עמודי ירושלים על תלמוד ירושלמי שבת· רבי ישראל איזנשטיין
פרק ו
הלכה א
[כ"י] רב נחמן בר יעקב אמר עמ"ש הנשמת אדם (כלל מ"ד סק"ג) ותורת אביגדור (סי' ש"ג):
הלכה ב
[כ"י] מכה שנתרפאית כו' עמ"ש הב"י (סי' שכ"ח):
הלכה ד
לאתים לאטין ע' קה"ע ופ"מ ולא ראו בערוך (ערך אבויין) שכ' וכתתו חרבותם לאתים תרגומו לאבויין במה אשה ירושלמי עכ"ל נראה שצ"ל וכ"ה בבמה אשה ירושלמי וא"כ צ"ל הכא לאבויין:
הלכה ז
תני רשב"ג לא שנו אלא מטבע ואבן כו' כ' הקה"ע כל דבר שהוא בר טילטול לעצמו הוא דמותר לטלטל לצורך גופו ומקומו כמו אגוז אבל אבן אפי' הקצהו לכך אסור דלאו בר טלטול הוא עכ"ל ולא ידענא מאין לו בפשיטות דלהירושלמי אפי' בהקצהו לכך ס"ל דאסור לכתחלה ולפ"ז יפלוג הירושלמי על הבבלי שבת (דכ"ה ע"ב) דאיתא התם דבאבן מותר לכתחלה בהקנהו לכך וכ"ה בטוש"ע (סי' ש"ג) הא י"ל דהירושלמי מיירי בלא הקצהו לכך ואינו פליג על הבבלי ומצאתי בא"ז ה' שבת סי' פ"ב שפי' להדיא כן בדברי הירושלמי דלא כהקה"ע:
הלכה ט
אי דהכא גברא שקר דאיסטרולייגנו דידיה שקרין. עי' מה שפי' הקה"ע והוא דחוק וראיתי בחי' המאירי לשבת (דנ"ו ע"א) שהעתיק לשון הירושלמי או ההוא גברא שיקר או אצטרוגלינא דידיה שקר ולפ"ז נראה לפרש שאמר או שהוא בעצמו הוא שקרן שאינו יכול חכמת הכוכבים או שאצטרוגליניא דידיה שקר היינו הכלי שהוא מביט בה בכוכבים הוא שקר דאינו נעשה על מתכונתה וא"ש לשון הירושלמי: