אור ברסלב

עמודי אש קונטרס עמודי ירושלים· רבי ישראל איזנשטיין

מסכת שבת

מסכת ביכורים

פ"א ה"א אין תימר פי' ופי' כו' ע' מה שתירשו הקה"ע והפ"מ. וע' חי' הר"ן שבת (ד"ה ע"א) שפי' הירושלמי באופן אחר יעו"ש:

ה"ב הדא אמרה אפי' חשיכה ע' בשירי קרבן שכ' בשם ש"ג בשם צפנת פענח דמדקרי למנחה חשיכה קרינן ק"ש בזמן מנחה והוא מראב"ן סי' קכ"ב). וראיתי להפני יהושע בק"א לברכות שכ' דכיון דהאי סמוך למנחה מוקמינן בתלמודא דידן דמיירי במנחה גדולה א"כ מוכח דגם בזמן מנחה גדולה קרינן ק"ש ע"ש ואיני יודע מניין לו להפנ"י שהירושלמי מוקי למתני' דמיירי במנחה גדולה אדרבה לפי השני טעמים שנתנו בירושלמי וכך עמה דאמרו הא ר"י והא רבנן משמע להדיא דמוקים להמשנה במנחה קטנה וכמ"ש ג"כ המראה הפנים ותלמודא דילן דמוקי במנחה גדולה אינו מבואר דקרינן למנחה סמוך לחשיכה וא"כ דברי הרב פני יהושע אינם מוכרחים כלל וז"ב: ה"ג תני רשב"ג אומר התינוקת מתקינן להם ראשי פסוקיהן כו' ואילן לא בעיי דיטפי בוצינא. ע' בפני משה שפי' שיש מחלוקת בין התינוקת שאלו רוצים שיכבה הנר מאלי' ולא יטו ואלו רוצים דלא יכבה וא"כ מסתמא מוחין זה בזה והוא דחוק דמאן יימר שינצחו אלו את אלו ומצאתי לרבינו ניסים גאון בספר המפתח (דכ"ט א') שהביא הירושלמי הזה וכ' וז"ל ופי' דבריהם כי התינוקת יתרחקו מן הקריאה ויאהבו שיכבה הנר ואנו בטוחים בהם כי הם לא יטו את הנר ולפיכך הותר להם לקרות לאור הנר דליכא למיחש שמא יטו אבל החזן לא יקרא דחיישינן שמא יטה לפי שלא ירצה שיכבה הנר לפיכך מבטלין התינוקת מן הקריאה עכ"ל והקה"ע כיון לפי' הזה מדעתו:

ה"ד על פיתן ועל גבינתן בספר העתים גרס ועל חמאותיהן כאשר כ' בשמו הסמ"ג הובא בב"י יו"ד (סי' קט"ו) וכן ראיתי באגיר בה' בישולי עכו"ם. אך הפוסקים כתבו שלא נמצא כן בירושלמי וע' בתשב"ץ ח"ב סי' י') שכ' שגם גבינתן הוא ט"ס דלא גזרו בי"ח דבר על הגבינה ע"ש. ומה שמבואר בירושלמי על כבושיהן כו' ועל מלוחיהן. כ' הקה"ע כבושיהן דגים וירק הכבושים במים דחיישינן שמא נתן הדגים בחומץ כו' מלוחיהן שמלחו העכו"ם עכ"ל. והנה צ"ל דס"ל להירושלמי דגם מלוח עכו"ם אסרו כמו מבושל וכר' יוחנן בש"ס ע"ז (ל"ח ב') וא"כ למה הוצרך לומר דכבוש אסור שמא נתן הדגים בחומץ ולפ"ז היכא דידעינן דלא עירב חומץ מותר ובאמת לפי שיטת הירושלמי אסור כבוש דהוי כמבשל וכ"ש הוא ממלוח וע' בפר"ח ביו"ד (סי' קי"ג ס"ק כ"א). ומה דאיתא בירושלמי עדותן כ' הקה"ע וז"ל וקשה הא מה"ת עכו"ם פסול לעדות כדכתיב עד שקר העד כו' ועכו"ם לאו אחי' הוא ואפי' במסל"ת פסול מדאורייתא אלא דרבנן הקילו בעדות אשה להכשיר מסל"ת א"כ גזירתן למה עכ"ל. ונוכל ליישב זה לא מיבעיא לפי שיטת חכמי הצרפתים ההובא בתשב"ץ (ח"א סי' ע"ח) דמה"ת כשרים עכו"ם לעדות שלא מצינו רמז בשום מקום לפסול אותן רק מדרבנן פסולים משום דמסתמא משקרי פשיטא דא"ש דברי הירו' ואפי' לפ"מ שהתשב"ץ השיג עליהם וס"ל דמה"ת פסולים מ"מ במלתא דעבידא לגלויי מהימנא מה"ת וכמ"ש בתשב"ץ (ח"א סי' פ"ב) דלהכי בעדות אשה מהימנא מה"ת (וי"ל דהסוברים ורק מדרבנן מהימנא בעדות אשה היינו לפי שחשבו זה ללא עבידא לגלויי בודאי. עשי"ת ריב"ש סי' קנ"ה ושיבת ציון סי' ל"ח אבל במילתא דבודאי עבידא לגלויי מהימן מה"ת) ומ"מ לשאר דברים פסולים אף דעבידא לגלויי כמו לענין קידוש החודש ע' ברמב"ם פ"ג מהקה"ח והיינו מדרבנן ולזה כיון הירושלמי דבאותו יום גזרו עליהן. ושוב נדפס גליון הש"ס וע"ש מ"ש בזה והנה מבואר כאן דפיתן הוא מגזירת י"ח דבר וכן בישולי עכו"ם והוא מדרבנן והוא פשוט בש"ס ובפוסקים ע"כ מאד נפלאתי על ספר קב הישר (פרק ע"ה) שכ' שם וז"ל דראיתי מכשילה גדולה דראיתי ששולחין לצלות בשר לא"י ושתים רעות עושין פדא דעוברים על האיסור יחוד שגזרו שמואל ודוד ועוד דכיון דאין הישראל מסייע לאופה הוא אסור מדאורייתא כו' ואוכלין איסור דאורייתא וכן כפל שם עוד הפעם דהוא איסור דאורייתא והוא מן התימה דהוא רק מגזירת י"ח דבר גם מ"ש דאיסור יחוד עם עכו"ם שמואל ודוד גזרו הוא ג"כ תמוה דדוד ושמואל גזרו רק יחוד ישראלית ועם עכו"ם הוא מגזירת שמאי והלל וז"פ:

ה"ה עמדו להן מלמטה והי' הורגין בתלמידי הלל כ' הקה"ע אלו הי' רוצין לעלות אבל ח"ו לא הי' הורגין אותן נ"ל עכ"ל. ונ"ל סער לדברי' מדברי ר' סעדי' גאון שכתב ע"ד הקראים שכתבו שהי' הריגה בין ב"ש וב"ה ור' סעדי' כתב שלא נמצא כן בתלמוד וע"ז השיבו הקראים דמבואר כן בירושלמי אולם לפי פי' הקה"ע א"ש דברי ר' סעדי':

ה"ח בשבת ובאבל ובע"ז הלכה כרשב"א כ' הקה"ע בשבת הא דאמרן ולא ראה דברי הבה"ג והרמב"ן בתורת האדם ובמלחמות ד' פ"ג דמ"ק ובנמ"י שהעתיקו הירושלמי בכלל גדול ובלפני אידיהן ובאבל מבואר דלא כפירושו וביאור הירושלמי ע' ביד מלאכי כלל ב' וראיתי ביד דוד בשבת (י"ז ב') שכ' בשם היד מלאכי דפי' שבת הוא הך דקיבולת והא ליתא דזה הוא פי' לפני אידיהן דשם מוזכר דינא דקיבולת:

שם הדא דתימא במלחמת הרשות אבל במלחמת חובה אפי' בשבת כו' ע' ביפה מראה שנתקשה דמנ"ל שהי' בשבת דלמא לא הי' הז' ימים רצופין ע"ש מה שדחק בזה ולק"מ דהא יהושיע החרים השלל לפי שהי' בשבת כמבואר במדרש במדבר פי"ד וא"כ מוכח דהוי בשבת והכתוב הוא כפשוטו וע"ש ביפ"מ. שכ' ואין להקשות מאי אריא משום דיריחו הוי מלחמת חובה אפי' במלחמת הרשות אם התחילה ג' ימים קודם השבת אין מפסיקין דהקפת העיר לאו התחלת מלחמה הוי אלא ביום השבת שנכנסו לעיר התחילו במלחמה עכ"ל ומזה יש להעיר על מה שהניח הוא בצ"ע ביפ"ת בב"ר (פרשה ע') על מה שאמרו שם בבני רחל ולאה מלחמת בנה של זו דוחה שבת כו' וכ' היפה מראה דהכוונה על יריחו והקשה דהא ביום א' התחילו וקיי"ל אם התחילו ג' ימים קודם השבת אין מפסיקין ואפי' במלחמת הרשות עכ"ל דמאי קושיא הא הוא בעצמו כ' דההיקף לא הוי התחלה תו יש להעיר עלי' על מה דנראה מדברי' בד"ה עד רדתה דמוקמי לי' במלחמת חובה וכ"כ ביפ"ת והוא תמוה דהא האי פרשה דכי תצור במלחמת הרשות הכתוב מדבר כמבואר בספרי שם וכ"ה להדיא בבבלי שבת (די"ט ע"א) אין צרין על עיירות של עכו"ם פחות מג' ימים קודם לשבת ואם התחילו אין מפסיקין וכן הי' שמאי אומר עד רדתה אפי' בשבת מבואר דהאי רדתה מיירי במלחמת הרשות דקודם ג' ימים מותר להלחם וממילא נדע דלדבר מצוה מותר אפי' בשבת כמו במפליגין בספינה דלדבר מצוה מותר אפי' בשבת וכן בירושלמי הפי' דעד רדתה קאי על הרישא דמיירי במלחמת הרשות וכן פי' הפני משה והוא ברור דלא כהיפ"ת. וראיתי להרב חידושי הלכות דברים תמוהים בעיני שבע"ז (דכ"ה ע"א) הקשה דמאי חילול הי' במלחמת עי כיון דהוי מלחמת חובה וכ' וז"ל דאיתא בירושלמי דיריחו נמי הוראת שעה היתה והכי אמרינן התם אם יאמר לך אדם למה חלל יהושע את השבת אמר הקב"ה אני אמרתי לו וסבות את העיר ז"פ כה תעשון ז' ימים ואין ז' ימים בלא שבת והא דדרשינן עד רדתה ואפי' בשבת היינו בהתחילו במלחמה ג' ימים קודם שבת עכ"ל והוא תמוה דהא להדיא אמרינן כאן הדא דתימא במלחמת הרשות אבל במלחמת חובה אפי' בשבת מבואר דבמלחמת מצוה אפי' בשבת מותר וע' ברמב"ם פ"ב מה' שבת הכ"ה וה' מלכים פ"ו הי"א ובכ"מ ולח"מ שם. וע' במ"כ במדרש רבה (פי"ד) על מה דאיתא התם דחללו את השבת כ' המ"כ וכ"ה בירושלמי פ"ק דשבת ויליף לי' התם מדכתיב עד רדתה אפי' בשבת ושגה בזה דעד רדתה לא אתיא לאוריי אלא דמלחמת הרשות מותר אפי' בשבת ומה ענין זה לדברי המדרש דהתם. וצל"ע ע"ד שו"ת רדב"ז (ח"ד סי' ע"ז) שכ' שם להקשות על הרז"ה שסובר שמותר לצאת בשיירא למדבר ג' ימים קודם השבת אפי' ביודע בודאי שיחלל השבת וכ' וז"ל ותו קשיא לן דא"כ צריך לפרש האי דאין צרין על עיירות של עכו"ם במלחמת הרשות דוקא ואע"ג דבהכי איירי קרא דכתיב עד רדתה מ"מ ה"ל לפרושי דבמלחמת מצוה מותר כדפירשו בהך ברייתא בד"א לדבר הרשות אבל לדבר מצוה שפיר דמי עכ"ל ונפלאתי ע"ז דהא באמת כן אמר בירושלמי דדוקא לרשות ולמצוה מותר אפי' בשבת ובש"ס דילן לא הוצרכו לפרש דממילא נדע כמו בספינה וצע"ג:

פ"ב ה"ה מכיון שהוא רוצה באוכלן כמבשל הוא ע' במראה הפנים שהקשה אמאי לא משני כן בבבלי יבמות (דל"ג) ע"ש שדחק דמשמע זר ששימש אפי' כ"ש ובאמת אין צורך לזה דלש"ס דילן באמת אינו מחייב משום מבשל וכדמוכח ממ"ש רש"י שבת (דע"ז) שכ' דשדא סכתא כו' לייבשו מוכח דאם מניחו שישרוף אינו מחייב משום מבשל ולהכי לא משני כן בש"ס דילן וע' בנשמת אדם ה' שבת כלל כ' סק"ב:

פ"ג ה"ג נחשדו להיות מעלין אותן עצים כו' כ' השירי קרבן ק"ק מאי איסורא איכא ואפשר כו' ע"ש ובמח"כ נעלם ממנו דברי הרשב"א שבת (ד"מ ע"א) שכ' דכיון דנקבי' פתוחין והוא דולק והולך בעודו רוחץ בו ודאי אתי לחתויי ולפיכך אסור בדולק בשבת ולק"מ: ה"ז הני אם התנה מותר כו' בשירי קרבן הניח בצ"ע על הרמב"ן שהביא הר"ן ס"פ כירה דאיך יפרש הירושלמי אם לא שנאמר דלא הי' כתוב לפניו מן הא דעה חמית מימר כו' עד מאן תנא ומדברי' אין נראה כן וצ"ע עכ"ל. אולם בהגלות אלינו דברי הרמב"ן בחי' לשבת (מ"ה א') מבואר שם להדיא דלא הי' כתוב לפניו כן בירושלמי ואין כאן עיון כלל:

פ"ו ה"ד לאתים לאטין ע' קה"ע ופ"מ ולא ראו בערוך (ערך אבויין) שכ' וכתתו חרבותם לאתים תרגומו לאבויין במה אשה ירושלמי עכ"ל נראה שצ"ל וכ"ה בבמה אשה ירושלמי וא"כ צ"ל הכא לאבויין:

ה"ז תני רשב"ג לא שנו אלא מטבע ואבן כו' כ' הקה"ע כל דבר שהוא בר טילטול לעצמו הוא דמותר לטלטל לצורך גופו ומקומו כמו אגוז אבל אבן אפי' הקצהו לכך אסור דלאו בר טלטול הוא עכ"ל ולא ידענא מאין לו בפשיטות דלהירושלמי אפי' בהקצהו לכך ס"ל דאסור לכתחלה ולפ"ז יפלוג הירו' על הבבלי שבת (דכ"ה ע"ב) דאיתא התם דבאבן מותר לכתחלה בהקצהו לכך וכ"ה בטוש"ע (סי' ש"ג) הא י"ל דהירו' מיירי בלא הקצהו לכך ואינו פליג על הבבלי ומצאתי בא"ז ה' שבת סי' פ"ב שפי' להדיא כן בדברי הירושלמי דלא כהקה"ע:

ה"ט אי דהכא גברא שקר דאיסטרולייגנו דידי' שקרין. ע' מה שפי' הקה"ע והוא דחוק וראיתי בחי' המאירי לשבת (דנ"ו ע"א) שהעתיק לשון הירושלמי או ההוא גברא שיקר או אצטרוגלינא דידי' שקר ולפ"ז נראה לפרש שאמר או שהוא בעצמו הוא שקרן שאינו יכול חכמת הכוכבים או שאצטרוגליניא דידי' שקר היינו הכלי שהוא מביט בה בכוכבים הוא שקר דאינו נעשה על מתכונתה וא"ש לשון הירושלמי:

פ"ז ה"ב מניין לאבות מלאכות מה"ת רשב"נ בשם ר' יונתן כנגד ארבעים חסר א' מלאכה שכתוב בתורה כו' התיו"ט כ' דאם לא נחשוב המלאכה הכתוב בתורה וכתיב בהן אזהרה יהי' ארבעים דוק ותשכח. וראיתי במראה הפנים שכתב עלי' והנה הרואה יראה שאין החשבון שלו מכוון כלל וכלל וכ' שמלאכה הכתובה בתורה בלא אות השימוש הם כ"ד ובתוכם יש ט' אזהרות וד' עונשים בס"ה הם י"ג נשאר י"א ואותן הכתובים המלאכה והמלאכה למלאכה הם י' הרי כ"א ואותן שכתיב מלאכת ובמלאכת למלאכת מלבד האזהרות הם י' הרי ל"א ומלאכתו הם ד' הרי ל"ה ומלאכתך ב' הרי ל"ז וא' ממלאכתו הרי ל"ח והיכן היה הארבעים והיכן הוא הדוק ותשכח וע"כ לקח לו דרך אחר וכ' שהוא על קו האמת שלא קחשיב רק אותן שכתיב מלאכה ומלאכתו ומלאכתך המלאכה והמלאכה למלאכה מלאכתו מלאכתך אבל ממלאכתו אינו מן המנין יעו"ש שהאריך בזה. ובמח"כ שגגה גדולה יצתה מלפניו ובחנם השיג על התיו"ט והקורקונדייצ"ע הטעהו כי מה שחשב שמלאכה הם רק כ"ד. ובאמת המה כ"ה ולפי שראה בקורקינדייציע שחשב ובדעת ובכל מלאכה חשב אותו לא' ובאמת המה שנים שכ"ה בשמות (צ"א ג' ול"ה ל"א) ובקורקודאנציע בכדי לקצר כ' בחד שיטה ורשם בצידו שכ"ה בשמות בב' המקומות וא"כ כתיב מלאכה כ"ה פעמים. והשגיאה הזה הי' לו ג"כ במלאכת שחשב שנכתב פעם א' ובאמת נכתב ב' פעמים בשמות (כ"ז ז' וכ"ב י') וא"כ לפ"ז א"ש דברי התיו"ט שהמה מ' מלבד האזהרות והמראה התנים חשב שהן רק ל"ח לפי שנשמטו ממנו שני המקומות ולפ"ז מבואר שדרך של המראה הפנים לא יתכן דא"כ יהי' מ"א דהוא חשב מלאכה נכתב כ"ד פעמים ובאמת נכתבו כ"ה פעמים. וראיתי להעיר ע"ד ר' חננאל ההובא בחי' הרמב"ן והרשב"א והריטב"א בשבת דמ"ט שכ' וז"ל פיר"ח שכתובין בתורה מלאכה ומלאכות ס"א טול מהן שלשה מלאכות הכתובין בויכולו שאינן ציוו וד' שכתוב בהן ועשית ויעש תעשה ולרגל המלאכה אשר לפני וי"ד שכתוב בהן כל מלאכת עבודה הרי כ"א נשארו מ' ובכללם ששת ימים תאכלו מצות כו' עכ"ל ויש להעיר על דבריו מה שהוציא אותן ג' שכתוב בהן ויכולו ובאמת הוא כאן בירושלמי בעיא דלא איפשטא וצ"ל דגירסא אחרת הי' לו בירושלמי וגם מ"ס דאותן שכתוב בהן מלאכת עבודה הן י"ד וצ"ע דהא הן רק י"ב (ויקרא כ"ג ז' ח' כ"א כ"ה ל"ה ל"ו) במדבר (כ"ח י"ח כ"ה כ"ו כ"ט א' י"ב ל"ה) וצ"ל דגם הב' כתובים שמות (ל"ו א') ועשית את כל מלאכת עבודת הקודש ושם ג' למלאכת עבודת הקדש אותן ג"כ לא קחשיב דהוי כמו מלאכת עבודה ורק שצ"ע לפ"ז מדוע קחשיב הכתוב לכל מלאכת העבודה שמות (ל"ה כ"ד) דלפ"ז ג"כ לא הי' מהראוי להחשב) ומ"ש שנוציא ג' ועשית ויעש תעשה. יש להעיר דויעש לא נמצא כלל בתורה. ועשית נמצא ב' פעמים (שמות כ' ט' דברים ה' י"ג) ותעשה נמצא ג' פעמים שמות (כ"ו י') ויקרא (כ"ג ל') דברים (ה' י"ד) מלבד מה שהוא בדברים (ט"ז ח') דאותו יש לחשוב כמ"ש הר"ח בשם הירושלמי. ולא נוציא תעשה מהמנין בשמות (ל"ה ב') ויקרא (כ"ג ג') א"כ צריך להוציא ה' כתובים והר"ח כ' רק ג' ועוד יש לתמוה מ"ש שבס"ה המה ס"א ובאמת המה ס"ה. מלאכה כתיב כ"ה פעמים. המלאכה ששה פעמים. למלאכה ב"פ והמלאכה א' למלאכה א' מלאכת תשעה עשר למלאכת ב' מלאכתך ב' מלאכתו ד' ממלאכתו א' במלאכת שתים ובס"ה המה ס"ה (וכאשר תראה כ"ז בקורקינדאציע זולת מה שהביא בערך מלאכה הכתוב שמות (ל"ה כ"ט) ושם כתיב המלאכה בכל הספרים והי' לו להביאו בערך המלאכה) ומהתימה מהרמב"ן והרשב"א והריטב"א שלא העירו ע"ד הר"ח הללו. עכ"פ מבואר מכל זה דדברי התיו"ט צודקים ולפי דרך של המראה הפנים יהי' מ"א. מיהו י"ל בדרכו של המראה הפנים ליישב מה שהקשה בשו"ת ראשית ביכורים (דס"ז ע"א) בהגה"ה וז"ל הא דאיתא בשבת מ"ט דל"ט מלאכות הם כנגד מלאכה ומלאכתו שבתורה כו' וא"כ לר' יהודא דמוסיף את השובט ומדקרק בשבת צ"ז והשתא לדידי' יהי' האבות מלאכות ארבעים וא' וכנגד מי הם עכ"ל ולפמ"ש י"ל דר"י קחשיב כשיטות המראה הפנים ולפי חשבון שכתבתי יהי' ארבעים ואחת וא"ש ודו"ק:

שם אף אשת אחיו למדין מרודתו כו'. הנה בת"כ (פ' קדושים פי"ב) איתא אשר יקח את אשת אחיו באשת אחי' מאבי' הכתוב מדבר או אינו אלא אפי' באשת אחי' מאמו כו'. וראיתי בקרבן אהרן שם שכ' ולא ידעתי לענין מה אמר זה דאי לענין חיוב כרת הא אף אשת אח מן האם חייב עליו כרת ולא אמר זה לומר דאחר דאמר קרא בזו נדה הוא דמשמע דיש לה היתר אינו מדבר אלא באשת אח מן האב דאלו אשת אח מן האם אין לה היתר כלל אבל קושטא דמלתא דהא משבשתא היא כו' ע"ש ותמהני דבמח"כ לא ראה דברי התוס' יבמות (ד"ב ע"א) שהאריכו בזה ופירשו דאתי למעוטי מערירי דכתיב בהאי קרא ע"ש באורך. וע' ביד המלך (פ"ו מה' יבום וחליצה ה"ה) שבחר לו דרך אחר בביאור הת"כ ומהתימה ממנו אחרי שהתוס' רמזו שם לדברי הירושלמי הללו ומבואר כאן להדיא דממעטינן אשת אח מן האם כדאמרינן יצתה אשת אח מן האם שאין לה היתר לאחר איסורה ובירושלמי א"א לפרש כפירושו א"כ גם דברי הת"כ הכי מתפרשין וגם מהקרבן אהרן נעלמו דברי הירושלמי הללו. וע' בקרבן העדה שפי' מ"ש בירו' אף אשת אחיו למידה מדודתו וז"ל ופריך אף אשת אחי' נוכל למילף מדודתו דדוקא אשת אחי' מאבי' לא מאם עכ"ל ודברי' תמוהים דאדרבה הא לזה הוא עיקר הילפותא שפירש ר' יוסי כמבואר בדברי' שאמר דודתו יצתה למעט אשת אחי' מאמו וגם לפי דברי' מה זה שסיים בירושלמי דלר"ע ניחא ולפ"ז מאי ניחותא לר"ע. אולם בפשוטו נראה דכל זה סיום דברי ר' יוסי הוא ובניחותא הוא דאף אשת אחיו אין למדין מדודתו כו' ואח"כ מקשה דלר' ישמעאל דיליף מצדה א"כ א"צ הילפותא הוא מזה וז"ב וכ"נ מדברי התוס' שם. וע' בביאור הראב"ד לת"כ שנראה שהיתה בגירסתו עוד הוספה בת"כ שם ממה שהוא לפנינו:

שם וכמה חורש כו'. ע' בשירי קרבן שכ' שאין א' מהפוסקים שיזכור בחרישה שיעור המבואר בירושלמי שם. אולם מצאתי בא"ז ה' שבת (סי' נ"ה) שכתב לדברי הירושלמי הללו וע"ש שהקשה קושית הש"ק ותירץ כתירוצו:

שם מה חרישה היתה במשכן. ע' בתפארת ישראל (בכלכלת שבת סי' א') שכ' וז"ל כגון זורע ונוטע שהי' במשכן כירושלמי בפרקין שכ' שהי' חורשין במשכן ליטע סממנין וזה דלא כהרמ"כ שכ' הכ"מ בפ"ז דשבת משמו דנוטע לא הי' במשכן וזה ג"כ דלא כרבינו הערוך ערך זמר שכ' ג"כ דנוטע אינו אב רק תולדות זורע א"כ לא הי' נוטע במשכן והרי בירו' הנ"ל מוכח דנוטע הי' במשכן עכ"ל. ולפ"ז תקשה ג"כ על התוס' שבת ע"ג ב' ד"ה משום זורע) שגם הם כתבו דנוטע הוי תולדה וכמו שהאריך בזה היד דור (דכ"ה ע"א) ותקשה עליהם מהירושלמי הנ"ל. אולם באמת לק"מ דכוונת הירושלמי ליטע סממנין אינו שנוטעים אילנות שיגרילו סממנין (שזה הוא נוטע באילנות) רק כוונתו שהי' זורעים סממנים בקרקע שזה מקרי זורע והירושלמי קרי לזה ג"כ נטיעה וראי' ממ"ש בירושלמי שם ובפ' הבונה ה"ב כמה יחרוש ויהי' חייב ר' מתני' אומר כדי ליטע כרישה ר' אחא בר רב כדי ליטע זכרותה של חיטה. הנה דלזריעת החיטה וכרשין קרי הירושלמי נטיעה וגם כאן כוונתו כן שהי' זורעים הסממנים ולק"מ:

שם הנותן עציץ נקוב ע"ג עציץ נקובה חייב עליו משום קוצר ומשום זורע. ע' בקה"ע שכ' דע"י שנותן השני על הראשון א"א להתגדל הזרע שבראשון והשני יונק מן הארץ והו"ל בזורע. אולם הפני משה כ' חייב עליו משום קוצר מפני שנטלה ממקימה וה"ז קוצר וכשנתנה ע"ג עציץ נקוב אחרת ה"ז חייב משום זורע עכ"ל ואני מצאתי בחי' הרב המאירי לשבת שהביא ב' פירושים ודעתו כפי' הפ"מ וז"ל ובתלמוד המערב אמרו הנותן עציץ נקוב כו' וי"מ בזה שקוצר התחתון שעשבים שבו אינם יכולים ליגדל וזורע העליון שמוסיף לו יניקה מן התחתון ונמצא לדבריהם שאם אין הוסיף לו יניקה אלא שמשכוהו עמקים למקום פטור ולי נראה שמשהעתיקהו ממקומו נקרא קוצר וכשהניחוהו במקום יניקה אפי' אינו כיניקה ראשונה נעשה זורע ולמדת שאסור לשנותו ממקום יניקה כלל ומ"מ הניח עציץ נקוב על שאינו נקוב אינו נעשה קוצר מצד התחתון שהרי התולש מעציץ שאינו נקוב פטור ואם בתולש ביד אמרו כן כ"ש בזו עכ"ל. ומבואר מדברי המאירי דהך דירושלמי הלכתא היא ולא כהפני משה שדחה הירושלמי מהלכה:

שם הדין דשחיק תומא כו' כד יהיב משקין משום דש ט"ס הוא וצ"ל משום לש וכמ"ש הקה"ע והפ"מ ובחי' הרב המאירי לשבת (ע"ג א') כתב כן משם הירושלמי דחייב משום לש והמגיה כ' דצ"ל משום דש והוא שגגה. וע' בס' יראים (סי' ק"ב) שכ' שמעתי שהירושלמי אומר הניתן לתוכו משקין חייב משום לש ואיני יודע לתת חילוק בין שומין לשחלים וחרדל ונראה שחולק על תלמוד שלנו ולא קיי"ל כותי' עכ"ל והעתיקו ג"כ בא"ז ה' שבת (סי' ס"א) ועל מה דאיתא כאן כד מפרך כרשייא משום דש. ע' בסמ"ג (מל"ת סי' ס"ה) שכ' כ"ל דמיירי ששוחקים עם קליפתו שדומה לדש בתבואה אבל שוחק שום קלוף הוי טוחן גמור ע"ש:

שם מה קשירה היתה במשכן כו' ע' בא"ז ה' שבת (סי' ס"ז) שהביא דברי הירושלמי הללו בזה"ל מה קשירה היתה במשכן שהי' קושרים את המיתרים ולאו לשעה היתה אמר ר' יוסי מכאן שהי' חונים ונוסעים עפ"י הדיבור כמו שהוא לשעה וכ' דט"ס הוא וצ"ל כמו שאינה לשעה ואח"כ הביא. ר' יוסי בר בון מכיון שהבטיחן הקב"ה שהוא מכניסן לארץ כמו שהוא שם לעולם עכ"ל והדברים תמוהים דמה טעם צריכים שהבטיחן שיכניסם לארץ ולכן הוא כמו לעולם אדרבה א"כ בכאן אינו קביעות ועוד דא"כ למה צריך ר' ירמי' ללמוד קושר מתופר יריעות והאמת שבדברי ר' יוסי בר בון צ"ל כמו שהוא לשעה והיינו דר' יוסי בר בון מקשה על ר' יוסי דאמר שהוא כמו לעולם דאדרבה כיון שהבטיחן להכניסן לא"י א"כ בכאן לא הוי קביעות והוי כמו לשעה וע"כ הצריך ר' ירמי' ליתן טעם אחר וכ"ה הנוסחא לפנינו בכאן ובפ' אלו קשרים ה"א ובעירובין (פ"ה ה"א) הגירסא נתחלף וצ"ל כמו שהוא בב' המקומות ומוכרח הוא בכאן לגרוס כן דהוא לשעה דהא סיים לר' יוסי בר בון הדא אמרת בנין שעה הוי בנין מוכח דצ"ל לשעה וז"ב: שם דנים שסחטן כו' בא"ז ה' שבת (סי' נ"ח) כ' ואמרינן בירושלמי פכ"ג ר' חייא בשם ר"י דגים שסחטן אם לגופן מותר ואם למימהן אסור משמע איסורא בעלמא מדרבנן מיהו לעיל בהך שמעתתא גופי' מסיק ר"ח בשם ר"י דגים שסחטן אם לגופן ה"ז פטור ואם להוציא ציר חייב ולא נוכל לעמוד לגמרי על שיטות הירושלמי עכ"ל ותמהני דהא ע"כ ט"ס הוא וצ"ל גם כאן חייב ולא אסור (וכמו שכ"ה בירושלמי שלפנינו) דהא מסיק עלה רב אמר כבשים שסחטן אם לגופן מותר ואם למימהן אסור כו' אמר ר' חזקי' הדא דרב פליגא על ר' יוחנן אמר לי' ר' מנא מה דתהן אמר אסור ומותר וההן אמר חייב ופטור מבואר דר' יוחנן ס"ל חייב ובזה פליג על רב א"כ מבואר דצ"ל בירושלמי חייב. וע' בא"ז בדף השני שהביא בעצמו סיום הירושלמי ולא ידעתי לפי גירסתו איך יפרש הירושלמי וצ"ע:

שם לית כאן שחיטה כו' ולמה לא תניתה עמהון כו' ע' מה שפי' הקה"ע והוא דחוק למאד. ונראה דט"ס תיבת לא וצ"ל ולמה תניתה כו' היינו דקאי על שחיטה ומצאתי בשו"ת ברכת אברהם לבנו של הרמב"ם בדברי ר' דניאל הבבלי שהעתיק דברי הירושלמי הללו (בסי' י"ח) וליתא שם תיבת לא ע"ש:

פ"ח ה"א מהו לשתותן מפוסקין כו' הרא"פ והקה"ע פירשו דצריך לשתותן מפוסקין. אולם בב"י בא"ח (סי' תע"ז) בשם הרוקח כ' דאסור לשתותן מפוסקין. ועשו"ת שבות יעקב (ח"א סי' כ"ח) שבנו של הג' בעל שער אפרים פי' שם פי' נפלא בדברי הירושלמי הללו:

שם מהו לצאת ביין של שביעית הקה"ע כ' דס"ד דבעינן לכם בד' כוסות כמו במצה וכ"כ בפסחים (פ"י ה"א) ושקלים (פ"נ ה"ב) וקשה לי דהא במצה הטעם דכתיב לכם וא"כ מה ענין זה לד' כוסות והי' נראה לפמ"ש הר"מ פ"ד מה' שמיטה דיש לו להביא כמו עניים וכ' שאף השיעור של ט"ו כדי יין וה' כדי שמן אם הביא יותר מותר ונ"ל שלמד כן מהמשנה דמס' שביעית (פאה מ"ז) אם הביא יותר מכאן מותר ומסולק בזה תמיהת התיו"ט למה השמיט הר"מ הך דינא. ושוב ראיתי שכ"כ המל"מ והפני משה וא"כ כיון דהביא לביתו בהיתר מדוע לא יצא בזה ד' כוסות. וכן נראה מהמשנה דסוכה (ל"ט א') דהלוקח לולב מחבירו בשביעית נותן לו אתרוג במתנה לפי שאין רשאין ללקחו בשביעית מבואר דיוצאין באתרוג משביעית והי' נראה לפ"מ דאיתא בר"מ (פ"ו מה' שמיטה ה"ט) דאין פורעין משביעית חיב ואין פוסקין מהן צדקה א"כ הי' ס"ד דכיון דהוא מחויב ה"ל כפורע חובו ולפיכך אסור ופשיט לי' דמותר כיון דהוא רק מצוה דרבנן לא הוי כפורע חובו והי' יכול למיבעי ג"כ במע"ש דשם ג"כ הדין כן כמבואר בדמאי (פ"ג מ"א) וכמ"ש הר"מ (בפ"ג ממע"ש הכ"א) ולפ"ז תקשה על מה דאיתא בסוכה (ל"ה א') דיוצאין באתרוג של מע"ש ולא אמרינן דהוי כפורע חובו וע' מה שפי' הפ"מ וצ"ע בכל זה:

ה"ו ה' דברים נאמר בקרומות של קנה כו' מפני שרוח רעה שורה עליהן הנה הדבר הזה הובא ג"כ בב"ר פנ"ו וראיתי להיפה תואר שם שכ' דלא גרסינן מפני רוח רעה דבש"ס חולין (ט"ז ב') מבואר הטעם מפני שקסמין נתזין ואיכא סכנתא ואי משום רוח רעה מ"ש סימונא דאגמא מקרומות של קנה ועוד דאמר התם ר"פ מחתך בה קרבי דגים דזיגי רבה בר רב הונא מחתך בה עופא דרכיך מוכח דאין הטעם משום רוח רעה וע"כ מחק שם לתיבות מפני שר"ר שורה עליהן עכ"ד ותמהני דהא מבואר גם בירושלמי כאן דהטעם משום רוח רעה וכ"ה בערוך (ערך קרם) ה' דברים נאמרו כו' מפני שר"ר שורה עליהן ותו נעלם ממנו מ"ש הבעה"ע הובא בב"י (יו"ד סי' ו') דלהירושלמי הטעם שאין שוחטין בקנים הוא מפני רוח רעה ומ"ש היפ"ת דבש"ס דילן מוכח דאין הטעם משום ר"ר לא מוכח מידי. דמה שהקשה דמ"ש סימונא דאגמא משאר קנים אם הטעם משום רוח רעה הוא תמוה דאטו אנן טעמא דרוח רעה ניקום ונדרוש אולי כך הוא סגולת הרוח רעה רק באלו הקנים ומ"ש ראי' מרב פפא דמחתך בה קרבי דגים כו' כבר כתב הב"ח כן ביו"ד להוכיח כן מהש"ס הזה ודחאו. וע' הב"ש שם שכ' די"ל דש"ס דילן ס"ל דהר"ר הוא רק כשאוכל הקנים ג"כ ולכן בקרבי דגים דזיגי ניכר בהן הקנים וישליכו אותם וליכא הר"ר והנה השירי קרבן פי' הירושלמי דקאי רק אקינוח דבזה הטעם משום רוח רעה והוכחתו אינו מוכח כלל כאשר יראה המעיין ומ"ש דבזה יהי' שוים ב' התלמודים לדינא משמע מדברי' דלדעת בעה"ע חולקים ב' התלמודים זה עם זה. ליתא דלבעה"ע גם ש"ס דילן סיברת הטעם משום רוח רעה דז"ל הבעה"ע (ה' שחיטה ד"ט ע"ב) ה' דברים אמרו כו' ירושלמי מפני שר"ר שורה בהן והלכך אם שחט שחיטתו כשירה וי"מ מפני שהקרומות חדין ונוקבין ודיעבד נמי פסולה עכ"ל הרי שכ' שרק י"מ כן דהטעם משום קרומות ולדידי' יש לפרש גם ש"ס דילן משום ר"ר וכמ"ש בשם התב"ש וז"ב: פ"ט ה"א עכו"ם כנדה ומשמשיה כנדה מבואר דלר"ע משמשי ע"ז מטמאין. וע' בירושלמי (פ' כל הצלמים ה"ז) ומדברי הר"מ פ"ו מ"ה אה"ט ומדברי הרע"ב פ"ג דע"ז נראה דסוברים כן גם לש"ס דילן וע' בפנ"י ויד דוד שבת (פ"ז ב') ובחידושי הרב המאירי בחי' לשבת (פ"ב ב') כ' שדברי הר"מ מבוארים בירושלמי. וע"כ לא ידעתי מ"ש הגט מקושר למהר"י נבון (דקל"א ע"א וע"ב) דמה דמבואר בתוספתא פ"ה דזבים דר"ע סובר דמשמשי עכו"ם המה כנדה היינו שלא לטמא לאיברים אבל שיהי' טמאים לית מאן דסובר כן ע"ש והוא מהתימה דהרי מבואר כן בירושלמי ובר"מ ורע"ב [ומה שדחק שם לתרץ דברי הרא"ם שהקשה דאיך טיהרו השמן הא מטמא בהיסט אליבא דר"ע דהא לא קיי"ל כר"ע לק"מ די"ל דהרא"ם רוצה לתרץ גם לשיטות ספר המקצעות דסובר דהלכה כר"ע וכמ"ש בשמו הראב"ד בביאורו למס' תעיד יעו"ש. ובשו"ת ח"ס חא"ח ח (סי' כ"ג) שהאריך לבאר דברי' דהראב"ד סובר כר"ע ואפי' באהל מטמא ומה שהקשה דאם אפי' באהל מטמא לית הלכתא כן דהא קיי"ל כרבנן דריב"ב דתקרובות עכו"ם אינו מטמא באהל לק"מ דריב"ב סובר דע"ז אינו מטמא אף דתקרובות מטמא כמ"ש התיו"ט (פ"ג מ"ח דע"ז) וא"כ י"ל דה"ה להיפוך דלא תלי כלל זה בזה]. וראיתי בלחם שמים פ"ג דע"ז מ"ה שכ' ע"ד הר"מ בפתיחה לטהרות וז"ל דתימה גדולה דהא תנן ור"ע אומר כו' ואי איירי במשמשין מי איכא למ"ד דמטמאין כנדה כו' ע"ש ובמח"כ לא ראה הירושלמי והתוספתא ודברי הר"מ בע"ז שס"ל דגם משמשין מטמאין כנדה: ה"ז טהור בין חי בין מה כגרוגרת. ע' שירי קרבן שכ' ע"ד המהרש"א חולין (ס"ז ע"ב) דספק הוא אם הלויתן הוא דג או עוף אבל לכ"ע הוא טהור דא"כ איך יאכלו הצדיקים לע"ל וע"ז הקשה השירי קרבן דהא בכאן מבואר דהוא דג טמא ע"ש ולפי מה שפי' הפני משה בירושלמי לא קשה מידי. ומ"ש הש"ק וכן משמע בויקרא רבה פ' אחרי ר' מנחם ור' ביבי כו' בשם ר' יונתן אמרין כל מה שאסרתי לך התרתי לך תחת דגים טמאים לויתן משמע שהוא דג טמא אע"ג דפריך התם לויתן דג טהור הוא מ"מ ר' יונתן ס"ל דדג טמא הוא כסוגיין עכ"ל הוא תמוה דבמדרש שם הגירסא תחת איסור דגים לויתן דג טהור וכ"ה בילקוט תהלים (רמז תתפ"ח) וכ"כ המ"כ שם וא"כ מבואר דס"ל דדג טהור הוא וכ"ה בת"כ פ' שמיני (פ"ג ה"ה) וע"ש בהגהות מהרי"ד שכ' דבירושלמי בפ"ט משבת איכא מ"ד דס"ל דדג טמא הוא. אולם לפמ"ש ליכא ע"ד דיסבור כן וע"כ נראה דצדקו דברי המהרש"א דבודאי דג טהור הוא וחס להו להצדיקים לאכול בסעודה המובחרת מאכלים טמאים וז"פ וברור:

פי"ב ה"ג מהו בכל לשון אפי' אלף אלפ"א. ע' בקה"ע ובמראה הפנים שפירשו שאם כ' אלפ"א במקום אלף שהוא בלה"ק וכ' אלפ"א שהוא בלשון יון וי"ל שכ' אלפא וביתא בלשון יונית חייב. והן נסתר מזה מ"ש התפארת ישראל פי"ב דשבת בחידושים סי' ב' להוכיח דלא כהר"מ שס"ל בא' א' שהוא פטור וכ' דכן מוכח בירושלמי הכא דאיתא התם בכל לשון אפי' אלף אלפא משמע ודאי דכ"ש א' א' דחייב והיינו דפי' דברי הירושלמי שכ' אלף ואלפא אולם אינו מוכח כלל די"ל דפירושו דכתב במקום א' כתב אלפ"א שהוא בלשון יונית וכן במקום בית כ' בית"א וא"כ לא מוכח עידי והבן: פי"ג א"ר אבוהו כל שנותנין לתוכה ביצה והוא שוקעת כו' ע' בחי' הר"ן שכ' שנ"ל דלא אתי כגמרא דילן דסוברת דהיינו הילמי והיינו מי מלח אלא דלמרובין קרי הילמי ולמועטין קרי מי מלח אולם להלכה גם ש"ס דילן סוברת כהירושלמי כמבואר (דק"ח ע"ב) דאם אינה שוקעת אסור:

ה"ג מצה גזולה אינו יוצא בה י"ח בפסח כו' תמן גופי' עבירה כו' ע' בקה"ע מה שמפרש בזה ובשירי קרבן תמה על התוס' ורשב"א שחילקו כן ולא הביאו דברי הש"ס הנ"ל ובפרט שהרשב"א מביא הירו' כאן בחידושיו ע"ש (הנה חי' הרשב"א סוכה המה מהריטב"א כנודע) ויש ליישב זה עפ"י מ"ש בס' מכתב לחזקי' (דפ"ט ע"ב) שכ' בשם שה"ל פי' הירו' דר"י חילק בין גזל לקריעה דגזל גופי' עבירה אך חבריא פליגי והשיבו לו כך אנו אומרים כו' כלומר מה שחלקת לא שמיעא לן משום דמוסכם לנו דמוציא מצה אינו יוצא בה וא"כ נסתרו דבריך ומוכרחים אנו לחלק בין עבירה דאורייתא לעבירה דרבנן עכת"ד ולפ"ז לא הי' יכולים התוס' והריטב"א להביא ראי' לחילוקם מהירושלמי הזה דאדרבה לפי המסקנא לא אתי חילוק הזה לפ"ד החברייא אך התוס' ס"ל לחלק כן לדעת ש"ס דילן וא"ש. ומה שחקר שם במכתב לחזקי' אם הירו' ס"ל כר"ש במשאצ"ל דלפ"ז יהי' קורע רק מדרבנן לא ראה בגוף הירושלמי דמבואר להדיא דמוקי לה כר"ש ולא הי' צריך לכל האריכות שלו:

פי"ד ה"ג לוחשין לעין כו' עשו"ת מהר"ם מרויטינבורג (סי' כ"ה) דר' יחיאל פי' דדוקא מפני עין הרע דסכנה גדולה היא מותר ולא מפני כאב העין אולם ר' אבגדור פי' דגם מפני כאב העין מותר ולכאורה מריהטא דירושלמי שהביא אח"ז הא דרב ור' חייא דצ"ט מתים בעין משמע דהאי עין דאיירי הכא הוא עין הרע. אולם לפ"מ שנפסק בש"ע (סי' שכ"ח) דמלתא דלא שייך בה בישול סמנים מותר לעשותו בשבת נראה דגם בכאב העין מותר ועט"ז שם. ובדרך אגב אעיר עמ"ש בתפארת ישראל (סנהדרין פ"י מ"א) וז"ל וכמו כן אסור להניח ס"ת או תפילין על אדם הנבעת או על החולה כמו שנוהגין בילד קודם המילה מרמב"ם פי"א מה' עכו"ם הי"ב וכ' הכ"מ שם דטעם הרמב"ם דיליף לה משבועות (די"א) דאסור להתרפאות בד"ת וקשה לי מדאמרינן בסנהדרין (צ"ד א') דמאן דבעית ליקרי ק"ש אלמא דמיבעת לא מקרי חולה וכ"כ מהרש"א שם ומה שתירץ שם דדוקא פסוק אסור אבל פרשה מותר אישתמיט מיני' מ"ש הרמב"ם בה' עכו"ם שם וז"ל אבל הדברים לקרוא פסוקים ומזמורי תהילים כדי שתגן עלי' זכות קריאתן וינצל מצרות וממזיקין ה"ז מותר עכ"ל ואס"ד דפרשה מותר אף לחולה א"כ למה נקט הרמב"ם מזמורי תהילים דמזמור דהוא פרשה זה מותר גם לחולה ולמה לא הותר רק להגן אע"כ דלא כהתפארת ישראל ולא שנא בין פסוק לפרשה אבל לפי דעתי מעיקרא לק"מ דעל גדול שלא יבעת באמת מותר ולא לחנם נקט הרמב"ם על תינוק שלא יבעת וכ' הכ"מ וסובר רבינו דכיון דקטנים מצויים להתבעת או שלא לישן ה"ל כחולים לענין זה ואסור להצילם מרעתם בד"ת עכ"ל. וא"כ דוקא בקטנים אסור דה"ל כחולה לענין זה אבל גדול שלא יבעת או אם נבעת מותר וא"ש:

פט"ו ה"ב נשמטו רצועות מנעל וסנדל כו' וכ"ה בתוספתא פי"ג דשבת נשמטו לו רצועות מנעל וסנדל כו' והובא הדין הזה בר"מ (פ"י מה' שבת ה"ד) ובטוש"ע שם (סי' שי"ז) וכ"ה במרדכי ההובא בב"י שם נשמטו לו רצועות כו' וע"כ תמהתי על הפני משה שפי' בפי' א' דהאי נשמטו שייך למעלה שני דפין נשמטו כו' והיא תמוה (ומה שרשם במסורת הש"ס שכ"ה בשבת דקי"ב ע"א הא ליתא דשם ליתא כלל להך דינא דנשמטו רצועות מנעל וסנדל רק היתר רצועות מנעל וסנדל ולא היכא שנשמטו וצריך להחזירם) ומ"ש בירושלמי חוטמו שנשמט פי' בקה"ע דהיינו רוב רגלו ואם כנים הדברים הי' תמי' על הט"ז בסי' שי"ז שכתב לתמוה על הש"ע שכ' דין דנשמט רוב הרגל דלא נזכר כלל בירושלמי זה הדין ע"ש ולפי פי' הקה"ע הא מבואר הדין הזה בירושלמי אמנם אשתמיט להקה"ע התוספתא פי"ג דשבת דאיתא התם או שנשמט רוב הרגל כו' נשמטה חוטמו כו' מבואר דנשמט חוטמו אינו רוב הרגל וצ"ל כמ"ש הא"ר בסי' שי"ז סק"ח דמנעלים שלהם הי' עשויים פרקים פרקים יעו"ש:

ה"ג ההן דמקפל על סיפסלה ע' קה"ע מה שפי' ולא ראה באורחת חיים (דנ"ז ע"ב) שהביא הירושלמי הזה ופירשו דהמתקן על הספסל מותחו ומתפשט קמטין קמטין והוא תיקון גמור והובא ג"כ בברכ"י (סי' ש"ב סק"ב):

שם רשב"י כד הוי חמי לאמי' כו' בספר חסידים (סי' ק"י) הנוסחא אימי' דר' ישמעאל:

פט"ז ה"א קכ"ג פעמים הללוי' כו'. כ' בשירי קרבן וז"ל מה שפרשתי בקונטרס קכ"ג פעמים הללוי' שישראל עונין על כל דבר כן פי' ביפה מראה כו' ודבריו תמוהים והלא בהלל יש יותר מן אלף תיבות והן עונין על כל דבר הללוי' כו' ע"ש. ובאמת צדקו דברי היפה מראה ומהש"ק נעלמו דברי הרמב"ם (פ"ג מה' חנוכה הי"ב) שכ' וחוזר ואומר הללוי' עבדי ד' וכל העם עונין הללוי' וחוזר ואומר יהי שם ד' מבורך מעתה ועד עולם וכל העם עונין הללוי' וכן על כל דבר עד שנמצא בכל ההלל הללוי' קכ"ג פעמים סימן להם שנותיו של אהרן עכ"ל וה"ה כ' שם דכן מבואר במדרש תהלים (ותמהני על התיו"ט סוכה (פ"ה מ"ב) שכ' והכ"מ לא הראה מקומו איה ואני מצאתיו במ"ס פט"ו עכ"ל והרי ה"ה הראה מקומו במדרש תהלים וגם מפני מה לא הביא מהירושלמי. וע' בבעה"ע בעשרת הדברות במצות ערבה הביא דברי המדרש והירושלמי) והן הן דברי הירו' הללו ומבואר דלא הי' עונין על כל תיבה רק על כל פיסקא ופיסקא שהם רק קכ"ג וז"ב. ובמה דאמרו בכאן קמ"ז מזמורים יש בספר תהלים כ' השירי קרבן דמזמור ל"ב ל"ג ל"ד אחד הם וקשיא לי ע"ז מש"ס ברכות (ט' ב') דאמר ר' יהודא ברי' דר' שמעון בן פזי ק"ג פרשיות אמר דוד כו' הני ק"ג ק"ד הוין כו' ולהשירי קרבן בצרי להו שנים והוי לי' למימר ק"א פרשיות כו'. וראיתי להנחלת יעקב בביאורו למס' סופרים (פרק ט"ז הי"א) שכ' דלא קחשיב הג' מאסף הימן ידותין כו' יעו"ש ושגה בזה דמזמורי אסף הרבה המה בתהלים ובצרי לי' טובא. וע"כ נ"ל דאשרי ולמה רגשו חדא הוא וכמ"ש בש"ס ברכות שם והתוס' כ' בפסחים (דקי"ז ע"א) שלא יתכן שיהי' המזמור ב' פסוקים וכ' המהרש"א שם דלפנינו יש מזמור קי"ז ב' פסוקים וע"כ דלפניהם הי' שייך לפרשה שלפניה או של אחריה וא"כ בציר להו מזמור א' (וכ"מ בזה לפי מ"ש הב"י בא"ח (ששי' תרמ"ד) וכ"ה באבודרה"ם ה' ר"ח לענין להפסיק בהלל בין הפרקים וז"ל ומקום בין הפרקים פשוט הוא זולת מן המיצר שנראה שהוא תחלת פרשה והרד"ק כ' שאינו תחילת מזמור דתחלת מזמור הוא מהודו לד' כי טוב שקודם מן המיצר עכ"ל. וא"כ יש נ"מ אם הללו הוי בין הפרקים או באמצע הפרק לדעת התוס') וא"כ בציר לי' תרתי. ועוד יש מזמורים שנחשב אצלינו לב' ולפניהם הי' חדא. שוב הגיע לידי כסא רחמים על מ"ס וע"ש מ"ש בזה:

(שייך לפ"ו ה"ד) כתיב וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים מלמד שהי' מזוינים בחמשה עשר מיני זיין. ע' בפני משה שדחק בביאורו דחמושים משמע עשרה [הרי פעמים חמשה] מיעוט רבים שנים [בחמשה] וי"ו דחמושים מרבה עוד חמשה והוא דחוק וגם מה ענין זה למתניתין. ונעלם ממנו דברי הילקוט תורה (רמז רכ"ז) שהעתיק חמשה מיני זיין היינו הנך דמבוארין בהמשנה. וע' ביפ"מ ובקה"ע שפי' כן אך מ"ש היפ"מ שכ"ה במכילתא וכ"ה במסורת הש"ס ליתא דלא נמצא כן במכילתא:

תוכן העניינים

עמודי אש קונטרס עמודי ירושלים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה