עץ חיים· רבי חיים ויטאל
שער הכללים
פרק א
כשעלה ברצונו יתברך שמו לברוא את העולם כדי להיטיב לברואיו ויכירו גדולתו ויזכו להיות מרכבה למעלה להדבק בו ית' האציל נקודה א' הכלולה מי' (והם י"ס של העקודים שהיו בכלי א') ולא היו נראים. דרך משל האדם מורכב מד' יסודות ואינם ניכרים בו כל א' וא' בפ"ע. וכן הענין בכאן נקודה זו היתה כלולה מעשר בתחלת אצילותה וזו היא למעלה מן הכתר [שהוא] עתה כי משם שואבים כל הי"ס שפע וחיות מנקודה זו. גם אור וחיות נקודה זו יורדת מן המאציל בתוכה ביחד שהיא הכלי עם נשמתו כהדין קמצא דלבושיה מניה וביה והיו בה י' אורות פנימים וי' אורות מקיפים ואור המקיף מבחוץ לכלי ונודע כי המקיף גדול מהפנימי כי או"פ מצומצמת תוך הכלי משא"כ במקיף. וז"ס ודברתי אתך מבין ב' הכרובים שהיה מצומצמת שם השכינה ומנקודה זו נתפשטו י' נקודות מכתר עד המלכות עד"ז כי מהיותר מובחר ועליון מנקודה זו נעשה כתר ונתפשט למטה ושאר הט' כלולים בו ומה שנשאר בתוכה ג"כ ממובחר הנשאר מתפשט למטה מהכתר ונעשה חכמה והח' כלולים בו. ואח"כ בינה והז' כלולים בה. ואח"כ הו' נקודות יחד ואח"כ המל' וזהו נקרא עולם התהו ובהו ועולם הנקודות. והאור העליון היה נכנס בתוכם ר"ל בתוך הכלי ואור הא"ס מקיף לכתר [ומתפשט עד סיום מקום כל הי' ספירות] ומאו"פ שבכתר נעשה פנימי ומקיף אל החכמה והקיף שבכתר נעשה מקיף עליון אל מקיף החכמה וכן כולם. והענין כי מה שהיה יכולה לקבל מן האור המאיר בתוך הכתר נשאר בו בסוד או"פ והשאר היה מקיף מבחוץ וכן עד"ז מכתר לחכמה ומחכמה לבינה ומבינה לו"ק ביחד. ודע כי שמש ומגן ה' צבאות וכמו שהשמש אור עליון גדול ואין יכולת להביט בו כי אם בהתמעטות דרך חלון או ע"י מסך או ע"י ריחוק מקום או ע"י נקב קטן. והנה בעולם האצילות האור בא הלא ע"י מסך כלל אך כשבא אור א"ס בכתר אין בו יכולת לסבלו רק ע"י ריחוק מקום. אך מכתר לחכמה אין בו ריחוק כלל אבל בא ע"י חלון פי' מיסוד דא"א הנקרא חלון שנתמעט האור מכמות שהיה. גם מחכה לבינה בא ע"י חלון פי' מיסוד אבא שהוא חלון אחר קטן. אמנם בו"ק עצמן חלונותיהם שוין מזה לזה כי כולם בחי' א'. אח"כ מיסוד למל' בא האור מחלון קטן וצר מאד פי' מיסוד דז"א הנקרא חלון ג"כ וצר מאד דוגמת נקב קטן. אך הו"ק אין בהם שינוי מזה לזה רק כפי ריחוק וקירוב לבד לא ברוחב וצרות החלון כי כולם שוין. וז"ס ז' הקפות כי הם בסוד המל' שיש בה כללות ז' הקפות. ומג"ר שבכתר יצא או"מ אל ז"ת שבו עצמו ומז"ת שבכתר יצא או"מ ב' אל ג"ר דחכמה ומג"ר דחכמה יצא או"מ ג' אל ז"ת שבו ומז"ת של חכמה יצא או"מ ד' לג"ר שבבינה ומג"ר של בינה יצא או"מ ה' לז"ת שבה ומז"ת שבבינה יוצא או"מ ו' לו"ק ומהו"ק יוצא או"מ ז' אל המל' וכל אלו נכללין במל'. לכן ז' הקפות רומזין במל'. אך מצאתי להר"ם מינץ באופן אחר והוא סוד ז' מקיפין אל מל' ממטה למעלה האחד מקיף שלה ב' מקיף דיסוד ג' מקיף בינה. אח"כ פניי ומקיף דחכמה ופניי ומקיף של כתר הרי ז' מקיפין. ונחזור לענין כי באצילות לא יש מסך כלל. אך מבריאה ולמטה האור בא ע"י מסך גמור והאור עובר בתוכו ומאיר. ודע כי כשנתפשטו י' נקודים הנ"ל הנה הכתר היה בו יכולת לסבול האור הזה אבל או"א לא היו שוין כי אבא קיבל האור פב"פ [מן] (עם) הכתר והיה בו יכולת לסבול האור אך הבינה לא קבלה האור מחכמה אלא אב"א שלא יכלה לסבלה. וז"ס וחכם באחור ישבחנה כי חכם שהיא חכמה השביח את הבינה והאיר בה בסוד אב"א. וגם ז"ס הנזכר בזוהר פרש' בראשית בצורת אות צ' שהם או"א יו"ד ונו"ן כזה נ' כפופה הפוכה אב"א. והנה כשיצא אח"כ אור מבינה לו"ק תחלה יצא הדעת ואח"כ נתבטל וזהו המלך הראשון שהוא בלע בן בעור. אח"כ יצא חסד וגם הוא לא היה יכול לסבול האור ונשבר הכלי שלו ג"כ וירד למטה ואח"כ יצא גבורה וכן כל הז'. ואלו הם ז' מלכים שמתו שנאמר בהם וימת וימלוך תחלה מלכו ואח"כ מתו ונתבטלו הז' כלים אלו שלא היה בהם יכולת לסבול האור המתפשט בהם מספירה לספירה אע"פ שבחסד כבר נתבטל א' עכ"ז לא הניח האור מלהתפשט בכל ז"ת לראות אולי אינו ימות ויוכל לסבול מחמת ריחוק כי כל מה שהוא יותר רחוק אפשר שיוכל לסבול יותר. אך להיות שהכלי התחתון הוא יותר קטן מהעליון לכן גם הוא אע"פ שהוא יותר ררחוק לא היה יכול לסובלו. והנה כשהגיע האור אל היסוד באו ב' אורות א' שלו וא' לתת אל המל' והחלק שלו להיותו גדול לא היה יכול לסובלו ונתבטל כמו האחרים אבל חלק המל' שקבל הוא נשאר בו ולא נתבטל וז"ס בן ישי חי על האדמה ולכן נקרא יסוד חי. וכשנתן אח"כ היסוד חלק המל' לה אלו היה נותן דרך צנור היה כח במל' לקבלה אבל עתה כשנשבר היסוד נתגלה האור ובא האור מהיסוד בגילוי ובחוזק אל המל' ולכן גם היא נשברה. ולא לגמרי כמו הראשון אלא נעשה פרצוף א' אחר התיקון (פי' שזכתה להעשות פרצוף שלם עם היותה רק בחי' נקודה א' מה שלא זכו הו"ק להעשות כל א'
פרצוף א' כנ"ל) כמו שנבאר לפי שלא קבלה כל האור רק החלק שקבל היסוד לתת לה גם שלא קבלה ע"י צנור. ופי' מה שאמרנו שנשברו המלכים פי' כי האורות נסתלקו למעלה למקומן ועכ"ז עדיין נשארו קצת ניצוצי קדושה בכלים ונפלו באלו מאנין תבירי למטה ומהם נתהוו שורש הקלי'. ואע"פ שנתברר האוכל מהפסולת ועלה למעלה עכ"ז עדיין ניצוצי הקדושה נשארו בתוכם. וזהו מה שנשאר לנו לתקן ע"י תפלה ומע"ט וכן ע"י נשמת הצדקים כשהם נפטרים מעוה"ז עוברים בעולם העשיה ומעלין מהם ניצוצי קדושה שבקליפה ליצירה וכן עד"ז בעלותם מיצירה לבריאה ומבריאה לאצילות ומחזירין האור הגדול למקומם. וז"ס מ"ן וז"ס עשרה הרוגי מלוכה שהיו בזמן החרבן והעונות גרמו שאז גברה הקליפה ולא היה כח להעלות מ"ן שהם הניצוצין ההם והיה העולם שמם ומתמוטט לכן מסרו גופם למלכות והיו מ"נ למלכות ונפשותם העלו למ"ן לאו"א אותן הניצוצין שבתוך הקלי'. וז"ס כך עלה במחשבה לפני הנז' אצל ר"ע וז"ס ג"כ סבת המלכים שמלכו ומתו וז"ס בונה עולמות ומחריבן. ואע"פ שאמרנו שהמלכים שמתו הם הז' מאנין תבירין מחסד עד מל' והוצרכו תיקון. הנה חו"ב ג"כ הוצרכו תיקון כי הלא בינה היתה תחלה מקלת האור אב"א כי לא היתה יכולה לסבול פב"פ ואז נקטן ונתמעט הכלי שלה וזה המיעוט נפל למטה. (פי' אחוריים דאו"א הם נפלו ונעשה מהם יעקב ולאה) וכן חכמה מאר שהבינה לא יכלה לקבל האור הנ"ל גם חכמה לא קיבל האור הראוי לה אם היתה משפעת פב"פ לבינה ובחי' זו ירדה למטה. וז"ס ע"ד הצדיק אבד כי הצדיק שהוא היסוד כמשפיע לשכינה אז נותנים לו חלקו וחלקה אך כשהוא אינו משפיע לשכינה אז אין לו רק חלק א' ולא מחמת פגם שלו ח"ו רק מחמת חסרון המל' המקבלת שאינה יכולה לקבל באופן אחר. באופן שגם מהאור שהיה ראוי לקבל החכמה יותר על מה שקיבל עתה וגם מן הבינה ירד מהם חלק למטה במקום ז"א. וז"ס שארז"ל נובלות חכמה שלמעלה תורה ונובלות בינה שלמעלה שכינה כי אור שנפל ונובלת מאור חכמה עליונה שהוא אבא ממנו נעשה התורה שהוא ז"א ומה שנפל מבינה שהיא אמא ממנה נעשה שכינה נוק' כמ"ש כי ז"א כשעולה למעלה מעלה עמו מן אותו אור שנפל מלמעלה במקוו מ"ן לאו"א וחוזר עתה להעלות את הנובלות וניצוצי הקדושה שירדו למטה. כי כמו שנשמת הצדיקים מעלין מ"ן לצורך זווג זו"ן כן זו"נ מעלין מ"ן לצורך זווג או"א מן אותן הנובלות שנפלו מהם למטה. ופי' הדברים כי מ"ן ששל רחל הוא שאנו מוסרין נפשותינו למיתה ע"י נפילת אפים ועם אותה העלאה של נפשותינו אנו מעלין שם מן ניצוצי הקדושה שבתוך הקליפות אל רחל. וכן הצדיקים במיתתן עולין ומעלין ניצוצי הקדושה עמהן לצורך מ"ן של רחל להזדווג ז"א בנוק' ודוגמא זו בזו"ן כשעולין באו"א בסוד יחוד שמע ישראל ואז מעלין את ניצוצי הקדושה שירדו מן נובלות של או"א ומעלין אותם עד בינה להיות שם בסוד מ"ן להזדווג עם אבא:
פרק ב
סדר התיקון:
והנה לפי שראה המאציל העליון כי אלו הכלים נשברו לסבת היות האור הגדול ולא יכלו לסובלו. לכן עלה ברצונו לתקן כל העולמות באופן שיוכלכו לסבול האור הזה וזהו ע"י התפשטות האור וברחיקותם מן המאציל העליון אשר האורות יבואו יותר מכוסים ובזה יהיה קיום להעולמות וכח לסבול האור. ולכן מנקודת כתר נעשה התפשטות של פרצוף א' שלם מי"ס שהיו כלולים בו מתחלה כנ"ל ועתה הוציאם אל הפועל ואז נק' א"א. וכן מנקודה של חכמה נעשה פרצוף א' שלם מי"ס ואז נק' אבא. וכן מבינה נעשה פרצוף א' שלם מי"ס ונק' אמא ומן הו' נקודות הנשברים עשה מכולם פרצוף שלם מי"ס ונק' ז"א ומנקודה עשירית נעשה פרצוף שלם כלול מי"ס ונק' בת והוא פרצוף ה' ואלו הה' פרצופים נרמזין בד' אותיות יהוה קוץ של יו"ד בא"א י' עצמה באבא ה' ראשונה באמא ו' בז"א ה' תתאה בבת הנק' נוק' דז"אא. וא"ת למה המאציל העליון לא עשה מתחלה ה' פרצופין אלו ולא יעשה אותם נקודות יהיו נשברים והלא גלוי וידוע לפניו כי בהיותן נקודות לא יוכלו לסבול האור. התשובה כי כוונת המאציל העליון היתה כדי שיהיה בחירה ורצון ביד האדם באשר שתהיה טו"ר בעולם מפני ששורש הרע בא ממאנין תבירין והטוב בא מהאור הגדול ואם לא היה כן לא היה רק טוב בעולם ואז לא היה שכר ועונש אך עתה שיש טוב ורע יש שכר ועונש שכרר לצדיקים ועונש לרשעים שכר לצדיקים שע"י מעשיו הטובים הניצוצין הקדושים שירדו הם מעלין אותם מתוך הקליפות ועונש לרשעים שהוריד ע"י מעשיו הרעים מאור הגדול אל הקלי' והקלי' בעצמה היא רצועה של מלקות ליסר הרשע. ועוד ט"א כי להיות עתה קודם התיקון נקודת המל' במקום ראש א"א שלאחר התיקון לכ יש כח ע"י תפלתינו ומעשינו הטובים להעלותה למקומה שהיתה שם בתחלה:
ונחזור לפרש סדר התיקון של הה' פרצופין והוא כי בריחוק האור תיקן בא"א תלת רישין. א' נק' רישא דלא אתיידע. הב' נק' אין. הג' מוחא סתימאה ושלשתן נגד כח"ב שבשאר הפרצופי' כן ג"כ כאן ג' רישין נגד כח"ב [ס"א ורדל"א נק' עתיק] ונק' עתיד סתם והז' אחרים מחסד עד מל' נק' עתיק יומין ואלו הם הנשמה ופנימיות של או"א ובהתפשטותם בא"א הם מתקנים בתחלה בגלגלתא ז' תיקונים וסימנם ג"ט קר"ע פ"ח גלגלתא טלא דבדולח' קרומא דאוירא רעוא דרעין עמר נקי פקיחא דלא נאים חוטמא. וכ"ז בסוד א"א עם י"ג ת"ד שנתפשטו כנז' באד"ז. ואלו הז' תיקונים נתפשטו עד מקום אשר היו נקודות המאנין תבירין מתחלה ואחר שנעשה פרצוף שלם דא"א נעשו ב' פרצופין דאו"א. וזהו כוונת אדר"ז כחדא נפקין וכחדא שריין ולא מתפרשין לעלמין. והכוונה שהחו"ב לא נאצלו כמו זו"ן אשר נוק' יוצאת מבין חדוי ודרועוי מאחוריו אך או"א כחדא נפקין הוא שבעת הלידה יצאו שניהן יחדיו ולא קדם א' לחבירו. וכחדא שריין הוא כי זו"ן אב"א אבל או"א כחדא שריין פב"פ. ומ"ש ולא מתפרשין לעלמין כי זו"ן אי זיווגם תדיר כמ"ש בזוהר פ' ויקרא ע"פ אכלו רעים שתו ושכרו דודים אכלו רעים דא אינון או"א שתו ושכרו דודים דא אינון זו"ן. וצריך שתדע כי מזרוע ימין דא"א מן ג' פרקין שבו עם חלק הגוף עד החזה של א"א נעשה פרצוף שלם של אבא ומזרוע שמאלי גבורה עם חלק הגוף עד החזה נעשה פרצוף שלם אמא בזה האופן. כי מן פרק א' דזרוע ימין דהיינו חלק היד והאצבעות נעשה חב"ד דאבא. ומה שאנו קוראין אל היד פרק עליון אע"פ שנראה תחתון הטעם הוא בסוד עליות הידים אל הראש כשמגביהין אותם וז"ס נשיאת כפים בסוד וישא אהרן את ידיו כו'. ומפרק אמצעי של זרוע ימין נעשה חג"ת דאבא דהיינו עד הקיבורת ומפרק תחתון הנק' כתף נעשה נה"י דאבא וכן עד"ז נעשה מתלת פרקי זרוע של שמאל כל פרצוף אמא נמצא כי מן ב' זרועות דא"א עד חצי תת שלו היה נשמה וחיות ופנימי אל או"א ומן גרון של א"א נעשו ב' כתרים א' לאבא וא' לאמא וז"ס קנה חכמה קנה בינה כי מן גרון שהוא צורת קנה נעשה משם כתר לאו"א. והנה נשאר חצי ת"ת התחתון של א"א ונה"י שלו מגולים בלתי התלבשות וז"ש כי מים תחתונים בוכים פי' שג' ספי' אלו התחתונים שהם נה"י היו מגולין והיה אור שלהן גדול להיות שהם מגולות יותר מהאור של זרועות לפי שהם מכוסים תוך או"א. וז"ס ברוך כבוד ה' ממקומו ר"ת בכי"ם וזהו שהיו בוכים להיותן מגולין יותר מאור של זרועות כי הכלים הראשונים נתבטלו ונשברו מלהכנס האור בהם. ולתקן זה הוצרך המאציל להשות שיכללו השוקיים דא"א בזרועותיו. נה"י שלו בתוך חג"ת שלו תלת גו תלת וגם חצי ת"ת התחתון המגולה נכלל בתוך חצי העליון ונצח נכלל בחסד והוא בגבורה ויסוד וחצי הת"ת התחתון בחצי ת"ת העליון וכשעלו ליכנס נה"י בזרועות שהם חג"ת הנה גם האורות של מאנין תבירין עלו עמהם. אבל דע כי לא עלה כל האור לגמרי אבל נשארו קצת ניצוצי הקדושה תוך הכלים הנשברים להיות חיות לקליפה. ונמצאו שעלו אורות של הכלים הנשברים למעלה בחג"ת דא"א ואז מהם נעשה מציאות זו"ן בחיבור או"א והיתה אמא מעוברת מהם ג' כלילן בג' כמ"ש בזוהר ח"ב ד"ג. וצריך שתדע כי כשנכללו נה"י דא"א בחג"ת דא"א הנה היסוד דא"א אחר שנכלל בחצי ת"ת הנה הוא שם מוציא הבל תוך הת"ת ואותו הבל נחלק לב' צדדים אותו של צד ימין נעשו מוחין לאבא ואותו שבצד שמאל נעשו מוחין לאמא ועי"ז שיש להם מוחין נעשה התעוררות זווג לאו"א וזה הזווג הוא בלי מ" רק בתורת חסד כמ"ש אמרתי עולם חסד יבנה שז"ס מ"ש בזוהר דף צ"ב כד סליק ברעותא וכו' ואו"א כשזדווגים יש ג"כ בחי' נשיקין בתחלה נושק אבא לאמא ואח"כ אמא לאבא ואבא ממשיך הבל מאמא בעת הנשיקה כנודע בחוש הראות וכן בנשיקת אמר לאבא מושכת ממנו הבל הרי יש לאבא ב' נשיקים וב' הבלים כי בכל נשיקה יש בה ב' כללות או"א. והנה כל נשיקה נחלק לב' וכן ההבל נחלק לב' בערך מה שנתן ומה שקיבל וכן ג"כ באמא לכל א' וא' ב' נשיקים וב' הבלים עד"ז. והנה באבא יש תוספות הדיבור והוא שצריך לפייס בדבורו את אשתו בעת הזווג אך אמר אין לה דיבור כי התובעת בפה יוצאה שלא בכתובה וכנגד ה' בחי' אלו ב' נשיקים ב' הבלים ודבור א' הם ה' מוצאות הפה וזה הטעם שמצינו נשמה לנשמה [הבאה מנשיקין] ודקות רוחא ברוחא הבאים מן ההבלים אך בנפש לא מצינו נפש בנפש לפי שהנשיקים והבלים שהם כפולים יש בעבורם נשמה לנשמה הבאים מנשיקה וג"כ יש רוחא ברוחא הבאים מן ההבלים אך הנפש היא באה מן הדבור והדיבור אינו כפול לכן ג"כ הנפש אינה רק נפש א' מן הדיבור דאבא. גם צריך שתדע כי הנשיקות הוציאו בחי' הכלים חו"ג דז"א חסד מאבא וגבורה מאמא ונצח מהבל דאבא והוד מהבל דאמא ות"ת דז"א נעשה מאותן נשיקים שנכללו אבא באמא ואמא באבא ומכללות כפל זה נעשה ת"ת דז"א כי גם הוא כלול וכפול מחו"ג ומכריע ביני
הן ויסוד דז"א נתהוה מהבל הכולל והכפול מד' הבלים דאבא באמא ואמא באבא ומל' דז"א נתהוה מדבור אבא. וז"ס ה' בחכמה יסד ארץ כי ע"י דבור החכמה נתהוה המל' הנק' ארץ והרי נתבאר ענין ו"ק דז"א לבד מהיכן שרשם והוויותם:
פרק ג
סוד העיבור ויניקה:
העיבור של אמא מזו"ן והנה מלת עיבור הוא ע"ב רי"ו ונודע כי ע"ב מהימין ורי"ו מהשמאל הוא שם אהי"ה דיודי"ן גימ' קס"א ושם ב"ן דההי"ן עולה רי"ג. אח"כ תחלק שם אלהים אל מהימין דבינה ים משמאל ה' באמצע הרי רי"ו. ונודע כי ג' שות אלו אהי"ה וב"ן ואלהים שלשתן באים מצדה (נ"א מאמא). והנה דע כי ג' עבורים הם א' עיבור של ז' חדשים ב' עיבור של ט' חדשים ג' עיבור של י"ב חדשים וביאור הדברים כי עיבור של ט' חדשים זה היה בעיבור הבינה מז"א ג' גו ג' וכ"א מהם נכלל ונתקשר בשלשתן ונצח נכלל ונתקשר בשלשתן שהם חג"ת. והוד נכלל ונתקשר באותן הג' וכן יסוד נכלל באותן הג' זהו ג' כלולין גו ג'. ג' תתאין כל א' [נכלל] בכל ג' עילאין הרי הם ט' בחי' של כללות וכנגדן הוצרך עיבור של ט' חדשים. עיבור ז' חדשים הוא שהוצרך לכללות נה"י דא"א וחצי ת"ת התחתון בחו"ג וחצי ת"ת העליון דא"א כנ"ל וכללות זה היה לצורך א"א עצמו לפי שהיו נה"י מגולים הוצרך ליכלל עד"ז כדי שיצאו זו"ן אז על ודי כללות הזה וילבישו את נה"י דאריך אנפין. והנה כללות הזה הוצרך לו ז' חדשים לבד אך לצורך ז"א נתוספו ב' חדשים שהם ט' כי א"א נשלם כללותו בז' חדשי' ולכללו' [ז"א] ג' גו ג' הוצרכו לט' חדשים אך הנוקבא דז"א לא נשלמה עד תשלום כל י"ב חדש כמ"ש בע"ה. ונבאר עתה ענין ז' חדשים דא"א הם כך כי ת"ת דא"א נכלל חצי תחתון בעליון לכן לא הוצרך ליכלל בכל ג' עילאין כיון שחציו הוא מכלל העלאין לכן נכלל בחצי העליון לבד והוא חדש א' אך הנצח הוצרך ליכלל בכל הג' עלאין כי הוא מדה בפ"ע וכלול מתחתונים וצריך ליכלל בכל ג' עליונים וכן הוד. הרי ששה חדשים לנ"ה וחדש א' לת"ת הרי הם ז' חדשים וז"ס שאמרו רז"ל שמרע"ה נולד לז' חדשים כי הוא מבחי' ת"ת הזה שנכלל חציו בחצי העליון והם ז' חדשים. אך יעקב מיסוד א"א וגם הוא נכלל בחצי הת"ת העליון א"כ צריך יותר מז' חדשים וז"ס מ"ש בזוהר משה מלגאו שהוא ת"ת ויעקב מלבר שהוא היסוד. עיבור ג' של יב"ח הוא להוציא המל' וז"ס ואחר ילדה בת ר"ת י"ב כי הבת נולדה אחר יב"ח [י"ב שבטים] ונשתהה שם יב"ח וזהו לשון ואחר מלשון ואחר עד עתה. וענין י"ב אלו הוא ע"ד הנ"ל כי נכללה גם המל' בכ"א מג' עלאין חג"ת והוצרכו לה ג' חדשים אחרים כי נכללו תחלה ג' תחתונות נה"י בכל א' מג' אמצעיות והם ט' חדשים ואחר כך נולדה המל' כנ"ל ואחר ילדה הבת ונשתהה ג' חדשים אחרים כדי לכלול בכ"א מג' אמצעיות הרי יב"ח:
ונחזור לבאר ענין הכללות דא"א הנה כאשר עלה הנה"י דא"א לג' אמצעיות חג"ת שלו עלו גם כן מובחר האורות של מאנין תבירין למעלה עמהם. ודע כי במעי אמא היה נכלל מה שהוא יותר זך וברור (ומזה נעשה פרצוף ז"א וכל נקודה מאותן הנקר' מאנין תבירין היתה כלולה מי"ס. והנה כשנתקן פרצוף א"א ואו"א עלה האור יותר זך) ומזה נעשה פרצופים הנ"ל ואמנם נשאר קצת אור שלא יוכל להתברר שהיה עב בלתי זך (והנה) מג"ר כח"ב שבכל נקודה מז' נקודות תבירין ועתה כשנתקן זו"ן הובררו גם הג"ר של כ"א וא' מהנקודות אשר מהם נעשו פרצוף א"א ואו"א מהג"ר והיותר עב מהג"ר שלא יוכל לעלות בג' הנ"ל הנה הוא לוקחם ז"א לעצמו כי אע"פ שאינו ראוי לבחי' או"א ראוין הם לז"א ואז הובררו מהם אוכל מתוך פסולת ומכל ג"ר שבכל א' וא' מהז' נקודות נתהווה מהם רישא דז"א ג' מוחין כח"ב דיליה בהיותו בסוד עיבור במעי אמא כי אע"פ ששם הוא ג' כלולים בג' עכ"ז גם העובר יש לו ראש אפי' היותו במעי אמא. ואח"כ נתבררו ד' בחי' שהם חגת"ן מנקודות של ז' נקודות ומהם נתהווה גופא דז"א ונתברר מהם היותר זך וברור ע"ד הנ"ל בג"ר ונשארו ג' שהם הי"ס שבכל נקודה ונקודה שלא נתבררו כלל עד זמן היניקה כמ"ש בע"ה. ולפי שהם תחתונים והקליפה נאחזת בהם מאד לכן לא יכלו להתברר עתה והנה ז"ס אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה ז' ימים והטעם לפי שז"א נשתהה בעיבור כדי להתברר ונתבררו בו ז' בחי' הנ"ל שהם כח"ב חגת"ן וכשנולד ז"א אז כל הדינין שהיא הפסולת הנשאר מז' בחי' שלא יכלו להתברר יותר כי היא פסולת וכבר נברר האוכל ויצא הפסולת של ז' בחי' בסוד דם נדה היוצא בעת הלידה לכן תטמא ז' ימים כנגד ז' קליפות ההם אך אם נקבה תלד שהם ז' קליפות אלו הנ"ל ועוד ז' קליפות אחרים שהם הפסולת הנשאר בהם גם מז' בחי' המל' שיש בכל א' מהבחי' הנ"ל כי הנקבה אינה רק אחר בירור הזכר לכן טמאה שבועיים י"ד יום ז' וז'. והנה אח"כ בזמן היניקה כמו שהמינקת נהפך לה דם נדה לחלב כך אותם ג' של הי"ם שלא נתבררו בזמן העיבור כנ"ל והיו דינין כולם בסוד דם אבל עדיין היה אוכל בתוך הפסולת ולכן לא יצא בסוד הלידה כנודע אמנם נשאר בתוך האמא והוא להתברר שם באורך זמן היניקה ונתהווה האוכל שבהם לבחי' חלב ומניקה אמא לז"א מחלב זה כדי שיהיה שלם בכל קצוותיו. וזמן היניקה כ"ד חדש והטעם כי ההוד צריך להתמתק בח' חדשים לפי שהיא כלולה בז' עליונות והוא ח' וכן יסוד ח' וכן במל' ח' עד"ז הנ"ל ס"ה כ"ד חודש וע"י יניקה מבחי' הי"ם זו נגדל ז"א כי בכ"ד חודש נתפשטו התלת שהיו כלולים בג' ונתגדלו והיו מו' קצוות. וא"ת והלא היו בג' כלילן בג' ואיך אמרנו שהג' ספירות הנז' נשארים תוך אמא בסוד החלב. אך הכוונה שלא נתבררו עד זמן היניקה כי אז הדינין שהיו בהם נתמתקו בסוד החלב המניקה אותן ואז ע"י החלב ההוא נגדלו בחי' השוקיים וג' אחרונות שבו כי תחלה היו חסרים הרבה מבחינתם ולכן היו ג' כלילן בג' ולא היו נכרים בהם ואחר שינק ולקח אותן בחי' של הדין שבהם והובררו ע"י יניקה אז נשלמו ונגדלו רגליו כי לא נשארו תוך אימא כל ג' ספירות הי"ם רק הדינין שבהם שראוים להתבררר בסוד הדם הנהפך לחלב. והוא דוגמת הנער שכבר יש לו שוקיים ורגלים ואינו יכול להלוך בהם עד שיונק ואז ע"י יניקה מתגדלים רגליו ומתחיל להלוך בהם ובחי' התפשטות מג' עלאין שהו כלולים שם וזהו הגדלתן. אמנם יש לראות כי כל ב' שוקיים נבררים ע"י היניקה ונגדלין והרי נצח הוברר בתוך העיבור אך הטעם כי בהדי הוצי לקי כרבא כי נ"ה בסוד תרי פלגי גופא וכיון שלא הוברר הוד גם בירור נצח אינו מתגלה עד שיגמור הוד להתברר ביניקה. וסוד החלב הוא שם אהי"ה בבינה כזה כי אהי"ה דההי"ן פשוט ומלא ומלא דמלא אהי"ה אל"ף ה"ה יו"ד ה"ה אל"ף למ"ד פ"ה ה"ה ה"ה יו"ד ו"ו דל"ת ה"ה ה"ה הם אותיות חלב עם המלה והכולל. וכבר ידעת כי אהי"ה דההי"ן הוא בדעת ובת"ת ששם מקום השדיים ודדים בכל קו אמצעי. גם באופן אחר כי הלא דם נהפך לחלב והנה הדם הוא אחורים של שם אהי"ה גימ' ד"ם כזה א' א"ה אה"י אהי"ה ותסיר ממנו ד' אותיות אהי"ה ויחזור גימ' חל"ב שהוא המלוי לבד. וסוד השדיים והדדים הם בסוד ויעבור כו' כי סוד ויעבור ע"ב מימין רי"ו מהשמאל הוי"ה באמצעיתא וכ"ז בבינה כי היא המנקת. והנה ע"ב ורי"ו הוי"ה גימ' שד"י שהוא השדיים גם נקרא דדים והם סוד אלהי"ם שבבינה שהוא א"ל מימינא מ"י משמאלא ה' באמצעיתא תצרף א"ל שבימין עם דד ויהיה א"ל דד תצרף מ"י משמאל עם דד ויהיה מ"י דד וז"ס אל"דד ומי"דד מתנבאים במחנה. והנה כאשר אמא היא מניקה לבנים אז נק' א"ל שד"י ע"ש השדיים המניקים בהם וכשעולה למעלה ומסתלקת מעל הבנים שכבר נגמר יניקתם אז נק' אמא אל עליון גומל חסדים טובים שאנו אומרים בברכת אבות וגומל מלשון ויגדל הילד ויגמל כי נגמרה זמן יניקה. וסוד אל עליון הוא בינה כשעולה למעלה ושד"י הוא כשהוא מניקה בשדיים שלה וכבר
ביארנו מה הוא שדי גם עליון הוא אחוריים דס"ג גימ' עליון ושם א"ל הוא נגד הפנים דס"ג שם ייא"י שבו גימ' א"ל וזהו א"ל עליו"ן (גם אהי"ה דיודין עה"כ וד' אותיות גימ' עליון) ונחזור לבאר אות ה' דבאמצעיתא הנשאר משם אלהים הנ"ל כי א"ל מימין מ"י משמאל ה' באמצעיתא כנ"ל וביארנו כי א"ל מ"י הם ב' דדים בסוד אלד"ד ומיד"ד וסוד ה' הוא החלב שמתפשט בב' הדדים האלו לכן הוא באמצע כי הוא מתפשט לדד ימין ושמאל והנה נמצא כי ב' מיני חלב יוצאין א' לדד ימין וב' לדד שמאל וא"כ צריך שיהיה בה' זו ב' מיני חלב והם באופן זה כי אות ה' יש לה ב' ציורין ד"ו ד"י גימ' כ"ד גם אם תמלא ה' זו בג' מילואים שסימנם יה"א הוא גימ' י"ו ועם כ"ד גימ' חל"ב וכל זה מהציור בלתי מנין הה' עצמה גם באופן אחר ג' ההי"ן במלוי ה"י ה"ה ה"א גימ' א"ל ועם ו' אותיותי' הרי ל"ז וג' אותיות המילוי יה"א הרי גימ' חל"ב והרי ב' מיני חלב יוצאין מן ה' זו שבאמצע הדדין של בינה ומן ה' זו מתפשטים ב' מיני חלב א' לדד ימין וב' לדד שמאל:
פרק ד
עיבור ב' והגדלת השלישים:
ועתה נבאר מ"ש בזוהר פ' אחרי מות דס"ה בתר דינקא להו אתעברת מנייהו פי' כי הנער אין לו דעת שלם עד שיהיה בן ט' שנים ויום א' שאז ביאתו ביאה להיות דעתו שלם בסוד והאדם ידע את חוה אשתו (ואע"פ שנשלם כל הפרצוף שלו) לכן אחר יניקה דז"א חזר להתעבר באמא עיבור ב' כדי להיות לו מוחין אע"פ שכבר נשלם לו כל הפרצוף של ו"ק בימי יניקתו וכדי שלא תתמה מזה איך יש עיבור ב' אחר היניקה הלא מבשרי אחזה אלוה והענין כי כמו שבמל' עולין נשמות של התחתונים בכל לילה כשאומר בידך אפקיד רוחי ומתעברת מהם ומתחדשים שם בסוד חדשים לבקרים רבה אמונתך כך אמא עלאה אתעברת פעם ב' מנשות זו"נ ומתחדשין בסוד מוחין חדשים הניתנין להם. והנה בעלות זו"ן במעי אמא אז עושין שם מ"ן אל הבינה לזווגה עם אבא וע"י זווג זה מולידין ומורידין המוחין לזו"ן. ונבאר עתה סוד גדלות ז"א כי הלא בהיות ז"א בעיבור ראשון ג' כלולין בג' במעי אמו. היה בחי' אות ו' שבתוך ה' של בינה ה' עילאה ובאות ו' זו יש פסיעה לבר וז"ס נקודת ו' הבולטת בסוף הו' וז"ס נקודת המל' העומדת עם ז"א שהוא אות ו' בלתי ראש בסוד ג' כלילין בג' ו' זעירא. וכשיוצא ז"א לחוץ אז הוא בחי' אות ו' הנגלית בשם הוי"ה העומדת אחר ה' ראשונה ואז יש לזו הו' ראש וראש הזה הוא רמז לרישא דז"א כח"ב בסוד הקטנות והיניקה לבד כי עדיין איברים שלו דקים כקרני חגבים (נ"ב חגבים גי' ס"ג סוד ס"ג שהם הנקודות) ואינם נקראי רק בחי' ו"ק לבד אך עכ"ז יש לו ראש של קטנות והוא ראש של ו' וו"ק שלו הוא התפשטות ו' שלו ודקות ו' למטה בסופה הוא בחי' מל' הכלולה שם עמו בזמן היניקה ג"כ:
ועתה נבאר בחי' הג' של הגדלות כי להגדיל אברים של קטן זה שהם קטנים כקרני חגבים צריך שיכנסו נה"י דאמא תוך ו"ק דז"א ואז פרק עליון דנצח אמא מתחבר עם ב' פרקין של חסד ז"א ועולין עד רישא דז"א ונעשית חכמה שלו מג' פרקין ופרק אחד דהוד אמא מתחבר עם ב' פרקין עלאין דגבורה דז"א ונעשית בינה שלו ג"כ מג"פ בראש הז"א. וז"ס מ"ש בזוהר בק דרמ"א חסד חסדים גבורה גבורות כי פרק א' דנצח אמא שהוא קו ימין הנק' חסד נתחבר עם ב' חסדים שהם ב"פ עלאין דחסד ז"א ונעשה ג"פ שהם ג' חסדים ונעשים מהם חכמה דז"א ועד"ז נעשית בינה דז"א מן גבורה גבורות ועד"ז נצח נצחים הוד הודות שהם ב"פ תתאין דנ"ה אמא שאלו אינם נקראים חסדים וגבורות ומתחברים עם נ"ה דז"א להשלימם כמ"ש בע"ה. וקשה כי כמו שאמרו חסד חסדים גבורה גבורות כו' למה לא אמרו ת"ת תפארות ג"כ. ונחזור לענין כי כן עד"ז פרק א' דיסוד אמא נתחבר עם ב"פ ת"ת עליונים דז"א ונעשה מהם דעת דז"א ופ"ב דנצח אמא נתחבר עם שליש א' הנשאר מג' שלישי חסד דז"א ועם שליש עליון דנצח דז"א ונעשה חסד דז"א מג' שלישי. ופ"ג דנצח אמא יורדת עם ב"פ דנצח ז"א ונעשה נצח ז"א מג"פ. ודע כי כשיורד פ"א דנצח דאמא ונעשה חכמה דז"א הנה לא ירד רק פ"ת דאמא כי כן סדר ירידתו ואח"כ כשרוצה ליכנס פרק אמצעי של נצח דאמא כדי לעשות חסד דז"א כלול מג"פ אז ירד פ"ת דנצח דאמא שהיה בתחלה בחכמה דז"א ויורד עתה אל החסד ונשאר פ"א דנצח אמא בחכמה דז"א ואח"כ כשרוצה לכנס פ"ג דנצח אמא להשלים נצח ז"א הנה אז נכנס פ"ע דנצח אמא בחכמה דז"א ויורד פרק אמצעי דאמא בחסד ז"א ויורד פ"ת דנצח אמא בנצח ז"א ועל סדר זה נשלם קו ימין דז"א וכן עד"ז בקו שמאל דז"א הנעשה מג"פ דהוד אמא ועד"ז בקו אמצעי דז"א הנעשה מיסוד אמא. הנה נמצא חסד דז"א נעשה מן חיבור ג' שלישים נפרדין זה מזה שהוא פרק אמצעי דנצח אמא ופרק תחתון דחסד ז"א ופ"ע דנצח ז"א ומחיבור שלשתן נעשה חסד ז"א וכן עד"ז בגבור' דז"א וכן בת"ת דז"א משא"כ בשום ספי' אחרת מי"ס דז"א כי אלו הולכים בבחינת שלישים נפרדין זה מזה. והנה נמצא כי הז"א בכ"א מי"ס הגדיל שליש א' שלקח מבינה כי היה בו ב' שלישי' שלו ולוקח שליש א' מאמא ג"כ והדיל וכן בכל הי"ס שלו וס"ז שאמרז"ל כי הידור מצוה עד שליש כי כך בז"א מגדילין בו שליש ובזה תבין אם שליש זה שארז"ל הוא מלגאו או מלבר והנה הטעם שכל ז"א נעשה ע"י שלישים אלו הוא סוד הפסוק וכל בשליש עפר הארץ כי זו"ן נקראים עפר בסוד הכל היה מן העפר ואפילו גלגל חמה ואלו נמסדדין בשלישים. ופי' הפסוק מי מדד בשעלו כו' כי ההפרש שיש בין מדידה לזרת שהמדה יש לה בית קיבול לקבל מה שנותנין לתוכה ולכן אחר שמדד מדה ראשונה זורק אותה מהכלי כדי לחזור פעם ב' למלאות המדה למדוד יותר אך הזרת א"צ לזרוק שום דבר כי אינו בחי' בית קיבול כמו המדידה [ס"א המדה] א"כ פי' הפסוק כך ע"י מ"י פי' הבינה אמא עלאה מדד בשעלו מים הם ב' מים תתאין ועלאין שהם זו"ן שהפרישן והבדילן זה מזה בסוד ויבדל אלהים בין המים כו' וזה נעשה ע"י מדידת המדה שאחר שמלאו פעם א' מים בחי' א' של מים עלאין הנה זורק מה שבתוך מדה זו ליתן אל ז"א וחוזרת למלאות המדה פעם ב' של בחי' מיין תתאין אחרים לצורך הנוק'. ולכן בענין זו"ן הזכיר לשון המדה שצריך להבדיל ולהפריש בין זו"ן וזה ע"י מדה המתמלאת וחוזרת פעם אחרת להתמלאות מיין תתאין משא"כ בזרת כי כולו לצורך ז"א הנק' שמים כי מ"י שהוא בראש הפסוק תיכן השמים בזרת. וענין תוכן הוא שנותן קצבה וגבול ותחום וע"י הזרת מדד בו ואמרה עד כאן יהיה גבול מוח חכמה וע"כ יהיה חסד וע"כ יהיה נצח ועד"ז בקו שמאל ובקו אמצעי ואחר כך וכל בשליש עפר הארץ פירוש כי מדדה הבינה בשליש עליון של ת"ת דז"א שהוא מקום החזה ושם בשליש ההוא יוצאת מדת מל' נוק' הנק' עפר הארץ כנז' באדרא דנפקי מבין חדוהי מבין תרין דרועין דיליה. וז"ס המזוזה שהיא המל' כי מזוזה גי' אדנ"י וראוי ליתנה בסוף שליש עליון של הפתח לרמז אל המל' שיצאה בשליש עליון של ת"ת דז"א בסוד והיה שדי בצריך שהוא שם שדי המגין מהקליפות הנקרא צרי"ך כי לכך יצאה המל' שהיא המזוזה באחורי ז"א כדי שלא יהיה אחיזה אל הקליפות באחוריו כנ"ל לכן יש כח בשם שדי להבריח הקליפות שהם צרי"ך (שדי ר"ת שומר דלתות ישראל):
דברי יעקב צמח מ"כ דרוש התפשטות נה"י דאו"א בז"א להגדילו ורצוני לסומכו לכאן והוא ביאור נאה.:
הנה המוחין דז"א נעשין מנה"י אמא וכך סדר הבנין כי הלא כל מדה יש בו ג' פרקין ויורד פ"ת דנצח אמא במקום שעתיד להיות חכמה דז"א ועולין שם ב"פ דחסד ז"א ונעשים חכמה מג"פ ואח"כ יורד פרק אמצעי דנצח אמא במקום חכמה דז"א ונדחה משם פ"ת ונשאר פרק אמצעי בחכמה דז"א ופ"ת יורד בחסד ז"א ועולה שם פ"ע דנצח ז"א ונעשה חסד של ג"פ. אח"כ יורד פ"ע דנצח אמא במקום חכמה דז"א ופ"ב דנצח שהוא בחכמה נדחה משם ויורד בחסד שלו ונדחה משם פ"ת ופרק זה התחתון יורד בנצח ז"א ונעשה נצח ז"א מג"פ. והנה ההוד הוא קו שמאל ונעשה בינה שלו מהוד אמא ויורד פ"ת דהוד אמא במקום בינה דז"א ועולין שם ב"פ דגבורה דז"א ונעשה בינה שלו מג"פ אח"כ יורד פרק אמצעי דהוד אמא במקום בינה דז"א במקום אותו פ"ת דהוד אמא ויורד פ"ת בגבורה ועולה שם פ"ע דהוד ז"א ונעשה גבורה שלו מג"פ. אח"כ יורד פ"ע דהוד אמא במקום בינה דז"א ונדח' משם פרק אמצעי ונשאר פ"ע בבינה שלו ופרק אמצעי יורד בגבורה שלו ונדחה משם פ"ת בהוד [ס"א דהוד דאמא בהוד דז"א] ונעשה הוד שלו מג"פ. והנה היסוד הוא קו אמצעי ויורד פ"ת דיסוד אמא בדעת ז"א ועולין שם ב"פ דת"ת שלו ונעשה דעת שלו מג"פ אח"כ יורד פ"ע דיסוד אמא בדעת ז"א ונדחה משם פ"ב ונשאר פ"ע בדעת ופ"ב יורד בת"ת דז"א בשליש עליון. אמנם נגד היסוד דז"א אין בו לבוש מצד אמא בפטות והטעם כי גם מוחין אי לו כי ה"ח נתפשטו עד ההוד דז"א וז"ס אמא עלאה עד הוד אתפשטת אך עכ"ז מהארת התפשטות ה"ח מתקבץ הארתם ביסוד ונק' כל וכמו שקבל הארץ החסדים כך מתפשטים הארת הלבוש שלהם מנה"י דאמא ומכח יסוד דאמא אשר בו גנוזים החסדים (כן) ברישא דז"א יורד משם ומעטרה שלו מאיר עד היסוד אשר בו ונחזור לענין כי ע"ד שביארנו שנתפשטו ג"פ דנצח דאימא בקו ימין דז"א וכן ג"פ הוד בקו שמאל דז"א ג"כ נתפשט יסוד דאמא בקו אמצעי באופן זה כי מפ"ע דיסוד אימא נתחבר עם שני פרקים עליונים דת"ת דזעיר אנפין ונעשה מהם דעת דז"א מג"פ וכן פ"ב דיסוד אימא נתחבר עם פ"ת הנשאר מת"ת ז"א ועלה שם פ"ע דיסוד ז"א ונעשה ת"ת דז"א מג"פ ואמנם יסוד דז"א נשארו בו ב"פ לבד כי יסוד אמא הוא יסוד נוק' קצר ואין בו רק ב' שלישים ושליש א' יורד לדעת ז"א וא' לת"ת דז"א ונמצא שאין מה ליתן ליסוד דז"א מחלק אמא כלל ונשאר בבחי' ב' שלישים לבד משא"כ בכל שאר הספי' שיש ג' שלישים בכל א' מהם ע"י שלוקחתם מאמא וז"ס ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה ר"ת יתו"ם כי נשאר יתום מאמא שהיא בינה כי שאר הספי' אמא עומדת עמהם משא"כ ביסוד והנה סדר התפשטות הנ"ל הוא כך כי תחלה נתקן חכמה דז"א ע"י פ"ע דנצח אמא ואח"כ בינה עד"ז ואח"כ דעת ואח"כ חסד ואח"כ גבורה ואחר כך ת"ת ואח"כ נו"ה ואח"כ יסוד ואז נשלם הגדלת דז"א ע"ד הנ"ל:
פרק ה
מוחין וצלם דז"א:
ועתה נשלים לבאר הגדלות דז"א ומ"ש בזוהר בתר דינקת להו אתעברת מינייהו ובחי' המוחין שלו ובחי' הצלם גם מ"ש בזוהר כי או"א ירתי תרין עטרין לבנייהו. והעני הוא דע כי בדיקנא דא"א יש תרין מזלות מזל עליון נוצר חסד שהוא תיקון ח' ומזל תחתון ונקה שהוא תיקון הי"ג והנה אבא יונק ממזל ח' עליון ואמא ממזל תחתון והנה בטש מזל עליון במזל תחתון ומכח בטישה זו שאין אנו יכולים לפרש פי' בטישה זו מה ענינה ואז יוצאין משם ה"ח ממזל עליון וה"ג ממזל תחתון ואז מזל עליון נותן אותן הה"ח דיליה לאבא ומזל התחתון נותן הה"ג דיליה לאמא ואחרי שקבלו או"א חו"ג אלו מב' מזלות אז מזדווגים או"א ואז נותן אבא ה"ח לאמא ואז נכללין החו"ג במעי אמא. והנה כאשר או"א מזדווגים הנה זולת החו"ג שקיבלו כנ"ל הנה אבא מוציא טיפה ממוחין שלו ונק' חכמה ואמא מוציא הטיפה הנק' בינה וכל אלו מתערבין במעי אמא והם י"ב בחי' חו"ב ה"ח ה"ג נמצא מאבא יצאה חכמה וה"ח ומאמא יצאה בינה וה"ג. וכולם מתערבין במעי אמא גז"ס בתר דינקת להו אתעברת מנייהו. פי' כי אחר היניקה מתעברת אמא ממוחין אלו של זו"ן. ואלו החו"ג הם ב' עיטרין הנז' בזוהר דירית או"א לבנייהו. והנה כאשר אמא יולדת מוחין אלו הם נעשין בחי' ד' מוחין שהם חו"ב חו"ג וז"ס. ם' של צלם כי אותיות צלם הם מתתא לעילא ום זו כנגד ד' מוחין כי כ"א מהם כלול מי'. ואח"כ אמא עלאה מלבשת וכולת אלו הד' מוחין תוך נה"י שלה חכמה בנצח. בינה בהוד חו"ג ביסוד. ומרכנת ומשפלת עצמה ונכנסת תוך ז"א עם המוחין האלו כי ז"א אינו יכול לקבל מוחין אלו לרוב גדלות אורם אם לא אחר התלבשות' תוך נה"י אמא ואז נכנסים נצח דאמא ובתוכו מוח חכמה בחכמה דז"א והוד דאמא ובתוכו מוח בינה בבינה דז"א ויסוד דאמא ובתוכו מוח חו"ג בדעת ז"א ונמצא כי קודם התלבשותם היו ד' מוחין שהם סוד ם' דצלם ואחר התלבשותם שנכללו חו"ג ביסוד אמא ונעשה ג' מוחין שהם ל' של צלם הבאה אחר הם מתתא לעילא. ובחי' ל' זו הוא אחר התלבשות המוחין בנה"י דאמא. והנה אחר שנכנסו נה"י דאמא ובתוכן המוחין כנ"ל ונכנסו בראש ז"א אז נגמר צ' של צלם כי שם הוא בחי' צ' כי מוחין אלו אינם נשארים ברישא רק בכל גופא מתפשטים שהם חב"ד חג"ת נה"י. הרי צ' ומתחלה היה ו"ק וע"י מוחין אלו נגדל בבחי' צ' ע"י כניסת נה"י דאמא עם המוחין שבתוכם בתוך ז"א וכנ"ל בסוד הגדלת השלישים של ז"א ואותו הדרוש שייך עתה. כי ע" אלו המוחין הגדיל ז"א. גם צ' של צלם באופן אחר כי עתה נעשה דיקנא דז"א בט' תיקונים:
ונבאר עתה ט' תקוני דיקנא מהיכן נעשו והענין כי הלא כבר ביארנו כי ג' מוחין חב"ד נתלבשו תוך נה"י אמא ואח"כ נתלבשו תוך הכלים של ג"ר דז"א הרי הם ט' בחי' ומכחם יצאו ט' ת"ד דז"א. ואמנם כבר בארנו כי תרין עטרין דאו"א הם ה"ח וה"ג שבתוך היסוד ונעשה דעת דז"א והכוונה כי יסוד דאבא נק' חסד ע"ש שהוא מימינא ויסוד דאמא נקרא גבורה ע"ש שהיא משמאלא לכן נק' חו"ג תרין עטרין ע"ש המקום שמהם יצאו. ודע כי מ"ש לפעמים מל' דאבא או מל' דאמא הפי' כי עטרת דיסוד אבא אשר הם סוד מילה ופריעה. יסוד ועטרה. הנה עטרה זו אנו קורין אותה מל' דאבא. וביסוד אמא יש בה נקודה אחת הנקרא נקודות ציון. והב' עטרין הם מורישין לבניהם זו"ן כדי שיזדווגו יחדו. וז"ס בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו ומ"ש בעטרה לשון יחיד ולא אמר בעטרות אחר שהם ב' עטרין הטעם לפי שהחו"ג תחילה הם נפרדין ונחלקין לב' מוחין בסוד ם' דצלם ואחר שיתלבשו תוך נה"י של אמא אז נכללין החו"ג תוך יסוד אמא ונעשים חד מוחא סוד ל' דצלם. ואז נקרא חד עטרה וזהו בעטרה שעטרה לו אמו לשון יחיד וזה סוד ש' של תפילין של ד' ראשין ושל ג' ראשין שמתחלה היו ד' מוחין ואח"כ נעשו ג' מוחין לבד. וז"ס שהקב"ה מניח תפילין בכל יום פי' שאו"א לא מתפרשין לעלמין לתת חיות ומוחין (נ"א ומזון) לזו"ן כדי שיחיו העולמות אמנם לתת להם עטרין כדי שיזדווגו זו"ן אינו תלוי אלא במעשינו הטובים ובתפלתנו וביחוד ק"ש ואז מתעברת אמא ומעטרת לז"א בב' עטרין שהם סוד חו"ג וז"ס שהקב"ה מניח תפילין:
פרק ו
ירידת החו"ג:
ועתה נבאר ענין החו"ג כי הם ה"ח וה"ג וז"ש ובדעת חדרים ימלאו כי הם י. וה"ח שבדעת מתפשטים לה"ח שהם מחסד דז"א עד הוד שלו וה"ג הם יורדין ביסוד ושם נתנין בפקדון לתתם לנוק' וז"ס והיה האוכל לפדון לארץ וחילוק החסדים באופן זה הוא. כי ג' חסדים ניתנין לחג"ת אך חסד של ת"ת לא היה מכוסה כי אם שליש א' משא"כ בזרועות שהחסדים שבהם סתומים ומכוסים לגרי גם ב' חסדים של נ"ה כולם מגולין לגמרי כי יסוד אמא אשר החסדים מכוסים בתוכו אינו מגיע רק עד שליש עליון של ת"ת ואפי' עד כאן לא היה מגיע לפי שהוא יסוד הנוקבא והוא קצר מאד. אך על כ"ז כשמרכנת עצמה מגיע עד שם נמצא כי ב' חסדים ושליש א' מה מכוסים וב"ח וב' שלישים הם מגולים ולכ היו ב' החסדים [ס"א ולכן היה ענין הזה כי החסדים] המגולים אורם כפול מן המכוסים כפליים וכל שליש מספיק לב' שלישים המכוסים לכן ב' שלישי ת"ת המגולים מספיק שליש לבד לעצמו ושליש ב' לעשות רישא דנוק' מבין חדוהי כנזכר באדרא. וב"ח המגולין דנו"ה נכפלים ג"כ וחציין מספיק לז"א ומחציין נעשין תרין מוחין לנוק'. והנה כאשר חרדו ה"ח וה"ג מיסוד אמא עד יסוד ז"א ושם נתקבצו כולם וע"י קיבוץ זה כאשר חוזרין החסדים לעלות מתתא לעילא בסוד או"מ מבחוץ. כי דרך ירידה בתוך היסוד הוא או"פ ועתה עולין מבחוץ ליסוד אמא באו"מ. והנה עם מ"ש כי החסד המגולה הספיק החצייו לבד א"כ עתה שגם הב"ח ושליש המכוסה נתגלו עתה בסוד או"מ א"כ גם הם נכפלים לב' וא"כ חציים מספיק להם עצמן לב' זרועות ולשליש הת"ת והחצי אוה"מ עלה למעלה. כיצד שליש החסד דזרוע ימין עלה לחכמה ושליש חסד דזרוע שמאל עלה לבינת ז"א. וחצי שליש לדעת ז"א לצד החסדים וחצי שליש לדעת ז"א לצד הגבורות:
והנה הטעם שחב"ד דז"א מספיק להם שליש א' לבד לכ"א מהם וחג"ת נ"ה ז"א צרי שליש וחצי לכ"א. הטעם הוא לפי שהחו"ב היו מתחילה בדעת דז"א ושם הניחו רושם שלהם והוא הארה גדולה מבחי' כל אלו החו"ג ומתקבצים יחד לכן מספיק אותה הארה (ר"ל רושם) לו ולשכנו ולכן א"צ חב"ד דז"א רק שליש א' דחסד לבד לכ"א מהם משא"כ בשאר ספיר' דז"א. והנה לעיל אמרנו כי מב' שלישי חסד המגולים דז"א בת"ת בו הספיק שליש לעצמו ושליש האחר נעשה כתר דנוק'. דע כי חצי לבד הספיק לכתר נוק' וחצי שליש נעשה כתר דז"א עצמו ואדרבא יותר מחציו עלה לכתר ז"א ופחות מחציו ניתן לכתר נוק'. והנה עדיין נשאר בחי' שליש המכוסה שבת"ת כי עתה בחזרת החסדים בבחי' או"מ נכפל אורו לב' ג"כ וחצי אור שלו עלה ג"כ לכתר ז"א עם חצי שליש תחתון דת"ת כנ"ל ויש לו עתה ג"כ אל הכתר שליש דוגמת חב"ד המוחין. גם כתר של ז"א נעשה מחצי ת"ת התחתון של אמא כי מנה"י שלה נעשה ג' מוחין ושאר גופא דז"א:
פרק ז
ועתה נבאר ענין פרצוף נוק'. כי כמו שהז"א נעשה גידוליו מנה"י דבינה וחצי ת"ת התחתון גם נוק' נעשית מחצי ת"ת התחתון ומנה"י דז"א כמ"ש. והנה רישא דילה נפקא מאחוריו ולא פב"פ והטעם הוא כי אחוריים הם דינין ויש בהם אחיזה לחיצונים ולכן נדבקו האחוריים יחד שלא יתאחזו בהם החיצונים וז"ס השיב אחור ימינו מפני אויב (כי המל' נקר' ימין כמ"ש הכתוב נצבה שגל לימינך וגו'). וא"ת א"כ היה ראוי שתצא נוקבא יותר עליונה שוה בכל אורך פרצוף ז"א שלא יאחזו החיצונים בכל קומתו. התשובה הוא כי ברישא דז"א אין יכולים החיצונים להתאחז רק לתתא ממקום שהחסדים מתגלים שלכן שם יוצאת נוקבא לכסות האחוריים. ובזה תבין עני שבועות ונדרים כי מאחר שהשבועה הם כנשבע במלך עצמו שהוא מל' והנדרים הם כנודר בחיי המך שהוא בינה הנקרא חיי המלך בסוד תפילין הנקרא חיים כנודע א"כ למה השבועה חמור מנדר. והטעם הוא כי למעלה נגד בינה אין אחיזה לחיצונים כ"כ אבל לתתא במקום מל' שם סביב רשעים יתהלכון וניתן להם כח גדול להתחזק ולהתאחז שם לכן עונשו מרובה. גם בזה תבין למה נדרים חלין ע"ד מצוה משא"כ בשבועה. והטעם לפי שהנדרים למעלה בבינה והם גבוהין מן המצוה לכן חלין עליהם וז"ס התרת נדרים בליל יוה"כ לפי שבאותו יום אנו (מעלין) [ס"א עולים] עד הבינה ויש לנו יכולת להתיר נדרים אשר שם. אך השבועה היא במל' לכן אינה חלה על המצוה. ונחזור לעני כי משליש א' דת"ת דז"א המגולה נעשה ב' כתרים לזו"ן והנה מג"פ דנצח ז"א נעשה קו ימין דנוקבא ג"ס חח"ן. ומג"פ דהוד נעשה קו שמאל שלה בג"ה. ומג"פ דיסוד דיליה שהוא ארוך להותו דכורא לכן ממנו נעשה קו אמצעי דנוק' דת"י שבה. ובזה תבי סוד המעשר כי העשירי יהיה קדש לפי שהנוק' לה היה בה מתחילה רק נקודה א' לבד שהיא המעשר שלה וזהו שרשה ועיקרה ושאר הט' ספי' באו מבחוץ ממה שקבלה מז"א ע"ד הנ"ל כי בתחלה כשיוצאה אחורי ז"א אז יצאה בסוד נקודה כלולה מי' ואח"כ נתפשטה נקודה זו בכל י"ס דילה ע"י מה שקבלה מז"א א"כ נקודה זו היא עיקר ונקודה זו נק' מעשר והיא נקודה עיקרית. והנה הפנימיות של המוחין שבה נעשה מאותן החסדים המגולים בנ"ה שבו המיותרין ועודפין כנ"ל והדעת שבה מה"ג שהיו פקדון ביסוד ז"א כנ"ל וז"ס דעת של נשים קלה פי' ק"ל ה' כי ה"ג הם ה' הויו"ת והם ק"ל אך דעת הז"א מה"ח וה"ג והנוקבא אין לה רק חצי דעת שלו שהם ה"ג לבד ואח"כ מתפשטים ה"ג שבה מחסד עד הוד שבה ואח"כ כללות כולן נכנסו ביסוד שלה דוגמת ה"ח המתפשטים בז"א. ואלו ה"ג הנכללין ביסוד שלה הם מועילין לה למ"ן שלה (נ"א הם מעלין המין שלה) וז"ש בזוהר כי דינין דנוקבא ניחין ברישא ותקיפין בסופא לפי שהוחין שלה הנקראים רישא הם נעשים מהחסדים מגולים שלקחת מנ"ה דז"א ולכן דיינין דילה נייחין ברישא כי החסדים ממתקין אותן ותקיפין בסופא כי הגבורות מתפשטין בסופא. אך דינים דדכורא תקיפין ברישא שאין שם התפשטות החסדים אבל מחסד שבו ולמטה יש התפשטות חסדים לכן נייחין בסיפא:
פרק ח
סדר כניסת פרקי הצלם בז"א ע"פ השנים:
ועתה נחזור לבאר ענין ראשון. ובזה תבין מה שארז"ל הפעוטות מקחן מקח במטלטלין מבן ו' שנים ויום א' ובן ט' שנים ביאתו ביאה ומבן י"ג ויום א' אז הוא גדול. והענין כי כשנכנסין המוחין שהם נה"י דבינה תוך הז"א הם יורדין תחלה לו' ספי' שבו שהם כח"ב דח"ג והם ו' שנים. ושליש עליון דת"ת שהוא מכוסה הם ו' שנים וד' חדשים וכולם בחי' מכוסים אח"כ כשחוזרים החסדים בסוד או"ח דרך ספי' אלו עצמם הם ו' שנים וד' חדשים אחרים הרי הכל י"ב שנים וח' חדשים. והטעם שאלו הפרקים ירדו קודם בו' ספי' של ז"א מבפנים הוא כדי להגדילו והטעם שירדו מכתר החסדים מפני שמכתר היה הטפה והנה הם הו' שנים וד' חדשים שהיו בסוד ירידה וז"ס שלא נתברך יעקב עד שהיה בן ס"ג שנה כי עד שם היו חסדים מכוסים ושם נתגלו בסוד הבקיעה שנבקע. וז"ס אותיות יעקב יבקע כי הו' שנים כל א' כלול י' הם ס' הם הו"ס כחב"ד ח"ג ועוד שליש המכוסה הוא ג' שנים אחרות שליש מי' שנים והכל ס"ג וז"ס שם ס"ג שהוא בבינה כי בינה מתפשט עד החזה דז"א ושזהוא ס"ג שנים כנ"ל. והנה אח"כ חזרו החסדים לעלות מבחוץ בסוד או"מ כדי שיקבל הז"א הארת או"א דרך פנים בפנים כי תחילה בירידה היו החסדים מכוסים וכמו שהבריאה אינה מקבלת מהאציל' אלא ע"י מסך כן ז"א לא היה מקבל מאו"א רק ע"י מסך כי היו החסדים ומוחין שלו כולן מכוסין תוך מסך נה"י דאימא וז"ס יוצר אור ובורא חושך יוצר אור גילוי ובורא חושך להיותו מסך כי עד חזה דז"א יורדין החסדים מכוסי וכאן מתגלין לצורך עצמן ועתה אחר שנתגלו חוזרים החסדים מבחוץ בסוד או"מ כדי להאיר לו בדרך אציל' בלתי מסך כלל. ונחזור למ"ש לעיל כי בירידתן ובחזרתן הוא י"ב שנים וח' חדשים וצריך ד' חדשים אחרים להשלים י"ג שנים והם מהשליש המכוסה שחוזרין בסוד או" ויום א' הוא אור שבין חצי ת"ת בינה לגללת דז"א הרי י"ג שנים ויום א'. או באופן אחר כי הלא זמן היניקה ב' שנים ובד' שנים אחרים נכנסים ב"פ דנצח אמא וב"פ דהוד אמא ברישא דז"א הם ו' שנים והם סוד הפעוטות מבן ו' שנים ויום א' שהוא תחלת כניסת פ"ת של יסוד דאמא בדעת ז"א לכן כיון שנכנס דבר מועט מן הדעת לכן מקחן מקח במטלטלין לבד שהם נגד ו"ק המטולטלין מרחמים לדין ומדין לרחמים כפי מעשינו. ומו' שנים עד ט' שנים הם ג' שנים אחרים ואז נכנין ב"פ עליונים הנקרא ירכין דנ"ה דבינה ופ"ע דיסוד בינה כי אי שעורו רק ב' פרקים והנה כבר נכנס שליש א' ביום א' היותר על ו' שנים ואז נק' פעוט ועתה נכנס פ"ב של היסוד הרי ט' שנים ויום א' לכן ביאתו ביאה כי כבר נכנס כל הדעת שלו אבל אין ביאה זו מועלת להתעבר הנוקבא עד שיהיה בן י"ג שנים ויום א' שהם סוד חזרת החסדים לעלות באור החוזר. והג' שנים הוא עליית שליש החסד דזרוע ימין אל החכמה ושליש דזרוע שמאל אל הבינה וב' חצאי שליש בדעת הרי הם ג' שנים ושנה הד' הוא נגד שליש ת"ת המכוסה אשר נתגלה עתה ונתגדל ועלה לכתר ז"א הרי הם י"ג שנים ויום א' הוא אותו שבין חצי ת"ת בינה לגלגתא דז"א ויורד ממקומו עד שם הוא יום א' או ג"כ אותו מועט שעלה יותר מחצי שליש המגולה דת"ת ז"א אל הכתר שלו וזהו יום א' אך הנוקבא הוא פחות מחצי שליש בכתר שלה והרי נשלמו י"ג שנים ויום א':
פרק ט
זמני גדלות נוקבא דז"א:
ועתה נבאר בחי' נוקבא דז"א בג' זמנים דז"א כשהיה בעיבור תלת כלילת בתלת. וזמן יניקה. ועיבור ב' דגדלות ז"א מה היתה אז הנוקבא. והנה כבר ידעת כי א"א הא נשמה לכל האצילות ומתפשט ומתלבש בכולו וכבר ביארנו כי או"א הם עד חצי ת"ת דא"א וזו"ן משם ולמטה. והנה בעיבור א' דתכב"ת כבר ביארנו כי גם א"א עצמו העלה נה"י וחצי ת"ת תחתון שלו ונכללו בחצי ת"ת עליון ובח"ג שלו ואז נכלל ז"א ג"כ ג' כליל בג' ואז נוק' שהיתה נקודה לבד נגדלה כשיעור יסוד דז"א הנקרא ישראל. וכבר ידעת כי היסוד נק' רובע ישראל פי' רביעי של ת"ת הוא מדת היסוד כי שיעורה דגופא ד' בריתות הוא והמל' היתה רביעית היסוד וכשנתעלו ועלו יסוד ומל' ונכללו למעלה בחצי ת"ת כנ"ל הנה היסוד נגדל ונעשה כמדת ת"ת עצמו ונגדלה מל' כמדת היסוד כולו שהיה בתחלה רובע ישראל רביעית הת"ת ואח"כ ביניקה נגדלה המל' כמדת הת"ת ממש אח"כ בגדלות המוחין נתגדלה גם היא ונעשה פרצוף שלם. ודע כי מחצי ת"ת דא"א עד סוף היסוד דא"א נעשה נשמה לז"א ומעטרת יסוד דא"א נשמה לנוק' דז"א נמצא כי א"א מתפשט ומתלבש בכל אצילות כולו ואור א"ס עובר בתוך א"א ועליו נאמר ואתה מחיה את כולם כי הוא מחיה כל העולמות בהתלבשו בתוכם כנ"ל:
פרק י
דרוש יעקב ומשה מיסוד דאבא:
והנה כמו שבאירנו לעיל שיש צלם דאמא וב' אותיות ל"ם לראשו דז"א כך יש בחי' צלם אבא על ראש ז"א והם סוד חו"ב וב' עטרין מתלבשים בנ"י דאבא ונעשה מהם בחי' צלם דוגמת אמא ממש. ואח"כ מתלבשים נה"י דאבא תוך נה"י דאמא באופן זה כי בינה דחכמה מתלבשת בנצח אמא ובינה דאמא בהוד אמא נמצא שיש להם ב' בינות וז"ס כי לא עם בינות הוא וחכמה דאמא תוך הוד אבא וחכמה דאבא בתוך נצח דאבא והם ב' חכמות וז"ס חכמות בחוץ תרונה. והה"ג דאבא הם חסדים דאמא וה"ג דאמא נכנסין ביסוד אמא וה"ח דאבא מן החסדים שלו וה"ח דאמא הנעשים גבורות דאבא נכנסין ביסוד אבא הם ג"כ ב' דעות כי אל דעות ה'. והנה נה"י דאבא מתלבשים בנה"י דאמא והנה היסוד דאבא הוא דוכרא והוא ארוך ויסוד דאמא הוא נוק' והוא קצר וא"כ כשמתלבש יסוד אבא ביסוד אמא נמצא כיון ששיעור יסוד אמא הוא שיעור שליש א' א"כ יוצא יסוד אבא חוץ ליסוד אמא שיעור ב' שלישים מגולים ונמשך יסוד אבא עד סוף יסוד ז"א עצמו וז"ס הבל הבלים פי' הבל הכולל ב' הבלים כי הבל היוצא מיסוד דז"א הם ב' הבלים א' שלו וא' של יסוד אבא והנה מן האור הגדול של החסדים שבתוך יסוד אבא שמתלבש תוך הת"ת דז"א והוא אור מגולה בוקע ויוצא האור לחוץ לבטן ז"א מצד פנים דז"א ושם נעשה יעקב לשון בקיעת אור בסוד אז יבקע כשחר אורך והוא אותיות יעקב וזהו אך יצא יצא יעקב כי ב' יציאות וב' בקעות יש ליעקב א' הוא אור שבתוך היסוד אבא שבוקע היסוד ויוצא תוך ז"א. בקיעה ב' הוא שחוזר האור לבקוע ובוקע מבטן ז"א ויוצא לחוץ בפני ז"א כי אחוריו של יעקב נגד פני הז"א מהחזה ולמטה וכן עד"ז יצאה רחל מאחורי דז"א אב"א מהחזה ולמטה כי שם נשלם יסוד אמא והאור שלה יוצא לחוץ והנה שם מ"ה מילוי דאלפין הוא בז"א. והנה א' שבמלוי וא"ו מקומה שם בשליש אמצעי של ת"ת דז"א תחת החזה אחר שכלה יסוד אמא אז מתגלית א' זו והוא אהי"ה בסוד דם האדם באדם כמבואר אצלינו ואהי"ה זו במילוי ההי"ן שהוא קו אמצעי כנודע והוא גי' קנ"א וע"ה גימ' קנ"ב כי שם נעשה נקב ויוצא אור לחוץ תוך ז"א מתוך יסוד דאמא. פי' ב' כי שם זה של קנ"א שהוא גימ' קנ"ב הוא נוקב ויוצא אור לחוץ לרחל באחור ז"א כי שם מקומה והיא נקרא ה' תתאה ואז נתחבר נקב זה עם ה' תתאה ונעשה נקבה באחורי ז"א. וכותל א' יש לב' לבד לכן צריכה נסירה משא"כ ביעקב שיש לו כותל לבדו חוץ מכותל הז"א ויש הפסק בין ז"א ליעקב באופן שאור אבא היוצא לחוץ לז"א נ' יעקב אך ההארה שהיא יוצאת מיסוד אבא תוך בטן ז"א בפנים ז"ס משה וז"ש משה מלגאו ויעקב מלבר:
והנה ה' בחי' יש למשה א' הוא בדעת ז"א עצמו כי שם יסוד אבא. ב' בשליש עליון המכוסה כי שם יותר מקום רחב בין הזרועות יותר בדעת ואז הוא בחי' ב' שמתפשט שם היסוד דאבא וכנגד זו הבחי' נאמר במשה ויסתר משה פניו כי ירא מהביט פי' כי שם בחי' סתר ומכוסה. בחי' ג' בשליש ת"ת האצעי אחר צאתו מיסוד אמא ושם היתה נבואת משה וז"ש בזוהר כי נבואת משה מן דכורא ושאר הנביאים מן נוקבא פי' כי משה מתנבא מיסוד אבא שבתוך ז"א ושאר הנביאים מיסוד אמא בהיותם תוך ז"א. בחי' ד' כשמגיע יסוד אבא תוך יסוד ז"א ואז הוא בחי' שת. וז"ס וחשופי שת פי' כי הוא שת מקום יסוד כשמסירין הערלה מהיסוד שמתגלה ונתוסף [ס"א ונחשוף] האור אשר שם וזהו חשופי שת בחי' ה' הוא הבל היוא מיסוד אבא חוץ ליסוד ז"א ושם הוא בחי' הבל וז"ס משה ר"ת "משה "שת "הבל והנה הבל חטא שהביט בשכינה פי' שהבל היה רוצה שאור היוצא מן יסוד אבא והוא בוקע ויוצא ליעקב היה רוצה הבל להפכו לאחוריים ליתן לרחל הנקרא שכינה וזהו הציץ בשכינה שרצה להאיר ולהציץ בשכינה מאותו אור הנוגע ליעקב:
פרק יא
דור המדבר ובינה ותבונה ומ"ם שלוחות שבנס היו עומדים.:
והנה עם מה שביארנו לעיל כי זו"ן מתחברים בכותל א' משא"כ יעקב בזה תבין סוד מ"ש משה ליששראל בכניסתן לא"י ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום. כי ה' אלהיכם הוא זו"ן וישראל הנכנסין לא"י היו מבחי' זו אשר הם דבוקים אב"א וזהו ואתם הדבקים בה' אבל דור הדבר דור דעה שהיו מבחי' יעקב ולא היו דבוקים בכותל א' מתו כלם ולא נכנסו לא"י לכן היה משה רועה שלהם. ובזה יובן כמה טעמים למה משה היה ררועה שלהם ולמה נקרא דור דעה דור המדבר ולמה נתנה התורה להם ולמה ישבו מ' שנה במדבר ולמה לא מצא משה בהם רק אנשי חיל ולא מצא בהם נבונים. אך הענין כי יסוד אבא יוצא מתוך יסוד אמא ומתגלה מהחזה ולמטה ושם יוצא לחוץ בחי' יעקב. והנה כמו שיצאה בחי' לאה אחורי הדעת דז"א כן אחורי דעת יעקב יוצאת בחי' לאה אחרת נוק' של יעקב. לכן נק' דור דעה דור היוצאים מבחי' דעת של יעקב. והנה בהסתלקות יסוד אבא מאליו נסתלק דור דעה הנמשך משם לכן משה להיות ששרשו היה יסוד אבא לכן היה רועה לדור המדבר כי משה מלגאו ויעקב מלבר. לכן אותן הנכנסין לא"י אמר להם משה ואתם הדבקים בה' פי' שהוא ת"ת חיים כולכם ותוכלו להכנס לא"י אבל דור דעה להיות שמשה הוא יסוד אבא הרועה שלהם ודור דעה המה ג"כ משם ממילא כשנסתלק משה נסתלקו גם הם כי כולם הם מבחי' חכמה ואינן נכנסין לארץ. ולכן לא נכנס משה ולא דור דעה לארץ. ולכן ניתנה להם התורה כי התורה מיסוד אבא שנבקע ויוצא האור לחוץ וזה היה בזמנם שגם הם יצאו מן בקיעה ההיא לכן ישבו מ' שנה במדבר כי שם ע"ב דיודי"ן הוא באבא שהוא בחכמה ויש בו ד' יודין שהוא גי' מ' לכן מצא משה בדור דעה אנשי חיל כי חי"ל גי' מ"ח כ"ד כ"ד שהם ב' שלישים דיסוד אבא המגולים מהחזה. כי בשם של ע"ב יש ג"פ כ"ד וב' שלישים הם ב"פ כ"ד גימ' מ"ח שהם ב' שלישים המגולים גימ' חי"ל גימ' מ"ח. אבל נבונים הבאים מבינה לא מצא כי יסוד דבינה אינו משמש כלום ליעקב רק לזו"ן. וזהו הטעם שיעקב יצא בפרצוף שלם בכותל בפ"מ ואינ דבוק בז"א כי הוא לבדו לקח מיסוד אבא אך זו"ן שניהם באים מיסוד אמא זה לוקח ה"ח וזה לוקח ה"ג לכן יצאו שניהם מחוברים בכותל א' וצריכים נסירה. ודע כמו שיש ד' רבתי וד' זעירא בזכינה בחי' עליונה לאה ובחי' התחתונה רחל כן יש באמא ב' בחי' אלו ב' דלתות ד' עליונה בינה ד' תחתונה תבונה וכ"א מאלו יש בהם י"ס. ודע שיש בזכר ג"כ ב' בחי' אלו כי הז"א שיעורו הוא מהחזה דאמא ולמטה כן רחל היא עד"ז נגדו מהחזה דז"א ולמטה כנ"ל הכל. וא"כ כמו שיש יעקב לתתא כנגד בחי' התחתונה דשכינה כן למעלה במקומו יצא יעקב אחר והוא יוצא מיסוד חכמה עליונה. והענין הוא כי כמו שיש סוד הדעת למעלה באו"א כשיש זווג כך למטה בזווג בחי' התחתונה הנקרא תבונה עם בחי' תחתונה דאבא ג"כ יש דעת אחר לכן למטה בשכינה יש ב' בחי' אלו וכמו שב' בחי' עליונות נכללין כא' כך ב' בחי' תחתונות נכללין כא'. וז"ס כי אל דעות ה' וז"ס והיו תואמים מלמטה שהוא בחי' יעקב התחתון שהוא מהחזה ולמטה ויחדיו יהיו תמי"ם תאומי"ם הוא יעקב האחר שהוא שוה בשוה עם ראש ז"א ומתחילה ועד סוף הכל נק' ישראל ממקום שיצאה רחל יצא יעקב ג"כ מלפניו ויעקב מזדווג עם רחל וישראל מזדווג עם לאה. וז"ש בזוהר ויצא ע"פ וישכב עמה בלילה הוא ולא הזכיר יעקב כי הכוונה על ישראל. ודע כי בינה יש לה ג' בחי'. א' כשיש לה זווג עם אבא ואז נק' בינה. ב' כשאין לה יחוד עם אבא ואז נק' תבונה כשעומדת לבדה. ג' כשיורדת ומתפשטת למטה תוך הז"א נקרא ג"כ תבונה וכשז"א עולה למעלה נק' איש תבונות ידלנה פירוש ידלנה אותה למעלה. ואיש הוא ז"א ותבונות הוא תבונה עולה למעלה עמו כשהיא עולה למעלה עמו אמר ידלנה פירוש יגביהנה. ואחר שעלה ז"א למעלה אז נתייחדה הבינה עם אבא ואז נקראת הב' תבונות בינות כי עלו במדרגה עליונה הנקראת בינה וז"ס כי לא עם בינות הוא:
ודע כי מציאות אבא הוא יו"ד של הוי"ה וקוצו של יו"ד הוא א"א והנה יו"ד במלואה יש בה ג' אותיות כזה יו"ד והנה תכה י' על ו' שהוא י"פ ו' גימ' ס' ואח"כ תכה י' על ד' גימ' מ'. והנה כאשר בינה מתייחדת עם אבא אז נק' ם' [נ"א ס] ר"ל סתומה שהיא סתומה שמקבלת כל האורות וסותמת אותם לכן הו' ראשה נטוי כלפי הד' של יו"ד להיות שאבא משפיע אורות לאמא. וכשאין אבא משפיע לאמא שאינה מזדווגת עמו אלא היא רביעא על בנין נקרא מ' פתוחה ופי' מ' ר"ל משפיע פי' כשהיא משפעת לנין וז"ס אותיות מ"ם הנז' בזוהר על בנה וזו היא הו' והד'. כשהם בחכמה שהיא באות יו"ד אז ו' קודם לד'. וכשהם בבינה שהיא אות ה' אז ד' קודם לו' כי צורת ה' ד"ו כזה ה' אך כשהוא"ו תחת ד' שהוא סוד ה' אז יושבת ו' זו בלתי ראש וכשהוא"ו קודם לד' שהוא סוד יו"ד אז יש לה ראש נטוי כלפי ד'. והכוונה כנ"ל כי כשהיא מזדווגת עם אבא אז אותה ו' יש לה ראש שמשפיע אבא בסוד ראש ו' הנטוי כנגדה אך כשהוא בסוד ה' אז אין לה זווג עם אבא אז אותה ו' אין לה ראש כי האורות נשארים למעלה ואין אבא משפיע אותן לאמא ואותו ראש של ו' נשאר למעלה בצורת יו"ד העומדת אחורי ה'. ומבואר אצלינו בסוד צורת ה' כזה ה' בסוד וחכם בבינה אמנם ו' של תוך ה' בלי ראש מתפשטת ומשפעת בכל ז"א עד היסוד שלו. וכבר ידעת כי חכמה בינה דעת של הנקבה נגד ג' פרקי עליונים דנה"י דז"א כנודע. והנה ו' זו של ה' דבינה מתפשטת תוך ז"א עד היסוד שלו. נמצא שאמא משפיע עד חכמה ובינה דעת דנוק' דז"א ולא יותר. והנה דע כשאמא היא למעלה עם אבא אז נק' נקבה בערך נקבה המתקבלת מן דכורא וכשהיא רובצת על הבנים ומשפעת להם אז נק' דכורא דוגמת הזכר המשפיע בנוק'. וז"ס עונש משכב זכור כי הוא מוריד הכח שיש באמא כשהיא למעלה וגם את אבא המשפיע באמא למעלה ומורידן עד נה"י דז"א. וז"ס זכור שהוא גימ' הוי"ה דיודי"ן ותהי"ה דיודי"ן ע"ב וקס"א ושניהם גימ' זכו"ר והם גימ' רג"ל להורות שהורידן עד רגליו דז"א ואז כביכול מתבטל הז"א לגמרי שאינו יכול לסבול האורות ההם (שירשו את מקומו) ואז כביכול מתבטל לגמרי כענין וימת בלע. וז"ס העון הזה הנקרא תועבה פי' תועה אתה בה ר"ל כי אתה חושב שהורדתה אמא על הבנים ומשפעת להם כזכר לנקבה ואתה עושה אותה נקבה שאתה שוכב עמה. ולכן תשובה על חטא זה שיתענה רג"ל תעניות כמספר ב' שמות הנ"ל שבהם חטא והורידן למטה. ויכוין להעלות בכל יום חלק א' מהם עד שנמצא שבי' ימים הראשונים מעלה י' א' דע"ב וכן עד"ז עד שישלמו רג"ל תעניות ואז נגמר להעלותן למעלה במקומן. והנה החוטא הזה גרם פגם גם באחוריים של השמות הנ"ל שהורידן למטה לכן גם בהם צריך תיקון והם קפ"ד ותקמ"ד גימ' תשכ"ח. וזהו זכו"ר אל תשכ"ח כי הזכירה היא מהפנים והשכחה היא מהאחורים. והנה ג"פ רג"ל שהוא זכו"ר גימ' תשכ"ח א"כ כשמתקן חלק א' מהפנים יכוין להעלות ולתקן עמו ג' חלקים מהאחורים נמצא כי בי' תעניות ראשונים מתקן יו"ד ראשונה דע"ב כנ"ל ומתקן ל' חלקים דאחוריים שהם יו"ד י' מן יו"ד ב' של אחוריים כי הפנים רג"ל א' והאוריים ג' רגלים וביום התענית האחרון מרג"ל תעניות יכוין לכלול הכל ביחד ולהעלות כל הפנים שהם הרג"ל וכל האחוריים שהם תשכ"ח בבת אחת ולהעלותן במקום של או"א:
ונחזור לענין מ"ס שי בינה כנ"ל כנ"ל כי משה זכה לבינה בהיותה בסוד ס' לפי שהוא יסוד (סוד) אבא מלגאו אך יעקב שהוא מלבר לא זכה לבינה רק בהיותה בסוד מ' שהיא כד רביעא על בנין. וז"ס שארז"ל מ"ס שבלוחות בס היו עומדין. פי' כי הלא ב' בחי' יש בבינה ותבונה כנ"ל כי בהיותה פב"פ עם אבא נקרא ס' שהיא כנגד ו"ס שבה שהם כח"ב דח"ג. ונקרא מ' בהיותה בלי זווג בערך ד' תחתונות שלה שנכנסת בז"א. וז"א ג"כ באלו ב' בחי' נק' ו' ד' כנ"ל וה ו' מדות עליונות שבו שהם כחב"ד ח"ג שנכנסין נה"י דאמא עד שליש ת"ת שלו עד החזה. וד' הם חנה"י שבו שאין בהם יסוד בינה. גם דע כי ו"ס עליונות שהוא הו'. הוא פרצוף א' וד' תחתונים שהם סוד הד' הוא פרצוף ב'. ולמעלה ג"כ סוד מ"ס של הבינה שהם ב' פרצופים. והנה ז"א (נ"א אמא) פרצוף א' שהם ו' עליונים שבו נקרא בינה. פי' בן י"ה. ופרצוף ב' שהוא ד' תחתונים שבו נקרא תבונה בן ובת. וז"ס מ"ס שבלוחות בנס היו עומדין כי הלוחות הם נ"ה של מ' שהיא של תבונה תחתונה ונעשה ממנה פרצוף שלם מי"ס וכן ס' למעלה שהם ו' בחי' נעשה פרצוף גמור די"ס באמא ודאי שע"ד נס הוא:
או נאמר באופן אחר כי כמו שבינה הוא מ"ס כנ"ל גם בתבונה יש בו מ"ס כי ו' העליונות שבה הם ס'. וד' תחתונים הם מ'. וג"כ נקרא ו"ד כנ"ל בבינה. כי ו' הם ו' עליונים וד' הם ד' תחתונים. והנה מ' נקרא תבונה כי הם ד' תחתונות שלה שהם תנה"י שלה לבד והם נכנסין בז"א. והנה נמצא שכל פרצוף התבונה בכל בחי' שהם מ"ס ו"ד הנ"ל לא נעשה אלא מד' תחתוניות תנה"י דבינה ונקרא בינה מ' וכנגד מ' זו של בינה נקרא ג"כ תבונה מ' כי משם נלקחה. ומה שנכנס מן התבונה בז"א אינו רק חציו לבד שהם מ' שלה ד"ס תחתונות שבה אשר היא חצי מ' של הבינה עלאה כי כל התבונה היא מ' ארונה של הבינה עלאה. נמצא כי חצי מ' לבד נכנס בז"א. וז"ס מ"ס שבלוחות בנס היו עומדין כי הלוחות הם נ"ה דז"א ומ"ס שבלוחות הוא כללות ז"א שהוא ס' למעלה ו' ראשונות שבו מ' למטה ד"ת שבו וכל כללות מ"ס אלו לא נתהוו רק מן חצי מ' של בינה עלאה שהיא חצי של התבונה הנקרא מ' של בינה עלאה. ובחצי מ' ההיא מתקיימים כל בחי' מ"ס שבלוחות שהוא הז"א ונס גדול הוא זה:
או יאמר באופן אחר כי דע שמן הפה של אמא יוצא הבל המקיף לז"א כולו ואין הבל זה יוצא ומקיף לז"א רק בעת שרביע' על בניה כדי לתת לו קיום וחיות לז"א. וכאשר מסתלקת מעל בנין גם אותה הארה מסתלקת מז"א. כפי זה לא היה אפשר להיות לו קיום לז"א לולי ע"י נס וזהו בנס היו עומדין. וסוד הנס הזה המעמידן ומקיימים לזו"ן באותה שעה שאמא מסתלקת מעליהן כדי להזדווג עם אבא ונס זה הוא הנותן קיום להם והעמדה והוא שם מ"ה דאלפין מקיים ומעמיד לז"א. ושם אדנ"י גימ' ה"ס מעמיד לנוק' וב' שמות אלו מ"ה וה"ס גימ' נ"ס. כי מ"ס שבלוחות שהם ז"א הנק' מ"ס הם עומדין בנס שהם כמנין ב' שמות הנ"ל:
פרק יב
פרצוף לאה וסוד תפילין.:
ודע כי הלא חצי ת"ת תחתון ונה"י דאמא נכנס הכל תוך ז"א והבחי' הראשונה שנכנסה היא מל' דתבונה בתחלה כי התחתון נכנס בראשון כנודע ומקומה בדעת ז"א ושם כנגדה מהאחוריים דדעת ז"א מכח הארה זו דמל' יצאה לאה מאחוריים. וז"ס הראהו הקב"ה למשה קשר של תפילין. ולפי שאין לה כ"כ הארה מהמוחין דז"א עצמן רק מן המ' לבד לכך היא בחי' עור לבד שהוא קשר של תפילין, אך התפילין עצמן הם הבתים של עור ובתוכם ד' פרשיות שהם הארת המוחין עצמן הבולטים במצחא דז"א. והענין כי הא"א יש לו שערות ונימין וקוצין והנה הנימין של א"א נמשכין על ראש ז"א וכשיורדין נימין אלו יש בתוכם אור גדול ומכה ברישא דז"א מאחוריו ואז מהארת ד' המוחין דז"א בכח ההכאה הנ"ל יוצאין ארבעה בתים בחי' התפילין. ואח"כ חוזר האור של מל' דאמא אשר שם וחוזרת עד אחוריו דז"א ומוציא קשר של תפילין וזה נקרא לאה ונעשה בה ד' מוחין שבה שהם חב"ד שהם ד' מוחין כנודע וז"ס ד' אלפין של ד' שמות אהי"ה אשר כתבנו בסוד היחוד של בשכמל"ו:
ועתה נבאר פרצוף לאה ואח"כ סוד התפילין. והנה לאה מגעת עד חזה דז"א ומשם מתחלת רחל וז"ס אין מלכות נוגעת בחברתה אפי' כמלא נימא כי עד שתכלה מלכות עלאה לאה ממש אז משם מתחלת מלכות תתאה רחל. וזהו עקב ענוה יראת ה' שארז"ל מה שעשתה ענוה עקב לסנדלה עשתה יראה עטרה לראשה כי ענוה היא בחי' לאה. ולפי שמשה השיגה כי עלה עד ן' שערי בינה לכן נקרא עניו מאד כי השיג עד מקום לאה ובמקום שנשלם עקב ענוה שהיא לאה שם מתחלת העטרה של רחל ובחינה שלה נקרא אשת חיל יראת ה'. פי' כי היא נקרא יראת היוצאת מז"א שהוא הוי"ה וזהו יראת ה'. ודע כי מהחסד דז"א שהוא זרוע ימין נעשה כל קו ימין כולה דלאה שהוא חח"ן. ומזרוע שמאל שהוא גבורה מג"פ משם נעשה קו שמאל דלאה בג"ה. ומקו אמצעי דז"א עד החזה נעשה כל קו אמצעי דלאה. ודע כי בלילה הוא זווג ז""א עם לאה. וז"ס ויהי בבקר והנה היא לאה וזווג יעקב ורחל אינו אלא ביום בעת תפלת השחר לכן בתפלת שחרית [הז"א] הוא כעין חסד שמעורר אהבה ובתפלת מנחה הוא שמאלו תחת לראשי וע"י ב' התפלות שחרית ומנחה נתונה לאה בין ב' דרועין דמלכא וכבר הזווג מוכן לכן תפלת ערבית רשות כי כבר מוכן הזווג ובק"ש של ערבית (ס"א שחרית) נעשה הזווג. והנה לאחר הגלות והחרבן עשאוהו לתפלת ערבית חובה והטעם כי הדינין אז מתדבקים בז"א וגם לאה כולה דינין כנודע כי רחל אע"פ שיש בה ה"ג עכ"ז היא עומדת נגד נה"י דז"א שבהם החסדים מגולין לכן הה"ג שבה ממותקות קצת כי ז"ס דינין דנוקבא נייחין ברישא. אך לאה היא עומדת עד החזה ששם כל החסדים סתומים וצריך הז"א להזדווג עמה למתק הדינין שבה כנזכר באדרא שהזווג הם החסדים היוצאים מדכורא לבסם ה"ג דנוקבא. לכן אחר החורבן עשאוה חובה כי יש בה דינין רבים וצריכין לנו לזווגה עם ז"א למתקה. ומה שביארנו הוא סוד מ"ש רשב"י לההיא גברא דאתא למתבע סוד תפלת ערבית דאיהי בין דרועי דמלכא ע"ש. וא"ת והרי לאה בחצי לילה הראשונה היא כנגד חזה ויסוד דז"א הוא למטה ואי מזדווגים ז"א עם לאה. אך הענין הוא מש"ל כי כשמתגדל ז"א עלה שליש עליון דיסוד ז"א וממנו נעשה ת"ת ז"א ועל ידו הוא זווג דערבית ומחצי לילה ואילך מתפשטת לאה עד סיום דז"א והזווג הזה הוא בבקר כשמשחיר השחר ואמנם רחל אחר חצות לילה היא בסוד נקוד' ויורד' לבריא' וז"ס ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה שהם העולמות כי יורדת לבריאה לתת טרף לביתה שהם העולמות. ודע כי מן האור הגדול של לאה ע"י אותו התפשטות שמתפשטת למטה אחר חצות משם לוקחת רחל מוחין דבריאה. ובזה תבין למה אנו מניחין תפלה של יד קודם והטעם כי אלו הם מסוד הארה שלוקחת רחל מלאה בחצות לילה אמנם המוחין דז"א ע"י תורה שאנו קורין בחצות לילה אחרונה מקבל ז"א הארת המוחין ואחר כך על ידי תפילין שאנו מניחין ביום אז בטש הא"א קוצי דשערי ברישא דז"א ומאיר בסוד אור מקיף וז"ס הקב"ה מניח תפילין כי הקב"ה הוא ז"א והתפילין הוא הכאת אורות ואח"כ כשאנו קורין ק"ש כבר יש תפילין לז"א והיחוד הוא לתת התעוררות לזווג זו"ן דבריאה. וכבר ביארנו כי הד' מוחין דז"א כשיוצאין מבינה הם ד' והם מ' דצלם. אח"כ נכנסין בנה"י דתבונה ונעשית ג' והם סוד ל' דצלם וז"ס מגדל הפורח באויר הוא סוד רמז בחי' לאה אשר שם שהוא סוד מל' דתבונה מקבלת הארה שהוא סמוך ליסוד וקוצי דשערי דעתיקא בטש שם ונעשה שם תפילין בכח אותו צלם כמ"ש בזוהר כי בעבור צלם בו"ד יש לו צלם רוחניות וז"ס אך בצלם יתהלך איש וזה שאותו צלם הוא מגדל הפורח באויר כעוף הפורח באויר [ס"א ועובר] והנה כמו שלמטה בסוד צ' דצלם שנכנסין המוחין ברישא דז"א אז יוצאין תפילין. כן כאן בסוד ל' דצלם שכבר יש שם מלכות דתבונה משא"כ בסוד ם' דצלם שלא נתלבשו מוחין עדיין אך בל של צלם בטש שם קוצי דא"א ויצאו תפילין בכח ובדקות יותר משל מעלה ואז נעשית ג"כ לאה בסוד או"פ ואלו הם סוד התפילין של שבת שהם למעלה מהראש בסוד ל' דצלם וכשבא שבת בא פנים חדשות שהם אלו המוחין דסוד ל' דצלם שהיו למעלה מראשו בסוד התפילין ועתה בשבת נכנסו הראשונים בראשו ונעשו לו מוחין חדשים והם הראשונים נעשו פנימית עתה לכן אין אנו מניחין תפילין בשבת כי התפילין נעשו ממוחין פנימים ובתחלה היו מקיפין לז"א והיו בבחי' או"פ ללאה. והנה נחזור לענין כי אחר בחי' ל' של הצלם שהם תפילין לז"א ואו"פ ללאה אחר כך נכנסין המוחין בז"א והוא בחי' צ' דצלם כנ"ל ואז בטש קוצי דשערי דא"א ברישא דז"א ויוצאין התפילין וחוזרת ההכאה לאחור ויצאה קשר של תפילין שהיא לאה ואז נעשה אור מקיף ללאה ופנימית לז"א:
פרק יג
סוד הגמירה:
ודע כי מ"ש הפסוק ויפל ה' אלהים תרדמה על האדם ויישן הענין כי המוחין הבאים לז"א מסתלקין ממנו ונכנסין בנוקבא שהם נה"י דיש"ס ותבונה עם המוחין שבהם והם מסתלקין מז"א ונכנסין בה שלא ע"י ז"א כבתחלה. וז"ס ויפל ה' אלהים תרדמה על האדם ממש ואז לאה נכללת ברחל לפי שלאה יצאת אחורי רישא דז"א כנודע ועתה שהמוחין יוצאין מז"א ונכנסין ברחל העולה עד למעלה ברישא דז"א ואז נכללת בה לאה. וא"ת א"כ כיון שהמוחין נסתלקו מז"א וניתנו לנוקבא א"כ האיך יכול עתה להזדווג עמה. והענין הוא כי ע"י הדורמיטה מקבל ז"א מוחין חדשים יותר מעולים מאו"א והזווג הוא אז יותר עליון בהיות שיש לו מוחין מלמעלה וזש"ה ויקח אחת מצלעותיו פי' שנסרו ומ"ש ויביאה אל האדם הוא ז"א שתחלה בהיותה אחורי ז"א היא יונקת ממנו ואז נעשין הכלים שלה כולם ע"י האור של ז"א היוצא לאחור ועתה ה' אלהים שהוא או"א לקחו הכלים שלה שהיו מאחור ועשאוהו פרצוף שלם כמו הז"א ואח"כ ויביאה אל האדם פב"פ וכשחטא אדה"ר חזרה לאחורי ז"א. גם עתה אחר החרבן היא באחור ז"א כל ימי החול חוץ משבת שאז עולה פב"פ אך על ידי תפלתינו אנו מחזירין אותה פב"פ מהחזה ולמטה ואפי' בחול בסוד מלך עוזר ומושיע ומגן כמבואר ואחר התפלה חוזרת לאחור כבתחלה לכן חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת קודם התפלה ואחר התפלה ושעה בתפלה כדי לעכב הארת פב"פ אחר התפלה ולא תחזור תכף אחר התפלה לאחור ז"א. ודע כי כמו שלאה נכללת ברחל כנ"ל כך למעלה בזווג חו"ב נכלל התבונה עם הבינה וטעם שנכללו אלו הבחי' עם היותם כל אחד פרצוף בפ"ע הטעם הוא מפני שבינה ורחל הם ב' ספירות עצמיות של י"ס דאצילות אך תבונה ולאה אינם רק הארות הנמשכות מבינה לבד ולכן יכולות להכלל עם הנקודה עצמית של י"ס. ודע כי כמו שנכנס צלם דאמא תוך הז"א כך נכנס צלם דאבא בז"א וכמו שמן המלכות דתבונה נעשית לאה כנ"ל כך ממלכות דאבא נעשית בחי' הנקרא צפורה אשת משה שהיא יסוד דאבא וזה מצד צלם דמוחין דגדלות. והנה גם כן יש צלם דמוחין דקטנות דאבא וצלם דקטנות אמא וממל' דאמא דקטנות יצאה ממנה תמנע פלגש אליפז וממל' דאבא יצאה כושית אשת משה כמבואר בד"ה של משה שמשה הלך ומלך על כוש מ' שנה ונשא אשת המלך הכושי ונעץ חרב בינו לבינה ולא נגע בה וכן תמנע באתה לחלות ליעקב שישאנה ולא רצה גם יוסף לקח אסנת בת פוטיפרע ולא רצה לשכב עם אשת פוטיפרע הנקרא פוטיפר שם הטבחים והטעם שכ"א מאלו הנ"ל דחו את הדינין. והענין כי יש ג' מוחין דקטנות מצד אבא והם ג' אלהים וג' מוחין מצד אמא ונקרא בני האלהים כי יש באלהים פשוט ומילוי ומילוי דמילוי ב"ן אותיות וז"ס ויבואו בני האלהים וג' אלהים אלו יורדין לגרון והם גימ' גרון וגם הם גימט' נח"ר וזהו נח"ר גרוני הנמשך מן הדינין אלו אשר שם וזהו וילך חרנה חרן ה' וז"ס ה' זו כי הלא ש"ך דינין הם והם סוד ל"ב נתיבות חכמה כ"א כלול מי' גימטריא ש"ך ועוד ה' הם שכ"ה דינין כי מן ה' אלו משם באו כל [נ"א מיתוק לכל] אלו הדינין וכוונת ה' זו הם ה' אלפי"ן של אדני וז"ס נער נערה ש"ך שכ"ה וע"ה גימטריא כו"ש. וז"ס הכושית שדחה אותה משה כי היא דינין ויעקב דחה תמנע כי כל הדינין וגבורות דקטנות היו בה כי ב' פעמים מנצפ"ך גימ' תמנע וגם יוסף דחה פוטיפרע שהוא דנין פוטיפרע גימטריא תנ"ה שהם סוד אחורים כולם דע"ב ס"ג מ"ה ב"ן (נלעד"ח שהם גימ' ג' אהיה מלאים והם דינין) אמנם אני הכותב מצאתי נ"א וכתוב בה גם כן עסמ"ב אחוריים שלהם ועוד כתב תסיר שרש של השמות. ונלע"ד שהוא כך כי אחורי ע"ב הוא דפ"ק תסיר ע"ב שהוא שורש להשם נשאר קי"ב וכן ק"ל דמ"ה תסיר מ"ה נשאר פ"ה וכן אחור דב"ן קד"ם תסיר ב"ן נשאר צ"ב וכן אחור ס"ג קס"ו תסיר ס"ג נשאר ק"ג הרי לכולם לא עשינו אלא יה"ו לבד באחוריים אבל הארון שהוא יו"ד ה"י וי"ו ה"י חסרנו אותו שהוא שורש א"כ ד' אחורי יה"ו בד' מלואים גימ' שצ"ב חסר לנ"ה ס"ג והם אלו ד' אחוריים יהיו במלוי הם ס"ג אותיות ודוק ותשכח הרי תנ"ה באחוריים ד' שמות שהם דינין אך לקח את אסנת בתו שהיא אחור לאה פי' התפשטות למטה נקרא אסנת ודחה אשת פוטיפרע שהיתה אחור תמנע דינין קשין עכ"מ סליק:
מ"כ מכת"י מורי זלה"ה בעצמו וז"ל לשון הזהב:
הנה הזווג נמצא בד' ספירות לבד חו"ב תו"מ ונמצא לרשב"י הפרש גדול בין זווג לזווג כי חו"ב לא מתפררשין לעלמין משא"כ תו"מ. וצריך לדעת מפני מה זווג חו"ב תדיר ואינו כן בזווג תו"מ ועוד לעני מה הוא זווג חו"ב ומה היא מתחדשת ממנו כי בשלמא בזווג תו"מ נותן נשמה לישראל כדכתיב ונשמות אני עשיתי אבל זווג חו"ב מה יתן ומה יוסיף שמא תאמר להעמיד הויות שהם הספיררות על יחודם וכדי שיעטרו תו" באותם העטרות המשובחים ויתיחדו כמ"ש מורינו ורבינו נר"ו בש' מהות ההנהגה פי"ג ליתא שא"כ לא היה ראוי להיות זווגם אם לא בשעת זווג תו" כדי לעטרם באותן עטרות כי כן נראה מדברי הזוהר בפי' שעטרות אלו לצורך זווג תו"מ שהרי אמרו שם בשעתא דמלכא עילאה בתפנוקי דמלכא יתיב בעטרוהי כדין כתיב עד שהמלך במסיבו נרדי נתן ריחו דא יסוד דאפיק ברכאין להזדווג מלכא קדישא במטרוניתא בהאי דרגא. הרי בפי' שעטרות אלו הם לצורך זווג תו"מ א"כ מהראוי היה להם שלא יהא זווגם אלא בשעת זווג תו"מ לא שיהיה לעולם וכבר הרגיש בקושיא זו מורינו נר"ו וכתב וז"ל ובהיות יחודם תמיד יהיה עטרת אל הבנים לעת הצורך ואין זה התירוץ כלום. והנראה אלינו כי ב' מיני זווגים אלו צריכין להיות למלאכים ורוחין קדישין ולהיות נשמות לעליונים ותחתונים וע"י זווג חו"ב מתהוין מלאכין ורוחין קדישין ומתהוים נשמות [מלאכים] עליונים ואין כוונתינו נשמות ממש אלא חיותם והוא אור השופע בהם להחיותן כמ"ש ואתה מחיה את כולם מחיה לכולם וזהו תמידי כמ"ש בזהר בלק ת"ח כל אינון מלאכין קדישין לא קיימין ולא יכלין למיקם בר בנהורא עלאה דנהיר ולפיכך לא מתפרשין לעלמין כי הם צריכין לתת מזון ומחיה לעליונים לעולם ועד ולהיות מלאכים חדשים לבקרים. אמנם זווג תו"מ להיות נשמה לתחתונים. וזהו לפרקים ולעתים מזומנים ובזה הרווחנו שאין פי' שלא מתפרשין לעלמין בשעת שלום לבד כמ"ש רבינו נר"ו כי זה דוחק מאד שבפי' נראה באד"ז שגם בעת הגלות לא מתפרשין וזה לשונו בספרא דר"ה סבא אמר שלמה מלכא כו' אלא לעולם ועד אין זווגם זה חסר אפי' רגע ח' כי הוא חיי המלאכין ואין להם חיות אלא ע"י זווג זה. ודע כי אין כוונתינו באמרם שאין זווג חו"ב אלא לצורך המלאכין לשלול בו שאין בו צורך לתחתונים כי מבואר בזוהר כי מזווג חו"ב נעשה עטרות לבנים ועי"ז מזדווגים תו"מ אבל כוונתינו לומר שהזווג חו"ב צריך לעליונים ותחתונים משא"כ בתו"מ שאינו כי אם לנשמות תחתונים ומזה יעלה לנו תירוץ למה שנמצא בתיקונים נשבע הקב"ה שלא יכנס כו' ובכמה מקומות נזכר דאתתרכת אימא עלאה וכיוצא בדברים אלו. והענין זה כי כדי להנחיל עטרות לבנים לייחדם ושיתייחדו זה חסר בעו"ה בזמן הגלות. וז"ש אימא עילאה כי בערך שהיה אמא להנחיל עטרה לבנים אתתרכת כי אינה מזדווגת להניל עטרות לבנים ליחדם. וזהו ענין קרבן עולה ויורד כי אינה מזדווגת י' בה' עד שיתחבר ו' בה' כי י"ה מורה שהזווג לצורך בנים כי יו"ד במלואו ו"ד שהם ד"ו פרצופים וה' צורתה ד"ו נמצינו למדין שזווג חו"ב לא יחסר תמיד אלא שבזמן הגלות אינו זווג שלים ר"ל לצורך בנים ואינו כ"כ משובח כדי שיגיע ממנו עטרה לבנים כדי שיוכלו להזדווג ולהתחבר אבל יש זווג לצורך עליונים להחיותן וזה לא יפסוק ובזה יובן מ"ש בזוהר אחרי מות כתיב ונהר יוצא מעדן וגו' ע"כ מצאתי סליק: