עמק ברכה (פומרנציק)· רבי אריה פומרנצ'יק
נביאים · א
אגדת בראשית פרק י"ד:
חזון ישעי' שני נביאים נתנבאו בלשון זה ישעי' ועובדי' ישעי' גדול שבנביאים ועובדי' קטן שבנביאים חזון עובדי' שניהם שוים כאחד ואיך עובדי' לא נתנבא אלא בפני זקנים גדולים שנא' חזון עובדי' כה אמר ה' הרי מפי הקב"ה מפי סנהדרין מנין שנא' שמועה שמענו אף ישעי'
נתנבא מפי סנהדרין ואשמע את קול ה' אומר את מי אשלח מפי הקב"ה ומי ילך לנו מפי סנהדרין שאע"פ שהיו מתנבאין מן הקב"ה אלו היתה סנהדרין זזה הימנו לא הי' לו רשות להתנבאות לכך אתה מוצא את מי אשלח מפי הקב"ה ומי ילך לנו מפי סנהדרין ולכך שניהם בחזון שחזון גימטריא שבעים ואחד שנתנבאו שניהם בשבעים ואחד סנהדרין.
הנה, בהא דהנביאים היו צריכין להתנבאות עפ"י הסנהדרין, לכאורה צ"ע, מאין נלמד זה הדין, דלא מצינו בשום דוכתא דין זה שהנבואה צריכה להיות עפ"י ב"ד של סנהדרין. ונראה ביאורו עפ"מ דאיתא ברמב"ם ספ"ז מה' יסודי התורה, שאף שהבירור על אמיתת הנבואה הוא עשיית אות ומופת, מ"מ לא כל העושה אות ומופת מאמינים אותו שהוא נביא, אלא דוקא אדם שהיינו יודעים בו מתחלה שהוא ראוי לנבואה בחכמתו ובמעשיו שנתעלה בהן על כל בני גילו והי' מהלך בדרכי הנבואה בקדושתה ובפרישותה ואח"כ בא ועשה אות ומופת ואמר שהשם שלחו אז מצוה לשמוע לו ואף שאפשר שיעשה אות ומופת ואינו נביא וזה האות יש לו דברים בגו אעפ"כ מצוה לשמוע לו הואיל ואדם גדול וחכם הוא וראוי לנבואה מעמידים אותו על חזקתו שכך נצטוינו כמו שנצטוינו לחתוך את הדין עפ"י שני עדים כשרים ואע"פ שאפשר שהעידו בשקר הואיל וכשרים הם מעמידים אותם על כשרותם, עכ"ל, ולפ"ז, דלא מהני אות ומופת אלא דוקא במי שראוי לנבואה, והנה זה גופא מי הי' מברר שהוא אדם שראוי לנבואה זה הי' תלוי בב"ד הגדול בסנהדרין של ע"א, שאם הסנהדרין הסכימו שהוא אדם שהגיע למדרגת נבואה אז האמינו לו ע"י עשיית האות ומופת ולזה היו צריכים הסכמת הסנהדרין על נבואתו. וזהו כוונת המדרש הנ"ל:
"שאלו היתה סנהדרין זזה הימנו לא הי' לו רשות להתנבאות". והנה כל המפרשים לא ציינו מקור דברי הרמב"ם אלו, ונראה שמהמדרש הזה הוא שהוציא הרמב"ם דבריו אלו.