עמק ברכה (פומרנציק)· רבי אריה פומרנצ'יק
מזוזה
א
מנחות ד' ל"ב: ר' מאיר הי' עושה פרשיות המזוזה פתוחות מ"ט הואיל ואין סמוכות בתורה. פי', דכיון דפרשה סתומה נקראת מה שהפרשה שלפניה סתומה, והיינו כשיש כתב בתחלת השיטה ובסופה והריוח באמצע, וע"כ במזוזה פרשת והי' אם שמוע אינה צריכה להיות סתומה, מפני שפרשת שמע שלפניה אינה סותמה בתורה אלא פרשה אחרת.
וק"ל, לפי דעת המסכת סופרים שהביאו התוספות דפתוחה היא כשהניח חלק מתחילת השיטה והתחיל באמצע וסתומה היא כשמתחלת מתחילת השיטה, נמצא לפ"ז דהסתימה אינה מחמת הפרשה שלפניה, אלא מעצמה הוא דהויא סתומה, מה שהיא מתחלת בראש השיטה ואין בה פתיחה של אויר חלק, וא"כ קשה, למה קאמר דמזוזה אינה צריכה להיות סתומה מטעם דאין סמוכות בתורה, הא הסתימה אינה מחמת הפרשה שלפניה אלא מחמת עצמה.
וצ"ל, דגם להמס' סופרים הסתימה אינה מחמת עצמה גרידא, אלא בצירוף מה שהיא כתובה בין הפרשיות, ונמצא דגם הפרשה שלפניה מסייעה בהסתימה, והואיל ואין סמוכות בתורה, דפרשת שמע שלפניה אינה סותמה בתורה, לפיכך אינה צריכה להיות סתומה.
הנה מסקנת הגמ', דמזוזה מצוה לעשותן סתומות ואי עבדינהו פתוחות שפיר דמי. וכן פסק הרמב"ם בפ"ה ממזוזה ה"ב דלמצוה צריך לעשותן סתומות. וגבי תפילין בפ"ב מתפילין ה"ב כתב דג' פרשיות הראשונות כולן פתוחות ופרשה אחרונה, שהיא והי' אם שמוע, סתומה. ושמעתי מכ' מו"ר הגאב"ד דבריסק שליט"א, שדקדק מלשון הרמב"ם, שיש הפרש בין דין סתומה של מזוזה לדין סתומה של פרשת והי' אם שמוע שבתפילין. שבתפילין הדין הוא על הפרשיות, שג' פרשיות הראשונות צריכות להיות פתוחות והפרשה האחרונה צריכה להיות סתומה אבל במזוזה אין הדין על הפרשיות, אלא על הריוח שבין הפרשיות, שצריך להיות ריוח ביניהן כשיעור פרשה סתומה. וזהו שכתב שם הרמב"ם:
"מצוה לעשות ריוח שבין פרשת שמע לוהי' אם שמוע פרשה סתומה וכו'". וטעמא נראה, משום דבמזוזה הרי לא נאמר בדין כתיבה שלהם שצריך לעשותן סתומות משום תורת מזוזה, אלא שצריך לכותבן כמו שהן כתובין בתורה, ונמצא דהדין סתומה שלהם הוא משום דבתורה היא סתומה, וכיון שאין סמוכות בתורה ממילא דלא נשאר הדין אלא על הריוח, שצריך להניח ריוח לפני פרשת והי' אם שמוע כשיעור פרשה סתומה כמו שהיא כתובה בתורה:
משא"כ בתפילין הא דצריכה להיות סתומה הוא משום דין מסויים הנאמר בכתיבת תפילין שפרשת והי' אם שמוע צריכה להיות סתומה משום דין תפילין, וע"כ לא איכפת לן מה שאין סמוכות בתורה, כיון שאין דינה משום דבתורה היא סתומה, וע"כ הדין הוא על הפרשיות שצריכה להיות סתומה ע"י פרשת שמע שלפניה.
ב
מנחות ד' ל"ב: ס"ת שבלה ותפילין שבלו אין עושין מהן מזוזה לפי שאין מורידין מקדושה חמורה וכו' הא מורידין עושין והא בעיא שירטוט.
הנה, מדלא משני הגמ' דמיירי במשרטט להו השתא לאחר הכתיבה, הוכיח מזה בתשו' הגרעק"א סי' נ' דבעינן שירטוט דוקא בשעת כתיבה ולא מהני במה דמשרטט להו השתא לאחר הכתיבה. והקשה מזה על מה שהתוס' בסוטה ד' י"ז מספקא להו גבי פרשת סוטה אם מהני בה שירטוט לאחר הכתיבה.
ולענ"ד נראה, דשאני פרשת סוטה, דכיון דהא דצריכה שירטוט הוא משום דבספר אמר רחמנא ולא שתכתב אגרת בלי שירטוט [וצ"ל דהתוס' אינם מפרשים כפרש"י שם דגמרינן מס"ת שצריכה שירטוט, אלא מזה גופא ידעינן, מדנקראת ספר, שצריכה להיות ספר ולא אגרת, כדאיתא בסוטה שם, ע"כ עיקר הדין אינו בכתיבה אלא בגוף הפרשה, שצריכה להיות ספר ולא אגרת, וע"כ שפיר כתבו התוס' דאפשר דמהני בה שירטוט לאחר הכתיבה לעשותה ספר, כיון דאינו דין בכתיבה. משא"כ במזוזה דנאמרה בה הלכה למ"ס בהכתיבה שצריכה להיות בשירטוט, ע"כ לא מהני בה שירטוט לאחר הכתיבה.
ובזה יתורץ מה דאיתא בסמוך גבי מזוזה:
אר"י אמר שמואל כתבה אגרת פסולה מ"ט אתיא כתיבה כתיבה מספר, ופרש"י:
כתבה אגרת בלי שירטוט, והקשו התוס':
הא לעיל אמרינן דשירטוט של מזוזה הלכה למ"ס והכא יליף כתיבה כתיבה מספר. ולפי הנ"ל ניחא שפיר, דצריך לתרווייהו, ההלכתא והגז"ש, וצ"ל דבההלכתא לא נאמר מפורש דהכתיבה צריכה שירטוט, אלא סתם נאמרה דמזוזה צריכה שירטוט, וע"כ אי לאו הגז"ש הו"א דשירטוט של אחר הכתיבה נמי מהני ולא צריך שירטוט במעשה הכתיבה:
אבל השתא דילפינן זה בגז"ש דצריכה להיות ספר ולא אגרת אלא שתהי' משורטטת לכה"פ לאחר הכתיבה, וע"כ דההלכתא להוסיף אתיא דלא מהני שירטוט לאחר הכתיבה, אלא צריך שירטוט במעשה הכתיבה.
ג
מנחות ד' ל"ג: ההיא פיתחא דעייל בה רבי לבי מדרשא לא הוה לה מזוזה איני והא ההוא פיתחא דהוה עייל בה ר' הונא לבי מדרשא והויא לה מזוזה ההוא רגיל הוה. והא דאיתא לקמן ד' ל"ד: האי אינדרונא דאית לי' ארבעה בבי חייב בד' מזוזות, אע"ג דאינו רגיל אלא בחד, תירץ שם רש"י בשם תשובת הגאונים, דהא דבעינן רגיל היינו שיהי' עשויה בתחילה לכל הנכנסין, לאפוקי פיתחא דרבי שלא הי' עשוי בתחילה אלא לו לבדו:
אבל אם בתחילה נעשה לכל בני הבית ואח"כ נתמעט תשמיש הבית ונעשה לאינו רגיל, שפיר חייב.
אך הרמב"ם בפ"ו מה' מזוזה ה"י כתב:
בית שיש לו פתחים הרבה אע"פ שאינו רגיל לצאת ולבוא אלא באחת מהן חייב לעשות מזוזה בכל פתח ופתח, פתח שבין בית המדרש וביתו אם רגיל לצאת ולבוא באותו הפתח חייב במזוזה, עכ"ל, משמע דאינו מחלק כפרש"י:
וכן כתב הכ"מ:
וא"כ צ"ע מ"ש האי פיתחא שבין ביה"מ וביתו מכל פתחים דבעינן בי' דוקא שיהא רגיל לצאת ולבוא בו.
והי' נראה לומר, דמיירי שההיכר ציר הי' בתוך הביה"מ, ונמצא שהפתח אינו פתח הבית אלא הוי פתח של ביה"מ. או אפשר, דאפי' אם ההיכר ציר הוא בתוך הבית ג"כ נחשב הפתח לפתח ביה"מ, משום דעיקרו עשוי בשביל כניסה ויציאה דביה"מ, וכדאיתא כן לקמן בגמ' גבי קיטונית וגינה דלא אזלינן אחר היכר ציר אלא בפתח דבין תרי בתי, דתרווייהו עיקר, אבל אם אחד יותר עיקר מחבירו לא אזלינן אחר היכר ציר אלא אחר הבית העיקר. ולפיכך, אם אינו רגיל לצאת ולבוא בו הוא פטור מטעם פתח ביה"מ, שאינו בית דירה:
אבל אם הוא רגיל לצאת ולבוא בו אז מתחייב הוא מטעם שפתוח למקום החיוב, לפי שיטת הרמב"ם והריף שסברי דבית שער אכסדרה ומרפסת שאינם בית דירה אם הם פתוחים לבית המחויב דחייבים במזוזה, וה"נ הכא מתחייב הוא מטעם זה.
ואין להקשות דא"כ יתחייבו בו נמי כל פתחי ביה"מ מטעם זה. זה אינו. דפתוח למקום החיוב לא מיקרי אלא אם הפתח עצמו פתוח למקום החיוב, דהיינו שהכניסה והיציאה מן הבית היא דרך אותו פתח, וכאן לא הי' יוצא מן הבית לחוץ ע"י פתחי ביה"מ, רק הי' יוצא מן הבית לתוך הביה"מ, ונמצא ששאר הפתחים של ביה"מ לא הוו פתוחים למקום החיוב, אלא אותו הפתח שבין ביתו לביה"מ לחוד,
ועוד נראה בפשיטות, דהא דפתח שבין ביה"מ וביתו אינו מתחייב אלא א"כ רגיל בו, משום דכיון דביה"מ הוא שייך להצבור והרשות ביד הצבור למנוע ממנו כניסה זו ולסתום הפתח, ע"כ פתח כזה שפתוח למקום הצבור לא מיקרי פתח כל זמן שאינו יוצא ונכנס בו.
ד
רמב"ם פ"ו מה' מזוזה ה"ב:
בית שאין לו ד' אמות פטור מן המזוזה ואם יש בו כדי לרבע ד' אמות על ד"א בשוה אע"פ שהוא עגול או בעל ה' זויות ואין צ"ל שאם הי' ארכו יתר על רחבו הואיל ויש בו לרבע ד"א על ד"א חייב במזוזה. והרא"ש חולק ע"ז וכתב בהל' מזוזה, דד"א על ד"א מרובעות בעינן, דבענין אחר לא חזי לדירה אף שיש בו כדי לרבע ד"א על ד"א.
ונראה דפליגי בזה, דהרמב"ם סבר דהא דבית שאין לו ד"א אין לו דין בית, הוא משום דזה הוי בכלל השיעורין שנאמרו למשה מסיני, וע"כ, כיון שעיקר דינו הוא משום דין שיעור, לא בעינן שיהא מרובע, אלא אפי' עגול נמי, רק שיהא בו השיעור כדי לרבע ד"א על ד"א:
אבל הרא"ש סבר דעיקר הדין הוא משום דבעינן שיהא חזי לדירה, וכל שאין בו ד"א לא חזי לדירה ולא מיקרי בית, וע"כ בעינן דוקא שיהא מרובע בשיעור ד"א, דבענין אחר לא חזי לדירה.
ואין להביא ראיה לזה מהא דאיתא בסוכה ד' ג': מאן תנא להא דת"ר בית שאין בו ד"א על ד"א פטור מן המזוזה ומן המעקה וכו' ואין מערבין בו ואין משתתפין בו ואין מניחין בו עירוב לימא רבי היא ולא רבנן אפי' תימא רבנן ע"כ לא קאמרי רבנן התם אלא לענין סוכה דדירת עראי הוא אבל לגבי בית דדירת קבע הוא אפי' רבנן מודו דאי אית בי' ד"א על ד"א דיירי בי' אינשי ואי לא לא דיירי בי' אינשי, הרי להדיא דדין ד"א בבית הוא משום דבעינן שיהא חזי לדירה אבל לא משום דין שיעור, - זה אינו, דהגמרא לא קאי על הרישא, הא דפטור מן המזוזה ומעקה וכו', דזהו משום דבית כתיב בהו וזה לא שייך לסוכה, אלא על הסיפא הוא דקאי, דאין מערבין ואין משתתפין וכו', דזה אינו מטעם בית אלא משום דירה, כדאיתא שם בגמ', וע"ז משני דשאני סוכה דסגי בדירת עראי אבל לגבי בית אם אין בו ד"א לא דיירי בי' ולא ראוי לעירוב.
אך לפ"ז, דאין בו ד"א באמת לא חזי לדירה, א"כ שוב קשה על הרמב"ם, באין בו ד' על ד' אלא שיש בו כדי לרבע, נהי דמיקרי בית, מ"מ הרי לא חזי לדירה, ובמזוזה הרי בעינן חזי לדירת אדם. ובשלמא להסוברים דבית האוצרות נמי חייב במזוזה, ניחא, אבל דעת הרמב"ם הרי היא דבית האוצרות פטור ובעינן דוקא דירת אדם. וע"כ צ"ל דהרמב"ם סבר דבאין בו ד' על ד' אלא שיש בו כדי לרבע ד' נמי חזי לדירה.
ה
בחי' הגרעק"א ביו"ד סי' רפ"ו סעי' י"ג כתב, דהא דבית שאין בו ד' אמות על ד"א פטור ממזוזה, היינו דוקא מצד עצמותו פטור, אבל בחדר שלפנים מחדר (שקורין קעמערקי), שיוצאים מחדר הגדול לחדר הקעמערקי, הפתח ההוא חייב במזוזה מצד החדר הגדול שיוצאים ממנו דרך הפתח זו לחדר קטן, ויהא נדון חדר קטן כאויר, דמ"מ חייב כאלו יוצא מפתח זו לשוק. עכ"ל.
והנה לענין איזה צד הפתח יקבעו את המזוזה בזה, אם בימין לכניסה מהחדר הגדול להקטן או להיפוך בימין לכניסה מהחדר הקטן להגדול, הדבר ברור, דאף דבכל מקום בחדר לפנים מחדר ואין להפנימי יציאה אלא דרך החיצון שהכניסה נחשבת מהחיצון לפנימי ולא מהפנימי להחיצון, היינו דוקא שגם החדר הפנימי הוא בר חיובא במזוזה, אז חשבינן את הפתח שהוא שייך להפנימי שהוא משמש כניסה לו, שהרי אין לו כניסה אחרת, משא"כ בנ"ד דהפנימי פטור, שאין לו ד"א ונידון כאויר, וכל חיובו של הפתח הוא רק משום החיצון, שנחשב ג"כ פתח שלו, שהרי משמש ג"כ כניסה לו מהפנימי להחיצון, א"כ הדבר ברור שצריך לקבוע את המזוזה בימין הכניסה מהפנימי להחיצון, שזהו דין תורה דאותו מקום המתחייב במזוזה חייבין לקבוע בימין כניסתו דרך ביאתך לתוכו.
ולא דמי למה שכתב הט"ז לקמן בסי' רפ"ט בשם מהרי"ל, בפתח שבין בית לחצר והחצר סתום מכל צדדיו ואין לו יציאה אלא דרך הבית, דאזלינן בתר ימין הכניסה מבית לחצר. דשאני התם, דהרי חצר הוי בר חיובא במזוזה, וע"כ שפיר חשבינן את הפתח שהוא שייך להחצר וכדין חדר פנימי. וכן מה שכתב עוד שם בשם המהרי"ל, בחדר קטן שבין בית החורף לבין חדר הגדול והחדר הגדול הוא פנימי שאין לו יציאה אחרת אלא דרך בית החורף ע"י חדר הקטן, דצריך לקבוע המזוזה בימין הכניסה מבית החורף לחדר הקטן ובימין הכניסה מחדר הקטן להגדול, - חדא מאן לימא לן דחדר הקטן אין לו ד"א, דלגבי חדר הגדול קטן מיקרי ולעולם דאית בי' ד"א:
ועוד נראה דשאני התם, דחדר קטן ההוא, כיון שמשמש כניסה ויציאה בין בית החורף לחדר הגדול, יש לו דין מרפסת, ובמרפסת לא צריך ד"א, דחזיא למילתיה שפיר גם כשאין לו ד' אמות. דדוקא בית צריך ד"א על ד"א, דלא חזיא לדירה בפחות מהכי, כדאיתא בפ"ק דסוכה, משא"כ בבית שער אכסדרה ומרפסת, דאין חיובם מטעם בית, אלא דאיתרבו מ"ובשעריך" מטעם שהם משמשים להבתים שפתוחים להם, וכמו דאיתרבו שערי חצירות ועיירות ומדינות מטעם שהם משמשים להבתים, ע"כ לא צריך בהם האי שיעורא דד' אמות, דהוי שיעור בדירה, וראויים למילתייהו גם בפחות מהכי. וכן כתב הפ"ת בשם "חמודי דניאל" דבית שער ומרפסת וגינה לא צריכי ד"א.
ולפ"ז נראה, בגזוזטראות הסתומות שלפני הבתים שאין להם כניסה ויציאה אלא דרך הבתים, שצריך לקבוע המזוזה בימין הכניסה מהבתים להגזוזטראות, אף שאין להם ד"א. משום דגזוזטראות, כיון שאינן עשויות לדירה אלא לשימוש הבתים, שפיר מתחייבים אפי' כשאין להם ד"א, כיון דחזו למילתייהו, וע"כ שפיר הן חייבות במזוזה ודינן כחדר פנימי.
ו
רמב"ם פ"ו מה' מזוזה ה"ד:
בית שיש לו מזוזה מכאן ומכאן וכפה כמין קשת על ב' המזוזות במקום המשקוף אם יש בגובה המזוזות עשרה טפחים חייב ואם לאו פטור מפני שאין לו משקוף. עכ"ל. והקשה הכ"מ:
אם אין הכיפה חשובה משקוף א"כ כי הוו המזוזות גבוהות עשרה טפחים מאי הוי ואמאי חייב במזוזה.
ושמעתי מכ' מו"ר הגאב"ד דבריסק שליט"א בשם אביו מרן הגר"ח הלוי ז"ל שתירץ, דבאמת הכיפה יכולה להיות משקוף ויש לה דין משקוף, אלא שאם אין המזוזות גבוהות עשרה טפחים אז הכיפה עצמה נעשית מזוזות ומצטרפת לשיעור המזוזות, כיון שהיא עגולה נעשות המזוזות כאלו הן משופעות ועגולות:
אבל אם יש במזוזות שיעור עשרה טפחים, אז נשארה הכיפה במקום המשקוף [אח"ז מצאתי בט"ז סי' רפ"ז שגם הוא ביאר כן את הרמב"ם, אך הגר"ח ז"ל הוסיף בביאורו כדלהלן. ואין להקשות דלמה אמר הרמב"ם הטעם מפני שאין לו משקוף, אימא איפכא שהמזוזות יצטרפו להכיפה ויעשה כולה משקוף ואין כאן מזוזות, - התירוץ הוא, משום שמזוזות יכולות להיות בלי משקוף אבל משקוף אין יכול להיות בלי מזוזות, ולפיכך, אף אם נימא כן, שהמזוזות נעשות משקוף, אכתי אין כאן משקוף, משום דמשקוף בלי מזוזות לא מיקרי משקוף.
ז
יומא ד' י"א: א"ל אביי לר"ס הני אבולי דמחוזא מ"ט לא עבדו להו רבנן מזוזה וכו'. ופרש"י:
שערי העיר ששמה מחוזא והיו רובן ישראל. וראיתי בתשו' הגרעק"א סי' ס"ו, שדקדק מדברי רש"י, דנקט:
"והיו רובן ישראל", משמע אבל רובן עכו"ם פטור ממזוזה אף דאיכא מיעוט ישראל, וע"כ דסבר דשותפות נכרי פטור ממזוזה. ואח"כ נדחק בזה, דגם ברובן ישראל קשה למה חייב במזוזה הא איכא מיעוט נכרים וליהוי שותפות נכרי מחמת המיעוט וליפטר. יעו"ש מה שנדחק ליישב.
ולענ"ד נראה, דשערי חצרות ועיירות אין חיובם מחמת עצמם, אלא מחמת הבתים שמשמשים כניסה ויציאה להם [וכן כתב הרא"ש בהל' מזוזה לתרץ דעת רש"י במנחות ד' ל"ג גבי בית שאינו מקורה פטור ממזוזה, וע"כ תלוי זה ברוב, ואם רובן ישראל אז מיקרי כל השער שער של עיר ישראל, ואם רובן נכרים אז כל השער מיקרי שער של עיר נכרים, ולא שייך זה כלל להדין שותפות נכרי.
ח
הב"ח בסי' רפ"ו כתב:
בית של מכירת יין שרף שהקונים הם נכרים ורגילים ליקח המזוזות ונוהגים בהם מנהג בזיון שאין לקבוע מזוזה באותו הבית. והביאו הש"ך שם להלכה.
ולענ"ד אינו מובן, נהי דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשוא"ת, זהו דוקא במקום שתקנו, אבל כאן לא מצינו שום תקנה ע"ז, ואיך נבטל אנחנו מצות עשה דאורייתא משום חשש בזיון המזוזה.
ט
הפ"ת בסי' רפ"ו הביא בשם תשו' "ארבעה טורי אבן" ובשם הדה"ח, דאם קבע מזוזה בבית ואח"כ הסירו הקירוי מהבית או שניטל הדלת מהבית, לדעת הפוסקים שאם אין דלת פטור ממזוזה, אח"כ כשחוזרים ונותנים עליו הקירוי ותולים הדלת אין צריך ליקח משם המזוזה ולחזור ולקבוע אותה מחדש משום תעשה ולא מן העשוי, דפסול תולמ"ה לא הוי אלא כשמתחלה נעשה בפסול, אבל אם מתחלה נעשה בהכשר, בחדר שחייב במזוזה, ואח"כ נפסל ונפטר החדר, כשחוזרים ומתקנים אין בזה משום תולמ"ה.
הנה עיקר דין זה מבואר כן בשו"ע או"ח סי' ט"ו סעי' ב' לענין ציצית, דאם נקרע הכנף עם הציצית מהבגד, כשחוזר ומחברו בהבגד אין צריך להתיר הציצית, ולא מיפסלו הציצית משום תולמ"ה, כיון דתחילת עשייתן בבגד זה הי' בכשרות. אך המ"ב פסק שם בשם הדה"ח, דזה דוקא אם קודם שנתחבר הכנף בהבגד הי' הבגד בר חיובא, שהיו לו ד' כנפות, אבל אם נקרע ממנו הכנף בעיגול ונעשה בר ג' כנפות ונפטר מציצית, תו לא מהני החיבור, וצריך להתיר הציצית משום תולמ"ה. ולפ"ז, גם לענין מזוזה, אם נטלו הקירוי או הדלת מהבית, דנפטר ממזוזה, דיש בזה משום תולמ"ה. ומהתימה על הדה"ח דדבריו סתרי אהדדי, דמ"ש מזוזה מציצית.
י
כתוב בס' "מעשה רב" בשם הגר"א:
לא יכרוך המזוזה בקלף וכדומה שלא יהא הפסק דבר בין המזוזה למזוזת הבית. עכ"ל. ולפ"ד, הא דאיתא בגמ' דנותנין המזוזה בשפופרת, צ"ל דהיינו חצי שפופרת, ולא הי' נתון על המזוזה רק מבחוץ, ולא מצד הפנימי בין המזוזה למזוזת הבית, משום חציצה.
ולכאורה קשה, נהי דאם נתן המזוזה בשפופרת שיש לו בית קיבול, דהוי כלי ומקבל טומאה, דאינו בטל למזוזת הבית אף לאחר שקבעו וחיברו להבית משום דהי' לו שם כלי בתלוש כדאיתא בב"ב ד' ס"ו גבי צנור שחקקו ולבסוף קבעו, שפיר הוי הפסק בין המזוזה למזוזת הבית, אבל אם כרך המזוזה בקלף וכדומה, בדבר שאין לו בית קיבול, דאין לו דין כלי ואינו מקבל טומאה, כדתנן בפט"ז מכלים מ"ז: בית המזוזה טהור, ומיירי בשאין לו בית קיבול, כדמוקי לה הראב"ד בהשגות פ"ב מה' כלים ה"ח, א"כ קשה, למה לא יבטל למזוזת הבית לאחר שקבעו וחיברו להבית, וממילא דשוב לא יפסיק בין המזוזה להבית כיון דהוא עצמו נעשה מזוזת הבית.
ונראה בדעת הגר"א, דסבר דלא מהני מה שהוא בטל אח"כ למזוזת הבית אחרי הקביעה, כיון דבשעת הקביעה לא נתבטל עדיין והיה הפסק, ואימתי נתבטל ונעשה מזוזת הבית לאחר הקביעה, א"כ הו"ל תעשה ולאו מן העשוי ופסול [כעין זה כתבו התוס' בסוכה ד' י"ג ד"ה "אם"]. ואף דהקביעה והביטול היו בבת אחת, ג"כ לא מהני, דבעינן על מזוזות ביתך שיהיו מזוזות הבית קודם הקביעה.
אך עיקר דינו של הגר"א צ"ע, מה דסבר דחציצה פוסלת בקביעת מזוזה, דהרי מפורש תניא בתוספתא דכלים ב"מ פ"ז, הובאה בתוס' מנחות ד' ל"ג, וכן הרמב"ם הביאה להלכה פ"ב מה' כלים ה"ה:
שפופרת שחתכה ונתן בה את המזוזה ואח"כ נתנה בכותל אע"פ שלא כדרך קבלתה טמאה נתנה בכותל ואח"כ קבע בה מזוזה כדרך קבלתה טמאה וכו', הרי להדיא דמותר לקבוע המזוזה בשפופרת שהיא כלי גמורה ומקבלת טומאה אף לאחר הקביעה, ולא הוי הפסק בין המזוזה למזוזת הבית, אף דהמזוזה מונחת בשפופרת כדרך קבלתה ואז השפופרת מקיף את המזוזה גם מצד הפנימי בין המזוזה למזוזת הבית, הרי להדיא דלא איכפת לן כלל בחציצה בקביעת המזוזה. וגם התוס' בב"מ ד' ק"ב כתבו, דהא דנותן המזוזה בשפופרת היינו כדי שלא תתקלקל המזוזה ע"י לחלוחית הכותל, ולפ"ז ע"כ שהשפופרת לא הי' רק חצי אלא שלם הי' והי' מפסיק בין המזוזה להכותל. וכן משמעות לשון הרמב"ם פ"ה ממזוזה ה"ו ולשון השו"ע ביו"ד ריש סימן רפ"ט, דהמזוזה מונחת בתוך השפופרת והשפופרת מפסיק בין המזוזה לכותל.
וגם קשה מה שכתב הגר"א דלא יכרוך אפי' בקלף, הא הוי מין במינו ואינו חוצץ אפי' במקום דחציצה פוסלת, כדאיתא בזבחים ד' ק"י וביומא ד' נ"ח [עיין בדברינו בהל' לולב מה שכתבנו בזה].
וצ"ל בדעת הגר"א, דדבריו אלו אינם עפ"י גדרי הלכה אלא עפ"י הקבלה והסוד.
יא
יומא ד' י"א: מזוזת יחיד נבדקת פעמיים בשבוע ושל רבים פעמיים ביובל.
לכאורה נראה כשבודקים המזוזה צריכים להכין מזוזה אחרת, וכשמסירים המזוזה לבדוק צריך תיכף לחזור ולקבוע מזוזה אחרת, ואסור להמתין עד שיבדקו המזוזה הישנה, דבזמן הבדיקה הרי הוא מבטל המצות עשה של מזוזה ונמצא עובר בעשה בעת הזאת, וכמו שכתב הפמ"ג באו"ח סי' ל"א, דאם נודע לו בשבת ויו"ט שאין מזוזה בפתחו ויש לו בית אחר, שמחויב הוא לצאת מהבית. וגם, דהלא עיקר הדין בדיקה אינו אלא מדרבנן, ומדאורייתא מוקמינן לה אחזקתה, וראי' לזה דהא מזוזה של רבים אין צריך לבדוק פעמיים בשבוע, משום טרחא, הרי דהבדיקה אינו אלא מדרבנן, וא"כ איך מותר לבטל עשה ולהמתין עד שיבדוק המזוזה.
אך לפ"ז יקשה, למה מהני הבדיקה, הרי כיון שכבר קבע מזוזה אחרת שוב יהא אסור להורידה ולחזור ולקבוע המזוזה הישנה, וא"כ ל"ל בדיקה כלל.
וע"כ צ"ל דחכמים לא הטריחו כולי האי לחזור ולקבוע מזוזה אחרת, ולא הצריכו אלא בדיקה, ויש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה ולבטל עשה בכה"ג לשעה מועטת.