אור ברסלב
עמק שאלה הקדמה

עמק שאלה· רבי מרדכי דוב טברסקי

הקדמה

בעזהי"ת.

נעים זמירות ישראל אמר ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש ואשתעשע במצותיך וגו' ואשא כפי וגו' הנה להבין פסוקי קודש הללו. נראה להבין שתי המערכות או שלש זה מול זה. בהדפסת ספרים עשות הרבה. אשר ראה ראינו הרבה גאוני וקדושי עולם. אם כי מלאה הארץ דעה מהם, והרבו פלפולים. אשר עקרו הרים וטחנו זב"ז, אך לא השאירו אחריהם ספרים מאומה. וטמנו ידם בצלחת מבוא בכתובים. רק תלמידיהם הם אשר הקשיבו לקח מהם. ואמרו שמיעה מפיהם. ויש אשר הפיצו ספרים על פני תבל אשר על ידיהם גם אנחנו אזובי הקיר אנו חיים. להכין ולהשכיל על ידי אשר הורו לנו הדרך והאירו לנו העינים, וכבר האריך בזה הגאון בעל בית אברהם בהקדמתי בטעמים ונימוקים של כל אחת מהמערכות והורה לנו אשר בזה פליגי חז"ל ר"ה ור"ח בכתובות פ"ד (דף נ' ע"א) אשר ח"א זהו הלומד תורה ומלמדה לאחרים. וח"א זהו הכותב תורה וכו' אמנם גם באותה המערכה אשר רצו בזה להפי"ץ אורם בספריהם אשר הדפיסו והאירו לנו העינים, גם בזה ראה דאינו חלוקים בדעות. יש מהם אשר בחיים חיותם הדפיסו דבריהם בתשובות או בחידושים, ויש מהם אשר צוו את בניהם אחריהם אשר יקימו להם שם עולם ולכל אחד דרכו בקודש טעמים ונימוקים, ואנחנו המגששים באפילה נתנה לב ונשובה וחקירה ובדין חלקי הבונה והסותר בזה, הנה טעם א' להדפיס ספרים למלאות פני תבל חכמה ללמד דעת לעם ובזה יוצאין מצוה ללמד אשר אמרו בגמ' ב"ק (דף י"ז ע"א) דלאגמורי עדיף ממעשה וכ"ש ללמוד עם רבים. אשר ת"ת דרבים עדיף מכל המצות, וכמ"ש הרא"ש פי' הי' קורא סוף סי' ג', דדוחה מצות ק"ש בזמנה וע' במגלה (דף ג' ע"ב). וגם הגאונים הראשונים אשר לא פסקה ישיבה אצלם ולמדו תורה ברבים. מ"מ הרי מה שנתפשטו חבוריהם בעולם רבים כהנה וכהנה מאשר אתם השומעים דבריהם אומרים המה מפי כתבם. והרי אמרו במשנה והעמידו תלמידים דרבה, טעם ב' נודע טבע המוטבע באדם בי אין אדם שליט ברוח לכלוא את הרוח ולעצור בלבו בדלי לפרסם דבריו לאחרים, ובהר"י פ' א"ע פי' על פסוק שמחה לאיש במענה פיו גידל החשק באדם להביע אמריו ולהראות כזה ראה חדוש ומאמר הפיליסוף בזה נודע. ואם באיזה חכמה וחדוש בעלמא אין אדם מתענג כי אם בהודיעו לרעיו את אשר ראה וירע מכ"ש בתענוג עוצם וחמדה גנוזה תוה"ק היקרה מפז ומפנינים אם עזרו ה' לחדש בהם איזה דבר. ומוצא בהם טעם מתוק ומשעשע בנועם מתיקות תוה"ק ובמה יערב לנפשו כי אם בהתגלות הטוב אשר הטיב ה' עמו לרבים. טעם ג' נודע מאמר חז"ל על אגורה באהלך עולמים דביקש דהע"ה ע"ז דהוה כאילו דר בשני עולמים ור"י אקפד על ר"א תלמידו שלא אמר שמועה משמו וכאשר אמרו חז"ל דאנן כאצבע בבירא לשכחה. על כן יחוקו בספר לזכר עולם שיאמרו הדברים משמו. עתה נבא לחלק הסותר, הנה על טעם הא' כבר הוטב בזה אמרי נועם של הגאון בעל "כרוך טעם" המובאים בהקדמת בנו הצדיק ז"ל אשר יותר טוב לפניו תלמידיו המקשיבים לקולו ועיניהם רואות את מורם ופא"פ מדבר בם להדריכם בדרך אמת ע"ש נועם הדברים. ובמשנה דאבות פ"א כתב החסיד יעב"ץ דהרבה קאי על הזמן שיעמדו זמן רב עד שיעמדו על דעת רבם להדריכם בדרך העיון הישר והצדק, ויותר טוב הוא בזה אשר ע"י הצמידים המחכימים את ובם. ומקשים ובונים וסותרים. מתברר האמת. ועיין גם בזה פי' החסיד שם, אבל במה שאחד כותב חדוש לעצמו או משיב לשואלו. אשר נראה לדעתו. מי יודע אם כיוון האמת ובמה ירצה בזה אשר עוד יביאו רבים ונכשלו באשר מצאו כן חרות בספר ושננתם תעלה לו לזדון ובטעם ב' יש בזה סכנה גדולה באם דורש לכבוד עצמו והוא בכלל הנהנה מדברי תורה. ויותר החמיר בזה האלקי הרה"ו ז"ל כי הם בכלל דור הפלגה לעשות לנו שם ומי יאמר זכיתי לבי וכונתי זכה בהשתעשע רק בתענוג ושעשועי תורה הק' מבלי יגבה לבבו ולהרבות כבודו:

ועל טעם ג' גם בו יאמר כי מפאת אלו הדברים המסירים טעם בכל אחד מהטעמים הראשונים גם היא נראה ונדחה כי מי יודע אם כיוון אל האמת אשר כדאי הם הדברים להיות עולים ונזכרים. ואם מתחלה הפיצם על פני תבל להרבות כבודו. עולתה אשר עשה תהי' לו למזכרת:

ומעתה אחרי באנו לחלקי הסותר ובונה נראה לדעתי דאל זה כיוון אדונינו דהע"ה בנועם דבריו הנאמרים ברוה"ק להעמידנו בזה על קרן אורה. והוא בהסיר הסותר מטעם האחד אשר מי יודע אם כיוון אל האמת הנה כן אין מהראוי אשר יסמוך אדם על דעתו, ובכל אשר יבוא לפניו איזה חדוש הנוגע לדין ולהלכה יראה שלא להחליט הדברים עד אשר יסכימו עמו בעלי תרסין עמודי הוראה. ולא יהי' בתשובותיו רק כתלמיד הדן לפני רבי, ואם הסכימו עמו הלא זכה אל האמת. ועכ"פ לא יכשלו אחרים עמו אחרי רואם כי עוד אין זה החלט וצריך עוד בזה לבעלי תרסין. ומי יודע אם לא חלקו הגדולים על הדברים ודחו זה מהלכה, עוד זאת יותר הלא לזה תקנו חז"ל לנו בקשה ע"ז כמבואר בתפלת רנבה"ק שלא אכשל בדברי הלכה וישמחו בי חברי ופי' רש"י על כשלוני. והיינו שיתבייש מהם. ולעולם יבקש אדם רחמים ע"ע וישים בטחונו בד' השומע תפלת כל פה ובזה חוזר ונראה טעם האחד אשר נפלו מאתי חלקי הסותר. דאם באמת זיכהו השי"ת לכוון האמת באיזה דבר ע"י שביקש רחמים ע"ע משומע תפלה יזכה גם רבים עמו ויכניס בכלל מלמד תורה ברבים אשר עדיף מכל המצות. ואם ח"ו לא כיון בזה להלכה. עכ"פ הלא יראו זה כי גם המחדש עצמו לא עמד על דעתו עד שיסכימו עמו בעלי הוראה וגם בזה אשר ידקדקו בדבריו לידע אם כנים הדברים, ממנו ומהם תסתיים שמעתתא. ויהי' הוא ג"כ בכלל המזכה אותם לדקדק בשמועתם ובזה גם סתירת טעם הב' יפול. כי אחרי באו הדברים מסופקים וגם המחדש בעצמו יודע ומודיע כי אין הדברים כדי סמיכה בהם עד שיעמדו ע"ז בעלי הוראה ומה ירבה כבודו אולי יראו ויבואו עליו בהקפת תשובות עד אשר יהיו הדברים לזרא בעיניהם ויהפך כבודו ללעג. ועכ"ז אחרי אשר בעיניו המה יקרים ואחרי הבנתי והשכלתו הפעוטה משתעשע ומתענג בזה. ולטבע אנושי שבו מבלי יהא יכול לעצור ברוח מלהודיע לרעיו. ויודע בעצמו כי אפשר הוא שוגה ופתי בזה. מ"מ גם ע"ז נאמר באהבתה תשגה תמיד. ובזה ממילא גם טעם הג' נתוסף. אם אולי באיזה דבר כיוון אל האמת בהסכמת גדולים אשר יסכימו עליו כי הוא זה נכון. גם על הטוב הזה יזכר שמו כאשר נאמר באביה יען נמצא בו דבר טוב. וזהו תוכן הפסוקים "ןאדברה בעדותיך נגד מלכים" היינו שכל הדברים יהיו מסופקים עד אשר יביאו לפני מלכים. וגם בקשתי תמיד "ולא אבוש" וכתפלת רנבה"ק. וע"י שהדברים מסופקים גם להמחדש בעצמו יכול להיות "ואשתעשע וגו' אשר אהבתי" שלא יהיו השעשועים רק בזה אשר אהבתי להיות באהבתה תשגה תמיד דהרי יודע בעצמו כי אפשר יכירו אותו לשוגה ופתי ויהי' ללעג בעיני חכמים ובכל זה ואשא כפי וגו' להעלותן בכתב להפיצם ברבים ובזה אזכה עוד "ואשיחה בחוקך". להיות בגדר שפתותיו דובבות בקבר להתקיים אגודה באהלך עולמים:

ומעתה נקל להבין גם טעם על הגאונים שלא רצו להדפיס ספריהם בחיים חיותן רק צוו לבניהם אחריהם כי מחמת גודל יראת חטאם וגם לאשר ידעי גודל עמקות דעתם אשר יהיו נפלאים דבריהם בעיני כל רואם. יראו לנפשם אולי ח"ו יערב זר לנגוע בכונתם גם איזה שמץ הנאת עצמו ובזה יהיו בכלל הנהנה מדברי תודה ח"ו. ואשר עמדו על נפשם להדפים ספריהם בחיים חיותם. עמדו על גודל טהרת לבבם אשר כל מעשיהם היו לש"ש ולזכות רבים עמם וידעו כונתם הטהורה גם בזה כי הוא כולו קודש. אבל אנכי ידעתי גם ידעתי ערכי ומיעוט דעתי וכל דבר אשר השבתי לא החלטתי להלכה למעשה עד אשר יסכימו בעלי היראה. ויודע אני בנפשי כי אפשר ילעיגו על דברי צעירים ומכ"ש חכמים הגדולים. אך לא ידברו עלי עתק. אחרי רואם כי בכל דבר כתבתי שיסכימו עמדי בעלי הוראה, ודברי לא יהיו רק כתלמיד הדן, ואם אולי באיזה מקום הראתי לדעת הדין בלא אשר אצרף להסכם בעלי הוראה ידעו כי משגה זה בידי, ואנכי מזהיר ומשביע לכל מי שיביט בספרי אשר אל יורה מתוך זה הספר עד אשר ידקדק בעצמו או בהצטרפות בעלי הוראה, לראות אם כנים הדברים. ובזה הצלתי נפשי אחר אזהרתי מגודל העונש אשר אמרו חז"ל בתלמיד שלא הגיע להוראה ומורה כי מלבד מיעוט דעתי מוטרד אנכי עד אשר לא זכיתי ללון בבקיאות ראשונים ואחרונים ומטעם זה גם בסדור הדברים בקשתי את ידידי הדיין המופלא [הלא הוא ידידנו הרה"ג ר' מתתי' אב"ד דק"ק (זאלטינוש) אשר יביט על הדברים מראשיתן ועד סופן לראות אולי משגה בידי. ותהי זאת עמק שאלתי שלא אכשל בעוה"ז ולא אבוש בעוה"ב אמן:

ומכל האמור נבוא לחקור עוד במה שכתב הפמ"א בהקדמתו על אותן שמעלימים שמם בספריהם שהקשה מהא דדרשו ביבמות (דף צ"ו) על אגורה באהלך וגו' ור"י איקפד ע"ז. ומסיק דמה דבקשו שיאמרו משמם היינו משום מלתא דנאמר משם גברא רבא מתקבל ולא יהי' נשכח. אבל בזמן שנקבע הדבר בדפוס ולא נשכח. אין מהצורך להזכיר שמו. דהשי"ת יודע מי הוא בעל המאמר ואין מקפח שכרו. ע"ש שפי' בזה הירושלמי דברכות. ועיין בשה"ג מערכת ב' שהסכים ג"כ לסברא זו שהשי"ת אין מקפח שכרו:

וראיתי לאחד מזמנינו בהקדמת ס' דברי נחמי' השיג בחוזק יד על הפמ"א מהא דסנהדרין (דף צ"ג ע"ב) דנחמי' נענש שראו נקרא ספרו על שמו אף שנאמר על שם גברא רבא על שם עזרא. וכן מהא דסוף הוריות דקנסו לר"מ ור"ג שלא לימדו שמעתתא על שמם אף שההלכה נתקבלה בבית המדרש ע"ש שהאריך עוד. ומסיק דדוקא כשמזכיר שמו על ההלכה. אז הוא הפעולה שיהיו דר בב' עולמים ע"ש. והנה לפי דעתו יהי' קושי' על הא דיבמות ובירושלמי דברכות. דמה פייס ר"י ב"א לר"י דמשום דר"א הוא תלמידו הכל יודעין דמה שאמר הוא מתורתו של ר"י והא מ"מ לא הזכיר שם רבו על ההלכה ועיקר הקפידא הוא על שלא הזכיר שמו לפי דבריו. אך זה יש ליישב דכאן דחה לו דהיא תלמיד גמור ואסור להזכיר את רבו בשמו. אבל קשה דמה מצא הקפידא עתה לחול בעוד ר' יוחנן בחיים חיותו בעוה"ז. הא עיקר הזכרת שמו בעינן לאח"מ כדי שע"י הזכרת שמו יהיו שפתותיו דובבות בקבר ודלמא אז יהי' ר"א מזכיר על כל דין ודין שם רבו. ומזה נראה בהפמ"א:

והנה מהא דנחמיה בלא"ה לא קשיא כלל. דאין זה דמיון כלל לענין זה דהרי שם רק כלל ספרו לא נקרא על שמו. אבל בתוך הספר הרי מלא מכל דבריו בהזכרת שמו וכשלומדים בקרא הרי מזכירין שמו והרי כאן קאי לענין ההלכה שאומרים משמו ומזכירין שמו וגם שם מה שנאמר בקרא כל דבריו הקדושים הם בהזכרת שמו ושייך בזה דא דאגירה וגו'. אמנם מדלא דהוריות קשה על הפמ"א וכן לשון הירושלמי שביקש שיהיו דבריו נאמרים על שמו בבהכ"נ קשה לפרש לפי דבריו אמנם הנלע"ד רב הדברים נכונים וצדקו יחדיו. דהנה חז"ל דרשו על צדקתו עומדת לעד זה הלומד תורה ומלמדה לאחרים. הרי דמה שמלמד לאחרים. נקרא עומדת לעד משום דלא תשכח מפי זרעו ותלמידיו ואחד מוסר לחברו אחריו ודבר אמת קיים לעד. והנה מה שלומדין הלכה זו אחריו הרי הוא כמו שמלמד בעצמו עם התלמידים הבאים גם אחר חיים חיותו והוא מצות ללמד אשר גדול הוא מכל המצות וישנו גם בעת שנעשה חפשי מן המצית דמה שיהגו בתורתו שחידש בעודו בעוה"ז אפי' אחר פטירתו הרי הוא כמו שמלמד אז לאחרים וזה צדקתו אשר עומדת לעד אפי' בעת שאיני שייך עוד למצוה וצדקה והוא בעולם העליון מקבל שכר מעשיו הטובים שעשה בעודו בעוה"ז ונוסף לו מה שגם עתה הוא מקיים מצות לימוד שמלמד ברבים מה שחידש והם לומדין הלכה זו. וזה מיקרי שפתותיו דובבות בקבר. דהוה כמו שמדבר עתה עם הלומד ההלכה דנחשב לו כמו שמלמד עתה את ההוגים בדבריו:

אמנם עיין בזוה"ק ח"ג ד' ר"כ בהאי מעשה דהאי טולא קדישא ע"ש וז"ל דתנינן בכל אתר דצדיקא איתחדש בי' מילי דאורייתא כד הוא בההוא עלמא פקיד לההיא אתר ואתא הי' לגבי' וכ"ש כד שראן בגוי' צדיקיא אחרנין לחדדתא בההוא אתר מילי דאורייתא ע"ש לה"ק. והנה זה ודאי מיקרי אגורה בב' עולמים שהרי הוא פוקד ובא ממש לההוא אתר בעוה"ז בהמקום שחידש בו הד"ת כהאי מעשה דהאי טולא קדישא:

והנה לפע"ד דע"ז דייקא ביקש דה"מ ע"ה כפי מה שבירושלמי איתא הלשון שיהיו דברי נאמרין על שמי בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ולדעתי אין הכונה שיהיו נאמרין על שמו אחר פטירתו דייקא אלא גם במה שמזכירין שמו על דבריו בחייו באיזה בהכ"נ אז נחשב כאילו הוא יושב באותו מקום ומחדש או מתפלל שם. ובזה גם אחר פטירתו כשהוא בעוה"ע הוא פוקד לההוא אתר. דמה שהזכירו שמו על דבריו נחשב כאילו הוא עצמו הי' באותו מקום אף שמעודו לא הי' בשם. ומה"ט פקיד לההוא אתר שאמרו שם דבר חדוש משמו, וזה דייקא בהאי גונא שהזכירו שמו על דבריו באותה בהכ"ג שהגידו ושנו שם את ההלכה שחידש ומכ"ש אם מזכירין גם לאח"מ באותו מקום זו ההלכה משמו וכהאי מעשה דזוה"ק וזה הוי דר בב' עולמים במה שבא כעין טולא קדישא והולך ובא בתוך הבית. וזה נלע"ד פי' דברי הירושלמי שבת ה"ב מר"ג דכל האומר שמועה מפי אומרה יראה כאילו בעל השמועה עומד נגדו שנאמר אך בצלם יתהלך איש. דהיינו בהאי מעשה שבא כעין טולא קדישא והוא הצלם של בעל השמועה. וזה דוקא בהזכרת שמו על השמועה. דבזה נחשב כאילו הוא עצמו בשם. ובא הצלם אח"כ לפקוד באותו מקום. ונראה דזהו החילוק בין מה שאיתא הלשון בש"ס דילן שביקש שיאמרו דבר שמועה מפיו בעוה"ז. והיא הכונה רק שיאמרו דבר הלכה שחידש או יסד ואף שאין מזכירין שמו על דבריו מ"מ הוי בזה חשיב כמקיים מצות ללמד ובזה הוי שפחותיו דובבות בקבר דהמלמד לאחרים ד"א שפתותיו נעות. ומה שהביאו בש"ס זה על מה שהקפיד ר"י ע"ב הטעם כמש"כ הפמ"א משום שמא לא יקבלו מר"א ויהי' הדבר נשכח. אבל מ"ש הלשון בירושלמי שיהיו דברי נאמרין על שמי בבהכ"נ זה נראה הבקשה שיהיו נזכרין על שמו דייקא ואין הטעם כמ"ש הפמ"א. אלא כמש"ב שיהי' נחשב כאילו הוא בעצמו יושב בהאי בהכ"נ ומחדש שם ואז גם מההוא עלמא יבוא ויפקוד למקום ההוא. וזה דוקא אם מזכירין בשמו בחייו. וא"כ שפיר קפיד ר"י מה שלא הזכיר ר"א בשמו בחייו גם מטעם זה דאם הי' מזכירו בזה המקום הוה ר"י פקיד לההוא אתר מההוא עלמא א"ב הוי ממש דר בב' עולמים:

ומעתה ניחא כל המקומות שהביא שם זה האחרון. והא דהוריות שפיר אוקמא זה לקנסא דלא אמרו שמעתתא בשמם. ומ"מ גם דברי הפמ"א אמת שאין הקב"ה מקפח שכרו במה שלומדין ההלכה שחידש והוה כמלמד גם עתה לאחרים. וזה מיקרי צדקתו עומדת לעד. ובזה נראה מה דאיתא בירושלמי שם ב' טעמים מאי אהני אי' דרלב"נ אמר כל האומר שמועה משם אומרה שפתותיו רוחשות עמו בקבר. ר"ח ור"ס ח"א כהדין דעתי קונדיטין וכו' אע"ג דהוא שתי לי' טעמא בפומא והנה מעם הא' הוא משום דהוה כמלמד עמו ומקיים גם עתה מצית ללמד. ובזה שייך דשפתותיו רוחשות כדרך המלמד עם חברו. וטעם הב' הוא על מה שכתב בזוה"ק דפקדו לההוא אתר. ונראה מזה דאפילו אין שם מי שלומד עתה בההוא מקום. דהרי מסיק בוכ"ש. א"כ מתחלה מיירי באין שם מי שלומד. וא"כ בזה לא שייך טעמא דשפתותיו רוחשות. ומה ופקדו לההוא אתר היינו משום דשם נתחדש הלכה. ובזה הטעם דהוה כמאן דשתי וטעמא בפי'. ואגיר' ג"כ מי שאומר ומזכיר שם האומר דאז נחשב באילו המחדש עצמו באותו מקום ומחדש הדבר. שיהי' פוקד להאי אחד ויהי' נחשב לו עתה כאילו טעמו בפומא ולזה מועיל דוקא הזכרת שם האומר. וא"כ נתקיימו ב' הדברים וצדקו יחדיו. ואם שגיתי ה' יכפר:

ומעתה אבוא לדברינו הנאמרים לעיל דהנה לטעם הב' מי כמוני שיוכל לזכות לבוא לזה הלואי שנזכה לבוא בעוה"ע למקומינו האמת. ולטעם הא' שיהי' נחשב זה כמלמד גם אחר פטירתו. ע"ז ודאי נכון טעם הפמ"א והוכחתו ע"ז דודאי לא יקפח ה' שכרו לאשר השי"ת יודע מי המחדש. אך כ"ז אם בטח לבו אשר כיוין אל האמת. ואם ח"ו לא כיוון אל האמת הוא מגרע ובורא ארצות שוא כמבואר בזוה"ק בראשית ד"ה. אך איתא ע"ז בסה"ק הנ"ל שאומר בדרך ספק לא בדרך ודאי אינו בכלל זה ועיין בסה"ק בני יששכר. וא"כ כבר אמרתי דכל דברי לא להחלט נאמרו אלא כשיסכימו בזה בעלי תריסין. ובזה אשאל רצון מאת ה' אם באיזה דבר כוונתי אל האמת יהי' נחשב לי לזכות להיות בכלל הזוכים לשפתותיו דובבות. ויקוים בי בשכבך תשמור עליך:

עוד אחת אדבר מה שאיתא בספרים שכל אחד מחויב לרמז שמו על ספרו. אין זה סתירה לדברי הפמ"א דלזה לע"ד טעם אחר. דנודע שיש לכל אדם שם בקדושה ושם בלהיפך וע"ז אמרו לאמר תמיד פסוק שמתחיל אות משמו, עיין זה ברד"ק ולזה הוצרך הרמז שמו במה שחלק לו השם בנעימים בחלק תוה"ק ולנטוע שמו על הקדישה שקדשנו השם יתברך בתוה"ק. ובזה די בר"ת אי בגמטריא וככה עשיתי כמו כן גם אנכי ובקשתי מהשם יתברך שאהי' מהחושבי שמו ית' לעבדו באמת ובלבב שלם. אמן:

ומה שהעירותי להשיב כפי מה שחנני ד' דעה. אם כי ידעתי כי בי לא יסתיימו הדברים לקבוע בהן הלכה כי אם מה שיסכימו בעלי היראה. עכ"ז אקוה מה' לקבל גם בעד זה ברכה ויהי' זה כדמיון מה שאמרו חז"ל לענין הא דגדוא העינה מן המכרך תדע דגוליריין מתגרין וגבורין מנצחים. ומ"מ גם המברך מקבל ברכה. אף שהיא רק מן המתחילין, עיין בברכות (דף ס"ז) ובסיום מס' נזיר וה' יברך את עמו בשלום:

לאשר יקרים עלינו דברי קודש אמרנו להעתיק גם זאת אשר בעזהי"ת מצאנו בין הכי"ק.

קובץ תשובות ושאלות נחוצים נקראים בשם עמק שאלה אשר קבצתי יחד מה שדנתי לפני רבותי ושאלתי מהם לברר הדברים והן מה שחשבתי לחברי הדורשים לשמי להגיד להם מה שעלתה דעת עני כמוני. ובכל אלה לא הוצאתי הדין רק להלכה ולא למעשה. כי ידעתי מך ערכי ומיעוט דעתי. אבל אבטח בד' כי לפחות יהיו דברי לתועלת אבל מי שיביט בהם להמציא מהם חדשות ולקבוע הלכות במסמורות נטועות. ואהי' אני חשוב כתלמיד המחכים ואחת אשאל מאת ד' אותה אבקש. יהי' נא חלקי בין לומדי תורה לשמה. ויעזרני ד' לכוין בדבר אמת לאמתה של תורה, ויהיו נא אמרי לרצון לברר וללבן הלכה להיות הליכות עולם מעולם ועד עולם. וחסד ד' עלינו עד העולם. אמן, ונרמז שמי הנקרא. להיות זכרון בספר. כן יעזרני ד' להיות מן יראיו וחושבי שמו ולעבדו בעבודת אמת ולבב שלם בכל הימים, וכדי לפטור מתוך דבר הלכה. ארשום בכאן מה שחנני ד' לחדש קצת:

בחולין (דף ק"ח) בתוס' ד"ה חידוש הוא ע"ש מה שהקשו על רש"י. ולענ"ד נראה ליישב דברי רש"י. דרש"י כתב כאן ע"ד מסקנת הסוגיא דפסחים ואקדים דהנה הדין דנ"ט בר נ"ט מותר בבשר בחלב. אבל בשאר איסורים אין מועיל אפי' כמה נ"ט. והטעם דבזה שהוא היתר וצריך לחול עליו שם איסור כיין דאיקליש הטעם ע"י נבנ"ט א"א לחול עליו שם איסור אבל בשאר איסורים הרי כבר חל עליו שם איסור. וכל נ"ט שמוציא הרי הוא נ"ט דאיסורא. אפי' יהי' נ"ט קלוש. יע' בט"ז ריש סי' צ"ה ובש"ך סי' צ"ד ס"ק ב' בשם הר"ן פכ"ה. והנה הטעם דמ"ד טעם כעיקר דרבנן משום דמדאורייתא ברובא בטל וכמ"ש רש"י להדיא (בדף צ"ח) דלרבא לית לי' טעם כעיקר בחולין משום דמדאורייתא ברובא בטל ע"ש. והנה לפי"ז היכא דליכא רובא היכא דהאיסור ניכר ואינו בטל לכ"ע הטעם אסור. ורק היכא דבטל אמרינן דהטעם הוא ג"כ של היתר כיון דכבר האי' בטל אבל אם לא בטל אפי' אם נאמר דטעם אינו כעיקר מ"מ כל טעם שיוצא ממנו הרי הוא של איסור דהרי כבר חל שם איסור עליו וכ"ז בשאר איסורים אבל בבב"ח הנה אם נאמר טעם אינו כעיקר. א"כ אפי' היכא דלא בטל כמו בשר בחלב דניכר האיסור או דליכא רובא. מ"מ שיהי' חל עליו שם איסור. מן הסברא לא אמרינן. כיון שכל אחד היתר ורק בהצטרפות שניהם חל שם איסור וכיון דאינו רק טעם הרי הוא כמו לדידן נ"ט בר נ"ט דכיון שהטעם קלוש א"א לחול בזה איסור. ה"נ למ"ד טעם כעיקר מדרבנן הרי מה"ת גם טעם הא' לא נחשב רק קלוש ואינו כעיקר ולזה א"א לחול שם איסור והשתא ניחא. דלכאורה קשה בפסחים שם דאמר חידוש הוא דאי תרי לי' כולי' יומא בחלבא שרי ואי בשיל לי' אסור, הא מה איכפת לן אם יש קולא בכבוש הא אנן לחומרא מקשינן וכמ"ש להדיא כן אביי בחולין (דף ע"ח) ע"ש. והגם שי"ל דבזו הסברא פליגי אביי ורבא עיין בתוס' סנהדרין (דף כ"ז ע"א) ד"ה אין לך בו אלא חידושו. וע' תוס' מ"ק (ד' ח') ד"ה נפקא לי' מכנגע, וכבר העיר לי חכם בזה ירצה לתרץ בזה קושי' התוס' כאן, ואין כאן מקומו להאריך. אבל באמת א"צ דודאי מתחלה דחה שם דא"א לומר דחידוש מה דבר אחד שרי לחודי' ובתערובות אסור דה"נ מצינו כן בכלאים. אך בכלאים הנה נתערבו שני גופים ובזה שפיר אמרינן דבתערובות חל שם איסור וכל אחד נחשב גוף האיסור אבל בבב"ח אין כאן רק תערובות טעמים, ועל תערובות טעמים א"א לחול שם איסור כיון דטעם אינו כעיקר אינו דומה לכלאים. וכ"ז אם טעם אינו כעיקר. אבל אי טעם כעיקר בזה ודאי גם בתערובות טעמים ליכא חידוש לחול עליו שם איסור כמו בהא דכלאים. ומעתה זהו שאמרו שם בגמרא כיון דאי תרי לי' בחלבא כולא יומא שרי, אף דבכה"ג דהיכר האיסור ולא בטל ובשאר איסורים אסור. ובבב"ח שרי. ואם טעם אינו כעיקר. שפיר לא מיחשב זה לחידוש. דאין דומה לשאר איסור שכבר חל עליו שם איסור, וכאן שניהם היתר. וע"י תערובות יהיו נאסרים. זה אלא אמרינן בטעם שאינו כעיקר. אבל לפי"ז איכא חידוש מה דאי בשיל אי' אסיר. ואם טעם כעיקר אז היא להיפך דבמה דאי בשיל הי' אסיר אינו חידוש ואף דהוה שניהם היתר דהיה כמו בכלאי', אבל לפי"ז איכא חידוש מה דאי תרי אי' בחלבא שרי. וכיון שכן א"א למילף מבב"ח. כיון דעכ"פ איכא כאן חידוש. ולמה לן לומר דהחידוש היא לקולא הא דכבוש שרי משום דטעכ"ע הרי נוכל לומר דטעם אינו כעיקר ודחידוש הוא דבבישול אסיר. ואף דשניהם היתר ומ"מ יהי' חל שם איסור אף בטעם שהוא קלוש ואינו כעיקר להיות יוכל להוא עליו שם איסור, ובזה מיושב היטב לשון הש"ס בפסחים שם דאי תרי לי' שרי ואי בשיל לי' אסור. דלענין מה הוצרכו לסיים הא דבבישול אסיר. אלא הוא הדבר שכתבתי דבא להורות דבב' הדינים הללו איכא אחד מהן חידוש ממ"נ ודו"ק:

ומעתה דברי רש"י נכונים מאוד בס"ד שרצה אביי לומר דטעם אינו כעיקר ומבב"ח הא גמרינן משום דחידוש הוא וע"כ דהחידוש היא לחומרא מה דשניהם היתר ואף על פי כן חל שם איסור בבישל בתערובות טעמים וזה אינו דומה לכלאים. וכיון שהחידוש היא לחומרא לכולי עלמא לא גמרינן מיני' חומרא, אבל א"כ ואיך נגמר בב"ח מהא דזרוע בשלה דבעינן נותן טעם. א"י דאין זה חידוש משום דטעם כעיקר ומה דב"א שרי ובתערובות נאסרו אינו חידוש דהוה כמו כלאים. וא"כ אף ישאיכא מכל מקום חידוש בבב"ח לקולא בהא דכבוש שרי. מכל מקום אנן לחומרא מקשינן ודו"ק היטב בדברי רש"י דהם נכונים מאוד בזה:

אמנם ליישב דברי התוס' שהקשו על רש"י י"ל דזה תלוי בזה אם נאמר דהחלב שנכנס בהבשר מקרי טעמו ולא ממשי. או שזה מקרי ממשו וע' בזה בדברי הפוסקים. ובד' רש"י בחולין שם ד"ה אמר אביי כו'. ואע"ג דכי מסלק זמ"ז לאחר בישולו אין כאן אלא הטעם. וברש"י פסחים שם ד"ה בב"ח כו' והבשר בעיני' אלא שטעם החלב נבלע בו. ע"כ. ויעו' ע"ז (דף ס"ז ע"א) בתו' ד"ה אמר ר"י כו' ואין נראה מה שפי' רש"י חלב שנפל לתוך בשר. דהאוכל בב"ח אוכל ממשו של איסור כשאוכל הבשר ע"כ]. והנה אם נאמר [כהתוס'] דמקרי ממשי ע"כ א"א לפרש כפרש"י בגמ' דאם טעם אינו כעיקר אין כאן חידוש לקולא במה דכבוש שרי. כיון דאין כאן דק תערובות טעמים קלושים. והחידוש הוא לחומרא מה דבבישול אסיר. דלפי"ז שהחלב שנכנס בבשר מקרי ממשו, א"כ בכבוש דגם הבשר שרי. ע"כ החידוש הוא לקולא מה דבכבוש שרי. וא"ל משום דטעם איני כעיקר הא בבשר נתערב ממשו של חלב. ולמה לא נעשה הבשר ג"כ איסור כמו בכלאים. ולכך שפיר כ' דלמסקנא שם דחידוש מה דבכבוש שרי. אבל לרש"י נוכל לומר [דהוא לשיטתו] דגם החלב שנכנס בבשר מקרי רק טעמו ולא ממשו. וא"כ שפיר נוכל לומר הפי' בפסחים שם כמ"ש:

שוב חפשתי ומצאתי בנוב"י מה"ת יו"ד סי' ל"ז כתב ליישב דברי רש"י כעין זה. ובה"ש שכוונתי לדעת גדול. מ"מ הרואה יראה שדברי המה מתובלין הרבה יותר מדבריו ע"ש:

באופן אחר [על דרך חידוד] נראה ליישב קושית התוס' על רש"י והוא בהקדם להקשות עוד על רש"י שסובר דאין כבוש כמבושל אלא בחומץ וציר. וא"כ מה זה שאמרו רבותא בפסחים דאי תרי אי' בחלבא. הא זה הדין בכל איסורים כן. וכבר האריכו האחרונים בקושיא זו:

וליישב כ"ז נקדים מהא שכתב הש"ך בסי' דצ"ט ס"ק א' בשם הרא"ש הטעם דגבי כלאים אין בטל ברוב משום דלא שייך ביטול אלא באיסור שנתערב בהיתר. אבל כאן היתר בהיתר הוא וע"י תערובות נאסרו. לכך לא שייך בזה ביטול. ובשם העט"ז כתב שם שכתב וז"ל ול"ד לבב"ח דקי"ל שבטל דהתם הטעם של בשר או החלב נתפשט ונתערב בכולו ואין כאן מקום מיוחד לאיסור והו"ל כאילו נאבד מן העולם. אבל הכא שהאיסור יש לו מציאות במקומו ולא נתפשט אלא שאין אנו מכירים אותו. בזה לא שייך ביטול. ע"כ. והש"ך השיג עליו וכתב דלא ראה דברי הרא"ש בטעמם:

ומעתה לפי"ז יש להקשות בסוגיא דפסחים דאמרו שם מאי חידוש הוא אילימא משים דזה לחודא שרי וכו' הא גבי כלאים גמי בן לו יהי' דכך היא בב"ח כמו כלאים. הא בכלאים עצמן הוי הטעם משום דהן היתר שנתערבו בהיתר וע"י תערובות נאסרו [ולכך לא בטל] וכמו כן נאמר בבב"ח כיון דכל אחד לחודא שרי וע"י תערובות נאסרו לא שייך בזה בישול. וא"כ איך נילף מבב"ח לענין שאר איסורים. דהוי איסור שנתערב בהיתר דשייך שפיר ביטול. וכיון דמה"ת ברובא בטל א"כ לא אמרינן בזה טעם כעיקר. וכמ"ש רש"י בחולין (דצ"ח) לרבא ע"ש. וא"כ אכתי מה דחי' לי' מכלאים דלאו חידוש הוא בבב"ח. הא אדרבה אה דומה לכלאים ממילא ליכא למפשט מזה דלא שייך ביטול לגבי דבר ששייך ביטול וכיון שנתבטל לא איכפת לן טעמו. ע"כ נראה לומר דהמקשן תפס הטעם בכלאים משום דהאיסור יש לו מציאות במקומו וכמ"ש העט"ז. ואין חילוק בזה בין היתר בהיתר בין איסור בהיתר. העיקר תלוי בזה שיש להאיסור מציאות במקומו לכך לא בטל. ומעתה בזה תלוי גם בבב"ח דאם נאמר טכ"ע לכך כל שנרגש הטעם הרי יש להאיסיר מציאות בתוך התערובות. אבל אם טעם אינו בעיקר א"כ אין כאן מציאות להאיסור. ולכך פריך שפיר דנילף מבב"ח דטעם כעיקר. ולכך נחשב מציאות להאיסור. וה"ה לכל איסורים. וא"ל דחדוש הוא משום דכ"א לחודא שרי. דזה מצינו גם גבי כלאים דע"י תערובתן נאסרו ולא מהני ביטול משום זה שיש להאיסור מציאות במקומו. וה"נ בבב"ח אין חדוש מה שע"י תערובתן נאסרו כיון שנרגש הטעם דמיחשב למציאות האיסור בתערובות. וא"כ שפיר נילף מזה לכל איסורים. וע"ז השיב לו התרצן דודאי ז"א דעיקר הטעם הוא כדברי הרא"ש משום דהוי התבה"ת ולא שייך ביטול. וממילא ליכא למילף מזה שאר איסור ששייך בו ביטול. והוכיח לו זה דאם נאמר כטעם העט"ז. א"כ קשה לענין מה הוצרך התורה להוציא אכילה בלשון בישול. ולמעט מזה כבוש. הא ממילא כיון שכבוש אינו כמבושל בלא ציר וחומץ א"כ בכבוש בחלב דאינו כמבושל וא"כ אין בו טעם נרגש. ושוב הוי כנאבד האיסור. ובכה"ג גם בבישול מותר. ומה חילוק יש בין כבוש לבישול. הא בכה"ג שהוא בכבוש גם בבישול מותר. א"ו דז"א דעיקר הטעם משום דהיתר בהיתר לא שייך בו ביטול. ומשו"ז שפיר הוצרכה התורה להוציא בלשון בישול ולמעט כבוש. דודאי אף דכבוש אינו כמבושל ואין יוצא בזה פליטה כדי לאסור. אבל פליטה מועטת בכ"ד לכ"ע יוצא בכל כבושה. וא"כ כיון דהיתר בהיתר דלא שייך ביטול. א"כ גם בכבושה נאסר משום דלא בטל אפי' במקצת. וע"כ מיעטה התורה ולא אסרה רק דרך בישול:

וזהו כוונת הגמרא במסקנא אלא דאי תרי אי' וכו' כלומר כיון דהוציא קרא בלשון בישול להורות דכבוש שרי ורק בבישול אסור, מוכח דחדוש הוא בבב"ח. וע"כ דהטעם משום דהוי היתר בהיתר דכל אחד לחודי' שרי וע"י תערובות נאסרו ובכה"ג לא שייך ביטול. וא"כ ממילא ליכא למילף שאר איסורין דמדאורייתא ברובא בטל כיון דהוי איסור שנתערב בהיתר ושייך בזה ביטול. ודו"ק:

ומעתה נכונים דברי רש"י בחולין דמה דאמרינן דחדוש הוא בבב"ח ולא גמרינן מניה היינו דמוכח מהמסקנא מהא דכבוש שרי דעיקר הטעם בבב"ח גבי בישול משום דהוי היתר בהיתר דלא בטל. ומה"ט ליכא למילף שאר איסורים דהם בטלים ברוב. אבל כאן דכ"א לחודי' שרי ורק ע"י תערובות נאסרו לא שייך ביטול. אך לפי"ז שפיר הוקשה כיון דמשום היתר בהיתר נגעו בה א"כ מאין אנו לומד דבבב"ה בעינן נתינת טעם הא י"ל דאפי' בכ"ד לא בטל. והתורה אסרה דרך בישול אף בטעם כ"ד, ואין למילף בב"ח מז"ב דהתם הוי איסור בהיתר דשייך ביטול בזה תלוי בנו"ט. אבל בבב"ח דהוי היתר בהיתר דלא שייך ביטול י"ל דאפי' בכ"ד אסרה תורה דרך בישול. א"ו דלאו חדוש הוא. ועיקר הטעם בכלאים ובבב"ח משום דיש לאיסור מציאות וכמ"ש העט"ז. ומה דע"י תערובות נאסרו אין זה חדוש בבשר בחלב כיון דגם גבי כלאים כן, ושפיר נוכל למילף שאר איסורים מזה. על זה דחי רבא דדרך בישול אסרה תורה והיינו כמ"ש הש"ך להשיג על העט"ז. דכיון דגלתה התורה האיסור בבב"ח בנתינת טעם דהיינו דרך בישול ממילא כל דליכא טעמא בטל. אבל מ"מ שפיר נוכל לומר דגם מה שמרגיש טעם לא איכפת לן בשאר איסורים משים דברובא בטל, ושאני בב"ח דכ"א לחודי' שרי וע"י תערובתן נאסרו. הוי היתר בהיתר דלא שייך ביטול. ומ"מ כיון שאסרה התורה דרך בישול דהוא בנ"ט. גלתה התורה דכל דליכא טעם אף היתר בהיתר בטל ושאני כלאים דלא תלוי בנ"ט. והוא כמ"ש הש"ך שם. ודו"ק בכ"ז כי חריף הוא:

ומעתה אפרוש כפי ואבקש מאל אמת שיעזרני לכוין תמיד דבר אמת ויקוים בי הקרא ואל תצא מפי דבר אמת ואוכל לעבדו באמת ובתמים בלבב שלם כרצונו יתברך:

והואיל דאתי לידן. אעתיק מה שאמרתי בע"ה לסיום מסכת נזיר:

בע"ה לסיום מסכת נזיר תרו"ם קרן ישראל לפ"ק.

עיין בד"ח פ' כיסוי הדם מה שהקשה על הא דר"ת שפסק באחד שנתן לחברו להיות מוהל ובא חברו וחטף ממנו דאין חייב לשלם משום דגדול העונה אמן יתר מהמברך. והקשה ע"ז מהא דאמר רב לחייא ברי' חטוף ובדין וכבן אמר ר"ה. ומוקמי כתנאי. א"כ מוכח דהלכה כהאי תנא ע"ש. ולדעתי לכאורה יותר קשה מהא דאמרינן בברכות (דף מ"א) דהלכתא גדול מברך אע"ג דאתא לסוף סעודה. הרי דפסקינן הלכתא בזה. ואם העונה גדול מה רבותא לכבד הגדול שבהם בדבר הפחות וגם קושיתו מזה על הא דר"ת קצת קשה דהא גם לתנא דברייתא אמרינן א' המברך וא' העונה במשמע וא"כ לכ"ע עכ"פ שוין הן. וא"כ אכתי שפיר הא דינו של ר"ת. ומה שתפס ר"ת בלשונו הא דגדול העונה. י"ל דאין זה דוקא דה"ה אם שוין חן עכ"פ לא הפסידו]. והנה לכאורה קשה באיזה אופן אמר רב לבנו חטוף וברוך (עי' ברש"י) דא סמ"ג אם הוא הבעה"ב הא אמרי' בברכות שם דאורח מברך. ואי לא הי' הוא בעה"ב. הרי הלכתא דגדול מברך. ואם הוא הגדול. ממילא יברך. ואם לא הוא הגדול האיך יעבור על הלכתא. ונראה דלמה שכתב הרא"ש שם (דף מ"ו) דבעה"ב אם רוצה לותר על ברכתו שיברך איתו האורח יכול לברך בעצמו. דזה י"ל דרב ציוה לבנו שיברך הוא עצמו ויותר על ברכה של האורח. משום זה שממהרין למברך. אך לכאורה אכתי קשי' למ"ש המ"א בסי' כ"ה ס"ק ב' שהביא ראיה מסוגיא דיבמות (ד' ל"ט). דשהוי מצוה לא משהינן אף שיעשה מצוה מן המובחר ע"ש. א"כ מאי מקשה באן על הא דרב מהא דגדול וכו'. דלמא אף שעניית אמן גדול. מ"מ הזהירו להיות מן הזריזין המקדימין למצוה. ולברך הרי זה קודם לעניית אמן אף שיהי' אח"כ ממה"מ במה שיהי' הוא העונה. אך בתשו' שבו"י סי' ל"ד האריך בזה ומסיק דלעשות ממה"מ עדיף מלהיות זריזין מקדימין למצות והביא שם הא דתה"ד לענין ברכת לבנה ע"ש:

אך יש לעיין אם הא דעניית אמן מיחשב לברכה אחת עם הברכה של המברך. או אפשר דהוא חשוב כמו ברכה בפ"ע שהעונה חוזר ומברך בעצמו. וכמו שילפינן הא דעניית אמן למ"ש רש"י כאן מקרא דעזרא ויברך. שנראה שהיא ברכה בפ"ע. וכן למ"ש רש"י בברכות (ד' כ"א) מקרא דכי שם וגו' הבו גודל וגו' ע"ש. וכמו שילפינן מאלו המקראות דבמקדש אמרינן בשכבמל"ו. דנראה ודאי דזה היא ברכה בפ"ע. אך למה דאיתא בברכות ר"פ שש"א דאין העונה רשאי להגביה קולו יותר מן המברך וילפינן מן קרא דגדלו וגו' ונרוממה שמו יחדיו. ונראה דמשם ילפינן עניית אמן. נראה דהוי ברכה אחת כנראה מתיבת יחדיו. ואפשר דזהו החילוק כאן בין ר"י לר"ג. דלר"י דסובר גדול העונה אמן מהמברך אכתי י"ל דברכה בפ"ע הוא. אלא שזה גדול מזה. אך ר"נ דמסיים ע"ז טעמא תדע דגילוריין מתגרין וגבורין מנצחין. נראה דעניית אמן מיחשב אברכה אחת עם הברכה. אלא שזה גדול מחמת שהוא הסיום המצווה ועיין בס"א סי' קכ"ד בענין כונת אמן ולפי דבריו הוא כאן ברכה בפ"ע. ולמ"ש דאבודרה"ם הטעם דהמברך היי כעין שטר שאינו מקיים והעונה הוי במקיימו. א"כ שניהם יחד הוי ברכה אחת. וזה נראה טעמא דר"נ. ולפי"ז אכתי י"ל דרב סובר כר"י דגדול העונה וכו' מ"מ אמר לברי' חטוף ובריך להיות מן הזריזין מקדימין לברכה. ולא שייך בזה טעמא דהשבו"י כיון דאח"כ יהי' ממה"מ ליכא בזה טעמא דזריזין מקדימין. דזה שייך אם אותה הברכה או המצוה יהי' אח"כ מן המובחר. אבל אם עני"א מיחשב לברכה בפ"ע. ודאי לא שייך להניח ברכה זו משום שאח"כ יברך ברכה בפ"ע עדיפא מזאת. וכעין שאמרו מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה. וא"כ שייך בזה זריזין מקדימין לברכה:

ובזה ניחא ג"כ הא דגדול מכרך בסעודה אף לר"י דהעונה גדול מהמברך. מ"מ כיון דהוא הגדול ראוי להיות מן הזריזין מקדימין. וא"כ ממילא ל"ק ג"כ קושי' הדברי חסידות בפ' ביה"ד הנ"ל על ר"ת שהבאתי אך לפי"ז יוקשה למה סיימו כאן בגמרא ע"ז כתנאי הא דרב ניחא ג"כ לר"י דגדול העונה. אך י"ל דהאי טעמא דזריזין לא שייך אלא כדבר שבא לידו וכעין שאמרו מצוה הבאה לידך וכו'. דבזה לא שייך לדחות הא משום שיעשה אח"כ אחרת גדולה הימנה. אך לא שחזר לזה שתבוא לידו המצוה שלא יצטרך לדחות אותה. הא אדרבה אם לא יתחייב בזו המצוה או הברכה יוכל לעשות אחרת גדולה הימנה. ולכך מוכרח לאוקמי כתנאי. אך למ"ש לעיל דע"כ הא דרב מיירי שהוא הבעה"ב והזהירו שלא יכבד לאורח וייחר ברכת האורה. א"כ לכאורה י"ד כאן דזה הוי כבא לידו כיון שהוא הבוצע. והא אמר ד"ה דבוצע מברך. ועיין בברכות (דף מ"ז) בתוס' ד"ה לא דלא פליג ר"ה על האי דר"י ועיין במהרש"א. ורק משום כדי שיברך האורח את בעה"ב. האורח מברך. וא"כ י"ל דשפיר הזהירו שיהי' מן הזריזין ולהיות שהוא הבוצע הוי גם בהמ"ז כמצוה הבאה לידו שלא ידחה אותה. וא"כ מ"מ קשה למה הוצרכו לאוקמי כתנאי אך ז"א דמ"מ כיון דחכמים תקנו שהאורח יברך שוב לא הוי זה כמצוה הבאה לידו. ולמה לי לחזר בזה משום טעמא דזריזין מקדימין דלא שייך בכה"ג.א"ו דהוא רק משום דממהרין למברך:

עכ"פ לפי"ז ניחא הא דלא הקשה המע"מ [הד"ה] על ד"ת מהא דהלכתא דגדול מברך. דבזה באמת י"ל דזה היה אפי' לר"י ומ"מ צריך לכבד הגדול שבהם שזה מיקרי כבודי שיהי' מן המקדימין למצוה:

והנה בשבועות (דף ל"ו) אמרינן כל האומר אמן במוציא שבועה מפיו וילפינן זה מקרא ע"ש והנה גבי שבועה כתיב לבטא בשפתים ולפי האמור לעיל דלר"נ נראה דאמן דברכה הויא חדא ברכה עם ברכתו של המברך. וכטעמא דאבודרה"ם דאמן הוי כמקיים. מוכח דבשבועה דמועיל אף שאינו מוציא בשפתיו השבועה רק שמקיים מה שהוציא חברו בשפתיו השבועה. וא"כ י"ל דלאו דוקא תיבת אמן אלא אפי' אמר לשון אחר שמקיים דברי חברו מועיל וכן פסק הרמב"ם וטו"ר וש"ע) אבל אם נאמר דבתיבת אמן נכלל שחוזר ומברך בעצמו הברכה. ה"נ גבי שבועה דמועיל תיבת אמן. היינו משום דזה נחשב כאילו הוציא עצם השבועה מפיו. אבל אם אמר בלשון אחר שמורה רק על קיום דברי חברו י"ל דאינו מועיל כיון דמ"מ הוא לא הוציא השבועה מפיו. וכן משמע קצת מהא דשבועות (דף ל"ו) דאיתא שם אמן בו שבועה בו קבלת דברים. והשתא אם קבלת דברים מועיל לחוד לענין שבועה. לענין מה צריך ילפותא דאמן הוי שבועה. כיון דאיכא ילפותא דהוי קבלת דברים. אלא משמע דלענין שבועה אין מועיל קבלת דברים לחוד. רק משום שהוא לשון עצם שבועה:

ומעתה י"ל דמשום זה סמכו זה הגמרא למשנה דנזיר הי' שמואל דלכאורה מה שייכות לכאן זה הענין. וכבר הובא זה הענין בברכות (דף נ"ג) דשם מקומו. אבל כאן מה שייכות לזה הענין. ואם משום דנזכר כאן ג"כ שמות התנאים ר"י ור"נ שמוזכרים במשנה הא לעיל (דף ה') הוזכרו שמות התנאים ר"י ור"נ לענין נזיר עולם. וא"כ יותר טוב הי' להסמיך ענין הנזכר שם למשנה הזאת:

אך למ"ש ניחא היטב. דלכאורה קשה על הא דר"נ דנזיר הי' שמואל מדכתיב ומורה לא יעלה על ראשו. והא זה אמרה חנה בתפלתה. והא הדין דאיש מדיר את בנו בנזיר ואין האשה מדרת בנה בנזיר. ואיך אפשר דמשום זה דאמרה חנה יהא שמואל נזיר. אך אחרי שילדה את שמואל אמר לה אלקנה עשי כטוב בעיניך עיין בקרא שם. הרי נראה דקיים דבריה. אך כל זה אם נימא דמה שמקיים הדבר אף שלא הוציא השבועה אי הגזירות מפיו סגי. וזה תלוי אם נאמר דמה שמועיל אמן להיות נחשב כשבועה היא משום מקיים דברי חברו. אבל אם נאמר דבתיבת אמן הוא כמוציא עצם שבועה מפיו. וכעין זה הוא העונה אמן אחר ברכה דהוי כחוזר עצם הברכה. ועיין בעט"ז סי' קכ"ד שם. א"כ אין ראי' על שאר לשון שנראה שמקיים הדבר כיון דמ"מ הוא לא הוציא השבועה או הנזירות מפיו. וזה אפשר טעמא דר"י דמורה האמור בשמואל הוא מורה של בשר ודם:

משום דא"א שיהי' זה על נזירות. כיון דלא אמרה זאת רק חנה ואין אשה מדרת בנזיר. אבל ר"נ ע"כ סובר דמועיל משום זה שקיים אלקנה דבריה. וזה מועיל בנזירות כמו שמועיל אמן גבי שבועה. דתיבת אמן אינו רק קיום הדבר וע"ז מביא הא דר"נ שאמר תדע דגילוריין וכו' דגם אמן דברכה הוא כן ודו"ק:

תוכן העניינים

עמק שאלה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה