנו קשורה במקומו הראשון עכ"ז הולך הוא עיי"ש, וז"ש אשרי כל ירא ד' ההולך בדרכיו ר"ל אף אם רק הולך בדרכי ד' שכוונתו ומחשבתו עודנה אינה קשורה באהבת ה' שכוונתו לא לתכלית עצם יגיעת המעשה רק מה שיבא אליו הנאה גופניות בזה העבודה ואמר הכתוב למעלה מזה אם יגיע כפיך כי תאכל שהנאתך לתכלית עצם יגיעת המעשה ואינך מצפה לתכלית והנאה אחרת זולת מה שנוגע אליו ית"ש אשריך בעוה"ז וטוב לך לעוה"ב כי על מעשה הזך יגיע שכר נצחי וכמ"ש בחוה"ל עפ"י משל בסו' שער הבחינה:

כה תברכו את בנ"י אמור להם יברכך ה' וישמרך יל"ד הלשון אמור להם כאלו הברכות באו בציווי אל בנ"י בעל כרחם, ובמדרש מהיכן זכו ישראל לברכת כהנים מאברהם דכתיב בי' כה יהי' זרעך גם לפרש דברי הספרי יברכך ד' בנכסים וישמרך בנכסים וכו' ור' יצחק אמר וישמרך מיצר הרע: ונראה עפי"מ שנודע כי יש שני מיני נסיונות נסיון העוני ונסיון העושר והנה אף כי עניות מעביר על דעת קונו עכ"ז אמרו שגדול נסיון העושר יותר מנסיון העוני ומצינו דהכ' הזהיר רק על נסיון העושר באמרו פן תאכל ושבעת וגו' ורם לבבך ושכחת ואיתא בסה"ק אשר זה אינו כי אם בהעשירות הבא בסבת מערכת השמים ומזלי' גרם לו עשירות הזה הוא שכר קרוב להפסד אשר יוכל להטות לבבו מדרך הטוב אמנם מי שזוכה לעשירות והון רב בגזירתו האומר ועושה לא עפ"י מזלו ומנהג העולם זה העושר לא יטה לבו מדרך ד' כי הלא מאתו לא תצא הרעות ואין לך רעה גדולה מזו באם יסור מאחרי ד' ובלתי ספק אשר ד' הנותן לו כסף וזהב ישמרהו ג"כ שלא תזיק לו לעבודתו וע"ז נאמר ברכת ד' הוא תעשיר וכבר ביארתי בזה הפסוק ויאמר אברהם מה תתן לי ואנכי הולך ערירי וגו' ואי' במדרש אמר אברהם אם עתיד אני להעמיד בנים שאינם מהוגנים מוטב לי ואנכי הולך ערירי והנה לפי"ז קשה דעל זה לא השיב לו הקב"ה במה שהוציא אותו החוצה ואמר לו כה יהי' זרעך, ולפי הנ"ל י"ל דהנה א"א ע"ה מורא עלה על ראשו כיון דרוב בנים הולכין אחר אחי האם יפקון מני' בנים דלא מעלי אבל זה אך כשהלידה הוא עפ"י טבע בכח הגוף אבל כיון שהי' עפ"י נס ומאת ד' היתה זאת ומאתו לא תצא הרעות וע"כ לא חיישינן מחמת הרוב ועמך כולם צדיקים, וז"ש המדרש אמר אברם אם עתיד אני להעמיד בנים שאינם מהוגנים מוטב ואני הולך ערירי וע"כ ויוצא אותו החוצה ודרשו חז"ל שאמר לו הקב"ה צא מאיצטגנינות שלך ר"ל כיון דע"י המזל ודרך הטבע אי אפשר לך להוליד בנים וע"כ יהי' לך בודאי בנים צדיקים כיון שהוא מאת ד' ולא מפאת הטבע והמזל:

וזש"ה יברכך ד' ר"ל כיון שהברכה תבא אל ביתך מאת ד' דייקא ולא מפאת המזל ועל כן וישמרך שלא תאונה אליך כל רע מהברכה כי לא תבא לידי נסיון העבירה מדרך הטוב ע"י העשירות כי מאתו לא תצא הרעות, וז"ש בספרי יברכך ד' בנכסים ועכ"ז ישמרך מן היצה"ר אשר העשירות לא יטה לבך מדרכי ד', וזה שבא באזהרה אמור להם יברכך ד' וישמרך ר"ל אשר הברכה תגיע ויחולו על ראשך דייקא מאת ד' ולא מחמתך וכאשר תדמה בעינך בכחך לעשות חיל כי הוא אשר תדאג לנפשך באם תבא אליך בדרך הטבע פן ח"ו בזה תכשל ותאשם ויחטיא אותך לי ע"י העשירות, וזה שסיים המדרש מהיכן זכו ישראל לברכת כהנים ר"ל אשר כה יתברכו בהעשירות אשר אין לו שום צד נזק לסור מאחרי ד' ח"ו אף כי גדול נסיון העושר רק באופן זה שבא שלא כדרך הטבע ובזה מובטח שהוא בן עוה"ב שלא יעבירהו הטוב והנאה המגיע לו מן דרך ד' וע"כ אמר מאברהם שנאמר כה יהי' זרעך שע"ז התפלל להושע בבנים רק שלא כדרך הטבע כדי שיהא מובטח שיהא לו בנים מהוגנים כיון שבא שלא כדרך הטבע ומאתו לא תצא הרעות והבן:

במדרש מהיכן זכו ישראל לברכת כהנים ח"א ממתן תורה וצ"ב, וגם מה שדקדקו המפורשים אמור להם לשון רבים יברכך לשון יחיד, ונראה עפימ"ש בייטב לב פ' בלק על המסורה אפס קצהו תראה וכלו לא תראה דין ואידך וכלו מחמדים גם הפסוק גופא מוקשה הוא למה הוצרך לומר אפס קצהו תראה דהא כשיהי' באותו מקום ידע כי לא יוכל לראות רק קצתו ויובן עפימ"ש א"ז זלה"ה ביש"מ פ' חוקת ותורף הדברים ע"ד שמצינו כמה דברים שהן בעצמותן חריפין ומרים כמו מלח ותבלין ועם דברים אחרים הם טובים ולא יאכל תפל מבלי מלח וכו' וכ"כ נמצא בבני אדם שבעצמותן נראים לכאו' בלתי יפים אבל בכללות כלך יפה אף נאה זה יש לו מדה טובה זו וזה יש לו מדה טובה זו וכדומה וע"כ לעולם אל יוציא עצמו מן הכלל ע"ד האמור בתוך עמי אנכי יושבת והקב"ה משגיח על כלל ישראל ולא בפרטן, וז"ש בלק לבלעם אפס קצהו תראה שישים עינו על קצתם וכלו לא תראה שלא ישגיח על הכלל כלו כי הלא וכלו מחמדים שמכללן נוציא כל מיני מחמדים אבל הקב"ה היפר עצת בלעם ולא השגיח על פרטן כי אם על כללותן עיי"ש, ועפי"ז נ"ל הטעם על נשיאת כפים בעשרה דוקא כי אז יכול לחול הברכה על ראשם באין שטן ופגע רע מכיון דכללות ישראל הם כולם יפים ועד"ז אמרו חז"ל כל בי' עשרה שכינתא שריא אבל ביחיד מי יכול לאמור זכיתי לבי ואין בו שום עקש ופגם, וז"ש כה תברכו את בנ"י אמור להם דייקא לשון רבים ואז ברבים ודאי יניח ברכה על ראשם באין מפריע מכל צר ומסטין וידוע דאם שלום על ישראל נקראים בלשון יחיד כמשה"כ ויחן שם ישראל ופרש"י כאיש אחד בלב אחד משא"כ באם ח"ו יש פירוד ביניהם רבים המה וע"כ אמר הכתוב יברכך לשון יחיד ור"ל שיראה כאו"א לבלתי יוציא עצמו מן הכלל ואז הקב"ה ישגיח עליהן בכללותן:

וא"ש המדרש מהיכן זכו ישראל לברכת כהנים ממתן תורה שהי' ביניהם אחדות ושלום רב כמשה"כ ויחן שם ישראל שהי' ביניהם אחדות וע"כ זכו לברכת כהנים להתברך כאו"א מתוך הכלל כלו:

ויקריבו אותם לפני המשכן ופרש"י אמר ר' נתן מה ראו הנשיאים להתנדב כאן בתחלה ובמלאכת המשכן לא התנדבו בתחלה וכו' ויש להבין מדוע נתרשלו שלא להביא בתחלה במלאכת המשכן כי הלא הם ראשי בנ"י היו ומה ראו על ככה, ונראה דהנה אמרינן בגיטין דף י"ח דלא חיישינן שמא כתב הגט ואותבי' בכיסתי' ויתן אותו לאחר זמן משום דלא מקדים אינש פורענותא לנפשי' ופרש"י לא רגילי למיעבד הכי דכיון דלא ניחא לי' בגירושין פורעניות הוא לגבי' ולא מקדים לי' והנה כתב ביש"מ פ' תרומה אות ג' דלהכי נעשה המשכן מנדבת ישראל דלכאורה קשה הלא לי הכסף ולי הזהב אבל הענין הוא דכבר אמרו רז"ל משכן משכן שנתמשכן שתי פעמים בשביל עונוהים ש"י ואלמלא לא שפך חמתו וכו' לא נשתייר ח"ו משונאיהם של ישראל שריד ופליט:

והנה אם לא הי' נעשה משל ישראל כלל לא הי' יכול להתמשכן בעונותיהם כיון דאין לבו"ד חלק בו לכך רצה השי"ת שיבנהו משל ישראל כדי שיתמשכן בעונותיהם כי נעשה משלהם וכו' עכ"ד והנה הנשיאים הבינו זאת דלמה הוצרך הש"י לנדבתן א"ו משום שיתמשכן בעונותיהם והוא בשורה קשה לישראל ודי לצרה בשעתה ולכן לא הקדימו להביא למלאכת המשכן דהא לא מקדים אינש פורענותא לנפשי':

תוכן העניינים

עצי חיים על התורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה