עץ יוסף על שיר השירים רבה· רבי חנוך זונדל ב"ר יוסף
פרשה ה · פרק טז
יש לך חיך כו'. בתמיה, ועיין בבמדבר רבה פ"י (סימן א):
בתוהא על הראשונות. ולא יהיה כאוחז שרץ בידו וטובל, ובבמדבר רבה שם גרס על הָרֶשַׁע:
הרי שהיה אדם רשע כל ימיו ובסוף נעשה צדיק. כן צריך לומר, וכן הוא בבמדבר רבה שם:
מונה אותן לו זכיות. כתב בראשית חכמה שער התשובה שאין ספק שזה דוקא כששב מאהבה עד כאן לשונו. ולכאורה קשה דאפילו אם שב מאהבה אם יהיה נעשה זכיות הרי חוטא נשכר, ויש לומר שהוא משום שבעבירה אין הקדוש ברוך הוא מצרף המחשבה, וליכא רק מעשה, ובתשובה מאהבה יש מחשבה ומעשה והמעשה טובה מכפרת על מעשה העבירה, ונשאר המחשבה טובה שמצרף הקדוש ברוך הוא למעשה ונתוסף לו זכיות (מפרשים). ובספר באר מים חיים (בראשית ד, ז) כתב הטעם, כי האדם בעת חטאו בורא מלאך רע על ידי החטא ועולה ומקטרג עליו, וכשעושה תשובה מאהבה הנה על ידי החרטה הגמורה בלבב שלם, מה שמתחרט על החטא בזה נלקח מהמלאך ההוא כח הרע הנשרש בו, ועל ידי הוידוי דברים והקבלה בלב על להבא מקיים בזה מצות עשה של תשובה ווידוי, ונתפס על ידי מצוה זו כח הקדושה במלאך הזה ונעשה קודש לה' ועולה ונעשה עליו מליץ אחד ללמד עליו זכות, הרי ממש הזדונות נעשו זכיות שמזדון העבירה נעשה מצוה וקדושה ללמד זכות על האדם הזה, עד כאן לשונו:
בן ארבעים ושמונה שנה הכיר אברהם כו'. מביאו כאן לענין שאף למאן דאמר בן ארבעים ושמונה הכיר, מכל מקום כשהכיר ושב בתשובה זכה למעלתו הגדולה, והוא לראיה על ובשוב כו' ושנחשבו לו כמר ואהלות, והמזמור הזה בתהלים כולו נדרש במדרשות על אברהם (רד"ל):
בן ארבעים ושמונה הכיר כו'. סבירא ליה משום שבדור הפלגה היה אברהם בן ארבעים ושמונה ולא נשתתף עמהם הרי שבן ארבעים ושמונה הכיר (יפה תואר). ועיין בבראשית רבה פרשה ס"ד (סימן ד) ופרשה צ"ה (סימן ג):
מנין עקב. ששנותיו של אברהם מאה שבעים וחמש וכיון דבן שלש הכיר את ה' נמצא ששמע בקולו כמנין עקב (וע במדבר רבה פרשה י"ח [סימן כא]):
כד אתא כו'. כאשר בא להגביה העקב מעל הארץ לילך על משענתו בלי סעד:
בשלשה מקומות כו'. גם זה לראיה על חכו ממתקים שאף בשעת תוכחה מיתק הדברים בחיכו (רד"ל):
בשלשה מקומוה כו' לכו נא ונוכחה כו' שמעו הרים כו' וריב לה' עם כו'. משום דנוכחה משמע להוכיחם בחטאתם שיברר אותם בפניהם ותכלית זה להפרע מהם, דאם לא כן מאי טעמיה, והדר קאמר אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו, ונמצא שמוותר על הראשונות כשעכשיו יאבו וישמעו, וא"כ תוכחה למה לי, וכן גבי שמעו הרים את ריב ה' קשה דבתר הכי אמר עמי מה עשיתי לך וכו' דאין בזה תוכחה אלא התנצלות ה' שלא הרע להם ושהטיבם וראוי להחזיק לו טובה, וכן גבי וריב לה' עם יהודה קשה בתריה בבטן עקב את אחיו כו' ומאי טעמיה לריב על זה, להכי בעי למימר דאין הכי נמי שהתוכחת היתה להפרע, ומפני ששמחו אומות העולם בה הפכה לטובה:
ושמחו כו'. וצריך לומר שהתוכחה היתה מפורסמת לכל, או שאמר ה' שרוצה להתווכח לפני האומות עם ישראל (יפה תואר). ועיין בויקרא רבה פרשה כ"ז (סימן ו):
זו תשובה. בתמיה, כלומר וכי זהו שהשיב ה' בויכוחו, וזו היא התוכחה שאמר להוכיח בהם:
להתפוגגה. פירש הערוך לעלוץ ולהשתעשע:
בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא שמעו הרים כו'. קשה כיון דחזו בפעם אחד שנהפכה לטובה איך שמחו באחרות. ואפשר למימר שהאומות שהיו בפעם השני היו דור אחר שלא ידעו בראשונה. עוד יש לומר דאף שפעמים נהפכה לטובה שוב שמחו שמא לא יהיה כן, דלאו בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא (יפה תואר):
דחמאת כו'. כיון שראתה את הדיין שהיה יושב ודן באור ובזפת ובדינים קשים ובמקלות, כל אחד ואחד לפי דינו, אמרה אם אני מודיע סורחן וחטא של בני הזה לדיין זה הוא ממית אותו:
דאחסיל. דסיים:
איינוי בריך. הזה הוא בנך:
כד הוה במעיי כו'. כשהיה במעים שלי היה בועט ודורס ברגליו:
לאו דינא הוא. אין בזה דין ומשפט:
חלק לו כבוד. סיפיה דקרא וּבְאוֹנוֹ שָׂרָה אֶת האלהים, ועיין במדבר רבה פ"י (סימן א):
דבר אחר חכו ממתקים ר' עזריה. כן צריך לומר וכן הוא בבמדבר רבה פ"י:
פרחה נשמתן. רצה לומר שהיו קרובים למות.
הדא הוא דכתיב אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה' אלהינו עוד ומתנו הרי שלא מתו אלא שהיו קרובים למות, ומה שנאמר נפשי יצאה בדברו פירושו קרוב ליציאת הנפש, וזה שאמרה התורה רבונו של עולם כי כולם מתים רצה לומר שנחשבים כמתים מצד חלישתם. חזר הקדוש ברוך הוא והמתיק כו'. עוד אפשר דכתות היו לפי הטבע, יש מהן דמחרדת הקולות נעשו חלשים ולא מתו, ויש מהן שמתו, וזהו שנאמר אם יוספים וגו' הרי שלא מתו אלא שהיו חלושים ויראו שלא ימותו, וכתיב נפשי יצאה בדברו הרי שמתו. ועיין בשבת דף פ"ח, ב' ובחדושי אגדות שם:
לתשישים. תשושי כח וזקנים:
משיבת נפש. התחילה התורה מבקשת רחמים על ישראל מן הקדוש ברוך הוא אמרה לפניו רבונו של עולם יש מלך משיא בתו והורג את בן ביתו כל העולם שמח בשבילי ובניך מתים. מיד חזרה נשמתן הדא הוא דכתיב תורת ה' תמימה משיבת נפש. דבר אחר חכו ממתקים. כן צריך לומר (אות אמת):
והתחילו מבקשין מלפניו. שאמרו אל תוסף דבר עמנו [שמות כ, טז ואל ידבר עמנו אלהים] כו':
התחילה התורה כו'. עד משיבת נפש ועד בכלל מיותר כאן וצריך לומר לעיל כמו שהגהתי לעיל (אות אמת):
רבי אחא ורבי תנחום. צריך לומר וכולו מחמדים ר' אחא ור' תנחום (אות אמת) וכן הוא בבמדבר רבה פ"י:
נאמן לשלם שכר טוב. הרי דחכו ממתקים שאמר שישלם שכר טוב עבור עונג שבת שמתענג:
אילו נאמר ואבדיל את העמים כו'. בילקוט סוף פרשת קדושים יותר מבואר דאיתא שם אמר רבי ברכיה בשם רבי אבהו אילו אמר ואבדיל העמים מכם לא היה תקומה לאומות העולם אלא ואבדיל אתכם כזה שהוא בורר היפה מתוך הרע וחוזר ובורר, אבל כשהוא בורר הרע מתוך היפה שוב אינו בורר עד כאן. וזהו שאמר רב אחא מכאן שאמר הקדוש ברוך הוא לאומות העולם שיעשו תשובה, רצה לומר שיתגיירו ויקבלם, ובזה מבואר שמרמז הכתוב לנו באומרו ואבדיל אתכם מן העמים ולא העמים מכם בכדי להיות לי עוד גרים אשר יגיירו מהם. ונראה שזה שאמר כאן לא היתה תקומה לשונאי ישראל פירושו שונאי ישראל ממש כינוי לאומות העולם. ועיין במדבר רבה פ"י:
זה שהוא מברר. כן צריך לומר (אות אמת):
שוב אינו חוזר ומברר. שלא חש אם ימצא עוד רעים:
שוב חוזר ומברר. שמא ימצא עוד, וכן כאן הקדוש ברוך הוא בורר עוד בין האומות מי שיתגייר:
את קציר ארצכם וגו'. לא תכלה פאת שדך בקצרך:
כי תשא את ראש. שנותנים כופר נפשם, ונמנים דוקא מבן עשרים ולמעלה והלוים מבן חדש:
היא קלסתו מלמעלה למטה. ראשו כתם פז, קווצותיו וגו', עיניו וגו', לחייו וגו', שפתותיו וגו', ידיו וגו', מעיו וגו', שוקיו וגו'. וכתב הגר"א בביאורו על שיר השירים שחושב כאן כל השיעור קומה, והענין של השיעור, כי הקדוש ברוך הוא הוא נסתר ונגלה, נסתר מצד עצמו ונגלה מצד מעשיו דהיינו השגחתו, וכל העולמות מכסא הכבוד ולמטה הוא נקרא שיעור קומה, כי כל העולמות ביחד הם שיעור קומה אחת של הקדוש ברוך הוא, כלומר שהקדוש ברוך הוא עשה השיעור קומה והשגחתו בכולם, וחשב כאן מכסא הכבוד מלמטה עיין שם שהאריך בזה:
והוא קילסה מלמטה למעלה. מה יפו פעמיך וגו' שררך וגו', בטנך וגו', שני שדיך וגו', צוארך וגו', עיניך וגו', אפך וגו', ראשך עליך ככרמל: