עץ יוסף על שמות רבה· רבי חנוך זונדל ב"ר יוסף
פרק א
פסקה א
הה"ד כו'. דמלת את יעקב מיותר לאשמועינן שכולם שוים ליעקב בצדקות. וכן מדתלי להו ביעקב משמע שהוא עיקר וסיבה להם על שיסרם וכדאמר בסמוך את יעקב כל אלה מכחו של יעקב [יפ"ת]:
אדם שאומר לו חבירו. שמספר לו פלוני הכה לבנו נוטר איבה להמכה ויורד עמו עד לחייו. פי' יורד לאומנתו [רש"י]:
ומת"ל חושך כו'. ואיך אמר שלמה שכשהוא מונע שבטו מבנו שהוא שונא אותו:
המרדות. המכות:
געגועים על אברהם. פי' געגועיו ואהבתו נדבק באברהם שזכר תמיד אהבתו:
כשהיה בן ט"ז. כצ"ל שהרי בן י"ג היה כשנימול ועוד שנה ללידת יצחק ושנתים ליניקתו. דמעשה זה אחר הגמל את יצחק היה. למ"ד ביום הגמל מחלבו אחר כ"ד חדש. אבל למ"ד הגמל יצה"ר פי' שנעשה בן י"ג שנה היה אז ישמעאל כ"ז שנה:
כמו שראה מאחרים. כלו' שבבית אברהם ודאי לא ראה עבודת אלילים כלל אלא שראה מאחרים. והיה מראה עצמו כמצחק בעלמא כדרך המשחקים ומלעיגים וכוונתו לעבודה היתה והיינו דכתיב ותרא שרה וגו' שהיא לבדה הבינה רוע מעשיו [יפ"ת]:
ואין מצחק אלא עכו"ם. ובב"ר פ' י"ג דרשו נמי לתיבת מצחק לשון ג"ע וש"ד. וכאן קיצר המדרש ולא הביא רק הקשה שבהם [יפ"ת]:
שמא ילמד בני אורחותיו. וטענה זו לא נזכר בכתוב בביאור. ומ"ש כי לא יירש בן האמה וגו' אינו טעם לגירושין. אלא שאין לי להקפיד שמגרשהו מעל נחלתו. כי ס"ס לא יירש עם בנה [יפ"ת]:
שמא ילמד בני. אבל לולא זאת לא היה ראוי לדחותו בשתי ידיו אולי ישוב:
מיד וירע הדבר כו'. ר"ל על שיצא לתרבות רעה וכדמסיק אבל לא על הגירוש מאחר ששמע רשעתו [יפ"ת]:
אל ירע בעיניך וכו' כי ביצחק יקרא לך זרע. אבל זה לא יקרא זרע שלך והרי הוא כאילו אינו בנך:
מכאן אתה למד כו'. ר"ל מדכתיב כל אשר תאמר אליך שרה משמע אף בדברים אחרים. מפני שהיה טפל לשרה בנביאות. וכל דבריה דברי נביאות:
וטרדו מביתו על כך. שלא היה השלוח לפי שעה. אלא לגמרי טרדו שלא ישוב עוד לביתו [יפ"ת]:
בלא כסות כו'. שלא נתן לה כסף וזהב רק לחם ומים. ואף זה אינו מעט אלא בכדי שתוכל שאת על שכמה עם משא הילד שאינו אלא לחם יום או יומים:
מה היה סופו כו' כלו' מלבד מה שחטא בעכו"ם ע"י שלא שחרו מוסר. חטא עוד בסופו בליסטאות:
שנא' והוא יהיה פרא אדם ידו בכל. שישפוט ידו בכל לגזול:
ה' עבירות. וכן אי' בתנחומא סדר זו. אבל בב"ר פ' ס"ג איתא ג' עבירות ואחת מהן שגנב:
באותו היום. ביום שמת אברהם אבינו:
בא על נערה המאורסה והרג את הנפש. הרי תרתי יליף בב"ר פ' ס"ג מקראי:
ושכפר בתה"מ. יליף בפ"ק דב"ב מהנה אנכי הולך למות:
ושכפר בעיקר. יליף התם מגזירה נאמר כאן למה לי ונא' התם זה אלי ואנוהו:
הבכורה. בהדיא כתיב ויבז עשו את הבכורה ושט תרגום של ויבז:
שתאב. שחמד וכדאיתא באגדת בראשית שבקש עשו מן ישמעאל שיהרוג ליצחק ע"ש ובב"ר פ' ע"ה איתא שאמר עשו אף אני אהרוג את יצחק אבי תחלה ואח"כ אהרוג את יעקב אחי ואירש את העולם לבדי שנאמר יקרבו ימי וגו':
ולהוסיף על נשיו. בב"ר פ' ס"ז על נשיו כאב על כאב פי' רשעה על רשעה:
שלא ייסר לאבשלום בנו ולא רידהו. ייסר היינו תוכחה בפה. רידהו היינו בשבט מוסר. והכי נמי קאמר בסמוך באדוניהו שלא רדהו ביסורין ולא גער בו. והרדוי היינו בעוד הבן קטן ותוכחה בדברים היינו משהגדיל דאסור להכותו פן יבעט בו [יפ"ת]:
וגרם לו דברים קשים הרבה. כגון קללות שמעי בן גרא. ומרד שבע בן בכרי. וענין פלגשיו שהיו צרורות אלמנות חיות. ויציאת שמועתו רעה שיצא ממנו רשע:
למה רגשו גוים. מה תועיל להם אלמא דבר קל הוא בעיניו. ועיין בתנחומא מ"ש:
ואף הוא יצא לתרבות רעה. וזשה"כ ואותו ילדה אחרי גידוליו של אבשלום. ולפי שדרך האם שתגדל בנים בגעגועים תלה התרבות רעה באם. אע"פ שהאשם תלוי בדוד שלא עצבו מימיו [יפ"ת]:
שלש מתנות טובות. איקרו טובות משום דבכל השלש כתיב טוב. בתורה כתיב כי לקח טוב נתתי לכם. בא"י כתיב על הארץ הטובה אשר נתן לך. בעוה"ב כתיב ראה נתתי לפניך את החיים וגו' [רש"א]:
אלא ע"י יסורין. כי היסורים הן זכוך הנפש וע' מ"ש בתנחומא:
דכתיב כי נר מצוה כו'. המצוה והתורה הם כנר ואור גדול להאיר לפניו הדרך הנכון בעוה"ב ששם הנפש מאירה מכבוד ה'. אך הדרך והאמצעי לזה הוא תוכחת מוסר שעי"ז יזכה לחיי עוה"ב:
יסר בנך כי יש תקוה ואל המיתו. פי' אל קול המייתו. אל תשא נפשך. שלא תשמע ממנו קול הומיה כלו' שלא ידבר נגד רצונך וכבודך:
ואוהבו שחרו מוסר. ואוהבי הבן לאביו כששחרו מוסר:
ללמדך שהיה דומה לאביו. דאברהם הוליד את יצחק למה לי. אלא לומר שהיה דומה לו בכל ענייניו שהיו הכל אומרים זה ודאי אברהם הולידו:
בנוי. ביופי ובתנחומא חשיב נמי בכח:
תדע לך. שקבל מוסרו:
הוי ואוהבו שחרו מוסר. לפי שע"י המוסר זכה לכל אשר לו. לכן ודאי שהוסיף בו אהבה על ששחררו מוסר:
ואף יעקב כו'. שהיה לו טורח גדול לייסר י"ג בנים אפ"ה לא נמנע ממוסר [יפ"ת]:
שכולם צדיקים כיוצא בו. שהלכו כולם בעקבותיו וכל רואיהם יכירום כי הם זרע יעקב ברוב צדקתם. ולקמן סי' ב' אמר הוסיף שבח על שבעים נפש שנאמרו למעלה שכולם היו צדיקים כלו' שכל השבעים נפש ניכרים היו כי היו יוצאי ירך יעקב כי כולם צדיקים והלכו בעקבות יעקב אביהם [במ"ח]:
פסקה ב
אלה פסל את הראשונים. ע' שבת דף י"ב ע"ב תוס' ד"ה רש"י גרס כו' ועל המדרש קשה לר"י דאלה דברי הברית [דברים כ"ח] קאי אמה שכתוב למעלה:
פסקה ג
כצבא השמים. שכל אחד נקרא ע"ש פעולתו. כן השבטים כל אחד נקרא בשמו על כוונה מיוחדת. וכמ"ש ראובן כי ראה וגו'. וכמו שיסד הקב"ה בטבע צבא השמים ההנהגה הטבעית. כן ע"פ השבטים שהם זרע שבטי יה יסד ההנהגה העליונה. ולכן כתיב ואלה שמות להורות ששמם הוא ענין נעלה:
פסקה ד
וכי היום באים כו'. ר"ל דכיון דנכתב מנין זה בתר מיתת יוסף ומיתת כל השבטים שמתוך חיבתן מנאם בחייהם ובמיתתם כמו שכתב רש"י ז"ל. לכן כשכתב משה רבינו התורה ראה לכתוב הדברים באותו הלשון עצמו שיצא מפי ה' בעת המנין זה. ובעת שמנאום קשה שיאמר הבאים מאחר שכבר באו. אלא שבא לומר כאילו אותו היום של המנין שהיה אחרי מות יוסף נכנסו למצרים [יפ"ת]:
מת יוסף כו'. לאו דוקא אחר מיתת יוסף אלא אחר מיתת כל האחים נתנו אז עליהם משוי מצרים כדלקמן. ונקט יוסף משום דיוסף עיקר:
את יעקב כל אלו מכחו של יעקב. דאת יעקב מיותר למימר שכל אלו מכחו של יעקב:
שסגל. שאסף ואצר [מת"כ]:
איש וביתו באו ואלה שמות בני ישראל ע"ש גאולתן כו'. כתב היפ"ת שחסר וצ"ל כדאיתא בתנחומא וז"ל איש וביתו באו א"ר הונא מלמד שלא ירד יעקב אבינו למצרים עד שמנה לחצרון ולחמול זה בן שנה וזה בן שתי שנים וזיווג להם נשים איש וביתו באו. ראובן שמעון כל השבטים לשם גאולת ישראל נקראו כו' דשתי דרשות הן חדא דאיש וביתו באו אתא לאשמועינן דכולם היו להם נשים דאין בית אלא אשה. ושוב דרש שמות השבטים על שם הגאולה עכ"ל. וע' בביאורי על התנחומא מ"ש. ואפשר לתרץ קצת הנוסחא שלפנינו. וכוונתם שדקדקו למה הזכיר רק י"ב שבטים ולא הזכיר את כל השבעים נפש כמו שהזכירם בפרשת ויגש. ואם סמך על הזכרתם שם. גם הי"ב שבטים לא היה לו להזכירם כאן כי כבר הוזכרו בפרשת ויגש. לזה אמרו ע"ש גאולתן נקראו כאן. כי בא להזכיר פקודת שמותם. אמנם הזכיר ענין גאולתם והצלחת ישראל בעבר ובעתיד:
פסקה ה
שנתחבר. לוי לשון חיבור כד"א הפעם ילוה אשי:
מתוך הסנה. מתוך הקוצים לומר שכביכול הוא שותף בצערן כדלקמן פ"ב:
שהודו להקב"ה. ואמרו שירה בגאולתן ובדפוס שעם היפ"ת מסיים שהודו להקב"ה כד"א אודך ה' וגו':
ונופת צופים. ונפתלי נדרש כמו נופת לי כדאי' בתנחומא:
וכל הענין ההוא הכתוב שם כצ"ל. וסימן ו' צריך להתחיל א"ר יהושע כמו שהוא לפנינו בפנים המדרש [יפ"ת]:
פסקה ו
אלא שזה מקדים. גירסת התנחומא אלא פעמים שזה מקדים לזה:
שזה מקדים לזה. שבפ' וישלח נזכר בני הגבירות תחלה כסדר תולדותם. ושוב בני השפחות בסדר תולדותם. וכן בפ' שמות. וכן בפרשת במדבר. וכן בנשיאים בדברי הימים אלא ששם דן בין זבולן ובין יוסף. ובפ' ויגש נזכר תחלה בני לאה ואחריהם בני שפחתה ואחריהם בני רחל ואחריהם בני שפחתה. ובברכת יעקב תחלה בני לאה ואח"כ דן גד אשר נפתלי ואחריהם רחל. ובפ' במדבר במנין השבטים תחלה בני הגבירות אלא שהכניס גד בין שמעון ויהודה ואחריהם נזכרו בני השפחות ומקדים אשר לנפתלי. וכן בפ' פנחס ובסדר הדגלים וכן בנשיאים שבפ' נשא נזכרו יהודה יששכר זבולן ראובן ושמעון גד יוסף ובנימין דן אשר נפתלי. וכן בהרבה מקומות שמות השבטים מחולפים:
ללמדך שלא היו גדולים אלו מאלו. פי' בני הגבירות מבני השפחות מצד יחוס שכולן נשים כשירות היו שלא נשא יעקב את השפחות אלא בשחרור וקידושין וכ"ש לפי מה שאחז"ל שגם הם בנות לבן היו [יפ"ת]:
וישראל מקראי. ז"ל הירוש' בסוטה פרק אלו נאמרים א"ר מתניה כו' וישראל מקראי חסרו' מה התקרה הזאת עובדיה כו' ודרש מקראי לשון תקרה שהוא עיקר חיזוק הבנין:
פסקה ז
עם יוסף. ופי' ויוסף היה במצרים עם יוסף שהיה במצרים. וה"ה עם בניו שהיו במצרים:
אע"פ שזכה יוסף כו'. וה"פ דקרא ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב שבעים נפש שכל השבטים היו באחדות אחד כנפש אחד ולא נתגאו זה על זה. ויוסף היה בענין אחד כל זמן שהיה במצרים ולא נשתנה מעבדותו למלכותו [יפ"ת]:
פסקה ח
אע"פ שמת יוסף כו'. דהא דכתיב ובני ישראל פרו וישרצו דבק לדלעיל דאמר אע"פ שמתו אלו בני ישראל פרו וישרצו. והשתא מפרש שפרו ורבו הרבה כדרך הארץ. וחידוש הוא שבהיות יוסף ואחיו קיימים נכון שיפרו וירבו מאד לפי רוב סיפוק צרכם. אבל אחרי מותם בענים לא יפרו כל כך. לכן אמר כי יד אלוהיהם היה עמהם כבתחלה. אבל לדרשא שקאמר אח"כ שכל אחת ואחת ילדה ששה בכרס אחד זהו נס מחודש שלא היה יכולת ביוסף ואחיו בדבר זה. ולפי זה לא ידרש סמיכות:
ששה בכרס אחד. ששה לשונות של ריבוי כתובים במקרא זה. פרו. וישרצו. וירבו. ויעצמו במאוד מאד. ותמלא וגו'. הרי ששה [מת"כ]:
יולדת שבעים. צ"ל יולדת ששים. וכן הוא בויק"ר פ' י"ג:
ותמלא הארץ אותם כחושים כו'. שלשון מלא נופל על צמחים רבים כמו פן תקדש המלאה הזרע [דברים כ"ב ט']:
כחושים. כחורשים פי' יער הצומח קנים הרבה. ובפרק מי שמתו יש בלשון הזה. ועי' שם בפי' רשב"ם:
חדש גזירות עליהם. כדי למעטם:
הה"ד ויקם מלך חדש. וכמאן דאמר שנתחדשו גזירותיו:
שנתחדשו גזירותיו. ויקם פירוש שקם לחדש גזירות רעות כמו רבים קמים עלי [רש"א]:
דכתיב חדש. ואשר לא ידע את יוסף לא דייק. דאפשר לפרש ליה שעשה עצמו כאילו לא ידעו [יפ"ת]:
דלא כתיב וימת וימלוך. וימת מלך מצרים וימלוך תחתיו אחר. ומ"ד חדש ממש מצי לתרץ כי לא מת הראשון אלא שזה מרד ומלך תחתיו והיינו ויקם [יפ"ת]:
למה קראו מלך חדש. לא ס"ל שמפני חידוש גזירותיו יתואר הוא בתואר חדש. ועוד דמשמע דקרי ליה חדש קודם שנתייעץ עם עמו לחדש הגזירות [יפ"ת]:
והלא פרעה עצמו היה. כדדייק לעיל:
עד שאמר להם כו'. והא דכתיב ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל דמשמע שהוא השיאם עצה יש לומר ששרי מצרים המושלים הם שהשיאוהו עצה זו ושהורידוהו מכסאו. ואחר שהודה להם הואיל לדבר עם המון העם שיסכימו בזה פן הבט אל עמל לא יוכלו. והא דאמר בסמוך הוא התחיל בעצה פליגא ארבנן אלו [יפ"ת]:
לפיכך כתיב ויקם מלך חדש. ולא קאמר וימלוך שהוקם מירידתו [יפ"ת] וכתיב מלך חדש ע"ש חידוש המלוכה. כמו ונחדש שם המלוכה דשמואל [רש"א]:
רבנן פתחין. אינן אלו רבנין דלעיל. דהני ס"ל דאיקרי חדש מפני שנתחדשו גזירותיו כדמסיימי מלתייהו. ולהכי פתחין פתחא להאי קרא בה' בגדו וגו' לסמך לדבר דמלך חדש פירושו שנתחדשו גזירותיו כדדרשי' עתה יאכלם חדש מלך חדש שעמד כו'. ולפ"ז אתא נמי שפיר לשון ויקם שהקב"ה הקימו לפרוע מהם [יפ"ת]:
אמרו נהיה כמצריים. כדי שידמו להם ויאהבו אותם והקב"ה הפך לבם לשנוא עמו:
מכאן אתה למד שמשה מלן. כלו' שלכך הוצרך משה למול אותם ביציאתם ממצרים כדאי' לקמן פרשה י"ז מה ראה הקב"ה להגין עליהם בדם כדי לזכור להם דם ברית מלת אברהם כו'. ושם פירשתי דדם מילה היינו שנימולו אותן שלא מלו במצרים בלילה ההוא. ודם ברית מילת אברהם הכוונה על עיקר מצות מילה שנקראת ברית אברהם שהוא היה ראשון במצוה זו [ת"נ]. וכאן משמע שמעצמם הפרו ברית מילה. וכן משמע לקמן פ' י"ט סי' ו' ובמדב"ר פ' ט"ו. אבל בפדר"א פ' כ"ט אמר שפרעה מנע מהם ברית מילה:
שמשה מלן ביציאתן. דכתיב כי מולים היו העם היוצאים:
שהיו המצרים אוהבים אותם. מפני יוסף שהחיים ברעב. וגם מפני שבטלו המילה והיו לעם אחד:
עתה יאכלם חדש. הוא ע"ד א"ת חודש אלא חדש בקמ"ץ [מנחת שי]:
את חלקיהם. שנחלקו מאחר הקב"ה. כי המהול דבק בה' מאות בריתו וכו' [יפ"ת]:
וכי לא היה מכיר את יוסף. דאע"ג דמפרשינן דהוי דמי כמאן דלא ידע ליה. ה"ל למימר בפירוש כן ולא לכתוב בלשון שאינו לפי האמת. ומשני רבי אבין שלפי שממה שכפר בטובת יוסף בא לכפור בה'. ולגלויי לן הא מילתא השוה הלשון לכתוב כאן אשר לא ידע דומה למרד שאמר שם ולא ידעתי את ה' [יפ"ת]. והא דלא המיתו הקב"ה קודם שאמר לא ידעתי את ה' כמו שאמר במשל של רוגם לפי שמדתו של הקב"ה אינו כמדת מ"ו אלא באשר הוא שם [ת"נ]:
כלומר היום אשר לא ידע את יוסף למחר כו'. כלו' מענין אשר לא ידע נמשך מ"ש אח"כ לא ידעתי. וקרוב בעיני כי לשון כלומר היום אשר לא ידע כו' אינו מעיקר המדרש אלא דברי איזה מפרש [יפ"ת]:
פסקה ט
הוא התחיל בעצה תחלה. הלא בקללה מתחילין מן הקטן כדאי' בב"ר פ"כ. וה"נ כתיב ובעמך ובכל עבדיך העם קודם לפורענות מהעבדים שהם השרים. וא"כ למה קדם הוא לכולם. אע"כ על שהתחיל בעצה תחלה [יפ"ת]:
ובכה ובעמך. אצל מכת הצפרדעים כתיב:
לאלוהיהם של אלו. כי הם ידעו שיש ה' בעולם. אך ידעו הכלל שאין הקב"ה שופט בעולם רק מדה במדה. ולכך נתחכמו לדונם במים כדמסיים והולך:
לאלוהיהם של אלו נדונם באש כתיב כי באש ה' נשפט נדונם בחרב כצ"ל. וכן הוא במס' סוטה:
לא נדון אותם אלא במים. כל הבן הילוד וגו':
אבל על אומה אחת מביא דבהאי קרא דמפורש בה שבועה בתורה דכתיב ולא יכרת כל בשר וגו' משמע עולם כולו כמו בימי נח [רש"א]:
אבל הם באים ונופלים לתוכן. זהו תירוץ אחר שהוא אינו מביא מבול לעולם לשטוף מקום היבשה כמו שהיה בימי נח. אלא הוא מביא הבריות בתוך הים לשטוף אותם ולמד זה מדכתיב שם מעבור מי נח עוד על הארץ דהיינו לשטוף מקום היבשה דוקא [רש"א]:
שנא' יגורוהו על ידי חרב. ר"ל שיגררם אל החרב. מנת שועלים יהיו. היינו המצריים. וקראם שועלים שכמו שהשועל חוזר לאחוריו אם מי רודף אחריו. כך המצרים חזרו לאחוריהם אם יכול להקב"ה לשלם להם מנת כוסם:
כי בדבר אשר זדו. ר"ל וזהו שנאמר כי בדבר אשר זדו וגו'. בקדרה שבשלו כו'. דרש זדו מלשון ויזד יעקב נזיד:
שלשה היו באותה העצה. קבלה היתה בידם [יפ"ת]:
בלעם שיעץ. אין זה סותר למ"ש לעיל שפרעה היה בעצה תחלה. שהסכמתו בעצה ה"ל כיועץ:
נהרג. ואע"ג דעל עצתו בשיטים נהרג. איתא דהא והא גרמי. ולפ"ז חי שנים רבים. אבל בסדר הדורות כתב דאותו בלעם שיעץ מת ונתגלגל שנית בזמן דור המדבר ונהרג בחרב בחצי ימיו ונפרע ממנו מה שחטא בלגול הקודם בהיותו יועץ פרעה ע"כ:
איוב ששתק. כמסופק אם הם ראוים או לא ע"כ נידון ביסורין. דכל שיש בידו למחות ואינו מוחה נתפס עליו. ואפי' דאי מוחה לא הוו מקבלו מיניה נתפס. דאי לפני ה' גלוי לפניו מי גלוי וכדאי' בפ' במה בהמה [יפ"ת]:
יתרו שברח. שמיחה בדבר ורצה פרעה להרגו וברח מלפניו לארץ מדין:
זכו בניו. כלו' בני בניו:
ומשפחות סופרים. היינו סנהדרין. יושבי יעבץ. תלמידי יעבץ שהיה אדם גדול בתורה. תרעתים. שהיו יושבים בשערי ירושלים כדכתיב שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך. שמעתים. ששמעו מצות אביהם שצוה להם שלא ישתו יין כדכתיב בירמיה. דבבני יונדב בן רכב תשמעי קרא והם היו מבני בניו של יתרו כדמפרש המה הקנים. סוכתים. שהיו יושבין בסוכות דכתיב ונשב באהלים [רש"י]:
ועלינו לא נאמר כו'. ולא משמע להו לפרש כפשוטו ועל ישראל בעל כרחנו. דהא משמע מן הקרא שלא רצו המצרים לתפוס אותם לשעבוד לולי הסבה שיש לחוש ועלה מן הארץ. ומשום הכי פירשו דועלה מן הארץ אמצרים קאי שישראל ילחמו בהם ויגרשום לישב תחתם. וא"כ ועלינו מבעי ליה. לכן מפרש כאדם שמקלל כו' [רש"א]:
ותולה קללתו באחרים. פי' משום שלא יפתח פיו לשטן:
כל זמן שישראל בירידה התחתונה כו'. ופירושו שעם היותו בירידה כעפר הארץ יתעלה משם. ולכן נבקש תחבולה כנגדם פן ירבה ולא יסתפקו בהכניעו והעבידו אותם [יפ"ת]. או אפשר דועלה מן הארץ אינו דברי פרעה אלא דברי רוה"ק הם ונחמה לישראל שלא ידאגו מגלות המר ושעבוד הקשה אשר שם פרעה. כי רפואה למכתם הוא. שכך המדה כל זמן שישראל בירידה התחתונה הם עולים [ת"נ]:
פסקה י
עליהם לא נאמר כו'. כך היה ראוי לומר עליהם שאז היה פירושו שרי מסים על הרבים זה בקצתם וזה בקצתם. לכן פירשו עליו על פרעה. ופי' שרי מסים דבר שמשים כו' כדי שיצדק על פרעה [יפ"ת]:
מלבן. בסוטה פרש"י מלבן כעין דפוס שבו עושים הלבנים שממלאים אותם טיט ומחליקין והיא לבנה. ותלו לו לפרעה:
אסטניס. מפונק ואינו יכול לעשות מלאכה:
דבר שמשים עליו לבנים. לשון שימה ממש. שהמלבן הוא הדבר שמשימין עליו הלבנים. והשרים הממונים על שימת המלבן על האנשים. שמו עליו על פרעה המלבן:
למען ענות פרעה בסבלותם ש"י. בשביל סבלותם של ישראל שיטו שכם לסבול:
רב ושמואל קאי על כל בנינים של כל אדם. חד אמר שמסכנות את בעליהם. שפעמים נופל מן הבנין ומת. וח"א שממסכנות. שמביא את האדם לידי עניות. ועוד ששולטת בו עין הרע שבני אדם מתקנאים בו ומבקשים רעתו:
לך בא אל הסוכן הזה. שהוא גזבר הממונה על האוצרות:
ראשון ראשון מתרוסס. כשהיו בונין קצת היה מתרוסס ונופל וחוזרין ובונין והוא נופל:
פי תהום בלעו. שנבלע בארץ:
פסקה יא
כן רבו וכן פרצו לא נאמר. כצ"ל. כלו' דלא ה"ל כלתוב ירבה ויפרוץ לשון עתיד אלא לשון עבר רבה ופרץ [רש"א]:
רוח הקודש מבשרתן. לישראל ואומר למצרים אין מועיל לכם שעבודכם כן ירבה וכן יפרוץ. ולפ"ז פי' כן ירבה באמת ירבה. מלשון כן בנות צלפחד דוברות (ועיין מזרחי):
שהיו דומין בעיניהם כקוצים. פרש"י היה דומה להם כאילו עיניהם מלאים קוצים בראותם את ישראל פרים ורבים:
כקוצים דרש ויקוצו לשון קוצים:
בפה רך. פרש"י משכום בדברים ובשכר עד שהרגילום לעבודה. ובבמדב"ר פ' ט"ו קבץ את כל ישראל ואמר להם בבקשה מכם עשו עמי היום בטובה. היינו דכתיב ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך בפה רך. נטל סל ומגריפה מי היה רואה פרעה נוטל סל ומגריפה ועושה בלבנים ולא היה עושה. מיד הלכו כל ישראל בזריזות ועשו עמו בכל כחן לפי שהיו בעלי כח וגבורים. כיון שחשכה העמיד עליהם נוגשים ואמר להם חשבו את הלבנים. מיד עמדו ומנו אותם ואמר להם כזה אתם מעמידין בכל יום ויום כו':
בפריכה. פרש"י בש ברון גוף ומתנים. שהקשו להעמיס עליהם מתכונת הלבנים אשר עשו ביום ראשון שהיו בחזקת כחם. ועוד שהפליגו לעשות ליאהב בעיני פרעה שהיה עמהם ומלבן בצוארו כדלעיל:
וכן עשו לכל אחד מישראל. נלמד מפסוק ואת מתכונת הלבנים תתנו כו':
בתחלה בחמר ובלבנים כו'. דודאי בחומר ובלבנים פירושה דעבודה קשה היא. אמנם מה שאמר ובכל עבודה בשדה הוא ענין אחר. והיינו כל מין עבודה קשה שבשדה כגון חפירת בורות וחרישה ודומיהם. ומ"ש את כל עבודתם. ענין נוסף הוא. וכאילו אמר ואת כל עבודתם. וע' ב"ר פ' כ"ז מאחר שהיה גומר מלאכתו היה א"ל עדור כו' בקע כו':
מלאכת אנשים לנשים. כגון חרישה וזריעה ובנין. ומלאכת נשים לאנשים. כגון כביסה ואפיה ובישול וטויה כדאיתא בהדיא בתנחומא ויצא:
מודה ר"א בפריכה. פי' רש"י האי בפרך בתרא ודאי פריכה היא דהכתיב וימררו. אבל בפרך קמא ס"ל בפה רך דאל"כ תרתי למה לי. אלא תחלה בפה רך ולבסוף בפרך:
פסקה יב
ד' גזירות גזר כו'. היינו אחד וימררו את חייהם ובכלל זה מה שלא היו ישנים בבתיהם והיו ישנים על הארץ. ב' אם בן הוא והמיתן אותו. ג' כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו כדלקמן בפ' כ"ו. ד' מפרש לקמן פ"ה ויצו פרעה ביום ההוא לא תאספון לתת תבן לעם וגו'. וע' בקה"ר פסוק עיר קטנה [יפ"ת]. אבל בעל מת"כ מונה הד' גזירות בפרשה ה'. עבודת פרך. והשלכת בנים ליאור. ושחיטת הבנים. ולקושש קש:
והיו ישנים על הארץ. והודיענו זה שגם זה היה למעטן מפ"ו:
דרש ר"ע בשכר נשים צדקניות כו'. בחזית פסוק מדלג על ההרים אמר בזכות אבות ואמהות נתקרב הקץ. ולקמן בויק"ר פ' ל"ב בזכות ד' דברים נגאלו שלא שינו את שמם כו'. ושם פ"ג אי' י"א בזכות יעקב וי"א בזכות אמהות וי"א בזכות שבט לוי וי"א בזכות נשים כשרות. ובדברים רבה פ"ב אמר מתוך ה' דברים נגאלו כו' ע"ש:
בשכר נשים צדקניות כו'. שאע"פ שיעד ה' לפרותם כאומרו ואח"כ יצאו ברכוש גדול היינו לסוף ת' שנה. אבל בזכות שנתחדש דלג על הקץ כי לא היו במצרים אלא ר"י שנה [יפ"ת]. ומביא דרש זה לכאן. אגב דמייתי שהיתה כוונת פרעה להפריש איש מאשתו שלא יפרו וירבו. מייתי ג"כ מה שעשו נשים צדקניות והפרו ובטלו את מחשבות פרעה הרשע:
הקב"ה מזמן להם דגים קטנים. נלמד מפסוק זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם [ת"נ]:
דגים קטנים. שמפרין ומרבין כל גופו של אדם כדאיתא בפרק אין מעמידין. וג"כ מעוררים התאוה ומרבים הזרע:
אצל בעליהם. בשדה:
ושופתות. כשמושיבין הסור על גבי כירה קרי ליה שפיתה [רש"י]:
אחת של חמין. לרחוץ רגלי בעליהן בשדה. ועוד לחממם מצינתם שהיו ישנים על הארץ כדלעיל:
בין שפתים. בין הכירה ששופתים בו הקדרות ושוכבות עמהם על הארץ ואינן חוששות:
שנאמר כנפי יונה. ויונה היינו ישראל ע"ד יונתי תמתי:
תחת התפוח עוררתיך. סיפא דקרא שמה חבלתך אמך ושמה חבלה ילדתך. ופרש"י עוררתיך לצאת ממעי אמך. חבלתך לשון חבלי יולדה:
שולח מלאך משמי מרום. לפי שאמותיהם לא יכלו לפרנסם מעוני ומרוב עבודה. וכ"ש בזמן גזירת כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו:
ומנקה אותם ומשפר. פרש"י כמו שעושים לתינוקות ליישב אבריהם ולתקנם שניתקין מצער הלידה:
שנאמר ומולדותיך ביום הולדת אותך וגו'. לא כרת שרך ובמים לא רחצת למשעי. פרש"י לא כרת שרך לא היה לך מילדת לחתוך טבור הולד. למשעי להחליק בשר כמו חלקת צואריו ת"א שעיעות:
עגולין. פרש"י כעין ככר עגול:
וחורשים על גביהם. שאף שראו זה הנס הנפלא חשבו המצרים שאין זה רק מעשה כישוף כמו שחשבו בהעשר מכות:
באים עדרים עדרים. ולא יפחדו מהמצריים שיהרגום. כי לא יעשה כן אלא בשדה לא במקום רואים כי יש שופטים בארץ. ואפילו גזירת כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו לא היתה בפירוש כמ"ש הרמב"ן [יפ"ת]:
שנאמר ותבואי. פרש"י תבואי לבית אמך:
אל תקרי בעדי עדיים. שהרי אין עליהם עדי ממש וכדקאמר ואת ערום ועריה:
הם הכירוהו. פרש"י שראו שכינתו כבר. זה אלי. שראיתי כבר:
פסקה יג
כשראה שהם פרים ורבים. כלו' שמפני שאע"פ שהיה מפריש בין אנשים לנשים כדלעיל לא הועיל והיו פרים ורבים. להן הוצרך לגזור על הזכרים. כי לולי זה טוב לו לגזור עליהם שיפרשו מדרך ארץ ולא שיגזור גזירה מגונה כמו לשפוך דם נקי [יפ"ת]:
ומי היו המילדות. פי' מדכתיב ויעש להם בתים אלו [בתי] כהונה לויה או מלכות. בהכרח צריך לומר דהמילדות היו להם שמות אחרים שיצאו מהם כהונה ולויה ומלכות דלא מצינו בשום מקום שיצאו משפרה ופועה לוים וכהנים ומלכות:
ואלישבע. אשתו של אהרן. ואע"פ שלא היה גדול מג' שנה. אפשר שהיתה בת כמה שנים והיתה מילדת ואח"כ כשנתגדל אהרן נשאה לאשה. והא דאמר כלה וחמותה משום דלבסוף נעשית כלתה [ת"נ]:
ולא היה למרים אלא חמש שנים. קושיא הוא איך תעלה על דעתך שמרים היתה מילדת והא לא היתה אלא בת ה' שנים ואין דרך קטנות להיות מילדות. ע"ז אמר הולכת היתה עם יוכבד עמה ועושה מה שתצוה לה אמה לעשות. ולכך לא היתה צריכה להיות זקנה [ת"נ]:
שאהרן גדול ממשה שלש שנים. שנא' ומשה בן שמונים שנה ואהרן בן שלש ושמונה שנה. ומרים גדולה מאהרן ב' שנים. נמצאת גדולה ממשה חמש שנים. שהרי משנולדה מרים התחילו למרר חייהם בעבודת פרך. והמשך ימי המירור היה פ"ו שנים כדאי' בחזית. ומאז בא משה ואהרן אל פרעה עד צאת ישראל ממצרים היה שנה תמימה. וכל אותן שנים היו מתייסרין בעבודת פרך כדאי' בפדר"א. נמצא ביציאתן ממצרים היה למשה פ"א שנים. ואז נשלמה פ"ו שני המירור שהתחילו משנולדה מרים. הרי שהיה למרים ה' שנים קודם לידת משה [מת"כ]. ועיין שם באורך:
ועושה צרכיה. של אמה משמשת אותה: