עץ יוסף על אסתר רבה· רבי חנוך זונדל ב"ר יוסף
פתיחתא
פסקה א
רב פתח. פירוש כשהיה רוצה לדרוש באגדת [באיגרת] פורים היה מתחיל לדרוש במקרא זה (רש"י מגילה י, ב). שכן היה דרכם כשהיו דורשים בענין אחד היו מתחילין בפסוק אחד ודורשין בכלל הענין ושוב סיימו בענין הכתוב שבו פתחו. ועיין בריש פתיחתא דאיכה:
פתח והיו חייך כו'. משום דקשיא ליה מאי דפתח בויהי שהוא לשון וי. פתח בהני קראי ודריש ואזיל להו בהמן עד ואין קונה, דמסיים בה כיון שראו הכל כן התחילו צווחין וי וי ויהי וי שהיה בימי אחשורוש (יפה ענף):
זה שהוא לוקח וכו'. ושייך זה בקללות, דבשעה שהיו ישראל על אדמתן היה לכל איש מישראל קרקע, אבל משגלו לא היה להם קרקע לזרוע (מהרש"א מנחות קג, ב):
לוקח חטים לשנה. שאפילו הוא עשיר יפחד שמא מחמת עצירת גשמים או שדפון וארבה לא תמצא אח"כ תבואה לקנות, שהמעט שיהיה יחזיק בעל הקרקע לעצמו ולא ירצה למכור לאחרים (יפה מראה):
סידקי. מוכר קמח סאה סאה וקונה כדי שבת אחת וכיוצא. ולפי שזה פחדו גדול טפי שמא ככלות סאה זו לא ימצא לקנות, אמר בו ופחדת לילה ויומם (יפה ענף):
מן הפלטר. היינו מנחתום. ולפי שאינו קונה ממנו אלא לשעה ויפחד שמא אח"כ לא ימצא אמר בו ולא תאמין בחייך שבכל שעה הוא בפחד רעבון, וקרא לצדדין קאמר דזמנין דלא תאמין בחייך וזמנין ופחדת לילה ויומם, כפי חטאתם (יפה ענף):
במתים. כלומר הרי זה חשוב כמת:
בדיוטא של קסרין. הוא בית האסורים שחובשים בו כל מי שיש בידו סרחון גדול או קטן, ומרוב ימים יפקדו, ומי שסרחונו קטן מתירין אותו, ומי שסרחונו גדול מעלין אותו למקום הדין לידון אם חייב הוא מיתה. ולהכי בנתון בדייטי נאמר חייך תלואים לך מנגד שהוא מפחד לזמן רחוק כשיפדו האסורים מה תהיה עליהם, וביוצא לידון נאמר ופחדת לילה ויומם שדינו קרוב מיום עד לילה או מלילה עד יום (יפה ענף):
יוצא ליצלב. ואין לו אפילו חיי שעה שמא תיכף יצלבוהו. וכוונת הכתוב בפורענות החוטא שפעמים יהיה במדרגת מי שחייו תלואים מנגד, ופעמים במדרגת היוצא לידון כו', ופעמים במדרגת היוצא ליצלב, הכל כפי חטאם לה' (יפה ענף):
מעת לעת כו'. פירוש בכל עת ועת מיום הסרת טבעת. וביאורו עיין באורך בענף:
שהכתבים פורחים. פירוש כתבים של המן ששלח ביד הרצים. ופורחים לשון מהירות כעוף הפורח, וכדכתיב (ג, טו) הרצים יצאו דחופים בדבר המלך:
להיות עתידים כו'. רצה לומר כשראו כתוב בפתשגן להיות עתידים וגו':
פסקה ב
בבקרה של בבל כו'. משום דקשה בשלמא בערב תאמר מי יתן בקר היינו שבהיותם בחשך יקוו לאור אבל בבקר תאמר מי יתן ערב שנראה שבהיותם באורה יקוו לחשך לא מסתבר. לזה פירש בקר לשון התחלה, וערב לשון סוף. ופירושו בבקרה של בבל שכשתהיה ראשית ממלכתם והצלחתם, תבקש מי יתן ערבה שתאבד ויבא קצה והערב שמשה, וכן במדי ושאר גליות. ופשיטא דלפי זה סיפא דכתיב ובערב תאמר מי יתן בקר פירושו שבערבה של בבל יאמרו מי יתן בקרה של מדי אולי יהיה טוב מזה (יפה ענף):
דבר אחר בבקר תאמר. משום דערב משמע טפי שיורה על התחלה ולא על סוף כברייתו של עולם שהיום הולך אחר הלילה. ועוד דלפירוש קמא צריך לפרש ובערב תאמר מי יתן בקר שבערב של מלכות זו יבקש מי יתן בקרה של שניה, וקשה אל הדעת שבהיותם בסוף גלות זה יבקשו התחלת השניה, כי למה להם בקשה זו, טוב שיבקשו ישועת ה' לגמרי אחר שהם בסוף הגלות. להכי קאמר בבקרה של בבל תאמר מי יתן ערבה של מדי כו', והשתא אין פירושו בקרה וערבה תחלתה וסופה, אלא בקרה הוא תוקף הצלחה וערבה תחלת המלכות כמו שהערב תחלת היום. והכי פירושו בהיותם בתוקף בבל יכספו שתתחיל גלות מדי כדי שיכלה זה, וכן בגלות מדי יכספו שיתחיל יון אולי ימצאו נחת רוח. ולפי זה בערב תאמר מי יתן בקר, פירוש שבהיותם בהתחלת הגלות יבקשון מתי יהיה בקרו של מלכות זו השניה שיתגברו לגמרי כדי להנצל מהראשון, שבתחלת השני עדיין לא ניצולו לגמרי מהראשון (יפה ענף):
למה מפחד לבבך כו'. בא בזה לתרץ דלמה לא פירש בעל המאמר קרא דבקר תאמר מי יתן ערב וגו' כמ"ש בפרק עגלה ערופה (סוטה מ"ט, א) בקר וערב ממש. ופירושו שתמיד יתאוה למה שעבר, כי הגלות הולך וכבד ובבקר יאוו לערב שעבר שלא היה כל כך קשה ובערב הבא יאוו לבקר החולף שלא היה כל כך קשה. על זה אמר דאם כן פירוש מי יתן למפרע כההיא דעגלה ערופה מאי טעמא אומר מפחד לבבך וגו' שהפחד לא יפול אלא על פחד העתיד, ובשלמא אם מי יתן בקשת העתיד אתי שפיר, שמפני צערו בהוה ומפני פחדו העתיד, מבקש מי יתן בוקר כבר הזמן העתיד, לראות מה יהיה מזה הפחד, אבל אם מבקש הזמן העבר לא יועיל אלא מהצער אשר הוא עתה שבזמן העבר לא היה לו, אבל צער פחד העתיד אפילו היה עתה כזמן העבר מי הצילו ממנו, כי אז למה לא יפחד ג"כ על העתיד (יפה ענף):
פסקה ג
באניות בעניות. דאם לא כן מאי נפקא מיניה שיהיה באניות או באופן אחר, אלא שרמז לעניות. ופירושו שהעניות הוא ממעשים טובים דאי כפשוטו מאי למימרא הא כיון דהם מובאים בשביה ודאי שהם עניים (יפה ענף):
שכיעור ורע יש לעבד. שברח מרבו ומחזירין אותו בעל כרחו כי יבוש מעצתו, והיינו כיעור. ויצערוהו בעוני וכבלי ברזל יותר מבראשונה והיינו רע דקאמר (יפה ענף):
שנאמר כי אשר ראיתם כו'. כתב בעל החנוך (מצוה תק) ואע"פ שמן הנגלה שבו נראה שיהיה ספור, באה הקבלה עליו שהוא מניעה. ועיין ביפה ענף. ובסוכה פרק החליל במהרש"א בחדושי אגדות ד"ה לא תוסיפון (נא, ב):
והשיבך כו'. הרי שקללם בכך שישובו שם בעל כרחם, מכלל שבלאו הכי אסורים לשוב שם (מתנות כהונה):
בימי יוחנן בן קרח שנאמר והיתה החרב. נראה להגיה שנאמר (ירמיה מ"ג, ז) ויבואו ארץ מצרים מה כתיב שם והיתה החרב וגו' (אות אמת):
בימי טרכינס. ובירושלמי (סוכה פ"ה ה"ב) איתא בימי טרוגינוס:
נשחק. פירוש מת:
ברביין. תוגרמה (בראשית י, ג) תרגום ירושלמי ברברי. ומעם לועז (תהילים קיד, א) תרגום יונתן מעם ברבראי. וביבמות סוף פרק הבא על יבמתו (סג, ב) איתא בגוי נבל אכעיסם אלו בני ברבריא ובני מרטניא [ברבריא היא מדינה באפריקי, ומוריטניא מדינה אחרת סמוכה לה] שהולכים ערומין בשוק שאין לך משוקץ ומתועב ומבוזה לפני המקום יותר ממי שהולך ערום בשוק:
ידאה הנשר. בגימטריא עשרה, לרמז על זה ששיער לבא בעשרה ימים ובא בחמשה ימים (בעל הטורים):
אנא הוא נשרא. פרש"י בפרק החליל (נא, ב) עליו נאמר מקרא זה, וגזרת מלך היא להחריבה:
והרגן. באיכה רבתי (א, סוף סימן מה) מייתי ממה שהרג גם כן הנשים לפי שלא נשמעו לו להטמע עמהם:
שלא הקניתם כו'. דייק מדכתיב ואין קונה וסמיך ליה אלה דברי הברית (מתנות כהונה ויפה ענף):
מנין של קונה. כלומר קונה נוטריקון קונה ה'. וה' הוא מנין של ה' חומשי תורה (מתנות כהונה). ויש גורסין מנין ה' של קונה, ורצה לומר דמדהוה ליה למימר קונים וקאמר קונה דריש הכי (יפה ענף). או רצה לומר קונה במספר קטן תורה (מת"כ). או פירושו מנין התחלת ה' חומשי תורה הם כ"א, ב' של בראשית, ו' של ואלה שמות, ו' של ויקרא, ו' של וידבר, א' של אלה הדברים, עולים כ"א. וקונה במספר קטן ג"כ כ"א, ק' הוא חמשה, ו' ששה, נ' חמשה, ה' חמשה, הרי כ"א (מנות הלוי). וקשה הא קונה חסר ו' כתיב. וס"ל לרב דאין קונה לגריעותא נאמר, כמאן דאמר בסמוך לעבדים ולשפחות אי אתם נקנים, אבל אתם נקנים להשמיד (יפה ענף):
א"ר שמואל בן נחמן על ידי כו'. הוא סבירא ליה דאין קונה למעליותא נאמר שלא ימצא קונה, ועל ידי כן לא יהיו נמכרים ומניחים אותם לנפשם (יפה ענף):
על ידי שחזרתי על כל כו'. כדאיתא בפרק קמא דעבודה זרה (ב, ב) גבי וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן. וכוונת המדרש הוא שאף שאנחנו ביטלנו מהתורה עם כל זה האומות לא בחרו בה כלל ולא קבלוה, א"כ אף שאנחנו ראוים להמכר לעבדים ולהשתעבד להאומות, אבל מאין יזכו הם לקנות אותנו, אחר שאין להם חלק בתורה, וזהו והתמכרתם שם לאויביך לעבדים ולשפחות, אבל הם לא יקנו אתכם, מחמת שאין קונין דבר תורה כיוצא בכם, ועל כל פנים לא טובים המה מכם (קול יעקב):
יש לכם קנין באומות העולם. להיות גופו קנוי ובעי גט שחרור להשתחרר, אבל לאומות אין קנין הגוף בישראל, אלא למעשה ידיו בלבד נקנה לו, כדאיתא בפרק השולח (גיטין לח, א), והיינו ואין קונה (יפה ענף):
ולמה יש להם כו' על ידי שהקניתם כו'. לפי שאם לא קבלו ישראל את התורה היה העולם חוזר לתוהו ובוהו, וא"כ בשביל ישראל נתקיימו גם האומות, על ידי כן יש להם שליטה עליהם:
שלא קנו אלה כו'. ואין ראוי שירהב הנקלה בנכבד (יפה ענף):
פטרונות. אדונים. ופטרון הוא בלשון רומי מגין בעד אדם הן בדברי דין הן בענין אחר. ולפי שיש לכם פטרונות לכן אין לאומות קנין בכם. ולפי זה אין קונה פירושו אין מן הדין שיהיה קונה אתכם:
טמיקא. נכסי המלך. מלשון טמיון שהוא אוצר מלכים (יפה ענף):
שוב אינו. מלת שוב יתר (אות אמת):
דפשט ידיה בטמיקא. משום דבשלמא הריגת המן היה על ששלח ידו ביהודים, נפש תחת נפש, אבל בית המן למה ניתן לאסתר ולא ירשו יורשיו ממונו כהרוגי בית דין. אלא על כרחין טעמא מפני שפושט ידו במלכות כן משפטו, שנמצא מורד במלכות והרוגי מלכות נכסיהן למלך כדאיתא בפרק ב' דסנהדרין (מח, ב). ומכיון דיהודים קרובי אסתר הוו להו כולהו מן המלכות. ומהשתא תלינן תלייתו נמי בהכי על ששלח ידו ביהודים שהם נכסי המלך (יפה ענף):
מעשה בפרוצפיא כו'. השתא מפרש ואין קונה אישראל קאי, שלא יניחו שישראל יקנו אותם לפדותם, כהך עובדא שהרגו הפודה השבויים כדי לזרז השבאים הבאים שלא יפדוה (יפה ענף):
וכיון שמטה ידה. אבל מתחלה אף על פי שלא היו רוצים שימצא פודה השביות. אולי על ידי ממון היתה מפייסת ומבטלת המעוררים (יפה ענף):
הקיפוה כו'. אנשי פרוצפיא הקיפוה כו', כדי שיראו השבאין שהרגוה ולא יוסיפו לשבות עוד שבוים:
לזרז שבאים הבאים. הם הליסטים השובים את השבויים:
מי לקח לו חבר ולמחר כו'. השתא מפרש ואין קונה שבזמן המכרם בימי המן לא היה קונה שום אחד מישראל לא חבר ולא אשה. והכי קאמר קרא והתמכרתם וגו', פירוש אתם תבקשו להיות נמכרים להם בימי המן לעבדים ולשפחות כדי להמלט מהמיתה. ואין קונה פירוש ומכם לא יהיה קונה לא חבר ולא אשה שמי יקנה לו חבר ומחר הוא להריגה, ומי יקנה לו אשה ולמחר היא להריגה (יפה ענף): ועיין מה שכתבתי במהדורא קמא [בשם משנת דרבי אליעזר]:
ר' יצחק אמר כו'. אע"ג שהוא פירש ואין קונה שישראל לא יניחו שיקנו אותם לפדותם כמעשה דפרוצפיא, מכל מקום השתא בעי לתרוצי נמי לפי שיטת דמוקי לה לקרא בימי המן בענין אחר (יפה ענף):
שכן אסתר אומרת כו'. מייתי ראיה דקרא בימי המן מיירי. מדקאמרה אסתר ואלו לעבדים ולשפחות נמכרנו החרשתי משמע דמוקי קרא בדורה, אלא דאסתר העלימה פירוש ואין קונה מאחשורוש, רק פירשה לו כפשוטו שאין קונה אפילו לעבדות דאילו להריגה אפילו מכירה לא תהיה להם (יפה ענף):
כיון שראו הכל. שנמכרו להרוג שלזה יש עליהם קנין צוחו וי ולתרוצי מאי דפתח בויהי אתי כדכתבתי בריש סי' א':
פסקה ד
שמואל פתח כו'. הוא אתא נמי למימר טעם למה שכתב ויהי בימי אחשורוש שהוא לשון וי כדלעיל. וסבירא ליה דצרת המן מפני שהשתחוו לצלם נבוכדנצר, וכדי שלא יקשה א"כ וכי משוא פנים יש בדבר פתח בהאי פתחא דדריש לא געלתים במדי, והיינו שלא היה עבודה זרה ממש להיות נגעלים בו כאומר בעבודה זרה (ויקרא כו, ל) וגעלה נפשי אתכם, כי לא עשו אלא לפנים כדמתרץ בפרק קמא דמגילה (יב, א), ובחזית (שיר השירים רבה ז, יג) פסוק (שם ז, ח) זאת קומתך (יפה ענף):
לא מאסתים בבבל. מפני שהגלותם מארץ ישראל נראה כי מאס ה' בה, . על זה אמר לא מאסתים בבבל, שהעמדתי להם דניאל חנניה מישאל ועזריה כדאיתא בפרק קמא דמגילה (יא, א). ורצה לומר מהעמדת דניאל וחנניה מישאל ועזריה שנתנם ה' לחן ולחסד, ונתן להם חכמה והשכל על כל חכמי בבל ועשה להם נסים מפורסמים, ראיה כי לא מאס ה' בם ועודו מחזיק בם (יפה ענף):
ולא געלתים במדי. שהרי העמדתי להם מרדכי ואסתר כדאיתא בפרק קמא דמגילה (יא, א). ורצה לומר לא געלתים במדי להיותם שם נגעלים נבזים ושפלים מאד כמו שכתוב ישנו עם אחד מפוזר ומפורד וגו'. שהעמדתי להם מרדכי ואסתר שעל ידם נתכבדו מאד כאומר מנשאים את היהודים (יפה ענף):
לכלותם ביון. שהעמדתי להם שמעון הצדיק ומתתיהו בן יוחנן כהן גדול וחשמונאי ובניו כדאיתא בגמרא הנ"ל. פירוש שאף שבקשו ביון לכלות את ישראל מנפש ועד בשר בביטול התורה והמצות, מכל מקום רצון ה' לא היה לכלותם שעל ידי שמעון הצדיק ומתתיהו בן יוחנן כהן גדול וחשמונאי ובניו הורם דגל המצות (יפה ענף). ואף על גב דהאי קרא בארץ אויביהם כתיב ואם כן איך מוקי ליה ביון שהיה בזמן הבית והיו ישראל על אדמתם. י"ל כיון דהיה אז ממשלת יון עליהם גם בארץ ישראל בארץ אויביהם מקרי:
להפר בריתי אתם במלכות הרשעה. שהעמדתי להם של בית רבי וחכמי הדורות כדאיתא בגמרא הנ"ל. ורצה לומר שאף שנתארך קצו של אדום ואפס עצור ועזוב עד שנראה שהפר ה' בריתו עמנו חס ושלום. מכל מקום על ידי רבי וחכמי הדורות המצליחים בתורה וכבוד בעוני הגלות של אדום ידענו כי ה' עמנו לעולם (יפה ענף):
כי אני ה' אלהיהם לעתיד לבא. שאין אומה ולשון יכולה לשלוט בהם. כי בכל אלו ד' גאולות עדיין היו תחת ממשלת אומות העולם מה שאין כן לעתיד שתהיה גאולה שלימה על ידי הקב"ה בעצמו כמו הוצאת מצרים כמו שכתוב (מיכה ז, טו) כימי צאתך ממצרים אראנו נפלאות, ועל כן אין כל אומה ולשון יכולין לשלוט בהם אז:
בימי אספסייאנוס. משום דבהני עמדו על ישראל לכלותם וכן בימי גוג ומגוג כדאמר לקמן שמזדווגים לפטרונם כדי לכלותם, להכי מוקי קרא בהני משום דלכלותם כתיב ואכולהו קאי (יפה ענף):
בימי אספסייאנוס. היינו בימי החורבן. שנתן הקב"ה לרבי יוחנן בן זכאי חן בעיניו והציל ליבנה וחכמיה ושושילתא דרבן גמליאל כדאיתא בהנזקין (גיטין נו, ב) ובאיכה רבתי (עיין א, לא):
בימי טרקווינוס. כתב בספר מאור עינים חלק ג' פרק י"ב וזה לשונו, בשום אופן אי אפשר להיות הרמז אל טרקווינוס, ונוסח המדרש הוא בלי ספק מוטעה, שהרי השם הזה לא תמצאנו רק לשני מלכים ברומי כו' ע"ש. ובאמת בהמדרש שעם היפה ענף הארוך גרס בימי טרכינוס, והוא טרכינוס המוזכר לעיל סימן ג':
לכלותם בימי המן. ואף על גב שאין זה כסדר הגליות דימי המן קדמי טובא, אפשר דלכלותם משמע ליה טפי על המן שבא להשמיד להרוג ולאבד את כל ישראל:
בימי רומיים. שהעמדתי להם של בית רבי, וכן בכל דור ודור באריכת גלותינו:
פסקה ה
פתח כאשר ינוס איש כו'. משום הא דמסיים שעל ביטול בית המקדש בימי אחשורוש אמרו וי כתיב ויהי בימי אחשורוש, פתח בהאי קרא דדריש ונשכו הנחש על המן ובניו שכתבו שטנה על בית המקדש, ואגב אורחיה דריש כוליה קרא (יפה ענף):
קדמיתא כארי. והיינו בבל שגם כל ד' מלכיות נזכרו בצלם נבוכדנצר, ושם נאמר אנת הוא רישא די דהבא:
לדב כתיב. כי היכי דלא תיקשי האי דקרי הכא למדי דוב אההיא דר' יוחנן זאב ערבות זו מדי, דדוב לחוד וזאב לחוד, הביא מה שאמר ר' יוחנן לדב כתיב דכיון דכתיב דב בלא וי"ו היינו זאב, דזאב ערבות מתרגמינן דיבי. והשתא הוא דעתיה דר' יוחנן ולא קשיין אהדדי (יפה ענף). ובבראשית רבה (צט, ב) גרס ר' חנינא אמר לדב כתיב:
נמר שוקד כו' זו יון. דכתיב וארו אחרי כנמר. ויצדק לומר על עריהם שבימי יון היו ישראל יושבין על אדמתן בארץ ישראל (יפה ענף):
כל היוצא מהנה יטרף זו אדום. למה כי רבו פשעיהם עצמו משובותיהם ובא הבית. כצ"ל. ופירושו על ידי אדומיים יצאו ישראל בגלות:
ובא הבית. סיומא דקרא דכאשר ינוס הוא:
זה יון שכל ימי יון היה הבית קיים. כצ"ל (יפה ענף). וכן הוא במדרש שוחר טוב:
קולה כנחש ילך. קשה הא קרא זה במצרים כתיב. וצ"ע:
תמתי באדום. בשוחר טוב מזמור י"ח (ד"ה אפפוני) ובילקוט (עמוס פרק ה תקמה) מסיים שהיו ישראל מותאמים עמו ומשלימין נפשותיהם על קדושת השם לפי שכמה גזירות נגזר עליהם בימיהם:
בצר לי אקרא ה' בבבל. שהיו בצרות גדולות, מה שאין כן במדי שהיו ישראל מתכבדין על ידי דניאל וחביריו, ומלכי מדי ופרס היו מלכי חסד כדכתיב (יא, א) ויט עלינו חסד לפני מלכי פרס (יפה ענף):
דאמר רב הונא לגרמיה. פירוש לעצמו. ונראה שאמר פירוש אחר באחותי רעיתי בשם אחד ועל כן אמר כי מאמר זה היה משלו (יפה ענף):
יונתי במלכות יון. בשוחר טוב (שם) איתא אחותי זו בבל, רעיתי זו מדי, יונתי ביון, ולמה קורין אותה יונתי שהיו מקריבין תורין ובני יונה בימיהם, תמתי באדום. וכאן לא הזכיר אלא מאי דצריך לו לענין ישמע מהיכלו קולי (יפה ענף):
הוי ישמע מהיכלו קולי. כלומר שהיכל הקדש היה קיים בימי יון:
זו מלכות אדום. שנאמר בה (דניאל ז, כה) ומלין לצד עלאה ימלל (יפה ענף). עוד יש לפרש כמו שמצינו (תענית דף ח') בימי ר' זירא גזור גזירה וגזור דלא למיתב בתעניתא כו' שלא נתנו להם רשות לזעוק ולשווע להקב"ה שיבטלו מהם הגזירה. ולכן אמר להם ר' זעירא אז שיקבלו עליהם ולכי בטיל גזירה ליתביה. הרי שלא היו רשאים אז לשווע אל ה' בפרהסיא אלא קבלו התעניות והתפלות בלבבם לקיימן בזמן שתתבטל הגזירה מהם, ורק בלבבם צעקו אל ה' ובא שוועתם אל ה':
הארי זה נבוכדנצר. דכתיב (ירמיהו ד, ז) עלה אריה מסובכו:
זה בלשצר. שהיה אוכל ושותה כדוב דכתיב (דניאל ה, א) לקבל אלפא חמרא שתי (יפה ענף):
ובא הבית. זה אחשורוש שבאו לבנות הבית בימיו ונשכו הנחש זה המן. כצ"ל (יפה ענף):
שהיה שף עמא כנחש. פירוש שף מענין תשופנו עקב שהיה מכה עם בני ישראל בלשונו הרע כנחש (יפה ענף). או להכי נקרא נחש לפי שהוא מזרע עמלק ועשו, שהם תחת ממשלת השר שהוא רוכב על הנחש הקדמוני כנודע (נזר הקודש). או צריך לומר שהיה עטה כנחש, פירוש מלשון עטיו של נחש, כלומר שהשיא עצה לאחשורוש:
כתבו אגרא חדא לארתחשסתא. והוא אחשורוש כדאיתא בפרק קמא דמגילה (יא, ב):
ומה כתיב בה. כלומר על ידי שקבל ארתחשסתא זה אחשורוש את דבריהם כתב (עזרא ד, כא) כען שימו טעם לבטלא וגו' (יפה ענף):
מנדה זו מדת הארץ. משום דבההוא איגרתא של רחום ושמשי כתבו די הן קרתא דנא תתבנא, מנדה בלו והלך לא יתנון ואפתום מלכים תהנזיק. מפרש להו הכא לומר שהעמיקו לדבר בנזק המלך שעל כן נשמע אליהם (יפה ענף). ויתר נראה שצ"ל כתבו אגרא חדא על ירושלם לארתחששתא מלכא כנמא וגו' מנדה בלו והלך לא ינתנון ואפתם מלכים תהנזק. מנדה זו מדת הארץ כו', כיון ששלחו שמע וביטל מלאכת בית המקדש, כדכתיב (שם) כען שימו טעם לבטלא וגו', וכיון שראו כך התחילו הכל צווחין וי ויהי בימי אחשורוש:
זו מדת הארץ. שנותנין מס מקרקעות כך וכך לשנה לכל מדת כך וכך מהקרקע. ורש"י פירש מס של בתים. ובפרק קמא דבבא בתרא (ח, א) אמר מנדה זו מנת המלך. ופרש"י מגבת מסים שהם מעלים תדיר על בני המדינה:
זו פרוגינון. הוא כסף גולגלתא. דהכי פירשו בלו בפרק הנזכר (יפה ענף):
זו אנגריא. שעושין באנשים ובבהמות להוליך כלי המלכות ונכסיו ממקום למקום. ובפרק הנזכר אמר והלך זו ארנונא. ופרש"י עישורי בהמות ותבואות מדי שנה בשנה. ורבינו חננאל פירש ארוחת דורון. העובר ממדינה למדינה נותנין לו כל עיר העובר בה ארוחה. ופירושו מלשון ויבא הלך לאיש העשיר (יפה ענף):
אפילו דברים שהמלכות מתפתה. שהם משתעשעים בם היא מזקת. שאינה חפצה שישתעשעו ויתענגו האנשים שאינם משלה, ולזה יגרמו לקלקל השעשועים ההם ממנו (יפה ענף):
בי טיאטראות ובי קרקסאות. בתים שמשחקים בם מיני שחוק בחיות ועופות ובני אדם וכיוצא בהם. ועיין בערוך ערך תאטר וברש"י כתובות (ה, א ד"ה טרטיאות) ובסוף פרק קמא דעבודה זרה (יח, ב ד"ה לטרטיאות. ובתוס' מגילה (ו, א ד"ה טראטריות):
כיון ששלח. פירוש כיון ששלח בנו של המן. וארתחששתא הוא אחשורש כדאיתא בפרק קמא דמגילה (יא, ב) ולקמן פרק א' סי' ג'. שמע המלשינות ובטל מלאכת בית המקדש וכיון שראו הכל כך שביטל מלאכת בית המקדש התחילו הכל צווחין וי ויהי בימי אחשורוש ומצאתי גורסים כיון ששמע שלח וביטל כו':
פסקה ו
פתח ברבות צדיקים כו'. משום דדרשינן ויהי בימי אחשורוש שצווחו הכל וי בימי אחשורוש כדלעיל. ולפי הטעמים הנזכרים לעיל קצת קשה שהרי העניינים ההם לא היו בעת שפתח בויהי בהתחלת זכרו. להכי מייתי קרא דמיד במלוך אדם רשע יאנח עם כי ניכר הוא מתחלתו וידעו שעתיד להרשיע במלכותו (יפה ענף):
נוטלים גדולה. שפירוש ברבות צדיקים לשון גדולה. מגזרת ורב יעבוד צעיר. על כל רב ביתו. כענין במשול רשע כו' (יפה ענף):
וה וה בעולם. וה הוא לשון שמחה כדאיתא בפרק הנזקין ובאיכה רבתי (א, לא) פסוק היו צריה לראש בין וי לוה נמלט ריב"ז. וכתב בערכי הכנוים ריש אות ו' הא דאמרינן דוה הוא לשון שמחה משום דוי"ו ה"ה גימטריא ל"ב. והחכמה בלב ואין שמחה אלא חכמה:
והמלך דוד כו'. קשה דהא אשכחן באחאב (מלכים א' כב, לה) והמלך היה מעמד במרכבה. וביהורם נמי (מלכים ב' ז, יז) והמלך הפקיד את השליש. וכן נמצא לשון והמלך אצל רשעים רבים. וי"ל דשאני בדוד ושלמה שנזכר שמותם, (כששמחים) [כשמחים] ואומרים וה על שמלך מזכירים שמו לשבח (יפה ענף). וקשה הא מצינו לשון זה גם כן ברחבעם כדכתיב (מלכים א י״ב:י״ח) והמלך רחבעם התאמץ. וי"ל שגם הוא היה צדיק רק לא כדוד ושלמה:
והמלך כורש. ומלך כשר היה שגזר לבנות בית המקדש ונתן פרים ואילים וכבשים לעולות. וחטים ומלח יין ושמן כאשר ישאלו הכהנים (יפה ענף):
וימלוך הושע בן אלה. לא נמצא מקרא כן רק (מלכים ב' טו, ל) וימיתהו וימלוך תחתיו. אלא הכי פירושו וימלוך דכתיב גבי הושע בן אלה (יפה ענף):
במלכי אומות העולם שנאמר. משום דסלקא דעתך בשלמא במלכי ישראל איכא וי כשהם רשעים שמחטיאים את ישראל. אבל באומות העולם מה אכפת לן, להכי קאמר דאפילו באומות העולם איכא וי שהם צוררים לישראל (יפה ענף):
וי שמלך אחשורוש. שהיה רע כמו שאיתא בפרק קמא דמגילה (יא, א) כל הזוכרו אומר אח לראשו ודומה לנבוכדנצר (יפה ענף):
פסקה ז
מדבר בשאול. עיין בענף (אות ז):
ואיזה זה. זהו דברי המדרש ואיזהו הצמח הרע שעמד ממנו, ואמר זהו המן הרע:
וכיון שראו הכל כן. שהיה צרה מחודשת שישראל עצמן גרמו רעתם בהשארות אגג. צווחו וי שהיה לנו בדבר מידינו (יפה ענף):
פסקה ח
זה כורש. משום דקשה לו מאי ושפתות כסיל תבלענו, וכי שפתי הכסיל תבלענו דברי פי החכם, והלא הכסיל בחשך הולך והחכמה תחיה את בעליה, ולא ישמע קול הכסיל אצלו. ועוד קשה לו קרא תחלת דברי פיהו סכלות, אי קאי אכסיל מאי קא משמע לן פשיטא שתחלתו וסופו סכלות, ואי קאי אחכם סותר דבריו, דמעיקרא קאמר דברי פי חכם חן, ושוב קאמר תחלת דברי פיהו הוללות. להכי דריש ליה בכורש כי תחלת דברי פיו היה בחכמה ומוצא חן בעיני אלהים ואדם, באומרו כל ממלכות הארץ נתן לי ה' אלהי השמים, שבזה מודה כי הוא אלהים בשמים ובארץ שנתן לו כל ממלכות הארץ, ואלמלא שהוא שליט בכל הארץ איך נתן לו כל המלכות הארץ, ובמה שסיים הוא האלהים אשר בירושלים דבר דבר סכלות ובילע חכמתו, שיחד אלהותו בירושלים לבד. ותחלת דברי פיהו סכלות קאי אכורש, שאף על פי שדבריו דברי פי חכם חן במה שאמר כל ממלכות הארץ נתן לי אלהי השמים, מכל מקום דבר בסכלות במה שאמר מי בכם מכל עמו יהי אלהיו עמו ויעל, כי לו חכם ישכיל כי היה ראוי הוא להשתדל בעצמו בדבר זה לקבץ הגליות ולבנות ירושלים, וכדאמרו בפרק קמא דמגילה (יב, א). ואחרית פיהו הוללות יותר רעה שמנעם מעלות ירושלים (יפה ענף):
דגזר ואמר כו'. כשראה המדינה שוממה כשעלו ישראל ממנה כדאיתא בחזית (שיר השירים רבה ה, ה) פסוק וידי נטפו מור (יפה ענף):
זה אחשורוש כו'. וזהו סכלות שלא גער על הכותבים שטנה כמו שעשה דריוש:
שעלה ובטל מלאכת בית המקדש. רצה לומר שעלה ובטלו ממש. והיינו מה שגזר כען שימו טעם לבטלה וגו'. ואף שזה נאמר בארתחששתא. הא כבר אמרו בסדר עולם רבה (עיין פרק ל) שארתחששתא הוא אחשורוש:
וכיון שראו הכל כן. שאחר שהוסד בית ה' על ידי זרובבל וחשבו עתה להשלימו ואחשורוש ביטל הבנין נצטערו מאד וצווחו וי (יפה ענף):
פסקה ט
ומושל על הבריות. פירוש וכן מושל על הבריות כשהוא חנף אף על פי שאינו מלך. ואשמועינן דלאו דוקא מלך שבידו להרע בהדיא, אלא אפילו כל שוטר ומושל שאין בידו להרע בהדיא בפרהסיא שאימת מלכות עליו. וסבירא ליה דמלכות דקרא היינו כל מין שררה. והיינו דבדברים רבה (ה, ט [ח]) נקט מנהיג במקום מלך (יפה ענף):
מן קשיותיהון כו'. משום דלפי פשוטו דהיינו שהמלכות החנף מוקש לעם שיזיקם קשה, שהיה ראוי לומר ממלוך אדם חנף מוקשי עם, שפירושו מסיבת מלוך אדם חנף יבואו מוקשים לעם. לזה פירשו רבי יוחנן במלוך אדם חנף, שאותיות בומ"ף מתחלפות בעבור היותם ממוצא אחד. ורצונו לומר במלוך אדם חנף אין זה כי אם מסבת קשי עורף העם ועונם, כדי שירצו את עונם, או לפי שכפי הדור כך הוא המנהג וכדאיתא בפרק שור שנגח [את הפרה] (נב, א). וזהו שאמר מן קשיותיהון כו' מפני קושי ערפם ורשעת הבריות שאינן עושין רצון בורא העולם ברןך הוא:
ר' שמעון בן לקיש אומר נוח כו'. רצה לומר שר' שמעון בן לקיש ראה כי לפי דברי ר' יוחנן לא היה ראוי לומר אלא מלוך אדם חנף ממוקשי עם. לזה בא הוא לומר שזה המ"ם הוא מ"ם היתרון וכך אמר הכתוב יותר ראוי מוקשי עם שהעם יעופו תחת השמים כעופות אשר בהם פח יקוש. יותר משימלוך אדם חנף. וכדאיתא בדברים רבה פרשה ה' שאין הלשון הזה ממוקשי עם אלא לפרוח, כענין שנאמר (עמוס ג, ה) התפול צפור על פח הארץ ומוקש אין לה:
זה אחשורוש. והכתוב דבק לדכתיב לעיל מיניה (איוב לד, כח) להביא על צעקת דל וגו' והוא ישקיט וגו' לומר שה' שומע אל אביונים להשקיט ולהציל ממלך חנף כאשר היתה לישראל בימי אחשורוש (יפה ענף):
שהרג את אשתו מפני אוהבו. שממוכן אמר ליה הטעם כי יצא וגו' ולטובת עצמו היה דורש כדלקמן. ועיין בענף באריכות:
אבא אוריין כו'. משום דקשה גם לריש לקיש מ"ם ממוקשי, דהיה צריך לכתוב לדידיה מוקשי עם ולא ממוקשי עם, לזה בא ר' גמליאל לתקן את אשר עותוהו ר' יוחנן וריש לקיש, ואמר שאמר הכתוב כן לומר שזה נמשך מזה. וזהו מן דסגי דייני שיקרא, פירוש משרבו דייני שקר, וזהו ממלוך אדם חנף שלא דן הדיין דין שקר כי אם בעבור חנופה, מזה ימשוך מוקשי עם, היינו שיהיו סגון סהדי שיקרא, פירוש שיהיה נתרבה עדי שקר, והיו כעם ככהן. ומן דאכעסון בנייא חביבא עובדיהון קדם אבוהון דבשמיא, וזהו ממוקשי עם, ימשוך מלוך אדם חנף. ויהיו אלו הממי"ן ככפי"ן כמוני כמוך, כי כמוך כפרעה (ספר צוף דבש בחלק מגלת סתרים):
מן דסגון דלטוריא כו'. פירוש משרבו המלשינים נתרבו שממונם של הבריות מתבוזז ונמסר ביד מלכות. משרבו עזי פנים וחצופים נלקח הוד והדר מן הבריות. ושוב גרסינן מן דאמר זעירא לרבה אנא רב מינך איתקטעו שניהון דבני נשא. ופירושו משאמר הקטן לגדול אני גדול ממך נתקצרו שנות חיי בני האדם:
מן דאכעסון כו'. פירוש משהכעיסו הבנים החביבים את מעשיהם לפני אביהם שבשמים. הקים עליהם מלך חנף ונפרע מהם מעונותיהם. ועיין בענף:
ואיזה זה אחשורוש. שהרג אשתו בשביל אוהבו, ואוהבו בשביל אשתו ואין לך חנף גדול מזה. וכן מסיים בילקוט:
וכיון שראו הכל כן. שהוא חנף ידעו כי הוקם כדי להפרע מכם והתחילו צווחין וי:
פסקה י
מתחלת ברייתו של עולם. והיינו מי פעל ועשה קורא הדורות מראש, שמתחלה כשברא העולם קרא הדורות, לכל אחד בשם קרא ופעל לו כל מה שראוי לו. ואשמועינן שאין חידוש ידיעה אצלו יתברך בצאת הדברים לפועל, כי הכל ידוע ומתוקן לפניו מתחילת הבריאה, ושהמשך הדורות זה אחר זה מאתו יתברך כל אחד בזמנו המתוקן מתחילה, ולא על דרך מקרה וההזדמן:
אדם ראש ליצורים. פירוש שאחר שנודע לו יתברך מענין מה שיהיה אדם, עשאו ראש ליצורים, ולא עשה אברהם ראש ליצורים אע"פ שהוא גדול ממנו, אלא תיקן שיהיה אברהם בדור שניתנה המילה שיהיה ראש למולים, כי הוא הראוי לכך מזולתו. וזה על דרך מה שאיתא בקהלת רבה (ג, יד) פסוק (ג, יא) את הכל עשה יפה בעתו ראוי היה אברהם להברא קודם אדם אלא אמר הקב"ה וכו':
קין ראש להורגים. כי ממה שצפה הקב"ה שקין הורג, הביאו בדור שיהיה ראש להורגים, ולא בדור שקדמוהו רוצחים אחרים כי אז היתה רעתו רבה כפי רוע תכונתו, מה שאין כן עכשיו שלא היה בדורו אחרים שיוכל להרגם:
הבל ראש לנהרגין. כי מאשר ידע ה' שעתיד ליהרג בלי חטא הביאו בדור ההוא שיהיה ראש לנהרגין, ולא יהיה בדור אחר שיהיו רבים רואים ברעתו ויטיחו דברים ויאמרו איה אלהי המשפט:
נוח ראש לנמלטים. שכאשר ראה השי"ת צדקת נח הראוי להמלט בצדקתו מהגזרה הכוללת, וכי הוא ראוי לפרנס הבעלי חיים י"ב חדש בתיבה, הביאו בדור המבול שיהיה ראש לנמלטים ולא בדור אחר, כי אולי לא היה נמצא בדור המבול ראוי להצלה כמוהו ולפרנס כל הבעלי חיים כמוהו. וכן ענין כל הצדיקים דמייתי, שראה ה' שהן ראויים למעלות ההן והביאן באותם הדורות שיזכו להיות ראשי המעלות המתחדשות בזמנים ההם:
נבוכדנצר ראש לחריבים. משום שראה הקב"ה רוע לב נבוכדנצר להשמדאה ולהובדא, הביאו בדור שראה ה' להחריב בית המקדש שיהיה ראש למחריבים:
אחשורוש ראש למוכרים. שראה ה' רוע לב אחשורוש למכור אומה שלמה לטבחה, ורוע לב המן לבזבז ממון רב לקנות שארית ישראל להשמיד, הביאם ה' באותו הדור שיהיה זה ראש למוכרים וזה ראש לקונים כדי להוכיח את ישראל. והוא הדין לכל האנשים שבכל הדורות שכפי מה שידע ה' מענינם מביאם בדור הראוי להם להיות ראש ועיקר באותו מעשה שימשך מהם:
וכיון שראוי הכל כן. שהמלך אינו חושש לריוח הבא מהם. והמן נותן ממון בזה. ואם כן אין להם פדות על ידי ממון. התחילו צווחין וי כי אין תקומה (כל זה מיפה ענף):
פסקה יא
בידינו מן הגולה. פירוש קבלנו מחכמי גלות בבל:
הברביין. תוגרמה (בראשית י, ג) תרגום ירושלמי ברבר[יאה]. ומעם לועז (תהילים קיד, א) תרגום יונתן מעם ברבראי. וכבר פירשתי כל המאמר כדי צורך בריש רות רבה (פתיחתא ז) עיין שם ותמצא נחת. וכאן לא באתי אלא לפרש ההכרח לפשוטו:
לגלגל עינו של עולם. ויהיה פירוש עין משפט עין העולם העושה משפט:
עין שעשתה מדת הדין בעולם. בענין סדום שהפך בזכותם ואמר (בראשית יח, כה) השופט כל הארץ וגו' וכן דרכו תמיד כדכתיב (בראשית יח, יט) כי ידעתיו וגו'. או פירושו שעשתה שכבשה כמו דאת אמר גט מעושה, ואברהם כבש מדת הדין, שכל טובה וברכה באתה בשבילו שנאמר (בראשית יב, ג) ונברכו בך וגו', אפילו ספינות שבים נתברכו בשבילו (בראשית רבה לט, יא):
הוא שקידש שמו. רצה לומר הוא אבינו אברהם שקידש שמו של הקב"ה בכבשן האש:
ליפסי. פירוש מס:
גבי טמיון. פירוש גובה מס. מכס נקרא טמיון:
וגבו אותו. פירוש גבו קנס ממנו וענשו אותו (רש"י):
ויהי בימי שפוט כו'. דמדהוה ליה למימר ויהי בימי השופטים, וכתוב שפוט השופטים על כרחך שכך ענין הכתוב, ויהי בימי, וי וצרה היה בימי, ומה צרה היתה הלא היא שפוט השופטים, שהוא שפוט את שופטיהם שלקתה מדת הדין. על כן מצרה זו נמשכה אחרת היא סלוק המחיה כי ויהי רעב בארץ (אלשיך רות א, א):
פדגוג. אומן המגדל בני המלך:
צור תעודה. כלומר שאחז, צרר, וקשר, וסגר התעודה, זהו בתי כנסיות ובתי מדרשות שהם מקום בית ועד לתורה, כדי להיות חתום תורה בלימודי, להשכיח את התורה מישראל ולסלק השכינה מישראל (נזר הקודש):
ר' יעקב בר אבא כו' שמע לה מן הדין קרא. וכן הוא ברבה סדר שמיני (ויקרא רבה יא, ז). ופירש המתנות כהונה שמע מזה הפסוק שנעל כל בתי מדרשות. אבל בבראשית רבה (מב, ג) ובריש רות רבה (פתיחתא ז) גרסו ר' יעקב כו' אמר, אמר ישעיה וחכיתי כו':
וחכיתי לה' המסתיר כו'. והוא כי ישעיה בא שוב לנחם את כנסת ישראל שלא תתקיים מחשבת רשע זה להשכיח את התורה מישראל, כי אי אפשר להיות שום דבר מעכב למנוע התורה מישראל. ועל זה אמר וחכתי לה' המסתיר פניו מבית יעקב, שאין לך שעה קשה לישראל שהקב"ה עמם בכעס וזעם כאותה שעה שכתוב בה ואנכי הסתר אסתיר פני מהם, כי בהיותם בהסתר פנים פני השגחתו הם מעותדים לכל מקרה ופגע רע, ואף על פי כן גם על אותו הפרק נאמר שם בכתוב (דברים לא, כא) כי לא תשכח התורה מפי זרעו, ומזה ראיה ברורה שלעולם אין התורה משתכחת מישראל אפילו בשעת זעם. ועל זה אמר ומאותה שעה קויתי לו, כלומר מאותה שעה שהיא קשה מאד קויתי לו תמיד, שהרי אם בשעה היותר קשה הבטיח הקב"ה כי לא תשכח התורה מפי זרעו כמו שנתבאר, כל שכן בשאר זמנים (יפה מראה ונזר הקודש):
ומה את מועיל. כוונתו שהרי לא עלה בידו לבטל אותנו מהלימוד ולהשכיח התורה, כי אנכי והילדים הם התלמידים אשר מחזיקים בעמוד התורה מהם תתפשט הוראה בישראל להחזיר עטרה ליושנה. וזהו שאמר (ישעיה ח, יח) כי יהיו לאותות ולמופתים גם לדורות, שלא תשכח התורה מישראל ותתקיים התורה בישראל על ידם (נזר הקודש):
שתלמידו של אדם נקרא בנו. והטעם בזה, כי הרב בקדושת נשמתו והקבלה שקבל שמלמד את התלמיד נעשה לו כאב ומקנה בו קדושה ונעשה כבריה חדשה וכמוליד אותו להיותו בנו לעולם הבא, כאב החומרי המולידו להיות בנו לעולם הזה (אלשיך תהלים קמט):
וכיון שראו הכל כו' התחילו אומרים וי. ואף על גב שאמר ישעיה שלא תועיל כוונתו. מכל מקום על כל פנים מחשבתו של אותו רשע הועילה במקצת לפי שעה לבטל תורה הרבה מישראל בהיותו אוחז בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. לכן צווחו וי. כי קיום כל העולם איני אלא על ידי התורה כדכתיב אם לא בריתי וגו' (נזר הקודש):
ויהי כקרוא יהודי כו'. סבירא ליה דהמגילה ששרף יהויקים היתה של מגילת קינות. ודלתות היינו פסוקים. ולכן בפסוק החמישי התחיל לשרוף לפי שנאמר שם היו צריה לראש חז כעס שתסור המלכות ממנו. אבל בפסוקים הראשונים לא חשש דקאמר בהו ואנא מלכא כדאיתא בגמרא. כלומר שאף על פי שכתובים ישבה בדד וגלתה יהודה לאו לגמרי קאמר אלא ברובא ודרך גוזמא קאמר קרא והוא עדיין ימלוך על הנשארים (יפה מראה):
החרש והמסגר אלף. שהגלה נבוכדנצר אותם. והם החכמים או היועצים. והיינו אשכולות שהם עיקר הכרם. וחשב נבוכדנצר שימותו בטלטולם ושתשתכח תורתם:
אלו תלמודי חכמים. ואיקרו חרש ומסגר כדאמר בפרק המגרש (גיטין פח, א) בשעה שפותחין בדברי תורה נעשו הכל כחרשין ובשעה שסוגרין שוב אין פותחין:
אלו הבליוטין. פירוש שרים שהכל נשמעים להם ופתחו ואין סוגר:
ביצתן. פירוש שרשן:
בכל ביתא. פירוש בכל הבית יחד (מתנות כהונה בויקרא רבה פרשה י"א):
וכיון שראו הכל כן. שהמלך בעצמו אינו חושש לריוח הבא מהם כו' כמו שפרשתי לעיל סי' י' ע"ש:
ויהי משמש צרה ושמחה. רצה לומר זמנין צרה וזמנין שמחה. והיינו משום דאשכחן ויהי טובא גבי צרה כגון ויהי רעב. וטובא גבי שמחה כגון ויהי אור וכל הני דבסמוך (יפה תואר):
ועבד פלגו. פירוש ועשה פשרה וחלוקה שמודה דויהי משמש צרה. ופליג על מי שאמר דמשמש שמחה. וחידש דוהיה שמחה (יפה תואר). לאותה אורה דאמר רבי כו'. כן צריך לומר:
היה אדם הראשון צופה. כצריך לומר (אות אמת):
וימנע מרשעים אורם. פירוש והמ"ם הוא מ"ם הסבה שבשביל הרשעים נמנע אף מן הצדיקים. אי נמי כפשוטו שמרשעים לבד מנה כיון שהצדיקים לבסוף יזכו אליה שלהם מתוקנת לא הוי מניעה לגבייהו:
והחרדל. שאינו נאכל מצד חריפותו צריך להמתיקו:
והתורמסין. הוא מין קטנית שאינו נאכל מפני מרירותו צריכין להמתיקו:
נתגרתה אותה הדוב. שעל ידי היותו מוצלח ורבו מסר לו הכל בידו חשבה פוטיפרע שתפיק רצונה שהוא ברשותו ואין דורש מעשיו ועל ידי כן נתגלגל הדבר ששמו אותו בבור:
איתיבין ויהי ביום השמיני. ושמחת המשכן היתה שמחה שלימה וכדתניא בפרק קמא דמגילה (י, ב) שאותו היום היה שמחה לפני הקב"ה כיום שנבראו שמים וארץ. ומשני דמכל מקום כיון שאז מתו נדב ואביהוא אין שמחת המשכן שלימה שעל ידיהם באה תקלה: