עץ יוסף על דברים רבה· רבי חנוך זונדל ב"ר יוסף
פרק ב
פסקה א
כבר פרשה חנה וחנה היא מדברת על לבה. קשה א"כ אמאי ויחשבה עלי לשכורה. וכי עלי טעה וחשב שיש להתפלל בהשמעת קול. וי"ל משום דאע"ג דמתפללים בלחש צריך לחתוך הדברים בשפתים וצריך שישמיע לאזנו. ועלי היה רחוק קצת ממנה ולא ראה נענוע שפתיה וחשב שלא היתה חותכת הדברים בפה [יפ"מ]. או י"ל שחשבה לשכורה משום דהרבתה להתפלל וכמ"ש לה עד מתי תשתכרין וגו'. ועל זה השיבה קשת רוח אנכי ובעי לאתפושי ברחמים דהוה מרירה לבה טובא [רש"א]:
יכול יהא מתפלל שלשתן כאחת כו'. דע שהנוסחא הישנה היתה יכול יהא מתפלל בכל שעה כבר פירש בדניאל וזימנין כו'. יכול יהא אומר שלשתן כאחת כבר פירש דוד ערב וגו'. שכן הובא נוסחא זו בשם מדרש דברים רבה פ"ב ביפ"מ ובספר כסף נבחר. ולפי נוסחא זו כך פירושו יכול יהא מתפלל בכל שעה כבר פירש בדניאל כו' והא דלא אמר כבר מפורש ע"י דוד ערב ובקר כו' כדמייתי לקמן. י"ל דודאי אין הכוונה באומרו יכול מתפלל בכל שעה שלא יפסיק שום רגע. דתורתו ומלאכתו אימתי נעשית. אלא ודאי הכוונה שיתפלל פעמים אין מספר כפי רצונו. וא"כ אין מדברי דוד ראיה. דערב ובקר וצהרים היה מתפלל אבל לא אמר כמה תפלות היה מתפלל בכל פעם. ולכן הוצרך להביא מדניאל דכתיב זמנין תלתא וכיון שכבר למדנו המספר שוב שפיר הביא ראיה ששלש תפלות הללו אינם בבת אחת אלא בשלשה זמנין ערב ובוקר וצהרים [צל"ח]. והנוסחא הישנה היא נוסחת הבבלי. והנוסחא שלפנינו היא נוסחת הירושלמי. והכי פירושו יכול יהא מתפלל השלשה תפלות כאחת כבר פירש בדניאל וזמנין כו' ר"ל מפורש בדניאל שהתפלה צריכה להיות בשעות מחולקות. וקאמר יכול יהא מתפלל בכל שעה שירצה ר"ל דאף דשמעינן מדניאל שיהיו בשעות מחולקות סד"א שלא יהיה שחרית ערבית ומנחה. אלא ג' שעות מחולקות שירצה. וקאמר שמדוד ילפינן דג' שעות היו ערב ובוקר וצהרים [יפ"מ]:
תובע צרכיו ויוצא לו. ולא יאמר קודם זמירות ותשבחות:
שנא' תכין לבם פי' אם תכין לבם אז תקשיב אזניך [רש"י]:
עשרה לשונות נקראת תפלה. ע' בספרי סדר זו פיסקא כ"ו שיש שם הרבה שינוים:
ויזעקו זעקה היינו צעקה. וסיפא דקרא ותעל שועתם:
בצר לי דרש ביצור של תפלה יש לי:
שאין לבריה כלום אצל בוראו. בדרך חוב. אלא דרך חסד ורחמים הקב"ה עושה לו. וע' בענף:
שהרי משה רבם כו'. וכן אי' בזוהר סדר זו דף ר"ס ע"ב דבעי בר נש לקב"ה לכוונא דיהא צלותיה תחנונים מנא לן ממשה דכתיב ואתחנן אל ה':
ומכולן לא נתפלל כו'. לפי שמשמעות כולם רמז שמתפלל ומבקש בעבור מעשיו הטובים [עיר גבורים]:
אלא בלשון תחנונים ולא בדרך דין ומשפט:
א"ל הקב"ה רב לך. כלו' אין לך זכות על זה. ולכן בקש רק מתנת חנם:
מקום דבורך כלו' ראה שלא יתפסוך במקום דבריך ר"ל בדברי עצמך. שכביכול הקב"ה נתפס בדבריו וכדמפרש ואזיל:
בענין ואתחנן הוא לשון וחנותי לשון חנם:
ואין איש האמור כאן אלא משה:
המסות לשון ותמס כעש שחמדתו נמס ונשאר מעל שהרי הקב"ה לא השגיח עליו:
פסקה ב
ואם כך הגיע למשה הצדיק כו' שהם מתוקנים כו'. פירוש הכתוב לפי דרשתם שהתפעל דוד ונכנע מאד בזכרו שתפלת משה שהיה איש הנעלה איש אלהי אף שהיה כוונתו ליכנס לא"י רק כדי לקיים המצות שתלויות בארץ לא למען טובת הגופנית מאומה. ומה חטאו היה הלא כל כוונתו היה רק להוכיח לישראל. ועי"ז היה נפשו מרה לו וכעס עליהם. ועכ"ז נחשב לו כעון. ואם כה זאת. מכ"ש כל אדם שהם מתוקנים להבל. ומתוקנים לעמוד בדין. וזהו אך הבל כל אדם נצב סלה. דנצב היינו לדין כד"א [ישעי' ג'] נצב לריב ועומד לדין:
א"ר אחא שנעשה אלוה כו'. ר' אחא מפרש אך הבל כל אדם אפילו מי שהיה אלוה ואדון על הכל. או פירושו אפילו מי שנקרא כל אדם על שהיה שקול כנגד כל האדם וכל העולם כולו לא נברא אלא בשבילו שנאמר וירא ראשית לו ובמעשה בראשית כתיב בראשית ברא שר"ל בשביל משה שנקרא ראשית ברא אלהים וגו' כדאי' בב"ר פ"א סימן ו':
פסקה ג
דוכסין כו' דוכוס בלשון רומי שר צבא. ואיפרכוס בלשון יוני שר הפרשים. ואיסטרטליטוס בלשון יוני נגיד מלחמה [מוסף הערוך]:
השוער שעומד על השער לשמור שלא יבא איש בחצר המלך בלי רשות:
לפלטין פי' בלשון רומי היכל וארמון [מוסף הערוך]:
שעתא עברת שעתו וזמן ממשלתו עברה:
אם נברא לה פה. פי' הפה של הארץ נברא כאן מוטב ואם לאו יקרב לכאן ותהיה כאילו נבראת עכשיו כאן פה. ועיין נדרים דף ל"ט. ודייק המדרש שכך אמר משה דאל"כ לא הוה צריך לומר אלא ואם יברא [יפ"מ]:
פסקה ד
עשירו של עולם כו' שדבר עם משה באמיצת רוח מבלי ישמע לו ולבקשתו. ומה שאחז במשל מעני ועשיר הוא ענין הסיבה מפני שהוא עשיר ע"כ אינו נחשב העני לפניו לכלום. וכן נדמה האדם מול פניו יתברך כי כל צדקותיו כאין. והידי משה פי' עשירו של עולם שענה למשה ששאל בעזות כדמסיק שאמר השיבני על דברי והוה כעזות והיינו שכתב אל תוסף דבר שהוא לשון קשות:
אלו נביאי ישראל קראם רשים מפני שהם נכנעים מאד כמו שהרש מכניע א"ע וקטן הוא בעיניו אף שזוכים לנבואה. אך נביאי או"ה הם גדולים בעיניהם ועשירים מפני חכמתם ונבואתם. על כן עת יחזו דבר מה שלא כרצונם יענו עזות ויתמהו על משפטי ה' הנעלים מדעתם:
ולא בא נגד הקב"ה אלא בתוכחה ודרך דין:
ממשה וישעיה ע' בויק"ר פ"י מעלת ישעיה:
בפלטין של מלך:
בזרוע בחזקה ובזרוע נטויה:
כל זמן שהיו ישראל קיימין היינו הדור שהוציא משה ממצרים:
כיון שמתו ישראל אף שנשארו הפחותים מבן עשרים שעלו לארץ עכ"ז זכותם לא עמדה למשה. כי אינם מאותו הדור שמשה הטיב להם ע"כ לא עמד לו זכותם כי אם בני הדור הראשון שהוציאם מצרים. וזהו שרמז בעת ההיא כלו' שבעת ההיא אחרי שתמו כל הדור ההוא על כן לא הועיל תפלתו ואמר לו רב לך וגו':
פסקה ה
ארכי ממשלה:
אותה שעה התחיל לבקש רחמים ליכנס לארץ. יבואר ע"פ מאי שכתב המזרחי [ס"פ שמות] שהקשה כיון שא"ל הוא יתברך עתה תראה אשר אעשה לפרעה ופרש"י שם [ע"פ המדרש] העשוי לפרעה תראה. ולא העשוי במלחמת שלשים ואחד גבורי כנען. למה בקש לעבור. ותירץ שחשב משה שיכנס לא"י כאחד העם. ולא נגזר עליו רק שלא יהיה מנהיג. א"כ שפיק קאמר המדרש התחיל לבקש רחמים ליכנס לארץ ר"ל כהדיוט. והארכי יהיה ביד יהושע:
שהיה בארכי שלו. פי' שהיה בממשלה שלו:
א"ל הקב"ה רב לך. פי' שתדע שיש לך רב כי תמיד אתה מנצח אותי. עכשיו אראה שאני רב שנצחתי אותך [בעה"ט]:
פסקה ו
דבר אחר בעת ההיא לאמר מהו לאמר. נראה דהני תיבות דבר אחר מיותרים. שהדרש הלזה לא קאי על תיבות בעת ההיא. רק על תיבות לאמר:
השיבני על דברי אם אני נכנס לא"י אם איני נכנס. הכוונה לפי שעיקר חפצו ורצונו של משה לעשות רצונו יתברך. ואם הוא יתברך יאמר לו שלא ידבר עוד הרי מקיים מצות לא תעשה שמקיים דבורו של הקב"ה. ולזה אמר לו יתברך רב לך. רב טוב הצפון לך [וכמו שפרש"י בחומש] במה שיש לך מצוה חדשה. ל"ת שאל תוסף דבר. וכמו כן מצות עשה עלה ראש הפסגה. ושתי מצות הללו סגי ליתן לך שכר צפון נגד שתחפץ לקיים בא"י כדאי' בסוט' די"ד ע"א [מלא העומר]:
חטייה שלי החטא שחטאתי לפניך. ובזה ניחא מה שנכתב חטא מרע"ה בתורה ובפרט כמה פעמי'. שמהראוי שלא להזכירו כל שאפשר להעלימו שאין להזכיר גנות הצדיק. אע"כ שבקש משה על כך:
כל מי שילקט ויאכל מפירות שביעית. נראה שצ"ל מפני שביעית וע' יומא ד' פ"ו ע"ב. ובמס' שביעית פ"ד מ"ז אי' מאימתי אוכלין פירות האילן בשביעית. הפגין משיזרחו אוכל בהם פתו בשדה. פי' הרע"ב משום דדרשינן לאכלה ולא להפסד. ואם אכלן קודם בישולן הוי הפסד. הפגין פגי תאנה כדכתיב התאנה חנטה פגיה. משהזריחו האדימו זו תחלת בשולן עכ"ל. הרי שאסור לאכול פגי שביעית עד שיתבשלו. לפיכך האשה שאלה אותן קודם בשולן חזרו אותה בקומפין:
בקומפין הוא כדאי' במשנה ב' פרק כ"ג דכלים שעומדין עליו בקומפין. ופי' הרע"ב שדה ששוחקין שם המלכים ורגילים על טפיטן של סוס [והוא אוכף] לראות בשחוק המלך עכ"ל. וה"נ קאמר שכל מי שילקוט ויאכל מפגי שביעית ויעבור על גזירת המלך שיחזירוהו בקומפין ויהיה לעג וקלס בעיני הבריות:
שלא יהיו ישראל אומרים זייף משה בתורה או אמר דבר שלא נצטווה. להבין זה נקדים מה דאי' במדרש טוב טעם למה לא נאמר כי טוב ביום השני לפי שמשה רבינו שנקרא טוב דכתיב ותרא אותו כי טוב הוא נלקה ע"י המים לכך לא כתיב ביום השני כי טוב שנבראו בו המים שעתיד הטוב הנ"ל ללקות. נמצא תינח אם סרחונו כתוב בתורה על דבר מי מריבה יודעים אנו טוב טעם למה לא נאמר כי טוב בשני. אבל לולא זאת לא ידענו למה נאמר בשאר הימים כי טוב ולא בשני. ויאמרו הדורות שזייף משה בתורה שלא נכתב כי טוב בשני. או יאמרו הוסיף משה על מאמרו של הקב"ה וכתב כי טוב בשאר ימים:
פסקה ז
הנני לכהונה כו'. שלפי שהנני הוא לשון זימון כדפרש"י. פירשו בזה שהתקין עצמו לעבודת שמים במאד מאד. ולפי שהעבודה המופלגת היא כהונה גדולה אשר בה טורח גדול. וכן המלכות להנהיג הצבור אשר בו טורח הרבה. לכך אמר ריב"ק שבמאמר הנני רמז לשני עבודות גדולות אלו. ומ"מ למה שלפי האמת יש בדבר מעלה וכבוד. אברהם זכה לזה ומשה נתבשר ברמז אל תקרב הלום שלא יזכה אליהן [יפ"ת]:
שנאמר נשבע ה' כו'. דמיירי באברהם כדאי' בב"ר פ' מ"ו:
אל עמק שוה וכדאי' בב"ר פ' מ"ב ששם השוו כל האומות וקיצצו ארזים ועשו לו בימה גדולה לאברהם והושיבו אותו למעלה כו' ואמרו לו מלך אתה עלינו כו':
אמר לו הקב"ה אל תתהדר לפני מלך. הוא כנגד מלכות. ובמקום גדולים אל תעמוד הוא כנגד כהן גדול שהוא מדת החסד [מגלה עמוקות אופן קמ"א]:
ויאמר אל תקרב הלום כו'. לאו למימרא דלא הוה מלך וכהן כלל. דודאי מלך הוה. אלא לו ולזרעו קאמר וכדאי' בפ' י"ב דזבחים. מיהו בכהונה פלוגתא דתנאי היא בפ' הנזכר אי משה בעצמו היה כהן אם לאו. וע' בויק"ר פ' י"א:
אין לך עסק בכהונה שנא' והזר כו'. פי' בזה שאמר לו אל תקרב הלום רמז לו שאין לו עסק בכהונה שאין קרב אלא כהונה המד"א והזר הקרב יומת. וזה מוכרח שהוא לשון הקרבת קרבן. כי על ההגשה לבד אין חיוב מיתה כלל [תולדות נח]:
שנא' והזר הקרב יומת. המרשים לבמדבר א' השתבש. כי שם נאמר על זר שיקרב לעבודת הלוים. אבל פה הכוונה על הכתוב שם ג' יו"ד. או להכתוב בקרח י"ח ז' [רש"ש]:
בדין כו' ברחמים. משום דכתיב אדני שהוא דין. והוי"ה שהוא רחמים:
ואם לאו אכנס ברחמים. והא דלא התפלל אהרן שיכנס לארץ. וכתב במ"ע ריש סדר ואתחנן כדי שלא יחשדוהו שעושה עבור כ"ד מתנות שנתן לו הקב"ה כי הכהן הגדול גדלוהו משל אחיו והעשירוהו כעובדא דפנחס המסתת. וע"ש עוד טעם ע"פ סוד:
דבר ה' דבור הוא לשון חוזק ודין כד"א דבר האיש אדוני הארץ אתנו קשות. והוי"ה הוא רחמים. הרי אף שבדין מתבקש לו:
אל תתהדר לפני מלך. וגו' רב לך אל תוסף וגו' כי לא תעבור כו':
כיון שראה משה היאך הדברים חזקים. ר"ל שהתפלל תפלות כמנין ואתחנן ולא נענה התחיל מדבר דברים קשים:
פסקה ח
אתה הוא שאמרת תחלה למשמרת לאות לבני מרי. וזהו שאמר אתה החילות פי' אתה התחלתה לקרותם בשם ממרים:
אתה התחלת לבא אצלי. פי' אתה החילות לבקש אותי שאהיה מנהיגם ואני לא אביתי כי דמיתי כי מי אנכי. ואתה חזקתני שאוכל להיות מנהיגם. וא"כ למה עכשיו אתה גוזר עלי למות במדבר. וזהו שמסיק המדרש אמר לו [ר"ל משה להקב"ה] משגדלת אותי כו'. ר"ל אילו הייתי אני המתחיל לבקש גדולה לא הייתי יכול להתרעם על מה שעכשיו אתה מורידני מגדולתי, אבל כיון שאתה הוא שהתחלת לגדלני ופייסת אותי לקבל הגדולה ועכשיו אתה מורידני מגדולתי א"כ מראה דבר זה שכדי לבייש אותי ולהורידני נתת לי מתחילה הגדולה. וזה שאמר משגדלת אותי אתה מורידני מגדולתי בתמיה וכי נכון הוא כך:
אתה מורידני מגדולתי. דבר אחר אתה החלות. א"ל הקב"ה והרי נשבעתי כו'. כצ"ל [רד"ל]. ודרש החילותה לשון לא יחל דברו. וה"ק אה החילות כבר ולכן גם עתה התר שבועתך. כי אין השבועה כגזירה חרוצה כי התפלה מועלת והראיה מחטא העגל שנמחל:
ד"א א"ר לוי לפניו רבש"ע עצמותיו כו'. אפשר דרש להראות את עבדך על עצמותיו של יוסף שלקח משה עמו. וכלל דברי המדרש לפרש את הסיבה מדוע לא זכה להיות גופו נקבר בארץ. ומדוע נגרע ערכו מיוסף שזכה עכ"פ להקבר שם. ומפרש הסיבה שהיה מפני שבתחילה מיראתו הסתיר עצמו ששמע קוראים לו מצרי ושתק. ולא היה לו לשתוק כי אם היה לו להתפאר שהוא עברי כמו שיוסף גלה עצמו. ואף שחרפה היה לפרעה בני העברים כמ"ש כי לא יוכלו המצרים לאכול עם העברים לחם. עכ"ז התפאר בשהוא עברי מאהבתו את יחוסו שכל יחסם מפני שהם מעבר הנהר ומתייחסים שבאו מאברהם שלקח אותו הקב"ה מעבר הנהר והוליך אותו בכל ארץ כנען להיות קונה בהליכתו שם כדאי' במדרש. אבל משה לא חש להודות. ואולי נרמז במלת הזה כי לא תעבור את הירדן הזה מפני שלא יקר היה בעיניך זה המקום:
שומע ושותק קשה מנלן זה שהיה שומע. הא מקרא משמע שאמרו זאת בביתם לפני רעואל אביהם איש מצרי וגו'. ומשה היה אז אצל הבאר כדכתיב ויאמר אל בנותיו ואיו וגו' ומצאתי בספר חסידים סי' קי"ז אמר הקב"ה כו' אבל אתה ששתקת כששמעת שאמרו עליך איש מצרי הצילנו מיד הרועים ולא אמרת איש עברי אנכי לכן לא יכנסו עצמותיך לארץ ע"כ. וכתב המפרש שם וז"ל ר"ל כשקראו למשה כמאמר יתרו קראן לו וגו'. מסתמא שאל משה להם למה קראן לו. והשיב לו אותו שקרא לו מפני שנאמר עליו על ידי בנות יתרו איש מצרי הצילנו. והוא שומע ושותק. וזהו שדייק הספר חסידים אבל אתה ששתקת כששמעת שאמרו עליך איש מצרי וגו' דהיינו אותו שקרא לו אמר לו שמפני כך קרא לו שנאמר עליו ע"י בנות יתרו איש מצרי וגו' ולא אמרת לאיש עברי אנכי עכ"ל:
לפיכך לא יקבר בארצו כי לא תעבור את הירדן הזה. ר"ל הה"ד כי לא תעבור את הירדן הזה, וכדאי' בספרי ח"א פיסקא קל"ה א"ל ושמה לא תבוא, א"ל אם לאו עצמותי יעברו את הירדן א"ל כי לא תעבור את הירדן הזה וכי המת יכול לעבור [פי' הא כתיב ושא עיניך וגו'] משמע שימות ולמה חזר וכתב כי לא תעבור] אלא אמר לו. משה אף עצמותיך לא יעברו את הירדן עכ"ל:
פסקה ט
מעותי מעות של נחשת הן:
בתוכם בתוך המעות:
הן באין בזכותך מהזה דייק. כי לא תוכל לעבור את הירדן מפני דור המדבר הזה הנמצאים פה ולא יקומו כי אם בזכותך. והענין שתחיית המתים עיקרה ויסודה רק בארץ ישראל. ולכן אמרו שמתי ח"ל מתגלגלים והולכין עד א"י. ולולא משה שנקבר בח"ל אז לא היה תחיה בחוץ לארץ אם לא מפני זכותו גזר ה' על מתי ח"ל שיחיו. והמשל להורות שהיתה כמו אבידה בכוונה בכדי שיחופשו הנותרים מפני יקרת האבדה הזאת:
ויתא על ידי זכות משה גם ראשי העם:
פסקה י
שלש תכיפות הן. פי' ג' דברים יש שיש בהן דין תכיפות כדמפרש ואזיל:
תכף לסמיכה שחיטה הטעם בזה לפי שעיקר הקרבן להיות כופר נפש החוטא. והסמיכה הוראת זה שיתודה עליו את עונו ויתננו תמורתו. לכן ראוי לסמוך השחיטה לסמיכה שיתן אל לבו כי זו היא סבת השחיטה. ואף כי נמצא סמיכה בקרבנות שאינן באין על החטא. לא חילק הכתוב [יפ"מ]:
תכף לנטילת ידים ברכה. בברכות בבלי דף מ"ב פרש"י וכן התוס' דאנטילת ידים דמים אחרונים קאי שלא יאכל כלום עד שיברך על מזונו משום דכיון שנטל ידיו אסח דעתיה מאכילה. וכן כתב הרמב"ם ז"ל בסוף פ"ו מהלכות ברכות. והוסיף שם לא יפסיק ביניהם בדבר אחר אפילו לשתות מים. אבל בירושלמי פ"ק דברכות וכאן במדרש משמע דאמים הראשונים קאי. שהרי אין השטן מקטרג באותה סעודה קאמרי. וכן הביא הטור בסי' קס"ו. וע' בתוס' במס' סוטה דף ל"ט ע"א ד"ה כל כהן שלא נטל ידיו. וצ"ע:
תכף לגאולה תפלה לפי שסבת קבלת התפלה מפני האמונה בהקב"ה שהוא יכול ומשגיח ולכן יש כח בתפלה שיעתר המתפלל בעבורה. לכן יש לסמוך גאולה לתפלה להורות שהיא סיבה עצמית לגאולת האדם יותר מכל הזכיות [יפ"מ]:
שתפלתו נשמעת ובירושלמי אי' אין השטן מקטרג באותו היום. ובבלי גרס אינו ניזוק כל אותו היום:
והקב"ה רחוק וקרוב ר"ל שאע"פ שנראה רחוק ששכינת עוזו בגבהי מרומים עכ"ז נשמע לתפלת הלוחש כאילו הוא קרוב אצלו. כאדם המסיח באוזן חבירו. וזה לפי שהאמת שהשכינה בכל מקום. ונמצא אצל קוראיו. כאומר בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך [יפ"מ]:
מהלך ת"ק שנה ובירוש' מסיים וכן כל רקיע ורקיע וכן בין כל רקיע ורקיע וכן טלפי החיות כמנין ישרה ת"ק וחמשה עשר:
אדם עומד ומתפלל ומהרהר בתוך לבו. פי' אדם עומד ומתפלל בלחישה ומהרהר כוונת התפלה בתוך לבו ע"ד דכתיב בחנה ובחנה היא מדברת על לבה רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע. ואי' בתרגום וחנה היא מצליה בלבה לחוד ספיתהא נידן. וכלו' שהיתה מכוונת את לבה בתפלתה:
שאין באין אצלך בלב שלם. שאינם נראים כאוהבים אלא בשעת דחקם לפי שעה. וכשתהיה הרווחה יכבדו את לבם וינזרו אחור:
מהו. ישועו לע"ז שלהם ואינה עונה אותם. ולכשיבואו. כצ"ל:
שנא' בקראי ענני אלהי צדקי. פי' בעוד קוראי ענני לפי שאתה אלהי צדקי. ר"ל שבצדק אחזה פניך ובלב שלם ובנפש חפצה:
פסקה יא
פדגוגין פדגוג בלשון יוני ורומי אומן המגדל התינוק. כאשר ישא האומן את היונק תרגום ירושלמי פדגוגא:
כבלים כבלי ברזל לייסרו ולאסרו בהם:
של מאה ליטרין רומז לצ"ח קללות. וגם כל חלי וכל מכה אשר לא כתובה. עוד שנים. הרי מאה:
של י"ב ליטרין כמנין שעות היום:
מאי דכתיב ואני כו'. כי היתכן שיהיה שינוי אצלו יתברך עת מעת:
פסקה יב
א"ל שערי תפלה פעמים פתוחים כו'. הטעם בזה כי נעילת הפתחים בלי ספק הוא ע"י העונות המבדילים בינינו לבינו יתברך ונועלים שערי התפלה. אם התפלה היא בלי תשובה. ולכן שערי תפלה פעמים פתוחים ופעמים נעולים. אמנם שערי התשובה אשר אינם נעולים אלא ע"י העונות. לו הונח שהיו נעולים. בהרהר האדם תשובה בלבו לבד עוקר אותו העון שהרהר בו תשובה. ומיד מוצא פתח פתוח לפניו שנסתלק אותו העון שהוא חלק מהמסך המבדיל בינו לבין אלהיו ע"י הרהור תשובה [כלי חמדה]:
וים רחוקים מפרש ליה כמו הים. הם הרחוקים מהקב"ה שהם החוטאים. מה הים הזה לעולם פתוח כו':
אבל הים הזה לעולם פתוח. ובשוח"ט מסיים וכל מי שמבקש לרחוץ בו רוחץ בכל שעה שהוא רוצה. כך התשובה בכל שעה שאדם רוצה לעשות תשובה עושה והקב"ה מקבלו:
דכתיב כה' אלקינו בכל קראינו אליו. וקשה איך מתרץ זה הת"ק. וי"ל שבאמת בא ר' חייא רבה לתרץ זאת שהא דכתיב בכל קראינו אליו פירושו ע"ד קוה אל ה' כו' הוי מתפלל וחוזר ומתפלל כו'. והד"א מתרץ כאן ביחיד כאן בצבור:
ואין קריאה אלא תפילה. פי' ואין קריאה במקום הזה. אלא תפלה:
ויש שעה שיתנו לך. כי לפעמים עת גורם ששערי רצון נפתחים לפניו. כי אין רעיון האדם עומד על מעמד אחד ויתכן לפעמים שתפלתו יהיה בכוונה יותר. ולכן נענה לו:
תפלתו של צבור כי ההשגחה על הכלל גדולה ומרובה יותר מהשגחה על הפרט והאישיית. או מפני שבצבור בודאי ימצא פרט אחד המתפלל בכוונה גדולה. ולכן נענה לכולם בזכותו:
פסקה יג
אני ואתם נשאל לששת ימי בראשית. פי' שאלה זו ראוייה לימים ראשונים והם ששת ימי בראשית. כי הם ידעו כהוגן כמה בראו העולם כדכתיב [דברים ד'] כי שאל נא לימים ראשונים למן היום אשר ברא אלהים אדם אשר בראו אין כתיב אלא אשר ברא [ב"ר פ' ח' סי' ח']:
בראשית ברא אלהים כתיב. ואלהים הוא לשון רבים. ואע"ג דכתיב ברא לשון יחיד. י"ל דנקט לשון יחיד על כל אחד ואחד מהאלוהות כדאשכחן בכמה דוכתי דנקט קרא לשון יחיד על הרבים כגון חכמות נשים בנתה ביתה. וזולתו:
ברא כתיב לשון יחיד. ור"ל דכיון דכתיב ברא לשון יחיד צריך לומר דאלהים דגביה ג"כ הוא יחיד. ופעמים דאלהים הוא לשון יחיד כמו כאן ובמקומות אחרים. ופעמים שהוא לשון רבים כמו אלהים אחרים. דאל"כ לא הוה משתמיט בחד דוכתיה דלכתוב בראו. ועוד דהכא אין טעם לומר דנקט לשון יחיד על הרבים. כיון דהוי מילתא דחשיבותא ה"ל לתאר הבריאה בלשון רבים. ועוד דאיכא למטעי [יפ"מ]:
אלא ויברא את האדם בצלמו. וס"ל דכינוי הוי"ו של בצלמו מוסב על הקב"ה. ולא כמו שפרש"י ז"ל בחומש שחוזר על האדם:
פסקה יד
הוא וכל פמליא שלו. שבאהבת ה' לישראל מסרן המועדות לישראל וצריך הוא ומלאכי השרת להמשך אחרי קביעות ישראל:
עד שלא נעשית אומה שלי מועדי ה'. פי' קודם שבאו ישראל היו המועדות והעיבורין כפי סדר מהלך הלבנה והמזלות אשר ברא ה'. ולזה נקראו מועדי ה' וכמ"ש והיו לאותות ולמועדים. ומשבאו ישראל וניתנה להם מצות קדוש החדש המועדות תלוים בקריאתם. וזה אמר אשר תקראו אותם קרי ביה אתם. ומה שהזכיר מה שהיה מתחילה. לומר שזו חיבה יתירה שחבבנו ה' שהמועדות שהיו תלוים בו יתברך שהיו מועדי ה' עתה מסרן לישראל באהבתו אותם [יפ"מ]:
פסקה טו
אדם אם יהיה לו קרוב עשיר כו'. לפי שכמו שהעשיר מתבזה כשקרובו עני ולכן יכפור בו. כן להיות ישראל בירידה אין כבודו לומר שהם עמו שיראה שקצרה ידו מהושיע וה"ל לכפור בהם. עכ"ז מודה בקורבתם ולא חש לכבודו. וזה מאהבתו אותם:
עושה לישראל עיקר שמחבתו עמהם כאילו מתכבד עמהם שמתייחס אליהם. או הוא מענתנותו יתברך ע"ד שאמרו בב"ר פ' מ"ח וענותך תרבני שאברהם יושב ושכינה עומדת. וכן בישראל [יפ"מ] וע' בענף:
שגידלה כו' כלו' כביכול גדלה אותה על פי דרכה וכפי רצונה כאב שגידל את בנו והגדילו כפי רצונו [מת"כ]:
ואינן יודעין כו' דהוקשה לו על תואר גדול אם הכוונה רבוי הכמות או רבוי האיכות א"כ אין זה חידוש ופלא שלכן ה' קרוב אליהם יותר. ולכן דריש מלת גדול שה' מגדלם ומנשאם בישועתו. ופירושו מי גוי שיהיה גדול כל כך בעיני ה' כמותם שיהיה קרוב להם תמיד:
וישראל ודאי נוצחין והיינו בר"ה וביום הכפורים כשעושין תשובה ותוקעין בשופר. וכדאי' בירושלמי פ"ק דר"ה. ובילקוט סדר זו [מת"כ] וזהו שנא' כי מי גוי שהיה גדול כל כל שיהיה ה' קרוב להם להכריע אותם לכף זכות:
פסקה טז
לנס איי הים תרגום שלו נסי ימא:
מכיר אני בתמיה:
פסקה יז
יש תפלה שנענית למ' יום כו' לעונה. וזהו בכל קראינו אליו יהיה איך שיהיה או לזמן רב או לזמן מועט או מיד:
ואח"כ אמר ה' שמעה ה' סלחה כו'. קשה הא קרא דלחם חמודות לא אכלתי הוא בדניאל סי' י'. ופסוק ה' שמעה וגו' הוא בדניאל ט'. והיה ביניהם כמה שנים ע"ש. ועוד הא ה' שמעה וגו' הוא תפלה שהתפלל שישמע ה' ואין מזה ראיה שנענה. לכן נראה שט"ס יש כאן וצ"ל ואח"כ כתיב וביום עשרים וארבעה לחדש וגו' [והוא היה במלאת שלשת השבועים] ואשא עיני וארא והנה איש אחד לבוש בדים וגו' ויאמר אלי אל תירא דניאל כי מן היום הראשון וגו' נשמע דבריך וגו'. ודברי המת"כ תמוהים:
ואח"כ ויתפלל יונה קשה מאי ראיה היא שיש תפלה שנענית לשלשה ימים כיון שלא התפלל אלא אחר ג' ימים. דלמא אי הוה מתפלל ביום א' היה נענה תיכף ביום א'. ואדרבא מכאן ראי' שיש תפלה שנענית בו ביום. ואפשר שס"ל לבעל המאמר שאין כוונת הכתוב בזה שכתב ויתפלל יונה אחר ויהי יונה במעי הדג שלשה ימים לומר שאחר השלשה ימים התפלל. אלא הכתוב מתחלה מודיע לנו שנבלע יונה במעי הדג והיה במעיו ג' ימים וג' לילות. ואח"כ מודיע לנו הכתוב שתיכף כשנבלע התחיל להתפלל. וסידור תפלתו איך היה. ואחר שלשה ימים נענה על תפלתו ויאמר ה' לדג ויקח את יונה אל היבשה:
לעונה יום או לילה נקראת עונה כדאי' בסוף מס' ע"ז:
עת רצון עת זהו עונה. ע"ד דאי' בב"ר פ' ל"ד מן ענתה דיהבת ידך עלה כו' שפירושו מן העת וזמן ההוא:
פסקה יח
הלכה אדם מישראל כו'. לכאורה שאלה זו אפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותו דכתיב לא תקיפו פאת ראשיכם וגו'. וי"ל שהתורה לא אסרה לדעת הרמב"ם אלא השחתה בתער. ולפי דעת התוס' בפ"ק דשבועות. והרא"ש פ"ג דמכות אסרה התורה אף במספרים כעין תער. שגוזז במספרים סמוך לבשר כעין תער. וע' בש"ע יו"ד ס' קפ"א. וע"ז חייב מלקות מן התורה. והכא שואל אם מותר מדרבנן לעשות אותם קצרים עד שלא יצאו כלל למטה מאזניו. והשיב כך שנו חכמים כו' זה המספר פאת ראשו ועושה תפיסת קורצין. קורצין פי' אזנים כדאי' באדר"נ פ' ל"א ברא קורצין בעולם וברא קורצין באדם זה אזניו של אדם. ובשבט מוסר פ"א יפרש קורצין מערות. שהאזנים הם כמערות. והמספר שערות ראשו עד שאינם יוצאים כלל למטה מאזניו אזי יכול לתפוס את אזניו בלי שום עיכוב של הפאות. וזהו שאמר המספר פאת ראשו ועושה תפיסת קורצין. לכן המספר פאת ראשו לא יעשה אותם קצרים מן האזנים עכ"פ. וע' במת"כ בשם הערוך:
מהו חייב סופג את ארבעים. שכיון שאסור לעשת כן מן התורה מפני דרכי האמורי חייב מלקות מן התורה משום לאו ובחקותיהם לא תלכו. ולא הוי לאו שבכללות. אלא לאו שכולל ענינים שונים. וכל הנכללים בלאו זה כולם אסורים משם אחד דהיינו שהולך בחוקותיהם. כמ"ש הכ"מ על הרמב"ם בריש פ' י"א מהלכות ע"ז. עי"ל שמה שאמר סופג את ארבעים פירושו מכות מרדות וכמו שכתב הריב"ש שאלה צ' וז"ל והתוס' כתבו שאף במכות מרדות מספר המכות הם כמספר של תורה אלא שאינן חזקות כמותן. וזה לפי שאמרו חז"ל בפ"ק דקדושין הקורא לחבירו ממזר סופג את ארבעים. וזה אינו אלא מלקות מדרבנן ואמרו סופג את הארבעים עכ"ל:
אבל העושה בלורית ר"ל שהעושה בלורית עונשו יותר קשה מן המספר קומי כי כל העושה בלורית אינו מגדלה אלא לשמה של ע"ז ואין עונש קשה משל ע"ז שהרי הקב"ה אינו מקנא אלא בה כו'. ר"ל כי ההפרש שבין ע"ז לשאר עבירות הוא כמו שאחז"ל כי בכולם אין הקב"ה מצרף מחשבה למעשה כי אם בע"ז כמ"ש למען תפוש את בית ישראל בלבם. מנין שנא' לא יהיה לך אלהים אחרים על פני. כלו' מדכתיב על פני שהוא מיותר. אלא ה"ק קרא לא יהיה לך אלהים אחרים אפי' במחשבה שהיא על פניו ית' לבדו. כי אין מחשבת הלב נראה רק לפניו ית' ולא לפני בני אדם. ולפיכך כתיב דווקא בע"ז אל קנא ולא בשאר עבירות לפי שאין הקב"ה מקנא ליפרע על מחשבה רעה אלא בה. וכתיב כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא אל קנא דכתיב זה ג"כ גבי ע"ז:
הואיל וכך הוא עונשה של ע"ז קשה. שמצרפין בה מחשבה כמעשה:
שלא יאמרו אילו הזהירנו עליה פירשנו ממנה. לפי שלא יהיה לך אלהים אחרים על פני יש בו שני פירושים. א' כדאי' בילקוט פ' יתרו משם המכילתא על פני למה נאמר. שלא ליתן פ"פ לישראל לומר לא נצטווה על ע"ז אלא מי שיצא ממצרים. לכן נאמר על פני לומר לך מה אני חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים. אף אתה לא בנך ולא בן בנך לא תעבוד ע"ז עד סוף כל הדורות. וכן כתב רש"י בחומש. פי' ב' כמו שכתבתי לעיל על פני היינו אפילו במחשבה שאינו נראה רק לפני. א"כ לפי זה עדיין יהיה פ"פ לישראל לדורות הבאים לומר לא נצטווה על ע"ז אלא אותו הדור בלבד. לפיכך א"ל הקב"ה לישעיה לא תהא סבור כו' עד שלא באו לסיני לקבל את התורה הזהרתי אותם על ע"ז. כי ב"נ נצטוו על ע"ז כבר קודם שבאו לסיני לקבל את התורה. ודבר שנאמרה לב"נ ונשנית בסיני לזה ולזה נאמרה כמו שאמרו בסנהדרין דף נ"ט ע"ש. וקאמר מנין שכך כתיב ואגיד לך מאז כו' בטרם תבוא לסיני השמעתיך ברכות וקללות. ר"ל ברכות וקללות אם לא יעבדום ע"ז או יעבדום נאמרו קודם שבאו לסיני כמ"ש בילקוט פ' יתרו בחמשה בסיון אמר להם ברכות וקללות ע"ש. וז"ל האות אמת ומצאתי בליקוטי רבה מכתיבת יד וז"ל עד שלא באו לסיני לקבל את התורה הזהרתי אותן על ע"ז תני בה' בסיון אמר להם ברכות וקללות מנין שכך כתוב כו' כו' פן תאמר עצבי עשם דלא תימא ע"ז דילי עבדת והיא צותה אותנו כל דבר עכ"ל:
לפיכך הזהרתי אותם כו'. לפי שלא הזהרתי אותם בסיני בפירוש על ע"ז גם לדורות הבאים העתידים לבא. לפיכך הזהרתי אותם כו' ע"י משה עבדי אף לדורות הבאים. מנין ממה שקרינו בענין כי תוליד בנים ובני בנים וגו'. ומדפרט הדורות ולא אמר סתם כי תבאו אל ארץ ונושנתם בארץ וגו'. אע"כ שבא עיקר להזהיר על ע"ז לדורות הבאים העתידים לבא:
פסקה יט
שהגדולים עושים וביאורו כפי שרובם וגדוליהם חוטאים כן המה חטאו לי. שלפי שתיבת כרובם כתיב חסר ו' לשון רב לכן דריש ואומר שכל מה שהגדולים כו':
ואני אומר בתמיה. וכן כולם זה אחר זה:
כי זנתה אמם כו'. אמם והורתם ר"ל הנשיאים והגדולים כד"א תורת אמך. והורתם לשון מורי התורה:
שהן מביישין פי' הנשיאים והדיינין מביישין דבריהם כו':
לקבול והיה כי יצעק אלי מתרגמינן ארי יקבל קדמי ואקבל קבילותיה:
קומקום תרגום בפסוק והשתיה כדת והוו תמן קומקמי וכסי [מוסיף הערוך]:
ארצות וזהו ונושנתם בארץ שעי"ז תחטאו:
על תלמי שדי בפתיחתא דאיכה רבתי מפרש שהיו מעמידים צלמי ע"ז שלהם על כל תלם ותלם:
עושר וזהו ונושנתם שתתיישבו שם בעושר רב:
מלכים ג"כ מונושנתם נדרש שהמתיישב בארצו אות הוא על מלכם שיש להם בארץ על כן לא יעלה פורץ עליהם. והענין בכללו כי הארצות והעושר וריבוי הבנים מביא לידי גאון ושובע רב. ועי"ז ירום לבבם וישכחו את ה':
פסקה כ
זה אליפז שצוה עליו עשו אביו לרדוף אחר יעקב ולהרגו. והוא לא עשה כן אלא לקח ממנו מה שמצא בידו כדי לקיים בזה מצות אביו שהעני חשוב כמת כמו שפרש"י ז"ל בסדר ויצא:
בביאה אחת דרש תבואה לשון ביאה כמו תבואתה לראש יוסף:
חטייה חטא ועון:
שנכנס מנשה לבית קה"ק כו' והכניסו להיכל. דברי המדרש אלו נראין כסותרים זא"ז. שמתחלה קאמר לבית קה"ק ואח"כ קאמר להיכל. ובאמת בפ' חלק דף ק"ג אי' מנשה העמידו בהיכל שנא' וישם את פסל האשרה אשר עשה בבית ה'. אמון הכניסו לבית קה"ק שנא' כי קצר המצע מהשתרע כו'. וכתב המהרש"א ומוקמינן להאי קרא באמון שבו כתיב שהוא הרבה אשמה דהיינו שהוסיף על עון אבותיו שאחז לא עמדה אלא בעליה. ומנשה עמדה בהיכל. והוא הוסיף לעמדה בק"ק שהוא המצע ששם היה מקום השכינה שורה על הכפורת וכמ"ש בין שדי ילין עכ"ל. וצ"ע ברש"י יומא פ"ק דאי' שם כי קצר המצע מהשתרע קצר מצע מהשתרר עליו שני רעים. ופרש"י שני רעים שהעמיד מנשה צלם בהיכל עכ"ל שה"ל למימר שהעמיד אמון צלם בק"ק. ובשה"ש רבה פסוק אפריון עשה לו. ובבמד"ר פ' י"ב סי' ד' אי' ג"כ שהעמיד בהיכל. ואפשר שכיון שהכניס מנשה להיכל זה גרם שיכניס אמון לק"ק לכן נחשב כאילו הכניסהו לק"ק:
של ארבע פנים בסנהדרין למדו זאת מדכתיב במלכים וישם את פסל האשרה אשר עשה עשה בבית ה'. ובד"ה כתיב והעמיד את האשרים והפסילים לשון רבים. מכאן שמתחלה עשה לו פרצוף אחד ולבסוף עשה לו ד' פרצופים. מהני טעמים דקאמר כאן. או מהטעם דקאמרו שם. וע' לקמן:
הא בייא בייא הוא לשון צעקת המס ועוות הדין. ור"ל זה צרה גדולה לעולם שהגר תושב יפנה ויגרש לבעל הבית מביתו. והנמשל מבואר מעצמו:
כנגד ד' חיות ובסנהדרין אמרו כדי שתראה שכינה מכל צד שתכנס להיכל ותכעוס:
מולין פי' בלשון רומי פרד. ובפירוש איתמר בירושלמי דברכות פ' אלו דברים אין בעיתון מיזבן מולין תהין זבנין אילין דאודניהון דקיקין שאמו סוסה ואביו חמור [מוסיף הערוך]. ויצא להם זה הדרש מויאסרוהו בנחשתים דהיינו במולין של נחשת. וזהו ויאסרוהו שהיה מיסרו בנחושתים במולין של נחשת ע"י שהסיקו בתוכו האש וע"י כן ויצר לו וחלה את פני ה':
אותה שעה קרא מנשה כו'. יצא להם זה מדכתיב בסיפיה דקרא ויתפלל אליו וגו' וידע מנשה כי ה' הוא האלהים דמשמע שקרא קודם לאלהים אחרים [רש"א]:
רבש"ע אתה הוא כלו' שתים ידעתי עתה. אחת שכל ע"ז אינם כלום. והשנית ידעתי שאתה הוא אלהים ולכן ענני שלא אכפור ח"ו גם בך:
שלא לנעול דלת כו'. דאיכא דלא ידע בעבירות חמורות שעשה וידעו בתשובה [יפ"ע]:
ויחתר לו הוא על דרך אל תקרי ויעתר אלא ויחתר. וע' מ"ש ברות רבה:
חלונות של רקיע ששם נכנסים כל התפלות:
משיב הרוח וישיבהו קדרשי לשון משוב הרוח. והוזקקו לזה. שאם שב בדרך אחר שאפשר ליחס הדבר אל המקרה מנא ידע כי ה' הוא האלהים. ולא יטעה לומר מקרה היה לו. אע"כ שהיה בדרך שלא היה יכול לתלות במקרה. לכן דרשו ברוח השיבו שמרומז זה בתיבת וישיבהו. וז"ל תרגום דרב יוסף ד"ה ב' ל"ג ונפקת רוחא מביני כנפי כרובייא ונסביה בגזירת מימרא די"י וחזר למלכותיה לירושלים עכ"ל:
כי תוליד בנים דריש ותבואת כפשוטו על ההון ורכוש האדם שהם המסבבים הגדולים לכל רעה ולכל חטאת:
פסקה כא
מאי בזימה במחשבה כו'. וכמו שפרש"י שם זמה עצות של רשעה:
איזו ערוה חמורה והיו עושין אותה כדי להכעיסו:
שבעה בתי אבות כו'. היינו ירבעם וביתו. ובעשא בן אחיה וביתו. אחאב וביתו. יהוא וביתו. ופקח בן רמליה וביתו. ומנחם בן גדי וביתו. והושע בן אלה. ור"ל שהמלך ובנו ובן בנו וכל מלכים שקמו מזרעו אחריו. קרי חד בית אב. שלום בן יבש וזכריה לא קחשיב לפי שלא מלכו שנה שלימה. וכן זמרי. אבל עמרי אביו של אחאב על שם בית אב של אחאב קרי. שמפני שאחאב הרשיע לעשות יותר נקרא הקלקול על שמו. ובימי הושע בן אלה גלו עשרת השבטים ומההיא שעתא קרי ליה חורבן דהיינו אומללה יולדת השבעה שילדה שבע משפחות לע"ז: