אור ברסלב

עץ יוסף על שמות רבה· רבי חנוך זונדל ב"ר יוסף

פרק ל

פרק כט

פסקה א

הה"ד ועוז מלך כו' מייתי תוכחת מוסר מעוז מלך משפט אהב. שאחר שהקב"ה שהכח בידו אוהב משפט ואינו עובר על הדין. מכ"ש ישראל שאין להם לעבור על הדין:

אימתי ניתן העוז כו'. מפרש שמדבר בהקב"ה הוא שיוכר בו עוזו וגבורתו במה שעושה המשפט ברשעים הגבורים. וכי אז יודו כל העולם שרק לו העוז והגבורה ולא לב"ו. ומלך זה הקב"ה:

שהכל שלי כי אני נותן הכל לאדם. ולא כמו שחשב נ"נ כי בכח ידו עשה. או שמזלו גרם. וע"כ נתגאה:

ואומר ה' אלהי כו' הקדים פסוק לך ה' הגדולה כו'. לפי שבו מפורש כל ד' דברים שאמר נ"נ. הגדולה נגד בתקף. והגבורה נגד חסני. והתפארת נגד יקר. והנצח וההוד נגד הדרי:

העוז של ממ"ה הקב"ה והוא אוהב את המשפט. הוא כמו ד"א שאע"פ שהעוז של הקב"ה מ"מ אוהב את המשפט. ומ"ש ונתנו לישראל רומז לסוף המקרא. משפט וצדקה ביעקב אתה עשית. ר"ל שגם המה יאהבו לעשות משפט צדק. ולפי פירוש זה מחובר סוף הכתוב לראשיתו. ע"כ שואל ומ"ש אתה כוננת משרים ר"ל למה הפסיק בין הדבקים. והשיב שגם זה הוא מענין המשפט. ופירש אתה כוננת מישרים אתה כוננת ישרות לאוהביך שע"י המשפטים שנתת להם כשהם (כן צ"ל כשהם) עושים מריבה זה עם זה ובאים לידי משפט הם (כן צ"ל הם) עושים שלום. ובזה יסובב ג"כ שהיושר עומד על כנו ובסיסו:

הם עושים שלום כי משפטי ה' מביאים אל השלום כמו שנאמר וגם כל העם הזה על מקומו יבא בשלום:

אמרו ישראל כו' רבון העולם כו'. מפרש הכא באופן אחר. ועוז מלך עם היות שהעוז והגבורה ביד ה' לכלות המכחישי השם כרגע. אף עפ"כ הוא מאריך להם. לפי שמשפט אהב. והיינו כ"ז שלא נתמלא סאתם אינו רוצה להעביר את הדין. וזהו משפט וצדקה ביעקב אתה עשית כלו' שעושה המשפט ביעקב שאינו פודאם מהגלות. והצדקה עושה עם העכו"ם שמאריך להם:

עד שתגיע עונתן ליבצר. כלו' שעדיין לא נתמלא סאתם:

שנא' ביום ההוא כרם חמר ענו לה. וכלום קוטף אדם את כרמו קודם שיתבשל כו'. כלו' שאף שישראל חפצים שתחיש הגאולה איך שתהיה. ה' אינו עושה כן כי הקוטף כרמו קודם הבישול אף שהוטב בעיני זה ומתפייס בחומץ ויזמר עליו. מ"מ לא יענו אחורי בשיר האנשים הרואים זאת. שאין אומרים שירה אלא על היין. וכן רוצה ה' שתהיה הגאולה בעת הראוי שתהיה השמחה שלימה לדעת הכל:

שנא' על אדום אשליך נעלי אני פותח לכם כו'. מרומז בסוף המקרא עלי פלשת התרועעי. והתרועעי היינו תרועת קול שיר שיענו אחריו שכן הוא דרך המזמרים על היין בכנופיא. זה פותח וזה עונה. וזה מכוון למקרא דכרם חמר ענו לה:

אשליך נעלי מנעל שלי אשליך מעל רגלי ואדרוך אותם כדורך ענבים בגת (מת"כ):

כוסות הרבה ד' כוסות התרעלה שה' משקה אותם כדלעיל בב"ר פ"ח:

אם בא אדם להביט בהם ע' ביפ"ת שכתב שהנכון להגיה אם באתי להביט. וכן הגיה הא"א. ופירושו אם ה' יסתכל במעשיהם מיד היה מכלה אותם אלא שמאריך אפו להם:

אלא חמה אין לי כשם כו'. כלו' אע"פ שהם עושים שלא כהוגן להתמלאות על בני חמה ולעשות שלא כדין. לא אעשה גם אני שלא כהוגן להשחיתם בשטף אף שלא להשגיח בדין אלא אני מתין עד שתמלא סאתם:

והחמה שלי קמפרש חמה אין לי בלשון תמיה וכי החמה אינה שלי ואיך אתם מתמלאים משלי על שלי. ולכן באש עברתי אני אומר מי יתננה שמיר ושית להנקם מהם כרגע. אבל מה אעשה שאני מתעכב עד בא עתה. והיינו או יחזיק במעוזי כדבסמוך:

ורבנין אמרין אמר להם הקב"ה לישראל אם משנה אני מדה"ד כו' רבנין הוסיפו עוד טעם אחר שמלבד טענת הבישול הנזכר השיב עוד מפני מדה"ד מטעם שיש להם זכיות כבוד אב ואם דעשו ושמירת ז' מצות ב"נ וכדומה. ולענין זה מייתי אסמכתא ממקרא זה אם שנותי ברק חרבי וגו' אשיב נקם לצרי ולמשנאי אשלם. והאי קרא בישראל מיירי שמבטיח להם הקב"ה שיתקיימו. ונקם ישיב לצריו היינו העכו"ם כדאי' במכילתא. ולא כמ"ד שהוא נא' על ישראל:

וכן הוא אומר או יחזק כו'. פי' וכה"א שלא יעבור הקב"ה על דינם וכמו שפי' לעיל:

ואין מעוזי אלא דין דמעוזי רמז לדין דילפינן בגז"ש מה התם אשכחן משפט גב עוז ה"נ מעוזי דהכא עוז ומשפט קאמר:

פסקה ב

שלא יהיו פוסעים פסיעות גסות. והיינו אשר לא תגלה ערותך עליו שהפסיעה גסה קרוי גלוי ערוה וכמ"ש רש"י בחומש הרחבת הפסיעות קרוב לגלוי ערה הוא ואתה נוהג במזבח מנהג בזיון:

שלא יפסיעו פסיעות גסות בדין. כלו' שלא ימהרו לפסוק הדין אלא יהיו מתונים וידקדקו בכל דקדוק שאפשר:

פסקה ג

בכ"מ שכתוב ואלה כו' וע' מ"ש בב"ר פ' י"ב:

והיה מסתכל בהם האי הסתכלות הוא במחשבה ולא מעשה כי לא יפול לומר על השי"ת שברא ואח"כ נסתכל בהם והחריבן (ת"נ). וע' מ"ש בב"ר פ"ג:

כיון שראה שמים וארץ אלו ערבו לפניו כו'. ולפ"ז אין פירוש תולדות בריות אחרות של שמים וארץ. אבל פירושו חידוש ובריאת שמים וארץ עצמם כמו בטרם הרים יולדו:

ומה פסל שדורו של אנוש ודור המבול וקינן. מה מה שהסמיך דורו של מבול לדורו של אנוש. ולא הסמיכן כסדר תולדותם אנוש קינן מבול. משום שפסל דור אנוש ומבול לא אצטריך כי פסולתם כתוב בהדיא בתורה על כן הסמיך אנוש ומבול להורות שכשם שבאלו מבואר פסלותם כן דורו של קינן וחביריו שהיו ביניהם. ואע"ג שבדורות האמצעיים היו כמה צדיקים כגון חנוך מתושלח. רוב הדור היו רשעים:

לפיכך אמר בני יפת כו'. כלו' לפי שאלו היו חשובים פירש הכתוב תולדותיהם ושמות הבנים אשר הולידו. משא"כ בדורות הראשונים. שלא פירש הכתוב שמות הבנים שהולידו קינן וחביריו לפי שלא היו חשובים להפרש (יפ"ת):

רשעים היו כיוצא בהם בראשונים דידעינן בהו שהיו רשעים משמותיהם. דזמר שמזמרין לעכו"ם יקשן שמקישין לפני עכו"ם כדלעיל בב"ר. וכן תולדות ישמעאל היו רשעים. משא"כ ישמעאל עצמו עשה תשובה לסוף ימיו כדדרשו חז"ל בשיבה טובה בשרו שישמעאל יעשה תשובה בימיו (ת"נ):

זה עשו ובניו שהיו רשעים כבני ישמעאל כדלעיל:

הואיל ואין כתוב אלה ואלה. כלו' אילו הוה כתיב עוד משום יעקב ובניו לחודיה בשום מקום אלה. לא הוה קשה לן מה שנכללו כאן במאמר ואלה יעקב ועשיו. דה"א דמשום עשו ובניו לחודיה נקט ליה. דהא גלי לן במקום אחר על יעקב ובניו. אבל השתא דלא כתיב רק פעם א' ואלה על כרחין גם יעקב בכלל:

ובימיו הקב"ה מבליע המות שעל ידו נחסרו ו' דברים כדאי' בב"ר:

ולכך תולדות יצחק חסר פי' שלא תקשה לפי זה למה אלה תולדות פרץ מלא ולא אלה תולדות יצחק שהיה אב הראשון שנא' בו אלה תולדות וממנו נמשך תולדות משיח. אלא בשביל יעקב להוציאו מכלל הרשעים (ת"נ):

אלו שכתב למעלה בני ראובן כו'. ר"ל משום דבואלה שמות בני ישראל חשב יוסף ובניו. לכן הוצרך לאשמועינן דהוו צדיקים ככל השבעים נפש הנזכרים לעיל בפ' ויגש. משום דסד"א כיון דהוא מלך לא עמד הוא ובניו בצדקם:

ואלה תולדות אהרן וגו' וימת נדב ואביהוא לפני ה' בהקריבם אש זרה. וסד"א דחוטאים היו. להכי כתיב ואלה תולדות אהרן להקיש לראשונים. מה הראשונים והם משה ואהרן צדיקים. אף נדב ואביהוא צדיקים. אף שמתו בהקריבם אש זרה. צדיקים גדולים היו. ולא מתו אלא לקדש בהם את המשכן כמשחז"ל:

מה שכתוב למעלה שם לו חק ומשפט. פי' מה אותם נאמרו במרה אף אלו נאמרו במרה. ואע"פ שכל המצות נאמרו בסיני. לא קשה שניתנו בסיני (יפ"ת):

חק ומשפט ואתי כמ"ד דינים במרה איפקוד:

מה כתיב למעלה ושפטו את העם בכל עת. והא דלא הביא פסוק המוקדם וישב ומשה לשפוט את העם. משום דהתם לא היה הדין מתוקן עדיין עד שאמר יתרו ואתה תחזה עי"ז היו יכולים לשפוט את העם בכל עת ובכל רגע. משא"כ בלא עצת יתרו לא היה יכול לדון אלא מידי שבת בשבתו כתקנת עזרא:

משל למטרונא משום שהמשפטים הם מישרים לתיקון הקיבוץ המדיני אשר יחי' בהם לז"א שהם כזיין השומר למטרונה מלפניה ומלאחריה וכן המשפטים הם לצורך קיום התורה:

הזין אנשי חיל עם כלי זיין:

התורה אמרה דכל סימן ח' דמשלי היא מאמר התורה:

אהלך בדרכן של עושה צדקה. כאמר חז"ל בפ"ק דב"ב כל הרגיל לעשות צדקה הויין לו בנים בעלי חכמה בעלי אגדה בעלי עושר כו' ונלמד שם מפסוקים:

בתוך נתיבות משפט. סיפא דקרא דבאורח צדקה אהלך הוא:

שנא' שם שם לו חק ומשפט. ולעיל אמר פסוק ושפטו את העם בכל עת. אפשר דמדרש זה סובר שלאחר מתו תורה בא ולא נא' פסוק ושפטו קודם מ"ת. ולכן הוצרך להביא פסוק שם שם לו חק ומשפט (ת"נ):

ג' דברים נתן כו' דאשר תלמדם מבעי ליה דלשון תשים משמע שהוא ערכן וסדר ותיקנן. ובאמת הוא לא עשה כלום אלא שלימדן לבד:

וישראל והתורה והדינים. פליג אהא דלקמן במדב"ר פ' י"ג דמני תורה דינים ומשכן:

התורה והדינים אע"ג דדינים מכלל התורה חשיב להו בתרתי. משום שעיקר התורה להשלמת הנפש. והמשפטים לתיקון הקבוץ המדני אשר יחיה בהם:

פסקה ד

ישראל כמה נצטער עליהם. שהתפלל עליהם כמה תפלות בכל עת שחטאו:

ויזכור ימי עולם משה עמו. דאע"ג דעמו קאי להקב"ה ולא עם משה. מ"מ כיון דרי לישראל משה משמע שהם שלו שע"כ נקראים בשמו:

התורה נשא' כו' נתינת נפשו על התורה הוא מה שעלה בשבילה לרום ולחם לא אכל ומים לא שתה:

הדינים נתינת נפשו על הדינים הוא מה שכתוב וישב לשפוט את העם מבקר ועד ערב:

אשר תשים לפניהם משמע כאילו הוא המשים אותם:

נתנה נפשה על ישראל. שישבה בצום ותענית ג' ימים וג' לילות. ובאה אל המלך בלא קריאתו:

ולבקש מלפניו על עמה. שהכי אמר מרדכי אם תשתדל בזה תזכה שיקראו על שמך ולפי שכן עשתה בוודאי שנקראו על שמה כמאמר מרדכי:

פסקה ה

בא וראה כמה משובחת פרשה זו. דוי"ו דואלה לרבויי אתה שמלבד רבוי פרשיותיה. רבוי אזהרותיה. ר"ל שמלבד פשטי הדינים שהם הפרשיות יש בהם רמז אזהרות שהקב"ה מזהיר לישראל. והרבוי הוא שבח הפרשה. וקאמר ומה ענין אלו לאלו כו' אני קניתי אתכם כו' שלא בראתי את העולם כו' בת אחת היתה לי כו'. שנמצא שמזהירנו בכי תקנה באמונת החדוש ושהוא הוציאנו ממצרים. ובכי ימכור כו' מזהירנו בכבוד התורה. ובמכה אביו ואמו מזהירנו בכבוד ה' ותורתו. ושאם בטלו המצות כאילו מקללים אב ואם כו' ומסכים לזה הביא ג"כ דברי ר"י דקאמר דבכי יגנוב איש שור רמוז ענין העגל. ודברי ר"י דקאמר דבהאזהרות אלמנה ויתום רמז לישראל:

ומה ענין אלו לאלו. דמכה אביו ומקללו לאו מענין דין אדם וחבירו נינהו אלא ממה שבין אדם למקום. כי ה' מקפיד בכבודם ואין חיובו משום תביעת אביו. דאפי' לא יתבע. ב"ד ממיתין אותו כמחלל שבת ועובד כו"ם:

אני קניתי אתכם במצריםם בעשר מכות שהבאתי. כצ"ל. וטעם הקנין במכות מבואר לקמן בויק"ר פ"ב עי"ש. וקנין זה נרמז כאן באומר כי תקנה כמו שאני קניתיך במצרים בעשר מכות שהבאתי שנא' נפלאים מעשיך כו' לעיל מיניה כתיב כי אתה קנית כליותי תסוכני בבטן אמי. וה"ק כי אתה קניתנו כמו כשתסוכני בבטן אמי עתה כשהיו נפלאים מעשיך דהיינו במצרים. וכוונת המאמר אחר שה' קנאנו וחייבים אנו במצותיו. אנו חייבים לקיים מצותו שציונו שינוח העבד בשביעי רמז למנוחתנו בשביעי כדלקמן בפירקין. ופירושו כשם שאתם מצווין על השבת זכר ליצ"מ כדכתיב ביה וזכרת כי עבד היית בא"מ. כן אתם מצווין בחירות העבד זכר ליצ"מ. ובהכי א"ש ענין זה לזה. כי במצות העבד ומאמר כי תקנה נרמז עול מלכות שמים שקנאנו במצרים וברא העולם בששת ימים. ובכי ימכור איש את בתו רמז כבוד התורה. ומענין זה ג"כ מכה אביו ואמו שרומז לעשרת השבטים שמרדו בהקב"ה ובמצותיו ונחשב להם כמקללים אב ואם כדלקמן כדקאמר רבי שמואל:

כשם שאתם מצווים ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות (כן) לא תעבוד באחיך. כצ"ל (יפ"ת):

בת אחת טעם כנוי התורה בבת לחביבות כדלקמן פ' ל"ג וע' בספר כד הקמח אות אמונה מאמר זה בנוסח אחר:

עלית למרום שבית שבי. בזה מביא ראיה שממנו היא נשבית. ולכן נקראת אמה. ואמר עליה לא תצא כצאת העבדים וגו':

וכן דוד משבח הללויה כי טוב זמרה אלהינו. וסיפיה דמזמור מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל. אלמא דצריך להודות על נתינת התורה. וזה לפי שהיא כשבויה אצלינו (יפ"ת):

הזהיר הקב"ה קל בחמור. כלו' שהאזהרות כפולות קל עם חמור יחדיו. שהפשט אזהרה על דבר קל. והנסתר לדבר חמור. ומביא לדוגמא כגון מכה אביו ואמו שהפשט דבר קל בבחינת הנסתר שהוא רמז לעשרת השבטים שהקלו בכבוד אב שהוא הקב"ה. ומפני שעונש עשרת השבטים לא היתה במיתה כדכתיב הכא מות יומת אלא גלות. לה"ק דה"נ רומז שעבוד בסמיכות מכה אביו ומקלל לדין העבדים הנזכר. וכצאת העבדים פי' עבדים כנעניים ומהא ילפינן בסמיכות:

משל למלך כו' ופי' כשם שבטלתם שלי כו' כי כאשר פרקתם עול מוראי הראוי עליכם גם אני אפרוק עול הפחותים הנכנעים לכם שיתקוממו עליכם והוא שילוח הזבוב שהוא דרך משל לעם בזוז ושסוי. וכן היה סנחריב. ולכן קראו ה' זבוב כי מתחלה היה נבזה ושוב נתעלה על ישראל:

דיוטגמאות פי' בל"י פתגם המלך ופתשגן הדת (מוסף הערוך). הנמשל בזה עשרת הדברות שעל כלם עברו ישראל כדאי' בילקוט איכה:

לזבוב זה סנחריב כדכתיב בסיפיה דקרא ולדבורה אשר בארץ אשור:

פסקה ו

והיא מגודלת בסיני צ"ל והיא מגדלתך בסיני (ידי משה) ופי' שמביא ראיה למה נקראת התורה אמך. לפי שהיה מגדלתך בסיני. כי ששם באו לכלל אנשים. וזה שאמ' בדרך חכמה הוריתיך מלשון הריון כאילו ע"י החכמה נולדו. ולכן תקרא החכמה אמם. והתו"נ מגיה והוא מגדלתך כאם זו שמגדלת בניה. ומביא ראי' מפסוק בדרך חכמה הוריתיך הדרכתיך במעגלי יושר. הרי שהתורה מדרכת ומגדלת את האדם לטובה כאם זו שמדרכת את בניה לילך בדרך הטוב והישר עכ"ל:

בא וראה כמה צוה הקב"ה. זה לתת טעם למה יקרא ה' אב והתורה אם לפי שאזהרותיהם מדוקדקות לטוב להם שלא יוכשלו כלל. והביא ראיה מאחד מהדינים והוא כי ינצו אנשים שצותה התורה בלא יהיה אסון לשלם ממון. שאף שלכאורה היה לפוטרו מממון אחר שלא ראה הנפל אור. מ"מ קנסה התורה עליו כדי שיזהרו טפי מכל לתא דש"ד. וזו היא החבה:

שנא' בנים אתם ולא המלאכים כדאמרן בנ"נ שאמר רביעא דמי לבר אלהין ובא מלאך וסטרו על פיו. הרי שישראל חביבים יותר ממלאכים:

וכן דוד אומר כו' מפרש אל נושא לשון נשיאות ומעלה. כי לנשאם על המלאכים נתן להם המצות. ונוקם על עלילותם כדי שיזהרו ולא יכשלו. ולא משנאה העמיסם במצות (יפ"ת):

פסקה ז

לפי ששור גנבנו כו' בפי' היפ"ת ששור גנבנו ועשינו כו' פי' שנסתכלנו במרכבה כשירד ה' לסיני ושמטנו פני שור וברנו לנו לעשות מסכה כתבניתו. וכדאי' לעיל פ"ג ולקמן פר' מ"ב ע"ש:

שמתו תחתיו אבותינו במדבר רז למשה אהרן ומרים נדב ואביהוא. או הכוונה על דור המדבר כולו שנא' עליהם וחומשים עלו ב"י ורבינו בחיי פי' שקבלו עליהם ה' עונשים הריגה בסייף ע"י בני לוי. מגפה ע"י הקב"ה. הוראת פנים ע"י משה שנתכוין לבודקן כסוטות ע"י המים. חורבן בהמ"ק. וזכרון לדורות:

וארבע צאן כו'. משל לשנים כו'. והנכון כגירסת הספרים ישנים ומדוייקים. וכצ"ל. וארבע צאן תחת השה שגנבנו ליוסף עשינו ת' שנה משועבדים במצרים וד"מ שמלכו בנו. משל לשנים שעלו לבימה כו' לכ"כ ה' בקר וגו'. ד"א למה בשור נותן ה' כו' שהוא מוציאו בפרהסיא. וכן גרס הרבינו בחיי. ופי' זריקת האבן באקונין הוא רומז לעשיית העגל לפי מה שפירשנו ששמטו פני השור שבמרכבה והוא האיקונין של מלך. ומכירת בנו של מלך הוא יוסף שוודאי יאות לקרותו בן המלך מה"מ הקב"ה. ופי' משלם ד' מאות לרבו ר"ל לרבו שמכרו לו לעבד לפדותו ממנו בסך רב:

שגנבנו ליוסף עשינו ד' מאות כו'. שזה ג"כ ארבע צאן תחת השה שישראל נקראו צאן כדכתיב ואתנה צאני. וכתיב שה פזורה ישראל. ולכן אף שיוסף נקרא ג"כ שור הקלו עליהם ולא חייבם אלא על שם שה. והא דקאמר ד' מאות שנה אע"ג דלא היו במצרים אלא רד"ו הוא משום ששיעבדו המצרים בישראל גם בלילה כדאי' בתנחומא סדר ויצא סימן ט' ובב"ר פ' כ"ז סי' ב' לכן נחשב גם הלילות לימים. ולכן אמר עשינו ד' מאות כו':

באיקונין פי' בצורת המלך:

קטפורס פי' בל"י מכות גדולות ועצומות (מוסיף הערוך) לפי שחטאו מפורסם שהכל ראו כשרגם איקונין של מלך. משא"כ כשמכר בנו:

פסקה ח

אמר דוד ואל תבא במשפט את עבדך כי לא יצדק לפניך כל חי שלפי שבאר לעיל ממשפט הארבעה וחמשה שהמה בדקדוק גדול וביושר לפי ערך וידיעת הקב"ה. לכן בקש אל תבא במשפט וגו' שלא יביאנו כלל במשפט. כי לא יצדק לפניך כל חי. כי קשים מאד לעמוד בהם ולקבלם באהבה. אבל בת"נ כתב יותר נראה שפסוק זה שייך לקמן סי' ח' למאמר שפטני ה' כצדקי:

למה אהב כו' כדכתיב שמוע אשמע צעקתו. משמע בין כדין בין שלא כדין:

שנא' אבי יתומים ודיין אלמנות. ר"ל שאלו אין להם למי שיתלו עיניהם להיות להם לאב ודיין אלא הקב"ה:

משל לבת מלכים כו' מסכים למ"ש לעיל שיש במשפטים אלו רמז זולת הפשט. קאמר שהנרמז במצות אלמנה ויתום כאן על עלבונם של ישראל שהם כיתומים ואלמנות שעם היות שגלו ישראל בחטאם מ"מ ה' ינקם ממצעריהם:

שסרחה על אביה וטרפה והיה לה בנים והשליכה אותם עליו. כצ"ל (יפ"ת) על כי אין להם גואל זולתו כי אין להם אב שיטפל בהם. והיא שהיא אמם מטורפת ועזבה ואין לאל ידה ליטפל בהם. וכן ישראל שנא' יתומים היינו וגו' כלו' שאין להם גואל זולתו:

שנא' זאת מנוחתי מרישא דקרא כי בחר ה' בציון דייק:

וכיון שחטאו טרפה פי' שטרפה לציון מהשגחתו. על שהיא גרמה לישראל שיחטאו שהשפיעה להם רב טוב ע"ד וישמן ישורון ויבעט:

שנא' יתומים היינו ואין אב. כלו' ממשמע שנא' יתומים היינו איני יודע שאין אב. ועוד אמותינו כאלמנות כתיב ולא אמר אלמנות. אלא פי' הפסוק יתומים היינו ואין אב לדיוקא אין אב למטה אבל יש לנו אב למעלה בשמים. וכן אמותינו כאלמנות ולא אלמנות ממש מצד שעיניהם תלויות לאביהם שבשמים (תו"נ):

ושכנתי בתוך ירושלים. קרי ביה ושכינתי. שתשוב שכינתו לתוכה כבתחלה:

וכן דוד אומר שובה ה' את שביתנו. מפרש שובה ה' חזרת השכינה עצמה מגלות. ואפשר דשביתנו נמי דריש על השכינה שהיא שבויה עמנו:

פסקה ט

הה"ד מגיד דבריו כו'. משום אשר תשים לפניהם דבעי לפרש אשר תסדר לפניהם מייתי דרשת מגיד דבריו ליעקב וגו' וכדדריש בסוף סימן זה. ואגב דמייתי קרא מפרש ליה:

אלו הדברות מדחילק הכתוב בין דבריו וחקיו ומשפטיו ש"מ דמילתא אחריתי הוא. וקאי אעשרת הדברות (תו"נ):

לפי שאין מדותיו כו' כוונתו לתרץ למה שאמר דבריו חקיו ומשפטיו. ולא נא' דברים וחקים ומשפטים (תו"נ):

מה שהוא עושה אמר כו'. לכך נאמר דבריו חקיו ומשפטיו. מפני שהוא עושה אותם. וזהו שאנו אומרים בברכת המצות אשר קדשנו במצותיו. ודו"ק:

למה אינו משמר את השבת. בענין הטלטול וההוצאה מרושת לרשות. היינו שמעלה עננים ומוריד גשמים מזריח חמה ולבנה מדשן פירות עונה חיות שאין בכל אלה מלאכת מעשה אלא הוצאת דבר מרשות לרשות. שהעננים יעלו מהארץ למעלה. והגשמים ירדו מלמעלה למטה. ומהאורות יתנועעו מצד זה אל צד זה וע"י זה ידושנו הפירות ממילא. ועונה חיות להוציא העובר ממקומו לאויר העולם. וע"ז השיבו לו שפיר מדין החצר שהיא התשובה הנאותה:

ואפי' אדם עובר כו' פי' אפי' מי שיצא חוץ לתחום בעבירה רשאי לטלטל בד' אמותיו והיינו כמלא קומתו של אדם. א"נ אפי' המטלטל במקום שיש עבירה כגון רשות הרבים יכול לטחטל מלא קומתו דהיינו ד' אמות. וא"כ מלבד מה שהעולם כחצרו אפי' יהיה בהדרגת ר"ה מ"מ אחר שהוא מלא כל העולם נמצא שאינו מטלטל חוץ לארבע אמותיו:

משל למלך שהיה לו פרדס כו'. ענין המשל שכמו שהמלך לא מסר הפרדס לזולתו לפי שלא ישמרוהו כמותו אלא יקצצו בניטעותיו עד שבאו בניו לפרקן והזהירם שישמרוהו כמותו. כן לא נתן ה' התורה שישתעשעו בה אלא לישראל לפי שלא ישמרוה כמותם ויפרצו גדרה. וז"ש שכיון שעמדו ישראל ואמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע כו' כי הכנתם וחפצם לקיימה גרם ליתנה להם. וכן ה' שמר את התורה ולא הפיל דבר אחד. וז"ש אומן שהיה מתנהג על ידה כפדגוג:

ואהיה אצלו אמון כו'. וס"ד ואהיה שעשועים יום יום וילפינן מזה בב"ר פ"א דאלפים שנה קדמה תורה לעולם:

לא נתתיה לא' מן העכו"ם. ר"ל שלא כפה עליהם ההר כגיגית להכריחם כמו שעשה לישראל:

ליעקב שבחרו ר"ל לישראל שבחרם על שאמרו נעשה ונשמע שהכנתם וחפצם לקיימה גרם ליתנה להם כמו שכתבתי לעיל:

לאדם ו' מצות ע' מ"ש בתנחומא סדר יתרו סי' ג':

לנח א' אבר מן החי:

לאברהם ח' מילה:

ליעקב ט' גיד הנשה:

משל למלך שהיה לפניו שלחן כו'. ס"ל שנתן הקב"ה תורה לישראל מפני חבת ה' לישראל:

משל למלך שיצא למלחמה כו'. לדעת זה יש הפרש במצות שנצטוו ישראל לשל ב"נ מלבד ההפרש בכמות ההפרש באיכות. ולזה אמר מצות גולמות פי' כגולמא כלי בלי תיקון:

פסקה י

מהו אלה בא וראה כו'. שקאי אלמעלה וי"ו מוסיף על ענין ראשון. ובא להוסיף על מה שהיה שר ושופט על ישראל מעצמו כי עוד יוסיף בזה ע"י המשפטים:

שחיסרו אותו מכבודו. ואפשר שצ"ל שחיסדו. פי' שגידפו. ע"ד חסד הוא:

מי ששמך כו' פי' מי הכניסך ומי קראך שתכניס עצמך לידרש ללא שאלתך. אמנם הקב"ה ראה שהכניס עצמו בזה מצד יושר לבבו כי הבט אל עמל לא יוכל ולכן נתן נפשו על המשפט. לכן זיכהו שינתנו על ידו המשפטים כדי שיקראו על שמו כדלעיל:

ד"א ואלה המשפטים לפי ששמע כו' שמאחר שהוא מינה אחרים לשפוט את ישראל ולהקל מעליו. לכך נא' לו שהוא מחויב ללמד את העם דעת. ובפרט שהוא שינה בעצת יתרו שאמר ד' מידות והוא לא מצא אלא אחד ואפ"ה מינה אותם. ולכך הוצרך להביא זה המדרש באריכות (תו"נ):

לך אתה ולמדם שנא' ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם דייק:

פסקה יא

ויהי ביום השלישי. צ"ל כגירסת הספרים ישנים שנא' ואלה המשפטים. ד"א ואלה המשפטים הה"ד ויהי ביום השלישי כו' הה"ד מבקר לערב יוכתו משל כו' ורוצה לדרוש מלות אשר תשים מלשון סידור והרגל בידיעת משפטי השם וכמ"ש בסמוך אימתי עד שלא סדר לפניו את המשפטים. ומבאר בזה הכתוב מבקר לערב יוכתו כו' וה"פ מבלי משים מבקר לערב היינו מפני שאין מסודר להם דרכי המשפטים והעונשים של הקב"ה. יוכתו ולנצח יאבדו כו':

משל לאחד שירד למקמא. פי' המת"כ בשם הערוך למלאכה. מלאכת רעהו ת"י מקמתא דחבריה. אבל המעריך מפרשו שכן נקרא מקום המשפט בל' ערבי מקמא. וכן מוכח כאן שמדבר בענין המשפט. ומה ענין למלאכה לכאן. ואולי פירשו הערוך ובעל מת"כ הנמשך אחריו כן מפני מלת אומן הסמוכה למלת מקמא שפי' אומן הוא בעל מלאכה על הרוב. אבל באמת פי' אומן כל היודע ובקי באיזה דבר יהיה מלאכה או לימוד או חכמה:

ומחזיק בדין פי' מעכב מדה"ד שלא תשלוט לפי שלא היו ראוים. ודוד לא היה בקי בזה שאמר שפטני ה' בחשבו שאין פחד ממה"ד שכפי הנראה היה צדיק. כי לא ידע מעומק הדין. וכשנדבק ולא נמצא לפי עומק הדין לקה. ומי גרם לו זה. שלא היה מי שילמדנו שאין הדין כפי הנראה. כי המשפט לאלהים. ואע"פ שמשה סדר המשפטים. לא היה מי שמסדרם לדוד כהוגן. ואפשר דקאי על אותו מעשה שנשא את הארון בעגלה. וטעה בתורה כדאיתא לקמן בסוף הפרשה לא היה לו לדוד מי שילמדנו עד שלמדו אחיתופל. ולקה שמת עוזא ע"י זה. וכל זה אירע לו ע"י שלא סידר לפניו את המשפטים של התורה:

התחיל צווח ואל תבא במשפט את עבדך. כי לא יצדק לפניו כל חי:

ד"א ואלה המשפטים מהו מבלי משים כו'. רוצה לפרש אשר תשים ומבלי משים על חוזק דיני ומשפטי השם והפלגתם. כי משפטיו הם קשים מאד כי אף על הרהור ודבר קל האדם נלכד ביום הדין ע"ד וסביביו נשערה מאד. ולכן הביא מאיוב שאמר מי יתן ידעתי ואמצאהו כי היה מטיח דברים ולא ידע עונש המהרהר אחר משפטי ה' עד שהבין ממה שדקדק עם חסידיו ואז נתיירא כי גם הוא במשפט יבא על הרהורו ודבורו. והמשיל הדבר לשכור שבשכרותו היה מזלזל בכבודו של מלך. ועכ"ז בראותו קושי דינו חזר בו. ולכן אמר איוב מבלי משים כלו' מבלי הבין חומר וקושי הדין לנצח יאבדו בחטאם שפעמים ידמה שאיהנו חוטא בהרהורו ודבורו והוא נאבד עי"ז:

משל לבריון פי' איש אלים ופריץ שהיה שכור. בעט בפלקי פי' הרס הבית האסורים. בית האסורים בל' יוני פלקי. אבל בל' ישמעאל הסדן שכובלין בו רגלי האדם קורין פלקי (ערוך). וכל הענין הוא שאיוב היה מתרעם על רוע הסדור במשפטי השם בעולמו בענין צדיק ורע לו רשע וטוב לו. כידוע. ושפט מזה שאין ה' משגיח בעולמו כלל אבל עזב את הארץ ביד המערכה השמיימית והמה הכוכבים ומזלות. ולזה המשיל המד' לפלקי פי' לבית האסורים מקום המשפט של המחוייבים בדין. ואמר בעט בפלקי כו' הכוונה שהרס בית האסורים כלו' שאמר שהאסורין תחת המזל הוא בעול כמו שגם הוא א' מהם שהוכיח במכאוב עם כל צדקותיו ויושרו כעדות הכתוב עליו. והוצאת האסורין ר"ל שרצה להוציאם מתחת ממשלתם בכח טענותיו עם שלשת רעיו מקריאתו תגר נגד יסוריו הרבים והתלוננותו במר נפשו עליהם. והתחיל בגלגל היומי שהוא ראש ועיקר המניעים של כל המזלות וז"ש יאבד יום אולד בו כלו' האדם העשוי בצלם אלהים נוח לו שלא נברא אחר שהוא נמסר ביד המזל. והיינו מרגמת האיקונין שנתן דופי בבריאת האדם העשוי בצלם אלהים. ואח"ז הזכיר יתר המזלות באומר יחשכו כוכבי נשפי שמרמז בזה הריסת המאסר והוצאת האסורים וכאמור לעיל:

והוציא איסרין אשר היו אסורים שמה בדרך המלך:

איקונים פי' צורת המלך:

למטרונה פי' למלכה:

אפרכוס שר העיר:

קטריקי ענין עונש:

לקרטום הוא מין ממשלה. והמוסף כתב בלשון יוני דיין:

קרב קיסין למניסטר הקריב העצים והמקלות להכות למניסטר. כי עץ ת"י קיסא:

כיון שראה המלך כו' פי' כיון שראה שהמלך עשה כך:

הלילה ההוא יקחהו אופל כלומר המלאך גבריאל שמו לילה שהוא השלטון. או פי' הלילה ממש והיא השולטת על כל הארץ (תו"נ):

סגר למטרונה והנה מרים כו'. ששם אותה בפילקי שנא' תסגר שבעת ימים מחוץ למחנה:

ותכהין עיניו מראות וס"ל שהיה על צד העונש מאתו יתברך על שנסתכל בשכינה. או בעשו כמשז"ל:

ידוע תדע כו' ס"ל שהיה על צד העונש לאברהם על שאמר במה אדע כמו שאחז"ל:

והוא צולע כו' ס"ל שהיה על צד העונש על שנשא ב' אחיות:

שנא' ואם אמנם שגיתי כו' ואף שאחר זה אמר עוד דברים קשים. זה היה מחמת שלא היה דעתו מיושבת עליו מגודל היסורים:

פסקה יב

הה"ד מגיד דבריו ליעקב. כוונתו לתרץ אשר תשים לפניהם דייקא ולא לפני אחרים:

אמר לו עקילס לאדריינוס המלך הוא אדריינוס שהחריב את ביתר נ"ב שנים אחר חורבן הבית:

רוצה אני להתגייר להיות גר צדק ולהעשות ישראל גמור:

הקטן שבהם יודע כו' ולולי שחפץ ה' בישראל לא גלה להם סוד זה:

לך ולמד תורתן כו' כלו' עיין בתחלה יפה בתורתם קודם שתמול ואם יראה לך בודאי כי אין ספק באמתתה אז תתגייר:

א"ל עקילס כו' איני יכול שא"א להבין סתרי תורה רק לישראל:

פסקה יג

הה"ד מלך במשפט כו' השתא בעי למימר שמ"ש אשר תשים לפי שעל הדין העולם הושם ולכן הביא מלך במשפט יעמיד ארץ. כי דור המבול להעדר המשפט נאבדו ונאמר מבלי משים לנצח יאבדו שקרא הדין משים כי הוא המשים שארית בארץ:

זה הקב"ה וקראו כאן בשם מלך משום דבעי למימר שברא העולם בדין ודרך מלך לעשות משפט כדכתיב ועוז מלך משפט אהב:

כי אלהים שופט אלמא אלהים נזכר על הדין. וזהו דכתיב מלך במשפט יעמיד ארץ כלומר שחדש והקים העולם בדין:

זה אדם מה דרכה של אשה כו'. בא לומר שאדה"ר נקרא תרומה שהיה חלתו ותרומתו של עולם:

זה אדם הראשון שנענש בדין:

ואח"כ נוטלת חלה ונקראת חלה תרומה שנא' ראשית עריסותיכם וגו' כן הוא בב"ר פ' י"ד:

זה יהושפט וכוונת הכתוב שהמלך עם שאין מדרכו לשפוט העם אלא ממנה אחרים. על כל זה הוא המעמיד הארץ במשפט בהזהירו עליו כענין יהושפט. אמנם החכם כי הוא הראוי לשפוט כשיסתלק מן הדין יהרסנה:

זה חכם איש לשון חשיבות הוא. ודרש תרומות לשון קודש איש קודש ע"י תורתו:

שהוא יודע הלכות כי לולי זה טוב לו שלא ליטפל במשפט פן יטעה. וקאמר שהוא יודע הלכות ומדרשות כו' משום דאמר תרומות ולא אמר תרומה משמע שיודע דברים הרבה:

ויתום ואלמנה נקט אלו שעונש עינוי דינם קשה כאומר אם ענה תענה אותו וגו'. ועוד שדבר הכתוב בהווה לפי שאין להם טוענים:

לכך נא' ואיש תרומות כו'. המרים עצמו ומסתלק מן המשפט יהרסנה. והא דתנן החושך עצמו מן הדין פורק ממנו איבה כו'. היינו כשיש אחרים עושי משפט:

אלו דור המבול ר"ל דדרשינן במקום אחר תרומות תרי טמאה. כלו' דבר מועט. וכן עשו דור המבול שלקחו כאו"א תרי או תלתא ממאה כדאי' בב"ר פל"א זה בא ונוטל פחות משוה פרוטה וזה בא ונוטל פחות משוה פרוטה עד מקום שלא יוכלו להוציאו בדין:

ביקש כו' שמאסו ג"כ בארבעה דברים אלו:

ד' דברים כו' שרבוי ההצלחות סבה למרוד בה'. רצה הקב"ה לתקן זה בתת להם היסורין הביאים לאדם לכלל דעת את ה' כאומרו ודרך חיים תוכחות מוסר. ולכפר על חטאתם רצה הקב"ה ליתן להם עבודת הקרבנות שבהם יתקרב האדם לבוראו. והתפלה כי אז ישכילו כי הכל מאת ה' ומידו יבוקש. כי זהו סוד התפלה:

אלו היסורין כי על ידם ה' קרוב להם ע"ד קרוב ה' לנשברי לב (יפ"ת). ואפשר דנלמד מסור שהוא ל' יסורין:

זו תורה כי בה ילמוד דרכי ה' כאומרו והלכת בדרכיו מה הוא חנון אף אתה חנון כו':

ומן הבקר של העה"ב. כדאיתא בחלק שדור המבול אין לו חלק לעה"ב:

תוכן העניינים

עץ יוסף על שמות רבה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה