אור ברסלב
עמק ברכה (פומרנציק) שמחת בית השואבה

עמק ברכה (פומרנציק)· רבי אריה פומרנצ'יק

שמחת בית השואבה

שמחת יום טוב

א

סוכה ד' נ': החליל חמשה וששה זהו החליל של בית השואבה שאינו דוחה לא את השבת וכו'. ופרש"י:

בית השואבה כל שמחה זו אינה אלא בשביל ניסוך המים כדמפרש ושאבתם מים בששון. ובגמ':

איתמר ר"י ור"ע חד תני שואבה וחד תני חשובה וכו' מאן דתני שואבה לא משתבש דכתיב ושאבתם מים בששון ומאן דתני חשובה לא משתבש דמצוה חשובה היא ובאה מששת ימי בראשית. ופרש"י:

מששת ימי בראשית דאמרן לעיל שיתין נבראו מששת ימי בראשית לקבל הנסכים.

הנה מבואר, דעיקר שמחת בית השואבה לא היתה אלא מפני ניסוך המים. וכן משמע נמי מפשטות לשון המשנה דלהלן:

כל מי שלא ראה שמחת בית השואבה וכו'.

אך הרמב"ם בפ"ח מה' לולב הי"ב כתב וז"ל:

אע"פ שכל המועדות מצוה לשמוח בהם בחג הסוכות היתה במקדש יום שמחה יתירה שנא' ושמחתם לפני ד' אלקיכם שבעת ימים וכיצד היו עושין וכו'. עכ"ל. הרי מבואר דעת הרמב"ם דשמחת בית השואבה הוי מדאורייתא מקרא דושמחתם לפני ד' אלקיכם, דהוי מצות עשה מיוחדת לשמוח לפני ד' במקדש. ולכאורה צ"ע על הרמב"ם מכל הסוגיא הנ"ל, דמשמע דהוי משום ניסוך המים. וגם עיקר דבריו של הרמב"ם צ"ע, איפה הוא המקור לדבריו, הא לא נמצא בשום מקום בחז"ל זאת הדרשה לענין שמחה יתירה במקדש.

ונראה ביאור דבריו, דאין כוונתו כלל לומר דשמחת בית השואבה הוי חיוב מדאורייתא, דבאמת לא מצינו דרשה זאת על עשיית שמחה יתירה במקדש, אלא כוונתו למה דדרשינן בתו"כ פ' אמור, דלולב ניטל במקדש כל שבעה מקרא דושמחתם לפני ד' אלקיכם שבעת ימים, והיינו בד' מינים, וסבר דחלוק בזה לולב במקדש כל ז' מלולב בגבולים ביום ראשון, דלולב בגבולים ביום ראשון הוי מצות נטילה גרידא, אבל לולב במקדש כל ז' עיקרו הוי מצות שמחה, לשמוח לפני ד' במקדש עם הד' מינים, כדכתיב:

ושמחתם לפני ד', וע"כ, נהי דהמצוה היא לשמוח עם הד' מינים דוקא אבל שמחה גרידא בלי ד' מינים אין בזה מצוה, אבל מ"מ סוף סוף כיון דאיכא במקדש חיוב שמחה יתירה לשמוח עם הד' מינים, על יסוד מצוה זו הוא שתקנו חז"ל וסדרו את שמחת בית השואבה. וזהו שכתב הרמב"ם:

בחג הסוכות "היתה" במקדש יום שמחה יתירה שנא' ושמחתם לפני ד' שבעת ימים, הרי שלא כתב הרמב"ם דאיכא חיוב בזה או מצוה, אלא "היתה" במקדש, והיינו שהיו מסדרין שמחה יתירה במקדש מפני מצות השמחה בד' מינים שבמקדש. זהו עיקר הטעם של שמחת בית השואבה לדעת הרמב"ם, ולא מפני ניסוך המים כדעת רש"י. אך מפני שהיו ממשיכין בזאת השמחה עד הבוקר והיו מסמיכין אותה עם מילוי וניסוך המים, כדתנן בהמשנה דלהלן, ע"כ היו קוראין אותה בשם בית השואבה, או חשובה, על שם מילוי וניסוך המים. וזהו דקאמר הגמ' דמאן דתני בית השואבה לא משתבש ומאן דתני בית חשובה נמי לא משתבש.

אך עדיין קשה, דלמה לא הביא הרמב"ם כלל את סדר התקיעות, דתנן בהמשנה דלהלן:

קרא הגבר תקעו והריעו ותקעו וכו' הגיעו לקרקע העזרה תקעו והריעו ותקעו והיו תוקעין והולכין עד שמגיעין לשער היוצא ממזרח וכו', והרמב"ם לא הביא את זה כלל לא גבי שמחת בית השואבה בהל' לולב ולא בפ"י מתמידין ומוספין גבי ניסוך המים.

ונראה, דהנה להלן ד' נ"ג תנן, גבי מ"ח תקיעות שהיו תוקעין במקדש בע"ש שבתוך החג, ג' לפתיחת שערים ג' לשער העליון וג' לשער התחתון וג' למילוי המים וג' ע"ג המזבח וכו', ופרש"י:

ג' לשער העליון וג' לשער התחתון היינו אותן התקיעות דתנן לעיל גבי שמחת בית השואבה קרא הגבר תקעו והריעו וכו' והיינו כשהגיעו לשער העליון הגיעו לקרקע העזרה תקעו והריעו וכו' והיינו שער התחתון. אך הרמב"ם בפ"ז מכלי המקדש ה"ו כתב, דג' לשער העליון וג' לשער התחתון היינו בפתיחת שער העליון ובפתיחת שער התחתון, ולא רק בחג הסוכות, אלא בכל רגל מג' רגלים היו עושים כן, דחוץ מג' התקיעות שבפתיחת שערי העזרה היו תוקעין עוד שש לפתיחת שער העליון והתחתון. והנה, מה שפי' הרמב"ם דשער העליון והתחתון היינו בפתיחתם, ולא כפרש"י, נראה מקור דבריו מהא דקאמר שם הגמ':

ואלו למעלה עשירית לא קתני מתני' מני ראב"י היא דתניא ג' למעלה עשירית ראב"י אומר ג' ע"ג המזבח וכו' מ"ט דראב"י כיון דתקע לפתיחת שערים למעלה עשירית ל"ל דתקע האי לאו שער הוא, והנה לישנא דגמ':

כיון דתקע "לפתיחת שערים" משמע להדיא כהרמב"ם, דהיינו בפתיחתם ממש. אך מה שכתב הרמב"ם דאין זה מחמת שמחת בית השואבה משום ניסוך המים ומטעם ושאבתם מים בששון, אלא בכל רגל הדין כן, נראה שלמד כן מהא דהגמ' הנ"ל מסיים שם:

ורבנן סברי כיון דתקע למילוי המים ע"ג המזבח ל"ל הלכך למעלה עשירית עדיף, והנה רש"י מפרש ג' ע"ג המזבח היינו התקיעות שבשעת זקיפת הערבה, אך הרמב"ם בהל' כלי המקדש שם מפרש דהיינו בשעת ניסוך המים היו תוקעין ג' ע"ג המזבח, וצ"ל דאין זה בשעת ניסוך ממש דהרי היו מנסכין המים והיין כאחת וכבר היו תוקעין ט' בשעת הנסכים, אלא צ"ל דהיינו סמוך לניסוך המים, והוא כעין הפירוש המובא ברש"י שם בשם ,ואני שמעתי", ואין צריך להגיה הספרים כמו שהביא רש"י בשם הפירוש ההוא, אלא הרמב"ם גריס כגירסא דידן:

"כיון דתקע למילוי המים ע"ג המזבח ל"ל", והפירוש הוא, כיון דתקע למילוי המים משום ושאבתם מים בששון למה צריך להרבות עוד בתקיעות מטעם זה, הרי כבר די בהתקיעות של מילוי המים לחוד לקיים בזה ושאבתם בששון, והלכך למעלה עשירית עדיף.

ב

סוכה ד' נ"א: מבלאי מכנסי כהנים ומהמיניהן מהן היו מפקיעין ובהן היו מדליקין. התוס' בשבת ד' כ"א הקשו וז"ל:

תימה היכי שרי להדליק והא לאו צורך קרבן הוא ובגדי כהונה שבלו מועלין בהן ודוחק לומר לב ב"ד מתנה עליהן דמה צורך יש להן להתנות בשביל זה:

ונראה לר"י דהואיל ולכבוד הקרבן היו עושין דכתיב ושאבתם מים בששון צורך קרבן חשיב לי'. עכ"ל.

וה"משנה למלך" בפ"ה מכלי המקדש ה"ו תמה ע"ז, דהא החליל של בית השואבה אינו דוחה שבת ויו"ט, ואף שאין איסורו אלא משום שבות אפ"ה לא התירו אותו, הרי דלא חשיב

הרי מבואר להדיא לפ"ז, דלא היו תוקעין שום תקיעות משום ושאבתם בששון, אלא אותן התקיעות שבשעת מילוי המים לחוד, ורק בג' דע"ג המזבח הוא דפליגי ראב"י ורבנן, אבל בשאר תקיעות לא פליגי. ונמצא לפ"ז, דע"כ אותן התקיעות שבשער העליון והתחתון ולמעלה עשירית, לפי דעת רבנן, אין זה מטעם ניסוך המים משום ושאבתם בששון, אלא משום רגל, ובכל רגל היו עושין כן. זהו מקור דברי הרמב"ם. ולפ"ז ע"כ צ"ל, דגם אותן התקיעות דתנן בהמשנה גבי שמחת בית השואבה:

קרא הגבר תקעו והריעו וכו' הגיעו לעזרה תקעו והריעו ותקעו והיו תוקעין והולכין וכו', דאין אלו משום ניסוך ומילוי המים ומטעם ושאבתם בששון, וע"כ דאינם אלא משום שמחת בית השואבה גרידא ומטעם שמחה יתירה במקדש, כדעת הרמב"ם. וסבר הרמב"ם דאין זה תקנה דרבנן לתקוע התקיעות הנ"ל בשמחת בית השואבה, ואין זה אלא סדר בהשמחה מה שהיו עושין, ואין בזה תקנה. וע"כ הרמב"ם כתב סתם:

ואיך היתה שמחה זו החליל מכה ומנגנין בכנור ובנבלים ובמצלתים וכל א' וא' בכלי שיר שיודע לנגן ורוקדין ומספקין ומטפחין ומפזזין ומכרכרין כל אחד כמו שיודע, עכ"ל, הרי דדעת הרמב"ם דבסדר השמחה אין תקנה קבועה בזה, אלא כל אחד כמו שיודע. והא דקרו לה בית השואבה ומפרש בגמ' משום ושאבתם מים בששון, צ"ל לדעת הרמב"ם, דכוונת הגמ' לפרש, דשואבה הוא לשון שמחה, מדמצינו לשון שאיבה גבי ששון, אבל אין זה כלל מטעם ניסוך המים. וכן למאן דתני בית חשובה, מטעם דמצוה חשובה היא ובאה מששת ימי בראשית, ג"כ הכוונה, דענין השמחה לשמוח בהשם היא מצוה חשובה ומיסודי הבריאה, כדכתיב:

כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו, וזהו דקאמר מצוה חשובה ובאה מששת ימי בראשית. קרבן, ואם איסור דרבנן לא התירו ולא חשיב צורך קרבן, איך התירו איסור תורה, דהיינו איסור מעילה, להדליק בהן.

ומה שתירץ דכוונת התוס' בתירוצם דחשיב צורך קרבן, היינו בצירוף מה שכתבו בתחילה דלב ב"ד מתנה עליהן, - לענ"ד לשון התוס' אינו משמע כן. ועוד, מה הקשו עוד אח"ז מהא דאשה בוררת חיטין לאור בית השואבה, הא כיון דלב ב"ד מתנה עליהן, משום דהוא צורך קרבן, א"כ שפיר מותר ליהנות מהן.

אך עיקר התמיה מה שתמה המ"ל לענ"ד אינו מובן כלל. דהרי כבר כתבו התוס' בריש פ' החליל, דהא דלא דחי שבת ויו"ט אף דהוא שבות הצריכה ולכ"ע לא גזרו על שבות הצריכה במקדש, היינו מטעם דבבית השואבה היו שם רוב כלי שיר, חלילים, כנורות, מצלתים ונבלים, שצריכין לתקן תדיר, לפיכך גזור בהו טפי אפי' במקדש שמא יתקן כלי שיר, וא"כ אין מזה שום תימה, דאף דהוא צורך הקרבן ודחי איסור מעילה אפ"ה אינו דוחה שבת ויו"ט, מטעם גזירה שמא יתקן כלי שיר.

תוכן העניינים

עמק ברכה (פומרנציק)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה