עץ יוסף על שמות רבה· רבי חנוך זונדל ב"ר יוסף
פרק טו
פסקה א
הה"ד קול דודי כו'. דקשה ליה מאי לכם ראש חדשים דהא לכ"ע נמי הכי הוא שעיקר השנה מניסן שהוא האביב והתחלת חיי השנה לכל העולם. לזה מביא קרא קול דודי כו' וכדמסיים לפיכך נקרא ראשון:
וכל הענין. בפרשיות עד עמכם. עיין בענף:
מה את עושה במקום טמאים. מפני שרבים חפצו שיושיעם משה מהשעבוד ויעמידם בני חורין במצרים שלא לעזוב ארץ מולדתם. ע"ז אמר שצריכין לצאת למען לא ילמדו מהם לעשות ככל תועבותם:
אשר בשר חמורים בשרם. פי' מדקרא מדמה אותם לחמורים טמאים הם. ומדאמר רעיתי יפתי קא דייק בשביל שאת רעיתי וטהור וקדוש אינו דין שיתעכבו שם שלא ילמדו מעשיהם:
אמרו לפניו. ישראל אמרו כן ולידע את האמת היו מבקשים:
א"ל כבר שלמו. שגילה להם שהמנין מתחיל מיצחק כמ"ש. או שקושי השעבוד השלים הקץ:
שהיה מכוסה. שלא היו נחשבים כי רוב הדור רשעים היו [יפ"ת]:
שנאמר הנצנים נראו בארץ. שהם יציצו ויפרחו במע"ט כמד"א פרי צדיק עץ חיים:
שהיו צדיקים כולם. כדכתיב ויאספו אליו כל בני לוי. וכל ישראל בטלו המילה ושבט לוי קיימוה כדלקמן פ' י"ט. וסיפיה דקרא עת הזמיר הגיע לשון כריתה כדמפרש בחזית הגיע זמנה של ערלה שתזמר פי' שימולו כל ישראל ג"כ:
ד"א הנצנים אלו הכהנים. לשון ויצץ ציץ האמור באהרן שהיה כהן הראשון. ולכן נקראו ילדי כהונה פרחי כהונה ע"ש שהוציא מטה אהרן פרח וציץ. ומפרש ליה עת הזמיר הגיע הגיע זמנה של עכו"ם שלהם שתעקר שהגיע עת עבודת ה' בכהנים:
אלעזר בנו פנחס בנו. לא הזכיר מבני אהרן רק מי שנמשכה ממנו שלשלת הזרע לעבודת בה"מ:
אלו המלכים. מלכי יהודה שהיו הורגים באויביהם. ומפרש הנצנים כמו הנצחנים שהם הנוצחים במלחמה. ומפרש עת הזמיר הגיע על הכרתת אויביהם. ושייך זה ליציאת מצרים על שם שיצאו ממצרים ע"מ שיבנו בהמ"ק ויזבחו זבחים ודוד בנה היסודות ושלמה גמר את הבנין ושאר מלכי בית דוד לרוב היו תמימים עם ה' וחזקו את בדק הבית:
אלו הלוים אסף כו'. מפרש עת הזמיר לשון שירה וזמרה ולהכי מפרש ליה בלוים המזמרים בבית המקדש כגון אסף וזכריהו. ומפרש הנצנים אלו הלוים המנצחים בשיר ולעיל מפרש על שבט לוי שהיו כולם צדיקים במצרים. וכאן דרש על הלוים שהיו משורים ומנצחים במקדש:
שאמרו את השירה. שירת הים:
אמר קול התור. לפי שדרך הצפרים כגון תורים וזולתם להיות משוררים ומצפצפים בניסן. לכן כינה שירת ישראל בזן ההוא לקול התור. ומ"מ מדנקט תור רמיז לאברהם שבזכיתו שמע ה' קולן אף שהיה בהן פסל מיכה:
שהקריב תור וגוזל. נקט אלו שהיו כנגד ישראל כדפרש"י ואת הצפור לא בתר והוא תור וגוזל ורמז לו שישראל יהיו חיים וקיימים:
מה כתיב אחריו התאנה חנטה פגיה. דקאי על ישראל שנמשלו בכמה דוכתין לתאנה ופגיה דהיינו התאנים ר"ל הצדיקים שהם פרי שלה. וסמדר נתנו ריח מפרש בבינונים שאינן פרי עדיין אלא שהענבים ניכרים ונתנו ריח התשובה. ולא חשיב הרשעים מפני שכבר מתו בשלשה ימי אפילה:
אין לכם חדש אחר גדול מזה כו'. ר"ל להכי לדידן חשיב חדש ניסן ראש חדשים מפני חידוש דברים אלו שחשיב בעל המאמר:
ד"א ראשון הוא לכם כו'. דק"ל מאי לכם להכי דריש שהקב"ה כביכול יהיה לכם דהינו לבנות בה"מ וליפרע מעשו. וקרמיז לה הכא לומר שזה יהיה בחדש הראשון ואתיא כרבי יהושע דאמר שבניסן עתידין ליגאל כדאיתא פ"ק דר"ה. וגם למר שבזכות המצות שבחדש הראשון יזכו לדברים אלו שנקראו ראשו. ודע שבפנים המדרש חסר הרבה בכל המדרשים וצריך להיות כמו שהועתק בפנים המדרש שלפנינו ועיין בהמקומות שציינתי ביד יוסף:
ראשון לציון. היינו משיח ועיין ב"ר פ' ס"ג:
פסקה ב
ד"א החדש הזה לכם כו'. דר"ל שקדוש החדש מסורה לכם. ולהכי מייתי מ"ש ה' למלאכי השרת שיסכימו על מעשה ישראל:
אימתי אתה עושה את המועדות. ובודאי ביחוד שואלים על ר"ה ויום הכפורים. לפי שה' ובית דינו יעמדו יחדיו למשפט על בני העולם. לכן אמר שכן כתיב בגזרת עירין פתגמא שהמאורעות הבאות על האדם נגזרים בר"ה במעמד המלאכים:
לאל גומר עלי. מפרש גומר לשון הסכמה ונקט גומר לאשמועינן שאף שפעמים מסכימים שלא לעברו ה' מסכים להסכמתם וכדאי' בירוש' דפ"ק דר"ה:
אתם בין בזמנן כו'. וכדאמר בפ"ב דר"ה הרי הוא אומר אתם אתם אתם ג' פעמים אתם אפילו שוגגין אתם אפילו מועטין אתם אפילו מזידין כי לאהבת ה' אותנו מסר בידינו הקביעות כאשר יעשה ב"ד שבזמן:
עשה ירח למועדים. דמשמע שתהיה הקביעות רק ע"פ הירח אבל חז"ל ברוח קדשם תיקנו דחויים כמו ולא אד"ו ר"ה ומולד זקן כידוע למעברים:
ולא עוד אלא אם בקשתם לעבר השנה. דלא מיבעיא קדוש החדש שלא יהיה החלוף אלא ביום אחד ואם טעו בחדש זה יתקנו בחדש הבא. אלא אפילו בעבור השנה שהשנוי בחדש שלם עם כל זה ה' מסכים עמהם לכך כתיב החדש דמשמע דאפילו עבור השנה דהיינו תוספת חדש שלם:
פסקה ג
ד"א החדש הזה לכם כו'. הוא ט"ס וכך צ"ל ויאמר ה' אל משה ואל אהרן הה"ד כו' ובזה יתיישב כל הדרוש יפה. וע' מ"ש ריש הפ' בענף:
הה"ד אלה שני בני היצהר כו'. דבני היצהר פירושו הראוים לימשח בשמן המשחה כדפי' במכילתא. וכן בבמ"ר פ' י"ד. ולהיות כתר מלכות למשה. או לפי ששימש גם הוא בכהונה גדולה כדלעיל. ושייך על שניהם תואר בני היצהר. ונאמר גם לגבי בנין בית שני להורות שאף שאין כל הדור זכאין זכות הצדיקים שבהם מספיק לזכותם שהרי בגאולת מצרים הספיק זכות משה ואהרן:
שני נזמים בלבד אמר המלך די לה שתנשא לי בשביל שני נזמים אלו בלבד כך. כצ"ל [מת"כ]:
פסקה ד
הה"ד קול דודי כו'. בא לומר דלאו דוקא בזכות משה ואהרן הם נגאלין אלא ה"ה בזכות הצדיקים שהיו ביניהם. ונקט למשה ולאהרן דוגמא לומר דהיינו ב"ד מומחין הדומים להם:
היכן הוא. כלו' כי לא נראה עודנה גאולה שלימה. והשיב להם הנה זה בא מהרה כי מהר יהיה הגאולה:
מהו מדלג על ההרים. סיפיה דקרא קמא הוא:
אין נגאלין לעולם. דלא מבעיא השתא שלא נשלם הקץ אלא אפילו בבוא הקץ אינן נגאלין. דההבטחה היתה על תנאי באם לא ישתנו לריעותא אבל מאחר שנשתנו ונעשו עובדי אלילים ומגדלי בלורית כמעשה ארץ מצרים לא היה הדין נותן לגאול אותם לעולם. וכיון דע"כ צריך להסתכל בזכות אבות לגאלם אז אעשה כן עכשיו:
שנאמר וגם אני שמעתי. וסיפא דקרא ואזכור את בריתי והיינו זכות אבות ובהאי קרא כתיב ביה גאולה בהדיא והוצאתי וגאלתי וגו':
לכך כתיב מדלג על ההרים ואין הרים כו'. וגבעות היינו אמהות. ולא הוצרך לפרש דמובן ממילא:
שנאמר שמעו הרים כו'. מדכתיב והאיתנים מוסדי ארץ דקאי אאבות שנקראו איתנים משכיל לאיתן האזרחי שהוא אברהם. וכן דרשו חכמינו זכרונם לברכה בירח איתנים אאבות. ונקראו מוסדי ארץ על שם שהם נקראו עמודים וקיום העולם ובשבילם נברא גם כן:
שנאמר לך ואספת את זקני ישראל. ואספת למה לי. אלא בא להורות לנו שאסיפה וקבוץ גליות לא היה אלא בזכותן וכמו האספו והקבצו בפ' ויחי דדריש נמי אהאסיפת ארץ מצרים. וממילא מכאן ראיה שהיו זקני סנהדרין בתוך ב"י במצרים:
וכי על ההרים היתה הולכת כו'. בתנחומא גרסי' וכי יש אדם יורד על ההרים והרי עולים על ההרים אלא מהו וירדתי אצל סנהדרין. ונראה שההליכה אצל סנהדרין תכונה בירידה לפי שילכו לשם בהכנעה ושפלות ע"ד שאמרו בהיורד לפני התיבה:
להראות לזקנים שהיא בתולה טהורה. מדכתיב ואבכה על בתולי מפיק שהלכה להראות לזקנים דכיון שהיא בתולה טהורה יש לבקש רחמים עליה:
עשיתי כו'. משום דעיקר יציאת מצרים היה בשביל העבודה ובנין הבית שהעמיד דוד ושלמה ושאר מלכי בית דוד כנזכר לעיל. לכן אמר אם אני מניח כו' היאך ישראל עומדין משום שא"א שיהיו ישראל ועשו תופסים מלכות בזמן אחד כי כשזה קם זה נופל כדאיתא בפ"ק דמגילה. ולכן אמר ואלה המלכים אשר מלכו וגו' לפני מלך מלך לבני ישראל כי במלוך מלך לישראל נסתלקה המלוכה מאדום וקמו בהם אלופים במקום מלכים. והם האלופים הנזכרים בסוף סדר וישלח והראשונים הנזכר למעלה הם שמות תולדות:
שנאמר והנה ארבע מרכבות. שמרמז על ד"מ כדדריש בפסיקתא ובילקוט ע"ש:
פסקה ה
בארץ מצרים ולא במצרים. והיינו חוץ לכרך כדאי' במכילתא:
וכן אמר משה כצאתי כו'. ס"ל דטעם משה היה מפני שהשכינה לא נגלה למשה בתוך כרך של מצרים אלא חוץ לכרך היתה עומדת (מטעם דבחוץ תעמוד). וע"י משה ואהרן שלוחי ב"ד שלמעלה גבה את חובו ועשה כל הנסים הללו. וא"כ כשהיה משה רוצה להתפלל אל המקום היה יוצא חוץ לכרך מקום גילוי השכינה:
שנגלה הקב"ה במקום עכו"ם כו'. היינו במכה אחרונה:
במקום עכו"ם. שמצרים היתה מלאה גלולים ואין תלם שלא היה בו עכו"ם:
ובמקום טנופת. כדכתיב ותבאש כל ארץ מצרים:
ובמקום טומאה. כדמסיים ומצרים מקברים וגו':
לטמא את עצמי א"א. לפי הדין. ולהניח תרומתי א"א. שתטמא ולא אוכל לאכול אותה אחר כך ואיני רוצה לאבדה:
ולא לאבד את תרומתי. צ"ל שנפלה שם באופן שלא נטמאת שלא נגעה ולא האהילה על הקבר. א"נ שהיתה בתוך כלי חרס מוקף צמיד פתיל. אבל הוא א"א שיכנס שם בלתי שיאהיל או יגע בטומאה:
היו בין הקברות. לא האריך להזכיר ג"כ טנופת ועכו"ם שהזכיר לעיל כי די בטומאת מת שהיא העיקר:
שנא' וארד להצילו. דהיינו ירידת השכינה. כי זה נקרא בחינת הורדה כביכול כאילו ירד ממדריגתו להשכין שכינתו במקום ההוא:
שנא' וכפר את מקדש הקדש. מדכתיב כפול מקדש הקדש מפיק דקאי על השכינה. ואף שפסוק זה כתיב מאוחר לפסוק וכפר על הקדש. מ"מ אקדמיה המדרש משום דביה כתיב את מקדש הקדש דמשמע טפי דקאי על השכינה. והא דהביא כלל פסוק וכפר על הקדש. הוא משום דביה כתיב וכפר על הקדש מטומאות בני ישראל דמשמע שכביכול השכינה צריכה כפרה על שנטמאת מטמאות בני ישראל [ת"נ]:
פסקה ו
הה"ד מי זאת הנשקפה כו'. מייתי מהכא סמך שישראל נדמו ללבנה. ומכיון דמייתי ליה דריש ליה הכא. ואף שג"כ נדמו כאן לחמה. מ"מ יותר דומים ללבנה מהטעמים הנזכרים בב"ר פ"ו:
ד' דברים של שבח יש כאן. כמו שחר. כלבנה. כחמה. איומה כנדגלות:
הילל בן שחר. פי' שהיה מהלל לבן שחר והיא השמש שהשתחוה לה:
וכוין פתיחן לה בעליתה נגד ירושלם. סיפא דקרא הוא וזמנין תלתה ביומא הוא ברך על ברכוהי ומצלא ומודא קדם אלהה. ומה שהביא פסוק ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה שהוא בספר תהלים. משום שהוא מפרש פסוק זה דקאי אזמן תפלת השחר וצהרים וערב. וכדאמרו בפרק אין עומדין וזמנין תלתא ביומא וגו' יכול יהא כוללן בבת אחת כבר מפורש ע"י דוד דכתיב ערב ובקר וצהרים:
ועליו אמר שלמה שוחר טוב יבקש רצון. פי' הצדיק והטוב דהיינו דניאל יבקש להפיק רצון מה' על ישראל. ולפי שלא מצינו שוחר אלא דניאל כדדייקינן מקרא דלעיל מוקמינן האי קרא בדידיה. וכן ומשחרי ימצאונני. ולהכי קמפרש ליה בדניאל ודורו שנמצא להם האלהים בצרתם. היינו בחלום דנ"נ ששחרו לאל בתפלה וכמה שנאמר ורחמין למבעיא וגו':
אני אוהבי אהב וגו'. ומשחרי ימצאונני:
אלא האירו לעולם כשחר. היינו מה שהצילו רבים לקוחים למות בדבר החלום. ובזה נדמו לשחר שהוא האור הבא אחרי החשך. כי המסוכנים היו בחשך:
ועשו לגוים להכיר הקב"ה. ובזה גם כן נדמו לשחר כי העובדי כו"ם בחשכה יתהלכו כי לא ידעו את ה' והאירו להם להכיר לה' בנסים שנעשו לאלו:
וכן דריוש אומר כו'. ואע"פ שזה היה במלכות מדי. עיקרא דמילתא שעליו נאמר כמו שחר היה בימי נבוכדנצר:
אפילו תוך המדינה. ר"ל שאין צ"ל בדרך רחוקה שלא יוכלו ללכת שאפילו שתהיה לבנה אינו נכון ללכת כל דליכא חמה. אלא אפילו תוך המדינה לא יוכל להלוך. ולכן כשהלבנה נראית הכל שמחין אע"פ שאינו אור גדול. מפני שיוכלו ללכת בדרך כבושה וישמחו מצד שיצאו מהחשך. כן היתה אורה ושמחה של אסתר שעם שלא היתה גאולה שלימה כי בגלות היו. מ"מ בבחינת החשך אשר היה בו בגזירה להשמיד להרוג ולאבד שהיו רוצים להמכר לעבדים ולשפחות כשנצלו מזה נהיה להם אורה ושמחה:
כך אסתר אמרה. כי נראה שדרכה להקרא משלשים יום לשלשים יום. ולכן תמהה כי לא נקראת זה שלשים יום. וא"כ דומה היתה ללבנה הנראית משלשים לשלשים. לפיכך יפה כלבנה במלכות מדי. ולא כתיב יפה כחמה. לפי שלא היתה גאולה שלימה ואור גדול אלא רק גאולה מועטת כי בגלות היו. לכן נדמית ללבנה שהיא אורה מועטת נגד אור החמה:
סנדריאוס אם אוליאוס. פי' בית העצה גלוי לשמש ברחוב [מוסף הערוך]:
הכל בורחים ממנו. שלא יוכלו לסבלו שאז יוצא בגבורתו ואי אפשר להסתר ממנו כדלקמן בויק"ר פ' ט"ז:
הכל ברחו ממנה. שבגבורתה כבשה העולם ולא עמד איש בפניה. ובזה דומה לחמה בגבורתה:
וברחו מפניהם האוכלוסין. וא"כ דמו לחמה:
וכן הקב"ה אומר להם כתו אתיכם כו'. אע"ג שאח"ז נאמר יעורו ויעלו הגוים אל עמק יהושפט. וע"כ ביום הדין העתיד מיירי. מ"מ כיון דאין עלייתם וקבוצם ליום הדין למלחמה אין טעם לומר קדשו מלחמה וגו'. ע"כ ס"ל דראש הכתוב במלחמת יון מיירי ולפי שנמסרו גבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים אמר דרך לעג קדשו מלחמה העירו גבורים וגו' לומר שלא תועילם גבורתם ולא קיבוצם כי החלש יאמר גבור אני דהיינו ישראל שהוא חלש יתגבר וגבורת יון וחילו תכנע. וזה אומרו שם הנחת ה' גבוריך. ומ"ש עוד יעורו ויעלו הכוונה לומר כי כל זה יהיה עוד סימן לעתיד שיעורו ויעלו כל הגוים לעמק יהושפט. ושם יכנעו כמו שנכנעו בקבוצם בימי יון:
ואומר כן יאבדו כל אויביך ה' (וגו') ואוהביו כצאת השמש בגבורתו. ור"ל שכמו שנאמר זה על נצוח סיסרא. כן יצדק לומר בנצוח יון. או זה היה תפלת דבורה וברק על דורו של מתתיהו שיפלו אויביהם לפניהם כמו שהיה להם:
לקיים מ"ש ברה כחמה. שלכן אמר ברה שהתה אורה וגבורתה ברור מאד כחמה. שנגאלו לגמרי ונתנו נקמה באויביהם מאד. משא"כ במדי ולכן לא אמר במדי רק יפה כלבנה כי אין שם רק יופי ולא בהירות:
לפי שהיא עומדת. באמונתה להקב"ה אף במלכות שיש לה אימה:
מהו איומה כנדגלות אתה מוצא כו'. הוא כמו דבר אחר. דפלוגתא היא בחזית די"מ כנדגלות כדגלים של מעלה כגון מיכאל כו'. וי"מ אימה של מטה כגון דוכסין ואיפרכין כו' מניין שיש להם אימה שנאמר דחילה ואימתני. כלומר שפי' נדגלות דגלי המוני מלכות אדום. לכן המדרש מעיקרא מפרש לה הכא בדגלי מלכות אדום. והדר מייתי נמי סברת האומר דמיירי בדגלים של מעלה מכיון דמייתי הכא קרא. ולא הוצרך לומר ד"א כי כן נמצא במדרש זה כמה פעמים:
כך אין העולם יכול לעמוד חוץ כו'. שהעולם מתקיים על ידם בדוגמת העולם העליון:
וכן דגלי השמים מלאכים כו'. האריך כאן מפני שלא מצא מקרא מפורש שהמלאכים נקראו דגלים הוכרח ללמוד זה דרך ג"ש שהמלאכים יקראו צבאות וישראל נקראו צבאות. ודגלים הוא ג"כ צבאות כמו שמביא פסוקים על זה. כמו שנקראו ישראל בשם דגלים כן יקראו ג"כ צבאות המלאכים דגלים. ועל כן מה שאמר איומה כנדגלות פירושו דגלי המלאכים [ת"נ]:
שנא' יצאו כל צבאות ה'. והא דלא מביא מיניה וביה מפסוק דגל מחנה וצבאו וגו'. משום דניחא ליה למנקט שישראל נקראו צבאות ה':
ואדון שניהם הקב"ה. כוונתו בזה דקשה לו איך אמר שהמלאכים נקראו צבאות השמים שהרי מצינו שגם הקב"ה נקרא ה' צבאות. לכך אמר שלא נקרא הקב"ה ה' צבאות אלא ע"ש שהוא אדון שני צבאות והוא כוללם יחד [ת"נ]:
ומן המלאכים. לפי שהם עבדיו הקרובים אליו יתברך ע"ד עבדא דמלכא מלכא כן יאות שיתייראו מישראל שגם הם קרובים אליו. ונחית בזה לפירושו דאיומה קאי על ישראל. שישראל יהיו מטילין אימה על כל הארץ כשם שמתייראים מן המלאכים כדיליף בחזית מדכתיב וגובה להם ויראה להם:
שרפים עומדים ממעל לו. הא דלא מייתי מפסוק דלעיל וצבא השמים עומדים כו'. משום דבעי לאתויי שהמלאכים אומרים קק"ק שכתוב ג"כ בהאי פרשתא [ת"נ]:
וישראל אומרים אלהי אברהם. ואף שגם ישראל מקדישין אותו בכל יום. מ"מ קדושה זו אינה אלא סיפור קדושות מלאכים:
לנהר אש שוצאים ממנו. הוא נהר דינור הבא מזיעת החיות שרפי אש:
פסקה ז
ד"א החדש הזה לכם כו'. מפרש החודש לשון חדוש והיינו דמסיים בסמוך הואיל ועשיתי לכם נסים בחדש הזה כו'. ואנב אורחיה נותן טעם למה נעשו הנסים בחדש זה דוקא מפני שהיו בזכות אבות ובניסן נולדו האבות. ומייתי סמך ממ"ש ועבר ה' לנגוף את מצרים בפרשה ולקחתם אגודת אזוב דמשמע דהיה בזכות אבות כדאמר לקמן פ' י"ז והגעתם אל המשקוף בזכות אברהם ואל שתי המזוזות בזכות יצחק ויעקב ומייתי נמי כי מראש צורים אראנו דהיינו אבות:
שמעו הרים את ריב ה'. דהיינו אבות כדלעיל:
מתחלה היה המקום מבקש. נותן טעם לקריאתם הרים. לפי שהוסד העולם על זכותם כבנין המיוסד על הצורים:
כך מתחלה היה העולם מים במים. והיו המים מקלסים להקב"ה. ורצה לברוא את העולם שיקלסו אותו בני אדם כדאיתא בב"ר פ"ה. ואח"כ ראה שיעמדו רשעים ולא די שלא יקלסו אותו אלא שימרדו בו. לכן אמר יחזרו להיות מים כו' [ת"נ]:
עושה עש כסיל וכימה. ט"ס וצ"ל שנא' (עמוס ה׳:ח׳). עושה כימה וכסיל והופך לבקר צלמות הקורא למי הים וישפכם על פני הארץ ה' שמו [מת"כ ויפ"ת]:
האומרים לאל סור ממנו. בדור המבול מיירי קרא:
שנא' נהר יוצק יסודם. שהיסודות נתקלקלו כמ"ש ביום הזה נבקעו כל מעיינות תהום רבה וגו':
כיון שבאו האבות. שזה שנשבע ה' בימי נח שלא להביא מבול לעולם היה בזכות אברהם כמ"ש בב"ר גבי וירח ה' את ריח הניחוח הריחו ריחו של אברהם כו':
כי לה' מצוקי ארץ. פסוק זה מחובר לפסוק להושיב עם נדיבים וכסא כבוד ינחילם הם האבות שהם מרכבה לכסא הכבוד:
כל האותיות מזדווגים. למספר עשר ומספר מאה שהן מספרים חשובים ומספרים כוללים חוץ משני אותיות אלו:
נמצא ה' לעצמה. ב"פ ה' הרי עשרה. וב"פ נ' הרי מאה:
אלא לעצמן מפורשים. דהיינו שאין מזדווגים אלא אלו עם אלו ששומרים יחוס אבותיהם:
לחלל את השבת כו'. נקט שבת ומילה ממצות עשה מפני שהן האותות המפורסמות דרכם להעבירם על אלו יותר מעל אחרים. ונקט עכו"ם ממצות ל"ת שהיא השורש אשר אליה יפנו לסבב את ישראל:
הן עם כלביא יקום. פי' הקב"ה יקום ויתגבר כארי וכלביא לנקום נקמת עמו:
מהיכן אתה למד כו'. פי' מהא דמפרש ואזיל:
הן עם כלביא יקום וגו' לא ישכב עד יאכל טרף. שפי' שעם היותם בבתיהם לא ישכבו בזולת אכילת טרף ושתיית דם חללים כי ה' יפיל דם שונאיהם חללים לפניהם דוגמת שהיה במצרים שהם בבתיהם והוא הרג את המצרים אויביהם:
פסקה ח
משל למלך כו'. מילתא אחריתי היא דדריש החדש הזה לכם שמנינו בו לחדוש בית המקדש שנבנה בחדש זה:
אם אין אתה נותן לי הכסא. פי' בנתינת הכסא יהיו יודעין חיבה יתירה שאתה מחבבני:
וה' אמר המכסה אני מאברהם. ע"ד שאמר לעיל בב"ר פ' מ"ט משל למלך שנתן אוסיא לאוהבו כו':
א"ל אם אין אתה נותן לי כו'. אפשר דרמיז במה שאמר בהר ה' יראה דהיינו ביהמ"ק כדלעיל בב"ר:
ת"ק אמה על ת"ק אמה. במשנה פ"ב דמדות הר הבית היה ת"ק אמה על ת"ק אמה:
ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך. דאי' בזבחים דף קי"ח שרצועה אחת היתה בחלקו של יוסף שמושכת והולכת בגבול בנימין שביהמ"ק בנוי עליו. וזהו ואני נתתי לך שכם אחד כלומר חלק אחד על אחיך שהוא מובלע בגבול אחיך בנימין [ת"נ]:
אלהים דבר בקדשו אעלוזה. עתה שאלהים דבר לי בענין בית מקדשו שנתן לי אעלוזה בו. ואחלקה שכם ר"ל שאשים חלק מיוחד למקדש. ועמק סוכות הוא ג"כ ביהמ"ק כבב"ר פ' נ"ו דהיינו בשלם סוכו. ומה שדרשו ענין זה על אברהם הוא מדכתיב שם לעיל מיניה נתת ליראיך נס להתנוסס. ודרשוהו בב"ר פ' נ"ו בנסיון אברהם:
פסקה ט
משל למלך כו'. מפרש החדש הזה לכם שמרוב שמחת ה' בגאולתנו צוה למנות מניסן להראות אהבתו אותנו כדרך המלך שעשה י"ט וזכר לגאולת בנו:
ועשה שם. עיכב שם:
ועשה שם זמן מרובה. והיה אביו מונה ליום שנשבה בנו. אחר זמן נפדה אותו הבן ועשה לו המלך יום גנוסיא והיה מונה ליום שנפדה בנו. כצ"ל [א"א]:
גנוסיא. יום הולדת תרגומו יום גנוסיא. וכן בלשון יון גנוסיא יום הולדת:
היו מונין לשעבוד. אע"פ שעדיין לא נשתעבדו היו מונין לו שזמנו מתחיל מיום שנולד יצחק כדאיתא בס"ע:
מונין לחדשים. כלומר אע"פ שלשנות העולם אנו מונין מתשרי. מ"מ למנין החדשים אנו קורין ניסן ראשון ותשרי שביעי:
פסקה י
הה"ד ויתן להם ארצות גוים כו'. דריש החדש הזה לכם כל החדושים שעשה במכות מצרים הוא מפני שזה לכם דהיינו התורה שנקראת זה כדכתיב מזה ומזה הם כתובים ומייתי סמך ממ"ש ויתן להם ארצות גוים בעבור ישמרו חקיו.
ואמר הביא האלהים המכות וכו' כלו' שהמכות שהזכיר שם מקמיה ויתן להם ארצות גוים הכל דבק למ"ש בסוף בעבור ישמרו חקיו ולפי שתחלה זכר המכות מתחיל שם בחשך אמר שלח חשך ויחשיך.
התחיל משלשל ויורד כו'. כלומר כולל ומזכיר המכות עד שהוא מגיע להזכרת שמח מצרים בצאתם כלו' כולן היו לתכלית שישראל ישמרו חוקי האלהים בצאתם ממצרים ולבאר זה הזכיר מה שהכחיש פרעה להקב"ה וע"י מכות ברד הודה ואמר ה' הצדיק. וגם ע"י המכות למדו צדק שזה יסוד תורתו:
כך היה פרעה שולט מסוף העולם ועד סופו. שהכל סרו למשמעתו ומביאין לו מנחה:
הנימוסין. ספרי הדתות:
כדלעיל. פרשה ה':
והיה עומד לפני המלך. לבקש על פרנסתו.
ולא הרגיש. המלך בצערו של העני כשנגעה המכה בגופו שבא רעב על הארץ ואפילו למלך לא היה לחם בהרווחה הרגיש ואמר אין קשה כעניות:
ולא הרגיש פרעה. בצרת עמו מה שבקש במכת הצפרדעים העתירו אל ה' היה להפצרת עבדיו. אבל בו לא נגעו המכות בגופו כי ה' רצה בקיומו אבל בברד הרגיש מאד בקולות החזקים המבהילים אותו. וכן באש המתלקחת בתוך הברד:
וכי לא היה הקב"ה יכול להציל כו' במכה ראשונה. פי' שתהיה המכה הראשונה מתמדת ואז ע"כ היה שולח את ישראל כי לא יוכלו לסבול המכה. שלא נתחזק לבו אלא לפי שנסתלקה המכה אחר מספר ימים. ולמה יחפוץ ה' בזה טוב שלא היה נותן לו מקום להרשיע ומשני לקיים משגיא וגו' לפי שהיו חייבים עונש גדול על מה שעבדו בישראל בפרך כדלעיל פ"ה על כן נתן להם ה' מקום שיחזק לבם ולא ישובו עד הכות בהם עשר מכות:
וכתיב מסיר לב ראשי כו'. וסיפא דקרא ויתעם בתוהו לא דרך שמתעם בדרכם:
ומהו כן שאמר ה' הצדיק. שכלפי כפירתו בהקב"ה כאומר בתחלה לא ידעתי את ה' לא ה"ל למימר אלא ה' הוא האלהים אמת וכיוצא:
ואפילו הורד שמה. ה"ג הורד שמה המכה ונכנסת בה כמו לוז כו'. פירוש אע"פ שהתחיל המכה במועט כמו לוז היתה מתפשטת והולכת עד הגבול ושוב לא היתה מגעת בשדה אחר כמו שדרשו חז"ל ותעל הצפרדע צפרדע אחת היתה וממנה נתמלאה הארץ. ואפילו הורד (פי' לשון רידיא) שדה והמכה נכנסת בה:
ולא היתה נוגעת בשדה אחר. וז"ש ה' הצדיק בה' הידיעה שכבר עשה ג"כ צדקות זה במכת הצפרדע שלא נגעו בגבול אחר כדאיתא בסדר וארא:
ועליה נאמר כי כאשר משפטיך לארץ צדק למדו כו'. לכן אמר ה' הצדיק שמשפטיו לארץ בצדק:
משל כו'. אגב מפרש קראי דביני ביני:
שנא' מה יפו פעמיך. שישראל נקראו בת אהובו כדכתיב התם בת נדיב דהיינו אברהם ואברהם נקרא אוהבו שנא' זרע אברהם אוהבי:
לא ידעתי נפשי כו'. שישראל דומים לבת שנתנה פתאום בקרונין של מלך דהינו מרכבות ולכן היתה תמהה בדבר כדפי' בחזית:
וימטר עליהם כעפר שאר. ל"ג ליה כי מאן דכר שמיה הכא. ועוד כי בשליו של פורעניות מדבר:
ויוליכם בתהומות כו'. דבק למ"ש למה היתה כנסת ישראל דומה וכו' ואמר שבמה שה' הוליכם בתהומות דומה למלך המעביר הנערה את הנהר. ובמה שהולך לפניהם יומם דומה לנתנה בקרונין שלו:
הכל בזכות אברהם. פי' כל זה שנזכר במזמור. שבזכות ויבקע עצי עולה נבקע הים. ובזכות שהאכיל למלאכים האכיל הקב"ה ג"כ לישראל כל טוב במדבר. ובזכות ששימש לפניהם תחת העץ זכו בניו לעמוד ענן כדאיתא בב"ר פ' וירא:
פסקה יא
הה"ד אשרי הגוי כו'. השתא דריש החדש הזה לכם שלהיות ישראל חשובים ונבחרים לעצמם והנהגתם מיוחדת מסדר ההנהגה הטבעית לכן כשבחר ביעקב ובניו רצה לייחד להם חדש שיהיו מונין לו מזמן גאולתם שמאז נתפרסמה בחירתן. ושוב אמר טעם למה בחדש הזה משום שבו נולדו יצחק וקבל יעקב הברכות כי זה הועיל להגאל בו:
שנאמר כימי צאתך כו'. משמע שבזמן זה תהיה הגאולה כימים הראשונים. ובפ"ק דר"ה למד מקרא דליל שמורים הוא לה' וע"ש:
ובו נולד יצחק. כדאיתא בפ"ק דר"ה. והא דקאמר שיצחק נולד בו אף שכל האבות נולד בניסן י"ל משום דיצחק נולד ביום יציאת מצרים והוא חג הפסח. וכן אי' בתנחומא סדר בא בט"ו בניסן נולד יצחק:
ובו נעקד. ובזהר ובפסיקתא רבתי פרשה מ' אי' שהעקידה היתה בר"ה. ובפדר"א פ' ל"ט אי' שביום כיפור נעקד:
ובו קבל יעקב הברכות. כן הוא בפדר"א ובתרגום יונתן וקרא ית עשו בריה רבה בארביסר בניסן ואמר ליה ברי הא ליליא דין עילאי משבחין למריה עלמא כו'. ושלכן הביא ב' גדיים אחד לקרבן פסח ואחד לחגיגה:
ואתן אדם תחתיך. שפי' תמורתך כדלעיל בב"ר פ"י:
פסקה יב
לי ולכם היא הגאולה. והזה קאי אהקב"ה שנקרא הנה זה אלהינו זה קוינו לו זה אלי:
אני נפדיתי עמכם. שהשכינה עמהם בגלות כדלקמן. והכוונה בזה מה שאין שמו מתקדש ומתפרסם בעולם כל זמן שישראל בגלות:
שנאמר דברו אל כל עדת בני ישראל. ויקחו להם וגו' הרי הלקיחה בשבילם. ואח"כ כתיב הוא לה' וכתיב זבח פסח הוא לה' שהוא לשם גאולה וגילוי השכינה כביכול. ובסוף הדברים כתיב ועברתי בארץ מצרים וגו' דהיינו שרואה דם הפסח ומכפר עליהם כדמסיים בסמוך. ואגב אורחיה מפרש ואזיל דברו אל כל עדת וגו' שהיו בכאן מעשים מיוחדים לה' ומעשים מיוחדים לישראל:
אפילו מי שהוא עני. ולה"ק כל עדת וגו' לכלול גם העניים ששמחתם שלימה שאין להם הוצאה מרובה על הפסח לפי שנמנים עליו רבים:
שה בשביל אלהים יראה לו. כלומר בזכות יצחק שנפדה בשה זכו לזה:
תמים לשמו של הקב"ה. כלו' שלא תשחטנו להנאת אכילה גסה אלא לש"ש לקיים מצות הבורא:
זכר שהרג בכוריהם כו'. דרש זכר לשון זכירה. שבא זכר בכורי ישראל לפניו לטובה. אבל לא זכר ממש רמז לבכורות. שגם בנקבות הבכורות היתה המכה כמ"ש ז"ל בתיה בת פרעה בכורה היתה וניצולה בזכות משה:
ליטול מ"מ. בין בכבשים בין עזים ואע"פ שאינן חשובות ככבשים. זכר לנס שהוא באדם החשוב ובפחותים דהיינו השבי והשפחה והבהמה. [יפ"ת]:
והיו משמרים אותו. ד' ימים שמקחו בעשור ושחיטתו בי"ד. והיה הקב"ה עושה להם נס גדול בקהיית שיניהם של מצרים ולא היו יכולים להעיז פניהם נגד ישראל. שזה סימן טוב לגאולה והצלה:
אתם שוחטים פסח כו'. דריש ושחטו אותו אתם שוחטים אותו. אבל אני שוחט בכורים:
שאני פוסח עליכם. כלו' לכך תתנו מדמו על המשקוף ועל המזוזות כדי שאראה הדם ואפסח עליכם שנא' וראיתי את הדם ופסחתי עליכם ומגין עליכם ככתיב ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם וגו':