אור ברסלב

עץ יוסף על קהלת רבה· רבי חנוך זונדל ב"ר יוסף

פרשה ז

פרשה ו

פרק א

שמן טוב יורד. דכתיב (תהלים קלג, ב) כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן. ושם טוב עולה שנאמר (בראשית יב, ב) ואגדלה שמך. כן הוא באגדת שמואל פרשה כ״ג. ועיין ברבה ובתנחומא ריש ויקהל:

ושם טוב לעולם. שנאמר (תהילים עב, יז) יהי שמו לעולם [רש"י]:

ושם טוב אינו כלה. דכתיב [ישעיה נו, ה] שם עולם אתן לו אשר לא יכרת [אגדת שמואל]:

מקיטון. חדר קטן פנימי ששם מושב המלך ומשתמש בשמן הטוב והריח יוצא חוץ לטרקלין [מתנות כהונה]:

מסוף העולם ועד סופו. דכתיב (דברי הימים א' יד, יז) ויצא שם דוד בכל הארצות:

למקום חיים. מן ההיכל ולפנים ששם הארון וכפורת ולוחות וכרובים שכולם קדושים וחיים:

שמח משה. עיין בשמות רבה פרשה ל״ז (סימן א). ובאגדת שמואל פרשה הנזכר לעיל:

ונתחייב מיתה על עבודתן אילולא כו'. [אגדת שמואל]:

אילולא ששמותן של שבטים כו'. זהו שם טוב [מתנות כהונה]:

חקוקים על לבו. סבירא ליה כדעה א' בשמות רבה פרשה מא (סימן ז) אַוַיַרְא אהרן ויבן מזבח לפניו, מן הזבוח שלפניו, הרי שחטא גם בלב שהיה לו ליהרג ולא לעשות העגל, ולכן צריך הגנה על הלב. אבל רבי נחמיה סבירא ליה כדעה שניה שם שכוונתו היה לעכב עד שיבא משה, עיין שם, א״כ הכוונה היה טוב רק המעשה לא טוב היה, לכן אמר ונתחייב אילולא שמותן של שבטים חקוקים על שתי כתפיו שהם כלי המעשה:

לא היו משמשים. במשפט האורים ותומים. ובאגדת שמואל גרס לא היו מכפרין:

שלשה כתרים הם. עיין באבות פרק ד' (מי"ג) ובתנחומא ויקהל ומה שכתבתי שם:

מהלך חמש מאות שנה. היינו משמים על הארץ שהוא מהלך חמש מאות שנה:

אומה ואלהיה. דרש לו לעצמו כביכול פדה עמם, שהשכינה היתה עמהם בגלות כדאיתא בשמות רבה פרשה ט״ו (סימן יב) ובאיכה רבה (פתיחא לד) ובמכילתא סדר בא [מתנות כהונה]. לפירושו קשה מאי קדש חול שייך הכא. ובמחילת כבודו נעלם ממנו מה דאיתא בירושלמי פרק לולב וערבה (סוכה פ"ד ה"ג) תני בשם רבי אליעזר עבודה זרה עברה עם ישראל בים מה טעמא מפני עמך אשר פדית לך ממצרים גוים ואלהיו. [ופירש היפה מראה היינו פסל מיכה שעליו נאמר ועבר בים צרה כדאיתא בפרק חלק (סנהדרין קג, ב), וכן איתא בילקוט שמואל ב' ז' ובמכילתא הנזכר לעיל בהדיא]. אמר לו רבי עקיבא חס ושלום אם אתה אומר כן נמצאת עושה את הקדש חול. [ופירש היפה מראה ואלהיו שהוא שם קדש ואינו נמחק ואתה עושה אותו חול ושרית למחקיה]. מה תלמוד לומר אשר פדית לך ממצרים, כביכול כאילו עצמך פדית. [ופירש היפה מראה שהיית בגלות עמהם]. וזהו גם כן כוונת רבי יוסי הגלילי אומה ואלהיה, היינו ישראל עם פסל מיכה, וקאי על סוף פסוק של אשר הלכו אלהים וגו' מפני עמך אשר פדית לך ממצרים גוים ואלהיו. וזהו שאמר לו רבי עקיבא עשית קדש חול. אלא כך פירוש הכתוב שאמרו ישראל לפני כו' וכדאיתא בירושלמי הנזכר לעיל:

כביכול עצמך פדית. כלומר אע״פ שפדאנו לא נתעסק אלא בעבורו. ועיין בשמות רבה פרשה מ״ב (סימן ג) וביפה תואר שם:

שנאמר וכו' גוים. זה ישראל ואלהיו זה הקדוש ברוך הוא:

הלכו זה משה ואהרן. שנאמר (שמות ז, א) נתתיך אלהים לפרעה, וכתרגום יונתן דאזלו שלוחון מן קדם ה' [רש״י בשמואל ב' ז']:

מרים ויוכבד הן הן היו כו'. עיין מסוטה פרק קמא (יא, ב) ובשמות רבה פ״א (סימן יג):

משפרת את הילדים. פירוש הרא״ם מטיבה ומנקה את הילדים מן הדם, דתרגום מטיב שפיר:

שפרה ורבה. שילדה את משה אחר הגזירה שהיה שקול כששים רבוא, גם נאמר (דברי הימים א' כג, יז) ובני רחביה רבו למעלה ודרשו חז"ל (ברכות ז, א) למעלה מששים רבוא:

על ידיה. ובסוטה גרס בימיה במקום על ידיה:

פועה באשה. מדברת ולחשה באזנה דבר מה והולד יוצא שלא בצער [תוספות]:

שהיתה פועה. שהיתה צועקת כמו (ישעיה מב, יד) כיולדה אפעה:

שהופיעה. שגילתה את מעשה אחיה, שהיתה מתנבאת עליו טרם הולדו כמו שדרשו חז״ל:

בספר תולדות ברייתו. בתנחומא ריש ויקהל גורס שם שהאדם קונה לעצמו. וגירסת אגדת שמואל נוטה לגירסת הספר:

נולד אדם מונין לו למיתה. שבודאי הילודים למות, והוא בספק שירשיע ובמותו יהיה נאבד. מת בשם טוב מונין לו לחיי העולם הבא. לכן היה ראוי שישמחו במותו ולא בלידתו הפך המנהג ששמחים בלידה ובוכים במיתה [יפה תואר] ועיין בשמות רבה פרשה מ״ח (סימן א):

הלמן. מקום עמידת הספינות אצל הכרכים ומשם פורשים:

עלעולין. רוח סערה (תהלים קמח, ח) תרגום עלעולין:

נסתלק הבאר והרגישו הכל. כדכתיב [במדבר כ, א] ותמת שם מרים ותקבר שם ולא היה מים לעדה:

וכשמת נסתלקו ענני כבוד והרגישו הכל. כדכתיב [שם כ, כח-כט] וימת אהרן וגו' ויראו כל העדה כי גוע אהרן, וכמו שאמרו בראש השנה דף ג' ע״א עיין שם:

ששבת. שנתבטל, כמה דאת אמר (יהושע ה, יב) וישבות המן ממחרת הפסח:

ולא מצינו מקום ששמו הר געש. עיין בריש רות רבה (פתיחתא ב) שם נתבאר, ועיין פרק האורג (שבת קה, ב) ברי״ף ובחידושי אגדות שם:

על ידי שנתנעשו. פירוש שהיו רועשים וחרדים במלאכתם ונתרשלו מעשות גמילות חסד ליהושע כו'. ולא ממלת געש דרש כן אלא ממלת צפון ובמסכת שבת ובאגדת שמואל לא גרסינן כלל שנתגעשו:

בפחמו. וטוב להגיה בפיצמו [מתנות כהונה] והוא לשון בנין כדאמרינן (שבת פב, א) בין פצים לחבירו:

עם אבותיו וגו'. רצה לומר וסיפיה דקרא וכי מת יואב:

שכיבה הוא מיתה. ולמה כתב אצל דוד שכיבה ואצל יואב מיתה. ועיין בפרק המוכר את הספינה (עיין בבא בתרא קטז, א) ובאגדת שמואל:

הודיע שלמה מיתתו. כשהכניס הארון לבית המקדש שנאמר (דברי הימים ב ו, מב) זכרה לחסדי דוד וגו' כדלעיל פרשה ד' סימן ו':

שנאמר וימת שמואל ויספדו לו כל ישראל. הנה בשמואל א' כ״ה כתיב וימת שמואל ויקבצו כל ישראל ויספדו לו ויקברוהו בביתו ברמה, ושם כ״ח, ג' כתיב ושמואל מת ויספדו לו כל ישראל ויקברוהו ברמה ובעירו, והמדרש הרכיב שני הפסוקים. ובאגדת שמואל פרשה כ״ג לא הביא רק קרא קמא. ואפשר שכוונת המדרש כאן להביא ראיה מדכתיב שני פעמים שספדו לו, על כרחך להורות על גודל ההספד. וקרא בתרא אתא למימר שמלבד ההספד שעשו לו בכנופיא כדכתיב בקרא קמא ויקבצו כל ישראל ויספדו לו, ספדוהו ג״כ אחר כך כל אחד בעירו, וזה שכתוב ברמה ובעירו, לומר שספדו לו כל אחד מישראל בעירו נוסף על ההספד שברמה:

מתלא אמר כו'. משל אומרים מי שנשכו נחש כל פעם שרואה חבל אחר כך מתירא ממנו מפני שדומה לנחש, כך מפני שנענשו על עצלות הספד יהושע נתאמצו למאד בהספד שמואל:

משלו נתנו לו כו'. כלומר מפני שהלך ושפט כל ישראל ועשה שלום ביניהם מדי שנה בשנה, וכמו שאמרו חז״ל (שבת נו, א) ששמואל הקל טורח ישראל לבא אצלו לדין אלא הוא בא אצלם, לפיכך ויספדו לו כל ישראל:

מיתה ודאי. כלומר שכאן הוא הודעת מיתתו ולהכי קאמר ושמואל מת כלומר דע ששמואל מת. אבל וימת שמואל לא בא להודיע מיתתו כי מודעת היא, אלא בא להורות על רשעת נבל להכי כתיב וימת שמואל [ולא ושמואל מת] דרצה לומר כשמת שמואל אירע מעשה שאיש במעון כו' [כלי יקר]:

אלא לענין נבל. שלא נתפעל ממיתת הצדיק שמואל:

מרזיחין. רצה לומר שמחות, אלא שחז״ל כינו אותו בלשון מרזיחין שהוא לשון אבל, כמו אל תבא בית מרזח שאמרו חז״ל (כתובות סט, ב) מר וזח על האבל [כלי יקר]:

כופר בעיקר. כדאמר (תהלים יד, א) אמר נבל בלבו אין אלהים. וכן קראו בליעל ונאמר (דברים יג, יד) יצאו אנשים בני בליעל וגו':

אומר כן. דוד היה אומר כן: . כי גמל עלי. כלומר בעבור שיש בי עול גמילות חסד לפיכך יגל לבי ואקוה לישועתך אף שאצא מממבואי ואלך למקום שמת שמואל להספידו:

פרק ב

שיש לה פרעון. כדמפרש סימן ב':

בחיים ובמתים. גמילות חסדים בבית אבל הוא כבוד אל החיים ואל המתים:

פיוסין. דמיישב ומפיים דעת האבל:

מלמד שקלעה כו'. עיין במסכת שבת פרק המצניע (צה, א). ובבראשית רבה פרשה י״ח (סימן א):

מלמד שביקרו. דכתיב לעיל מינה (בראשית יז, כו) בעצם היום הזה נמול אברהם וכתיב בתריה וירא אליו ה' היינו לבקרו על חולי המילה כדדרשינן סמוכים בכל מקום [הרא"מ]:

מדת פרעון כו'. שקרא למעלה ללכת אל בית האבל מדת פרעון [מתנות כהונה]:

מצרימה וגו'. ואנכי אעלך גם עלה:

שמא תאמר מתוך חרוב כו'. בבראשית רבה פרשה י״ח סימן ב' שם נתבאר:

שקשטה בעשרים וארבעה מיני תכשיטין. שמקשטין בהם הכלות. ועיין בשמות רבה פרשה מ״א (סימן ה):

שמועת רבקה אמו. עיין בראשית רבה פרשה פ״א סימן ה' שם נתבאר:

וביעקב אומר ויברך כו'. ומה ברכה ברכו, ברכת אבלים ברכו. ועיין בבראשית רבה וביפה תואר שם:

עוג מלך הבשן. כדאיתא בבראשית רבה פרשה נ״ג (סימן י) אמר רבי יהודה ברבי סימון משתה גדול משתה גדולים עוג וכל גדולים עמו היו שם:

בדיוטא התחתונה. בחדר התחתון. ועיין בבראשית רבה פ״נ (סימן ג) ס"ח (סימן ח) פ״ו (סימן ב). ובשוחר טוב מזמור ט'. ובירושלמי פ״א דיבמות (ה"ו):

תחת רשעים ספקם. פירוש במקום התחתון שבגיהנם רשעים ישבר. וברבה גרם שנאמר ישובו רשעים לשאולה:

ממקומו. משמע ממקומו המיוחד להם וזהו הגיהנם:

אלו בלשון קדש. פירוש כל אלו בלשון הקדש וברוח הקודש נאמרו. ועיין במתנות כהונה אם ייטיב לך פירושו. ועיין בסוטה פרק אלו נאמרים (לח, א) ובבמדבר רבה פרשת ברכת כהנים (יא, ד):

והחי יתן אל לבו מה תלמוד לומר. הא פשיטא דכל איש חי יתן אל לבו דאבל סוף כל אדם. ומשני עביד חסדא כו', שיזכור בחייו מה שיעשו לו אחרי מותו. והכי אמרינן כתובות דף ע״ב, א' והחי יתן אל לבו דברים של מיתה דיספד יספדוניה כו'. ופרש״י יתן אל לבו שאף הוא יספדוהו ואל ירע לו אם נהג כן. ובפרק אלו מגלחין (מועד קטן כח, ב) פרש״י שלא יאמר אדם מה לי להספיד על מי שאינו קרוב, אלא יחשוב בלבו שאם יספוד יספדוהו. ועיין בירושלמי כתובות פרק המדיר (ה"ה):

עביד חסדא כו'. עשה חסד כדי שיגמלו חסד עמך גם כן:

לווי. עשו לוויה למת כדי שילווך. ועשה הספד כדי שיספדוך:

אלו הצדיקים. שנקראים חיים כמו שאמרו חז״ל (ברכות יח) בפסוק ובניהו בן יהוידע בן איש חי:

ולמה כותשין כו'. כשהאדם מתחרט על עונותיו כשבאת לו צרה פתאום הוא כותש ומכה על הלב. לומר שהכל בא לו משם, והיא הסבה הראשונה לכל עון ולכל חטאת, וזהו והחי יתן אל לבו:

דאמר רבי יונה אין שואלין כו'. נלמוד מדסתם התנא אין שואלין, והא ברחוק מקום מותר, אלא על כרחך דמצוה לקרב אל המטה לפי שנוטל שכר על כל פסיעה, ולכך סתם ופסק דאין שואלין דמסתמא יש לו להיות קרוב [משנת דרבי אליעזר]. ולי אפשר שצריך להיות דבר אחר רבי יונה כו'. ורצה לומר דבר אחר והחי יתן אל לבו רבי יונה אמר אין כו', והכוונה על מה שמסיים הא מה דאתמר והחי יתן אל לבו. וכן בירושלמי פרק מי שמתו (ברכות פ"ג סוף ה"א) ליתא קודם דברי רבי יונה הא דאיתא הכא שהוא משלם שכר כו':

אין שואלין הלכות כו'. מפני כבודו של מת דהוה ליה לועג לרש:

קומיה ערסיה. פירוש לפני מטתו דרבי שמעון בן יהוצדק זה הדין אם הקדיש עולתו לבדק הבית, פירוש שהפריש עולה ואחר כך אמר זו לבדק הבית:

ומגיב ליה. והוא היה משיבו משהכהנים כו', אלמא מדרבי יוחנן שאיל ורבי ינאי השיבו ולא מיחה בידו מסתמא תרוייהו סבירא להו שמותר:

משהכהנים מעכבין כו'. עיין בירושלמי פרק מי שמתו ששם הגירסא יותר ארוכה:

נאמר. תירוצא הוא, אומר לך כשהיה רחוק ארבע אמות מהמטה היה משיב לו, וזה מותר:

הכתפים. נושאי המטה:

שרע בדיבורא. נפסק בתוך דיבורו ונשתומם כשעה חדא מלשון (ויקרא כא, יח) או שרוע [פני משה]:

אזלין מוזקפוניה כו'. הלכו לזקפו ולהחזיקו ומצאוהו מעונה ונחלש בתוך דיבורו. אמרו לו מה זאת. אמר להם מפני שעסוקין היינו בעניני הספד ונזכרתי בעלמא שבאנו משם ונתתי הדברים של מיתה אל לביו וגרע כחי והייתי נחלש על שם דכתיב והחי יתן אל לבו. ועיין במעריך פירוש אחר:

פרק ג

משחוק ששחקה עליו מדת הדין. על דרך ה' (תהילים לז, יג) ישחק לו, שמדת הדין שוחקת על הנענש [יפה מראה] ועיין בירושלמי פ״ב דסנהדרין:

אלא ולא כו'. כלומר והוא לא עשה כן אלא כדכתיב ולא עצבו אביו מימיו ולכן ואדניהו מתנשא לאמר אני אמלוך:

שנאמר זרעם נכון. זה לראיה שלא כעס עליהם מעולם. ועיין בבראשית רבה פרשה ל״ו:

פרק ד

שם חפץ טוב. כן בבית האבל כל בני אדם אינם נמלטים ממנו לפיכך הולכים שם החכמים. עיין בבראשית רבה פרשה ט' (סימן ה):

פרק ה

שיר כסילים אלו המתורגמנין. משמע שקרא להמתורגמן כסיל, והיא תמוה. אך דאיתא לקמן פרשה ט' (פסוק יז) דברי חכמים בנחת נשמעין אלו הדרשנים, מזעקת מושל בכסילים אלו המתורגמנין שעומדין על הצבור, עד כאן. הרי שקורא כסילים להמונים שצריכין להמתורגמן. וא״כ כוונת המדרש הכא ג״כ כך, מאיש שומע שיר מהמתורגמן שאומר בשיר לפני העם. וכן להדבר אחר קורא כסילים לאלו שחטאו והגביהו לבן מברכות של בלעם:

פרק ו

נטילת רשות. לדרוש ברבים:

ברם כו'. אבל אלו הקוצים כשהן דולקים קולן הולך למרחוק לומר אף אנו מן העצים ויש בנו צורך. כך מי שאינו חשוב בתורה משמיע קולו לאמר גם אני מן בני תורה [מתנות כהונה]:

פרק ז

עסק שתלמידי חכמים עסוקין בהן. כך צריך לומר [מתנות כהונה]. מפרש עושק לשון עסק בחילוף השי״ן בסמ״ך [יפה תואר]. ועיין בשמות רבה פ״ו (סימן ב) ששם הגירסא מתיישב יותר:

שמונים הלכות. ובשמות רבה איתא ששים הלכות:

בחרישת הקבר. בשדה שנחרש בה קבר לענין טומאה וטהרה:

שכחתים. ומפרש ויאבד את לב מתנה מן התורה שנתנה מתנה בלבו של אדם כדכתיב (משלי ב, ו) כי ה' יתן חכמה. והכי קאמר ויאבד את הלב ממתנה, והוא חסר מ״ם [יפה תואר]:

איזה תלמיד חכם. לענין השבת אבידה בטביעת עין בפרק אלו אלו מציאות (בבא מציעא כג, ב) ולענין קדושין בפרק האיש מקדש (מט, ב). ומבטל עסקיו כו'. ונקטיה הכא לומר שעושק יהולל החכם:

חמת כו'. כלומר כלי שיש בו דבר מאכל:

פת חטים או פת שעורים מיסב ואוכל בלפתן. כך צריך לומר, מצאתי בשם גאון אחד. והכוונה דאיתא במסכת נגעים פרק י״ג משנה ט' הובא בסוכה דף ו, א' מי שנכנס לבית המנוגע. כו' היה לבוש בכליו כו' הוא טמא מיד והן טהורין עד שישהא כדי אכילת פרס [פירוש חצי ככר] פת חטים [ששהייתה מועטת משל שעורים] ולא פת שעורים. מיסב ואוכל [דהיינו דרך אכילה, שמי שהוא מיסב הוא עסוק באכילה ואינו טרוד בדברים אחרים] בלפתן [ששעורו מועט משאילו אוכלן בלא לפתן, שמתוך טעם של לפתן ממהר לאכול, עד כאן]. וזהו ששאלו לו הא דתנן עד שישהא כדי אכילת פרס כו' מיסב ואוכל בלפתן מאיזה פת יהיה אותו חצי ככר, פת חטים או פת שעורים, ולא ידע להשיב. ותיבת בלפתן קאי למטה, בלפתן רבי אליעזר ורבי יוסי אומרים כו', ורצה לומר שרבי אליעזר ורבי יוסי מפרשים תיבת בלפתן, שֶלָמָה נקרא לפת על שם ששני תבשילים לפותים זה בזה פירוש מחוברים, שלעולם הלפתן הוא טפילה ללפת בו את הפת, ונמצא שעל ידו נתחברו שני תבשילים ועל שם זה נקרא לפתן. אבל המתנות כהונה מפרש גירסא דידן מי טב אוכלה כלומר איזה מהם טוב לאכלה בלפתן, ולא ידע להשיבן. בלפתן כלומר ולא ידע למה נקרא לפת. וכן משמע גירסת הילקוט שגרס ושאלו לו פת חטים או פת שעורים אי זה טובה בלפתן ולא היה יודע מה לפתן, עד כאן:

רבי הוה ממני כו'. רבי היה ממנה שני ממונים על הנהגת הצבור, והן היותר גדולים שבחכמים. והמתנות כהונה כתב אחד לראש ישיבה ואחד לאב בית דין:

אין הוו כדאי הוו מתקיימין. כך צריך לומר, וכן הוא בירושלמי פרק ד' דתענית (ה"ב). ופירושו אם היו ראוים היו מתקיימים ואם לאו היו מתים. ואז היה ממנה שנים אחרים במקומן:

מן דאתא רבי במידתך וכו'. פירוש כשנפטר רבי צוה לבנו לא תעשה כן אלא מנה כל החכמים הראויה להמנות יחד. והיינו טעמא כי בנו אולי לא יכיר מי הם היותר גדולים כמו שהוא היה מכיר בהם:

ומני לך רבי חנינא קדמאי. ועוד צוה למנות את רבי חנינא בראש כולם. ובירושלמי איתא ומניא לרבי חמא בר חנינא בראש:

והוא למה לא מנייה. רצה לומר ובעיא ולמה לא מינוהו הוא בידו. והשיב רבי יוסי בר זביד מפני שהצפוריים היו צועקים עליו, שלא היה נאהב להם, כדרך תלמיד חכם דלא מרחמי ליה בני מתיה, והיו מגמגמין אחריו, ורבי היה דר בצפורי קרוב למותו:

ומן צווחא עבדין כו'. שאלו וכי בשביל הצעקה עושין כן שלא למנותו. הרי מעתה הם צועקים הרבה ואם אנו שומעין להם בזה גם באלו דברים שצועקים עליהם צריכים אנו לשמוע להם:

רבי בון אמר על שהשיבו טעם קדם מן ברייתא. [פירוש שמפני שרבי חנינא השיב על דברי רבי בפני רבים ונתבייש]:

רבי הוי יתיב מתני (יחזקאל ז, טז) וּפָלְטוּ פְּלִיטֵיהֶם וְהָיוּ אֶל הֶהָרִים כְּיוֹנֵי הַגֵּאָיוֹת כֻּלָּם הוֹמיוֹת. [פירוש רבי היה יושב ושונה כלם הומיות]:

אמר ליה הוֹמוֹת. [והשיבו דלא קרינן אלא הומות על זה כעס רבי עליו]:

ואמר ליה הן קריתה. אמר ליה קדם רב המנונא ספרי דבבל. אמר ליה כד תיזל לקמן אמור לו שמניתיך זקן. [פירוש ואמר לו כשתרד שם אמור לו שימנה אותך זקן, כלומר שהוא שלמדך ימנך ולא אני:

וידע. [רבי חנינא מזה]:

דלא מתמני ביומיה. כיון דדמך. [רבי]:

בעא בריה דימניניה. [לרבי חנינא]:

ולא קיבל. [רבי חנינא עליה]:

אמר לית אנא מקבל, אלא קדם. [יהיה מתמנה] רבי אפס דרומא [מפני שהוא גדול ממנו]. כן צריך לומר. וכן הוא בירושלמי:

הוה תמן חד סב כו'. היה שם זקן אחד ואמר אם יהיה רבי חנינא הראשון אני אהיה השני לו לאחר מותו, ואם רבי אפס הראשון אני אהיה השני. כלומר בין כך ובין כך לא אהיה שלישי. וקבל עליו רבי חנינא להתמנות שלישי, וזכה להאריך שנים רבות. ואמר רבי חנינא אין אני יודע בעבור מה זכיתי להאריך שנים הרבה, אם בעבור הדבר הזה, או בעבור שפעם אחת הייתי עולה מטבריא לציפורי והייתי מעקם הדרך כדי לשאול בשלום רבי שמעון בן חלפתא:

באידין מתניין. פירוש באיזה זכות משניהם אין אני יודע [מתנות כהונה]. או פירושו והייתי שואלו באיזה משניות שלא הייתי יודע [אסיפת אמרים]. ובירושלמי איתא בשלמיה דרבי שמעון בן חלפתא בעין תינח [שם מקומו של רבי שמעון בן חלפתא] לית אנא ידע, עד כאן לשונו:

עושק שעשק דתן כו'. ופירוש עושק ריב וקנתורין, כמו (בראשית כו, כ) שם הבאר עשק כי התעשקו עמו [יפה תואר]. ועיין בשמות רבה פ״ו סימן ב' שם נתבאר:

אף הוא הקפיד מכעסו כו'. עיין שמות רבה שם:

שאת חכם. וברבה גרס שאת עניו, והיא היא, שכל עניו אינו כועם והוא סבלן ואיש חכם, כי הכעס בחיק כסילים ינוח:

חייך יש לך לידע כו'. עיין ביפה תואר בשמות רבה ומה שכתבתי שם:

פרק ח

גייז. עבר. ועיין ברות רבה (ו, ד) פסוק ליני הלילה. ובפרק אין דורשין בבלי (חגיגה) ט״ו, א' ובירושלמי (פ"ב ה"א):

נפק לגביה. פסק ליה מן דרשה ונפק לגביה ללכת אחריו ללמוד תורה מפיו:

מראשיתו. אמר ליה ומה אמרת ביה אמר ליה ברך שהכפיל. כך צריך לומר. וכן הוא ברות רבה:

שהכפיל לו את ממונו. עיין ברות רבה, שם נתבאר:

מה את אמרת שוב. אלישע אמר לרבי מאיר ומה אמרת שוב בבית המדרש:

יש לך אדם שהוא קונה כו'. עיין ברות רבה מה שכתבתי שם:

וכן היה המעשה כו'. וכן בדידי הוה עובדא הכי וכדמפרש:

שרון כו'. התחילו ואמרו מזמורים של הבל. ואלו אמרו חרוזות לפי אלפ״א בית״א, שירות לפי המשקל:

אילין עסקין בדידהון כו'. אלו הם עוסקים בשלהם ובמה שהם רגילים, ואנחנו אין אנו עוסקים בשלנו:

לשם שמים כו'. עיין ברות רבה מה שכתבתי שם:

שקשין לקנות ככלי זהב וזכוכית. דסבירא ליה דזכוכית הוא אבן טובה. אבל ברות רבה גרס שקשין לקנות ככלי זהב ונותין ליאבד כזכוכית, וצריך לומר דהמדרש דהתם לא סבירא ליה שהוא אבן יקרה:

יכול הוא לחזור עליה. עיין רות רבה:

אמר ליה חזור עול לך. אלישע אמר לרבי מאיר חזור ועול לביתך:

עד כאן תחום שבת. אע"פ שהוא לא היה חושש לחטא לא רצה שיצטער רבי מאיר כשירגיש שעבר מהתחום:

לית בחילי. אינו בכחי וברשותי (מתנות כהונה):

חוץ מאלישע בן אבויה. עיין ברות רבה שם נתבאר כל הענין:

והיה מפעפע בכריסה כאריסה של חכינה. כך צריך לומר (אות אמת). פירוש כארס של נחש. ועל ידי זה נפסד מזגו והיה מתאוה לדברי עבירה:

ועד כדון מקבלין. אם חוזרים בתשובה בשעה כזו שאין יכולת להרע עוד מתקבלין, בתמיה (יפה מראה):

דכדוכה של נפש. כלומר עד שמת. ועיין מה שכתבתי ברות רבה:

ופרש טליתו עליה. שעל ידי כן יכבה האש כדי שלא ישרוף כסותו [יפה מראה]:

בעולם שכולו בקר. כך צריך לומר:

ודמכת לה. שהאש שקטה ונחה מלשרוף:

ושמעין לך. בתמיה כי אין זכות עולה להציל אחר מגיהנם:

כך העמיד. דהיינו רבי מאיר שלמד תורה ממנו לימד לכל ישראל. או פירושו כך העמיד זרע כשר וצנועות (מתנות כהונה):

חד פרסי. עיין בשבת דף ל״א, א:

אלפני אוריא. למדני תורה:

מאן דיימר כו'. מי יאמר שהוא אל״ף שמא אין כך. שמא יאמר האומר שאינו כן:

אחדיה באודניה. אחזו ועוקצו באוזן היה הפרסי קורא אזני אזני. ואמר לו שמואל מי יאמר שזהו נקרא אוזן. אמר לו כל העולם יודעין כו':

לסיאורו. לסכלותו (מתנות כהונה):

עקילס הגר. ובבראשית רבה פרשה צ״ג (סימן ג) איתא תרגום עקילס הגר כו'. וכתב היפה תואר שם עקילס אינו אונקלוס הגר עיין שם, וכך כתב הידי משה:

הרי חיבה שחיבב הקדוש ברוך הוא כו'. עיין בראשית רבה פרשה ע' סימן ה' שם נתבאר:

טוסין. מין עוף שקורין (פאווע):

פוסייני. שׂלָיו, והוא עוף שמן מאד כדאיתא בפרק יום הכפורים (יומא עה, ב) (מתנות כהונה):

אית לי. דעקילס עשיר היה שהיה בן אחיו של אדריאנוס כדאיתא בשמות רבה פ״ל (סימן יב):

זו לחם הפנים. וזו חבה יתירה שיהיו נהנים משולחן גבוה (יפה תואר):

ושמלה אלו בגדי כהונה. כך צריך לומר:

צמצמו. חברו ותפסו בדברים (מתנות כהונה):

שנחבט בו. הזקן שנצטער בשאלה זו:

ולמה את מושיטו בקנה. פירוש בקל. רצה לומר שאת מראה לו שזה יבא לו בקל אלא שיזכה עוד לכהונה. ועיין בראשית רבה שם:

ושמלה זו הכבוד. כך צריך לומר. ועיין בבראשית רבה שם ששם הגירסא נשתנה. ובבמדבר רבה פ״ח:

שהקפיד בו רבי אליעזר. רצה לומר שלא רוה צמאו בשאלתו:

תוכן העניינים

עץ יוסף על קהלת רבה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה