עמודי ירושלים על תלמוד ירושלמי דמאי· רבי ישראל איזנשטיין
פרק א · הלכה ד
על פדיון מעשר שני כתב הרוקח בסי' שס"ג וז"ל כל ברכה שהיא הודאה להקב"ה כגון המצות וכשקיימה גומרת לעשייתו ואינו מחויב בה עד שתזדמן לו והרשות בידו לפטור את עצמו ממנה ואין משך למצוותה וכשעשאה כבר נגמרה המצות קבעו בברכתה בעל או אם המצוה מוטלת עליו על כרחו ובפעם אחת נתקיימת מטבע שלה כמו על נטילת ידים כו' על פדיון מעשר שני או על חלול מעשר שני בירושלמי בפ' א' דדמאי משום שלאלתר נגמרה המצוה על כסוי הדם כו' ע"ש שהאריך: