אור ברסלב

עמודי ירושלים על תלמוד ירושלמי מגילה· רבי ישראל איזנשטיין

פרק ד · הלכה א

פרק ד

זה קורא וזה מברך. עי' בקה"ע שכתב ואפ"ה מברך לקרות המגילה כו' נראה שסובר שגם בברכה שלפניה אמרינן דזה קורא וזה מברך. אולם במרדכי בחולין פ' כיסוי הדם כתב בשם ר' שמחה ע"ד הירושלמי הללו וז"ל מיהו נראה דהתם מיירי בברכה שלאחריה אבל בברכה שלפניה אין נראה שאחד מברך וא' קורא כו' עכ"ל. וכן ראיתי בבעל העיטור בה' מגילה שכתב ע"ד הירושלמי ומסתברא שבירך לפניה אבל לא בירך לאחריה. מבואר דבברכה שלפניה לא אמרינן זה מברך וזה קורא. אמנם ראיתי בא"ז פ"ג דמגילה (סי' שע"ט) שכ' דכן הדין בברכה ראשונה. וכ"ה בהג"א שם וכ"נ מרמ"א סי' תרצ"ג וצ"ע שלא הביאו דעת ר' שמחה ובעל העיטור ועי' מ"ש המרדכי מגילה (סי' תתל"ה) במחלוקת שבין ר' יואל ור' אפרים וצ"ע:

מכאן ששומע כקורא כתיב אשר קראו לפני המלך. כ' הפני משה וז"ל וכה"ג מצינו דכתיב גבי המגילה שהביא ע"י בן שפן ליהוקים אשר קראו לפני מלך יהודא כו' והוא תמוה דלא נמצא שם כלל זה הכתוב והברור דהוא המגילה שקראו לפני יאשיהו (דהוא במלכים ב' כ"ב) וכן פי' הקה"ע וז"ב:

עאל לכנישתא חמא חונה. הפני משה כ' דכך שם המתרגם ולא ראה ברי"ף (פ' הקורא עומד) ובטוא"ח (סי' קמ"א) ובמנהיג ה' שבת (סי' כ"ז) ותשב"ץ (ח"ג סי' קס"ג) ותוס' ב"ב (דט"ו א' ד"ה שמנה) שהעתיקו חמא חזנא (ובב"י שם כ' שכ"כ הרי"ף והרא"ש ובאמת ברא"ש לא העתיק הירושלמי והשמיטו. ואולי דכוונתו שהביא התוספתא שצריך לחזן עליו) וכ"ה בכל בו (סי' כ') ושיבולי הלקט (סי' י"ט) וע' בא"ז ה' שבת (סי' מ"ג) שהביא שם תשובת ר' יואל לר' אפרים דלמד מהירושלמי הזה דאין אדם קורא בתורה עד שיהיה א' עומד והחזן עמו ור' אפרים השיב לו וז"ל ואשר הבאת מירושלמי שאין יכול לקרות בלא חזן משום סרסור מההוא בר נש ואית ספרי ירושלמי דגרסי חזנא כו' כמה שגית וטעית חדא זה אינו תחותיה שלא העמיד אחר לקרות הל"ל לא קם בר נש בהדיא מה תחותי' ועוד אמר חזנא והלא החזן קורא אחרים ועוד זהו סרסור ששניהם קורים כו' ופי' הירושלמי כן הוא קם חזנא קרי בספרא ולא קם בר נש תחותיה ולא עמד אחר במקומו לתרגם אלא החזן עצמו תרגם וזהו סרסור ששומע מפי הקורא ומתרגם לאחרים כמו סרסור זה שקונה מזה ומוכר לזה זהו פי' נכון ע"ש:

הרב את ריבך כו'. כתב בשירי קרבן ונראה דלכך פותחת בברוך לפי שגם מי שאינו קורא את המגילה צריך לברך ברכה זו. תמהני עליו שלא ראה שכן כתב הר"ן ובחי' הריטב"א במגילה שם ועבטוא"ח (סי' תרצ"ב). ודע שראיתי בכל בו (סי' מ"ה) שכתב ירושלמי לא אמרו ברכה לאחריה אלא בציבור. והובא ברמ"א בא"ח (סי' תרצ"ב ס"א) ולפנינו ליתא לזה בירושלמי ועי' ביאורי הגר"א שם. ובא"ר כתב דשאר הפוסקים חולקים ע"ז. וס"ל דאף ביחיד יש לברך. ונ"ל כן מתוך דברי הראב"ד בהשגותיו על בעל המאור בברכות פ' הרואה שכתב שברכה שאינה קבוע שאין מברכין אותה רק ברבים אין אומרים בה שם ומלכות ע"ש וא"כ הכא אם נימא דנתקנה רק בציבור א"כ אמאי יש בה שם ומלכות ע"כ דס"ל להראב"ד דגם ביחיד יש לברך אותה:

התקין שיהיו אופין פת בע"ש כדי שתהא פרוסה מצויה לעניים. ע' בשירי קרבן מה שדחק בזה. אולם מצאתי בשיטה מקובצת לב"ק (כ"ב ב') שפי' בשם ר' יונתן בש"ס דילן וז"ל משכמת ואופה ביום ו' בשבת לכל ימות השבוע כדי שתהא פת מצויה לעניים לכל ימי השבוע וק"ו להדיוט מלחם הפנים שהיה נאכלים לח' ימים עכ"ל. וא"כ יש לפרש גם דברי הירושלמי כן דאופה בע"ש לכל ימי השבוע וא"צ לדוחקו של הקה"ע. ואין להקשות מ"ש דאופה בע"ש י"ל כמ"ש הדרכי משה בא"ח (סי' תר"ב) דמשום כבוד השבת אופין בלא"ה. ועפרמ"ג בא"ח (סי' רמ"ב בא"א סק"ד). וראיתי להמור וקציעה שכ' ע"ד הד"מ שהוא תמוה שלא נמצא זה בגמרא ויש סמך לזה מדביתהו דר' חנינא בן דוסא כו' ע"ש ובמח"כ לא ראה דברי הירושלמי הללו. אולם מדברי הרמב"ם בה' אישות פכ"א שהעתיק זה בה"א ולא בה' שבת נראה שתכס עיקר כש"ס דילן ולא כהירושלמי. אולם באגודה (סי' ק"ב) ראיתי שהעתיק גם בש"ס דילן שתהא אשה משכמת ואופה בע"ש שחהא פת מצויה לעניים ע"ש:

תוכן העניינים

עמודי ירושלים על תלמוד ירושלמי מגילה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה