עץ יוסף על בראשית רבה· רבי חנוך זונדל ב"ר יוסף
פרק צח
פסקה א
אקרא לאלהים עליון. הקדים המדרש מקרא זה לומר שיעקב תחלה קרא לי"י שיסכים עמו. וסמך הענין אהאי קרא דכתיב אקרא לאלהים עליון כדמפרש. ורמז קריאת ה' בויקרא יעקב אל בניו כדר"י ורבי פנחס דבסמוך (יפ"ת):
לאל שגמר עלי ביום הכפורים. דריש גומר ל' גמרא ולימוד. ומפרש שהודיענו ביה"כ תשובת שאלתי בר"ה שאני קורא לאלוה לברך את השנה והוא נודע לי ביה"כ ע"י גורלות השעירים. כי כשגורל ה' היה עולה בימין היה סימן טוב:
זה אבינו יעקב כשבא לברך את בניו קרא לאלהים כדבסמוך:
שהסכים הקב"ה עמו כלו' שהסכים עמו בברכה והשפיע עליו רוה"ק לתת לכל אחד כראוי לו. אבל הוא מדעתו ודאי שלא יכוין לתת לכל אחד לפי הראוי. ולפי שהסכים הקב"ה עמו בברכתו לכן זכה אח"כ כל שבט בחלקו כברכת יעקב זבולן לחוף ימים וגו' וכן כל השאר. והיה על פי הגורל שהיתה מאת ה'. והיינו דמייתי הכא בחיק יוטל את הגורל וגו' דמפרש ליה בגורל השבטים וכצ"ל ד"א אקרא לאלהים עליון זה אבינו יעקב שנא' ויקרא יעקב אל בניו לאל גומר עלי שהסכים עמו ליתן לכאו"א לפי מה שהוא. בחיק יוטל את הגורל כו':
פסקה ב
זה גורלו של יוה"כ. מפרש לה מתחילה בגורל יוה"כ שהיה בכוונה רצויה מאת ה' להיות הגורל לי"י עולה בימין בהיותם עושים רצונו ש"מ וההיפך בהיפך ח"ו. ותו מפרשי ליה בגורל השבטים בחלוקת הארץ שהיה ע"פ ה' שהרי הגורל היה מדבר לומר אני חלקו של פלוני וכדלקמן בבמדבר רבה פ' כ"א:
ויקרא יעקב לאל. דה"ל למימר ויקרא יעקב לבניו או ויקרא יעקב את בניו. אלא דרמיז ביה למימר ויקרא יעקב לאל להיות עם בניו. ופירש ויקרא תפלה כמו אקרא לאלהים עליון. ואל בסגול כמו בצר"י. ור"ל שקרא והתפלל לה' שיהיה עם בניו בברכתו להשגיח בהם ולשמוע בתפלתם:
זימנו לבניו פי' שיהיה ה' מזומן מיד לשמוע בקולם ע"ד והיה טרם יקראו וגו':
עשאו אפטרופוס על בניו. ר"ל שאפי' בזמן שאינן הגונין ואינם קוראים אותו יהיה ה' מרחמם כאפטרופוס היתומים שמספיק להם צרכיהם בקטנותם שאינם יודעים לשאול (יפ"ת):
האספו מארץ מצרים שהוא יעוד על הגאולה גאולת מצרים שבהיותם מפוזרים בארץ מצרים אמר האספו והקבצו יחד לרעמסס לצאת משם יחד ביד רמה כדכתיב ויסעו בני ישראל מרעמסס סוכתה. וכה"ג נמי דריש לה בגאולה העתידה שאמר האספו מעשרת השבטים והקבצו יחד למקום יהודה ובנימן ומשם יעלו יחד למלחמת ב"ד (נזה"ק):
צוה אותן להיות כו'. משום דכתיב בתריה ושמעו בני יעקב כי שמיעה זו מה טיבה. לכך אמר שגם זה הוא אזהרה לדורות לעשרת השבטים שצוה אותן להיות נוהגים בשבט יהודה ובנימן בכבוד כקטן החולק כבוד לגדול כי יהודה ובנימן עיקר ועשרת השבטים טפל:
הטהרו מעבירות או מטנופת עכו"ם וע"ד הסירו את אלהי הנכר והטהרו:
הטהרו המד"א ויאספו אל ירושלים ויטהרו את הלשכות. כ"ה גי' רוב המדרשים אבל לא נמצא מקרא זה בתנ"ך. והיפ"ת גרס ויאספו בני המשוררים ומן הככר סביבות ירושלם וגו' ויטהרו הכהנים והלוים ויטהרו את העם. ונמצא כאן ל' אסיפה ול' טהרה. אולם בתנחומא הגיר' פשוט ומבורר האספו ואגידה לכם א"ר פנחס הכהן מהו האספו הטהרו כענין שנא' תסגר מרים שבעת ימים ואחר תאסף (במדבר י״ב:י״ד) והיא הטהרה מצרעתה. וכ"ה גי' הילקוט כאן:
חברו כתיב לומר שיהיה כולם כאיש אחד. ואע"ג דכתיב שיקח ב' העצים והיו אחד בידו שמעינן שיהיו לאחד. היינו שלא יחצו לב' ממלכות כמו שהיו תחלה יהודה ואפרים. אבל היה אפשר שיהיה בין היחידים שנאה ותחרות כדרך העולם. אבל מדכתיב חברו משמע שיהיו כולם באהבה כאיש אחד (יפ"ת):
נעשו בני ישראל פי' אם נעשו:
התקינו עצמן לגאולה והכי נמי ה"ק האספו ואגידה לכם את אשר יקרה אתכם באחרית שע"י האסיפה יזכו לגאולה שבאחרית הימים (יפ"ת):
ר"ס אמר מפלת גוג הראה להם. דס"ל דפירוש אשר יקרא אתכם ל' מקרה וצרה. כמו וקראת אתכם הרעה. והיינו גוג שבא על ישראל לשלול שלל ולבוז בז. והודיעם זה יעקב לבשרם שלא ייראו רע. שבידם יפלו (יפ"ת):
ר"י אמר בנין בהמ"ק הראה להם. ס"ל דפירוש אשר יקרא ל' קריאה והכרזה והיינו ביהמ"ק שעל ידו יקראו הכל בשם ישראל ויחפצו לבוא אצלם כאומר לכו ונעלה וגו' אל בית אלהי יעקב. והודיעם זה לפי שהוא הכבוד הנפלא וההצלחה המקוה כדי לבשרם בטוב ה' (יפ"ת):
לגלות להם את הקץ. שצדיקים היו השבטים וכל הדור ההוא והיה יעקב בטוח בהם שאע"פ שהקץ הוא לאורך ימים לא ישובו מאחרי ה'. ומ"מ נתכסה ממנו כדי שלא יודע לבאים אחריהם ורבים יתיאשו אילו ידעו שהוא לעתים רחוקות:
ואתה דניאל סתום וחתום. אלמא שנגלה לו מדמזהיר לו שלא יגלה. ומדכתיב בתר הכי ואני שמעתי ולא אבין ויאמר לך דניאל כי סתומים וחתומים הדברים עד עת קץ. שמעינן שנתכסה ממנו:
מלמד שבא לגלות להם את הקץ ונתכסה ממנו. דאל"כ פתח בהגדת אשר יקרא אתכם באחרית הימים ומסיים ראובן בכורי אתה והלא אין זה הגדת מה שיהיה באחרית הימים. אלא שנתכסה ממנו והתחיל לומר דברים אחרים:
משל לאוהבו של מלך אין משל זה מדברי ר"י הנזכר. דלפי משל זה לא נתכסה ממנו הקץ. אלא מפחד המלך ובושתו שתק מהדבר. ונראה דה"ג ד"א משל כו' (יפ"ת):
נפנה נפטר ופונה והולך והניח חיים להנשארים:
מסטורין דבר סתר. ולפי המשל הזה נראה שגלוי הקץ כהולך רכיל מגלה סוד בלתי ישר הגלותו בעיני המלך. ולכ בהביטו פני המלך נזור אחור מפני היראה או הבושה. וביאור המאמר כדלעיל:
הוו זהירין וזה אומרו ושמעו אל ישראל אביכם וכדר' יהודה דמפרש ושמעו לאל ישראל אביכם:
כך היתה עדתו של קרח כו'. עד סוף הסימן אין לזה קשר פה וכבר כתב באב"א שטעות נפל בהעתק. ומקום מימרא זו היא לקמן בפרשה זו גבי כיון שבא משה התחילו מקרבו. וכן כתב המת"כ וכנ"ל עיקר (נזה"ק):
פסקה ג
מכאן שהיו מפוזרים. דמדאכפל ואמר הקבצו משמע שלא נאספו מעצמן אלא ע"י מלאך או רוה"ק שנוססה בהם להיותם נאספים בשעה קלה עם היותם מפוזרים בארץ מצרים (יפ"ת):
שמעו לאל ויהיה אל נדרש פעמים. מושך עצמו ואחר עמו והאל"ף נדרש בסגו"ל. ונדרש בציר"י:
אל הוא ישראל אביכם. וכדאמ' בפ"ק דמגילה דיעקב נקרא אל. וכ"ה לעיל סוף פ' ע"ט:
אף אביכם בורא עולמות. שבזכותו נברא העולם ונעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית שעל זה נאמר ועתה כה אמר ה' בוראך יעקב יוצרך ישראל וכמבואר לקמן ויק"ר פ' ל"ו:
מה הקב"ה מחלק עולמות. כדכתיב יצב גבולות עמים ליתן לכל אומה חלקה. אף אביכם מחלק עולמות בחילוק הברכות בין בניו לכל או"א כפי בחינתו ושרשו:
א"ל אל ישראל שבשמים אביכם. וה"פ ושמעו שאל ישראל שבשמים הוא אביכם ואין זולתו:
אף הוא פי' בשפתיו. כלומר אע"פ שהוא ודאי צדיק באמונתו הוצרך לפ' בשפתיו מה שבלבו כחו שפירשו הם כדי שלא יראה יוצא מכללם (יפ"ת):
ואומרים שמע ישראל אין לספק דשמע ישראל דברי מרע"ה לישראל כדכתיב בתריה ואהבת את ה' וגו' והיו הדברים האלה וגו'. אלא מיהו בני יעקב אמרו פסוק זה ונקט משה לשנייהו (יפ"ת):
פסקה ד
דבר לשבח ואע"ג דפחז כמים ע"כ קנתור הוא. ה"ק אתה ראוי לבכורה ומ"מ הפסדת אותה מפני פחזותך:
את בכור ועשו בכור. פי' אתה בכור מיוחד ולא כעשו. וזהו לשבח. ולפי מ"ש לגנאי י"ל דה"ק ראובן בכורי אתה בתמיה וכי אתה ראוי לבכורה כמותי (יפ"ת):
אם מצא מוטב כדלעיל פרשה ס"ה:
ואת וילך ראובן בימי קציר חטים. דאתא לאשמועי' שהיה נשמר מן הגזל כדלעיל פ' ע"ב:
ואת וילך ראובן וענין בכורה אצל זה לפי שהבכור על הרוב לו זרוע עם גבורה שהוא ראשית און והיינו דקאמר כחי וראשית אוני. וכשהוא רע בכח ידו גוזל וחומס:
אלו זקפי המלחמה כצ"ל. ופי' זקפי גבורים כמו זקיפין לפניהם דפרק משוח מלחמה. וילפי' במדרש אבכיר שגבורי המלחמה היו מראובן מדכתיב ביהושע ויעברו בני ראובן ובני גד וחצי שבט המנשה כארבעים אלף חלוצי הצבא עברו לפני ה' למלחמה:
אלו זקפי המלחמה לפי שהזכיר הבכורה על הגבורה הזכיר מה שצאצאי מעיו יהיו כמוהו:
ופני אריה פניהם והיינו יתר עז. כי מה עז מארי ואע"ג דהאי קרא ופני אריה פניהם בבני גד כתיב. יליף בני ראובן מק"ו מבני גד שהיו פניהם פני ארי':
לא ראיתי טיפת קרי. וענין הבכורה אצל זה. לפי שלהיותו גבור וחזק המזג הוא יותר מוכן לשלוט בו יצה"ר:
ואת וילך וישכב את בלהה. מפרש קרא כפשטיה. ודלא כמ"ד בלבל יצועי אביו לבד. ופלוגתא היא:
שירוי חילי ראשית חוליי. ושירוי צערי פי' וראשית צערי כדאי' באגדת בראשית שא"ל יעקב שמיום שנולדת הייתי אומר שמא עולה ראובן לגג וימותך שמא ירד למטה ויפול את היית ראשית אוני עכ"ל וזהו שירוי צערי:
הבכורה היתה שלך והיינו דקאמר ראובן בכורי אתה. ויתר שאת היינו כהונה כמד"א וישא אהרן את ידיו. ויתר עז היינו מלכות כד"א ויתן עז למלכו וכדלקמן פ' צ"ט:
לא שלך היתה הבכורה כו'. מפרש דה"ק ראובן בכורי אתה בתמיה הלא אתה כחי וראשית אוני טיפה ראשונה שלי שנתעברה אמו בלילה ראשונה ולכן לא שלך היתה הבכורה שאז היה כל מחשבתי ברחל וחוששין לזרע האם (נזה"ק):
כל החרישות רמז לשמוש מטתו ולשון ערומים תבחר לשון נקי:
עכשיו חזרה כו'. ר"ל דמצד החטא לחוד לא היה נענש בכך שתנטל הבכורה ממנו. משום דקשה לשלשת היוחסין שתעקר כדלעיל פ' פ"ב. וכן אילו לא חטא אע"ג דהיה מחשבתו ברחל מ"מ לא היה נטלה ממנו בכורתו. אבל עכשיו שחטאת ובלאו הכי יש צד קטרוג על בכורתך בהיות מחשבתי ברחל. נדחית אתה מן הבכורה בקל כדי להחזירה לבעלים הראשונים (נזה"ק):
פחז כמים אל תותר ר"א אומר. משום דפחז שם דבר וכיון שדיבר עמו לנוכח הל"ל פחזת. לכך כל או"א רמיז ביה נוטריקון:
פחזת חטאת זנית כלו' ע"י הפחיזה והמהירות שלא בישוב הדעת נכשל בחטא זנות אלא ששב אח"כ בתשובה שלימה:
ר"י אומר פרקת עול כו'. דריש נוטריקון כה"ג דרבי אליעזר. פרקת עול ומפרש במה פרק עול ועז"א שהיה בשני דברים. האחד חללת יצועי ופגעת בכבודי ועברת על מצות כבוד אב. והשנית זע יצרך עליך בזנות (נזה"ק):
ראב"י אמר פסעת כו'. ס"ל שלא שכב ממש אלא שבלבל יצועי אביו לבד ודריש פסעת על דעת לפגוע בכבוד אביך. ועי"ז חבת בבכורתך שאבדת בכורתך. וכן זר נעשית למתנותיך בכהונה ומלכות כדלעיל. ולא כללם יחד עם הבכורה. משום דהבכורה מיד היה. והכהונה והמלכות לאחר זמן (נזה"ק):
אמרו עד עכשיו פי' אמרו חכמים עדיין צריכין אנו למודעי. שס"ל לר"א המודעי שבקש לחטוא בזנות ואח"כ התגבר על יצרו ולא חטא. ומ"מ מחשבתו זאת נעשית קצת בפועל לבלבל יצועי אביו משום עלבון אמו. וע"כ כינה אותו עלבון שכיבה לפי מחשבתו. ומשום שעשה על זה אח"כ תיכף תשובה שלימה נמחל לו אותו עון לגמרי. וכל זה נכלל בדברי ר"א המודעי שפי' זעת חרדת פרח חטא מעל ראשך. שפי' פחז בסירוס. ור"ל זעת חרדת מיראת שמים ופירשת מעבירה. וגם זעת חרדת בחרדת התשובה על החטא. ומזה פרח החטא מעל ראשך כי נתקבלה תשובתך:
עשית כפחזים כו'. פי' נעשית כרצים הנמהרים בהילוכם שע"י מהירות מרוצתם נשתברו שוקיהן פי' רגליהם. כן אתה ע"י מהירתך חטאת ונכשלת. וכן אי' במדרש אבכיר ז"ל נדמית לפוחזים המקפיצים ורגליהם נשתברו. ואח"ז מתחיל כמים רבנן אמרי אתה חטאת במים כו' (יפ"ת):
כמים רבנן אמרי אתה חטאת במים. היינו ש"ז הדומה למים יבא משה רבינו שנא' בו כי מן המים משיתיהו ויקרבך שאמר יחי ראובן ואל ימות שבזה התפלל עליו כדאי' בסוטה. ובודאי עשה תשובה. אלא שהיה קבלת תשובתו תלוי ועימד ברפיון עד שהתפלל משה עליו כדלקמן סי' ח':
כמים מה מים ניתרין כו'. פ"א על תיבת כמים. אליבא דר"א ב"י דלעיל שלא חטא בזנות כלל ואפי' במחשבה לא חטא אלא שבלבל יצועי אביו משום עלבון אמו. ולכן אף בלא תשובה ובלא תפלה כיון שנענש שניטלה ממנו הבכורה והכהונה והמלכות נתכפר עונו. וזהו מה מים ניתרין וניגרין ממקום למקום כך הותרה לך עוונך שצפו ועברו כמים הניגרים ולפ"ז לא הוצרך משה לקרבו:
ר"א המודעי כו' אזיל לשיטתו דלעיל שלא חטא במעשה בזנות אלא במחשבה ובלבל יצועי אביו. ולכן בלא תשובה לא הותרה לו. אך כיון שעשה תשובה שלימה הותרה לו תיכף בלא תפלת משה. וז"ש כך עשית לך מקוה של מים כלומר עשית תשובה שלימה וטיהרת עצמך מעונותיך:
לא ויתרת לך כלום. כלו' לא הנחת לך שום ויתרון שהפסיד כל מעלותיו בכורה כהונה ומלכות:
אל יהי לך ויתרון עון. פי' אין לך שום שארית עון. ואזיל לטעמיה דס"ל שלא חטא במעשה. אפשר שצ"ל אל יהי לך יתרון מעון שלך:
כי עלית ר"א ור"י תרויהון אמרין כי עלית בודאי. ר"א אמר כי עלית היכן בדודאים. הוא מאמר ר' אליעזר המודעי ופירושו שר"א ור"י תרויהון אמרין כי עלית בודאי שנכשל בבלהה כפשטיה דקרא. והלכו בשיטתם דלעיל דאמרי פחזת חטאת זנית. או פרקת עול כו'. ור"א המודעי אמר כי עלית היכן בדודאים שהוא ס"ל לעיל זעת חרדת פרא חטא נמעל ראשך. וכן דריש כאן לשבח מלשון עילוי שנתעלה ע"י דודאים שיצא עי"ז יששכר וזבולן. וזה הועיל לו עכשיו לרצותו בתשובה:
משכב בלהה ומשכב זלפה. שס"ל שלאו משכב ממש הוא אלא בלבל יצועיו. והנה בלבולו של יצועי בלהה הוא סיבה ג"כ שיהיה כן משפט זלפה שקנאתו לומר לא די לאחות אמי שתהא צרה לאמי אלא אף שפחתה כדאי' בס' שבת. ומטענה זו ודאי תדחה ג"כ זלפה (יפ"ת):
והוא עושה הדבר הזה. כלומר לא היה ה' מצוה שיהיה מן המקללים אם עושה הדבר הזה:
עלבון פי' חרפה:
היתה מטתה נתונה. כדכתיב המעט קחתך את אישי:
מטתה של בלהה מתוך אהבת רחל היה רוצה להתנחם בבלהה (יפ"ת):
להתקנא להיות שנואה ורחוקה כד"א בקנאו את קנאתי שפירושו בקצפו אל הקצף שהיה לי לקצוץ:
וקלקל היצועין ומעלה עליו הכתוב כאילו שכב את בלהה:
פליג עליה על ההיא דאמר לעיל שריב"ל אמר בשם רשב"י כך אלא כך אמר משמו לאחד כו' (מת"כ):
בקשו בדקו וחפשו:
ומינו אותו כו'. שיהא הוא ממונה על השער שבשוק שלא יעשה בו עול. ובזה הכל יודעין שלא מצאו בו עול:
אז הללת ודאי שגם ר"א המודעי לא פליג על זה שוודאי חילל אלא שעשה תשובה ופרח החטא:
ר"א ור"י תרויהון אמרין עלה מחטאתך. ה"ג ר"א ור"י אומרים עלה ממתנותך. ור"א המודעי אמר עלה מחטאתך. וכן עולה יפה כל אחד לפי שיטתו:
איני מרחקך כו' רבנן אלו ס"ל כר"א ור"י שחטא ממש במעשה אלא שעשה תשובה. ולא ידע יעקב אם נתקבל תשובתו אם לאו. ולכן אמר איני לא מרחקך ולא מקרבך עד שיבא משה כו'. והכי פירושו אל תותר איני נותן לך יתר שאת עד בא מי שכתוב בו עלה. והרמז בזה כי הוא שעלה אל האלהים ויודע אמיתת הדברים או שתפלתו מתקבלת יותר (יפ"ת):
יחי ראובן שפי' יחי בעה"ז ואל ימות בעוה"ב כדאי' בפרק הגולין:
כך היתה עדתו של קרח. כלו' אל תתמה שיהיה המת נענש או תלוי ברפיון עד בוא הנולד אחריו להצילו בתפלתו כי כן עדת קרח היתה שוקעת ויורדת עד שעלו בתפלת חנה. מה שהתפללה עליהן אצל תפלת שמואל היינו לפי ששמואל מבני קרח [ראוי] שבעבורו יזכה קרח אביהם (יפ"ת):
פסקה ה
אחים לדינה כו' שמסרו נפשם עליה ולא ליוסף:
גזולים הם שתפסו אומנות שאינה שלהם:
למכרותיהם מכורתיהם כלי זיין בל' יון וכדלקמן פ' צ"ט. אבל מ"מ מדמפיק לה בהאי לישנא ול"ק בהדיא כלי זיין דריש דרמיז ביה נמי הא שאין ראוין אלא למכורתיהן לעשו שמכר את הבכורה. שהחרב אומנתו של עשו:
בשעה שהן באין. בשעה שיבואו שבט שמעון ליטול עצה לעמוד נגד משה כשבא לעשות הדין והלהיבו את נשיאם לעמוד נגדו כדאי' בפרק הנשרפין וכתיב התם נשיא בית אב לשמעוני ולא כתיב בן יעקב:
בעדת קרח דכתיב בן יצהר בן קהת בן לוי. ולא כתיב בן יעקב:
בקהלם אל תחד כבודי אבל לדוכן כו'. פי' בשעה שנקהלו מעצמם שם אל תחד כבודי. אבל כשמקהילים אותם לעבודת השי"ת יזכר שמי:
רב הונא ור' חנינא ור"פ תלתיהון אמרן. ל"ג הכא (יפ"ת):
זה חמור וקרי לחמור איש לשון חשיבות שהוא נשיא הארץ. והאשימם על הריגת חמור שהיה צדיק בדין דינה ושוב נכנס בברית (יפ"ת):
עקרתון שורן של גרים. שנעלו דלת בפניהם שלא יבואו להתגייר כשישמעו איך הפרו בריתם לאנשי שכם:
דכתיב וברצונם ל"ג דכתיב. והוא מיותר (יפ"ת):
לעשות רצון יצרכם. שלהפיק רצון יצרם להנקם לא חששו לנעילת דלת בפני גרים. כי לא היו מעשיהם לשם שמים לקנאות קנאת ה' צבאות שא"כ היה להם ג"כ לחוש לנעילת דלת:
זה אחד מן הדברים דעשרה דברים שינו לתלמי כדלעיל פ"ח:
ריבה בהן בהקנין. פי' שמה שקלל אפם היינו שיראה סימן כעס בפניהם ע"י בהק שהוא סימן לבעלי חמה:
למלך שהיה לו בן כו'. להודיענו שהאף הוא זולת עצמות בני אדם. אבל הוא היצה"ר המחטיא. לכן אמר שזה כנחש הנושך הבן שהוא דבר זולת מציאות הבן ומזיקו (יפ"ת):
וצפה המלך כו'. שכל חששתו להבא שלא יקום עוד יצרם להחטיאם. ואולי צפה על ענין שטים וקרח:
ליט חויא כו' מקולל וארור יהא הנחש שעתיד לישוך את בני. וכן עשה יעקב שקילל חרון אפם הכעס הבא מזוהמתו של נחש:
ועברתם כי קשתה דריש עברתם לשון עבירה. וקללת העבירה הוא כח המשחית הנברא מעון כנודע (נזה"ק):
זה שבטו של לוי שמחזירין על ישראל ליטול המעשרות. ויליף דבלוי מיירי אחלקם בג"ש דאני חלקך:
זה שבטו של שמעון. שהיו נפוצים בישראל מפני עניותם לחזר על הפתחים:
אע"ג דאינון מפרשין. כצ"ל כלו' שהכתובים מפרשין. וי"ג דאנו מפרשין (יפ"ת):
ואמרין והערים כו' פי' אע"ג דקאמר קרא והערים אשר תתנו מאחוזת בני ישראל מאת הרב תרבו דמשמע דמ"ח עיר שיתנו ללוים יפרישו אותם מהשבטים כל אחד כפי הראוי לו בין רב למעט. מ"מ שש עיר אתהן ואת מגרשיהן היו משל שמעון שמהארבעים ושמונה עיר שצוה ה' לתת ללוים אתהן ואת מגרשיהן נתנו שבט יהודה ושמעון ערים תשעה כדכתיב בספר יהושע וקאמר הכא דששה מינייהו הוה משמעון ושלשתן לבד היו מיהודה. וזה היה מרוע מזלם שיתמעט חלקם (יפ"ת) וע"ש:
התחילו מסתלקין כו' שאר השבטים הלכו להם מן הצד:
אחיך מודים לך. שיש לך שררה וכבוד:
אמך כו'. דכיון דכתיב וישתחוו לך מה צ"ל יודוך. ולכן אמר שבא לרבות אב ואם (יפ"ת):
פסקה ו
אני עצמי כו'. פי' אע"פ שהבן חייב בכבוד האב ולא בהיפך. אני בעצמי מודה לך שיש לכבדך מפני מעלתך:
נקראים על שמך. והיינו יהודה אתה יודוך אחיך כי מודו בפיהם תמיד בשמך. משא"כ בשם ראובן ושמעון:
וחלק עם אחיו. וכן הוא בנמשל שיהודה הי"ל חלק בפני עצמו שיקרא בני שבטו על שמו. וכן הי"ל חלק עם אחיו שכולם נקראו על שמו (נזה"ק):
פטיריקין שלו פי' מתנה שלו כלו' מאותו הברכה שברכו אביו ידך בעורף אויביך (מת"כ). או פטיריקין פי' כמו פטרון. ור"ל שזה משררתו שישלוט בם יד בעורף (יפ"ת). והמוסף הערוך פי' פטיריקין ירושת אבותיו. ובשוח"ט גרס פיזמרקין:
הכא הוא אומר כו'. לעיל פרשה ס"ו ושם פירשתיו:
פסקה ז
וחוצפה של גוריו. כלו' חומץ הלב להתקומם כנגד אויביו:
מטרפו של יוסף. שאמר מה בצע:
עלית ונתעלית שפי' עלית נסתלקת. ומדאפקיה בלשון מעלה דריש נמי נתעלית והיינו שזכה למלכות. ולפי דרש זה שקאי על יוסף יש לפרש מטרף בני יוסף עלית. או מטרף. בני עלית:
מטרפה של תמר שאמר צדקה ממני והצילה:
מפרץ עד דוד דהכא אמר כרע רבץ. ובפרששת בלעם כרע שכב. והתם נמי ביהודה מיירי כתיב ותנשא מלכותו ורביצה פחות משכיבה. דשכיבה משמע מנוח והשקט בהחלט. משא"כ רביצה. ולכן כרע רבץ ירמווז לזמן שהיה מפרץ ועד דוד שאף שמשפחת יהודה להיתר שאת על שאר השבטים כאומר יהודה יעלה בתחלה. מ"מ לא היה גדולתו ברורה כמו שהיה מדוד ואילך שהיתה מלכות מפורסמת:
וי"א כרע כו' ס"ל איפכא דשכיבה משמע שוכב ונרדם. ורביצה משמע מנוחה כמו ורבצת ואין מחריד (איוב י״א:י״ט) הילכך רביצה היא בזמן שהיתה לו ממשלה ממש דהיינו מפרץ ועד צדקיהו ושכיבה היינו מצדקיהו עד המשיח שאין מלך ואין שר רק קצת שררה ונשיאות אשר ליהודה על ישראל כדאמר בסנהדרין לא יסור שבט מיהודה אלו ראשי גליות שבבבל ולזה תקרא שררה זו שכיבה:
כרע רבץ בעוה"ז ס"ל כלישנא קמא דשכיבה עדיפי ולהכי מוקי רביצה בעוה"ז ושכיבה לעתיד לימות המשיח שתהיה עיקר ממשלתו:
כרע רבץ בשעה שאין שונאים כו'. זה ג"כ כלישנא קמא דשכיבה עדיפא ומפני שלא תבחן הממשלה כל כך כשאין נצוח באויבים כמו שתחן בנצוח האויבים. וכן המנוחה תבחן יותר אחר הצער. לכן בשעה שאין שונאים אמר כרע רבץ. ובשעה שיש שונאים ועמד כנגדם ונצחם אמר כרע שכב שתכון מלכותו מאד ויכיר בשלותו:
פסקה ח
לא יסור שבט מיהודה זה מכיר. דכתיב (דברי הימים א ב׳:כ״א) ואחר בא חצרון אל בת מכיר אבי גלעד וגו' וכתיב (שופטים ה׳:י״ד) מני מכיר ירדו מחוקקים. ועיין במס' יבמות דף ס"ב ע"ב:
שבא ונתחבט כו' שכשהוליד חצרון את יאיר נתנו לו בני מכיר כ"ג ערים ליאיר כדי שישא אשה מבנותיהם. ועיין בדה"א ב' ברש"י (משנת דר"א). והמת"כ גרס לא יסור שבט מיהודה זה מפיבושת דכתיב (שמואל ב ט׳:ה׳) ויקחהו מבית מכיר וגו'. ומחוקק מבין רגליו שבא ונתחבט לפני רגליו דכתיב (שם) ויפול על פניו וישתחו וגו'. והכוונה שעי"ז שקירב דוד את מפיבושת בן יהונתן שנשאר חי מכל בית שאול להביאו אליו מבית מכיר ונתנו מאוכלי שולחנו נתחזק שבט מלכותו בלי יורש עצר שיהרהר עליו:
זה מלך המשיח כלו' שבט ממשלתו יהיה נמשך בקרב ישראל עד כי יבא משיח שנקרא שילה שהמלוכה שלו. או על שם שי לו שנאמר לו יובילו שי למורא. ומאז יתפשט מלכותו כמ"ש ולו יקהת עמים וכ"ש בישראל. אבל בעוה"ז אין שבט ממשלתו אלא בישראל (נזה"ק):
זו סנהדרין וכה"ג נמי אמרינן בפ"ק דסנהדרין אלו ר"ג שבבבל כו'. ואף כי גם אלה פסקו בזמנינו. כבר פירשו המפרשים שמ"מ נמצאו שרים מושלים בדוגמתם הקרובים למלכות אשר ממשלתם מתפשט בקרב ישראל. והכא נקט סנהדרין לדוגמא בעלמא (נזה"ק):
שהוא מכה ורודה. ופי' שבט כמו שבט הנוגש:
שהם עומדים לפניהם כדמפרש בפ' אד"מ:
הלל מדוד ומזרע הלל עמדו הנשיאים בישראל ועלייהו כתיב לא יסור שבט מיהודה:
מן דשפטיה שהוא מדוד:
דבית ציצית כו' כל אלה שמות משפחות גדולות הם:
פסקה ט
גפן שכחה רע. כל גפן שיהיה ואפי' היותר פחות אוסרין לו ברקום אחד. כלומר קושרין לו עיר אחד לטעון פירותיה. ולשון ברקום הוא עיר בן אתון והוא לובדקים שהוא מין חמור כמפורש בפרק במה בהמה. וכמ"ש בא"א וע' במוסף הערך גירסתו:
ולשרקה שהוא גפן טוב שיש לה משא יותר קושרין לה שני בני אתונו כלו' ב' עיירים להטעינן מפירותיה (נזה"ק):
זה החלב כלו' היין הלבן. ולכן אמר כבס ביין לבושו שהוא לבן שיוכלו לכבס בו כמו במים ונקרא יין חלבון (יחזקאל כ"ז י"ח):
זה האדום שדומה לדם. שיוכל לצבע בו כסות שתהיה אדומה כיין:
מאוסרי לגפן כו' מפרש עירו על ירושלים שהיא העיר שבחר ה'. וכנוי עירו חוזר לה' שהוא ידוע. או חוזר ליהודה שהיא עיר מממלכתו. וגפן היינו ישראל כדמפרש לקמן פ' צ"ט. ושורקה ענין משך הזרע על דרך ואנכי נטעתיך שורק. ובני אתונו בנים איתנים. וכוונת הכתוב שמשבא דוד לירושלים הוליד את שלמה שממנו בנים האיתנים ראוים לעמוד שבם יתקיים לא יסור שבט מיהודה (יפ"ת):
אני נאסר לגפן מפרש גפן ישראל כדלעיל כר"נ. ועירה לשון עיר בן אתונות. ושורקה ישראל כדלקמן פ' צ"ט. והכוונה שכשיבא מלך המשיח שהוא עני ורוכב על חמור ועל עיר בן אתונות אז יהיה דבוק בישראל לגמרי שלא יזניחם עוד. משא"כ מתחלה שפעמים היה רחוק מהם:
כבס ביין לבושו שהוא מחוור כו'. שמכבס ומחוור הדברים ביין דהיינו תורה ע"ד כי טובים דודיך מיין כלבוש המחוור ע"ד ופרשו השמלה שפי' שאמר דברים המחוורים כשמלה (יפ"ת):
שהוא מחוור להם טעותיהם. וסותה לשון טעות כדלקמן פ' צ"ט:
אין ישראל צריכין כו'. כדאי' בביאור יותר בילקוט ישעיה. בעוה"ז ישראל למדין תורה מבשר ודם כו' אבל לע"ל אין ישראל למדין אלא מפיו של אלהים שנא' וכל בניך למודי ה' וכ"ה אומר לא ילמדו עוד איש את אחיו ואיש את רעהו וגו' ע"כ. א"כ כיון שאין ישראל צריכין לתלמודו של משיח ע"כ הא דכתיב כבס ביין לבושו דדרשי' לת"ת היינו לאו"ה:
שנא' אליו גוים ידרושו. ובמלך המשיח משתעי כולה פרשה דשם:
גוים ידרושו לא ישראל. שפי' ידרושו ללמוד ולקבל ע"ד ותלך לדרוש את ה':
א"כ למה מלך המשיח בא ומה הוא בא לעשות. ר"ל דמעיקרא ס"ד דעיקר תכלית המשיח ללמד דעת את בני ישראל ולהנהיגם כדרך המלכים. דאי לקבץ גליות אין צורך לו כי ה' מזרה ישראל יקבצנו כאומר ונשא נס לגוים ואסף נדחי ישראל וכתיב והביאו את כל אחיכם מכל הגוים מנחה לה'. אבל השתא דקאמר שאין ישראל צריכין לתלמודו א"כ למה הוא בא ומה הוא בא לעשות כלו' בתחלה למה בא לגאולת ישראל שאין צורך לו ומהו בא לעשות אח"כ מאחר שאינו צריך ללמוד לישראל ומשני שיש בו צורך בעת בואו צריך לכנס את ישראל שצריך היות להם ראש אליו גוים ידרושו להביא אליו את בני ישראל כדי למצא חן בעיניו וה' יעשה הדברים בדרך ארץ. גם אח"כ צריך לו לתת שלשים מצות לאו"ה כי זו נבואה מחודשת אז ליתן להם מצות מחודשות (יפ"ת):
שלשים גבורים פי' צדיקים ע"ד גבורי כח עושי דברו והן שלשים צדיקים שאין העולם מתקיים בפחות מהן. וטעם קריאת הצדיקים והמצות כסף אפשר לשון כוסף וחמדה או על שם טהרה ונקיות ע"ד כסף נבחר לשון צדיק:
אמרי ליה לר"י פי' סייעתא לדידך דמיירי בל' מצות דלפי זה מיירי באו"ה דפשטיה דקרא באו"ה מיירי כדכתיב התם ואקח את מקלי את נועם ואגדע אותו להפר את בריתי אשר כרתי את כל העמים אבל לרב קשה וכי לא שמיע ליה דלא מיירי אלא באו"ה והיכי מפרש ליה בל' צדיקים:
על דעתיה דרב בשעה שישראל זוכין רובן בא"י ומיעוטן בבבל ובשעה שאין זוכין רובן בבבל ומיעוטן בא"י. כצ"ל (יפ"ת ומת"כ) וכן הוא בשוח"ט. והוא מילתא באפי נפשיה. לומר דאליביה דדריש שפי' הכתוב על שלשים צדיקים שבישראל. שבשעה שישראל זוכין רובן בא"י משום דא"י ה' דורשה תמיד וזכות צדיקים מהני טפי. ועוד שצדיקי א"י גדולים טפי מדח"ל כדאמר בפרק סדר תעניות מה בין תקיפי דארעא דישראל לחסידי בבל:
פסקה י
רובן של סנהדרין משל יהודה. ואע"ג דאמר לעיל פ' ע"ב מאתים ראשי סנהדריות היה שבט יששכר מעמיד וכל אחיהם מסכימים הלכה על פיהם היינו שהם חכמים להורות בתורה וראויים לסנהדרין אבל סנהדרין ממש שהם הע"א שבלשכת הגזית העומדים למשפט כל ישראל רובם אינן אלא מיהודה (יפ"ת):
ומה טעמיה חכלילי עינים מיין. ופי' עינים סנהדרין ע"ד והיה אם מעיני העדה. ואמר בדרך משל על רב תורתן חכלילי מיין לפי שד"ת משולים ליין. ויתכן שהחכלילות רמז לחדוד והפלפול שהם בוערים כאש בפלפולם:
וסודרים ד"ת בשינים שמחזירים על שמועתן עד שהיא סדורה בפיהם. ותפס השינים תמורת הפה. ועל ידי כן מוציאין אותם נקיים כחלב. כי על ידי רוב החזרה עליהם מבינים אותם כהוגן כי אין מדרש בלא חידוש. ופי' ולבן שינים מחלב מלבינים דברי תורה בסדורה בפיהם יותר מלבון החלב:
שעיניהם כחולות כלומר בני דרום שהם מיהודה עיניהם כחולות ואדומות על ידי היין. ומשום דקשה מנ"מ בהא. ולכן אמר וכחם יפה לת"ת והיינו כדאמרי' חמרא וריחני פקחני (נזה"ק):
יפה יין לבן שנים. פי' לזקנים. יותר מחלב לתינוק. דרש שינים כמו שנים כמו שאמר בגמרא אל תיקרי לבן שינים אלא לבן שנים:
אם יין חרדלי שתית. הוא אדום. יין הוא. ואם יין גורדלי שתית הוא לבן אינו יין אלא מים. ולכן אמר חכלילי עינים מיין שהיו עיניהם אדומות מיין האדום (נזה"ק):
פסקה יא
היו נסבין כו' היו לוקחים כ"א מהם שני סלעים בכל שבת לקבץ העם לדרשות רבי יוחנן. ובשבת זה היה רבי יהודה המקבצם. ובשבת אחר היה רבי לוי המקבצם. ובעוד היה האחד מקבץ העם. היה חברו נכנס לבית המדרש והיה דורש דבר מה קודם שבא רבי יוחנן כדי שלא ישבו הצבור בבטלה (מת"כ):
עאל ר' לוי לבה"מ. ואותו שבת היה רבי יהודה המקבץ הציבור:
הדין יונה זה יונה בן אמתי הנביא משבט זבולן היה:
מזרחה וגו' וסיפיה דקרא גתה חפר:
בן אמיתי וגו' וסיפיה דקרא אשר מגת החפר וכיון דגת החפר מגבול זבולן יונה מזבולן היה:
גובבתא דצפורין הערוך לא פירשו ונראה שהוא לשון גבשושיות וגבעות. ואולי ציפורי יושבת במקום הרים עכ"ל של המת"כ. והמוסף הערוך בערך האחרון הר גבנונים תרגומו אתעביד להון גבבא. פי' חטוטרות כמו גבעה. וז"ל היפ"ת נראה שהוא מקום בצפורי שיש בו גבים גבים מים ועל כן נקראת גת החפר דגת וגבע מובנם קרובים כדתנן בפרק הפרה המפנה המעין לתוך הגת או לתוך הגבי: