עמק ברכה (פומרנציק)· רבי אריה פומרנצ'יק
קריאת המגילה
א
מגילה ד' ב': מגילה נקראת בי"א מנלן מכדי כולהו אנשי כנה"ג תקנינהו דאי ס"ד אנשי כנה"ג י"ד וט"ו תקון אתו רבנן ועקרי תקנתא דתקינו אנשי כנה"ג והתנן אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו וכו'.
הנה, לכאורה לפ"מ דאיתא בירושלמי:
תני בשם ר' נתן כל החדש כשר לקריאת המגילה מ"ט והחודש אשר נהפך להם מיגון לשמחה וגו', א"כ לפ"ז שפיר אפשר לומר דאנשי כנה"ג רק י"ד וט"ו תקון ואתו רבנן ותקון י"א י"ב י"ג, ואין זה עוקר תקנתא דתקינו אנשי כנה"ג, כיון דמעיקר הדין כל החודש כשר לקריאת המגילה בדיעבד בשעת הדחק, והזמן י"ד וט"ו אינו אלא לכתחילה, א"כ שפיר יכולין רבנן לתקן זמנים אחרים לבני הכפרים, ואין זה מבטל דברי ב"ד חבירו, כיון דכל החודש כשר. וע"כ מוכח מזה, דסתמא דגמ' דהבבלי אינו סובר כהירושלמי. ולפ"ז יש לתמוה על הגמי"י והמרדכי בשם ראבי"ה והג"א בשם או"ז שפסקו להלכה כהירושלמי הזה נגד סתמא דגמ' דהבבלי. וצ"ע.
ב
מגילה ד' ג': תניא כהנים בעבודתן מבטלין עבודתן ובאין לשמוע מקרא מגילה מכאן סמכו של בית רבי שמבטלין תלמוד תורה ובאין לשמוע מקרא מגילה ק"ו מעבודה ומה עבודה שהיא חמורה מבטלין ת"ת לא כ"ש ועבודה חמורה מת"ת והכתיב ויהי בהיות יהושע ביריחו וכו'.
לכאורה קשה, מה חידוש הוא שמבטלין ת"ת למקרא מגילה ולמה צריך ללמוד מק"ו מעבודה, הא בת"ת ליכא הדין דעוסק במצוה פטור מן המצוה, וצריכין לבטל מת"ת לכל מצוה עוברת, אפי' למצוה דרבנן, כדאיתא במ"ק ד' ט' ובשבת ד' י"א שגם לק"ש ולתפלה מבטלין מת"ת [ותורתו אומנתו כגון רשב"י וחביריו דפטור מתפלה, משום דתפלה רחמי היא, כן כתבו המפרשים, אבל לשאר מצוה דרבנן גם הם מבטלין]. והטעם הוא, משום דאם לא יבטל מת"ת יפטר לעולם מכל מצות התורה ויהי' לומד ע"מ שלא לעשות ונוח לו שלא נברא. כן איתא בירושלמי שבת פ"א ה"ב.
שוב מצאתי בריטב"א שעמד בזה, ותירץ, דהרבותא היא דמבטלין ת"ת למקרא מגילה אפי' לקרואתה בצבור משום פרסומא ניסא. אך זה ניחא אם נימא דמגילה בזמנה קורין אותה אפי' ביחיד, אבל לרב אסי דסבר לקמן דמגילה בזמנה אין קורין אותה אלא בעשרה, ולפי דעת התוס' והרי"ף לעיכובא הוא, א"כ אכתי פשיטא הוא דמבטלין ת"ת למקרא מגילה לקרותה בעשרה, כיון דבלא עשרה א"א לקיים קריאת המגילה, וא"כ תקשה מברייתא זו על רב אסי. וצ"ל דהרבותא היא דמבטלין ת"ת כדי לקרותה ברוב עם משום פרסומא ניסא, דהא בבית רבי ודאי הי' שם צבור גדול ואפ"ה היו מבטלין והולכין לביהכ"נ לקרותה ברוב עם. וכן כתב הר"ן. אך אכתי ק"ל, הא דפריך הגמ' על הא דקאמר בברייתא:
ק"ו ומה עבודה שהיא חמורה מבטלין ת"ת לא כ"ש, מהא דיהושע, שהעונש של ביטול ת"ת יותר חמור מהעונש של ביטול עבודה, ולפי הנ"ל נימא, נהי דלענין עונש ת"ת יותר חמור מעבודה, מ"מ לענין לבטל מהם לעשיית מצוה אחרת הוא להיפך, דת"ת יותר קל מכל המצות, שהרי מבטלין ת"ת לכל מצוה עוברת ולא אמרינן עוסק במצוה הוא ופטור מן המצוה, משא"כ בכל המצות אין מבטלין מהם לעשיית מצוה אחרת, ונמצא שלענין זה עבודה יותר חמורה מת"ת, ושפיר קאמר ק"ו אם עבודה חמורה מבטלין למקרא מגילה אפי' לקרותה ברוב עם ת"ת לא כ"ש. וצ"ע.
ג
מגילה ד' ד': אריב"ל נשים חייבות במקרא מגילה שאף הן היו באותו הנס.
דעת הבה"ג, הובא בתוס' ערכין ד' ג', דנשים אין חייבות בקריאת המגילה, אלא בשמיעה. ולפ"ז, הקורא את המגילה אין צריך לכווין להוציא הנשים בקריאתו, כיון שאין צריך קריאה אלא שמיעה לחודא, והרי הן בעצמן שומעות ומקיימות המצוה של שמיעה [והא דבשופר צריך התוקע לכווין להוציא השומעים, משום דהתם המצוה היא התקיעה, אף שמברכין לשמוע וכו'. כן משמע מהר"ן פ"ק דפסחים].
אמנם נראה, דזה דוקא בקריאת המגילה של לילה. אבל בקריאת המגילה של יום גם נשים חייבות בקריאה ולא סגי בשמיעה, משום דין הלל שבמגילה, כדקאמר הגמ' לקמן ד' י"ד הא דאין אומרים הלל בפורים משום דקריאתה זוהי הלילה, וכן פסקו הבה"ג והרמב"ם, ודעת המאירי דאם אין לו מגילה לקרות בה צריך לומר הלל, וא"כ נמצא שקריאת המגילה של יום היא נמי במקום הלל, וע"כ גם נשים חייבות בקריאה משום דין הלל על הנס, שגם נשים חייבות בו, כמש"כ התוס' בסוכה ד' ל"ה שחייבות בהלל דלילי פסחים מטעם שאף הן היו באותו הנס. ולפ"ז, בקריאת המגילה של יום צריך הקורא לכווין להוציא גם הנשים, משום דין הלל.
וכן נראה, דאליבא דר' אסי, דאמר לקמן דמגילה בזמנה אין קורין אותה אלא בעשרה, לפי דעת הבה"ג ורבינו גרשום, הובא במרדכי, דלעיכובא הוא ופסקו הלכה כמותו, ואם אין עשרה פטור מקריאתה, - דזה דוקא בלילה, אבל ביום אפי' ביחידות חייב בקריאתה משום דין הלל.
ד
מגילה ד' ה': רב אסי קרי מגילה בהוצל בארביסר ובחמיסר מספקא לי' אי מוקפת חומה מימות יהושע בן נון היא אי לא. וכתב הר"ן:
ולענין עיירות המסופקות אם הם מוקפות חומה מימות יהושע בן נון הורו הגאונים שהולכין בהן אחר הרוב ועוד שאפי' תאמר שהוא ספק שקול הו"ל ספק של דבריהם ולקולא ונמצא פוטרו בשניהם ובטל ממנו בודאי מקרא מגילה לפיכך קורא בראשון ופטור בשני. עכ"ל.
וה"משנה למלך" בפ"א מה' מגילה הקשה על דבריו, ממה שכתב הר"ן בעצמו בפ' ערבי פסחים, גבי הסיבה, דלא תקנו אלא בתרי כסי, אמרי לה תרי כסי קמאי ואמרי לה תרי כסי בתראי, דמסיק הגמ':
השתא דאתמר הכי ואתמר הכי כולהו צריכי הסיבה, וכתב ע"ז הר"ן, דאע"ג דבעלמא קיי"ל איפכא, דכל ספיקא דרבנן לקולא, מ"מ הכא בעו למעבד הסיבה בכולהו, דאי ניזיל לקולא אמאי ניקל בהני טפי מהני ואי ניקל בתרווייהו הא מיעקרא מצות הסיבה לגמרי, עכ"ל, ומ"ש הסיבה ממגילה, גם בהסיבה הול"ל שיעשה הסיבה בתרי כסי קמאי ואח"כ יפטר מטעם ספיקא דרבנן לקולא. יעו"ש מה שתירץ.
ולענ"ד נראה, דשאני הסיבה ממגילה. דמצות הסיבה אינה מצוה בפ"ע, אלא הוא דין בהכוס שצריך הסיבה, וע"כ כל כוס וכוס הסיבה שלו הוא דבר בפ"ע, וכיון שבתחילה חל הדין בכולם לעשות בהו הסיבה, דהרי להקל א"א, דאי ניזיל לקולא אמאי ניקל בהני טפי מהני, ולהקל בכולם - הא מיעקרא מצות הסיבה לגמרי, וע"כ אינו נפטר עד שיעשה הסיבה בכל כוס וכוס, לפיכך גם לאחר שכבר עשה הסיבה בתרי כסי קמאי אינו נפטר עד שיעשה הסיבה גם בכסי בתראי, משא"כ במגילה, בין אם יקראנה בט"ו או בי"ד גוף המצוה היא אחת, והזמן אינו חלק מהמצוה אלא הכשר בקיומה, וע"כ לאחר שקרא בי"ד כבר נעשה ספק בעיקר המצוה של קריאת המגילה אולי כבר יצא ידי המצוה, ונמצא שע"ז שאנו מסתפקים בט"ו אם חייבים בקריאת המגילה הרי יש ספק אולי כבר קיימו אותה, אבל בהסיבה על תרי כסי בתראי, שאנו מסתפקים עליהם אם צריכים הסיבה, הרי לא נעשה עוד בהם שום מעשה קיום אפי' של ספק.
אמנם לפ"מ דאיתא בירושלמי פ"ב ה"ג, והר"ן בעצמו הביאו בפ"ב, דבן עיר שעקר דירתו ליל ט"ו ובא לכרך נתחייב כאן וכאן, הרי דדעת הירושלמי דהזמן של קריאת המגילה הוא חלק מהמצוה, וע"כ אף שקיים הבן-עיר כבר קריאת המגילה בי"ד מ"מ אם בא לכרך ונעשה בן כרך אינו נפטר במה שכבר קיים בי"ד, משום דהזמן של ט"ו הוא מצוה בפ"ע, ולפ"ז שוב נסתר מה שכתבנו בספק מוקפין, דהרי לפי הירושלמי הזמן י"ד וט"ו כל אחד הוי דבר בפ"ע וע"י מה שקרא כבר בי"ד לא נעשה עדיין שום מעשה קיום של ספק במצות קריאת המגילה של ט"ו שאנו מסתפקים עליו. אך דעת הבבלי משמע שאינו כן, שהרי הרי"ף והרמב"ם לא הביאו הירושלמי להלכה וגם לא נפסק כן בשו"ע.
ה
ה"ברכי יוסף" פסק, הביאו המ"ב להלכה בסי' תרפ"ח בבה"ל שם:
כרך של עכו"ם שאין בו ישראל כלל הנכנס לכרך זה בפורים קורא בט"ו.
ולענ"ד איני יודע למה פסק כן. דהרי מבואר להדיא בירושלמי פ"א ה"א, דחרב הכרך ונעשה של עכו"ם אין קורין בו בט"ו, דאין לו דין כרך. והטעם הוא או משום דבעינן עשרה בטלנין גם בכרך או משום דכרך של עכו"ם אין לו דין קדושת חומה, כדאיתא בתוס' כתובות ד' מ"ה. כן כתב בביאור הגר"א בסי' תרפ"ח בביאור הירושלמי.
ו
מגילה ד' י"ז: הקורא את המגילה למפרע לא יצא. המ"ב בסי' תר"צ כתב שם בבה"ל, דאם תיכף לאחר הברכה התחיל לקרוא המגילה למפרע צריך נמי לחזור ולברך ברכה אחרת, משום דנתבטלה ברכתו, כדין שאר הפסק בין הברכה לתחילת המצוה.
ולענ"ד נראה דאין לחזור ולברך, משום דזה תליא בפלוגתת הפוסקים גבי איסור שיחה בין תפילין של יד לתפילין של ראש, דפליגי אם מותר לענות אמן על ברכת תפילין שמברך חברו, דדעת ה"דבר שמואל", הובא בבה"ט סי' כ"ה, דאסור משום דהוי הפסק, ודעת ה"פנים מאירות", הובא בשע"ת שם, דמותר ולא הוי הפסק, משום דאמן הוא קבלת דברים שמאמין שצונו השם להניח תפילין, והוי דיבור מענין תפילין, ולפ"ז גם בקריאת המגילה למפרע נהי דלא יצא מ"מ הא הוי שיחה מענין קריאת המגילה ולא הוי הפסק, לפ"ד הפ"מ, וספק ברכות להקל.
ז
בשו"ע סי' תרצ"ב:
אע"פ שיצא כבר מברך להוציא אחר יד"ח. וכ"ש דיכול להוציאם בקריאה אע"פ שיצא כבר. וכתב המג"א, דאף שמוציאם בקריאה יותר טוב שהשומעין יברכו לעצמן אם יודעין לברך, דלכתחילה אין להוציא הבקי, כמו שכתבו הפוסקים כן גבי ברכת שופר בסי' תקפ"ה.
ולענ"ד נראה, דאדרבה יותר טוב שהקורא בעצמו יברך בשבילם. דאף שהרמ"א פסק שם דבקריאת המגילה א' מברך והב' קורא, וכן דעת הגהות אשרי בשם או"ז, מ"מ רוב הראשונים פליגי ע"ז, והם הריטב"א והמרדכי בשם רבינו שמחה והבעל העיטור, ולעיל בהל' קריאת התורה נתבאר בדברינו שם דגם הרא"ש והרשב"א והריב"ש והאבודרהם בשם רבינו סעדיה סברי כן, דאי אפשר לברך על קריאת האחר, משום דהברכה היא על הקריאה ושומע כעונה לא נחשב כקורא בפיו ממש שיוכל לברך, משא"כ לענין תקיעת שופר, דהברכה היא על השמיעה, שפיר יכול השומע לברך. וע"כ הנכון לנהוג כדעת השו"ע שהקורא יברך אף שכבר יצא.
ח
מגילה ד' י"ד: ת"ר מ"ח נביאים וז' נביאות נתנבאו לישראל ולא פחתו ולא הותירו על מה שכתוב בתורה חוץ ממקרא מגילה מאי דרוש [פי' הרמב"ן בפ' ואתחנן, דרבנן אסורין לחדש מצוה, משום בל תוסיף, אם לא משום גדר למצות התורה, וגם משום אין נביא רשאי לחדש, כדאיתא בירושלמי] אר"ח בר"א א"ר יהושע ב"ק ומה מעבדות לחירות אמרי' שירה ממיתה לחיים לא כ"ש.
הנה, אף דק"ו הוי דאורייתא, מ"מ לא הוי בשביל זה קריאת המגילה מדאורייתא. משום דגם מעבדות לחירות שאמרו שירה על הים ג"כ לא היו חייבין מדאורייתא, אלא שאמרו מעצמם. אלא עיקר הק"ו אינו אלא לומר שיש בזה סמך מן התורה ושוב אינו בכלל בל תוסיף וגם לא שייך בזה אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה. והטו"א נדחק בזה.