עמודי אש קונטרס עמודי ירושלים· רבי ישראל איזנשטיין
מסכת ברכות
לרבי ישראל איזנשטיין זצוק"ל בעל עמודי אור:
ברכות (פ"א ה"א) משעה שדרך בני אדם נכנסין לאכול פיתן בלילי שבת שעה ותרתי לילא הוא. הפי' הפשוט בירושלמי שהי' רגילין לאכול בליל שבת בשעה א' בלילה או בב' שעות בלילה וכן נראה מדברי המ"א (סי' ער"א סק"א) ע"ש ובמחצית השקל ולא ידעתי מניין לו לבעל ספר חרדים שפי' בביאורו להירושלמי שעה ותרתי היינו שהי' רגילים לאכול שעה בלילה או ב' שלישי שעה ואין לשון הירושלמי סובל לפרש כן:
שם ספק קרא ספק לא קרא נישמענה מן הדא הקורא קודם לכן לא יצא ידי חובתו וקודם לכן לאו ספק הוא וכ' הרא"פ שם וז"ל תימה לשמואל דס"ל בבבלי בפ"ג אינו חוזר וקורא תקש' לי' ברייתא זאת דהא לדידי' אי קרא ביה"ש אינו חוזר וקורא דהא חד דינא אית להו וכדמוכח הכא עכ"ל. ונ"ל ליישב זה עפמ"ש בשו"ת שאגת ארי' (סי' א') דגם לשמואל ק"ש דאורייתא רק דסובר דיוכל לפטור את עצמו בשאר דברי תורה ורבנן קבעו שיקרא דוקא ק"ש יעו"ש וא"כ א"ש דהא דפסק שמואל דאינו חוזר וקורא מיירי כשקרא באותו יום איזה ד"ת ואז ק"ש דרבנן וס' להקל שלא יקרא אבל הך ברייתא דירושלמי מיירי כשלא קרא באותו יום איזה ד"ת ואז גם לשמואל ק"ש דאורייתא ובספק צריך לקרות וה"ה בבין השמשות וא"ש: שם ראה כוכב א' ועשה מלאכה פטור שנים מביא אשם תלוי מכאן קשיא לי על התוס' בכריתות (די"ז ע"ב) שכתבו דבעשה מלאכה בע"ש ביה"ש אינו חייב אשם תלוי רק בעשה מלאכה במ"ש ע"ש. דהא כאן מבואר להדיא דבעשה מלאכה בע"ש ביה"ש חייב ג"כ אשם תלוי וצ"ל דס"ל להתוס' דהך ברייתא אתיא כמ"ד דלא בעינן חתיכה א' מב' חתיכות וע"כ חייב גם בע"ש ביה"ש א"ת. אולם לפי דעת הר"מ פ"ח מה' שגגות ה"ב וכ"ה דעת רש"י בשבת (ל"ה א') והר"ן שם בשם הרמב"ן וכ"ה דעת המאירי בשבת (ל"ד ב') דגם בע"ש ביה"ש חייב א"ת אתי דברי הירושלמי כפשטן ושוב נדפס גליון הש"ס והעיר בזה. וראיתי להישועות יעקב בא"ח (סי' של"א סק"ד) שכ' וז"ל והנה בהא דקאמר הש"ס הלכה כר"י בע"ש פרש"י שאם עשה מלאכה בע"ש חייב להביא אשם תלוי ולכאורה אינו מובן כו' דבע"ש ביה"ש אם עשה מלאכה אינו מביא א"ת ודוקא בביה"ש דמ"ש חייב א"ת כמ"ש התוס' בכריתות דאיקבע איסורא לפי שביום הי' אסור בעשיית מלאכה אבל בע"ש דלא איקבע איסורא שביום הי' מותר אין כאן א"ת וצ"ל לשיטות רש"י דאתיא כמ"ד דלא בעינן חתיכה א' מב' חתיכות עכ"ל ובאמת נראה דדעת רש"י דס"ל כמ"ד דבעינן חתיכה א' מב' חתיכות וכמ"ש רש"י בחולין (מ"א ב') וז"ל אשם תלוי בא על ספק חיוב כרת כגון ב' חתיכות לפני' ואכל א' מהן כו' ע"ש. אולם באמת מהתימה מהישועות יעקב שלא ראה שכ"ה דעת הר"מ והרמב"ן והמאירי דאף למ"ד חתיכה א' מב' חתיכות עכ"ז חייב גם בעשה מלאכה בע"ש א"ה דגם זה נקרא אקבע איסורא וכ"ה דעת רש"י וז"ב דלא כהישועות יעקב:
שם הוי קרי ק"ש והוי קרי וחזר וקרי כו' הנה בסמ"ג (מ"ע י"ח) הביא הירושלמי הזה ולמד עזה דכל הפרשה מותר לקרות ב' פעמים וכ' ושמא התם דוקא על מטתם שרי. וראיתי בספר מעין החכמה (דקמ"ז ע"א) שכ' וקשה לי על זה דהא בירושלמי אמרו אמתני' הנ"ל הד דאמרי בציבור אבל ביחיד מותר וא"כ ע"כ לא מיירי בק"ש שעל מטתו שאינו אלא ביחיד וא"כ מאי אריא קרי וחזר וקרי דהיינו כל הפרשה אפי' פסוקי פסוקי שרי ע"ש שהניח בקושיא ולא ידענא מאי קושיא דאטו הירושלמי פסק זה להלכה דקרי וחזר וקרי דלידוק מזה דפסוקי פסוקי אסור הא הירושלמי הביא עובדא דר' שמואל בר נחמני הוי קרי וחזר וקרי כשנחית לעיבורא כו' ולמד מזה דאסור לומר דברים אחר ק"ש וא"כ י"ל דאין ה"כ דגם פסוקי פסוקי שרי ורשב"נ רצה לומר הפרשה פעמים ואין כאן קושיא וז"פ:
שם לית כאן אכיל פסחים אפי' כרבנן ע' ברא"פ שפי' דכיון דתנן הפסח אחר חצות מטמא הידים והוא כר"א א"כ היכי סתים הכי כר"ע והוא תמוה דהא בירושלמי אמרו דאפי' לרבנן לא אמרו אכילת פסחים ולא דס"ל להתנא כר"א ותו מה שכ' דהתנא סותר א"ע והא בלא"ה סתם בפ"ב דמגילת כר"ע כדאיתא במגילה (דכ"א ע"א) דזה הכלל כל דבר שמצותו בלילה כשר כל הלילה לאתויי אכילת פסחים דלא כר"א [ומזה הקשה הלח"מ ה' מגילה (פ"א ה"ג) דאיך כ' הר"מ שם דכל הלילה כשר לקריאת המגילה הא הוא לא ס"ל כזה הכלל דהא בה' קרבן פסח פסק כר"א ע"ש והוא מהתימה דאדרבה הר"מ פסק בפ"ח מהק"פ הי"ד דנאכל כל הלילה ורק כדי להרחיק אדם מן העבירה נאכל עד חצות וכ"כ ה"ה בה' חמץ ומצה (פ"ו ה"א) דהר"מ פסק כר"ע וע' בלח"מ פ"ד ה"ו מה' מעש' הקרבנות שנראה שחזר בו ממ"ש בה' מגילה והבן] ולפי דעתי נראה דהירושלמי אזיל בזה לשיטתו בפסחים (פ"ז הי"ב) דהטעם משום היסח הדעת ע"כ גזרו בו טומאה וכיון דמדרבנן אינו נאכל רק עד חצות הוא מיסח דעתו וע"כ מטמא הידים וע"כ לא נקטו במשנה אכילת פסחים אפי' לר"ע דבזה גם הוא מודה דמדרבנן אינו נאכל רק עד חצות. וראיתי בבני חייא בא"ח (סי' רל"ה בהגהת הטור סי' א') שכ' וצ"ע אם נאמר דטומאת נותר שעיקרה מדרבנן אם החמירו בדרבנן ג"כ לטמא את הידים אחר חצות אף שמה"ת מצות אכילת פסחים לר"ע אחר שעלה עמוד השחר עכ"ל. ולפמ"ש בביאור דברי הירושלמי הנה מבואר שגם לר"ע מטמא הידים אחר חצות כיון שהסיח דעתו ושוב נדפס פי' הפני משה וראיתי שגם הוא פירש כן דברי הירושלמי ונהנתי. וראיתי להעיר על מה שנסתפק בס' דרך פקודיך אם לר"ע כשלא אכל עד חצות אם עשו הרחקה שלא לאכול עוד יעו"ש. ותמהני עלי' שלא ראה שהתוס' פסחים (דק"כ ע"ב) כתבו דצריך לאכול אח"כ כיון שאינו אלא משום גזירה. (ומ"ש בפסקי תוס' זבחים פ' איזהו מקומן שאין לאכול אחר חצות היינו משום שהמה פסקו שם ברכ"ז ע"ב דהלכה כראב"ע) ומ"ש הדרך פיקודיך דלהר"מ דסובר בפ"א מה' ק"ש דקורא ק"ש אחרי חצות מכ"ש גבי פסח אין ראי' כלל לפמ"ש בשו"ת שאגת ארי' (סי' ד') בשם הירושלמי דהאי להרחיק מן העבירה שגבי קדשים הוא שמא יטעה בין יום ללילה ויאכל הקדשים משא"כ גבי ק"ש החשש שמא לא יקרא ויעבור בשוא"ת לכן אינו חמור כל כך וע"כ קורא אחר חצות משא"כ בפסח וקדשים ויש לי לדייק כן מלשון הר"מ ה' ק"ש שכ' שלא אמרו עד חצות אלא כדי להרחיק אדם מן הפשיעה. וכן בפ"ד מה' מעה"ק ה"ב כ' וכדי להרחיק מן הפשיעה אמרו חכמים שאין מקטירין האמורים כו' אלא עד חצות לילה.
אולם בפ"י מה' מעה"ק ה"ח כ' וכל אלו הנאכלין ליום ולילה כו' וכדי להרחיק אדם מן העבירה כו' וכן בפ"ח מה' קרבן פסח הי"ד כ' שאין הפסח נאכל אלא עד חצות כדי להרחיק מן העבירה וצריך טעם למה שינה בלשונו דבק"ש והקטרת האמורים כ' הטעם שמא יפשע ובאכילת קדשים ובקרבן פסח כ' כדי להרחיק מן העבירה. וע"כ נראה דבק"ש והקטרת האמורים הטעם שמא יפשע ולא יקטיר משא"כ באכילת קדשים וק"פ הטעם שיעשה עבירה שיאכל ביום. וע"כ בהו גם בשלא אכל עד חצות לא יאכל עוד (וגם בהקטרת אמורים יקטיר אחר חצות ולא כהשאגת ארי' סי' ד' שס"ל שלא יקטיר וכ"כ בק"א שם. וראיתי בטורי אבן במגילה כ"א א' ד"ה הקטר שכ' שם דבהקטרת אמורים יקטיר אחר חצות ע"ש) וע"ש הר"ע בה' מעה"ק אלא עד חצות הוא לאו דוקא וראי' דבפ"א מה' תמידין כ' ומקטירין איברי העולות והאמורין עד חצי הלילה ולא כ' אלא ובפ"ח מה' תמידין הי"א כ' לענין שתי הלחם דנאכלות ליום וחצי הלילה כבשר קדשי קדשים ולא כ' אלא ש"מ דלאו דוקא. וע' בפ"ו מה' פה"מ הי"ב שבכור שנתערב בפסח לא יקרבו לפי שהפסח נאכל לכל אדם עד חצות והבכור לב' ימים ומזה משמע להדיא דהפסח אינו נאכל אחר חצות גם בדיעבד. א"כ משמע מזה דהר"מ חולק על התוס' וס"ל דבפסח גם בדיעבד אינו אוכל אחר חצות וזה כשיטות הירושלמי כאן ועשו"ת הרמ"ע (סי' א') שדעתו דבאכילת פסח לא גזרו אחר חצות ובתוס' רי"ח לברכות (ד"ט א') נסתפק בזה ובשיטה מקובצת שם הכריח דליכא סייג כלל בפסח אחר חצות וכן נ"ל מבה"ג בה' ברכות פ"א שכ' ק"ש בלילה והלל בליל פסחים ואכילת פסחים מצותן עד שיעלה עמוד השחר ולא הזכיר כלל סייג ומה דלא זכר בק"ש סייג י"ל לפי מה דפסק לעיל דהלכה כר"ב דר"ג חולק עם חכמים בסייג ופוסק כמותו וכן דעת הרשב"א בחי' לברכות (ט"ו א') שלא יש סייג באכילת פסחים אחר חצות. וצ"ע שסותר דברי עצמו בתשובותיו (ח"א סי' תמ"ה) ששם כ' בהיפוך ובא"ז ה' פסחים (סי' רל"א) האריך בזה דגם באכילות פסחים יש סייג והביא כן בשם הרשב"ם ע"ש. וע' במס' ר"ה (ד"כ ע"ב) דאביי אמר משמעות דורשין איכא בינייהו ויש להבין מדוע לא משני שם כרבא. וי"ל דאזיל בזה לשיטתו בזבחים (נ"ז ב') דאמר ודלמא מדרבנן ולהרחיק אדם מן העבירה ומוכח מזה דס"ל דהלכה כר"ע וכמ"ש הצל"ח בברכות ד"ט וא"כ לר"ע לא הי' יכול לומר הנ"מ בין ר"י לר"ל כרבא והבן (ומה שהקשה היד שאול סי' רצ"ג סק"ב על הפוסקים שחקרו אם הלכה כר"ע דאמאי לא פשטו מסוגיא דר"ה לא ראה בראשון לציון בברכות שם שיישב זה) ודע דאף אם מה"ת אכילת פסח הוא עד חצות עכ"ז לא עבר רק באיסור עשה ולא חייב כרת על אכילת נותר עד הבקר וכמו שהאריך בזה הרמ"ע בתשובותיו סי' א' וכן נראה מדברי רש"י פ' ראה וכ"כ היד דוד (דק"ס ע"א) בשם העטרת ראש ודברי התיו"ט פ"א דברכות מ"א שכ' דחייב כרת המה תמוהים וכבר תמה עלי' הפרמ"ג בא"ח סי' תע"ט סק"ב ובזה מיושב מה שהקשה הא"ז ה' פסחים (סי' רל"א) וז"ל וקשיא לי דבשלהי ערבי פסחים דייק דהפסח אינו נאכל אלא עד חצות מדקתני במתניתין הפסח אחר חצות מטמא את הידים אלמא דמחצות הוי לי' נותר ובתוספתא דפסחים פ' ר"א תניא הפסח אינו נאכל אלא בלילה ואין נאכל אלא עד חצות [אבל] אין חייבין עלי' משום נותר כו' אלמא הא בהא לא תליא עכ"ל ולהנ"ל א"ש דבתוספתא אמר רק דאין חייבין עלי' היינו שאין בו חיוב כרת אבל עבר על איסור מה"ת. ובזה מיושב מה שהקשה התיו"ט בברכות על לישנא דהתוספתא אבל כו' דמאי לישנא דאכל כו' ע"ש ולהנ"ל א"ש דבאמת חיוב כרת אינו אלא בבקר ועכ"ז עבר על עשה והלכך מטמא את הידים והנה בקול הרמ"ז כ' טעם לדעת רש"י שלא יש סייג בהקטר חלבים משום דההקטר הוא בכהנים דזריזים הם משא"כ באכילת קדשים דמסורין לכל. וראיתי ביין הרקח (די"ד ע"א) שתמה עלי' דהא אכילת קדשי קדשים שאינן נאכלין אלא לזכרי כהונה אפ"ה גזרו בהו ולא ראה בשו"ת הרמ"ע סי' א' שכ' כהרמ"ז וכ' דכיון דאכילת קדשים וקדשי קדשים שם א' הוא לא פלוג רבנן ע"ש ולק"מ. וע' בספר ברכה המשולשת קונטרס ו') שהקשה שלמה איתא במשנה הקטר חלבים ואמורים מצותן עד שיעלה עמוד השחר דאי בהקטר חלבים לא אמרו עד חצות א"ש מה דפליג אותו לחודא אבל להר"מ דסובר דגם בהקטר איכא סייג קשה למה פליג אותן ע"ש וכן הקשה בצל"ח ובקול הרמ"ז ומזה יש ראי' למ"ש לעיל לדעת הר"מ דבהקטר חלבים בדיעבד מותר אחר חצות משא"כ באכילת קדשים גם בדיעבד לא יאכל אחר חצות ע"כ פליג אותם לתרתי. והנה הרמ"ז כתב על מה דאיתא במשנה וכל הנאכלים ליום א' דכל שכן הנאכלים לב' ימים דאריך זמנייהו דעבדי הרחקה ע"ש וביין הרקח השיג עלי' מסברא. ובמח"כ העלימו עיניהם מדברי התוס' זבחים (נ"ז ב') שכ' דבנאכלים לב' ימים לא עבדי הרחקה דניכר בהשמש בעת ששוקעת ולא אתי למטעי ע"ש וכ"כ הרמ"ע בתשובה שם. ודע שראיתי להא"ז בה' פסחים (סי' רל"ב) שכ' וז"ל כ' בתשו' הגאונים פ"א שכח ר' קלונימוס הזקן לאכול אפיקומן אחר סעודה קודם בהמ"ז ואח"כ הוזכר לו ולא רצה לחזור ולאכול ממנה לפי שהי' צריך לשתות מכוס של ברכה וא"א לשתות בין כוס של ברכה לכוס של הלל כו' ולא רצה לברך עלי' ברהמ"ז בלא יין לפי שתקנו כוס שלישי עליה נראה שטעונה כוס ואפילו לאחר כוס רביעי של הלל לא רצה לאכול מצה ולברך בהמ"ז מפני שלאותן מצות לא תקנו אלא ד' כוסות בלבד אבל כוס חמישי לא התקינו ומפני כן נמנע ולא אכל דאמרינן בירושלמי דברכות כו' אמר ר' הונא לית כאן אכילת פסחים לאחר בהמ"ז עכ"ל הא"ז. נראה מדברי' שגרס בירושלמי דאינו יכול לאכול הפסח לאחר שבירך בהמ"ז. אולם חושש אני אם אין בו ט"ס. וע' בפרדס הגדול (סי' קל"ב) ושה"ל (כלל ס"ז) ובמהרי"ל ה' פסח במנהגי מהרא"ק שהעתיקו דברי ר' קלונימוס כמו הא"ז וליתא שם ההוא דירושלמי. ודע דהב"י סי' תע"ז הקשה על ר' קלונימוס דהי' לו לסיים בהמ"ז חוץ מברכת בפה"ג ולאכול מצה ולברך בהמ"ז על הכוס וכ' דס"ל דבהמ"ז טעונה כוס אבל לדידן יש לעשות לסיים בהמ"ז בלא בפה"ג כו' ע"ש אולם לפי המבואר בדברי ר' קלונימוס שבס' הפרדס ובא"ז ושה"ל ומהרי"ל מבואר דגם הוא ס"ל דבהמ"ז אינה טעונה כוס בכל השנה רק בפסח כיון שתקנו כוס שלישי עלי' ש"מ שטעונה כוס בפסח מבואר דלא כהב"י:
שם הלכה ב' אתיא דר' יוחנן כר"ח בן עקביא כו' ע' בשירי קרבן בשבת (פ"א ה"ב) שכ' וז"ל וקשיא לן דאמרינן אתיא דר"י כראב"ע משמע דאף ר"י סובר דהעוסק במצוה אינו פטור מן המצוה ואנן תנן בפ"ב דסוכה שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה דהעוסק במצוה פטור מן המצוה ור"י סובר דהלכה כסתם משנה וצ"ל דתנאי נינהו אליבא דר"י עכ"ל. והוא דחוק ולדעתי י"ל זה דהנה הך ברייתא הובאה גם בסוכה (כ"ו א') ושם הגירסא להיפוך. והובא בטוא"ח (סי' ל"ח) דהתגרים פטורים מן התפלה כו' והרמב"ם השמיט זה וכבר האריכו בזה האחרונים ומצאתי בחי' הר"ד ערמא"ה (די"א ע"א) שכ' וז"ל שהרב סובר דכל זה אדחי מסתמא דגמרא פ' הי' קורא דאמרינן בפירוש דאע"פ שעוסק במצוה כיון שאינו טרוד שהוא פטור דבעינן שני תנאים עוסק במצוה וטרוד כו' ע"ש באורך וא"כ א"ש דברי הירושלמי די"ל דגם ר' יוחנן סובר כן וא"כ אף שסובר דתגרים חייבים היינו כיון שאינם טרודים משא"כ בהולכי דרכים דבודאי זה נקרא טירדא ע"כ פטרו אותם במשנה וע"כ גם הר"מ כ' בפ"ו מה' סוכה דהולכי דרכים פטורים מן הסוכה וא"כ גם ר' יוחנן פסק כסתם משנה. וע' בס' הישר לר"ת בענינים שונים (דפ"ו ע"ב) שגם הוא הסכים לזה החילוק דטירדא ופסק דלא כראב"ע יעו"ש:
שם ה"ה למען תזכרו כו' ר' אומר זו מצות שבת כו'. ע' בס' הפרדס הגדול (סי' נ"ח) שהעתיק אמר ר' אלעזר מצות שבת פסוק מלא כו' ובסוף המאמר העתיק והייתם קדושים זו הוא קדושת כל המצוות כו' ע"ש היתה נוסחתו משונה ממה דאיתא לפנינו:
שם הלכה ו' והרי גאולה כו' והרי הזן כו' ע' מה שפי' בו הרא"פ. ובתוספותיו כ' תימה לפי מה דסלקא דעתן השתא כו' ולא ראה מ"ש הראשונים בביאור דברי הירושלמי הללו. עתוס' פסחים (ק"ד ב') וחי' הרשב"א פ"ק דברכות וסמ"ג עשין (סי' מ"א) וא"ז ה' ק"ש (סי' מ"ג) וכל בו (סי' נ') ולפי ביאורם א"ש דברי הירושלמי ועמ"ש הרמ"א בהגהותיו במרדכי ע"ד הירושלמי האלו. וע' רש"י כתובות (ח' א') שכ' מדי דהוי אברכת בשמים וברכת על האור במוצאי שבת דאמרינן רבי מפזרן וחוזר וסודרין על הכוס ור' חייא מכנסן כו' ונרשם במראה מקום שם ירושלמי פסחים פרק י' ולא נמצא שם כלל בירושלמי פסחים מזה וכוונת רש"י הי' לדברי הירושלמי דכאן:
פ"ב ה"א אפילו שמען עד תשע שעות יצא. ע' בפירוש מבעל ספר חרדים שכ' ופסקו כל הפוסקים בשופר והשוו ק"ש והלל ומגילה לשופר וקשיא טובא שהרי זה הירושלמי מחלק דבשופר יצא ובק"ש והלל ומגילה לא יצא עכ"ל ולא תירץ כלום. והנה בדברי הירושלמי האלו א"ש מה שהקשה הטורי אבן ר"ה (דל"ב ע"ב) על מה דאיתא התם תנ"ה שמע ט' תקיעות בט' שעות כו' והקשה הט"א דאיך שייך לומר תנ"ה בדבר שהוא מחלוקת תנאים דתניא בפ"ב דמגילה די"ח קרא סירוגין יצא סירוסין לא יצא ר' מונא אומר משום ר"י אף בסירוגין אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש עכ"ל. ולהנ"ל א"ש דהפלוגתא דגבי מגילה אינו שייך לתקיעת שופר כמבואר בירושלמי כאן דשאני תקיעת שופר משאר דברים. ומה שהקשה הבעל חרדים לק"מ דחזינן דהש"ס דילן להלכה אינה מחלקת בין שופר לשאר דברים דהא בר"ה שם דמקשה על ר' יוחנן ודידי' לא והא ר' אבוהו הוי שקיל ואזיל בתרי' דר' יוחנן והוי קרי ק"ש כו' א"ל כי שהית כדי לגמור את כולה חוזר לראש ואם איתא מאי קושיא הא שאני שופר משאר דברים אע"כ דהש"ס דילן אינה מחלקת בין שופר לשאר דברים. ולפמ"ש הט"א שם לחלק בין דאורייתא לדרבנן י"ל דר' יוחנן לשיטתו דס"ל ק"ש דאורייתא וכמ"ש הש"א (סי' א') ולא מוכח מזה. וע' בטורי אבן שכ' שאפי' למ"ד דשהה חוזר לראש הוא רק מדרבנן ובזה י"ל מ"ש בגליון הש"ס בירושלמי שם דלכן השמיטו הפוסקים האיבעיות דירושלמי שם משום שפסקו להקל ואכתי קשה דלמה השמיטו זה בק"ש הא ק"ש דאורייתא ולהנ"ל י"ל דמה דשהה חוזר לראש הוא מדרבנן ולכך פסקו להקל וראיתי במלוא הרועים אות ש') שחקר בשהה לצורך התפלה אם הוי הפסק וכ' דכן מסתבר דלא הוי הפסק ע"ש וכן נ"ל ממה דקיי"ל דבשומע תפלה יכול להאריך כמה שירצה וקשה הא הוי הפסק יותר מכדי לגמור את כולה אע"כ דלצורך התפלה שרי ובזה סרה הקושיא מה שהקשה הטורי אבן דהא בין תקיעה לתקיעה הוי הפסק הברכות מה שאומרים ע"ש ולהנ"ל א"ש דכיון שתקנו חכמים לאמור הברכות בין התקיעות ולתקוע על סדר הברכות הוי לצורך התקיעות ולא הוי הפסק. וע' במלוא הרועים שם שכ' וז"ל ומבואר שם בש"ס דמגילה והלל ושופר שוין לאהדדי וכן ק"ש וכן בירושלמי ריש פרק הי' קורא מבואר דשוין עכ"ל ותמהני דאדרבה בירושלמי כאן מבואר דשופר לא דמי לאינך ואולי לא קאי אלא אק"ש ולא אשופר:
שם ה"ג ר' יוחנן בקייטא דהוה חזיק רישי' כו' ע' מ"ש הרא"פ בביאורו ולא נהירא כלל ובמעריך (אות ח') כ' בשם תשובת הרשב"א הגירסא בסתוא דהוי חזיק רישא כו' ע"ש וכן ראיתי באורחות חיים ה' תפילין ובא"ז (סי' תקל"ב) שגרסו כן. ומ"ש המעריך בביאור דברי הירושלמי ואינו אסור משום ערוה לא נהירא כלל ותו דתקשה על הרא"ש דחציצה פוסלת בתפילין וע' בא"ז (סי' תקע"ו) מ"ש וז"ל משמע הי' חוצץ כמו [בזה"ז] מכנסיים מבואר דלא כפי' המעריך. וראיתי בתוס' יה"כ יומא (פ"ו א') שהשיג ע"ד המעריך. אולם ראיתי בחי' הריטב"א לב"מ (דק"ה ע"ב) מ"ש בביאור הירושלמי בשם הראב"ד ונעלם זה מהמפרשים. וע' בהקדמת שו"ת בית אפרים מ"ש בביאור דברי הירושלמי האלו:
שם כשהוא נותן על יד מהו אומר באקב"ו על מצות תפילין כו' כ"ה הנוסחא בירו' בא"ז ה' כיסוי הדם (סי' שפ"ז) וה' תפילין (סי' תקפ"ב) וכ' דפליג בזה על הבבלי וכ"ה בחי' הר"ן כדה (נ"א ב') ובבעל העיטור ה' תפילין (חלק ח') אולם ברוקח (סי' שס"ג) איתא הגירסא בירושלמי להיפוך דעל ש"י אומר להניח ועל ש"ר אומר על מצות. וכ"ה בס' הישר לר"ת (סי' שמ"ו) וכ"ה בחי' הריטב"א לר"ה (ל"ד א') כשהוא נותן ש"י אומר להניח תפילין וכשהוא נותן ש"ר אומר על עצות תפילין כך הנוסחא הישינה הנמצאת בספרים מדויקים עכ"ל:
שם הלכה ה' הגיעוך סוף מלאכת המים שאינן מחוורים ד"ת. ע' שו"ת משכנות יעקב חא"ח סי' ע"ט) שכ' דמזה מוכח דלהירושלמי אינו ברור דק"ש ד"ת ע"ש אולם לפי מה שפי' דברי הירושלמי בקונטרס ר' חיים יונה דהכוונה דהיסח הדעת במי חטאת אינו מה"ת א"ש דלא מוכח מידי מהירושלמי אם ק"ש אינו ד"ת וז"ב:
שם הלכה ז' הדא דתימר ברחיצה של תענוג כו' כהדא דשמואל כו' דלא יסחי מיית כו' ע' מה שפי' הרא"פ ולפי פירושו הוי ראי' לסתור דמתחלה כ' דרחיצה שאינו של תענוג מותר ובהעובדא סיים דאם מיית כו' וא"כ אין ראי' כלל ובא"ז ה' אבילות (סי' תל"ה) הביא הירושלמי הנ"ל ונשמט שם תיבת כהדא וכ"ה לפנינו בירושלמי מ"ק (פ"ג ה"ה) ולפ"ז א"ש קצת. אולם בחי' הרשב"א הביא הנוסחא כאשר הוא לפנינו וצ"ל דמיית לאו דוקא והוא דוחק. אולם בתוס' ר' יהודא לברכות (ט"ז ב') וכ"ה ברא"ש פ"ב דברכות איתא הנוסחא על נכון וז"ל אבל אסור ברחיצה כל שבעה הדא דתימא ברחיצה של תענוג אבל ברחיצה שאינה של תענוג מותר כהדא דשמואל בר בא עלו לי' חטטין בראשו אתו שאלון לר' יוסי מהו דיסחא אמר לי' יסחא מה אנן קיימין אי בדבר שיש בו סכנה אפי' בט"ב ואפי' ביה"כ אלא באין בו סכנה (והכל הוא מלשון הירושלמי ולא כמעדני מלך בספ"ב דברכות ע"ש) ולפ"ז א"ש הכל וע' נשמת אדם (כלל קמ"ה סק"א) שהביא מהירושלמי הזה ראי' לאסור מדאמר אי לא יסחי מיית משמע דבלא זה אסור אולם לפי הנוסחא הנ"ל אין כאן ראי' כלל:
ה"ח כהנא הוי עולם סגין כו' מאי קלא בשמיא כו' ע' ברא"פ שפי' עלם זריז בתורה ומצות כו' מה קול עתה בשמים כו' ולא ראה מ"ש רש"י בב"ק (קט"ו ב') דרב כהנא מת והחיה אותו ר' יוחנן ועלם הוא יניק שהי' יניק כשבא לא"י וכמ"ש היוחסין באות א' ולכן שאל אותו מה קול בשמים: שם ה"ט דלמא ר' יסא ור' שמואל כו' ע' בזכור לאברהם (חא"ח אות ח') שכ' וז"ל והקשו בירושלמי והתנן חתן פטור ואם רוצה לקרות קורא ותירצו שאני ק"ש דאית בי' עול מלכות שמים וע"כ תמה על הבאר מים חיים שנראה מדבריו דהירושלמי תלה זה במחלוקת וזה אינו דכי אמר הירושלמי הוא לכ"ע אפי' למ"ד דרשאי בחתן שאני כו' יעו"ש. אולם נראה דהזכור לאברהם לא עיין בגוף דברי הירושלמי דלפי המבואר בירושלמי יש לפרשו דמתרץ דהמשנה דסוברת דחתן אם רוצה לקרות קורא הוא סוברת כר"ג דחייב בק"ש וכ"כ הקרבן העדה בפי' א' וא"כ תלי זה במחלוקת. הן אמת שהתוס' כתבו דר"ג סובר דרק בגדול ובוטח הדין כן ואולם י"ל דהירושלמי לא ס"ל כן ואין כאן תימה על הבאר מים חיים וק"ק על הב' פירושים שפי' הקה"ע דהא איתא בירושלמי קם לי' ר' יצחק בר' שמואל לצלוי דהיינו תפלה ומה שיאטה דעול מלכות שמים לכאן וצ"ל דהוא שם המושאל לק"ש. וע' בתפארת ישראל ברכות (פ"א סי' כ"ה) שכ' דאע"ג דקיי"ל דכל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט בירושלמי פ"ב דשבת מ"מ אדם גדול שאני וכר"ג פ"ב מ"ה עכ"ל ולא ראה בירושלמי גופי' כאן ובפ"א דשבת דמקשה מר"ג ומתרץ דק"ש שאני דאית בי' מלכות שמים וש"ע דגם אדם גדול כר"ג אין לו להחמיר בשאר דברים. וע' בנשמת אדם (כלל קמ"ז סק"ד) שכ' דצ"ע על מה דאיתא בירושלמי דכל הפטור מן הדבר ועושהו דנקרא הדיוט וצ"ע ע"ז מירושלמי ר"פ מי שמתו והביאו התוס' שם תני אם רצה להחמיר על עצמו אינו רשאי מפני כבודו כו' משמע דבלא"ה מותר להחמיר על עצמו והא התם קורא ומתפלל ומברך ואיך יברך כיון שהוא פטור וצ"ע עכ"ד. ולהנ"ל א"ש דהירושלמי אמר דאינו רשאי להחמיר מפני כבודו בכדי שיהי' אסור גם בק"ש דבלא"ה היכא שאינו מפני כבודו רק מפני שכל הפטור מן הדבר ועושהו הי' מותר לקרות ק"ש דאית בי' מלכות שמים ע"כ אמר הטעם מפני כבודו ולפ"ז גם קיש אין לו לקרות אך צ"ע דנראה מהפוסקים דסברי דאם יש לו מי שישא משאו דיברך ג"כ דהא כל הפטור מן הדבר כו' כן יש קצת פוסקים דס"ל כן וצ"ל דבאמת ס"ל להנך פוסקים דאע"ג דכל הפטור כו' עכ"ז כשעושה יש לו רשות לברך:
הלכה א' שרע בדיבורא. ע' במראה הפנים שכ' ראיתי בס' א' נקרא מעריך שפי' בדיבורא כמו בדברא כלומר כשיצא החוצה וראה מקום הקברות נתן אל לבו ונעשה מעונה וחלוש ושרע ונפל לארץ ואני תמה ע"ז ואיך עשה לר' זעירא כא' מנמוכי רוח ורכי הלבב כל כך והוא עצמו ר' זירא כו' והוא הנקרא קטינא חריך שקי על שהי' רגיל לנסות עצמו באש הבוערת כו' וכעת יתפעל בראותו מקום הקברות אתמהא עכ"ד. והנה מלבד שאין זה זרות כל כך לומר שר' זירא נתפעל כל כך בחשבו יום המות כי הוא הי' חלש כנראה מש"ס עירובין (כ"ח ב') ר' זירא כי הוה חליש מגירסי' כו' ותענית (כ"ז א') אמר לי' ר' ירמי' לר' זירא ליתי מר ליתנו אמר לי' חליש לבאי נראה קצת שהי' חלוש בטבע ורק כשהי' בא לידו דבר עבירה אז התאזר בכח רב. אולם אני תמ' על הפני משה שלא השגיח יפה בדברי המעריך דז"ל שם. ר' זעירא שרע בדיבורא פי' נפל בשדה בשובו מבית החיים והרואים חשבו שמחסרון כח נפל ובאו להקימו ואז ראו שלא נפל מחולשא אלא שברצונו נתעכב שם ושאלוהו למה ישב שם ויען ויאמר כדי לחשוב בענין מיתה עכ"ל מבואר שר' זעירא לא נחלש כלל מזה רק שהאנשי' טעו וחשבו כן אבל הוא באמת לא נחלש כלל וא"ש:
פ"ג ה"ג את שאין לו אדון אלא הקב"ה יצא העבד כו' הנה בש"ס דילן בברכות (ד"כ ע"ב) איתא דעבד פטור מק"ש וכ' התיו"ט (פ"ג מ"ג) ובמעיו"ט (פ"ג סק"ע) דהטעם משום דגמר לה לה מאשה וראיתי להרמ"ז בקול הרמ"ז שכ' דלפ"ז ח"ע וחב"ח חייב דעלי' לא קאי הג"ש אך הוא כתב דהעבד פטור משום דכתיב פני האדון ולא בעי דליתי' קמי' מי שיש עליו עול אחר ע"ש ונראה כוונתו דלפ"ז יהי' תלוי בפלוגתת הר"ע ורש"י דלפ"מ שפסק הר"ע בה' חגיגה (פ"ב ה"א) דפטור ה"ה הכא ולרש"י והראב"ד חייב (וע' ביין הרקח שכתב שדברי הרמ"ז סותרים זה את זה ולפמ"ש אין כאן סתירה) אך באמת אין הבנה כלל לטעמו של הרמ"ז דמה שיאטה למילף ק"ש מראי' אטו יש ג"ש לזה ובפרט לפמ"ש הרשב"א בחי' לגיטין דס"ו דבאמת גם בחגיגה לא הקפידה התורה על אדון א' רק שהרב מונע אותו משום מעשה ידי' יעו"ש א"כ לפ"ז אין לדעות ק"ש לראי'. אולם תמהני על הרמ"ז שלא הביאו טעמא דהירושלמי כאן דכיון דכתיב בק"ש שמע ישראל כו' אחד בעינן שלא יהי' לו [אלא] אדון א' וא"כ לפי טעמו של הירושלמי ולפי פסקו של הר"מ בה' חגיגה דח"ע וחב"ח פטור מראי' דעדיין מקרי אדונו וכמ"ש הכ"מ בה' קרבן פסח (פ"ב הי"ג) בשם הר"א בנו של הרמב"ם א"כ ה"ה הכא פטור מק"ש. וא"ש בזה מה שהקשה בס' מנחת עני (דט"ו ב') דאמאי לא אמרו בירושלמי הטעם משום דגמרינן לה לה וכבר הניח זה בתימה המעיו"ט בה' תפילין סי' כ"ט.
ולהנ"ל א"ש דנ"מ מהך טעמא דגם ח"ע וחב"ח פטור [ודרך אגב אומר דהתשובה הזאת של הר"א בנו של הרמב"ם מצאתיו בשו"ת ברכת אברהם (סי' ג') ושם הוא כתובה באורך והכ"מ קצרה ונדפסה בשיבוש. ושם ראיתי שכתב לא קשיא כאן במשנה ראשונה כאן במשנה אחרונה פירושו דלמשנה הראשונה חייב מספק ולמשנה אחרונה פטור ועל אותו הדרך שפירשנו מתחלה עכ"ל מבואר להדיא מדבריו דגם בחגיגה צריך להטעם שכתב דלא נעשה תקנה ולחייבו במצוות בכדי דנשחררו וע"ז כיון במ"ש ועל אותו הדרך כו' ובכ"מ נשמטו דברים אלו וזה גרם להרמ"ז בפסחים (פ"ח מ"א) שהאריך שם מאד לבאר דברי הר"א דבחגיגה א"צ להטעם שכ' מתחלה ע"ש והא ליתא וכמבואר בדברי הר"א להדיא. גם מש"ש הכ"מ על שם הר"א וז"ל דאינו אוכל משלו דלא קרינן בי' עבד איש כו' דאלו מה"ת פטור כדדייק רב הונא כו' עכ"ל. וראיתי לרבינו הח"צ בתשובתו שברב משולם (די"ב ע"א) שכ' ע"ז וז"ל והוא מהתימה דהך דרשא לא אשכחן לה בשום מקום והרמב"ם מפיק לה האי קרא לאפוקי עבד קטן לקמן פ"ה ה"ו ומה ענין ר"ה להכא דהתם גבי קרא מי שאין לו אלא אדון א' כו' כ"ש פסח שאף הנשים חייבים וכן עבדים גמורים כו' עכ"ל. וגרם לו זה לפי שנדפסה בכ"מ בטעות ושם בברכת אברהם איתא וז"ל שאינו אוכל לא משלך דלא קרינן בי' עבד ולא משל עצמו שאין לו קניה גמורה כו' ע"ש וא"כ לק"מ דלא דריש כלל עבד איש גם לא אתי עליו מטעמא דרב הונא דזה כ' אח"כ על ההוא דראיה וזה שכ' דחייב מד"ס הוא גבי ראיה ובפסח לא כ"כ רק מטעם שאין לו קניה גמורה והיינו דאינו יכול לקנות הק"פ משום דאין לו זכיה גמורה וכשעשו חז"ל התקנה הפקיעו שיעבודו ויוכל שוב לקנות הק"פ דהפקיעו שיעבוד הרב מעליו. ובזה יתיישב תמיהת הלח"מ והמל"מ והטורי אבן דהא הוי חב"ע כו' ע"ש שהאריכו בזה וזה לפי הבנתם בדברי הר"א שנדפסה בשיבוש אבל לפמ"ש א"ש ודו"ק] ולענין דינא נראה דח"ע וחב"ח חייב בק"ש חדא דהך טעמא של הירושלמי לא הביאו אותו הפוסקים. ותו דגם אפי' לאותו הטעם מ"מ הא רש"י והראב"ד חולקים על הר"מ וכן התוס'. וכן פסק הטוח"מ (סי' תכ"ד) וכמ"ש השער המלך (פ"ב מה' חגיגה) והיינו דמקרי אין לו אדון וא"כ חייב בק"ש (וע"כ צל"ע על הפרמ"ג בפתיחה כוללות לא"ח (ח"ב סי' כ"ב) שכ' בפשיטות דח"ע וחב"ח פטור מראי' ובאמת סוברים כל הנך פוסקים לבד מהר"מ דחייב) אך לפ"ז הי' לנו לפסוק בח"ע וחב"ח של קטן דיפטור מק"ש דאינו בר כפי' וכמ"ש כה"ג הטורי אבן בחגיגה (ד"ב ד"ה כאן) והלשון לימודים (ה' ר"ה סי' רי"ד) אך עכ"ז כיון דלא הוזכר טעם זה בש"ס דילן וגם הפוסקים לא הזכירוהו לא נסמוך ע"ז לפטרו ממ"ע דאוריי' וע' בירושלמי שם דנשים פטורות מק"ש דכתיב ולמדתם וכ' הפנ"י דבש"ס דילן לא נזכר הלימוד הזה והן אמת שאינו מוכרח דהירושלמי קאי על ק"ש וי"ל דקאי על תפילין דאיתקש לת"ת ולכן נשים פטורות וכן פי' הרא"פ. וע' בספר סדר משנה (פ"א מה' ת"ת ה"ח) שהקשה על הירושלמי הזה באורך יעו"ש. אמנם אם נפרשו על תפילין לק"מ. ושוב ראיתי להטעם מגדים (ד"א ע"א) שכ' וז"ל ושם בירושלמי עבדים מנין כו' י"ל דאיצטרך קרא למי שח"ע וחב"ח אפ"ה פטור מק"ש דיש לו אדון וצ"ע שלא נזכר זה בפוסקים ובאמת לענין ראיה ממעטינן מאדון א' חצי עבד עכ"ל וזה כעין מה שכתבתי רק מה שכ' בפשיטות דלענין ראיה ממעטינן ח"ע וחב"ח אזיל לשיטתו בפרמ"ג שכתבתי למעלה וכבר כתבתי דליתא שכל הפוסקים חולקים על הר"מ. וע' בנועם מגדים שם שכ' שיש לתמוה טובא על הפנ"י שפי' הירושלמי דקאי לק"ש דהמעיין שם יראה דקאי על תפילין ואני לא ראיתי היכן מבואר בירושלמי דקאי על תפילין ושפיר יש לפרשו דקאי על ק"ש וכן פי' בשנות אלי' ובברכה המשולשת ובשערי ירושלמי. אך ברא"ש ה' תפילין (סי' כ"ט) ראיתי שפי' על תפילין. אולם אין הפנ"י משועבד לזה ושפיר יש לפרשו על ק"ש: שם כל מצוות שאדם פטור כו'. ע' במראה הפנים שהביא שהרשב"א גרס שאין האדם פטור. אולם ראיתי בערוך ערך ברך א') שהביא דברי הירושלמי האלו והעתיקם כפי הנוסחא שלפנינו:
שם ר' אסי ור' יהודא בן פזי הוי מתיבין לא מסתברא בק"ש כו' ע' ברא"פ שפי' מתיבין בלשון שאלה ולא נמצא ישוב ע"ז. אולם ראיתי בהר"ן פ"ד דר"ה שגרס הוי יתבין ואמרי כו' ע"ש ועמ"ש התפארת ישראל במגילה (פ"א ע"א) בחידושים יע"ש:
שם התיב ר' יעקב דרומיא הרי ת"ת כו' סוכה אפשר לה ליבטל כו' ע' בפני משה שפי' דת"ת כשישן פטור משא"כ סוכה דגם כשישן חייב וכן פי' בחרדים ובשערי ירושלמי דלא כהרא"פ. וע' בברכי יוסף באו"ח (סי' מ"ז סק"ו) שכ' וז"ל ונראה להביא ראי' לדעת ר"ת דשינת לילה לא הוי הפסק מהא דאמרינן בירושלמי פ"ג דברכות כ"ו ת"ת א"א להבטל ואם איתא דשינת לילה הוי הפסק מאי פריך מת"ת הרי בכל לילה שאדם ישן הוי הפסק ומ"ה מברך ביום א"ו דסובר דשינת לילה לא הוי הפסק עכ"ל. ובאמת אינו הוכחה כלל ואדרבה מוכח ההיפוך דזה תירוצו של הירושלמי דבת"ת הוי השינה הפסק משא"כ בסוכה ויוכל להיות דר"ת פי' כפי' הרא"פ ושאר פוסקים פירשו כפי' הפני משה וא"ש וראיתי בס' מכתב לחזקי' (בשו"ת סי' ד' די"ח ע"ג) שכ' וז"ל ותו דאעיקרא תירוצו של הירושלמי לא זכיתי להבין דלפי הנראה איפכא מסתברא דכיון דת"ת א"א ליבטל איבעיא לן למימר דלא חשיב הפסק דכיומא אריכתא דמיא כו' ובסוכה דאפשר ליבטל הל"ל דהדר דינא למיהוי כלולב לברך בכל יום ובירושלמי משני איפכא וצ"ע עכ"ל ולק"מ דהפי' בירושלמי דבת"ת מפסיק שינה משא"כ סוכה וז"ב:
שם ה"ד ובלבד שלא יזכיר אזכרות. וכ"ה בבבלי (דכ"ב) ומזה יש ללמוד למה שנחלקו הט"ז והמ"א דהט"ז בא"ח סי' תרכ"א ס"ל דמותר להגות השם כשלומד בתלמוד והמ"א בסי' רט"ו ס"ל דאסור ומהבבלי והירושלמי משמע דמותר. שוב ראיתי בשאילת יעבץ (ח"א סי' פ"א) שכ"כ והביא ראי' הזאת. וע"כ תמי' לי על ס' דרושי רח"כ בראש הספר שכ' דבשאילת יעבץ כ' שאביו הח"צ לא הקפיד לומר השם בעת לימודו. ואמנם אדמו"ר הג' נ"י הראה ש"ס מפורש להתיר בברכות דכ"ב כו' וצ"ע שלא הביאו זה כולם עכ"ל ומהתימה ממנו שהרי כן מבואר בשאילת יעבץ הראי' הזאת. אולם מצאתי בתשב"ץ קטן (סי' תכ"א) שכ' וז"ל ואינו קורא שם של ד' אותיות בתלמוד כ"א השם עכ"ל מבואר כדברי המ"א. וע' שו"ת מים חיים (חא"ח סי' כ"ב) שלא ראה כל דברי הפוסקים שהבאתי:
שם ה"ה אמר ר' אבונא ומתני' אמרה כן כו'. ע' מה שפי' הפני משה והרא"פ. והנה לפי פירושם מבואר דלהירושלמי קאי מה דאיתא במתני' וכמה ירחיק מהן גם על מי המשרה ומים הרעים. וע' בטוא"ח (סי' פ"ו) שפי' כן והב"י כ' שם דיש לתמוה על הרמב"ם שהשמיטו בה' ק"ש ולכן נ"ל שהוא מפרש דהא דקתני כמה ירחיק מהם לא קאי אלא אמי רגלים בלבד וכ"נ מדבריו בפי' המשנה כו' עכ"ל ולפ"ז תקשה על הר"מ מהירושלמי. אמנם ראיתי להמעיו"ט בברכות (פ"ג סק"כ) שלפי פירושו בירושלמי לא תקשה על הר"מ ע"ש. וראיתי בא"ז (ה' טהרת ק"ש (סי' ק"ל) שכ' נראה בעיני דהא דקתני כמה ירחיק מהן אמי רגלים קאי דמאיסי כו' אבל מים סרוחים ומי משרה א"צ להרחיק מיהו בפיר"ח משמע דמים סרוחים ומימי המשרה נמי צריך להרחיק ד' אמות דפיר"ח בגמ' ואסיקנא כו' ואינו נראה בעיני כלל מיהו בירושלמי משמע כפיר"ח ולקמן גבי צואת כלבים אפרשנו עכ"ל וכוונתו על הירושלמי הזה שהביאו בסי' קל"א מבואר דהא"ז פי' הירושלמי כפי' הפני משה. וראיתי בשו"ת עמק הלכה (חא"ח סי' ל') שהביא דברי הב"י שהבאתי למעלה וכ' ע"ז וז"ל ובפי' המשנה כ' הרמב"ם ז"ל להדיא דאינו חוזר על מים הרעים ומי המשרה ע"כ תימה על מה שתלה הדבר בנראה לי וכן מ"ש אח"כ ואולי הוא בכלל נבילה מסרחת שזכר הרמב"ם ואיך יסתור דברי' שבפי' המשנה עוד תימה על מה שלא זכר שרש"י ז"ל כ' ג"כ להדיא במתני' וכמה ירחיק מהן אמי רגלים כו' ועכ"פ צ"ע על הרב"י למה לא הביא דהרמב"ם בפי' המשנה ורש"י חולקים על הטור עכ"ל. והנה מה שתמה על הב"י מדברי הרמב"ם בפי' המשנה שכ' שם להדיא דלא קאי רק אמי רגלים שגה בזה דהר"מ בפי' המשנה כ' וז"ל ומה שאמר עד שיטיל לתוכן מים איכו חוזר על המים רעים ועל מי משרה אבל הוא חוזר על מי רגלים כו' עכ"ל הנה שלא כ' הר"מ רק שמה שמבואר במשנה דמהני כשמטיל לתוכן מים זה לא קאי רק אמי רגלים וזה באמת כן הוא כמבואר בש"ס (כ"ה ב') אבל לענין הרחקה אינו מיירי כלל הר"מ ומ"ש הב"י שכ"כ מדברי הר"מ הוא מסיום דברי' שסיים וכמה ירחיק מהן אם לא הטיל לתוכן מים ומן הצואה ד' אמות ומדלא פרט ג"כ מי המשרה ומים הרעים משמע לי' להב"י דסובר דבזה לא צריך הרחקה ובאמת אינו מוכרח כל כך וע"כ כ' הב"י רק שכן נראה מדבריו בפי' המשנה ומ"ש העמק הלכה שברש"י מבואר כן. הנה באמת כן כתב הב"ח שמבואר כן ברש"י. אולם לפ"ז תקשה על הא"ז שלא הביא ראי' לדבריו מדברי רש"י שנודע שהולך בביאורי' ובפסקי' כדעת רש"י אולם מצאתי בברכ"י (סי' פ"ו סק"א) שכ' על הב"ח שבפרש"י שלפנינו לא מצא כן וע"כ שלא הי' בגירסתו כן ברש"י וי"ל דכ"ה בגירסת הב"י וראיתי שם בשיורי ברכה שכ' בשם הכנה"ג לתמוה על הב"י שבר"מ בפי' המשנה לא משמע כלל כו' ע"ש מבואר דצדקו דברינו ולא כהעמק הלכה. וראיתי בספר שם ישראל (די"ז ע"ב) שהקשה על דעת הר"מ וז"ל וקשה לי הא לפי הס"ד דגמ' פריך כמה מיא רמי ואזיל ע"כ לא קאי אלא אמי משרה רק דקשה כמה מיא רמיא הוצרך לתירוץ חסורא מחסרא א"כ מנ"ל דלהמסקנא נשתנה הדין עכ"ל ולק"מ די"ל דגם לפי הס"ד לא קאי רק הא דמהני הטלת המים הוא גם במי המשרה ובמים סרוחים אבל הא דצריך להרחיק גם להס"ד לא קאי אמי המשרה ומים סרוחים וז"פ. ולהלכה הנה ראיתי בתר"י ס"פ מי שמתו שכ' שצריך להרחיק ממים הרעים וכן הביא הא"ז בשם ר"ח והכי קיי"ל:
שם מנעריו כתיב משעה שהוא ננער ויוצא לעולם ע' ביפה תואר שכ' וז"ל משעה שהוא ננער ומ"מ קודם שאוכל כזית דגן אין בו דעת לחשוב ברע ואין יצה"ר שבו יכול להרע כלל עכ"ל. ובזה א"ש דברי המ"א (סי' פ"א סק"א) שכ' דטוב להרחיק מצואת קטן אפילו בן ח'. וראיתי להחוקי חיים (אות צ' ס"ק ל"ג) שתמה עליו מדברי הירושלמי האלו דיצה"ר נכנס במעי אמו וא"כ הוי מדינא ואפי' פחות מבן ח'. וכן ראיתי להחיי עולם (דפ"ה א') שתמה כן על המ"א אולם לפי דברי מהר"ש יפה האלו א"ש דברי המ"א וע"כ כ' דאינו אלא חומרא בעלמא:
שם אמר ר' אמי מסוף ריח רע ד' אמות כו'. ע' בס' המפתח לר"כ גאון במס' ברכות (די"ז ע"ב) דגרס כאן אמר ר' חסדא וזה כדעת רב חסדא בש"ס דילן (כ"ה א') אולם לפי נוסחת הר"מ ההובא במגדל עוז ה' ק"ש (פ"ג הי"ב) דמפיך הגירסא בבבלי מר"ה לרב חסדא ומר"ח לר"ה מכצ"ל דלא גריס כאן רב חסדא רק ר' אמי כגירסא דילן ובסיום הירושלמי בהדיא ר' לייא וחברייא כו' איתא בס' המפתח ר' בא וחברי' אולם בחי' הרשב"א בברכות (כ"ה א') איתא כנוסחתינו:
שם רשב"ג אומר של אחר המטה כו' ע' ברא"פ בתוספותי' שהקשה למה פסק ר' חנינא דלא כרשב"ג דס"ל דלפני המטה לא נקרא בתוך ד' אמות אבל לאחר ד' אמות מותר הא בכ"מ הלכה כרשב"ג ותירץ דהוא דוקא במשנה ולא בברייתא. והנה בכלל הזה אי הלכה כרשב"ג בברייתא חקרו בזה האחרונים והי' קשיא לי עליהם מירושלמי ב"ב (פ"י ה"ח) דאיתא התם ובלבד במשנתינו משמע דבברייתא לא. ושוב ראיתי להיעיר אזן (מערכת כ' אות א') שהעיר בזה. אולם י"ל דאין ראי' מהירושלמי דהוא קורא גם לברייתא משנה. ע' בירושלמי הוריות (פ"ג ה"ה) וע' בא"ז ה' תפלה (סי' ק"ח) ושם כ' דדוקא במשנה הלכה כמותו ולא בברייתא וכ"ה בשו"ת מהר"ם מרוטינבורג (סי' קל"ו) ואין כאן מקומו. אולם בכאן י"ל דאולי רבי חנינא גרס להיפוך דמחליף דברי רשב"ג לרשב"א וכמבואר בבבלי ברכות (כ"ה ב') דיש סתירה בברייתא בזה והוא ס"ל דאיפוך קמייתא ובלא"ה אין למדין מהכללות וכן בבבלי פסק רבא דלא כרשב"ג רק כרשב"א ולק"מ: שם כמין ימא לטיגנא. ע' בראב"ד ה' ק"ש (פ"ג הי"א) שכ' וז"ל בירושלמי דוקא לאלתר שהרוק עומד בעבי' אבל לאחר שעה שהרוק נימק הצואה מתגלית עכ"ל וראיתי בספר חוזק יד (דף נ' ע"ב) שכ' ולענד"נ שהראב"ד הוצא זה מהירושלמי דקאמר כו' מן ימא לטיגנא וסובר הראב"ד ז"ל מן ימא לטיגנא פירושו כאדם המוציא דג מן הים ומטגנו לאלתר וזהו מה שאמר דוקא לאלתר עכ"ל וכמה רחוק פירושו ואין להאריך והברור דהראב"ד פי' כמו שפירשו הר"ח והרא"ש דכוונתו כמו שמן ימא לטיגנא שהמה ב' מקומות הקרובים זה לזה וזהו כוונתו לאלתר וז"פ. ומ"ש החוזק יד לפרש לדעת הר"מ הירושלמי אין מן הצורך לדחותו והוא בעצמו הרגיש בזרות פירושו ומ"ש שהקשה לפי' הראב"ד בהירושלמי כו' לא נמצא שם כלל מה שהקשה וגם לפי מה שפרשתי לדעת הראב"ד לא קשיא כלל. ומ"ש דהא מלבד פי' הראב"ד יש פירוש אחר. לפי מ"ש אין כאן פי' אחר והמה שפה אחת ודברים אחדים:
שם כל עמא מודיי בההין דרקיק אצטליין דהוא אסור בש"ע א"ח (סי' צ"א) מבואר דאם צריך לרוק בתפלה דמבליעו בכסותו בענין שאין נראה וכ' הא"ר שלא ירוק בבגד העליון שנראה בו הרוק וקשה לכאורה דהא בש"ס ברכות דכ"ד איתא דמבליעו בטליתו. וכ"ה ברמב"ם פי"א מה' תפלה דמבליעו בטליתו או בבגדו ומדכ' או בבגדו משמע דטליתו ממש והוא הוי בגד העליון. אולם נראה דהא"ר הוציא זה מדברי הירושלמי בכאן וכמבואר בתר"י דבאיצטלא דהוא בגד העליון אסור אולם מצאתי בחי' הרשב"א בברכות (כ"ד א') שגרס בשם הראב"ד בירושלמי מותר א"כ מבואר דגם בבגד העליון מותר וכמשמעות ש"ס דילן ועמ"א וא"א בסי' צ"ז. והמפרשים לא הערו: שם ריב"ל אמר הרוקק בביהכ"נ כרוקק בבת עינו. ע' במראה הפנים שכ' ומאי דאמר ריב"ל הרוקק בביהכ"נ ליתא דהא אמר רבא בפ' הרואה שהוא מותר עכ"ל ואשתמיטתי' מ"ש הר"ר מנוח והובא בכ"מ (פי"א מה' תפלה ה"י) דההיא דירושלמי דמותר לרוק בביהכ"נ לא פליג אגמרא דידן דהתם בשעת תפלה דוקא עכ"ל. א"כ לא נדחה מימרא דריב"ל מהלכה. ותו נעלם ממנו דתר"י פ' מי שמתו גרסו כאן כל הרוקק בביהמ"ק כו' ע"ש וא"כ לק"מ. וראיתי להברכ"י בא"ח (סי' קנ"א סק"ח) שהביא תשובת הר"ש בן הרשב"ץ דרקיקה אסור בביהכ"נ ולמד מזה למנעל ע"ש מ"ש ע"ז ונראה שגם הוא לא ראה דברי הר"ר מנוח הנ"ל:
פ"ד ה"א ולעבדו בכל לבבכם כו' ואיזו זו תפלה. ע' באבודרהם שער ב') שכ' ואומר ולעבדו בכל לבבכם ומפרש בספרי ובירושלמי דברכות פ' תפלת השחר איזהו עבודה שבלב זו תפלה ותמהני שלא כתב שכן מפורש ג"כ בבבלי תענית (ד"ב ע"א) יעו"ש:
שם ר' יונה כד הוי כו' מצלי בלחישה כו' מצלי בקלא כו' עד דיילפון בני בייתא צלותא מיני'. ע' במרדכי ביומא שגרס כי היכא דילפי כו' דלהכי הי' מצלי בקול בכדי שילמדו ממנו אנשי ביתו וע' בב"י סי' ק"א מ"ש בשם הר"י אבוהב ומ"ש הוא עלי' ונ"ל סעד לדברי המרדכי דהנה ביש"ש ב"ק בסופו בחילוקים שבין א"י לבבל (סי' מ"ג) איתא התם בני בבל אוסרין שיתפלל אלא בלחש בני א"י בקול גדול בשביל להרגיל את הציבור והיינו דבני א"י סוברים כהירושלמי דבשביל שילמד מותר ובני בבל אוסרים וע"כ צל"ע דלמדו הפוסקים היתר מהירושלמי הזה ולבני בבל אסור: שם ריב"ל אמר תפלות מאבות למדום כו'. ע' במראה הפנים שכ' דפלוגתא דתפילת ערבית רשות או חובה תליא בזה אם מאבות למדום אזי גם תפלת ערבית חובה שיעקב תיקן ואי מתמידין למדום א"כ תפלת ערבית רשות ע"ש. אמנם ראיתי להפני יהושע (בברכות דכ"ו ע"ב ד"ה יעקב תיקן) שכ' דגם אם מאבות למדום יוכל להיות דת"ע רשות דיעקב בעצמו התפלל דרך נדבה יעו"ש באורך ונ"ל להביא ראי' לדברי' מרש"י תענית (כ"ח א') שכ' הללו ד"ת דיצחק תיקן תפלת מנחה ע"ש. וראיתי בשו"ת משכנ"י (חא"ח סי' פ"ד) שהניח בצ"ע דהא התם לר' יהושע קיימינן דהוא ס"ל תפלת ערבית רשות וע"כ דלמדו מתמידין ואיך כ' רש"י אליבי' דיצחק תיקן כו' ע"ש אמנם לפי מ"ש הפנ"י א"ש דאף דס"ל דמאבות למדום עכ"ז יוכל לסבור דתפלת ערבית רשות. וע' בשו"ת אור נעלם באור לו בציון (סי' קכ"ח) שגם הוא כ' דמאן דס"ל דאבות תקנו ס"ל ת"ע חוב ואינו מוכרח ומש"ש וז"ל בפ' אין עומדין דאמר ר"ג לחכמים כלום יש אדם שיודע לתקן ברכת המינים ודקדקתי למה לא תיקן שום א' מהתנאים ברכת המינים ולמה תיקן ר"ג דוקא עכ"ל לא ראה מ"ש הכ"מ ה' תפלה (פ"ב ה"א) וז"ל ואין ספק שמה שהוצרך ר"ג לתקנה הי' לפי שבימי' נתרבו האיפקורסים ולק"מ:
שם האיר הקב"ה עיניהם ומצאו טלאים מבוקרים בלישכת הטלאים כו' הנה התוס' בסוכה (מ"ב א' ד"ה שאינו) כתבו דתמיד שאינו מבוקר אפילו אם מצאו אותו שהוא תם פסול ואם שחטוהו בשבת חייב חטאת ע"ש וראיתי בחי' הג' ר' ישעי' פי"ק בחי' ש"ס שלו (ד"ד ע"א) שהאריך לתמוה על התוס' דמניין להם זה דדלמא מיירי כשמצאוהו בעלת מום וגם הא בעינן שינה עליו הכתוב לעכב והכא ליכא רק הג"ש דפסחים (צ"ו א') וגם מסוגיא דב"ק (דפ"ב) דאיתא התם ובכל יום ויום הי' משלשין דינר בקופה מוכח קצת דהי' מקריבין בלא ביקור עכ"ד בקצרה ולדעתי צדקו דברי התוס' והגרי"פ נעלם ממנו התוספתא דפסחים פ' ר"א ששם מבואר המימרא הזאת. ומסיים שם שנאמר תמימים יהי' וא"כ הוי שינה הכתוב עלי' לעכב גם י"ל דיהי' עיכובא משמע. וע' בא"ז ה' פסחים (סי' רט"ז) שהאריך בזה והוכיח מהתוספתא הזאת דביקור מעכב אף בדיעבד והביא הראי' שהביא הגרי"פ מסוגיא דב"ק די"ל דהי' מבוקרין. וכ"נ קצת ממה דאיתא בירושלמי כאן דמצאו טלאים מבוקרים. משמע דאל"כ לא הי' מקריבים אותם. אך י"ל דמעשה שהי' כך הי'. וגם בא"ז ה' תפלה (סי' פ"ה) העתיק דברי הירושלמי הללו ואינו כתוב שם שהי' מבוקרין ועכ"פ מהתוספתא הנ"ל מוכח דגם בדיעבד מעכב ביקור וכמו שהוכיח הא"ז. וע' בת"כ פ' ויקרא (פ"ג פ"ג) דר' יוסי למד מיקריבנו יבקרנו והשוחט בשבת שאינו מבוקר חייב חטאת וב' הראב"ד בביאורו שם ואשמעינן הכא שאם שחטו שאינו מבוקר פסול דלא תימא שלמצוה בעי ביקור אלא דיעבד נמי פסול. מבואר דגם הראב"ד ס"ל כשיטות התוס' וי"ל דשינה עליו הכתוב מיקרי. וע' במסורת התלמוד שם ובתוס' עזרה שם כ' דביקור אינו אלא למצוה ולא לעיכוב וליתא דא"כ עדיין טרוד במצוה אע"כ דהוי לעיכוב ודו"ק. וראיתי בתוס' יה"כ בסוכה שם שגם הוא הקשה ע"ד התוס' האלו ולק"מ. גם הלום ראיתי להטורי אבן במגילה (כ"ט ב') שכ' ג"כ דביקור אינו לעיכובא וליתא. ושוב נדפס ובא ספרו גבורת ארי' בתענית (כ"ט א') הקשה שם על התוס' דהא בעינן שינה עליו הכתוב לעכב ולק"מ. ומה שהקשה דהא תמיד ילפינן מפסח ושם גופי' אינו מעכב כדאיתא במכילתא וחסר שם הסיום לא ידעתי מניין לו זה מהמכילתא. ומה דאיתא התם בפ' בא פ"ג די"ג כשר ללקיחה י"ל דמיירי כשהי' מבוקרין וע' בבירורי המדות שם. ומה דאיתא התם בפ"ה דפסח דורות מקחו כל זמן כבר מחק זה באיפת צדק שם ואם גם ס"ל כן להמכילתא ש"ס דילן לא ס"ל כן בפסחים ע' פסחים דצ"א (וצע"ק מירושלמי ביצה פ"ב ה"ד דאיתא התם פעם א' נכנס לעזרה ביו"ט ומצא אותה שוממה אמר ישמו בתיהן של אלו שהשימו בית אלקינו מה עשה שלח והביא שלשת אלפים צאן מצאן קדר וביקרן ממומין והעמידן בהר הבית אמר להן שמעני אחים בית ישראל כל מי שהוא רוצה יביאו עולות מבואר שא"צ ביקור ד' ימים) וע' מ"ש בשו"ת מחנה חיים (סי' ז') וראיתי בספר תפארת ישראל בחומר בקודש (פ"ב סי' כ"ו) שגם הוא כ' בפשיטות דביקור מעכב אך המה שם דהא לא שינה עליו הכתוב וגם הוא לא ראה דברי התוספתא והת"כ האלו. וראיתי להקהלת יעקב (מ"ב א') שתמה עוד התוס' הללו מסוגיא דפסחים (מ"ז ב') הביא שה מאפר ושחטו תמיד מהו והיינו משום מוקצה ותיפוק לי' דלא הי' מבוקר דאין לומר דביקרו דא"כ לא הוי מוקצה דהוי כאומר מכאן אני נוטל למחר. ולא ידענא מאי קושיא די"ל דמיירי בביקרו מקודם בכל יום רק שהי' בדעתו לשחוט אותו אחר שבת ויו"ט וא"כ ה"ל שפיר מוקצה דאסח לדעתי' מיני' וז"ב. וראיתי להעיר על מ"ש בס' אבל אם (ד"ו ע"א) שכ' על מה דאיתא בפסחים (ד"ו ע"ב) מ"ט דרשב"ג שהרי עשה עומד בר"ח ומזהיר על הפסח וז"ל וקשה דהא פסח מצרים הי' צריך ביקור ד' ימים וכמבואר במתני' דצ"ו מה בין פסח מצרים לפסח דורות וא"כ איך יליף רשב"ג ב' שבתות כיון דשם הי' צריך להזהיר להם משום יום עשירי שמקחו מבעשור כו' וצע"ג עכ"ל. ושגה בזה דמ"ש דפסח מצרים צריך ביקור ד' ימים וציין למשנה דצ"ו ושם מבואר בש"ס דגם פסח דורות טעון ביקור ד' ימים ושם הכוונה דהי' צריך לומר לשם פסח. וקושיתו מעיקרא לק"מ דנהי שהי' צריכין ליקח אותו מבעשור עכ"ז לא הי' צריך משה לומר להם מר"ח דהי' די שיאמר להם בתשיעי וגם שפיר ילפינן לדורות שצריך ביקור ד' ימים ודברי' אין להם שחר:
שם ר' ירמי' בעי הכא את עביד כו' ע' בלח"מ ה' תפלה (פ"ג ה"ב) מ"ש בביאור דברי התוס' ברכות (כ"ו ב' ד"ה עד) דקטרת הי' צריך שיהה שעה ורביע עד פלג המנחה והקשה מדברי הירושלמי האלו ופי' דר' ירמי' בעי דכיון דבחול הי' ההקרבה בט' שעות ומחצה ובע"פ הי' מח' שעות ומחצה ובתפלת המנחה איך את עביד אם כחול או כע"פ ותירץ דהוקשה לקטרת דהי' שעה דמוכח דקטרת לא הי' עיסוקו רק שעה ע"ש מה שתירץ בדוחק אולם לפ"מ שפי' הפני משה ובעל החרדים דברי הירושלמי לק"מ כאשר יראת המעיין וגם דברי התוס' הכי מתפרשין. וע' בהליכות עולם בחי' לברכות (ד"ד ע"ב) ובביאורו למהרש"א (ד"ז ע"א) ודו"ק וע' במראה הפנים במה שהתפלא ע"ד הר"ח ההובאו בהגמי"י כאן דמתפללין תפלת המנחה עד הערב דהוקשה לקטרת דלפי פירושי לא מוכח מידי ע"ש באורך ולענד"נ דהר"ח פי' הירושלמי כהלח"מ דר' ירמי' בעי דכיון דבחול מקריבין התמיד בט' ומחצה ובע"פ בח' ומחצה ותפלת המנחה איך את עביד והשיבו דהוקשה לקטרת ולא לתמיד והקטרת התחילו להקטיר אחר התמיד והי' עד הלילה כן פי' ר"ח וא"ש והבן:
שם מניין לנעילה כו' אמר ר' לוי כו' מיחלפא שיטתי' כו' ע' באבודרהם בסדר תפלה של חול (ד"ג ע"ב) שהביא בשם הירושלמי דפ' תפלת השחר הך מימרא דר' לוי וכ' ובירושלמי דתענית מקשה על הך מימרא דר' לוי מיחלפא שיטי' כו' ע"ש מבואר דלא הי' גורס כאן הך מיחלפא שיטתי' רק בתענית:
שם במה קורין ר' יוסי אומר קורין ברכות וקללות אמר לי' ר' מנא בגין מודעתין כי תענית רביעין על מטוהין כו' ע' בר"ן ספ"ב דתענית שהוכיח מדברי הירושלמי הללו דנופלים על פניהם בר"ח. אמנם מצאתי בא"ז ה' ר"ח (סי' תס"ו) שהוכיח מהירושלמי הזה דאין נופלין על פניהם בר"ח שאינו של תענית וז"ל שם בשם מורו דה"ק וכי כדי להודיעם שהם שרוים בתענית הם נופלים בר"ח על פניהם וכי בלא כך אינם יודעים שהוא תענית א"ל להודיעם שהם קורין ברכות וקללות ואין קוראין בר"ח ולכן נופלין על פניהם להודיעם שאין תענית זה משונה משאר תעניות שחל להיות באמצע החודש הא לעדת שאין נופלין על פניהם בר"ח עכ"ל ומיושב. מנהגינו וע' במראה הפנים ובפי' מהחרדים:
שם ימינו את ראב"ע בישיבה בן ט"ז שנה כו' הנה ראיתי בס' הפרדס הגדול (סי' קל"ד) שכ' אמר ראב"ע הרי אני כבן שבעים שנה דאהדריה ניהליה תליסר חיוורתא וצ"ע לכאורה דהא בש"ס ברכות (כ"ח א) איתא ההוא יומא בר סמני סרי שני הוה אתרחיש לי' ניסא ואהדרו לי' סמני סרי דר' חיוורתא ואיך כ' רש"י י"ג אמנם מצאתי להאבודרהם (בסדר הגדה ופירושה) שכ' ולא אמר בן שבעים שנה אלא שקפצה עלי' זקנה כדאמרינן בירושלמי ברכות שלא הי' כ"א בן י"ג שנה ובשביל שלא יבזוהו כשנתמנה נשיא ושמא לא יהי' דבריו מקובלים נעשה לו נס לכבודו מן השמים ובא לו י"ג שורות של שער לבן כמלוא שני' והי' דומה לאיש שיבה עכ"ל ומבואר שהי' גירסתו בירושלמי י"ג שנה וי"ג שורות וי"ל דכ"ה גירסת רש"י וא"ש. אולם צל"ע על האבודרהם שהביא זה מהירושלמי ולא הביא מה דמבואר בבבלי וכמו כן יש להעיר על שו"ת רשד"ם (חיו"ד סי' קל"ב) שכ' וז"ל או לא ידע מה שעשו ישראל לר"ג שהעבירוהו חבריו ולא נמנע ראב"ע מלקבל עלי' אחר שרצו בו ישראל שהיו בחור כמו שבא בירושלמי פ' תפלת השחר עכ"ל דאמאי לא הביא זה מהבבלי. אולם ראיתי ביוחסין שכ' המגיה שם שזה הוספה בבבלי ואינו מהש"ס וא"ש. וע' בשו"ת הרלנ"ח בסוף אגרת הסמיכה שכ' שלא חלקו ב' התלמודים כי בש"ס דילן מונה מעת שנולד ולהסכים עם מה דהי' לו תמני סרי דרי חיוורתא כמנין שנותי'. אמנם בירושלמי שלא דקדקו במנין השורות ואמרו סתם נתמלאו כל ראשו שיבות לא מנו כ"א מיום שנכנס לבית הספר כי בה' שנים התחיל לילך לבית הספר ע"ש וזה יוצדק לפי גרסתינו דאיתא ונתמלא ראשו שיבות. אמנם לא יוצדק זה לפי המבואר בספר הפרדס ובאבודרהם שגם בירושלמי איתא שהי' לו י"ג שורות א"כ שוב לא יתכן זה אך באמת בבבלי הוא הוספה והעיקר הוא כמו דאיתא בירושלמי ודע דהירושלמי הזה איתא ג"כ בתענית (פ"ד ה"א) ונשמט במסורת הש"ס לציין לשם. וביוחסין כ' שהוא ג"כ בירושלמי פ' תמיד נשחט ולפנינו לא נמצא שם וע"כ כ' המגיה שם דהוא ט"ס וכ"כ הסדר הדורות (ח"ב אות א') אולם נראה דכן הי' הגירסא לפני היוחסין בירושלמי שם דמצאתי בס' המפתח לר"נ גאון (ד"י ע"ב) שכ' דאיתא ג"כ בירו' פ' תמיד נשחט מבואר דכ"ה גירסתם:
שם ה"ג אמר רחמנא רמז לת"ח שאדם צריך לומר לרבו תשמע תפלתך וכ"ה בירושלמי תענית (פ"ב ה"ב) והנה בהג"א מה' תענית בסופו כ' שתלמיד צריך לומר לרבו תשמע תפלתך וראיתי ביד שאול (סי' רס"ב ס"ק י"ב) שכ' ע"ז וז"ל לא ידעתי מקורו עכ"ל. ונעלם ממנו דברי הירושלמי האלו בב' המקומות שממנו מקור דברי ההג"א וראיתי להשירי קרבן בתענית שם שכ' שם שהגירסא משובשת וצ"ל תשמע תפלתך והיינו דאדם צריך לילך בעת צרה לת"ח שיתפלל עלי' ע"ש ולא ראה דברי ההג"א האלו שדברי הירושלמי הם כפשוטן שהתלמיד צריך לומר כן לרבו:
שם איכן הוא אומרה בשם ר"ה כלילי שבת ויומו כו'. ע' שו"ת מהר"ם מרויטינבורג (ח"ג סי' שט"ו) שמוכח שם דהיתה גירסתו בלילי שבת ופירש דבשבת אומר ברכה חמישית כשמתענה והשיג מזה על הבה"ג יעו"ש ובהג"ה: שם ה"ד זה שעובר לפני התיבה אין אומר לו בא והתפלל אלא בוא וקרב כו' הרא"פ לא פי' בו כלל והוא מחוסר הבנה. ומצאתי בס' הפרדס הגדול (סימן קע"ג) שכ', ע"ד הירושלמי הללו וז"ל ש"ע אין ציבור צריכין סידור שבח שכל תפלה תביעת צרכיהן הוא דלשון תפלה היא סידור שבח דאמר מר מתפלל אדם ואח"כ תובע צרכי' ומדאמר מתפלל אדם אלמא לשון תפלה סידור שבח ומדאמר אין אומר לו בא והתפלל ש"ע אין ציבור צריכין שבח אלא כל התפלה תביעת צרכיהן וטעמא מאי משום דכתיב הן אל כביר לא ימאס עכ"ל. מבואר דלכן אין אומרים בא והתפלל משום דתפלה הוי סידור שבח וציבור א"צ זה. אולם בב"ר פרשה מ"ט איתא שם אין אומרים לו בו ועשה כו' אלא בא וקרב להתפלל מבואר ההיפוך. וצ"ל דהגירסא שם משובשת וע' ביפ"ת (דרנ"ו ע"ב) שכ' שם שהגירסא בכאן בירושלמי הוא משובשת. ולדברי הפרדס הגירסא שבב"ר משובשת:
שם ה"ה דביר כו' שמשם דבר יוצא לעולם ע' תיו"ט מדות (פ"ד ק ע"א) שהעתיק בשם הראבי"ה שגרס כאן היכל שמשם כלכלה יוצאת לעולם בתפלה של כה"ג ביה"כ דביר על שם ודבר ד' מירושלים ואית דאמר למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך כו' ע"ש ולפנינו חסר כל זה:
פ"ה ה"א כאן ביחיד כאן בציבור ע' בגליון הש"ס שתמה מזה על תר"י פ"ק דברכות ונפסק בש"ע סי' צ' שיש להתפלל בביהכ"נ אפי' שאין שם עשרה וכאן מבואר ההיפוך ע"ש ויש לחלק דזה דוקא בביהכ"נ שלהם שהי' בשדות וע"כ כשלא הי' שם עשרה יותר טוב להתפלל בביתו שיהי' בכוונת הלב משא"כ בביהכ"נ שלנו יותר טוב להתפלל בביהכ"נ שהוא מקום תפלה ועשו"ת משכנ"י חא"ח דף ס' ע"א:
שם ר' אילא אומר לא אמרו אלא כרוך אבל אם הי' מרתיע ובא כנגדו ה"ז מסתיר מלפניו ובלבד שלא יפסיק את תפלתו וראיתי להרא"פ בתוספותי' שכ' וז"ל וא"ת לעיל במלכי אומות העולם למה אמר שמפסיק שהרי שם ג"כ אינו אלא ספק סכנות נפשות וי"ל הואיל והוא שואל בשלומו והוא אינו משיב דינו ליהרג והו"ל ודאי נפשות שמזלזל בכבודו עכ"ל. ודבריו לא נהירין כלל דנראה דגם במלכי א"ה אינו אלא ספק ס"נ דכשיאמר לו אח"כ שמפני שהי' עסוק בתפלתו לכן לא השיבו יוכל להיות שלא יהרגנו וכ"כ בשיטה מקובצת לברכות (דל"ב ע"ב) וז"ל אבל פורש פי' מספק חשש סכנה דאלו ודאי סכנה לא צריכה למימר עכ"ל וכ"ה ברמב"ם (פ"ו מה' תפלה ה"ט) שמא יהרגנו. וכן מוכח מדברי הרא"ש ברכות (די"ג א') שהשיג על מ"ש רש"י שם דמפני היראה הוא שירא שמא יהרגנו והקשה שם דפשיטא דאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש. וצ"ל דאע"ג דרש"י כ' שמא יהרגנו והו"ל ספק גם זה פשיטא דאפילו מפני ספק סכנות נפשות בודאי מותר להפסיק וא"כ לשיטות הרא"ש על כרחך מה דהוצרך לומר כאן דמפני מלכי אה"ע פוסק ע"כ דאפילו שמא יהרגנו אין כאן דאינו ספק השקול. וכ"כ הט"ז להדיא (בסי' ס"ו סק"א) ע"ש וכ"ז דלא כהרא"פ אולם עיקר קושיתו לק"מ דבודאי במלכי א"ה מוכרח הי' להפסיק בדיבור דזה הוא הסכנה מה שהוא אינו משיב לו לכן מוכרח הוא להפסיק תפלתו משא"כ כאן שהוא יכול להסתיר א"ע לכן צריך להסתיר ולא להפסיק תפלתו ואין ה"נ במלכי א"ה כשיוכל להסתיר א"ע ולילך שלא להפסיק מוכרח הוא לעשות כן וכ"ה להדיא ברא"ש פ' אין עומרין וז"ל היכא שיכול להנצל כשיתרחק לצד אחר אין לו להפסיק ולדבר אבל מלכי עכו"ם צריך להפסיק כדי להשיב להם שלום ואם מתחלה הי' יכול להתרחק לצד אחר וינצל בזה יתרחק כדי שלא יצטרך להפסיק בדיבור עכ"ל וכן בנחש שהתריע כנגדו אם הי' מוכרח להפסיק בדיבור ולומר לאחרים בודאי מותר לו להפסיק כשא"א לו באופן אחר וכ"ה בש"ע סי' ק"ד ס"ג ע"ש ומ"ש בירושלמי ובלבד שלא יפסיק היינו בסתמא שיוכל להסתיר א"ע אבל בלא"ה בודאי מותר שבמקום ס"נ בודאי מותר להפסיק תפלתו וכמ"ש הסמ"ג הובא במ"א סי' צ"ב סק"ב. מיהו דברי ר' יונה צל"ע שכ' בהמשנה דמפני נחש לא יפסיק היינו בדיבור אבל בהליכה מותר שישליכנה מעליו וא"כ כשאמרו בירושלמי אבל אם הי' מרתיע ובא כנגדו כו' משמע לכאורה דבזה מותר גם לדבר וא"כ איך סיים ה"ז מסתיר מלפניו דהא זה מותר בלא"ה (ור' יונה בעצמו הביא אח"כ הירושלמי הזה) גם בהי' נחש כרוך עליו ומדסיים בירושלמי דבזה ה"ז מסתיר משמע דבנחש כרוך אסור גם להפסיק בהילוך ועט"ז סי' ק"ד סק"א שהשיג ע"ד ר' יונה מטעם אחר ע"ש אבל כל האחרונים קיימו דברי ר' יונה וצ"ע. וצ"ל דבנוסחת ר' יונה לא הי' כתוב אבל כו' וכ"נ מדברי' שהביא הירושלמי הי' מרתיע כו' והיינו דבנחש כשאינו מרתיע אז כשהוא כנגדו אסור גם להפסיק בהילוך ורק כשהוא כבר כרוך על עקיבו אז מותר להפסיק בהילוך אבל בהי' מרתיע אז אף שהוא אינו עדיין עליו מותר ג"כ להפסיק בהילוך מסתמא. ושוב נדפס פי' פני משה וראיתי שהרגיש קצת בזה ע"ש. וראיתי בספר זכר יהוסף (דט"ו א') שכ' וז"ל וע' בחי' הרשב"א דאפילו בעקרב אינו פוסק כי אם בכרוך ולפ"ז מיושב כו' ע"ש ושגה בזה דז"ל הרשב"א אמר רב יוסף לא שנו אלא נחש אבל עקרב פוסק ירושלמי למה דהוא מחיא והדר מחיא לא אמרו אלא כרוך אבל אם הי' מרתיע ובא כנגדו ה"ז מסתיר מלפניו שלא יפסיק תפלתו עכ"ל מבואר דדעת הרשב"א כדעת הראשונים דבעקרב אין חילוק כלל בין כרוך לאינו כרוך ודברי הרשב"א הם על מ"ש במשנה בנחש כרוך על עקיבו לא אמרו אלא כרוך אבל אם הי' מרתיע ה"ז מסתיר וז"פ וברור ובחנם עשה הזכר יהוסף מחלוקת בין הרשב"א לשאר פוסקים:
שם ה"ב אם לא הבדיל במ"ש מבדיל והולך אפי' בחמישי כו' ע' בפי' מבעל חרדים ששיבש הגירסא דצ"ל אפי בשלישי בשבת אולם לפמ"ש הרמב"ם בה' שבת (פכ"ט ה"ד) דמבדיל עד סוף יום ד' והיינו דמפרש הירושלמי דחמישי אינו בכלל ולמד זה מהירושלמי הזה וכמש"ש המעשה רוקח בשם הכנה"ג א"כ אין לשבש הגירסא. וע' במעשה רוקח שם שכ' דהירושלמי ס"ל דבכל השבוע מותר דהוא שייך לשבת העבר וכן פי' הרא"פ ונ"ל ראי' לדבריהם מירושלמי גיטין (פ"ז ה"ח) דאמרינן שם קונם יין שאני טועם במ"ש אמר לי' במ"ש אסור בע"ש מותר ימים שבנתיים צריכה ע"כ והיינו שנסתפק לו אם כל השבוע בכלל ע"ש. וראיתי להשירי קרבן שם שתמה על הפוסקים שלא ביארו דין דנודר במ"ש מהו הדין אם אסור בכל השבוע ואף שגם דין דבבבלי דעד יום ג' שייך לשבת שעבר לא ביארו בזה י"ל שסמכו על מ"ש בה' גיטין ע"ש שהניח בקושיא ולהנ"ל י"ל דהפוסקים דחו הירושלמי הזה מהלכה דהוא אזיל לשיטתו דמותר להבדיל בכל השבוע דכל השבוע שייך לשבת שלפניו משא"כ לפי מה דקיי"ל דרק עד יום ג' שייך לשבת שלפניו ה"ה במ"ש הדין כן וכמ"ש בה' גיטין וז"ב:
שם האב ואלין דמתרגמינן עמי בני ישראל כו' ע' במעשה רוקח (ה' תפלה פ"ט ה"ז) שהאריך לתמוה דאיך יחלוקו האמוראים על תרגום יונתן שהוא תנא ע"ש ולק"מ דאין זה תרגום יונתן התנא וכמו שהארכתי בזה במקום אחר. ומה שהאריך שם להוכיח ממ"ר פ' תצא ומדברי הקליר ההובא בתוס' ברכות (כ"ה א') שהם ס"ל כדברי הר"מ ה' תפלה שם שדוקא כשאומר זה בתחנונים אז אין לומר כן אבל דרך פירוש בפסוק נוכל לומר כן (עם שמדברי' במ"נ ח"ג סמ"ח לא נראה כן דאל"כ לא הי' לו להוציא המשנה הזאת מהלכה. אולם בלא"ה סותרים שם דברי' לחיבורו וע"ש בשם טוב ובתיו"ט פ"ה דברכות מ"ג) א"ש בזה מ"ש בפענח רזא (פ' ראה) וז"ל לא תבשל גדי וכו' דדלמא שהבהמה שהחלב הזאת יוצאה ממנה הוא אמו ואין דרך אכזריות גדול לבשל הוולד בחלב אם וכ' ע"ז הר"ר יצחק בר' שמשון בהגה שם ותמה אני אם מפה קדוש יצאו הדברים האלה דלמה לא יאסר לומר טעם בזה כמו האומר על קן ציפור יגיעו רחמיך עכ"ל אמנם לפי האמור א"ש דלומר הטעם בהפסוק מותר רק דרך תחנונים אסור:
שם הדא דתימא בציבור אבל ביחיד תחנונים הן ע' ברא"פ שכ' לא קאי אלא לב' הראשונים אבל במודים אפי' ביחיד אסור ונעלם ממנו שהתוס' ברכות (ל"ד א' ד"ה אמר) הביאו הירושלמי הזה על ההוא דאמר מודים מודים וכ"ה בתוס' ר' יהודא לברכות (ל"ג ב') וע' בסמ"ג (ע"ע ח') שהביא זה גם על שמע שמע ע"ש:
שם תני לא יהי' שנים קורין בתורה כו' ע' מקראי קודש (שער כ"ב ס"ק כ"ו) שכ' וז"ל ובזה י"ל דברי הירושלמי ברכות פ"ה שכ' וז"ל לא יהי' ב' קורין בתורה אמר ר' זירא מפני הברכה עכ"ל דכוונת הירושלמי הוי דמש"ה אין קורין לשנים ע"י שכל א' ירצה לברך לזאת לא הי' באפשר דאם יברכו ביחד הוי תרי קלא ולא משתמע ולברך כאו"א בפ"ע אסור דבמקום ששניהם קורין כא' אסורים שניהם לברך בפני עצמו כו' עכ"ל ושגה בפשט הירושלמי דלפי פירושו איך סיים בירושלמי והתני לא יהי' ב' מתרגמין וא' קורא אית לך מימר מפני הברכה אלא משום שאין שני קולות נכנסין לתוך אזן אחת ע"כ. א"כ מבואר דבס"ד מפני הברכה לא הי' יודע הטעם שאין ב' קולות כו' דא"כ גם באין מתרגמין שנים ג"כ הטעם כך אע"כ דס"ד מפני הברכה אין הטעם משום שאין ב' קולות רק דס"ל סאין לשנים לברך על קריאה אחת וז"ב:
שם אמר לי' עלך לא כעסית כו' ע' בהליכות עולם ברכות (בנתיבות החיים ד"ט ע"ב) שכ' על הדין דצריך לסרב דצ"ע על הרמב"ם שהשמיט זאת ואפשר לומר שבירושלמי מבואר דכעס על הדין דאטרח ופליג על הך דינא ע"ש ושגה בזה ולחנם עשה פלוגתא בין הבבלי להירושלמי דשם בירושלמי מבואר דכעס על האיש שהטריח להש"ץ שילך להתפלל דלמה הטריח עלי' כל כך ומאי ענין זה להש"ץ שלא יסרב וז"פ וברור:
שתצילני משעות החצופות כו' ע' באבודרהם ה' ברכות (שער ח') שהי' לפניו הנוסחא כאן ר' חזקי' בשם ר' יוחנן ור' אבוהו. יהי רצון מיאו"א שתצילני משעות הקשות המתרגשות לבוא בעולם ר' יסא בשם ר' אבוהו יר"מ יאו"א שתצילני משעות החצופות היוצאות המתרגשות לבוא בעולם: פ"ו ה"א מלתא דר' יוחנן אמרה שכן אפי' אכל פרידה א' של ענב או פרידה א' של רימון שהוא טעון ברכה לפניה ולאחריה ראיתי להעטרת תפארת (בח"א דכ"ז ע"א) שכ' דהוא תימה גדולה דהא פרידה א' של רימון הוא גדול מזית דרימון בכ"מ גדול מזית וא"כ בלא"ה טעון ברכה דאיכא שיעורא ע"ש שהניח בצ"ע ולא ידענא מאי קושיא דהא מבואר במס' כלים (פי"ז מ"ה) הרימון שאמרו לא קטון ולא גדול אלא בינוני א"כ מבואר דאיכא רימונים קטנים ומה שאמרו בכל מקום דרימון הוא גדול מזית היינו ברימון בינוני אבל הכא בירושלמי מיירי ברימון קטן והוא קטן מזית דבודאי איכא רימונים קטנים וא"כ מעיקרא לק"מ:
שם אהן דנסב פוגלא כו' עמ"ש המפרש מהרא"פ והוא מדברי הרא"ש אולם מתוך דברי ר' יוסף ן' פלא"ט בתשובתו שבספר פרדס הגדול (סי' ל"ט) הבנתי דפירש דברי הירושלמי דמי שבירך על הצנון שסבר שהוא מתוקן לאכילה ואח"כ הצריכו לתקנו מברך עליו פעם אחרת כשמתקנו ומייתי ראי' מהא דאין מברכין על הפת אלא בשעה שהוא פורס ומדלא תני דמברך על הפת בשעה שהיא פורס ותני אין מברכין כו' אלא כו' משמע דאם בירך קודם הפריסה אין ברכתו ברכה וצריך לברך פעם אחרת. כן נ"ל מתוך דבריו שפי' כן:
שם עד כמה יברך כו' עד כזית כו'. ע' במראה הפנים ובגליון הש"ס. ובכל בו (סי' כ"ד) הביא הירושלמי הזה בזה הלשון עד כמה יפרוס פי' כמה ירצה לאכול ר' חנניא ור' מונא חד אמר כזית וחד אמר פחות מכזית הלכך משמע דברכת המוציא כשאר ברכת הנהנין היא ואמרינן אסור לאדם שיהנה מן העולם בלא ברכה ומברך על פחות מכזית המוציא עכ"ל. והובא בא"ר (סי' קס"ז סק"ב) ודחה בשביל זה מה דהביא בשם מהרי"ל שצריך לאכול מהמוציא כזית ולפי הפי' הזה אינו מוכרח כל כך אמנם ראיתי בא"ז ה' ברכת המוציא (סי' קמ"ב) שכ' ותו אמר בירושלמי עד כמה יפרוס (והמגיה מחק שם תיבת ופרס והגיה במקומו תיבת יברך ושגה בזה דכן היתה גירסת הראשונים בירושלמי ר' חנינא כו' מכאן נראה למורי ר' יהודא בר' יצחק דפליגי בפלוגתא דאמוראי דלעיל גבי חביצא דלמר הוי תורייתא דנהמא בכזית ולמר אפי' בפחות מכזית וגבי חביצא קיי"ל כרב ששת דאפי' פירורין שאין בהם כזית מברך עליהן המוציא. וכ"ה בתוס' רי"ח לברכות (דל"ט א') ולפ"ז אין זה ענין לאכילת המוציא כמה שיעורא ונ"ל ראי' למהרי"ל שהמוציא צריך לאכול כזית מרש"י חולין (ד"ז ע"ב) על מה דאיתא התם ר' פנחס בן יאיר מימיו לא בצע על פרוסה שאינה שלו וז"ל בצע ברכת המוציא שלא רצה לאכול כזית משל אחרים עכ"ל. משמע מזה דהמוציא צריך לאכול כזית:
. שם אם הי' משקין פולטן. ע' בשערי ירושלמי (ד"י ע"א) שהביא דברי הראב"ד (פ"ח מה' ברכות הי"ב) שחילק דכשאין לו עוד משקין והוא דחוק לשתי' בולען ובשיש לו עוד משקין פולטן ולפ"ז לא יסתרו דברי הירושלמי לבבלי ברכות ד"כ ע"ב וכ' השערי ירושלמי ופלא שלא העיר א' מהאחרונים להביא דברי הירושלמי לסייע לדברי הראב"ד עכ"ל ותמהני עליו שבמח"כ נעלם ממנו חי' הרשב"א ברכות ד"נ שהביא שהראב"ד באמת הביא ראי' לחילוקו מהירושלמי הלז וכ"ה בשיטה מקובצת שם בברכות. וע' בב"י א"ח סי' קע"ב שהביאו וע' ב"ח שם. וכ"ז נעלם מהשערי ירושלמי וצל"ע על הרא"ש שבתוספותי' הסכים לדברי הר"ח שלא לברך כלל ובפסקי' פסק להיפוך:
שם ולא פליגי מאן דמר בורא מיני מזונות בההיא דעביד בול. ע' בשערי ירושלמי (ד"י ע"ב) שכ' על המ"א סי' ר"ח שסובר דלא כהרמ"א דבאורז בלא נתמעך מברך בפה"א דהא מבואר כן כאן בירושלמי ע"ש ולפי מה שפי' הפני משה לא מוכח מידי ודו"ק:
שם ה"ב מסתברא מברך על הקפולטא שהנ"ב כו'. ע' מה שפירשו בו הרא"פ והפני משה והפני יהושע בברכות (ל"ט א' ד"ה נימא) וכל פירושם דחוק ותמהני שהעלימו עיניהם מדברי הרשב"א בחי' ברכות (ל"ט א') שהביא נוסחת הירושלמי שהכל טפלה לירק וע"ש מ"ש בביאור דברי הירושלמי על נכון ומצאתי בבעל ס' חרדים שהביא דברי הרשב"א הללו:
שם הלכה ה' כהדין דשתי קונדיטון כו' כהדין דשתי חמר בתר בילני. ע' מה שפי' בו הרא"פ. אולם בא"ז ה' סעודה (סי' קס"ב) כ' הטעם דעל אלו מברכין שהנ"ב ושם גרס דשתי חמר בלני ולא גרס בתר בלני ע"ש: שם ה"ו בשבוע הבן הוא מתניתא. ע' ברא"פ שפי' בברית מילה כו'. ותמהני שלא ראה בתר"י וברא"ש וכ"ה בתוס' ר' יהודא חסיד לברכות (מ"ב ב') ובתוס' הרא"ש שם וכ"ה בא"ז ה' ברכת המוציא (סי' ק"נ) בשבוע' הוא מתניא באורחים אבל בבעה"ב כו' ופירשו שנשבע שהמשנה שמצריך הסיבה הוא דוקא באורחים ולא בבעה"ב והוא פי' נכון. ושוב נדפס פי' הפ"מ והביא דברי תר"י והרא"ש ע"ש וכ' דהם הוסיפו תיבת באורחין. אולם כ"ה גירסתם כמבואר בתוס' דמ"ג א' ד"ה ה"מ יעו"ש:
שם אהן דעטיש גו מיכלא אסור למימר ייס כו' בטוא"ח (סי' ק"ע) הגירסא אסותא. וע' בפרי מגדים שם שכ' דאסור לומר אסותא כיון שהוא בתוך אכילה משמע דאם אינו אוכל מותר לומר אסותא. אולם הטיו"ד סי' קט"ז בהגב"י (ס"ק נ"ג) כ' דאפי' אם אינו אוכל אסור דדרך העולם שהוא יחזור ויאמר אליו הודאה עבור זה והוא אוכל ויבא לידי סכנה יע"ש:
פ"ז ה"א אמר ר' שמעון אחו' דר' ברכי'. נשכח במסורת הש"ס לציין לערלה פ"ב היא. וע' סה"ד (ח"ב אות ש') שכ' שט"ס הוא וצ"ל ר' שמואל אחו' כו' וכ"ה בערלה שם:
שם ה"ב ר' אבונא בעי מחצה למחצה מהו אמר ר' זעירא עד דאנא תמן מצרכת לי מיצרי לי מינך לא שאלתי' כו' ע' מה שפי' בזה הרא"פ אמנם ראיתי בא"ז (ה' סעודה סי' קצ"ז) שגרס אמר לי' מזמנין (רב שמואל השיב לו דמזמנין) עד דאנא תמן אצרכתא (רב אבינא השיב לו דכשהי' בא"י הי' מסופק בזה) א"ל מי צריך לי מינך לא שאלת (רב שמואל השיב לו שאם הי' מסופק בזה בודאי הי' שואל לו כו' ע"ש וע' בב"י סי' קצ"ז שהביא בשם האגור שכ' בשם הא"ז שפסק דמחצה על מחצה מזמנין וכ' הב"י שנראה שהא"ז פוסק כרש"י ובאמת מבואר כן בא"ז רק מה שדחק הב"י לפרש ואיהו סבר להנך פוסקים מבואר בא"ז דהם הי' גורסים אלא הוא כו' ע"ש וא"ש: שם ה"ד שכח ולא הזכיר של שבת כו' ע' בא"ז ה' סעודה (סי' ר') שהביא שם לשון הירושלמי הזה בזה"ל אשר נתן מנוחה לעמו ישראל באהבה לאות ולברית בא"י מקדש השבת טעה ולא הזכיר יו"ט כו' טעה ולא הזכיר בר"ח אומר ברוך שנתן ר"ח לעמו ישראל בא"י מקדש ישראל ור"ח ולפנינו ליתא: שם וכל שאין בו קרבן מוסף כגון חנוכה ופורים כו' ע' במרדכי פ' במה מדליקין שהביא הירושלמי הזה והובא ג"כ בתה"ד (סי' ל"ח) והי' לו הגירסא דבפורים וחנוכה מחזירין אותו וע"כ פסק כן וע"ש בתה"ד שכ' שיש מפרשים הירושלמי בשבת דחנוכה ופורים ע"ש ועשו"ת רש"ל (סי' מ"ח) וא"ח סי' תרצ"ג בב"ח וט"ז שם עה שהאריכו בזה אולם במרדכי לפנינו איתא הנוסחא בירושלמי כמו שהוא לפנינו רק שכ' בשם הראבי"ה דשויא עלי' חיבה כמ"ש הבה"ג לענין תפלת ערבית וע"כ נפלאות הוא בעיני על החיי אדם (כלל קנ"ה סי' ל"ב) שפסק דאין מחזירין אותו וכ' וכן נ"ל דכן מצאתי בפ' ג' שאכלו ה"ד. מבואר מדברי' דהראבי"ה לא ידע מהירושלמי ושגה בזה דבאמת הראבי"ה הביא הירושלמי והי' לו נוסחא אחרת או שכ' ששויא עלי' חובה:
שם ה"ה אילן בית נשיא מה את עביד להון כבית א' או כב' בתים לכאורה אין לזה ביאור כלל וראיתי בחי' הרמב"ן לפסחים (דכ"ה) שכ' שלא נתברר פ' הירושלמי ומ"ש הרא"פ לא נהירא כלל. ולענ"ד הי' נראה לפרשו עפ"י מה דפליגי באו"ח ח סי' קצ"ה דמה דאיתא בירושלמי דבעינן נכנסו מתחלה אדעתא דהכי אי בעינן אותו אפי' בבית א' או דוקא בב' בתים ע"ש. וא"כ יש להוכיח מהירושלמי הזה דבבית א' לא בעינן נכנסו מתחלה אדעתא דהכי ושפיר מקשה מה את עביד להון כנ"ל לפרש דברי הירושלמי ושוב זכני ד' ומצאתי בא"ז ה' סעודה (סי' ר"ד) שפי' כן ונתתי. ועכ"פ מבואר דמה דבעינן נכנסי מתחלה אדעתא דהכי הוא משום קביעות ולכן אם רה"ר מפסיק לא הוי קביעות ולכן לא ידעתי מדוע העלה בצ"ע בשו"ת הלק"ט (ח"ב סי' קמ"ח) דמ"ש דבעדות מצטרפין כו' יעו"ש והדבר פשוט דלא דמי לאהדדי דכאן בעינן קביעותא:
פ"ח ה"א מדברי שניהם יין כו' הנה בשו"ת בארות המים (סי' י"א) שנשאל למה בקידוש מקדימין ברכת בפה"ג ובבהמ"ז מאחרין וע"ש מ"ש בזה דדבריו ליתנייהו דברכת היין אינו אלא מדרבנן ונעלם ממנו שהוא שאלת ראשונים הובא בתר"י ריש פרקין בשם חכמי צרפת ועמ"ש הרא"פ ובשירי קרבן פסחים (פ"י ה"א) יעו"ש:
שם נהגין תמן במקום שאין יין ש"ץ יאמר לפני התיבה ואימר ברכה א' מעין שבע והוא ג"כ בפסחים (פ"י ה"ב) והשירי קרבן נתקשה בזה דמאי מהני ברכת מעין שבע ע"ש אולם מצאתי בא"ז בח"א בתשובותי' (סי' תשנ"ב) שהעתיק ש"ץ עובר לפני התיבה ואומר ויכולו כו' ואומר ברכה אחת מעין שבע כו' וכ' הא למדת דוקא היכא דליכא יין הי' אומר הש"ץ ויכולו אבל היכא דאיכא יין הי' אומר קידוש על הכוס במקום ויכלו ואחר הקידוש ברכת מעין שבע אבל ויכלו לא הי' אומר הש"ץ בקול רם אלא בלחש בתפלה לבד כו' אבל מעיקרא לא תקנו לומר ויכולו אלא היכא דליכא יין מפני שקידוש היין שתקנו היינו לכבוד שבת ולקבלות שבת והיכא דליכא יין דליכא קידוש תקנו ויכלו לומר במקום הקידוש כו' ע"ש באורך שחידש דבר נפלא דקידוש של הש"ץ בביהכ"נ הי' לקדש היום ברבים וע' בהגמי"י בפכ"ט מה' שבת שהעתיק הירו' כגרסתינו:
שם ה"א באמצע המזון מתחילין מן הגדול ע' בהליכות עולם (בחי' לברכות דמ"ו ובחי' ליו"ד סי' פ"ט) שכ' וז"ל ואין מברכין בנט"י שבין תבשיל לתבשיל תר"י פ' ג' שאכלו ולכאורה הוא נגד ירושלמי דפ' אלו דברים דאיתא שם באמצע המזון מתחילין מן הגדול ע"ש עכ"ל. ולפי מה שפי' הפני משה דקאי על מזיגת הכוס וכתב דכן איתא בתוספתא סדר למזיגת הכוס בתוך המזון מתחיל מן הגדול כו' ע"ש לק"מ על התר"י וז"פ:
ה"ז עד מתי הוא מברך ר' חייא בשם שמואל עד שיתעכל המזון במעיו וחכ"א כל זמן שהוא צמא מחמת אותו סעודה ר' יוחנן אמר עד שירעב כ"ה הנוסחא בירושלמי עם פני משה. ואינו מובן כלל דמה מוסיף שמואל על המשנה וגם איך פליג על החכמים ועיקר הגירסא שמואל אמר עד שיתעכל המזון במעיו כל זמן שהוא צמא מחמת אותו סעודה כו' והיינו דשמואל ס"ל כר"ל וכן הגיה בס' חרדים וכ"ה הנוסחא בירושלמי דפוס אמשטרדם וכן כ"ל מתוך דברי הא"ז (ה' סעודה סי' רי"ב) שכ' אע"ג דשמואל סבר בירושלמי כרשב"ל אפ"ה קיי"ל כר' יוחנן כו' עכ"ל מבואר דהי' גירסתו דשמואל ס"ל כר"ל והיינו כהגירסא דדפוס אמשטרדם ולא כמו שהוא לפנינו:
פ ט ה"ב רב אמר צריך להזכיר בה זמן כ' הרא"פ כמו במועד וצ"ע לפ"ז מהא דאיתא בעירובין (ד"מ ע"ב) רב ושמואל דאמרו תרווייהו אין אומר זמן אלא בשלש רגלים וא"כ איך יוכל לומר זמן בר"ח וע"כ נראה כמו שפי' הפני משה דהאי זמן הוא ותתן לנו את יום ר"ח הזה. ומה דאי' בירו' שמואל אומר צריך לומר והשיאנו ופי' המפרשים דעל ר"ח קאי ותקשה מזה על הרא"ש פ"ד דר"ה ובס' הפרדס הגדול (סי' קס"ו וקס"ח) שכ' שצריך לומר בר"ה ויה"כ והשיאנו והביאו ראי' מירושלמי הזה ואם נאמר דעל ר"ח קאי איך מוכח מזה. ונהי דעל ר"ה י"ל דלא גרע מר"ח אולם על יה"כ תקשה מנ"ל ללמוד מכאן. ויש לומר דהם באו לדחות סברת החולקים דאין לומר והשיאנו אלא בג' רגלים דכתיב יראה יראה וע"ז הביאו ראי' דלא כן הוא דהא בר"ח צ"ל והשיאנו אע"ג דלית בי' חיובא דראיה וא"כ גם ביה"כ י"ל והשיאנו ובא"ז ה' ר"ח (סי' תנ"ז) הי' לו הנוסחא בירושלמי בשינוי בזה"ל בתפלה כיצד ר' יוסי בר נהוראי אומר כי בישראל עמך בחרת מכל העמים וחוקי ר"ח להם קבעת בא"י מקדש ישראל ור"ח ר"ח בר' אשי אומר מקדש ישראל ור"ח רבי אומר צריך להזכיר זמן והשיאנו ד' אלקינו את ברכת מועדיך כו' ע"ש ולפנינו ליתא. ולפי הגירסא רבי אומר לא קשיא מההוא דעירובין:
שם ה"ג התורם כו' המכסה כו' בא"ז ה' שחיטת חולין סי' שס"ז אי' הגירסא המפריש חלה לעצמו כו' ונשמט לפנינו. ובה' כיסוי הדם סי' ת"ד) העתיק הירו' גבי כיסוי שמברך על כיסוי דם בעפר נתקלקלה השחיטה פטור מלכסות מן הדא דתנינן השוחט ונתנבלה בידו הנוחר והמעקר פטור מלכסות ולפנינו ליתא:
שם ה"ה כל כדביא בישין וכדביא דאורייתא טבין ע' בפני משה ובחרדים מה שפירשו. ותמהני שלא הביא מ"ש בערוך (ערך ברך ז') שגרס כל ברכיא טבין וברכיא דאורייתא בישין. ופירושו ענין סיפוק שאין אדם רשאי לומר יש לי סיפוק בלימודי כי' ע"ש:
פ"ד ה"ה הדא אמרה שאין זה כלל עמ"ש הרא"פ. אולם בס' הפרדס הגדול (סי' קע"ד) ראיתי שהביא הירושלמי הדא אמרה שאין זה בכלל ופי' דאלו שכתוב בברייתא אינו בכלל אלו שבכל מקום שאלו באו למעט וכאן אינו ממעט:
(תיקון טעות. בד' ב' ע"א קודם ציין הלכה א' צ"ל פרק ג':
(מס' פאה:
פ א ה"א בשעה שאינו לא יום ולא לילה. ביפה מראה הניח בצ"ע דברי רשב"י אהדדי דבברכות (ל"ה ב') אמר תורה עה תהא עלי' ובמנחות (צ"ט ב') אמר דבק"ש קיים לא ימוש ע"ש. וע' בברכ"י יו"ד (סי' רמ"ו סק"א) ובסדר משנה (הת"ת פ"א ה"ח) שהקשו כן. אולם הוא שאלת הראשונים בתוס' ר' יהודא חסיד ובתוס' הרא"ש וכתבו דלאו חובה קאמר אלא מצוה בעלמא ע"ש וע' בזית רענן פ' בשלח שהקשה על מה דאיתא במכילתא שם בשם רשב"י דלא נתנה תורה אלא לאוכלי המן דבזה"ז צריך לעסוק במלאכה כדי שיהי' לו במה להתפרנס וכ' הזית רענן דצ"ע ד דהא בפ"ג דברכות אמר רשב"י אפשר אדם חורש כו' ולפמ"ש רי"ח והרא"ש יש ליישב קצת:
שם ארטבין שלח לרבינו הקדוש כו' הפני משה כ' יהודי חשוב אחד. וע' ביד המלך (פ"ה מה' מזוזה הי"א) שכ' שממשמעות עובדא דהירושלמי נראה דהי' עכו"ם וא"כ קשה דהא אסור להניח מזוזה ביד עכו"ם וכן המה בהגהות מרדכי שעל ס' כו"פ ה' ריבית ולא ראו בבאר שבע בשו"ת שלו (דק"ב ע"ב) שכ' שרבי חשב לאחשבינהו לישראל בעיניו שמאמינים ביחוד השם ולכן שלח לו מזוזה ועוד דרבי ידע דלא פלח לע"ז וע' בשאלתות דרב אחאי (סי' קמ"ה) שהביא דברי הירושלמי הללו ויש שם תוספות דברים האלו מיד נכנס שד בבתו של ארטבן ולא הי' לו אלא בת אחת ובאו כל הרופאים ולא הועילו לה כיון שנטל ארטבון את המזוזה ושם לה על הפתח מיר ברחה אותה שדה ונטל רבינו הקדוש מרגליות לעצמו ולפנינו חסר זה:
שם ר' יונתן ור' ינאי הוו יתבין כו'. ברא"ש פ"ק דקידושין (סי' נ') שהביא בשם ר"ח דס"ל דכופין את הבן לזון את האב וכ' ע"ז הרא"ש וז"ל ואין כל כך ראי' משם דהתם בכותב נכסיו לבניו איירי ואהכי מייתי לה בפ' נערה שנתפתתה עכ"ל. וראיתי להקרבן נתנאל שם שכ' בירושלמי שלפנינו לא נזכר בפרק זה לא מיני' ולא מקצתו עכ"ל ובמח"כ שנה בזה וכוונת הרא"ש לפ' נערה שנתפתתה בש"ס דילן (מ"ט ב') דאיתא התם דר' חנינא ור' יונתן הוו קיימו אתא ההוא גברא כו' א"ל כותב נכסיו לבניו הוא כו' ולזה כיון הרא"ש והוא ברור: