עמודיה שבעה· רבי בצלאל מקוברין
עמוד שני פחד יצחק · (יא)
במדרש רבה פ' משפטים וז"ל אמר איוב להקב"ה מי יתן ידעתי ואמצאהו אערכה לפניו משפט משל לבריון שהי' שיכור בעט בפלקי והוציא איסורין רגם איקונין של מלך קלל לשלטון אמר הודיעני באיזה המקום מלך שרוי ואני מלמדו את הדין נכנס הראו לו למלך יושג בבימה סגר למטרונה וטרד אפרכוס סימא לדוכוס נתן קטריקי לקרטום קרב קיסין למניסטר כיון שראה המלך עושה כן נתיירא ואמר בבקשה מכם שכור הייתי כך היה איוב עומד וצווח מי יתן ידעתי ואמצאהו אערכה לפניו משפט רגם האיקונין שנאמר יאבד יום אולד בו בעט בפלקי והוציא איסרין יחשכו כוכבי נשפו קלל לשלטון הלילה ההוא יקחהו אופל ראה המלך יושב בבימה סגר למטרונה והנה מרים מצורעת כשלג. טרד אפרכוס זה משה לכן לא תביאו את הקהל הזה סימא לדוכוס זה יצחק שנ' ותכהין עיניו מראות נתן קטריקי לאברהם שנא' ידוע תדע כי גר יהי' זרעיך קרב קיסין על יעקב והוא צולע על יריכו כשראה איוב אמר בבקשה ממך שכור הייתי עכ"ל. והנה אחרי שנזכר במאמר הזה ג"כ מיצחק לכן ראינו לבארו בחלק הזה. והנה הספיקות הנופלים בזה מובנים מאליהם ומתחלה מאי קסבר ובסוף מאי קסבר למת דוקא כאשר ראה עונשים אלו חזר בו מלהתרעם נגד הקב"ה הלא הרבה נענשו קודם להם ואח"כ ועוד מה ראת לקלל את אלה שאין עניינם ליסוריו ועוד למה קראו רז"ל ללילה שלטון מה ענין שלטון ללילה ומה ענין איקונין צורת המלך ליאבד יום הולדו ומה ענין שהוציא איסרין ליחשכו כוכבי נשפו, והנה באנו לבאר הענין באריכות ואתה אחי המעיין אל יהא לך למשא בי יבוארו בו דברים רבים ונפלאים וזה הדרך אשר נלך בי כי על איוב שלח הקב"ה היסורין מחמשת טעמים כמו שיבואו לפנינו בעזרת האל ועל כל טעם וטעם היה לאיוב תשובה נוצחת עליו והי' סבר שאין הדין נותן שיבואו עליו היסורין מטעמים האלו וכאשר ראה חמשה אלו הנזכרים שנענשו בעונש המיוחד להם ועי"ז ראה שהיסורין באים עליו כדין מחמשה טעמים ואין תשובתו תשובת נוצחת ואלו הן החמשה טעמים האחד לפי שכל קרבנותיו תיו עולות ואדם העושה איזה דבר צריך ליתן איזה חלק לס"א שלא יקטרג עליו ולפי שהיו קרבנותיו עולות ועולה כולה לגבוה סלקא ולא הי' לס"א חלק בה לכך קיטרג עליו ונמסר בידו ואלמלא הי' מקריב שלמים לא הי' נמסר לשטן כמ"ש בזהר בפ' בא דט"ו ע"ד ע"ש בהאריכות ונ"ל שזה הי' כוונות איוב בסי' י"ט באומרו לחבירו מי יתן איפו ויכתבון מלי יוצרו בספר ויחוקו בעט ברזל ועופרת וגו' וקשה מאי מי יתן וכי מי מעכב על ידו עכשיו או מת ענין זה אצל יסורין דמשמע שאם הי' עושה כן הי' מועיל לו אבל עם מ"ש יובן כי מביא בזוהר באדרא שבזמן בית המקדש כשאדם הי' מקריב קרבן הי' מכפר לו וכשאדם כותב בספר מה שלמד איזה חידוש הכתיבה הזוו היא עולות לו במקום קרבן וזה הי' תרעומות איוב כמתרעם על עצמו כי בראות שהיסורין באו עליו לפי שהקריב קרבנות וטעה ע"י קרבנות להקריב כולם עולות אמר מה עשיתי שאני הוא שגרמתי לעצמי להביא עלי יסורין ומי יתן איפו ויכתבון מילי וגו' ר"ל מי יתן שהייתי עושה פעולה זו לכתוב מילי בספר ויחוקו וע"י הכתיבה הייתי עושה תיקון על חטאי כמו ע"י קרבנות והייתי נשכר בזה שלא הייתי בא לידי טעות ועתה ע"י קרבנות טעיתי ועי"ז באו עלי יסורין. וטעם שני שבאו עליו היסורין כמו שאמר שם בזהר מפני שאיוב הוא תרח שחטא בכמה חטאים ועבד עבודת אלילים כנודע וכל המגולגל צריך לסבול חטא הראשון ולתקנו. טעם ג' כמו שאמר במגלה עמוקות לפי כשיש קיטרוג ח"ו בעולם הקב"ה מוסר לשטן דבר מה להשתיקו וביום שניצל יצחק מעקידה קיטרג השטן על הצלתו ובאותו יום נולד איוב ונמסר לשטן. טעם ד' מפני שהי' איוב מיועצי פרעה שגזרו כל מיני שיעבוד כמו שאמר בגמ' דסוטה. טעם ה' כמ"ש בפירושו של שערי אורה שאיוב הי' גלגול יעקב שחטא בשתי אחיות ולכך באו עליו היסורים וז"ש איוב תם אני לא אדע נפשי אמאס חיי ר"ל תם אני הוא יעקב שנקרא איש תם לא אדע נפשי לא ידעתי גילגול נפשי ולכך הייתי מתרעם כי חשבתי שהיסורים באין שלא כדין אבל אחר שנודע לי שאני הוא יעקב התם לכך אמאס חיי כי טוב מותי מחיי שחטאו הוא גלוי מפורסם והנה איוב ידע חמשה טעמים אלה אלא לא ידע מאיזה טעם באה עליו היסורים אי חדא מינייהו גרם לו או כולהו איתנייהו בי' ולכך אמר מאיזה טעם באין עלי יסורין אי מטעם שהי' קטרוג על יצחק ואני שנולדתי באותו יום היום גרם לי שבאתי ליד שטן לפיכך קלל יום לידתו ואמר יאבד יום הולד בו כי אם לא הי' אותו היום שנולדתי בו לא הייתי נמסר לשטן. והנה אחרי שכוונתו הי' בקללה זו שלא יהי' בעולם ונודע שהאדם הוא צלם אקים והוא בקללתו בקש להשחית שלא יהי' נולד ורצה למעט הצלם והדמות כמ"ש רז"ל בגמ' דיבמות על מי שאינו עוסק בפריה ורביה ולפיכך למדו רז"ל הנ"ל דגם איקונין יאבד יום הולד בו ר"ל בקללה זו שקלל יום לידתו הי' מרגם ומטיל מום בצלם אלקים שרצה למעט מן העולם צלמו ודמותו ואם טעם היסורים הוא בשביל שאני מיועלי פרעה ונודע מה שאמרו רז"ל בגמ' דסוטה שאצטגניני פרעה טעו בכוכבים שראו מושיען של ישראל נלקה במים לפיכך קלל יחשכו כוכבי שהכוכבים לא יזרחו עוד אורם שע"י זריחת אורם באו היסורין עלי ולכך אמרו רז"ל בעט בפלקי של מלך והוציא איסורין יחשכו כוכבי נשפו כי הכוכבים אינם פועלים ברשות עצמן לצאת ולבא כמו, שחשבו הפילוספים אלא הם אסורים תחת יד הקב"ה בביתו ואין להם יכולת לצאת ולבא אם לא מל פיו יבואו ויצאו והוא המוציא במספר צבאם לבל יחסר המזג וא"כ איוב שקלל הכוכבים נמי שבעט בבית המלך והוציאה משם כזה שמוציא אדם החבוש מבית האסורים שאין לו רשות לצאת בלי ידיעת המלך ואם היסורין באו עלי משום שאני מגילגול יעקב או מתרח למר ולמר כדאית לי' ונודע מ"ש רבינו ז"ל שהמלאך הממונה על ההריון לילה שמו ולמדו מדברי איוב שאמר יאבד יום הולד בו והלילה אומר הורה גבר והוא מביא הטיפה לפני הקב"ה ואמר טיפה זו מה תהא עלי' ולפי ענין הטיפה הנודעה מזדמן הקב"ה נשמה הדומה לה כנודע ליודעי חן לפיכך קלל איוב המלאך ואמר הלילה הוא יקחהו אופל ר"ל הלילה ההוא שזכרתי כבר בדברי והלילה אמר הורה גבר והוא המלאך שהביא הטיפה לפני הקב"ה אותו מלאך לילה יקחהו אופל כי איהו הגורם ליסורים כי אם לא הי' מביא הטיפה לפני הקב"ה לא הייתי מתלבש בנשמת יעקב או תרח ולכך אמרו רז"ל קלל לשלטון הלילה ההוא וגו' ר"ל מה שאמר הלילה לא הי' כוונתו לקלל הלילה כמשמעו אלא כונתו הי' לקלל השלטון והממונה הנקרא לילה ואם היסורין באו עלי בשביל שהקרבתי עולות ולא נתחי חלק לשטן גם זה מרומז בקללת לילה כי עולה זמנה כל הלילה לפי שהיא באה על ההרהור וההרהור הוא על הרוב בלילה וא"כ הלילה ההוא שהקרבתי עולה גרמה לי שבאו עלי יסורין ולכך יקחהו אופל וא"כ בדרך זה יש לפרש קלל לשלטון הלילה ההוא הוא השטן דאיהו שלטון מלך רב הגדול כמ"ש רז"ל על פסוק ובא אלי' מלך גדול ר"ל מה שקלל הלילה קלל ג"כ בזה את השלטון שהוא השטן השולט להחטיא התחתונים כי ע"י שלא נתן חלק לו נמסר לידו. והנה איוב שידע שהיסורין באו עליו מחמשה טעמים הנ"ל ואפי' הכי קלל הי' טעמו ונימוקו עמו כי על כל טעם וטעם הי' לו תשובה נוצחת שעל ידה הי' לו מקום להתרעם ובראות חמשה הנ"ל שנידונו בדין המפורש לעיל ראה שהוא טועה ואין מקום להתרעם נגד הקב"ה והודה לדברי הקב"ה ואמר שיכור הייתי. ועתה נבא אל ביאור הענין ונתחיל מן הראשון שהיסורין באו עליו על שהביא עולות ולא שלמים והתרעם על זה ואמר מי יתן ידעתי ואמצאהו אערכה לפניו משפט וכיון שראה דין הראשון הנזכר והנה מרים מצורעת כשלג ראה שהוא טועה. כי יש לעיין בדברי איוב מה זה שאומר אערכה לפניו משפט והלא לפי המשמעות שהקב"ה הוא פעל דברו ואיך יערוך לפניו משפט. אבל הענין הוא כי פליגי רבינו ז"ל בזבחים ובבראשית רבה ובשארי מקומות אם קודם מ"ת עולות דווקא הקריבו או שלמים ועולות. והנה אם אמת הדבר כמאן דאמר עולות דווקא הקריבו הי' פתחון פה לאיוב ומקום להתרעם למה באו עליו היסורין אי משום שלא הקריב שלמים הרי לא היה באפשר להקריב אלא עולות דווקא ואם מכל מקום היה ראוי ליסורים שכך הדין נותן מי שמקריב עולות לחוד באין עליו יסורין וא"כ למה נידון הוא ביותר מכולם שהיו קודם מתן תורה שלא הקריבו שלמים אבל אם אמת הדבר נעשת' כמ"ד עולות ושלמים הקריבו ודאי ראוי היה איוב ליסורין והנה מקשה שם בגמרא למ"ד עולות דוקא הקריבו והא כתיב ויקח יתרו עולה וזבחים ושלמים ומשני יתרו לאחר מ"ת היה ומקשה תינח למאן דאמר לאחר מ"ת היה אבל למאן דאמר קודם מתן תורה היה מאי איכא למימר ומסיק מאן דאמר יתרו קודם מתן תורה סבר כמאן דאמר עולות ושלמים הקריבו בני נח קודם מתן תורה. והנה מעתה נקוט כלל זה בידך למאן דאמר יתרו קודם מתן תורה היה בדין היה לבא יסורין על איוב ולמאן דאמר לאחר מ"ת היה לא היו ראוין היסורין לבא על איוב. והנה פלוגתא זו אם יתרו קודם מתן תורה או לאחר מתן תורה היה פליגי בה רז"ל גם בע"ז פרק אין מעמידין והקשו התוספות אליבא דתרווייהו ח"ל למ"ד אחר מ"ת היה וא"ת א"כ ציפורה אשת משה לא באה אלא לאחר מ"ת ותיקשי על הא דאמרינן בפרק הבא על יבמתו ג' דברים עשה משה מדעתו והסכים הקב"ה על ידו וקחשיב פירש מן האשה ומאי קאמר הא לא היתה ציפורה עמו עכ"ל והנה מה שהסכים הקב"ה לפרוש מן האשה למדו רז"ל מדכתיב שובו לאלהיכם ואתה פה עמוד עמדי וא"כ מ"ד יתרו לאחר מתן תורה היה והאי הוא סבר שהקב"ה לא הסכים עם משה לפרוש מאשתו והא דכתיב פה עמוד עמדי היינו מטעם שלא היה אשתו עמו כי איהו סבר שיתרו אחר מתן תורה בא והביא ציפורה בתו אשת עשה אז עמו ולא מקודם לכן והכי מפרש לקרא שובו לכם לאלהיכם לנשותיכם ואתה משה שאין עתה אשתך עמך פה עמוד עמדי ובאמת לדעתו אם היה צפורה אז עמו לא היה מצוה לו שיפרש מאשתו. והנה תדע שהוא כמ"ד יתרו קודם מתן תורה היה ופי' הפסוק ואתה פה עמוד עמדי היינו שהסכים עמו לפרוש מאשתו. כי אחרי שענש הקב"ה את מרים בצרעת כמש"ה והנה מרים מצורעת כשלג וזה היה על שדבר' לשון הרע על משה שפירש עצמו מן האשה כמו שאמר רש"י בחומש מדוע לא יראתם לדבר במשה עבדי פה אל פה אדבר בו שיפרוש מן האשה והיכן דבר ואתה פה עמוד עמדי עד כאן לשונו ואם איתא כמאן דאמר יתרו אחר מתן תורה היה ופה עמוד עמדי לפי שלא היתה אשתו עמו וא"כ כדין דברה מרים שלא יפה עשה שפירש עצמו מן האשה ולמה ענשה הקב"ה שבשביל זה והנה מרים מצורעת כשלג אלא ודאי שסוגיא אזלי כמ"ד יתרו קודם מ"ת היה. והנה התוספות הנ"ל הקשו גם כן למאן דאמר יתרו קודם מ"ת היה והוכיחו כמ"ד דלאחר מ"ת היה ממשפט ודינין מדקאמר משה אל יתרו כי יבא אלי העם לשפוט והודעתי את חוקי אלקים ואת תורתיו והא עדיין לא נתנה תורה ועוד ממה שפירש רש"י בפרשת יתרו שלא היה שהות למשה לשפוט ישראל עד ממחרת יום הכיפורים עכ"ל והנה זה הוויכוח היה בין הקב"ה ואיוב שאמר מי יתן ידעתי ואמצאהו אערכה לפניו משפט ר"ל מי יתן ידעתי ואמצאהו למה הביא עלי יסורין אי משום שהקרבתי עולות ולא שלמים ותיפוק ליה שעולות דוקא הקריבו ואי משום דכתיב ויקח יתרו עולה וזבחים שמא כמ"ד יתרו אחר מ"ת הוה אלא ודאי איהו סבר שיתרו קודם מ"ת היה זה אי אפשר לומר וכל כך למה ואומר אערכה לפניו משפ"ט דייקא ר"ל מענין המשפט. תדע שאינו כן כי הרי וישב משה לשפוט העם היה למחרת יום הכיפורים וגם המשפט היה מדין תורה ואותו שעה לא ניתנה עדיין תורה אלא ודאי לאחר מתן תורה היה ולכך כתיב ויקח עולה וזבחים אבל קודם מתן תורה עולות דוקא הקריבו ולא היה באפשר להקריב לי שלמים וא"כ למה הוא מביא עלי יסורין וזה היה כוונת תחלת תרעומותו אבל אח"כ כאשר ראה המלך הקב"ה יושב בבימה סגר למטרונה זו מרים דכתיב והנה מרים מצורעת כשלג והיה קשה לו למה אי משום שדבר' לשון הרע על משה שפרש עצמו מן האשה ותיפוק שיפה דברה כי מהיכא היה לו ללמוד שהקב"ה מסכים עמו אי משום דכתיב ואתה פה עמוד עמדי דילמא הטעם הוא משום שלא היה צפורה עמו וכמאן דאמר יתרו לאחר מ"ת בא ובאמת אם היה אותה שעה עמו במחיצתו לא היה מצוה לו לפרוש מאשה אלא ודאי מוכח הוא כמאן דאמר יתרו קודם מתן תורה היה ואם איתא שעולות דוקא הקריבו קודם מתן תורה איך אומר הכתוב ויקח יתרו עולה וזבחים אלא ודאי קודם מ"ת עולות ושלמים הקריבו וראוי היה גם לי ליתן חלק לסיטרא אחרא ולהקריב גם שלמים ומדלא עשיתי כן כדין הוא שיבואו עלי יסורין ואין לי להתרעם ואחר שהתרעמתי שיכור הייתי. והנה אח"כ חשב איוב פן באים עלי הייסורים מפני שאני תרח שעבד ע"א כנזכר ומצא גם כן מקום להתרעה שאין מן הראוי שמטעם זה יבואו עליו יסורין וכיון שראה שהקב"ה טרד אפרכוס זה משה וגזר עליו שלא יכנס לארץ ישראל על ידי זה ראה שבדין שלח הקב"ה עליו היסורין ונבאר תחילה מדרש תמוה בשיר השירים (דף י"א) וז"ל צוארך בחרוזים רבי לוי בשם רבי חמא בר חנינא אמר אלו פרשיות של תורה שהן חרוזות זו בזו וכו' ודומות זו לזו וקרובות זו לזו אמר רבי תנחומא כגון הדין דכתיב לאלה תחלק הארן מה כתיב תמן ותקרבנה בנות צלפחד וכתיב בתריה עלה אל הר העברים וכי מה ענין זה לזה אלא כיון דאיתפלגית ארעא באו בנות צלפחד ליטול חלק אצל משה ונסתלק משה מדינם שנאמר ויקרב משה את משפטן לפני ה' אמר לו הקב"ה משה מדינם אתם מסתלק ומלפני אין אתה מסתלק עלה אל הר העברים כו' וקשה וכי בשביל סילוקו מדינן של בנות צלפחד היה לו גם כן להסתלק מן העולם ועוד מדקאמר שהן דומות זו לזו כגון הדין וכו' מה שייכות ודמיון יש לאלו עם אלו אבל ביאור הענין הוא שכל הסתלקות משה מן העולם לא היה אלא בשביל יהושע שהגיע זמן ממשלתו ואין מלכות נוגעת בחברתה כמו שאמרו רז"ל במדרש וזאת הברכה ובהרבה מקומות אך קשה למה לא הניחו הקב"ה שיהא יהושע מושל בחייו של, משה כמו שבקש משה כנזכר שם והיה למשה לחיות והגם שפירשו מפרשים החדשים הרבה תירוצים על זה כולם אינם מספיקין למבין ואין לנו אלא דברי רז"ל שכל דבריהם נאמרים באמת וצדק שאמרו במקום אחר בפרק יש נוחלין דאין חולקין כבוד לתלמיד במקום הרב ופירש רש"י וגנאי הוא לרב אף כאן נאמר שמטעם זה היה ראוי לסלקו כי הגיע ממשלתו של יהושע ואם היה משה חי היה קנאה גדולה בלבו וכמ"ש שם במדרש רבה פ' האזינו שאמר משה מאה מיתות ולא קנאה אחת והקנא' והכבוד הוציאו את משה מן העולם וכמו שאמר בזוהר בהדיא בפ' וילך שמטעם זה מת שאול כשהגיע זמן דוד למלוך ולא עשה הקב"ה שיטול דוד המלכות בחיי שאול כדי שלא יראה שאול עבדו מושל בכל אשר לו שגנאי הוא לאדון שעבדו ימלוך במקומו ואיתא נמי שם בבבא בתרא בפר' הנזכר בענין בנות צלפחד שבאו ליטול חלק ותעמודנה לפני משה ולפני אלעזר הכהן ולפני הנשיאים וכל העדה אפשר עמדו לפני משה רבינו ולא אמר כלום עמדו לפני אליעזר הכהן ולא אמר כלום ועמדו לפני הנשיאים וכל העדה אלא סרס המקרא ודרשהו כאלו הוא כתיב למפרע ותעמודנה לפני משה ומקמי משה עמדו לפני אלעזר וכו' דברי ר' יאשיה אבא חנון אומר משום ר' בבית המדרש היו יושבין והלכו ועמדו לפני כולן שנשאל לכולם ביחד וחלקו כבוד לתלמידים במקום רבותיהם במאי קא מפלגי מר סבר חולקין כבוד לתלמיד במקום הרב דכל זה חשיבותי' של רב הוא וניחא ליה רבי יאשיה סבר אין חולקין כבוד לתלמיד במקום הרב שגנאי הוא לרבו הלכך מסרס המקרא שבאו תחילה לפני העדה ואמרו יש לנו גדול ועמדו לפני אליעזר ואליעזר אמר יש גדול ממנו ועמד לפני משה אמר משה אף אני יש גדול רבי ממני ויקרב משה את משפטן לפני ה' עד כאן לשונו. והנה אם נבא לעיין באלה הדברים לדברי רבי יאשיה דסבר אין חולקין כבוד לתלמוד במקום הרב לאו מבנות צלפחד לבד שלא שאלו את כולם ביחד יש ללמוד זאת אלא גם ממשה ואליעזר וכו' שסילקו את עצמם מדינם מוכח גם כן דאין חולקים כבוד לתלמיד במקום הרב דאם לא כן למה לא פסקו הדין אפילו הקטן שבהם ולמה כל אחד ואחד תלה הגדולה והכבוד בגדול ממנו אלא שזה היה ליתד אצלם שבמקום שיש לתלות הכבוד ברב הגדול ממנו אין לו לפסוק הדין ליטול הכבוד לעצמו כי אין חולקין כבוד לתלמיד במקום רב ולאו דוקא במקום הרב דהיינו כשהרב והתלמיד הם בבית אחד אלא אפילו כל אחד ואחד בבית אחר כגון הכא לר' יאשיה שסבר שלא היו כולם ביחד ג"כ אין לפסוק כי במקום הרב פירושו בזמן שרבו קיים ודר עמו במקומו ואל תשיבני דא"כ בנות צלפחד שלא שאלו את כולם ביחד כשהיו בבית המדרש אחר לדברי ר' יאשיה משום דסברו אין חולקין כבוד לתלמיד במקום הרב ואם כן למה שאלו תחילה לקטנים במקום גדולים שהרי היה ליתד אצלם שאין חולקין כבוד לתלמיד במקום הרב וי"ל שזה היה טעותם כי סברו מה שאין חולקין כבוד לתלמיד במקום הרב היינו כשהם יחד בבית המדרש אחד אבל כשכל אחד ואחד בביתו אין זה נקרא במקום הרב ולכך כל אחד ואחד סילק את עצמו מדינם ואמר יש לי גדול ממני והראו להם הדין האמיתי שאין חולקין כבוד מ מ"מ בזמן שיש רב וגדול. זה שאמר הקב"ה למשה משה מדינן של בנות צלפחד אתה מסתלק ומלפני אין אתה מסתלק דבשלמא מקודם הייתי אומר שכוונתך הוא לחיות אפילו שהגיע ממשלת יהושע תלמידך שכל הכבוד יגיע אליו מ"מ סבר אתה דאין לסלק אותך מטעם זה דאע"ג דאין חולקין כבוד לתלמיד במקום הרב שגנאי הוא מ"מ יש לומר דסבר אתה כאידך מאן דאמר חולקין כבוד לתלמיד במקום הרב ואדרבה כבוד התלמיד הוא כבוד הרב אבל עכשיו שמדין בנות צלפחד אתה מסתלק ומקרב משפטן לפני ואם איתא דסבר אתה חולקין כבוד לתלמיד במקום הרב ואם כן למה אין אתה פוסק הדין במקומי כי אין בזה לי פחיתות כבוד שכבודך הוא כבודי אלא ודאי סבר אתה אין חולקין כבוד לתלמיד במקום הרב שגנאי הוא לרב וא"כ למה מלפני אין אתה מסתלק ורוצה אתה לחיות ולמכור הכבוד לתלמידך בחייך על כן עלה אל הר העברים ומת שם כי הגיע מותך ובזה תבין מה שאמר לעיל צוארך בחרוזים שהן דומות זו לזו כגון הדין וכו' שבאמת ענין בנות צלפחד ודינן הוא ממש דומה לפ' הסמוכה להם והיא מיתת משה כי כמו בנות צלפחד שבאו לפני משה ויקרב משה את משפטן לפני ה' ולא פסק הדין בעצמו מטעם דאין חולקין כבוד לתלמיד במקום הרב כן גם כן ממש מזה הטעם היה מיתת משה כנזכר ובזה תבין מדרש תימה ברבה פ' וזאת הברכה וז"ל אמר משה רבש"ע דבר אחד אני מבקש ממך לפני מותי שיבקעו כל השערים בשמים ויראו שאין אלקים זולתיך שנא' וידעת היום והשבות וגו' עכ"ל ודבר תימה הוא מה יום מיומים או מהיכי תיתי שיעבדו ישראל ח"ו אלקים זולתו אבל ביאור הענין עם מה שאמרתי רק נקדים מ"ש הרב המורה בספרו מורה נבוכים וזכר מקצתו בעל שני לוחות הברית בפרשת יתרו שהדורות הראשונים שהיו עובדי עבודת אלילים לא הי' עבודתם אלא למלאכים וכוכבים ומזלות ושאר צבא השמים וכוונתם היה לש"ש כדי שעי"ז יתגדל ויתקדש כבודו של הקב"ה כי אחרי שכל צבא מעלה הם כולם עבדיו של הקב"ה ית"ש ומגדולת העבד ניכר ונודע גדולת האדון שאם רואים שהעבד הוא גדול ורם וכ"ש שהאדון בעצמו הוא גדול ורם לאין תכלית שלכך כתיב גבי אנוש אז הוחל לקרוא בשם ה' שמאז ואילך התחילו לקרוא למלאכים וצבא מעלה לעבוד אותם וכל זה היה בשם ה' הקב"ה שיתגדל שמו על ידם עי"ש בהאריכות והגם שהרב הנז"ל גילה קלונם של עובדים האלה וטעותם מ"מ יש לומר שגם לדברי העובדים האלה אין לומר עליהם זכות אלא דוקא למ"ד חולקים כבוד לתלמיד במקום הרב וכבוד התלמיד הוא כבוד הרב שע"י תלמיד יודעין ומכירים כבוד רבו ואם כן לא חטאו בזה כלום אחרי שכוונתם היה לש"ש אבל למ"ד אין חולקים כבוד לתלמיד במקום הרב כי גנאי הו לו שיניחו כבוד הרב ויחלקו כבוד לתלמיד ודאי חטאם גדול מאד שהניחו כבוד הקב"ה והשתחיו לעבדיו שזה הוא גנאי גדול ואל תשיבני שהרי תנאי פליגי ברב ותלמיד והתם היה הענין באדון ועבד שהרי בהדיא כתבו כן בחדושי תוספות שענין א' להם כמו שיתבאר בגזירת האל בעמוד הששי הנק' מגדל דוד עי"ש ונ"ל שזה הי' כוונת משה בפ' ואתחנן באמרו פן תשא עיניך השמים וראית את השמש ואת הירח ואת הכוכבי' כל צבא השמימה ונדחת והשתחוית להם ועבדתם וגו' וה' התאנף בי על דבריכם וישבע לבלתי עבור את הירדן וגו' כי אנכי מת בארץ הזאת וגו' השמרו לכם וגו' והכוונה היה בזה פן תשא עיניך השמימה וגו' ויעלה על דעתך כדיעות הנפסדות העובדים לשמש וירח וכוכבים ומזלות וצבא השמים המלאכים ושמא ח"ו תטעו ג"כ והשתחוו להם כי גם אתם תחשבו שאין בזה עבירה אחרי שהם כולם עבדיו של הקב"ה וחולקין כבוד לתלמיד במקום הרב. והנה אל תעשה כזאת תדע לך שהם טועין בדבר שהרי אנכי מת בארץ הזאת ואיני עובר הירדן כ"ז בשביל שהגיע ממשלת יהושיע תלמידי ואם איתא שחולקים כבוד לתלמיד במקום הרב למה אני מוכרח למות והיה לי לחיות ויהושע ינהוג ממשלתי בחיי שכבודו הוא כבודי אלא ודאי אין חולקין כבוד לתלמיד במקום הרב שגנאי גדול הוא לרב שיניחו כבודו ויחלקו כבוד לתלמידו וע"כ השמר לך וגו' ואל תעשה ח"ו כזאת. והנה עתה תבין מדרש הנז"ל למה בקש משה שיפתחו השערים קודם מותו ויראו שאין אלקים זולתו הקב"ה ית"ש והדבר מובן מאליו ואין להאריך. והנה זה היה תרעומות איוב שידע שבאו עליו יסורין בשביל שהוא תרח שעבד עבודת אלילים והשתחוה לצבא השמים שזו היה עבודתו כנ"ל אבל חשב שאין הדין נותן בשביל זה להביא יסורים אחר שכוונתו היה לש"ש לעבוד לעבדים ולחלוק כבוד להם כי היה סבר כמ"ד חולקין כבוד לתלמיד במקום הרב וכבוד התלמיד הוא כבוד הרב ואין פגם מגיע לו אבל כשראה שהקב"ה טרד אפרכוס זה משה שגזר עליו שלא יכנס לא"י וכ"ז היה מפני יהושוע תלמידו שלא יראה גנותו שתלמידו מושל בחייו בזה נודע לו שאין חולקין כבוד לתלמיד במקום הרב וראה שהקב"ה כדין הביא עליו היסורין מיד הודה לדברי הקב"ה ואומר שיכור הייתי וטעיתי שהתרעמתי על ה' ולכך נקט מלת אפרכוס ר"ל שכל טרדתו שהשי"ש גזר שלא יכנס לא"י מפני שמשה איהו אפרכוס ואדון גדול ואין הדין נותן שאדון כזה יראה עבדו יהושיע מושל בחייו. והנה אח"ז חשב איוב פן באו עלי היסורין מפני שלא נשחט יצחק להשתיק קיטרוגו של שטן וגם ע"ז מצא מקום להתרעם שאין ראוי ליסורין מטעם זה ובראותו שהקב"ה סימא ליצחק דכתיב ותכהין וגו' מיד ראה שטועה גם בזה. וכדי להבין זאת נבאר תחילה ג' מאמרים וכולם בדרך א' יצאו מאמר הא' בזוהר בראשית דמ"א וז"ל אם תטיב שאת ואם לא תטיב לפתח חטאת רובץ מאי שאת אשת הכא רמוז דעבר קין על ואל אשת עמתך לא תתן שכבתך וגו' ואתא על תאומתו של הבל ודא איהו ויקם קין אל הבל קם על תאומתו ולבתר קטיל לבעלה עכ"ל. וקשה למה פורט הכתוב חטא שבא על אשת איש תאומות הבל שאם ייטב ויתקן מעשיו בזה שמתוקן הכל ותיפוק לי' שחטא ג"כ על שהרג את הבל ובמה יכופר עון חטאתו ולמה לא זכר לו הקב"ה שיתקן את זה. ומד' שני בב"ר דכ"ג וז"ל אמר קין הן גרשת אותי היום אתמול גרשת את אבא ועכשיו למה אתה מגרשני עכ"ל וקשה ואיך רצה להציל עצמו בגירוש אביו שהרי הקב"ה דן כל האדם לפי מעשיו ובשם שאתמול גרש את אביו בשביל חטאו כן עתה ענשו ג"כ בשביל חטא עצמו ומד' הג' ברב' פ' שמות וז"ל וירא כי אין איש ויך את המצרי איש לא ראה אבל מלאכים ראה ונמלך עמהם ואמר חייב זה הריגה א"ל הן ויך המצרי ובילקוט תהלים מוסיף תיבת והרגו בדין וקשה דהא גם בלא נמלך במלאכים היה בדין כמ"ש הזוהר בפ' בראשית וזכר הרבה פעמים האריז"ל שמשה איהו הבל שהרגו קין דאיהו המצרי ולכך משה הבל הרג המצרי קין ומתוך הלשון משמע שאם לא היו מלאכים מסכימים לא היה הורגו. והנה פי' ג' מאמרים האלה יבואו בדרך א' כי יש לנו לידע שקין לא חטא כלים בהריגת הבל אלא שפקדו עון אביו אדה"ר עליו כמו שיבא לפנינו בגזירת האל מקום מקור הקדמה זו בהאריכות. ודע שבענין פוקד עון אבות יש ג' תירוצים חלוקים זה מזה כי רז"ל הקשו בגמ' דברכות קרא אהדדי כתיב לא יומתו וגו' וכתיב פוקד עון אבות על בנים ותירצו לא קשיא כאן שפוקדין כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם וכשאין אוחזין אז לא יומתו בנים אבות על וגו'. והאר"י זלה"ה כתב גם הוא בספר הכוונות הנדפס שכשהאב עשה עבירה במזיד אז פוקד עון אבות על בנים. אבל בשוגג לא יומתו וגו' והוא טעם הפסוק אבותינו חטאו ואינם כי חטא הוא שוגג ועון הוא מזיד ולפיכך כשאבותינו חטאו דהיינו בשוגג אז אינם ר"ל שהקב"ה אינו זוכר אותם לפקוד על בנים אבל אנחנו עונותיהם סבלנו ר"ל שעשו במזיד שנקרא עון זה סבלנו ולכך כתיב פוקד עון אבות על בנים כי עון הוא מזיד אבל לא יומתו אבות על בנים ובנים על אבות היינו בשוגג כי סיפא דקרא איש בחטאו יומתו דהיינו חטא שהוא שוגג זה א"צ לסבול הבן אלא הנפש החוטאת היא עצמה תמות:
והחזקוני בפ' כי תשא כתב טעם ג' לזה בב"ד של מעלה כתיב פוקד עון וגו' אבל בב"ד של מטה לא יומתו וגו'. והנה בג' דיעות האלו היו מחולקים הקב"ה ומשה וקין קין היה למד פוקד עון היינו דוקא במזיד ובשוגג לא יומתו ומשה היה סבר פוקד בב"ד של מעלה ובב"ד של מטה לא יומתו והקב"ה היה סבר כדעת רז"ל בגמ' שפוקד באוחזין מעשה אבות בידיהן ובאין אוחזין לא יומתו רק נקדים תחילה הקדמה שזכרנו תחילה שקין לא חטא בהריגת הבל אלא שפקדו עון אבות עליו והיא הובאה בתיקונים תיקון ס"ט ובזוהר בראשית עמוד קס"ח וז"ל ויאמר ה' אל קין מה עשית קול דמי אחיך צועקים וגו' מ"ה דאיהו במספר אד"ם אביך גרם לך כל דא דאפיק מלאך המות לעלמא ודא איהו פוקד עון אבות על בנים וא"ת והא אתמר כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם אלא כך הוה עובדי אבוה הוה בידיה על סבה דאשה הוה על תאומות של הבל וכו' איתת' גרמת מיתה לאדם וגרמת מיתה להבל עכ"ל והנה יוצא לט מזה שאם לא היה קין לוקח תאומת הבל ולא היה הסיבה ע"י אשה כמו חטא אדם שחטא ע"י אשה שפיתתו בעץ הדעת אז לא היה מעשה אבות בידיה בודאי לא היה הקב"ה פוקד עון אביו עליו והיה קין פטור ברציחת הבל אחרי שאדם אביו הוא הגורם. ונ"ל שלכך לא זכר לו הקב"ה חטא הבל שהרגו אלא אמר לו אם תטיב שא"ת שאת זו אשת שלא תחטא באשת הבל בתאומתו אז מוטב דאף שגלוי וידוע לפני שתחטא גם בהריגת הבל מ"מ אין לענוש אותך בשביל כך אחרי שאין אתה חייב בהריגתו כי אדם שהביא מלאך המות לעולם גרם זה ואף שי"ל פוקד עון אבות על בנים מ"מ אין לענוש אותך אחרי שפוקד עון אבות אוקמוה חכמים כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם ואתה אם תטיב שאת זו אשת שלא תחטא בתאומתו לא יהי' מעשה אביך בידך ולכך מוטב שיתוקן הכל אבל אם לא תטיב שאת אשת ותקח אותה ועל ידה תהרוג גם הבל ודאי מעשה אבותיך בידיך כי כמו אביך כל חטאו בא ע"י האשה אשר נתתי עמו כך אתה וא"כ אז בדין לפקוד עון אביך עליך ועל כן לפתח חטאת רובץ ואני עתיד ליפרע ממך על ההריגה ג"כ. והנה בדרך זה יתיישבו עוד ב' מאמרים תמוהים הא' ברבה פ' תרומה וז"ל והנה איש מבנ"י בא ויקרב אל אחיו המדינית לעיני משה שהי' מקיש דברים כנגדו אמר זו אסורה או מותרת א"ל אסורה היא לך וכו' א"ל אף אשתך שנטלת אסורה וכו' התחילו בוכים א"ל הקב"ה משה בוכה אתה והיכן חכמתך שאמרת דבר ובלעה לקרח ועכשיו אתה בוכה עכ"ל. וקשה מה היה הבכיה אי משום שנתעלמה ממנו הלכה קנאין פוגעין בו מ"מ היל"ל אסורה דמה היה קשה בת יתרו מי התיר לך הי' לו להשיב שהיא תאומתו שגזלה ממנו קין ובא יתרו קני הנפרד מקין והשיב הגזילה כנזכר לפנינו ועוד מאמר אחר בפ' שמות כשבאו בנות יתרו ואמרו איש מצרי הצילנו אמר ואיו למה זה עזבתן את האיש קראן לו ויאכל לחם וארז"ל ישא א' מכם לשון נקיה דברה תורה וקשה מה עלה על דעתו שלא נסתפק בדבר כלל שמשה ישא בתו בת כומר לעכו"ם והנה ב' מאמרים אלה בארנו בעמוד ד' הנק' תורת משה קצת בסיגנון זה אלא קצרנו בו וכאן יתבאר יותר באריכות והוא הדבר שדברנו רק דע מ"ש בעל עשרה מאמרות חלק ג' מח"ה פ"ט והוא מדברי האר"י זלה"ה לפי שיתרו הוא קין ונקרא קני שנפרד מקין היה עוד חטא בידו שגזל תאומתו של הבל וגזילה אין לה תיקון עד שישיב הגזילה אשר גזל לפיכך הוכרח ליתן למשה צפורה כמו שהיא התאומה היתירה שגזלה קין ורז"ל אמרו בפ' שמות איש מצרי הצילנו וכי מצרי היה אלא איש שהרג את המצרי ולפיכך נ"ל שכאשר שמע זאת יתרו מיד אמר ואיו למה זה עזבתן את האיש קראן לו ויאכל לחם ישא אחת מכם דבשלמא בלא זה לא עלה על דעתי זאת כי מהיכי תיתי יקח את בתי לאשה אבל עכשיו שאני רואה שהוא האיש שהרג המצרי וקשה למה אי משום שהוא הבל ונקם נקמתו ותיפוק ליה שקין לא חטא בזה וצ"ל שפקדו עליו עון אבות וקשה והא אוקמוה דווקא כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם וצ"ל שגם קין היה מעשה אבות בידו לפי שהיה המעשה ע"י אשה שגזל תאומה מהבל וא"כ אחר שמוכח שגזלתי ממנו תאומה ודאי דין הוא להשיב הגזילה ולתקן החטא לכך קראן לו ויאכל לחם וישא אחת מכם ובזה יתבאר גם מאמר האחר כי דע שכמו הריגת מצרי ע"י משה לפי שהוא קין כן היה בליעת קרח ע"י משה כי לפי שפתחה אדמה את פיה ובלעה דמו של הבל כך קרח היה מהראוי לבלוע בארץ כי גם קרח הוא קין כמ"ש בהאריכות בעמוד רביעי תורת משה שמצרי היה נפש של קין וקרח הרוח ויתרו הנשמה ולפיכך נ"ל כאשר בא זמרי ושאל בת יתרו מי התיר לך לא נעלם זאת מעיני משה שאשה שלו נטל שהיא תאומתו הנגזלה ממנו אך היה ירא משה להשיב זאת שלא יאמרו הרוצה לשקר ירחיק עדותו ומי יעיד על זאת שכבר גזל ממך תאומה ולפיכך הרימו קולם בבכי ובכו כולם על הקלקלה של זמרי ואמר לו הקב"ה משה בוכה אתה ומה לך לבכות שהרי אמרת דבר ובלעת את קרח וקשה למה וצ"ל לנקום רציחת קין ותיפוק ליה שאדם הראשון הוא הגורם וצ"ל פוקד אבות על בנים והא אוקמוה כשאוחזין מעשה אבות וצ"ל שגם קין היה מעשה אבות בידו שחטא ע"י אשה שגזל תאומה מהבל וא"כ הרי הוא בהוכחה גדולה שגזלו ממך תאומה ודאי מן הראוי היה לך ליקח בת יתרו תאומתך הראשונה וא"כ למה אתה בוכה ואין אתה משיב על דבריהם והנה משה כשבא להרוג את המצרי שהוא קין כנזכר היה סבר שפוקד עון אבות הוא בב"ד של מעלה אבל בב"ד של מטה לא יומתו ולכך כתיב ויפן כה וכה וגו' לא שהיה רואה כה וכה מפני שהיה מתיירא מלהרגו בפרהסיא אלא שנטה דעתו לכאן ולכאן כי ידע שהוא קין שהרג את הבל וחייב מיתה אלא שנטה דעתו גם לזכות שידע שהוא לא חייב בהריגה אחרי שאדם אביו הוא הגורם ואע"ג שכתוב פוקד עון אבות על בנים מ"מ ידע שזה בהכרח מיירי בב"ד של מעלה דווקא מדכתיב קרא אחרינא לא יומתו דסתרי אהדדי ולפיכך כאשר ראה שאין איש ומלאכים ראה מיד נמלך עמהם כי להם המשפט כי הם ב"ד של מעלה ולהם נאה לפקוד עון אבות על בנים ולכך מיד כאשר הסכימו להרגו שאמרו הן כי כך הדין נותן מיד ויך המצרי והרגו כדין ר"ל עכשיו הוא מוכח שההריגה היה בדין אבל באמת אם לא היה רואה המלאכים ונמלך עמהם להסכים בהריגה זו לא היה הדין נותן שמשה איהו הבל יהרוג המצרי קין אחרי שקין אינו חייב בהריגה זו אלא מטעם פוקד עון אבות ואין פוקדין עון אבות על בנים בב"ד של מטה. והנה קין היה סבר שפוקד עון אבות אינו דווקא אלא כשאב חוטא במזיד אבל בשוגג כתיב לא יומתו ורש"י פירש בפ' ויגרש את האדם שאדם הראשון שוגג היה כדין הורג נפש בשגגה שחייב גלות והטעם הוא מבואר בגמ' דמכות שבמזיד אמרה רחמנא לא ליגלי כי היכי דלא להוי ליה כפרה ולפיכך אמר קין אתמול גרשת את אבא ועכשיו למה אתה מגרשני דבשלמא בלא זה הייתי אומר שאני חייב אפי' הרבה מזה והכל בשביל שהרגתי את אחי הבל ואע"ג שיש לי תשובה נוצחת על זה שאין אני חייב בהריגה זו ואני הגורם מ"מ חייב אני מצד פוקד עון אבות על בנים כי הייתי סבר שאבי מזיד היה ובמזיד כתיב פוקד עון אבות על בנים אבל עכשיו שאני רואה שאתמול גרשת את אביו ואם איתא שהוא מזיד ולמה הוא גולה שהרי במזיד אמרה רחמנא לא ליגלי אלא ודאי שאבי שוגג הוא ובשוגג לא יומתו וגו' כתיב וא"כ למה אתה מגרשני שהרי אין אני חייב כלום והנה עתה תבין תרעומת איוב כי רז"ל אמרו במד' תולדות למה כהו עיני יצחק בשביל שיבא יעקב ויטול הברכה וטעם הדבר מפורש בזוהר בראשית הנ"ל שיעקב ועשו הם סוד קין והבל ולגבי קין כתיב ארור אתה ולא היה ראוי שידבק בברכה ועוד דע מ"ש האר"י זלה"ה והובא בזוהר במדבר ענין יצחק שפשט צוארו על גבי המזבח בשביל שהוא רוחו של אדם הראשון ואדם הראשון נאמר לו כי ביום אכלך ממנו מות תמות כפל מיתה לו ולדורות וא"כ ע"י חטאו שפך דמו של עולם ושופך דם אדם באדם דמו ישפך והוצרך יצחק שהוא רוחו של אדה"ר לפשוט צוארו על גבי מזבח ולשפוך דמו והנה זה היה לדעתינו קיטרוג השטן שקטרג על יצחק למה לא נשחט אחרי שבדין היה לשפוך דמו עד שהוצרך הקב"ה למסור לו איוב כנ"ל כי כשיש לו איזה טענה בדין נותנין לו דבר מה להשתיקו בסוד כלב הנובח משליכין לפניו עצם כידוע ליודעי חן אבל אין זה לאוקמי אלא דווקא כשאדם הראשון מזיד היה כי שופך דם אדם וגו' במזיד כתיב והיה יצחק חייב מיתה ומדלא נשחט הוצרך איוב לבא במקומו אבל אם אדם הראשון שוגג היה שאז גלות מכפר וכבר ויגרש ה' את האדם ולא היה יצחק ראי' לשפוך דמו ואין בטענת שטן כלום למסור לו איוב והנה זה היה תרעומת איוב כי אחרי שראה שהקב"ה מסרו לשטן להשתיק קיטרוג שקטרג על יצחק אמר ודאי אם אדה"ר מזיד היה דין הוא להשתיקו אבל התרעם כי חשב שאדה"ר שוגג הוא ואין למסרו לשטן אבל אחר שראה שהקב"ה סימא עיני יצחק וקשה למה אי משום שיבא יעקב ויטול הברכה וקשה למה אי משום דעשו איהו קין שהרג את הבל והוא בכלל ארור הרי הוא אינו חייב כי אדם הראשון הגורם אלא ודאי הטעם היה משום פוקד עון אבות על בנים ואם איתא שאדם הראשון שוגג היה והא בשוגג כתיב לא יומתו אלא ודאי אדה"ר מזיד הוא וא"כ בדין היה שיהא יצחק נשחט ומדלא נשחט ראוי להשתיק השטן ולכך מוסרני הקב"ה שנולדתי באותו יום ומזלי גרם ועל כן אין לי להתרעם על הקב"ה. א"כ כך היה תרעומתו למה הקב"ה מוסרני במקום יצחק ולמה באמת לא נשחט יצחק בעצמו הטעם הוא שלא נשחט יצחק בעצמו כתבנו במקום אחר מפני שהפסול עצמו בעקידה על שהציץ בשכינה כי אז נגמרה דינו למיתה כמ"ש כי לא יראני אדם וחי אלא שהקב"ה לא רצה לערב שמחת אברהם בעקידה והמתין לו ליצחק עד שעת זקנתו שאז כהו עיניו וסומא חשוב כמת ואחר שנגמרה דינו למיתה בעקידה נפסל בקרבן כי אדם ובהמה תושיע ה' וכמו שור הנסקל שלא נגמר דינו למיתה מותר להקרבה ומשנגמר דינו למיתה פסול להקרבה כן אדם נמי בנגמר דינו למיתה נפסל לקרבן כמ"ש תלמידי האר"י שמטעם זה נפסל הבל לקרבן שהציץ בשכינה כשהקריב קרבנו ואם לא היה מציץ היה נעקד בקדושה כמו יצחק ואחר שהציץ ונגמרה דינו למיתה נפסל ובאה יצחק במקומו וא"כ די לבא מן הדין להיות כנדון אחר שהציץ גם יצחק שיהא פסול ולכך התרעם איוב למה הוא נידון ביסורין במקום יצחק היה לו להקב"ה לשחוט את יצחק בעצמו אבל כאשר ראה שכהו עיני יצחק והיה קשה לו למה אלא בשביל שהביט בעקידה בשכינה ונגמרה דינו למיתה וא"כ אין מקום להתרעם שהיה לו לשחוט יצחק בעצמו שהרי אי אפשר היה כי אז בעקידה נגמרה דיני למיתה ונפסל לקרבן ולכך חזר מתרעומתו. ואח"כ חשב פן ואולי באו היסורין עלי מפני שאני מיועצי פרעה שגזרו גזירות היאור ולענות בסבלותם וגם על זה יהיה לו טענה שלאו מאתו היתה זאת וכיון שראה שהקב"ה גזר על אברהם כי גר יהי' זרעך וגו' ועי"ז ראה שבדין ענשו הקב"ה כי יש לידע למה ענש הקב"ה למצריים על ששעבדו בישראל הרי מאתו יתב' היתה זאת שגזר בברית הבתרים ועבדום וענום וזה גרם החטא למר ולמר כדאית לי' אלא הענין הוא ששיעבדום בעינויים יותר קשים ומרים כמ"ש בילקוט בשלח כשעמד עוזא סניגוריא עליהם בא גבריאל וטס טיסה א' למצרים והביא לבינה א' שהיה תינוק נשחט בתוכו ואמר רבש"ע ראה במה שיעבדו בניך וכמ"ש הרבה מזה בעל גבורות ה' והנה מביא עוד שם והא קושי השיעבוד הי' משלים לישראל לת' שנה וק"ץ שנה שנחסר להם הכל הי' ע"י ששיעבדום בקושי השיעבוד ועלה להם שיעבוד רד"ו כשיעבוד ת' וא"כ הדק"ל למה נענשו המצריים וצ"ל שהשיעבוד התחיל משנולד יצחק ומאז עד זמן שיצאו הי' ת' שנה וכמ"ש רש"י בחומש בפ' כי גר יהי' זרעך שהשיעבוד התחיל משנולד יצחק הנק' זרע שהרי נאמר בארץ לא להם ולא במצרים ע"ש והנה זה הי' תרעומות איוב שידע שהיסורין באו עליו משום שהוא מיועצי פרעה שגזרו לשעבד את ישראל אלא שהתרעם שחשב שהרי נגזר מה שישתעבדו ואי משום ששעבדו בקושי השיעבוד הרי עי"ז נחסר להם ק"ץ שנה אבל כיון שראה שהקב"ה גזר על אברהם ואמר בו בלשון כי גר יהי' זרעך בארץ לא להם והי' קשה מאי זרעך ומאי לא להם אלא ודאי שפי' הענין הוא שהשיעבוד אינו בחיוב דוקא במצרים אלא בארץ לא להם סתם במקום שיהי' וזה התחיל משנולד יצחק הנק' זרעיך וא"כ כבר נשלמו ת' שנה על שהתחיל משנולד יצחק וקושי שיעבוד הי' שלא כדין וראוי אני ליסורין שהייתי בעצה זו עמהם וא"כ שלא כדין התרעמתי על הקב"ה כי כל משפטיו הן אמת וצדק. ואח"כ אשב פן ואולי באים עלי היסורין מפני שאני יעקב שלקח ב' אחיות ומצא גם ע"ז טענה להתרעם ובראותו שהקב"ה עשה את יעקב שהוא צולע על יריכו ראה שאין טענתו טענה. רק נקדים תחלה ענין נחמד מה ששמעתי מהרב הגדול בדורו האלוף המרומם נ"י פ"ה ע"ה כבוד מוה' בער ר' יחזקיה מפראג בענין האספסוף ובפ' בהעלותך כתיב וברדת הטל על המחנה לילה ירד המן עליו וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו ואמרו רז"ל על עסקי המשפחות על עריות הנאסרות להם והנה כוונתם היה לבכות עתה על עריות שנאסר להם עריות הקורבה ולא שאר עריות כמ"ש למשפחותיו וכמ"ש רז"ל מי יאכלנו בשר שאר בשר שכל ענינם היה על הקרובים שנאסרו להם והקשה למה בכו עתה ברדת המן יותר מבפעם אחר ותירץ בטוב טעם כי איתא בציוני פרשת אחרי מות וזכרנוהו בהאריכות בעמוד השלישי עפר יעקב ע"ש ותמצא מרגוע לנפשך וז"ל שענין עריות הקורבה נאסרה לנו מטעם שכל פעולה שאדם עושה למטה אותה פעולה מצויה למעלה הפעולה שלמטה פוגמת הפעולה שלמעלה ואין שכיח הקורבה כמו למעלה במרכבה כי איש באחיו ידובקו ופניהם אשה אל אחותה וא"כ המשתמש למטה בקורבה משתמש בשרביטו של מלך הקב"ה וכל המשתמש בשרביט מלך ב"ו חייב מיתה עאכ"ו המשתמש בשרביטו של המלך הקב"ה יתברך שמו ולכך אסרה לנו התורה להשתמש בעריות הקורבה ופריך שם וא"כ למה לקח יעקב שתי אחיות ועבר על זה ותירץ שאני יעקב שנאמר ויקרא לו אל אלקי ישראל וארז"ל הקב"ה קראו אלוק אני אלוק בעליונים ואתה בתחתונים הותר לו להשתמש בשרביט הקב"ה. ואיתא במד' נשא למה ירד הקב"ה לישראל המן אלא אמר הקב"ה כתבתי עליהם שהם אלקים שנאמר אלקים אתם ובני עליון והם אוכלין ונצרכין לפיכך הוריד להם המן שהוא נבלע באיברים. ולפיכך עד עתה לא בכו על עסק שאסרו להם המשפחות משום דסברו שאין לפגום בשרביט המלך הקב"ה ואע"ג שיעקב לקח שתי אחיות מ"מ הטעם הוא שהוא נקרא אלוק ולכך הותר לו להשתמש אבל אחר שראו שהמן ירד להם סברו דאם איתא שאין אנחנו ג"כ נקרא אלקים וא"כ למה מוריד לנו המן אלא ודאי שגם אנחנו אלקים ובני עליון וגם לנו יש להתיר להשתמש בשרביטו כמו ליעקב ולכל המלאכים ולמה אוסר לנו הקב"ה המשפחות הקורבה ולכך היו בוכים עד כאן דברי פי חכם חן. הנה לפי זה לא היו ראוין היסורים לבא על איוב אחרי שהקב"ה קראו אלוק ליעקב והותר לו להשתמש בשרביט הקב"ה וכמו שאמר שם בעמוד הנ"ל בפירוש הפסוקים דאיוב שזה היה תרעומתו ע"ש. אבל לשיכים היה בעיניו מה שאמרו רז"ל במדרש וישלח שויקרא לו אל אלקי ישראל לא שהקב"ה קראו אלוק אלא שיעקב קרא את עצמו אלוק אמר לו הקב"ה אני אלוק בעליונים ואתה בתחתונים בתמיה אפי' חזן הכנסת אינו נוטל שררה לעצמו ואתה קראת את עצמך אלוק חייך שבתך דינה מחר יוצאת לכך כתיב ויקרא אל אלקי ישראל וסמיך ליה ותצא דינה בת לאה מי גרם לו שנכשל בדינה על שקרא את עצמו אלוק ואם כן לפי זה היה לו אסור להשתמש בשרביט המלך אך אין זה אלא אם דינה נטמאה ממש ע"י שכם אבל לפי מ"ש לקמן בעמוד שלישי הנקרא עפר יעקב שאדרבה שכם טיהר דינה על ידי שבא עליה וכל זוהמת נדה שהיה בה שאב אצלו והיא נטהרה ואם כן ודאי אין לאוקמי שהקב"ה ענשו ליעקב בזה אדרבה דטבא ליה עביד אבל מוכח הוא כמאן דאמר שודאי טימא אותה כי מביא בגלי רזי בענין יעקב ומלאך שנתפגש עמו וירא כי לא יכול לו כי בקש מכל צד אם ימצא בו איזה פגם ולא מצא אחר כך ויגע בכף יריכו שבא לבקש פגם בבניו שהם יוצאי יריכו ואז מצא פגם ועל כן עשאו צולע על יריכו והנה פגם זה אין לומר שהיה פגם בבניו שבטי יה שהרי כולם צדיקים היו ואף שנראה לעין שחטאו ביוסף אין זה פגם אדרבה למי שבא בסוד ה' יודע שהיה בהכרח לעשות כן ושלוחי דרחמנא היו לזה ואין אנו עתה בביאורה וגם אמרו רז"ל במדרש ויצא לקח יעקב י"ב אבנים ואמר אברהם יצא ממנו פסול ישמעאל יצחק יצא ממנו פסול עשו ואני אם תתאחות האבנים האלה יודע אני שלא יצא פסול מבניו וכיון שנתאחו הי"ב אבנים ידע שלא יהיה פסול בי"ב בניו ואם כן מפורש חזינן שנעשו לאבן אחת שאין פסול בי"ב בניו אבל פסול הזה שעל ידי כן צלע על יריכו הוא פסול דינה כי אף על פי שבאבנים ראה שלא יהיה פסול בבניו היינו בי"ב בניו זכרים שלקח כנגדן האבנים אבל כנגד דינה לא לקח אבן שאין היא נחשבה בשבטים והדבר הזה ברור ואין צריך ראיות הרבה. והנה זה היה ענין איוב כי ידע שהיסורין באין עליו מאחר שהוא יעקב שלקח שתי אחיות אבל חשב שאין ראוי מטעם זה שיבואו עליו היסורים דזיל בתר טעמא למה נאסרו משום שלא ישתמש בשרביט המלך הרי ליעקב נאמר אתה אלוק בתחתונים דמה אית למימר למה נענש בדינה יש לומר שבאמת לא נענש כפי שסברו הרואים שנטמאה אלא אדרבה נטהרה מזוהמה אבל אחר שראה שהקב"ה עשה שיעקב צולע על יריכו וקשה למה אי משום פסול שיצא מבניו הרי כולם צדיקים היו וגם דינה לא נעשה בה פסול שהרי נטהרה אלא ודאי שבאמת נטמאה ואם איתא שהקב"ה קרא לו אלוק ואם כן למה ענשו בדינה אלא ודאי יעקב עצמו קרא לעצמו אלוק ואם כן גם לו היה אסור להשתמש בשרביט המלך וליקח שתי אחיות וכדין שיבאו יסורים עלי לכך כראות זאת וכל אלה חזר מלהתרעם והודה לדינו ומשפטיו של הקב"ה שכל משפטיו צדק ואמת ותלה היסורים בחסרון ידיעתו שטעה בשיקול הדעת ואמר שיכור הייתי: