אור ברסלב
עצי בשמים סדר זרעים

עצי בשמים· רבי ישעיה מושקט

סדר זרעים

פאה

פרק א

(משנה א) אלו דברים שאין להם שיעור. עיין ברא"ש והעולה דלמ"ד דיש לה שיעור מלמטה אם נתן פחות מכשיעור ואח"כ הוסיף יש על ההוספה תורת פאה ופטור ממעשר ולמ"ד דאין לה שיעור אין על ההוספה תורת פאה וחייב במעשר:

ומדברי הר"ש משמע דיש עוד נ"מ אם נתן פחות מכשיעור דאין עליו תורת פאה וחייב במעשר למ"ד דיש שיעור מלמטה. ולמ"ד דאין לה שיעור פטור ממעשר. ועיין ברא"ש דמה שנתן פחות מכשיעור אף למ"ד דאין לה שיעור רק מדרבנן מ"מ חייב במעשר. ואף לחומרא דיכול להפריש ממנו על מקום אחר ולא הוה מפטור על החיוב יעוי"ש. ויש לעיין הא בקום ועשה אינו יכול לעקור ד"ת. וי"ל דהוה כמו בשוא"ת דאין צריך להפריש. וצ"ע ודוק:

(משנה ב) אעפ"י שאסרו אין לפיאה שיעור. עיין בר"ש דיש פלוגתא בירושלמי אם כשיעור ומדאורייתא הוא. והמשנה למלך חולק עליו דליכא למ"ד דהשיעור הוא מדאורייתא. רק הא דתני דיש לה שיעור מלמטה. היינו דאם הפריש פחות משיעור אין עליו תורת פאה כלל עד שישלים. ואם הוסיף פטור ממעשר ועיין שם בפ"ט:

(משנה ג) בה יבואר דאם לא נתן לבסוף פלוגתא דר"ש ור"י אם קידשה בפאה ואם נתן לבסוף לכ"ע קידשה הראשונה משום פאה. עיין תוי"ט מה שהביא בשם הירושלמי. ויש לעיין הא ר"ש סבירא ליה דאף דלא מיפטר השדה מ"מ ריבה קרא ששם תורת פאה עליה. ואם כן הכי נמי אף דצריך ליתן כל השיעור מ"מ הראשונה קידשה משום פאה. וא"ל דהא דקידשה משום דמועיל להשלים. זה אינו דהא מדאורייתא אין צריך שיעור. ואם כן א"צ להשלמתו ומ"מ קידשה משום פאה:

דמאי

פרק א

(משנה א) הקלין שבדמאי. עיין פי' הרע"ב והעולה א) תרומת מעשר צריך להפריש (לכ"ע כיון דהוא במיתה אם לא הפריש). ב) אסור להשהותו בביתו דשמא יבא לאכלו (כיון דהוא במיתה ע' תוי"ט). ג) אם צריך ליתנו לכהן בחנם או שימכרנו לו (עיין תוי"ט ועיין משנה למלך פ"ט מהל' מעשרות). ד) מעשר ראשון לדעת הרמב"ם ז"ל אין צריך להפריש מפני שאין בה חיוב מיתה (לדעת הרמב"ם על טבל של מעשר). ה) ודעת רש"י ז"ל שצריך להפריש (דס"ל דטבל ג"כ במיתה עיין ביבמות). ו) אין צריך ליתנו ללוי ומותר להשהותו בביתו (דמעשר ראשון מותר לזרים. ואף לר"מ דס"ל דמעשר אסור לזרים מ"מ מותר להשהותו. דאינו אלא בלאו. תוי"ט). ז) מעשר שני צריך להפריש לכ"ע (ואף לדעת הרמב"ם דס"ל דמעשר ראשון א"צ להפריש מכל מקום מעשר שני צריך להפריש משום דליכא פסידא (רמב"ם פ"ט ה"ב). ויש לעיין דלפי זה גם מעשר ראשון יפריש דהא מותר להשהותו בביתו וליכא פסידא. ויש לחלק דהא אעפ"י כן לא יצא ידי חובתו שלא נתנו ללוי רק המע"ה ואם כן ע"כ אינו יוצא רק שבאמת מעשר הוא משא"כ במעשר שני שהוא של בעלים וא"כ אם יפריש יוצא ידי חובתו אף אם הוא אינו מעושר והוה בכלל כל היכא דאיכא לברורי מבררינן במקום דליכא פסידא ולא סמכינן על הרוב בפרט היכא דאיכא חזקה נגדו יעוין מ"א סי' תל"ז והיא ראיה נצחת להסוברים כן ודוק). ח) מעשר עני (עיין פ"ד משנה ו') לדעת הרמב"ם צריך לקרות שם כדי לקבוע מעשר שני. ול"ד למעשר ראשון. ולדעת רש"י צריך להפריש כמו מעשר ראשון וע' מ"ש לקמן בס"ד. ט) עיין פי' הרע"ב דרוב ע"ה מעשרין. ויש לעיין הא הוי רובא דתליא במעשה ואין ברוב מצויין ודוק:

תרומות

פרק ב

(משנה ב) בה יבואר דאם תרם מן הטמא על הטהור בשוגג תרומתו תרומה. ובמזיד תרומתו תרומה ויחזור ויתרום:

מעשרות

פרק א

(משנה ב) מאימתי כו'. דכל שהגיע לעונת המעשרות אף שלא הוקבע למעשר אסור לאכול מהן עראי מדרבנן:

(משנה ה) בה יבואר דפירות אף שנגמרה מלאכתן מותר לאכול מהן עראי עד שיקבעו למעשר. במוליך לשוק הוה קבע ואסור לאכול מהן עראי (עיין פ"ד מהדברים הקבועים):

פרק ג

(משנה א) בניו וב"ב אוכלים ופטורים. עיין פי' הרב שאין תלוי בהם לימלך. ויש לעיין אמאי מותרים הא שלא במקומו אינו ניכר ויש מ"ע. וי"ל דהא דאינו ניכר הוא משום שבידו לימלך וכיון שאנו רואים שאוכל מהם תושבין שנמלך משא"כ בבניו שאין ראיה מה שאכלו מהן להמלכה של בעה"ב:

עיין משנה ד' דמוריד מהם לבהמה כיון דניכר שלא נגמרה מלאכתן. וע"ש בתוי"ט בב"ב לא יאכלו וכוונתו דאל"ה אמאי שינה התנא מלשונו דב"ב יאכלו. ובאמת לא ק"מ דהא כבר אשמעינן ברישא דב"ב מותרים לאכול שלא במקומן. אך דקמ"ל דאף בעה"ב עצמו מוריד לבהמה ולא חיישינן דנמלך כמו באוכל הוא עצמו משום דניכר וכמו שכתב הר"ב שם. אבל ב"ב בודאי מותרים. ומ"ש שם לא הבינותי דהא שלא במקומן גרע טפי וצ"ע:

עיין תוי"ט ד"ה והרי והעולה דהא דהלוקח עיניו במקחו מהני שהמקח קובע בלא נגמר היינו דוקא שיש קביעות מבלעדי המקח כמו בהמעביר בחצירו רק דהחצר גם כן אינו קובע בדבר של"נ אם עושה המקח פעולה שיהיה נידון בנגמר. אבל המקח לחוד אינו עושה שתי פעולות. ומה"ט בסיפא דליכא קביעות חצר מותר לאכלן א' אבל בצירוף דהוה כנגמר וכמ"ש בפ"ג משנה ה'. אז המקח קובע אף לר"י. ומה שהביא ראיה מדברי התוס' היינו לאוקמי בחצר ולא משני דעומדת בשדה ומטעם לוקח עיניו במקחו ועכצ"ל דלא שייך סברת עיניו במקחו רק ביש קביעות בלעדו ודוק. ובאמת עכצ"ל דתוס' לא ס"ל סברת הר"ש דלוקח עיניו במקחו רק בצירוף אבל באחת לא דאל"ה מאי מקשו אי באחת הא קיי"ל דפועל ולוקח אוכל יעוי"ש. הא י"ל דהתם איירי בשדה ולא שייך סברת דלוקח עיניו במקחו בשדה משא"כ קרא איירי בחצר וכמו דמשנינן ואם כן שייך סברת הלוקח עיניו במקחו. ומשנה דתאנה הוא מטעם צירוף ולכך אפילו בעה"ב אסור וע"כ דלא ס"ל סברת הר"ש וצ"ע דהיאך יפרשו כוונת משנה זו:

והעולה א) דאין אוכלין על המוקצה רק במקומו. והטעם כמ"ש הר"ב והוא מפי' הר"ש (עיין בר"מ פ"ג הי"ז וצ"ע). ב) הוא עצמו אינו אוכל וב"ב אוכלין. ג) מותר ליתן לבהמה מאכל אדם כיון שהוא ניכר (משנה ד'). ד) מזונות אשה הוה כמתנה ולא כמקח (תוי"ט). ה) מקח קובע לגבי הלוקח אף בלא צירוף ובלא נגמרה מלאכתו היכא שיש קביעות מבלעדי המקח (תוי"ט ד"ה הרי):

(משנה ד) ופטורות מן המעשרות. עיין תוי"ט דלרמב"ם צריך להפריש מספק שמא מתאנה זו נפלו ובודאי לא נתעשרו או מתאנים שנתעשרו אחרים. ולפי' הר"ב אין צריך להפריש כלל מטעם יאוש והפקר. ומ"ש התוי"ט אע"פ שי"ל דפטור מתרומה גדולה היינו דהתורם בלבו אף על הקטיעין (פ"ה מ"ד) ואם כן י"ל דאף כשנפלו מתאנה זו נתרמו. ולשיטת הר"מ יש לעיין הא קיי"ל דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב. ויש לחלק:

מעשר שני

פרק ג

(משנה א) מבואר דאסור להעלות מעשר שני לירושלים ולפרוע דמי שכירותו ממעות מ"ש:

(משנה ג) בה מבואר דמעות מעשר מתחללין אף בירושלים אף דפירות אינם נפרדים (עיין משנה ט').

אומר לחבירו וכו'. יש לעיין הא אינו יכול לחלל על דבר שאינו ברשותו עיין פ"א משנה א'. ויש לחלק דבשניהם רוצים לא מקרי דבר שאינו ברשותו עיין ב"ש אה"ע סי' כ"ח בקידשה בגזל:

(משנה ד) ומעות במדינה. וצ"ל הא דפירי אטיבעא לא מחללינן היינו כשהם במדינה אבל אם אחד מהם בירושלים מחללינן עיין תוס' פרק הזהב עלה מ"ה נמצא דין דמעות בהיפוך מפירות דפירות אינם נפדין בירושלים ובחוץ נפדין ומעות בחוץ לא מחללינן רק בשעת הדחק וכשהמעות בירושלים מתחללין:

תוכן העניינים

עצי בשמים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה