עמודי ירושלים על תלמוד ירושלמי יבמות· רבי ישראל איזנשטיין
פרק טו · הלכה א
[כ"י] הדא אמרה שע"א נאמן בשעת מלחמה. נ"ב שו"ת ר' שמחה בר שמואל שהועתקה בשו"ת זכרון יהודה (דמ"ט ע"ב) אי' בזה"ל סבורני דגרסינן שע"א אין נאמן במלחמה ע"ש:
היא אמרה על מטתו מת כו' עמ"ש הפני משה וע' בא"ז (ה' עגונה סי' תרצ"ג) שגרסתו היתה היא אומרת במלחמה ואינו על מטתו מת סבורה היא להתיר את עצמה והיינו דומיא דרישא ולישנא דסבורה משמע שאנו מאמינים אותה לומר מת כיון שידענו שממקום שלום באת כ"ש הכא דמותרת. שמה שאמרה במלחמה שהיא סבורה שבזה תהיה מותרת ביותר ולפי שאנחנו יודעים שלא הלך במלחמה אנו אומרים שאמת שמת רק על מטתו מת יעו"ש באורך:
ב' פעמים ונראה דלכן השמיט הר"מ הך דינא כיון דאין נפקא מינה רק לענין תינוקת כשראתה ב' פעמים שזה לא שכיח. ומה שהקשה השירי קרבן עוד על עבדים דהא אף שאינם משוחררים מטמאים בזיבה ע"ש היה נראה מזה לסייע לגירסת הילקוט פרשה מצורע (רמז תקס"ז) דגרס עבדים משוחררים ע"ש. אך לא נראה כן ע' בנה"כ ביו"ד (סי' א') ובעיקר קושיתו נראה דפלוגתתן הוא רק בגיורת ולא בעבדים ולכן אמרו בירושלמי שם דיה שעתה ולא שעתו דקאי רק על גיורת וכ"ה בתוספתא הפלוגתא רק בגיורת ולא קשה מידי ולפמ"ש הגן המלך (סי' ק"א) דשפחה אינה מטמאה רק מאסמכתא א"ש אך דבריו תמוהין וכמ"ש הס"ט ביו"ד (סי' קפ"ג סק"א) ע"ש וע"כ הנכון כמ"ש לעיל: