אור ברסלב

עץ יוסף על שיר השירים רבה· רבי חנוך זונדל ב"ר יוסף

פרשה ו · פרק ב

פרק א

לא היה צריך קרא למימר אלא דודי ירד. (לגנו לערונת הבושם):

לרעות בגנו. כלומר בלשון יחיד כמו שפתח בלשון יחיד ירד לגנו, ואת אמרת לרעות בגנים:

אלו ישראל. שהם החשובים שבעולם כמו שערוגת הבושם מיטב הגן (יפה מראה):

לרעות בגנים אלו בתי כו'. פירוש לשמוח בבתי כנסיות ובתי מדרשות, כענין (תהילים קד, לא) ישמח ה' במעשיו:

וללקוט שושנים לסלק את הצדיקים שבישראל. פירוש אם רואה צדיק מריח בו ונוטלו, כמו המריח בשושנה ששואב למעלה בהריחו מרוח אפו, כן שואב את נפש הצדיק אליו למעלה בנושקו, והוא מיתת נשיקה (אלשיך). ולפי דרש זה קרא מיירי בסלוק הצדיקים בעתם כאשר השלימו נפשם בתורה ובמצות וראוים לירש גן עדן, ולזה אמר שה' משגיח בבתי כנסיות ובתי מדרשות ללקט הצדיקים שהשלימו נפשם בהם, ולהכי מייתי ענין הנר והתאנה שהם משולים לסלוק הצדיקים בעונתן כדאכתוב לקמן:

מה בין מיתת זקנים כו'. קשה מה ענין הקושיא מה בין כו' למה שהקדים. ויש לומר כי בלא זה הייתי חושב שהקדוש ברוך הוא מסר המיתה למלאך המות א"כ אין להקשות מה בין מיתת זקנים לנערים כיון שניתן רשות למחבל אינו מבחין, כמו שכתוב (בראשית יח, כג) האף תספה צדיק עם רשע, רצה לומר כשאף מושל אז אין הבחנה, כמו שכתוב (דברים לב, כב) כי אש קדחה באפי לכן ותלהט מוסדי הרים שאינו מבחין, לכן אמר דוד (תהלים יז, ב) מלפניך משפטי יצא, כי אתה עיניך תחזנה משרים, עכשיו שאמר דודי ירד לגנו זה הקדוש ברוך הוא בעצמו יורד ליקח נשמות של צדיקים א"כ מה בין מיתת זקנים לנערים, למה לפעמים מתים נערים ולפעמים מתים זקנים (מגלה עמוקות סדר חיי שרה):

הנר הזה. הוא הכלי הדולק, שכאשר יכבה הנר מעצמו בכלות שמנו יפה לו כי לא יהיה נשחת, ויפה לפתילה שהיא נושאת האור שאינה נשחתת, אבל כשאינה כבה מאליו אלא על דרך מקרה, רע לנר שיהיה נשבר ולפתילה שתהיה נפסדת, וכן בדרך משל כשנר אלהים נשמת אדם תכבה מאיליה דהיינו בתום לחות השרשי, טוב לגוף שהוא במדרגת הכלי והפתילה נושאת האור, כי לא יצטער, אבל כשמת בלא עתו יצטער הגוף מאד בְּהִכָּרְתוׂ בלא עתו (יפה תואר):

ר' אבהו אמר התאנה כו'. ורצה לומר שרבי אבהו הוסיף כי גם לנפש המיתה רעה כשהיא בכרת שתצטער בפרידה ולא תשיג שלמותה, ולזה אמר משל לתאנה שהנלקטת בעונתה טוב לה לתאנה הנלקטת וטוב לאילן, וכשהיא נלקטת שלא בעונתה רע לפרי הנלקט כי לא יצליח, ורע לאילן התאנה שכחה נחלש ולפעמים יבש, והנפש היא במדרגת הפרי הנלקט (יפה תואר) ועיין שם עוד:

דילמא. פירוש מעשה:

ר' חייא בר אבא כו'. עד יודע אימתי עונתן של צדיקים כו'. אין זה מעין מה שאמר רבי אבהו בשעה שהיא נלקטת בעונתה כו', דהתם שלא בעונתה היינו בעודה פגה דאמיתת נערים מייתי לה, ועוד דאין הזיק לאילן אלא כשנלקט הפרי קודם זמנו, ועונתה של תאינה דקאמר הכא לאפוקי שלא יאריך ויזקין יותר מהראוי, אך הא דמייתי המעשה זה הוא משום דאיידי דקמדמי ר' אבהו המיתה ללקיטת התאנה להפרש מיתת הנערות והזקנה, מייתי נמי שיש לדמותה נמי לענין המאוחרת טפי שהוא רע כתאנה המתאחרת להתלקט שמתליע (יפה תואר):

פשטין. פירוש לומדים:

היה משכים בעל התאנה כו'. שהתאנים אינן נלקטים ביחד שאין מתבשלים יחד, ובכל יום צריך ללקוט המבושלים שלא תזרח השמש עליהן ויתליעו:

שמא חושדנו. שנקח כלום מתאינתו ולפיכך הוא משכים כל כך ומלקטן:

מצוה אחת כו'. היינו זהו שהיו חסים בצל תאנתו בל יכם שרב ושמש והיו לומדים, זה היה נחשב לבעל התאנה לזכות ולמצוה. והמתנות כהונה פירש בבראשית רבה (סב, א) שאמר להם זה שהייתם נוהגים לזכות עמדי שהייתם יושבים תחת תאנתי ולשמור, בטלוהו ממני, עד כאן לשונו:

כך הקדוש ברוך הוא יודע אימתי עונתן של צדיקים לסלקן. שאם יחיו יותר יהיה לרעתם שיחמיצו, או שאם יחיו יותר מדאי יהיה על עצמו למשא ויקוץ בחייו, וכל שכן אם תלמיד חכם שלמודו משתכח מחמת אונסו בזקנותו ולא יצדק בו אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו (פסחים נ, א), נם מעשיו הטובים בטלים כי בהחלש כחו לא יוכל עוד עבוד אלהים, ולא אמרו (מסכת קנים פ"ג מ"ו) תלמידי חכמים כל זמן שמזקינים דעתם מתוספת אלא עד גבול הזקנה הראויה כי משם ואילך אינה זקנה אלא כאילו מת ובטל מן העולם (יפה תואר):

אמר רבי שמואל בר נחמן למלך כו'. לפי דרשתו מיירי קרא בסלוק הצדיקים שלא בעונתן בעון הדור:

שהיה לו פרדס כו'. המשיל המון ישראל לגן ולפרדס והצדיקים המתחדשים שלא בעונתן כדי להטיב לישראל (וכדאמרינן בבראשית רבה פי"ד (סימן ו) שאברהם היה ראוי להבראות תחלה והביאו ה' בדורו כדי לקיים העולם על ידו, ובפרק הממונה (יומא לח, ב) אמרו ראה הקדוש ברוך הוא שהצדיקים מעטים עמד ושתלן בכל הדורות) הם במדרגת הנטיעה היפה שבפרדס (יפה מראה):

מביאו ומדבקו בישראל. אף על גב דהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים (ברכות לג, ב), אמר שהם כבר יראי שמים מסייען עוד ומעוררן שידבקו בישראל, ועושה זאת הקדוש ברוך הוא לטובתן של ישראל (יפה מראה) ועיין בקהלת רבה (ה, פסוק יא) מה שכתבתי שם:

ומסלקו מתוכן. כדי להדאיב את נפשם בסור מהם השלמים, או להסיר המגין מעליהם להיות מקום להביא עליהם רעה אחרי כן:

כד דמך. כשמת:

חייליה. כמה כחו הוא יפה בתורה ומעשים טובים:

ואפטור עילוי דודי כו'. לפי דרשתו גם כן קרא מיירי בסלוקן שלא בעונתן, אבל לא בעון הדור אלא מצד עצמן לפי שהשלימו כבר עצמן, ולזה אמר יודע במעשיו של ר' חייא והיינו שיודע במעשיו הטובים, ולפי זה ענין משל הגן שבוחר השושנים הטובים ונגמרים. ומפרש לרעות בגנים בבתי כנסיות ובתי מדרשות כי שם ישגיח על מי שהוא צדיק ושלם במעשיו (יפה מראה):

ארבעה דברים שהם תשמישו של עולם כו'. כוונתו היה בזה המליצה להרבות הצער והתלונה באפיסת החכמה שקרה בה היפך מה שהיה בכל הדברים הטבעיים, כי כל הדברים הצריכים לעולם כל עוד שהם יותר צריכים ומוכרחים לעולם השגיח הטבע בחכמת בוראו שמציאותם בנקלה, כמו שנראה הרוח לרוב הכרחיותו נמצא בכל מקום, והמים שהם קרובים לרוח במדרגת ההכרח כמו כן מציאותם ברוב המקומות, ולכן אמר כי ארבעה מיני מתכות אלו להיותן צריכין לתשמיש העולם עם היותן בלתי מוכרחים כחכמה ועם היותם קשי האפיסה ורחוק ההפסד שהם נמצאים קיימים ימים רבים, עם כל זה היתה ההשגחה שיהיה להם מקור ידוע בו ימצאון, אם יקרה בהן האבוד לעתים, וכל שכן שהיה ראוי זה לחכמה שהיא יותר צריכה לעולם ויותר קלת ההפסד דמיתה שכיחא באינשי, ולישנא דהן תשמישו של עולם דוקא. ולפי זה אתי שפיר שלא הזכיר שאר המתכות הבדיל והעופרת, שטעמו להזכיר אותם שהן חזקים וקשי ההפסד, ועיין ביפה מראה:

מי מביא לנו תמורתו. רצה לומר שאף על פי שבודאי יהיה צדיק אחר כמו שדרשו חז"ל (יומא לח, ב) על פסוק וזרח השמש ובא השמש, מכל מקום מי יודע אם יהיה הצדיק האחר תמורתו של זה שאפשר שלא יהיה צדיק כזה, כי כל צדיק הוא לפי דורו, או כך אמרו מי מביא לנו כו' לנו דייקא, ורצונם לומר שאף שיהיה צדיק אחר מכל מקום אפשר שיולד במקום אחר לא במקומנו:

מאיכן נמצא כמוהו הוי והחכמה מאין תמצא. אמר רבי לוי שבטים מציאה מצאו וכתיב ויצא לבם ויחרדו אנו שאבדנו את ר' סימון על אחת כמה וכמה. כך דמך ר' בון. כן צריך לומר. ועיין בבראשית רבה פרשה צ"א (סימן ט) ובירושלמי פ"ב דברכות (ה"ח). וכוונת ר' לוי הוא על דרך דאיתא בחלק (סנהדרין קיג, ב) צדיק אבד מן העולם רעה בא לעולם שנאמר כי מפני הרעה נאסף הצדיק, ולפי שלכאורה אפשר לומר מה לנו להצטער בעתיד דיה לצרה בשעתה, ועוד אקדומי פורעניתא לא מקדמי, לכך אמר שהרי השבטים מציאה מצאו ועל כל זה נתנו לב אל הפורענות העתידה, עם שהמציאה אינה דרך מביאה לתכלית רע, למה שראו כפי ענינם שהמציאה ההיא תמשוך רעה, כל שכן אנו שאבדנו את רבי סימון שזה דרך יותר קרובה להגיע רעה בעתיד שאין להתיאש מן הפורענות, ונפקא מינה למיבעי רחמי לעכב הפורענות (יפה תואר):

אחזו בידו כו'. ובנמשל רצה לומר הקדוש ברוך הוא בעצמו ובכבודו נטל נשמתו ומת בנשיקה כמו שאמר וכבוד ה' יאספך, והשכינה נקראת יד ה', או נוטל נשמתו על ידי מלאכים קדושים והם הנקראים יד שלו, לא כן הרשעים שנשמתן נטלת על ידי מלאך המות כמאמר הפסוק (משלי יז, יא) ומלאך אכזרי ישולח בו, וזהו רמוז בפסוק מתוקה שנת העובד, ואמר שהצדיק עובד ה' בחייו, השינה שלו היא מתוקה כי הוא מת בנשיקה, או על ידי מלאכים קדושים כנזכר, וכינה מיתת הצדיקים שינה כאדם הישן על מטתו ומעותד לקום ולהתעורר (מהר"י מינץ):

והתחיל מטייל עמו ארוכות וקצרות. יבואר לקמן בסמוך:

לעתותי ערב כו'. ירמוז לנו על העולם הבא אחר התחיה (שיהיה עת ערב כמו שאמר הכתוב (זכריה יד, ז) והיה לעת ערב יהיה אור) כי שם עיקר השכר בגוף ובנפש יחד כדעת הרמב"ן ז"ל וכל המקובלים, והוא דעת חז"ל כמו שהכריח הרמב"ן מדבריהם ז"ל בשער הגמול (מהרי מינץ). שלעתיד לזמן התחיה יהיה שכרו של ר' בון הרבה מאד כאילו חיה ועסק בתורה מאה שנים. וזה שהזכיר במשל והיה מטייל עמו ארוכות וקצרות רצונו לומר בנמשל שהקדוש ברוך הוא מטייל עם ר' בון ארוכות וקצרות על הענין זמן התחיה אפשר שיהיה ארוכה לאחר זמן ארוך אם לא זכו, ואפשר קצרה כשיזכו, על דרך (סנהדרין צח, א) זכו אחישנה (ספר מאמרות מאמר חיקור דין ח"ב פרק ל"ג):

התחילו הפועלים מצירין כו'. אין זה להיות עינם רעה בשל אחרים, אלא מתוך שהם רואים שזה נוטל שכר יותר מהחלק הראוי לפי דעתם יראים הם שמתוך כך יתמעט חלקם לעולם הבא, והשיב להם המלך שלא נתן לו אלא מחלק הראוי לו ומשלו יתנו לו כי יגע זה בשתי שעות כו' (מהר"י מינץ):

כך יגע ר' בון כו'. שהצדיקים כשהם תמימים במעשיהם ואינן חסרים לנפשם מאומה מכל מיני שלימות שראוים לקנות בעולם המעשה אז גם שנותיהם תמימים ובא קיצם כי אין להם עוד צורך בהם, ולכן כשגלוי לפניו יתברך שקנו כל שליחותם אז שלמו ימיהם כדי לחזות בנועם ה', כי העולם הזה אין בו קבלת שכר לפי שיש לו קץ וגבול ועיקר נחלתם הוא שם בעולם הנצחי. ובספר ערבי נחל (בהעלותך דרוש א) כתב שהענין שר' בון עבד ה' כל כך עד שהגיע למדרגה זו שבטלה ממנו הבחירה והרצון והתאוה ופסק היצר הרע ממנו מכל וכל שנזדכך גופו מאד, ומאז היה כדמיון מטייל עם המלך שלא היה צריך לשבר תאוות כלל, ואפילו הכי שכרו יותר, מאחר שעד עתה עבד כל כך עד שהגיע למדרגה זו שבטלה ממנו הבחירה מה שאין אדם אחר מגיע לזה למאה שנה, עד כאן לשונו:

ועד היכן. פירוש עד אימתי מוליכין אותו לבתי מדרשות, עד שיהיה גדול ויודע סודות התורה כשם הגדולים. והרמז בפסוק זה על משה רבינו עליו השלום מתוקה שנת העובד ראשי תיבות משה וסופי תיבות הדת, לפי שניתנה התורה על ידו, ועל כן מתוקה שנתו (מכלל יופי). והוא מה שאמרו בפרק הרואה (ברכות סד, א) תלמידי חכמים אין להם מנוחה כלומר תכלית, אלא מוסיף והולך, אלא שכל תלמיד חכם מוסיף לפי ערך מה שיגע בעולם הזה, משום שודאי אי אפשר לומר שהתוספות יהיה שוה לכולם (יפה מראה):

תוכן העניינים

עץ יוסף על שיר השירים רבה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה