עלה לתרופה· רבי מאיר ליבוש ב"ר יחיאל מיכל [מלבי"ם] וייזר
הלכות דעות
פרק ד
א
אמר המו"ל מצאתי בכתבי יד המחבר מלבי"ם זצ"ל קונטרס בשם עלה לתרופה והוא באור על פרק רביעי מהלכות דעות להרמב"ם זצ"ל ויען כי זוטר הוא וא"א להדפיסו בפני עצמו ע"כ חכרתיו לספר ארץ חמדה הזה.
(עלה לתרופה, להתיר פה של אלמים, מעדנות כסיל לפתח, על משקל הצדק והיושר, על השלחן אשר לפני ה', דשנים ושמנים מיני מגדים, עלים רעננים, מעל שלחן הקדוש, העומד בבית המלך הגדול. אביר הרופאים שר הטבעים הרמב"ם, בנוים לתלפיות, על כבוד מלכים אין חקר, רבותינו הקדושים חכמי התלמוד ז"ל, ולפלפל עד מקום שיד שכלי מגעת, וזה החלי בעז"ה):
לא יאכל אדם: בפ' הרואה (דף סב) בר קפרא הוה מזבן מילי בדינרי אדכפנת אכול, אדצחית שתה, אדרתחת קדרך שפוך, ע"כ, ופרש"י ז"ל שאם תשהה תעבור ממך תאות המאכל ואין המאכל מועיל, ולא ידעתי אם יהיה סמך מכאן לדעת הרמב"ם דאסור לאכול קודם שירעב, די"ל שלא בא להזהיר רק דכשירעב מוכרח שיאכל משום שתעבור ממנו תאות המאכל, ועוד שמביא לידי חולי הדרוקן כמ"ש בשבת (דף לג) הדרוקן של רעב וכו' ואומר שם ידענא ביה בנחמני דמכפין נפשיה ע"ש, אבל מי יאמר דלא יאכל קודם שירעב, ואדרבא יש לדמותו ללשון שאמר אדרתחת קדרך שפוך, ובודאי גם קודם לכן מצוה לנקות עצמו, כמ"ש בברכות (דף נה) ונדרים (דף מט ע"ב) בר"י בר' אלעי שאמרה לו האי מטרוניתא פניך דומים למגדלי חזירים ומלוי ברבית וגו' אמר עשרים וארבעה בה"כ אית לי מאושפיזא לבי מדרשא דכי אזילנא בדיקנא נפשאי בכלהו וכן אומר בפ"א ממס' תמיד א"ל רב לחייא בריה קדים תקין נפשך וחשיך תקין נפשך וכו', וכמ"ש בברכות הרוצה לקבל עליו עול מלכות שמים שלמה יפנה ויטול ידיו וכו', ועוד דנראה מוכרח דדעת רש"י הוא היפוך דעת הרמב"ם כי מ"ש רש"י שאם תמתין תעבור ממך תאות המאכל הולך לשטתו שכתב בשבת (דף י' ע"א) על מ"ש ששית מאכל של ת"ח מכאן ואילך כזורק אבן לחמת, ברש"י י"מ שמזיק ואני אומר לא מועיל ולא מזיק ולעומת זה אמר גם כאן שלא תועיל לו המאכל, וא"כ מה למוד יש מכאן דהגם דשיעור שירעב האדם הוא בשעה ששית אעפ"כ אמרו דרביעית מאכל כל אדם, אלמא שאין חטא כשאוכל קודם שירעב וכן הזהירו על פת שחרית ועיין מה שאכתוב בביאור הסתירות שיש בענין זה, ונראה שיצא לו להרמב"ם מזה דאל"כ מאי משמיענו בר קפרא ואם זבין מלה בסלע יהיה שתיקה בתרין כיון שאין שום חידוש דכבר ידעינן זה בברייתא דמכאן יאילך כזורק אבן לחמת, וע"כ שבא להשמיענו שיש למנוע האכילה קודם שירעב, ודבר זה מוסכם מאד מחכמים הראשונים עד שנשאו משליהם ע"ז כשיש לך תאכל כשתרעב וכשאין לך תאכל כשתמצא, והוא דבר מושכל אחר שכח המושך והמעכל והדוחה הם דברים סותרים בחק הטבע אם יטריח להשבית פעולת כח המעכל בעוד שלא גמר פעולתו ע"י מה שישתמש בכח המושך, גם כי בעוד שהאצטומכא אינה תובעת חק המאכל והאברים שוקטים והדם הוא הסובב אל הלב כדרכו והוא יבוא בהכרחיות פתותי לחם להשבית העבודה על סדר אחר שלא באופן הראוי אינו בטוח ממכשול וזה מוסכם מכל החכמים:
ואל ישהה נקביו אפי' רגע אחד:, בפרק אלו הן הלוקין (דף יו ע"ב) אמר רב אחאי המשהה נקביו עובר משום בל תשקצו, ופסקו הסמ"ג לאוין קי"ח והרמב"ם סוף ה' מאכלות אסורות, וסיימו וכל המשהה נקביו הרי זה משקץ נפשו חוץ מן חלאים שיבואו על גופו ויתחייב בנפשו אלא ראוי לו להרגיל בעתים מזומנים כדי שלא יתרחק ע"כ, ומ"ש אלא ראוי לו להרגיל בעתים מזומנים כוון למ"ש במס' תמיד חשיך תקין נפשך ופי' כנ"ל וכן מביא בחא"ר באור עולם, לעולם ילמד אדם את עצמו להפנות שחרית וערבית כדי שלא יתרחק וקשה לי אם נאמר דבל תשקצו הוה לאו גמור ומה שאינו לוקה משום דהוה לאו שבכללות קשה עמ"ש ביבמות (דף ס) אמר רב אחא בר יעקב שתין סבי הוינא וכלנא נעקרו מפירקא דרב הונא וכן אומר שם דרב ששח אעקר מפירקא דרב הונא ואיך עברו על לאו של תורה ונראה שמפני שעשו כך משום כבוד רב הונא שלא יניחוהו באמצע הדרשה וכבר נפסקה הלכה בברכות (דף יט) שכבוד הבריות דוחה גם ל"ת שבתורה בשב ואל תעשה וגם לשטת התוס' בשבועות שמחלקים בין גנאי גדול לגנאי קטן יש לומר דלרב הונא היה זה גנאי גדול ולזה דחו ל"ת בשב וא"ת כי שהיית נקביו לא מקרי מעשה דאע"ג דהמשהה את עצמו בבגד של כלאים חשוב יש בו מעשה הוא מפני שתחלת הלבישה היה ע"י מעשה ועיין תוס' יבמות (דף צ ע"ב) ומשנה למלך פ"ג מה' ביאת המקדש ודוק. אבל עדיין קשה ממ"ש בפרק מי שמתו (דף כא) היה נצרך לנקביו לא יתפלל ואם התפלל תפלתו תועבה, אמר רב זביד ואיתימא רב יהודא לא שנו אלא שאינו יכול לעמוד בעצמו אבל יכול לעמוד על עצמו מותר, ורציתי לומר דאע"ג דאיכא איסורא משום בל תשקצו רב זביד לא מיירי מזה רק אם תפלתו תפלה והא דאמרינן דאם יכול לעמוד על עצמו מותר היינו לענין תפלה אע"ג שיש איסור דבל תשקצו, אך ראיתי בתשובת הרשב"א סי' קל"א שאלה במי שלא היה צריך לנקביו קודם התפלה ובתוך התפלה התעורר לקטנים לא יפסיק כל שיכול לעמוד בעצמו ע"ש באריכות, וקשה הא תפלה דרבנן ואע"ג דמצינו ביבמות דיש כח ביד חכמים לדחות דבר מן התורה בשב ואל תעשה זה דוקא היכא שיש בזה משום גדר וסייג, לכן נראה דאיסור בל תשקצו הוא רק דרבנן ואסמכוה אקרא, ויש להקשות ממ"ש בפרק אלו מומין שמואל אצטריך בשבתא דרגלא נגדי ליה גלימא אתא אמר ליה לאבוה אמר ליה זיל אהדר עובדא דלא אפשר ליה מסתכן, נראה שזה לאו משום בל תשקצו דא"כ פשיטא דכבוד הציבור ידחה ובפרט למה שכתבתי שהוא רק דרבנן שאפי' בזיון קל דוהה איסור דרבנן לכ"ע (ועיין בשע"ה) רק משום סכנה שאני, ובזה יובן מה שאמר אח"כ במר בר רב אשי דאמר אפי' באודנא מביא מהאי גברא שעכב וצבתה בטנו, ועיין תשובת הרשב"א (סי' כ) גירסא הנכונה בזה ומקשין דלמא עלוקה הואי, ומאי קושיא היא הא עדיין יש איסור בל תשקצו ולפ"ז ניחא, (א) משתינין מים בפני רבים ואין שותים מים בפני רבים בכורות שם, (ב) יציאה בעמוד השחר כאסתמא לפרזלא ברכות (דף סב), (ג) דמעות של בית הכסא רעות אבות דר"נ (פרק מא), (ד) קבלה דבית הכסא צניעותא ושתיקותא בפרק הרואה (דף סב) משמש ושב ואל תשב ותמשמש שכל היושב וממשמש אפי' עושים לו כשפים באספמיא באים עליו (שם) אמר רב מרי ש"מ האי מאן דנפיש זבליה חולי מעים הוא מאי תקנתיה לטרח, סוטה פרק משוח מלחמה, פרש"י לבקש רפואות לזה, ואעתיק כאן רפואות לחולי מעים אשר בזכרוני מהש"ס עמוד החוזר מביא את האדם לידי הדרוקן סלון החוזר מביא את האדם לידי ירקון והוא אחד עם חולי מעים ועי' בחולין כתב הרא"ש מה שאביי לא היה נושא את כפיו משום שהיה לו חולי מעיים ע"כ ודבריו צדקו מאד דבשבת (דף ללג) אמר אביי חש בי', ונראה מזה שאע"ג שרבא אמר ידעינן ביה בנחמני דמכפין נפשיה, ושל רעב תפוח, הוא ג"כ מין חולי מעיים, רק שיש שינוי בבשר בין כל א', והנה המהרש"א מקשה שם אמאי לא חשיב נמי הדרוקן של עמוד החוזר וכתב דאפשר בזה אין בו סימן מיוחד וכדבריו נראים ממ"ש שמואל הקטן חש ביה אמר רבש"ע מי מפיס וקשה הא יש סימן דשל עצירה עבה, ולפ"ז י"ל דהדרוקן שלו היה ע"י עמוד החוזר שהוא משתנה לפי החולי וכמו שנראה שם בבכורות שאומר צואה רבה הדרוקן רבה משמע ג"כ שאין לו סימן מיוחד ואפשר שכן הוא הפי' באמת שע"י סימן ההדרוקן הכיר דמכפין נפשיה, ובזה ניחא מה שאמר אח"כ רבא חש ביה והאמר רבא נפישי קטולי קדר מנפיחי כפן ועי' רש"י ומהרש"א שדחקו בזה מה שהקשה מקטולי קדר ולפ"ז ניחא דברבא הכירו שלא היה ע"י רעב וכמו חש ביה דשמואל הקטן רק אצל אביי הכיר רבא שהוא ע"י רעב וכיון שאינו רעב מוכרח לומר שהוא ע"י עמוד החוזר שאין בו סימן מיוחד ושפיר הקשה והאמר רבא ודוק היטב ולפ"ז מ"ש אח"כ סימן לעברה הדרוקן לאו דוקא רק שעל הרוב בא ע"י עבירה כשהיא עבה, דוגמת מה שאמרו סימן לשנאת חנם ירקון, וכבר אמרו ג"כ דסילון החוזר מביא את האדם לידי ירקון, וכן מ"ש סימן לגסות הרוח עניות ובחולין חושב הרבה דברים דקשים לעניות ואמרו כל המבטל את התורה מעושר סופה לבטלה מעוני ואמרו דמזוני לאו בזכותא תליא ובפי' אמרו ואי מעני ואמרו ג"ד מביאין לידי עניות ובעירובין (דף מא) שלשה מתין כשהן מספרין חולי מעיים וחיה והדרוקן משמע קצת דהדרוקן וחולי מעיים תרי מילי נינהו וכן ממ"ש מיתת צדיקים בחולי מעים משמע דתרי מילי נינהו כי הדרוקן הוא גנאי וסימן לעברה ובשבת אמר ר' יוסי יהי חלקי ממתים בחולי מעיים ובנדרים (דף מא) נזכר חולי מעיים ובורדס ללשון א' של רש"י והוא ע"י שמשלשל ביותר, בפרק שמונה שרצים אומר שמואל וקרנא הוו יתבי אגודא דנהרא חזי למיא דדלי ועכירי אמר שמואל גברא רבה אחי וחש במעיו פי' תוס' דממה שישתה מים עכורים יחלש במעיו, בפרק מי שאחזו הרוצה שלא לבוא לחולי מעיים יהיה רגיל בטיבול קיץ וחורף, סעודה שהנאתך הימנה משוך ידך הימנה ואל תשהה עצמך בשעה שאתה צריך לנקביך. בברכות (דף מ) המקפה אכילתו במים אינו בא לידי חולי מעיים, באבות דר"נ כל המרבה לאכול מרבה להוציא ר"ל ג"כ שמזיק לבני מעיים וכמ"ש בסוטה מאן דנפיש זבליה חולי מעיים הוא ושם בפרק כ"ט רואה ואינו נראה זו מכת חולי מעיים, בשבת פעם אחת חש רבי מאיר במעיו ובקשו לטרוף לו יין ושמן, שבת (דף קח) ברב דחש במעיו עייליה שמואל לביתיה אכלי' נהמא דשערי וכסא דהרסנא ואשקיה שכרא ולא אחוי ליה בית הכסא כי היכי דלשתלשל, פסחים (דף מב) זתום המצרי תני רב יוסף תלתא שערי תלתא קורטמי פרש"י מוריקא (קרוג) והוא כרכום והוא ספיחי סטים (בדף נה) פי' ג"כ כן, ותלתא מלחי ותרו להו וקלו להו וטחני להו ושתי להו מדבחא ועד עצרתא דרפי קמיט ליה ודקמיט מרפי ליה ולחולה ולאשה עוברה סכנתא פרש"י שמשלשל יותר מדאי, בפרק מי שאחזו באשמדאי כששתה יותר מדאי אחוי שיתנו לו עוד לשתות וכשאכל יותר מדאי אמר נגידי מיניה מיכלא, שבת (דף פב) הנצרך לפנות ואינו נפנה רב חסדא ורבינא חד אמר רוח רעה שולטת בו וחד אמד רוח זוהמא שולטת בו, תניא כמ"ד דרוח זוהמא, הנצרך לנקביו ואוכל דומה לתנור שהסיקו ע"ג אפרו וזו היא תחלת רוח זוהמא, רש"י פי' רוח רעה ריח הפה, רוח זוהמא דכל הגוף וק' דא"כ מאי ראיה מברייתא דלמא משום שאכל שורה עליו רוח זוהמא ובל"ז לא שריא אלא ריח הפה. (שם) מי שאינו יכול לפנות יעמוד וישב או יסתלק לצדדין או יסיח דעתו וע"ש, מקנח בחרס קשין לכשפין, וכן המקנח בדבר שאור שולט בו שיניו התחתונות נושרות (שם). ברכות (דף נה) עשרה דברים קשים לתחתוניות ואחד המקנח בצרור שקנח בו חבירו וי"א אף התולה עצמו בבית הכסא. ברכות פרק מי שמתו והיו חייך תלואים לך מנגד זה התולה עצמו בבית הכסא, ברכות שלשה דברים מאריכים ימיו של אדם המאריך בבית הכסא, נקיות מביא לידי טהרה, שלשה מרחיבין דעתו של אדם קול ערב ריח בשמים ונקיות, שלשה מעין עוה"ב תשמיש נקבים, הב"ח בסי' קנ"ז כתב ואקחה פת לחם ר"ת ואקחה למפרע התר חגורה קודם האכילה, פת לחם פן תבוא לידי חולי מעיים:
ב
לא יאכל אדם עד שתתמלא כרסו: קודם ראיתי לבאר ענין פת של שחרית וענינו בפסחים (דף קיג) אי' שבעה דברים צוה ר"ע את יהושע בנו השכם ואכול בקיץ מפני החמה ובגשמים מפני הצנה וכן בב"ק (דף כב ע"ב) ובב"מ (דף קד ע"ב) מנא הא מילתא דאמרי רבנן השכם ואכול בקיץ מפני החמה ואמרי אינשי שיתין רהוטי רהוט ולא מטי לגברא דמצפרא כריך דכתיב לא ירעבו ולא יצמאו ולא יכם שרב ושמש ואנן מהכא מתנינן לה ועבדתם את ה' זו ק"ש והפלה וברך את לחמך זו פת במלח וקיתון של מים והסירותי מחלה כ"ג חלאים שבמרה, ועיין בתוס' וברש"י מ"ש על מה שתפס דוקא המנין שיתין רהוטי, ונראה קצת לומר שיצא להם זה ממה שנאמר גבי אברהם ואקחה פת לחם כי על כן עברתם על עבדכם, וקשה מנא ידע זה הא כיון שאז הוציא חמה מנרתיקה בודאי הסכימו לאכול בחמה מפני החמה והם כערבים נדמו לו ובפרט שכבר היה זה בשעה רביעית שאז הוא מאכל כל אדם כמ"ש חז"ל כחם היום בארבע שעות, ויש לתרץ דכיון דהם הלכו לדרכם לפ"ד והוא רץ אחריהם והגיעם מזה הכיר שלא נזהרו בפת שחרית, ובילקוט ראובני ריש פ' וירא הביא בשם סודי רזא שהקשה כיון שהמבקר את החולה נוטל א' מס' בחליו הקב"ה בודאי בא עם ששים גבורים סביב לו ולמה לא התירו מחליו ע"ש באורך. והנה כשרץ אברהם בקש להקב"ה שאל יעבור, ומשמע דהששים גבורים הלכו עמו לכבודו ואם היו כורכין פת שחרית לא היו מגיעים אותם ושפיר מוכח דשיתין רהוטי לא יגיעו להאוכל פת שחרית. וקשה לי ממ"ש בשבת (ד' י ע"א) ופסחים (ד' יב ע"ב) דששית מאכל של ת"ח ומשמע שם דגנאי לת"ח שיאכל קודם לכן כמ"ש אי לך ארץ שמלכך נער וכו' ועי' מהרש"א שם ועלה בדעתי לחלק בין ת"ח העוסקים בדין דהם אסורים לאכול בשחרית, וכבר אמרו דג' יורדים מנכסיהון כו' שאוכלים בשעה שצריכים לעסוק בצרכי ציבור ואפשר להוסיף דמטעם זה אמרו מאן קצירי ומריעי רבנן משום שאינם יכולים ליזהר בפת שחרית ולא מקויים בהו והסירותי מחלה, ובזה יובן מ"ש בתד"א הובא בילקוט יומא דבארה של מרים כשהיו ישראל זוכים היה עולה בבוקר ואם לאו פעמים שהיה עולה בא' בב' בג' בד' בה' בו' עד שהיו ת"ח יוצאים לקראתו והוא תמוה, ולפ"ז ניחא דכשהיו ישראל זוכים היה מקוים וברך את לחמך ומימיך והיה עולה בשחרית בזמן פת שחרית, ואם לאו המתין עד שעת סעודת ת"ח שהם אינם מקיימים פת שחרית, אך זה דוחק דהא ר"ע צוה כן לפני ר' יהושע שהיה ת"ח גדול וצוה לו לקיים פת שחרית, וכן בפרק מי שאחזו (דף סט ע"ב) אומר לטחלא נפתח ליה חביתי דחמרא אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי אי אית ליה חביתי דחמרא לא אתי לקמיה דמר אלא מרגיל בפת שחרית דמעלי לכולא גופא ע"כ, ואם איתא דת"ח אינו יכול לקיים פת שחרית עדיין צריך תקנה זו לגבי ת"ח ויש קצת דחיקא בפלוגתא בעירובין אי לא אברי לילא אלא לשינתא או לגירסא, ובפר"א אומר דהארץ אמרה אין בי כח לפרנס בריות אמר הקב"ה אני אפרנס חצי בשינה בשעה שישן אין העיכול פועל פעולתו וא"כ הברייתא דשבת סברה לא אברי לילא רק לשינתא ולזה כיון שהעיכול מתחיל בבוקר צריך להמתין ו' שעות שהוא שיעור עיכול ואידך הברייתות סברי לא איברי סיהרא אלא לגירסא לזה אמרו דצריך לאכול בשחרית, ולזה השמיט הרמב"ם ענין פת שחרית משום שסובר דלילא לשינתא אבל הוא דוחק וגם קשה ממ"ש במדרש רות על קו' שהקשו בברכות (דף ג) כתיב חצות לילה אקום וכתיב קדמו עיני אשמורות כשהיה סועד סעודת מלכים היה סועד עד הערב וישן עד חצות וכשהיה סועד סעודת עצמו היה אוכל עד ט' שעות וישן עד אשמורה הראשונה, ומשמע אע"פ שלמד בלילה היה אוכל בשעה ששית ועי"כ סעד עד תשיעי, לכן נראה דפת שחרית אינה מענין הסעודה כלל רק קינוח סעודה לא בקביעות ועיקר הסעודה היה לת"ח בששית ושאר ב"א ברביעית וכן מדוקדק לשון הטור (בסי' קנה) שכתב קודם שילך לבית המדרש יאכל פת שחרית ובסי' קנ"ז כתב וכשתגיע שעה רביעית, והוא ברור בעיני ושיעור פת שחרית כביצה כמ"ש בסוכה (דף כו) ואוכל עראי חוץ לסוכה כדטעים בר בי רב ועייל לכלה וכמ"ש הרא"ש שם דהוא כביצה, כתב הב"ח בשם המרדכי דאנו אין נהיגין בפת שחרית משום ששמענו דפת שחרית אינה באה אלא בתבואה הרחוקה מן הישוב ולא שמעה קול תרנגולת ולא קול מושכין באניות וכו' ע"ש ועיין בשו"ת ח"צ ובמג"א לדבר אחד נתכוונו דיצא טעותם משבת (דף סו) ועי' א"ר וסיים בשו"ת ח"צ דאין לחוש לזה כלל וכלל, ולכן צ"ע גדול על הרמב"ם שהשמיט ענין פת שחרית, ושוב נתתי אל לבי טעם למה שאין זהירים בפת שחרית משום דבמסכת דרך ארץ רבה (דף מא) איתא לא יאכל אדם עד ד' שעות ולא ירחץ עד ד' שעות וע"ז סומכין:
אלא יפחות כמו רביע משבעו: לכאורה הוא נגד הגמרא שא"ל אליהו לר' נתן אכל שליש ושתה שליש שאם תכעוס תעמוד על מלואך, אבל אחר העיון מצאתי סמך אמת לדברי הרמב"ם ויתיישב בזה קושיא עצומה אשר הקשו הראשונים בשיטה מקובצת בשם תלמידי רבינו יונה בשם רבני צרפת ז"ל על מה שאומר בכתובות (דף ס"ד ע"ב) המשרה אח אשתו ע"י שליש לא יפחות מב' קבין חטין וחצי קב קטניות וקב גרוגרות ומסיק דאתיא כר' יוחנן ב"ב ובא החשבון דשיעור סעודה ג' ביצים ובעירובין (דף פ"ג) איתא ראשית עריסותיכם כדי עריסותיכם וכמה עריסותיכם כדי עיסת מדבר עשירית האיפה וכו' מכאן אמרו האוכל כמדה זו הרי זה בריא ומבורך יתר על כן רעבתן פחות מכאן מקולקל במעיו, אצמא דשיעור סעודה חצי שיעור חלה שהוא כ"א ביצים וחצי ועוד ותרצו משום שאוכלת בלפתן אוכלת פחות מהשיעור בעירובין ועוד תירץ שר שלום גאון ז"ל שנתנו שיעור למעלה ושיעור למטה ומה השיעור שנתנו לאשה הוא השיעור הפחות שנתנו לעני שבישראל ע"ש באריכות ובשו"ת נודע ביהודה (סי' ל"ז) דחה השואל תירוצים האלה על התירוץ הא' וכתב שאם נחלוק הקב וחצי של הלפתן לט"ו סעודות יעלה לכל סעודה ב' ביצים ושליש ועדיין אין כאן שיעור חלה, והאריך דאין אוכל פחות ע"י הלפתן, ועל תירוץ השני הקשה מעירובין (דף ל') שם משמע דשיעור זה לא לעני לחוד אלא לכל אדם מישראל ועי' שם סי' ל"ח שהגאון מהר"י לנדא החזיק התירוצים דשיעור שלש ביצים הוא כדי קיום נפש, ולפ"ז ניחא מאד כי יש שני מיני שביעה אחד מלוי הכרס והוא המוזכר בעירובין שהוא חצי שיעור חלה ויותר מכאן אינו יכול לאכול, וע"ז אמר אליהו שיאכל רק שליש משיעור זה שהוא שיעור שביעה כי שביעה אין תלוי במילוי הכרס ויהי' שיעור שביעה בערך שבעה ביצים ושתות ועוד. ומזה השיעור שהוא שיעור שביעה צוה הרמב"ם להפחית רביע צא רביע משבעה יעלה חמש ביצים ורביע ושיעור מזון שנותנים לאשה הוא שלש ביצים פת חטין ושני ביצים ושליש מהקטניות הם חמש ביצים ושליש כמה שליש יותר מרביע חלק אחד מי"ב הוצא רביע מהשתות ביצה של שיעור שביעה תשאר שמינית ביצה הוסף על הרביעית יהיה משהו יותר משליש חלק כ"ד מביצה ויהיה חמש ביצים ושליש והוא ממש שיעור אכילה שקצב הרמב"ם (ובזה יובן מה שר' שמעון הביא בעירובין פ"ב שתי ידות לככר משלש לקב דהיינו שני סעודות ה' ביצים ושליש ביצה משום שסובר דאוכל עוד לפתן כמו הלחם ומגיע לסעודה ה' ביצים ושליש), בוא וראה כמה גדולים דברי חכמים עליהם השלום ולו יהיה האמת כדברינו העלנו מרגניתא טבא מה ששייך לענין שאנחנו בו כעת, להיות ששיעור מלוי הכרס הוא כ"א ביצים וחצי ועוד חלק עשירית ויותר מכאן נראה דהוה שיעור אכילה גסה דלאו שמי' אכילה לענין מלקות וזה היה שיעור סעודה שירד לישראל למי שירצה למלא בטנו עומר לגלגלת ושעור שביעה הוא שבעה ביצים ושתות והנאות לאכול ע"פ הרפואה הוא ה' ביצים ושליש עם הלפתן, כתבו הרופאים שיאכל לחם ששה פעמים מן הבצלים ושלשה פעמים לבשר וארבעה פעמים לדגים ולעשבים ולפירות וזה מוסכם מחכמי התלמוד שלשתי קבים חטים נתנו חצי קב גרוגרות. יש מן הרופאים אומרים שיותר טוב לאכול מין אחד בסעודתו שריבוי מיני אוכלים מתנגדים בטבעם ומפסידים העיכול ועוד שמסירים תאות האכילה ולא יתבשל באצטומכא וי"א שאדרבא בריבוי מיני המאכלים מתלקט מן האצטומכא ועוד כיון שאברים משונים באדם יזונו מכמה מיני מאכלים וכתב בל"ח שדעה הראשונה צודקת בהיות טבעי המאכלים משונים זה מזה ואם הם ממין אחד חשובים בתנאי שלא יצבה כרסו מהם. בפרק מי שאחזו (דף ע) הממלא כריסו מכל דבר אחזתו אחילו מאי אחילו אש של עצמות ואפילו מתמרים אע"ג דמשלשלן, האוכל בשר שור בלפת וישן בלבנה בלילי י"ד או ט"ו בתקופה תמוז אחזתו אחילו מאי תקנתיה אמר אביי אמרה לי אם כולהו שקייני ג' ז' וי"ב והאי עד דמתסי כולהו שקייני אליבא ריקנא והאי בתר דאכיל ושתי ועייל לבית הכסא ונפיק ומשי ידיה ומייתו לי' בונא דשתיתא דטלפחי ובונא דחמרא עתיקא ונגבלינהו בהדדי וניכול ונכרוך בסדיני' וליכא דנוקמיה עד דקאי מנפשיה וכי קאי לשקלי' לסדיני' מיניה ואי לא הדר עלויה, ביאור הדבר כי הממלא כרסו מכסה אש הטבעי והוא כמרבה שמן על הנר שהנר כבה והולך ומפני התגברות ההתנגדות והפעולה מתעכב תבערת אש החולי ויקד יקוד בעצמותיו והיה לבער תעלת שמנו ושקויו, וכן אמרו ברכות (דף ל"ג) במשה ע"ה שהרבה בתפלתו עד שאחזתו אש של אחילו כי מרוב ההתפעלות יגרש חום הטבעי אש עצור בעצמותיו, ועז"א ג"כ האוכל בשר שור בלפת מפני היות המאכל מתקבל אצל האצטומכא כמ"ש בברכות תבר לי' בבשרא שמינא ויגביר חומו להסתופף על הלב ואז צריך האויר הזך והממוצע להניף רוחו ע"י כח הנשימה להעמיד הגוף במזג השוה, וידוע בדברי הטבעיים כי אויר ניצוץ הלבנה קר ולח ומזיק מאד עד שהמסתכל בו עיניו כהות וכן אויר מים הלחים והכרמים והאילנות הנוטים לאחד מן הקצות בשינוי טבעיהם, ובזה יובן מה שחושב בפסחים (דף קי"ב) חמשה טולי הוה יחשיב טולי דערבא משום שקנה קנין העכירות מהתמדת המים ואומר שם כללא דמילתא דנפישי ענפוי וקשי סילוי' קשי טוליה, והוא מובן מהנ"ל וע"ז הישן אז בלבנה בתקופת המוז שאז רב מאד התנגדות האויר מב' הקצוות מעוצם חמימות היום עד שאז שולט הקטב מרירי ומגודל קרירות הלבנה המנגדת ועורכת מערכה זה לזה ואז האויר מבולבל ומקולקל מאד והחום הטבעי בוגד וחומס ושוגג חק הטבעי ועושה מעשהו זר מעשהו, ומהו תקנתי' יאכל טלפחי וישתה חמרא עתיקי ששניהם מאמצים האצטומכא ומחממים הגוף והם נאותים מאד לחום הטבעי שבאדם, וידוע מאמרם חמרא טובא גריר פורתא סעיד והוא בחכמה רבה מנפלאות בורא הטבע כי החום העצמי הוא הזן את האדם כמ"ש שהארי לא אכל בתבה מפני שהיה לו חולי הקדחת כי האש והחמימות זן את האדם, ולזה פורתא סעיד שמגדיל כח החמימות משא"כ כששותה הרבה ע"י רבויו הוא מכסה כח הטבעי כרוב השמן שמכבה את הנר אדרבה הוא גורר המאכל, וא"כ כשאוכל ושותה הדברים המחממים ומכסה עצמו עד שיזיע אזי האש הטבעי כלה יגרש את האש הזרה כלהב העשן שמכבה את להב הנר שלמעלה הימנו כנזכר בדברי הטבעיים והוא רפואתו, בשבת (דף כ"ח) בר בי רב דזבין אומצא לזבין אונקא דאית בה תלתא מיני בשרא משמע דיותר טוב דבר הבסים ובדף (ק"י) אמר בר בי רב לא ליכול ירקא משום דגריר עיין לעיל מ"ש בשם ל"ח וניחא, וגם באונקא שהוא בשר הצואר יש עוד מעליותא כמ"ש בחולין הרוצה שיבריא חותך כזית בשר מבית שחיטתו וכו' ע"ש במגילה ריחא לבסימא שכיחא סעודה שהנאתך הימנה משוך ידך הימנה. בפרק מי שאחזו ג' מתיזין גופו של אדם אכל מעומד ושתה מעומד שם ועיין בביאורי לא"'ח מ"ש בזה:
ולא ישתה מים בתוך המזון אלא מעט ומזוג ביין הנה מ"ש ומזוג ביין כתב רש"י ז"ל בפרק המקבל עי"ש וקיתון של מים מבטלן הוא למי שאין לו יין רק מה שכתב הרמב"ם שימעט בשתיה הוא נגד דעת חז"ל ברכות (דף מ"ב) המקפה אכילתו במים אינו בא לידי חולי מעיים וכמה אמר רב חסדא קיתון לפת, וכן בשבת (דף מ"א) אכל ולא שתה אכילתו דם וזה תחלת חולי מעיים וכן בפרק מי שאחזו אכול שליש ושתה שליש וכן לענין פת שחרית הזכירו קיתון של מים לפת, אבל עם העיון שניהם מתאימים כי מצינו שלמדו חז"ל שדת של תורה אכילה מרובה משתיה ומ"ש להשרות אכילתו הוא שיעור מעוט מים אבל לא שיצוף המאכל על גבי האצטומכא ולא יוכל לרדת לעומק הבישול, שתיית היין מגדל ומחזיק כח הטבעי ומחזק כח העיכול טובא סעיד ברכות (דף כ') ופסחים (דף ל') מצהיל הפנים, יש שותהו וטוב לו, זכה חמרא וריחני פקחין משמח הלב כשמפלס מעגל דרכו בנתיב השוה בריש אסוון אנא אמר (ב"ב דף קמ"ג), בהוריות ה' דברים יפין לתלמוד הרגיל ביין וכו' שלשה ממעטין הזבל וזוקפין הקומה ומאירין את העינים יין ישן וכו', פסחים (דף מ"ב) מעלי לכולא גופא (שם), אבל יש מרבה בשתייתו ונעשה רש בגופו למי אוי למי אבוי וכו' לא זכה משממו מכבה כח הטבעי מחשיך השכל והרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין לכל רע הוא חוקר, והוא יותר טוב לזקנים שטבעם קר ולח וכח העיכול חלש אצלם, ולזה נזכר בשבת (דף קנ"א) שאמר לי' שמואל לרב יהודא שיננא עד ארבעין שנין מיכלא מעלי מכאן ואילך משתי מעלי כי ידוע דכח החריפות בא מצד שהוא חם ויבש בטבע וע"ז א"ל שיננא שטבעך חם א"צ לך לשתיה עד ארבעין שנין שאז מתחילין כחות הגוף להתקרר, לא ישתהו, על מאכלים חדים וחריפים היין השחור טוב למזג הקר והלבן לחם, מיושן יפה לבני מעיים (ברכות נ"א) (נדרים דף ס"ו) כמה מיושן של ג' שנים רש"י שם מב"ב (דף צ"ח), שמונה רובן קשה ומיעוטן יפה יין וכו' בפרק מי שאחזו, אבות דר"נ (דל"ז) ובמס' דרך ארץ (דף מ"א ע"ב), כוס אספרגוס היו שותין אליבא ריקנא לרפואה כן פרש"י ברכות (דף נ"א), ובקדושין (דף ל') ברב נחמן נתן לו תחלה אתרוג ואח"כ אנפקא שהוא אספרגוס בברכות (דף נ"א), של יין ללב עין טחול יפה, לראש מעים תחתוניות קשה, ומיושן טוב לבני מעים ולא ירוק אחריו וסומכין אותו בפת, ושל שכר ללע"ט קשה לרמ"ת יפה וצריך לרוק אחריו אפילו בפני המלך, (מ"ש בנדרים (דף מ"ט ע"ב) כל מדעם לא תפלוט קמי רבך בר מקרא וכו' קשה הא איכא אספרגוס וצ"ע) ואין סומכין אותו רק במינו, שותהו חי מלא מקבלו בימין ושותהו בשמאל ואין משיחין אחריו ואין מפסיקין בו, ואסור להחזירו רק למי שנתנו לו משום סכנה וכל זה אין נוהג האידנא. שתית חמין טוב בימי הזקנה כמ"ש בר' ששתה חמין והחזיר לנערותו, שמונה רובן קשה ומיעוטן יפה, חמין פרק מי שאחזו (שם כנ"ל):
ולא יאכל עד שיבדוק עצמו יפה יפה שמא יהיה צריך לנקביו: בסוף פרק המוציא יין תנו רבנן הנכנס לסעודת קבע יהלך עשרה פעמים ד' אמות או ד' פעמים כ' אמות ונפנה ונכנס:
לא יאכל אדם עד שילך קודם אכילה עד שיתחיל גופו לחום, או יעשה מלאכה: כן אומר בפרק המוציא כנ"ל או יעשה מלאכה פרק מי שאחזו (דף סז ע"ב) רב יוסף איעסק ברחיים רב ששת מתעסק בכשורי, אמר גדולה מלאכה שמחממת בעליה, עמ"ש רש"י שם דקאי לחולי התלגא שנזכר שם אבל אינו מוכרח, הני אוכלסי דמחוזא אי לא עבדי חלשי ולזה אמרו מאן קצירי ומריעי רבנן י"ל משום שאינם מתעמלים במלאכה ובל"ח העתיק לשון רבינו באפרוסימו שחבר בענין הרפואה כתב, תועלת התנועה שלשה אחד נותן קישוי ועוצם באברים ב' מרבה חום הטבעי ג' מניע הרוחות, שלשה המה תועלותיו ע"י הא' לא יזיקו האברים משינוים ההוים בזמן ודומיהם, וע"י הב' יולד עכול טוב וע"י הג' ימשך מירוק יותרת ע"י זיעה וכדומה, אבל ריבוי התנועה ג"כ רע ומיבש הליחות ומכבה החום והכל לפי האדם והתנועה הראויה, אחר שעשה צרכיו ואחר התנועה צריך לזהר מאד מן הקור עד שתתישב נפשו ואח"כ יאכל וכללא הוא כי ימעט האוכל לפי מיעוט המלאכה והעוסק במלאכה הורשה לו לאכול יותר כי גופו בריא ומתוקן, ובזה יובן מ"ש החכם נפש עמל עמלה לו כי אכף עליו פיהו ר"ל שהמסובב גוררת הסבה כי ע"י מה שעמל מוכרח לעמול משום דע"י העמל אכף עליו פיהו לאכילה וא"כ לריבוי התנועה יותר לפי ריבוי האכילה וע"י ירבה התנועה וכן סובב לעולם ונגד זה אמר טמן עצל ידו בצלחת שאינו עושה מלאכה ועי"כ גם אל פיהו לא ישיבנה שאינו אוכל ג"כ ולעומת מי שהוא עצל במלאכה ואעפ"כ יתאוה תאוה למלא בטנו חצץ אומר תאות עצל תמיתנו כי מאנו ידיו לעשות הרי כל הדברים שערם ראש החכמים במשליו והכל מפולס במאזני צדק:
ג
לעולם כשיאכל אדם ישב במקומו: כן אמר בגיטין חמשה קרובים למיתה יותר מן החיים אכל ועמד ועכ"פ צריך לילך ארבע אמות כדי שתרד המזון לאצטומכא וכמ"ש בשבת אכל ולא הלך ד' אמות:
ד
היום והלילה כ"ד שעות די לו לאדם לישן שלישן, שהוא ח' שעות: כן אמרו חז"ל ונתנו סימן ישנתי אז ינוח לי אז בגמטריא ח'. והנה מצינו גבי יצחק שטען דל פלגא דלילותא אין ראיה כי רוב בני אדם הבלתי זהירים באזהרה מכוונת סובבים על מטותיהם כל הלילה ומ"מ הזכירו דלאיש הבריא די לו בו' שעות וכן בדוד אמר חצות לילה אקום, וע' מ"ש בביאורי לא"ח (ס"א סק"ג) ולמ"ד שהיה עומד בתחלת הלילה הוא משום דוד מלך ישראל חי וקים ואין לנו עסק בנסתרות ולעיל הזכרתי מ"ד דכשהיה אוכל בט' שעות היה ישן עד אשמורה ראשונה שהוא ח' שעות אם נחשוב עד ולא עד בכלל וכשהיה אוכל סעודת מלכים היה עומד בחצות ו' שעות ולפום גמלא שיחנא כי כשהרבה תענוגו ע"י הסעודה מיעט התענוג בשינה, ומ"מ עדיין אין ישוב לזה עם דברי הרמב"ם שכתב שיהיה השינה כמו ג' או ד' שעות אחר האכילה, אך עם דברי הרמב"ם נצדקו דברי הזוהר שכתב דדוד לא ישן מעולם יותר משיתין נשמי רק השהיה היה ע"י מה שהונח אחר האכילה, ומ"ש שיהיה עומד בעלות השחר כן אומר בפרק הרואה שינה בעמוד השחר כאסתמא לפרזלא ודלא כמהרש"א שם ואע"ג דאמרו על ג' הקב"ה בוכה על ת"ח שאינו עוסק בתורה באשמורה התחתונה, הרמב"ם לא מיירי רק מדרך הבריאה ובת"ח לא הקפידו בענין הבריאה כלל בזה שמתנגד לענין העבודה וכבר כתבתי בביאורי לא"ח ושם תמצאנו.
בסוכה: (דף כו ע"ב) דמותר לישן פחות משיתין נשמי, וכן כתב, דמותר לישן ביום שיהיה דעתו צלולה לתורה, אתרו שמונה רובן קשה ומיעוטן יפה בפרק מי שאחזו, אבות דר"נ, כי השינה היתירה מקררת חום הטבעי ומעלת ליחות רעות ואדים רעים אל הראש ולא יישן בראש מגולה, ומ"ש הרמב"ם לא יישן על ערפו כן אמרו בברכות הא מגני שפיר דמי כי אז מוריד המותרות אל חוטי השדרה ואינו בטוח מחלאים נאמנים. ומ"ש הרמב"ם דיישן בתחלת הלילה בצד שמאל כתב בשבילי אמונה כדי שיהיה הכבד על האצטומכא ויחמם אותה וימהר העיכול וע' בל"ח הביא עוד הרבה דברים מענין שינה ואין לי פנאי לדקדק בהם כעת כי לא באתי רק להביא דברי התלמוד.
ה
ולא יישן סמוך לאכילה אלא ימתין אחר אכילה כמו שלש או ארבע שעות: (מ"ט ע"ב) ר"י ור"ש יתבי אייתי לקמייהו בלוספינון פרש"י תאנים שנתבשלו ביותר מדאי ר"י אכל ר"ש לא אכל מפני שאין יוצאין מבני מעיים כל עיקר ורב יהודא אמר כ"ש שנסמוך עליהם למחר ע"כ. נראה דרב יהודא לא אמר זה רק בדרך הלציי כי ידוע שדבר קשה העיכול רע לגוף מאד רק רב יהודא נזכר משמו בברכות כ"ד בית הכסא אית לי מביתא לבי מדרשא דכי אזלינא בדיקנא נפשאי בכולהון כי מפני שהיה מרגיל הטבע מאד לכח הדוחה לא חשש לזה ודוק:
ו
דברים המשלשלים את בני מעים כגון ענבים ותאנים ותותים ואגוזים ואבטיחים ומיני הקשואים ומיני מללפונות: בפסיקתא אומר דמ"ש כמתאוננים שאמרו שלא היו טועמים במן טעם אלו קישואין אבטיחים חציר ובצלים שומים משום שקשים לתלמוד, נראה דאינו מוכרח חדא דלמה טעמו טעם זיתים שאומר בהוריות דקשה לתלמוד, ועוד דבספרי אומר טעמים אחרים לכן אין לחוש כ"כ לדבר זה.
בע"ז (דף כט) אומר למה נקרא שמן קישואים שקשים לגוף כחרבות אך בע"ז (דף יא) מוקי לה ברברבי וזוטרי מרחיבין בני מעיים ובאנטונינוס ורבי לא פסקה קישות מעל שלחנם.
הטעם מפני שאלו קל להתעכל ואם יאכלם אחר האכילה או יערבם עם המזון יהיה הפת מונח בתוך מעיו לכן יקדמם, והוא מסברת שכתב הרמב"ם להקדים הקל להתעכל ויהיה ראשון ליציאה. והנה בפרק כיצד מברכין אומר הביאו לפניהם תמרי ורמוני וכו' ותמרים הם מדברים המשלשלים וראוי להקדימם לדרך הרמב"ם, ואעפ"כ הקשה לו רב חסדא דהיה צריך להקדים הרמונים משום שקדומים בפסוק, יש ללמוד מזה דלענין הקדמת הברכה זה דוחה דברי הרפואות האלה וכתורה יעשה ודי בזה למעיין, וכן יש להוכיח ממעשה דשם (דף טז) ואין להאריך. כאן, וצ"ע דבכתובות (דף י' ע"ב) אומר דתמרים משום שמשלשלין שחרית וערבית טובים פרש"י משום שהוא אחר אכילה במנחה רעים משום שהוא קודם אכילה וצ"ע ליישב.
אלא שוהה מעט עד שיצאו מבטן העליון ואוכל מזונו: בעירובין (דף כט) משמע דדי ברימון אחד לסעודה עי"ש ודוק, תפוחים ע"ש (דף כט) ודוק, יאכל אותם תיכף למזונו כי הדבר המאמץ סוגר פי האצטומכא ומחזיק חום הטבעי לבשל היטב:
ז
כשירצה אדם לאכול בשר עוף ובשר בהמה כאחד: כבר נתבאר הטעם למה שאמר הרמב"ם להקדים הקל להתבשל.
בבא מציעא (דף פו) מובחר שבבהמות שור ממרעיתו דלא אניס, מובחר בעופות תרנגולת מאשפתה ועיין בב"מ שם שלשה ממעטים הזבל וזוקפין הקומה. ומאירין עינים. בשר שמן וכו' ומפרש בציפרתא דלא ילדה, ופ"ק דע"ז, ובנדרים (דמ"ט) לבשר שמן רוץ תלתא פרסי, קיבה הרת ויותרת הכבד טובים (ע"ז דכ"ט) ע"ש, לחולשא דליבא לייתי בשרא דאטמא דדיכרי וכו' (עירובין דכ"ט) ע"ש ודוק, ומ"מ אין לרדוף אחריהם מאד כמ"ש בכתובות (דף פא) לא איבעיא ליה לפנוקי כולי האי, ועיין בירושלמי ברכות שקראו ליצן על שרצה בשר שמן דוקא:
וכן ביצים ובשר עוף: הוא קל העיכול לכל דבר, כל שהוא כביצה ביצה טובה הימנה בר מבשר, טבא ביעתא מגולגלתא, משיתא קייסא סילתא. פירש"י צלויה מעט ורכה לגמוע, שם ובהוריות אומר דביצה מגולגלתא טוב לתלמוד. עוד אומר בברכות, טבא ביעתא מגולגלתא משיתא מטויתא, מארבע מבושלתא ע"ש, משמע דביצה מטויתא ג"כב טוב והוא רק פחות שליש מן מבושלתא. ובע"ג (דף כט) אומר דביצה צלויה מחזרת חולי וצ"ע בשבת (דל"ה) הביאו לפנינו ביצים מצומקות ואכלנו מהם הרבה ואומר דמצטמק ויפה להם וגם זה קשה מהנ"ל:
ח
ולא ירבה בתבלים: יבואר גבי צנון דעת חז"ל בזה, ודבר זה מושכל בטבע. כי בקיץ החום הטבעי חלש ע"י החום החיצוני, וצריך לאכול דברים קרורים וחמוצים, וכן הדין לבעל האדומי והדמיי ירגיל טבעו לפי מזנו, כן גם בימות הגשמים, ובעל הליחה השחורה וקר דמים יבקש לטבעו דברים מחממים והכל ישקול בפלס הצדק, אם בעל נפש הוא ויש בידו מאזני יושר:
ואוכל את החומץ: ידוע מאמרם דחומץ יפה לשרב. שבת (דף קט) חומץ קשה לכבד.
ומרבה בתבלים: בעירובין אמרו דתבלין לאו בני אכילה, ואינו רק למתק את הקדירה, ובנדה (דף סא) אומר שאינם מטמאין טומאת אוכלין ואינם נלקחים בכסף מעשר, ובאמת הרמב"ם סותר דבריו בפ"א דעירובין כתב תבלין משתתפין בהם דחזיין ללפת את הפת, ובה' טומאת אוכלין פסק שאינם מטמאין טומאת אוכלין, ויבואר אי"ה במקום אחר,ומ"מ הרמב"ם מיירי בתבלין הראויים לאכילה ובתוס' הביאה הרא"ש נדרים הנודר מן התבלין אסור בחיין ומותר במבושלין אלמא סתמן חיין לאכילה, בפסחים (דף מב) אומר זנגבילא ופלפולא, והוא נפלא, ואין כאן מקומו, עיין ברכות (דל"ו ב') דפלפולא וזנגבילא רטיבתא ראוי לאכילה, יבישתא אינן ראויין עיי"ש בתוס'.
ואוכל מעט מן החרדל: בברכות (דף מ) הרגיל בחרדל אחד לשלשים יום מונע חלאים מתוך ביתו, כל יומא לא, דקשה לחולשא דלבא, ולזה כתב מעט מן החרדל, וי"ל דגם הגמרא לא מיירי רק בימי הגשמים. ומ"מ קשה מאברהם שהאכיל למלאכים ג' לשונות בחרדל ואז היה שעת השרב היותר גדול. וי"ל דע"י טיבול שאני.
ומן החלתית: ראיתי מפרשים דחלתית הוא הנקרא בלשוננו (קאווע) ודעת זו רחוקה אצלי מאד ורחוק לקבל דבר זה, שהרי החלתית הוא הדבר היותר חריף מכל הדברים לענין דבר חריף שנזכר בפוסקים ולא יצוייר שיאמר כן על (קאווע) שלא ראינו בה שום חריפות, ועיין בת"ח (כלל ס"א) דין ז' הקשה והלא חלתית דבר קשה הוא ע"ש, והחסיד מו"ה יונה לאנד סופר בחידושיו ליו"ד (סי' צז) תמה עליו מי הגיד לו שחלתית הוא דבר קשה, ולפ"ז נראה קצת דידע דחלתית הוא הנקרא (קאווע) ויש לקרב אל השכל כי החריפות אינו מה שלגבי דידן קרוי חריף. מה שחריף בטעם, אבל באמת יש מה שחריף בטבע. והראיה כי זית הוה דבר חריף ובפסקי תוס' בע"ז. דשמן זית הוה דבר חריף. והארכתי בזה במקום אחר. כי לא כאשר אנו רואים לעינים, ראו העינים המשוטטות בטבע הנמצאים, ומ"מ קשה ממ"ש באלו טריפות (דנ"ט) דמאן דאכל תלתא תקלי חלתית אליבא ריקנא משתלח משכיה. היפוך הנהוג בימינו בתמידות ששותין משקה העשוי (מקאווע) דוקא בבוקר אליבא ריקנא, לכן דעת זאת בטלה אצלי, ומי שאמרה שעה מדרך האמת. שבת (דף ק"מ) ליוקרי דליבא לייתי תלתא תקלי חלתיתא בתלתא יומי:
ט
המלוחים הישנים: דג מליח שלא בישל כל צרכו קשה לתחתוניות, ברכות (דף נה) ובשבת (ד"צ) שדרו של דג מביא לתחתוניות, (שם) שיבוטא ביומא ניסן קשה לדבר אחר, פסחים (דקי"ב), דגים עם בשר או חלב קשה לדבר אחר (עיין יור"ד סי' פז) ובשבת מליח הישן הדחתו גמר מלאכתו, פירש"י ישן של שנה שעברה, והטעם בזה כתבו, משום שהדג מוליד ליחה לבנה מטבע, ואם הוא מלוח תהיה מליחה ג"כ ויגיח אל פיו רב מהמכשול, אבל דגים קטנים אומר בפ' כיצד מברכין שמפרין ומרבין גופו של אדם והרגיל בהם אינו בא לידי חולי מעיים בפרק קמא דמ"ק אומר דכוורי סמוך למסרחי מעלי, וכן למישתי עליה אבו ר"ל מים ואין אנו בקיאים בדבר זה, כי ליד מעגל זה פרושה רשת הסכנה, שיורי כסא דהרסנא קשים לדבר אחר פסחים (דקי"ב), חולי השינים בא משיורי כסא דהרסנא ועיין לעיל, דגים קשים לעינים, עיין נדרים (דנ'־ד), בפרק כל כתבי יכבד השבת בדגים גדולים, ועיין מעילה (ד"כ ע"ב) ובתוס' בד"ה ביומי' מ"ש בזה:
והגבינה המלוחה הישנה: הגבינה טבעה חם ויבש וקשה לעיכול וסוגרת דרכי הכבד, מצמחת אבן בכליות, סוגרת דרכי הילוך הדם, ומ"מ כתבו הרופאים כי בסוף הסעודה טוב מעט גבינה לסגור עפ"י האצטומכא, ויתגבר החום קצת, בע"ז (דכ"ט) גבינה מחזיר חולה לחליו, והוא מובן מהנ"ל.
והכמהין והפיטריות: בתוספתא דתרומות איתא דפטריות אסורין משום סכנת נפשות, ובברכות (דמ"ז א) אמר שמואל אלו מייתי לי ארדילייא מי לא אכלינן, פירש"י כמהין ופטריות, וקשה הא אסור משום סכנה, וי"ל דשמואל היה רופא מומחה כנזכר בכמה מקומות בש"ס וידע להכיר בין הטובים והמעופשים, וגם עכשיו יש מין ביניהם הידוע שאין מזיק, ומ"מ הרופאים כתבו שהם מזון עב, וגורמים רעות רבות ומונעת התנועה והנשימה והשתן אשר על כן ראוילבעל נפש להרחיק מהם:
והבשר המליח הישן: כתבו שמוליד דם גס ומרה שחורה, ולכן בעל נפש ירחק מזה, במעילה (דכ"א) אין מקיזין לא על הדגים ועופות ובשר מלוח, ופרש"י שני ימים ולילה אחד דשוב אין משיב את הנפש, ויין מגתו רע מאד מפני שלא סרו ממנו המותרות, ומזה יובן מה שהמשילו הלומד מן הילדים לשותה יין מגתו, כי בלמוד הילדים ג"כ עדיין לא הוסר פסולת הקושיות ולא נצלל דעתם על קו היושר:
ותבשיל ששהה עד שנדף ריחו: ותבשיל שריחו נודף אומר כי כל דבר מעופש ירע מאד, וזו א"צ לבאר, ועיין ברכות (דמ"ד) ובפסחים מכחיש את הגוף משום קומניתא דאומא פרש"י פת מעופש וכו':
וחלב ששהה אחר שנחלב כ"ד שעות: פסחים (דמ"ב) מטמטם הלב משום נסיוני דחלבא: חלב עז טוב לגונח דם כמ"ש בשבת, חלב עז חוורתא טוב לארס של מים מגולים שבת (דף ק"ט ב'), ובשר שוורים גדולים ותיישים גדולים: שבת (דק"ט ב') ארקתא בא מאומצא אליבא ריקנא ומיא אליבא ריקנא ומבישרא שמינא אליבא ריקנא ועוד בשר שור בלפת ע"ש כו', בע"ג (ד' כ"ט) בשר צלי מחזיר חולה לחליו, והכל הטעם משום שקשים לעיכול:
והפול: בעירובין (ד' כ"ח ב') מערבין בפולין ולא מקשה כמו על תרדין משמע שהוא מאכל טוב, וי"ל דבשבת (ד' לח) אומר דצימוק יפה להם, טבעו קר ויבש ומבלבל השכל והחושים מזיק למחשבה ומולידים חלומות רעים:
והעדשים: ברכות (ד' מ) הרגיל בעדשים אחד לשלשים יום מוציא אסכרה מביתו, אבל כל יומא לא דקשה לריח הפה, וי"ל דזה טעם הרמב"ם שלא יתמיד אכילתו מהם, והרופאים הטבעיים העלילו עליהם הרבה רעות אשר לא מצאתים בדברי חז"ל, לכן נמנעתי מלהעתיקם, אך ראיתי לפרש בדבריהם מ"ש, דעשו כאשר בא ליעקב ונתן לו נזיד עדשים, אמר אף באותו זקן פגע מדת הדין, וקשה מה תליא זה בנזיד עדשים, כי חז"ל אמרו טעם עדשים משום גלגל החוזר בעולם והרופאים כתבו דלזה נתנו לאבל עדשים משום שמולידים מרה שחורה הרבה והאריכו בזה, כי טבעו חם ויבש מאד ע"ש, ולפ"ז הבין עשו כאשר בא מן השדה ואחזתו בולמוס שאז היה בסכנה מאד איך נתן לו עדשים אשר לפ"ז הוא דבר מסוכן מאד באופן זה, לזה למד שטבעם טוב רק טעה שאוכל עדשים משום גלגל החוזר ומוכח שהכל מפאת הגלגל, ולזה אמר אף באותו זקן חזר הגלגל ודוק:
ולחם שעורים: פת חיטין יפה לתלמוד (הוריות), פת קיבר מרבה הזבל כופף את הקומה מסמא עינים פסחים (דף מב) ברכות (דף מג) שבת (דף קיג) תענית (דף י). ברכות (דף לו) קימחא דשערי קשה לקוקייני ובשבת (דף כט ע"ב) אומר רק אם חליף עליו ארבעין יומין, ויש קצת עיון לברכות ואין כאן מקומו וע"ש בשבת הרפואה לזה, ערסן חושלא דשערי טוב, נדרים (לח):
ידוע שמטעם זה נקרא לחם עני, שכן העני אוכל פתו בעיסה בלוסה, ומוליד ליחה יבשה ועבה ואין ראוי כי אם להטורחים מאד במלאכה, ונלאה שלזה היה ג"כ הסימן של מצות בפסח כי זה מורה על המלאכה שצריך אח"ז, פת שלא בישל כל צרכו קשה לתלמוד (הוריות), לדייסא רוץ פרסה (נדרים מט):
והכרוב: באמת בברכות (דף מ"ד ע"ב) אומר כרוב למזון ובע"ז (דף כ"ט) אומר דכרוב מרפא מחולי, ומה עול מצא בו הרמב"ם וצ"ע ובדף ל"ט אומר כרוב עדיף דזיין:
והחציר: הם כרשין קשים לשנים ויפין לבני מעים כן אומר בשבת (דמ"ד) ועיין מ"ש בס"ק שאח"ז ותבין:
והבצלים: בעירובין (דף כ"ט) אמרו ובבצלים מי מערבין וכו' ל"ק הא בעלין הא באמהות דתניא אכל בצל ומת אין אומרים ממה מת ואמר שמואל וכו' ובעלין לא אמרו רק דלא אבצל זרתא ולא שתי שכרא וע"ש וכתב בש"א בצל חם ולח וי"א חם ויבש והאדום חריף יותר מן הלבן והיבש מן הרטוב מדיח ומחתך ופותח הסתומים בדוחק וכו' והמרבה לאכול ממנו יפסיד המוח ויבלבל הדעת כי יעלה עשן מזיק למוח ומכאיב הראש ויוליד בחריפתו ליחות רעות באצטומכא והשום חם ויבש מחמם הגוף חימום חשק ולכן אין טוב רק בימות החום ובארצות החמים וארז"ל ה' דברים נאמרו בשום משביע מצהיל הפנים הורג כנים שבבני מעים מרבה הזרע מכניס אהבה ומוציא קנאה:
והשומים: בעירובין (דף נ"ו) אומר אמר רב הונא כל עיר שאין בה ירק אין ת"ח רשאי לדור בתוכה ומקשה למימרא דירק מעלי והתניא שלשה דברים מרבים הזבל וכופפין הקומה ונוטלין אחת מת"ק ממאור עינים וכו' ירק וכו' לא קשיא הא בתומי וכרתי הא בשאר ירק כדתניא שום ירק כרשין חצי ירק ע"כ וכתב רש"י יש מפרשים לגנאי ותומי וכרתי לא מעלי ונראה בעיני דמעלי וכו', ונראה מדברי הרמב"ם דס"ל כמפרשים לגנאי ויש להביא ראיה לדברי הרמב"ם כי לרש"י צ"ל דשאר ירקות רעים רק תומי וכרתי טובים ובעיר שאין בה תומי וכרתי אין ת"ח רשאי לדור בה. וכן מה שמצינו בתענית דרב הונא היה נוהג שכל ירק שנשתייר אצל הגנאי היה זבין מיניה כדי שיביא לשבת הבאה ורב הונא הלך לשיטתו שהוא בעל המאמר דכל עיר שאין בה ירק וכו', לא עשה כן רק לתומי וכרתי ולא לשאר ירקות, ובפסחים (דף קי"ד) אומר דאכל אליתא טשי בעליתא דאכיל קיקולי אקיקלא דמתא שכיב פירש"י קיקולי ירקות ברכות (דף מ"ד ע"ב) כל ירק חי מוריק בסעודה שאמר הקזה וע"ש הרבה דברים לענין ירק ובקידושין שאמר ניכול מלוחים פירש"י ירקות נקראים אקיקולי והוא מלוח עלי שיח שנזכר באיוב אלמא דגם שאר ירקות טובים וא"כ ע"כ תומי וכרתי רעים. אך אין זה ראיה כ"כ למעיין והנה בתוס' שם בד"ה כל הקשו על מימרא דרב הונא דכל עיר שאין בה ירק וכו' הא בשבת (דף ק"מ) אמר רב חסדא אנא בעניותא לא אכלי ירקא משום דגריר וכו' ותרצו דהתם בירק חי אבל מבושל משביע בדבר קל ע"כ, וקשה על דבריהם למה הוצרכו לתי' זה ולא תירצו כמ"ש בגמרא הא בתומי וכרתי הא בשאר ירק. ונראה דאם נאמר דרב חסדא מיירי בשאר ירק קשה למה אמר טעמא משום דגריר הא כל הני רעותא איתנהו בהו דכופפין הקומה וכו' לזה תרצו דגם רב חסדא מיירי בתומי וכרתי רק באינם מבושלים. בזה ניחא ג"כ מה שיש לתמוה למה לא תרצו בגמ' דרב הונא מיירי בירק מבושל וברייתא מיירי בירק חי וביותר דבפסחים (דף מ"ב) גריס בהדיא ירק חי, אך דא"כ יקשה מרב חסדא שלדידי' אין ריעותא דירק רק מה דגריר והוא ע"כ מיירי בירק חי דאל"כ יקשה מרב הונא כקושית התוס', ואין להקשות יאמר בהיפוך דברייתא בירק חי כמ"ש בהדיא ורב חסדא במבושל של שאר ירקות ורב הונא בתומי וכרתי בין חי בין מבושל. משום דיותר נראה מדברי רב חסדא שלא אכל שום ירק. ולפ"ז דברי הרמב"ם מיושבים גם לגירסת רש"י כי הרמב"ם מיירי בירק חי דקשה גם בתומי וכרתי ובזה שפיר מה שהשמיט הרמב"ם משבח שאר ירקות ודוק:
והצנון: בעירובין (דף נ"ו) נראה צנון נראה סם חיים, והתניא נראה צנון נראה סם רע ממות לא קשיא הא בעלין הא באמהות כאן בימות החמה כאן בימות הגשמים, ופרש"י אמהות יפין בימות החמה שמצננין את הגוף ע"כ, וזה היפוך דברי הרמב"ם וצריך לפרש להיפוך לשיטת הרמב"ם בימות החמה קשים בימות הגשמים יפין ויהיה חילוק דסיפא דומיא דרישא דפתח ברעים וכן בסיפא. אך לפ"ז קשה קושית התוס' מפ"ק (דף י"א) שאמר גבי אנטונינוס ורבי שלא פסקה מעל שלחנם צנון וחזרת שוב ראיתי בפ"ק דע"ג תרצו קושיא דמיירי בעת שהוא סם חיים ולא אוכל לעמוד על ביאור דבריהם הא עכ"פ או בימות החמה או בימות הגשמים הם סם מות וכאן אמר שלא פסקה לא בימות החמה ולא בימות הגשמים וצ"ע. ולי נראה לפרש מפני שבטבע הצנון כתבו חם ולח וטוב לאכלו בימות הגשמים לנצח קרירות האויר ובטבע החזרת כתבו שהוא קר ורטוב וטוב לאכלו בימות החמה לנצח חום האויר וא"כ הוא מודיע איך היו שוקלין הכל על פלס ומאזני משקל שבין בימות החמה ובין בימות הגשמים לא פסקה מעל שלחנם צנון וחזרת ר"ל שבימות הקיץ היו אוכלין חזרת ובימות הגשמים צנון לנצח האויר החיצוני בהיפוך מזגו וזה נ"ל נכון ואפשר שלזה כוונו התוס':
והדלועין אוכלין מהם בימות החמה: הוא מוסכם למ"ש בנדרים (דף מ"ט) הנודר מן התבשיל אסור בפטריות רכות (פרש"י דלועין רכים) שהחולין אוכלין בהם פתים ומקשה והא רבי ירמי' חלש על לגביה האי אסיא חזא קרא דמנחא אמר מלאך המות בביתו של זה וכי' הא ברכיכי הא באשוני רבא אמר מאן חולין רבנן הרי דלרבנן שכח העיכול חלש אצלם טוב לאכול דלועין שהם מחזיקין העיכול וכן טוב לאכלם בימות החמה שכח העיכול חלש עצב נבזה מסיבת החום החיצוני שטוב לאכול דלועין. ולפי הנראה דוקא הרכין טובים גם למסקנא וכן נראה ממ"ש בחגיגה בוצינא טוב מקרא משום דאשונא קשים הם ושם אומר לוליבא דקרא בסילקא, עוד בנדרים כל מילי לא תפלוט קמי רבך בר מן קרא ודייסא (ועיין שבילי אמונה מדלועין), שבת (קכ"ט ע"ב) מכריז רב מאה קרא בזוזא ועיין רש"י פי' לגנאי ודוק:
י
והם עוף המים: עוף המים מילד מותרות רעים ודם הנולד ממנו קרוב אל העיפוש ואינו זן זיון טוב ולו חמימות חזקה:
ובני יונה הקטנים: (בע״ז כט) בשר צפרים קטנים מחזירין חולה לחליו ובברכות (דף מד ע״ב) כל קטן מקטין ומפרש אפי׳ גדיא בר זוזא דלית ביה רבעא פי שלא גדל רביעית:
והתמרים: הוא נגד מה שאמר בגיטין (דף ע׳) אמר רב פפא אפי׳ מתמרי פשיטא מהו דתימא הואיל דאמר מר תמרי משבען ומשחנן ומשלשלן ומאשרן ולא מפנקן אימא לא קמ״ל ופרש״י הואיל ואמר מר שהתמרים הם יפים לגוף כ״כ ובכתובות (דף י ע״ב) הביא דבר זה ג״כ ושם אומר עוד ומבטלות ג׳ דברים מחשבה רעה וחולי מעיים ותחתוניות . והנה בפ״ק דתענית (דף ט) אומר עולא אקלע לבבל חזא מלא צנא דתמרי בזוזא אמר מלא צנא דדובשא בזוזא ובבלאי לא עסקי באורייתא בליליא צערוהו אמר מלא צנא דסכינא בזוזא ובבלאי עסקי׳ באורייתא, והוא מסכים קצת לדברי הרמב״ם ויומתק מאמר זה מאד במ״ש כי התמרים הם המולידים דם גס ועב ומועילים לשלשול, והנה מתחלה סבר כי הם טובים מצד תועלת משלשלן ותמה על בני בבל שאינם מתמידים לעסוק בתורה כי יש להם תירוץ על זה משום מאן קצירי ומריעי רבנן על שאינם עוסקין במלאכה ואין העיכול פועל פעולתו וכנזכר לעיל וע״ז צעק מר כי יש להם תקנה באכילת התמרים, ואח״כ כאשר ראה שרובם רעים שמולידים דם עכור וזה מזיק לזכרון ולחריפות לזה תמה על שבני בבל ת״ח גדולים ואין התמרים מזיקין ללמודם, ובזה דבריו צדקו יחדו ולא חזר מדבריו כלל רק תחלה תמה על מניעת ההתמדה ואח״כ על מציאות החכמה ועיין עירובין (דף כח ע״ב) שבת (ק"ט ק״ס).
ולחם קלוי בשמן: ספרו עליו כי הוא מאכל עב וגס ויוליד ליחה לבנה גסה בסיבת התדבקות הקמח והשמן ואם יאכלה עם דבש יקל מעט הנזק, ועל הקמח הקלוי כתבו שמנפח האצטומכא ומפסידה, ובעירובין (דף כט ע״ב) אומר בהיפך אמר אביי אמרה לי אם כסאני מעלי לליבא ומבטלי מחשבתא, ויש לחלק בין הקמח והקליות:
והסלת שנפו אותה כל צרכה: בשבת (דף עו ע״ב) משמע בהיפוך דשם אומר כל האוכלין מצטרפין לכגרוגרת חוץ מסובין ומורסנין ומקשה מחלה שמצטרפין ומשני שכן עני אוכל פתו בעסה בלוסה פרש״י אבל לענין שבת מידי דחשיב בעינן וכן בפסחים (דף מג) ובעירובין (דף נו) ובב״מ אומר שלשה ממעטין הזבל וזוקפין הקומה וכו' פת נקיה. ונראה דהרמב״ם בשלא לקח רק הראשון ראשון הנקלט מהנפה וכבר כתבו בשם גאלינוס כי הסלת מולידה ליחה גסה וקשה העיכול מאד ועוד הרבה אבות נזיקין. ובזה יבואר מה שאמר בב״מ הוא אמר קמח והיא אמרה סלת מכאן שהאשה עיניה צרה באורחים והעולם מתקשין בו מאד באין מבין כונתם הרמה בזה, ובזה ניחא כי אחר שהיה אז החום היותר גדול צריך לאכול דברים קלי העיכול כי כח העיכול חלש אז מאד לז״א הוא אמר קמח ולא חש לתת להם מנה יפה אפים לפי שעה ואח״כ יהיה כמו שער בנפשו רק הנאות למזג להועיל להם וכמו ששבח בזה את רבי ואנטונינוס כנזכר למעלה באות ל״ח, אבל הוא לא כוונה רק להתכבד בו לפי שעה ועז״א בצר העין אכול ושתה יאמר לך וכו׳ כי כמו שער בנפשו והוא אמת וברור :
יא
וכן החרובים רעים לעולם: ידוע שלא היה מאכל אדם והיו העזים אוכלים אותם ואמרו וחנינא בני די לו בקב חרובין.
והתאנים: כתב בשבילי אמונה הרטובים טבעם חם ולח והיבשים חם ויבש וטובים יותר מהלחים ומשמרות הגוף מליחות רעות ומולידות דם טוב והמשובחים הם הלבנים ואחריהם האדומים ואחריהם השחורים והמבושלים הם יותר טובים ועיין בס"ק יו"ד:
והענבים: הענבים חמים ולחים במצוע והנלקטים מקודם ג' ימים הם יותר טובים והלבנים טובים מהשחורים והמתוקים מהחמוצים ישמינו הגוף וישלשלו וירבו הזרע.
והשקדים: שקדים המתוקין חמים ורטובים במצוע וירטיבו הגוף ומוסיפים במוח ומביאין לידי שינה ממוצעת ועי"ש כמה תועלת:
יב
הדבש והיין: אמרו חז"ל יפה יין לזקניס כחלב לתינוק ואמרו יין ישן שדעת זקנים טחס הימנו מפני שטבעם קר ולח וכח הטבעי אפס אצלם. והעיכול חלש אצלם מאד והיין מחזיק חוס הטבעי והדבש הוא חם ויבש ומחזק האצטומכא, ונזם המליצו כחלב לקטנים כי החלב הוא קר בטבעו ומועיל לקטנים והדבש הוא הם בטבעו ומועיל. לזקנים והמשילו מזה הענין לומר דבש וחלב החת לשונך כי טבע הדבש וחלב מתנגדים ובהתמזגם יחוייב שיולד דבר ממוצע בין הקרירות והחמימות כן ההורה דרכיה דרכי נועם דבר השוה לכל נפש, ומ"ש וכ"ש בימות הגשמים משום שאז הקרירות גובר ומזג האדם קר כנ"ל בכ"מ:
וצריך אדם לאכול בימות החמה: הכל מפני שהעיכול חלש אז כנ"ל, ועיין מ"ש למעלה ס"ק ד' ויל"ע שהרמב"ם דרך כאן עפ"י הגמרא הנז' שם אכל שליש ושתה שליש וא"כ אינו אוכל רק שני שלישים משביעה וזה מיירי במדת כל אדם אפי' הבלתי מהנהג עפ"י הרפואה:
יג
אם היה בחור יאכל בבקר בבקר מלוחים שלוקים מתובלים: המלח מרכך המעים וטבעו חם ויבש ולזה טוב לבחורים עם שמן זית שטבעו ג"כ לשלשל כמ"ש בשבילי אמונה וגם שהשמן מסיר כח המלח לבל יזיק למעיים. אומר בשבת (דף קח) מאי מי מלח עזין, למורייסא של דגים חיי תלתא משחא ותלתא מיא:
או ישתה מי שלק: (ברכות דף לו) שמן זית דשתי ליה ע"י אניגרון ושם אומר אניגרון מיא דסלקא פרש"י מי שלק של תרדין, ובנדרים (דף מט) אומר שפניו של רבי יהודה היו צהובים ואמר שהוא מפני שאכל תרדין ואם היה אוכלם במלח היו צהובים יותר, והוא מבואר ע"פ מה שאמר בברכות (דף נה) דשאלה מטרוניתא את רבי יהודא בר אילעאי מפני מה פניך צהובים והשיב עשרים וארבעה בה"כ אית לי מאושפיזא לבהמ"ד דכי אזילנא בדיקנא נפשאי בכולהו וא"כ שהיה רגיל בנקביו לכן היו פניו צהובים לז"א שאם היה אוכלם במלח שהוא גורם השלשול כנ"ל היו פניו צהובים יותר, ובע"ג (דף כט) אומר שתרדין מרפאין חולי מחליו והוא ג"כ על הכוונה הנ"ל, עירובין (דף כט ע"א) ברכות (דף לט) א"ר חסדא תבשיל של תרדין יפה ללב וטוב לעינים וכ"ש לבני מעיים אמר אביי והוא דיתיב אבי תפי' ועביד תוך תוך, וכוונתו משום דלמעלה (דףנז) נזכר דסלקא חייא קטיל גברא חייא ומוקי לה בבשיל ולא בשיל,שבת (דף קט ע"ב) אניגרון מעלי לגלוי ולכשפים, והטעם שמתגבר על כח הארס ומחלישין, ובברכות (דף מד ע"ב) כרוב למזון ותרדין לרפואה, בפרק, כל כתבי מכבד את השבת בתבשיל של תרדין:
סוף הספר