אור ברסלב
עמק ברכה (פומרנציק) קידוש והבדלה

עמק ברכה (פומרנציק)· רבי אריה פומרנצ'יק

קידוש והבדלה

תוספת שבת ויום טוב

א

פסחים ד' ק"ה: רב חנניא בר שלמיא ותלמידי דרב הוו יתבי בסעודתא וקאי עלייהו רב המנונא סבא א"ל זיל חזי אי קדיש יומא נפסיק ונקבעי' לשבתא א"ל לא צריכיתו שבתא קבעה נפשה דאמר רב כשם שהשבת קובעת למעשר כך שבת קובעת לקידוש. ופי' רשב"ם:

קובעת למעשר פי' אכילת עראי דשבת חשבי אותה קבע למעשר משום דהוי עונג ואין אוכלין בשבת אפי' עראי מתבואה שלא נגמרה מלאכתה למעשר. עכ"ל. ובהגהות הר"ב מרנשבורג תמה עליו, דלמה פי' נגד מסקנת הגמ' בביצה ד' ל"ה דשבת אינה קובעת אלא בדבר שנגמרה מלאכתו למעשר.

והדבר פשוט דפי' הרשב"ם הוא מוכרח. דהא עיקר השאלה היתה כאן אי יתכן בשבת סעודת חול. ולשוויא סעודת שבת צריך לקבעי' לשם שבת בעקירת שולחן. וזהו דקאמר רב:

"כשם שהשבת קובעת למעשר", פי' דבקביעות שבת למעשר איכא תרי ענינים, דבדבר שנגמרה מלאכתו הוקבעו הפירות בטבל ואסורין באכילת עראי לעולם ובדבר שלא נגמרה מלאכתו אינו אסור באכילת עראי אלא באותה שבת לבד אבל לאחר שבת מותרין, וכן כתבו התוס' להדיא בביצה שם, וכן משמע כאן מלשון הרשב"ם, שכתב:

"ואין אוכלין בשבת וכו'", משמע דוקא באותה שבת, וכן מבואר ג"כ בלשון הרי"ף כאן, וטעמא משום דפירות שלא נגמרה מלאכתן באמת אינן נקבעין בטבל ומותרין באכילת עראי, אלא דבשבת לא יתכן אכילת עראי, דאפי' אכילת עראי חשיבא קבע בשבת, וא"כ עיקר הראי' היא דוקא מפירות שלא נגמרה מלאכתן, דאינן נקבעין בטבל ומותרין באכילת עראי, ואפ"ה בשבת אסורין, משום דלא יתכן בשבת אכילת עראי, דשבת מעצמה קבעה לאכילתו בקבע, כמו"כ קבעה לקידוש, דמעצמה קבעה לסעודתו לסעודת שבת, ולא יתכן בשבת סעודת חול. אבל מפירות שנגמרה מלאכתן אין שום ראי' לקביעות קידוש, דשאני התם דהפירות נעשו טבל גמור ואסורין לעולם באכילת עראי.

הרי"ף גריס כאן:

זיל חזי אי נגה יומא וכו'. והשאלה היא לענין בין השמשות, אי שבת קובעת לקידוש. והביא ע"ז ראי' מקביעות מעשר, דשבת קובע למעשר אפי' בין השמשות. דהא ספק חשכה אין מעשרין את הודאי, וטעמא משום דהוי מתקן דאסור אפי' באכילת עראי. כן פירשו הרמב"ן במלחמות והר"ן כוונת דברי הרי"ף. הנה מבואר בדבריהם, דהא דאין מעשרין בשבת הוא משום דאסור אפי' באכילת עראי, ולפיכך הוי מתקן. וקשה, דא"כ למאן דאית לי' דשבת אינה קובעת בדבר שלא נגמרה מלאכתו ומותר באכילת עראי אפי' בשבת, כמבואר בביצה שם, א"כ יהי' מותר לעשר בשבת פירות שלא נגמרו מלאכתן. וזה לא משתמיט בשום דוכתא דלימא הכי. והבעל המאור כאן באמת פליג על דבריהם.

ב

פסחים ד' ק"ה: בעא מיני' רבינא מרנב"י מי שלא קידש בע"ש מהו שיקדש והולך כל היום כולו א"ל מדאמרי בני ר"ח מי שלא הבדיל במוצ"ש מבדיל והולך כל השבת כולה ה"נ מקדש והולך כל היום כולו.

הנה לכאורה משמע, דהא דמקדש והולך כל היום כולו, אינו בתורת תשלומין, דהא קידוש הוי דאורייתא ומה שייך כאן תשלומין בדאורייתא. ועוד, דאפי' אם נימא דקידוש דאורייתא הוא יוצא בתפלה ועל הכוס אינו אלא מדרבנן ובדרבנן שפיר יש לומר דהוי בתורת תשלומין, מ"מ יקשה אהא דמקשה הגמ' בסמוך, בהא דתניא דאם אין לו אלא כוס אחד אומר עליו קידוש היום מפני שקידוש היום קודם לכבוד היום ואם איתא לשבקי' עד למחר ולעביד בי' תרתי וכו', ואם נימא דהוא בתורת תשלומין א"כ לא קשה כלום, דהא לכתחילה אין לעבור הזמן של קידוש ולקיים אותו אחר זמנו בתור תשלומין. וע"כ מוכח דהזמן קידוש דאורייתא הוי כל היום, וזהו דפשיט מהבדלה. וא"כ מוכח דגם בהבדלה הא דמבדיל כל השבת כולה הוא מדינא, שזהו זמנו, ולא בתורת תשלומין. וקשה מכאן על שיטת הרא"ש בפ"ג מברכות, גבי אונן במוצ"ש, שכתב שם להדיא דהוי בתורת תשלומין. וכן הר"ן כתב כאן בשם בה"ג דהוי בתורת תשלומין. וצע"ג.

המג"א בסוף סי' תרי"ח כתב, דחולה שאכל ביוה"כ, אף שצריך להזכיר של יוה"כ בברהמ"ז מ"מ אין לו לעשות קידוש, דיש לחוש לברכה לבטלה. ובחי' הגרעק"א שם הקשה, דודאי מיירי ביום, וא"כ מה שייך בקידוש של יום ברכה לבטלה, הא אין שם רק ברכת בורא פרה"ג, ובברכת הנהנין הרי ודאי חייב. ולענ"ד נראה, דלפי הנ"ל דנתבאר דהא דאם לא קידש בלילה דמקדש והולך כל היום כולו אין זה בתור תשלומין אלא דכל היום זמנו הוא, וא"כ בחולה ביוה"כ אף שבלילה הי' פטור מקידוש, מ"מ כיון דעתה ביום מותר לו לאכול משום סכנה, א"כ אם נימא דחייב בקידוש חל עליו השתא ביום החיוב לעשות הקידוש של לילה, אלא דכיון דאין דין זה ברור ע"כ שפיר כתב המג"א דיש לחוש לברכה לבטלה ושלא לעשות הקידוש של לילה.

ג

בתשו' רבינו אברהם בן הרמב"ם סי' פ"ד ראיתי שכתב תשובה לאנשי תימן שאין להם לחם מה' מיני דגן רק לחם דוחן וגם אין להם יין כלל רק שאר מיני משקין שאסור לקדש עליהם בשבת ויו"ט וכדי שלא ישתכח מצות הקידוש לגמרי מאנשי תימן כתב שיאמרו נוסח הקידוש בלי הזכרת השם ומקודם יברכו ברכת שהכל על המשקה ואח"כ יאמרו נוסח הקידוש.

ולענ"ד תמוה, איך מותר לומר אחרי הברכה על המשקין נוסח הקידוש בלי הזכרת השם, הא הוי הפסק גמור בין הברכה להשתי', כיון שאינו יוצא באמירה זו ידי מצות קידוש. ואין לומר כיון שצריך לקדש ולהזכיר השבת לפני האכילה נמצא דהקידוש הוי מעניני צורכי סעודה, וע"כ אף שאינו יוצא בזה ידי קידוש מ"מ הוי כשח בעניני צורכי סעודה, דלא הוי הפסק, - דזהו רק אם שח בצורכי סעודה ממש, אבל אם אינו צורך הסעודה אלא מענין סעודה גרידא, הוי הפסק. וא"כ כאן, שאינו יוצא בזה ידי קידוש, תו הוי אמירת הקידוש אינו צורך הסעודה, והוי הפסק. וכן כתב הפמ"ג, דאם ענה אמן אחר ברכת המוציא של עצמו, דהוי הפסק וצריך לחזור ולברך, ואף דאמירת אמן הוי שח בענין הברכה והסעודה, מ"מ כיון דהוי שלא לצורך הוי הפסק, וצ"ע.

ד

פסחים ד' ק"ד: אומר הבדלות במוצאי שבתות ובמוצאי יו"ט וכו' אבל לא במוצאי יו"ט לשבת. ופרשב"ם, דאפרכוס יוצא והמלך נכנס אין דרך ללוות האפרכוס שהכל נמשכין אחר המלך.

וק"ל, לפי דעת הרמב"ם בפכ"ט מה' שבת דהבדלה הוי נמי בכלל המצות עשה של זכור את יום השבת לקדשו, דמצוה לזכרהו בכניסתו וביציאתו, וכן פי' המפרש בנזיר ד' ד', וקידוש והבדלה של יו"ט משמע נמי דדעת הרמב"ם דהוי דאורייתא, שהרי כתב שם בהל' י"ח וז"ל:

כשם שמקדשין בלילי שבת ומבדילין כך מקדשין בלילי יו"ט ומבדילין שכולם שבתות השם הן, עכ"ל, וכן כתב החרדים בדעת הרמב"ם, ודלא כהמ"מ שם, וכן ראיתי בתשב"ץ בשם מהר"ם מרוטנבורג דקידוש יו"ט הוי דאורייתא, וכן כתב השטמ"ק בפ"ק דביצה, וא"כ קשה, במוצאי יו"ט לשבת למה בטלה כאן המצות עשה של זכור זכרהו ביציאתו ולמה אין מבדילין בו כבשאר מוצאי יו"ט.

ואפשר דקבלה היתה בידם דמצות זכירה ביציאתו אינו אלא בלשון הבדלה, או דילפינן זה מקרא דלהבדיל בין הקודש ובין החול, דמקרא זה נדרש למצות הבדלה, כדאיתא בשבועות ד' י"ח, וע"כ במוצאי יו"ט לשבת כיון דיוצאין מקדושה קלה לקדושה חמורה, לא שייך בו לשון הבדלה ואין כאן מצות הבדלה.

ה

בטור סי' רצ"ט:

כתב בה"ג אע"ג דקיי"ל טעם מבדיל ה"מ היכא דאבדיל לאורתא אבל אי מבדיל למחר אי טעים מידי אינו מבדיל. וכתב ע"ז הטור:

ואיני יודע מה יש בין לילה ליום לענין אי טעם מבדיל.

ולענ"ד נראה דהבה"ג לשיטתי' אזיל, שכתב עוד לענין תשעה באב שחל במוצ"ש [הביאו הר"ן בפ' ערבי פסחים] שאע"פ שהבדלה אין לה תשלומין אלא כל יום א' כיון שאי אפשר להבדיל במוצ"ש כשחל בו תשעה באב מבדיל במוצאי תשעה באב. והר"ן בפ' ערבי פסחים ביאר דבריו, דסבר דמוצ"ש לא מקרי אלא בלילה, והא דמבדיל כל היום אינו אלא משום תשלומין, והא דלא נתנו לו תשלומין אלא יום א' בלבד, משום דהוי כמזיד, כיון דעבר יום א' ולא נזכר, ובמזיד ליכא תשלומין, כדאמרינן גבי תפלה דאין לה תשלומין במזיד, ולפיכך בתשעה באב שלא הי' אפשר לו להבדיל הלכך מבדיל במוצאי תשעה באב. ומטעם זה נראה, דסבר דהא דטעם מבדיל אינו אלא בזמן ההבדלה, והיינו בלילה, כיון דעדיין הוי בזמן חיוב הבדלה, אבל למחר, דכבר עבר זמן ההבדלה ורק דנתנו לו תשלומין כשלא פשע בדבר, וע"כ מכיון דטעם ופשע וזילזל בהבדלה לא נתנו לו בזה תשלומין.

ו

שבת ד' כ"ג: נר חנוכה וקידוש היום מהו קידוש היום עדיף דתדיר או דלמא נר חנוכה עדיף משום פרסומא ניסא בתר דבעיא הדר פשטה נר חנוכה עדיף משום פרסומא ניסא.

לכאורה קשה למה באמת פרסומא ניסא עדיף, הלא מעלת תדיר הוא דין דאורייתא, הנלמד מקרא דהעולה דתדיר קודם, כדאיתא בזבחים פ' כל התדיר, וא"כ למה הוא נדחה מפני מעלת פרסומא ניסא אשר לכאורה אין לה יסוד בדאורייתא.

ונראה, דהא דמדאורייתא תדיר קודם, אינו אלא בשאין אחד נדחה מפני חבירו, ורק לענין סדר הקדמה הוא דאמרינן דבסדר העשייה התדיר קודם, אבל לענין לדחות את חבירו לגמרי, כדהכא, בזה לא נאמר הדין דתדיר קודם, ורק מדרבנן הוא דאמרו דגם בזה מעלת תדיר עדיף ודוחה את האינו תדיר, אבל במקום פרסומא ניסא אמרינן דפרסומא ניסא עדיף.

ועוד נראה, דאפי' אם גם זה לענין לדחות את חבירו תדיר קודם מדאורייתא, אפ"ה פרסומא ניסא עדיף. משום דגם פרסומא ניסא יש לה יסוד בדאורייתא, לפי דעת הרבינו יונה במנין המצות דאיכא מצות עשה מדאורייתא לזכור חסדי השם ולהתבונן בהם, שנא' וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה' זה ארבעים שנה במדבר ויאכילך את המן שמלתך לא בלתה וגו', וא"כ פרסומא ניסא לזכור ולפרסם חסדי השם הוי בכלל מצוה זו, ובאמת דמפני זה הוא דקאמר דפרסומא ניסא עדיף, משום דבזה קאי בחיוב עשה דאורייתא.

תוכן העניינים

עמק ברכה (פומרנציק)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה