עיקרי הדט יורה דעה· רבי דניאל טירני
סימן לג
דיני בכור אדם ובהמה וחלה ושאר מתנות כהונה:
אות א בכור שחל יום ל' בע"ש וכלו כ"ט י"ב תשצ"ג ביום ו' בבוקר ופדאוהו באותו יום אין פדוי כלל דבין בדין יבום בין בדיני אבלות היכא דלא קי"ל דכלו חדשיו וה"ה בניד"ד של פדיון לא מיקרי הגיע הזמן אף לאחר כ"ט י"ב תשצ"ג ודלא כרב"ח רק כהמג"א א"ח סימן של"ט ס"ח וכסברת הגאון צבי בתשובות סימן קי"ד ועג"כ להר"י יעב"ץ בנו בברכות שמים שלו (ובתשו' ח"ב סי' ל"ד) (פנים מאירות סימן ג'):
הד"ט ודעת הרב שבות יעקב בח"ב סימן פ"ז דבדיעבד מיהא בנו פדוי: ב תמה על הרב"י סימן ס"א שרצה לפרש דברי הרמב"ם דמ"ש הכוי מפרישין ממנו כל המתנות ר"ל דמפרישן ונותנן לכהן (שם סימן נ"ב):
ג עיסה שנילושה במי פירות ובלי מים חילוק ידע בין מי פירות שאינן מז' משקין דפטורה מן החלה לאם הן של ז' משקין דחייבת וכן חילק בין בלילתה עבה לדקה (שם סי' ס"ח). ד עמד וימודד אר"ש מהר"ש פרימו בדין הפרשת תרומות ומעשרות בשבת (בית יהודה ס"ס צ"ב):
הד"ט ועמ"ש בח"א בחבורי הקטן הלז סימן י"ד אות כ"ף אל"ף ועיין להרב אהל יוסף בהשמטות בדין מי ששכח להפריש תו"מ מיין ושכר בע"ש דסבירא ליה דיכול לשתותו בשבת ולשיירן בשולי הכלי דאינו אלא מן המנהג ואפילו להראב"ד אינו אלא מדרבנן ונחלק עליו הרב פרי האדמה וס"ל דאין להתיר וחזר הרא"י הנ"ל לחזק הוראתו ושכן הלכה רווחת דתרומת ח"ל אפילו בחול אוכל והולך ואח"כ מפריש:
בן בכור שמת אביו תוך ל' ללידתו פסק כרט"ז סימן ש"ה סקי"א דאין לב"ד לפדותו רק יפדה עצמו כשיגדיל ויישב השגת הרש"ך עליו בנקה"כ שחלק עליו והעלה בהיפך ממ"ש בש"ך שלו (שם סימן ט"ו):
הד"ט ועיין להרב פחד יצחק אות מ' (כ"י ערך מעשה שנולד) תשובה שלימה מהרב עפר יעקב בדין פדיון בכור שנולד אחר מיתת אביו דלהרב מעדני מלך בהל' בכורות פ"ח אם פדאו אבי אביו הרי הוא ספק נפדה והרב צדה לדרך מודה באבי אביו ולא בב"ד ובהסכמת ב' גאוני הדור הורה הלכה למעשה לפדותו ע"י ב"ד וכ"ש ע"י א"א וכ"פ הרש"ך סימן ש"ה ואין להניח ודאן של אלו הגדולים משום ספקו של הרב מ"מ הנז':
ו אחר סמוך שהביא סברת הרי"ף בעירובין דף רי"ז בדין שיעור בצק הראוי לחלה דהיינו מ"ג ביצים (שכמנין תיבת חלה כמ"ש הרב מטה משה אות תקע"ג) ושליש ביצה כתב שמצא בשם הרב גאל"ו איש פירארא שנתיישב במנטובא ששיעור הקמח של שיעור חלה שוקל ה' ליטרות וחצי מי"ב אונקיות לליטרא למשקל מנטובא ויש לידע דק"י אונקיות של מנטובא הן ק' בלבד של פירארא וכיון שכן שיעור הבצק החייב בפירארה בחלה אינו רק ס' אונקיות של י"ב לליטרא ממשקל פירארא ומ"ש מרן בא"ח סימן תנ"ו שיעור עשרון תק"ב דראמי מצרים בקירוב אם המשקל ההוא בשל פירארא ששמנה דראמי הן אונקיא א' יהיה שיעור החלה ס"ב וג' רביעי אונקיא ועיין יד אליהו סימן כ"ה (ועגכ"ל סימן כ"ב אות ח') (פחד יצחק אות ח' ע' חלה ושיעורה):
ז אסר בפשיטות בשמו של הרב עפר יעקב ליקח עיסה מעובד כוכבים ולהפריש ממנה חלה ולהכשיר התנור למי שמדקדק במעשיו בפרט בין כסא לעשור כבמרן בא"ח סימן תר"ב שלא לברך בהפרשתה דעיסת העובד כוכבים פטורה וברכה לבטלה היא (שם ע' חלה עיסה):
ח הביא פסק מהרב מלכת שב"א בדין בכור שלא נימול מחמת חולי והגיע יום ל"א ולא נתרפא להקדים הפדיון ולא לאחר לכשיתרפא אף דבנרפא ביום ל"א יש להקדים המילה לפדיון כהראנ"ח ח"א סימן נ"ט ומדבריו עצמן למד כן דפסק שאם יש בעיר מילה ופדיון המילה קודמת לפדיון ושכדומה לו שכן עמא דבר ושגם מזה ראיה דעשה דמילה אלים טפי מפדיון (שם אות מ' (כ"י) ע' מילה קודמת). הד"ט ולי אני עבדו נראה דמה שנהגו במקומנו להקדים מילה לפדיון ה"ט משום דהמילה עושים לעולם בבקר והפדיון עושים אותו לעולם אחר חצות וכיון שאין זמנו של זה כזמנו של זה אין מהמנהג ראיה דעשה דמילה אלים משל פדיון ובעיקר טעמו של הראנ"ס כבר עמד בו הרב יעב"ץ בברכות שמים דף כ"ח ע"ב ותמה עליו דנ"מ חורבא דהגע עצמך שחלה עוד חדש ושנה וכי בשביל כך יעכבו הפדיון עד שיתרפא למולו תחלה ואח"כ לפדותו וכן אם מתו אחיו מחמת מילה וכיוצא יחשבו שאין עול תורה עליו כ"ז שלא יוכלו למולו וחלילה לעלות כן על הדעת א"ו דבלא"ה דבר פשוט הוא דמילה קודמת שהיא תדירה ודאי וזמנה קודם גם כן. ול"ד כלל למוסף ומנחה דמנחה קודמת חדא מפני שהיא תדירה ועוד דעיקר זמנה עכשיו משא"כ מוסף דבדיעבד זמנה כל היום לאפוקי מילה הן עוד היום גדול עיקר זמנה עומד בכל תקפו שבכל יום עומד בכרת כ"ז שלא מל הלכך לית דין צריך בשש ומ"ש עוד להקדים נתינת הה' סלעים בתוך ל' ג"כ דבר מתמיה וכבר השיגו הרש"ך שם וכתב עוד ששוב זכה וראה משם תשוב' הרב צ"ץ בדין בכור שנולד לז' וחששו למולו עד ב' חדשים ושהורה שאביו חייב לפדותו מיד אחר ל' ואין לעכב הפדיון עד שימול שהרי בכורות שבמדבר לא היו נימולין ואעפ"כ נפדו. ועג"כ להרב פני אהרן סימן ט' דחילוק ידע בין נתרפא ביום ל"א ללא נתרפא שאם עדיין לא נתרפא אין לעכב הפדיון להקדים מילתו והיינו דהרצ"ץ הנז' סימן קכ"ח הזכירו הרב לקט הקמח בדיני מילה משא"כ אם הילד בריא ביום ל"א ויכולים למולו המילה קודמת כהראנ"ח דנקראת תדירה והיא קדמה וגם הוא לחלק יצא בין מי שלא התפלל שחרית דמתפלל מנחה ב' והא' למנחה וכו' לפי שכבר עבר זמן שחרית ואילו מנחה זמנו הוי משא"כ גבי מילה דאף דלאיזה סיבה לא מלוהו לא עבר זמנו מקרי אדרבה כל שעתא ושעתא הוי זמניה. ועג"כ להרב חיים שאל ח"א סימן ל"א דפסק דכשלא נתרפא ביום ל"א יפדוהו אז וימולו אותו כשיבריא וכ"פ הרב"ח בתשו' החדשות סימן נ' ועיין להרב פרי הארץ ח"ב סימן ב' דנשא ונתן בדין מילה או פדיון שלא בזמנו אם יש חיוב לעשות סעודה והביא בידו תשו' מהרא"י סימן רמ"ט ולמד משם דמצוה לעשותה והביא ג"כ דברי הרש"ל בים של שלמה בקמא סימן ל"ז ע"ש:
ט שאל למהרי"ב ממנטובא ולמהר"י מוויניציא על נוסח הפדיון הנדפס בוויניציא לקוח מספר תניא מה היא הכוונה במ"ש הכהן ואו"א מבקשים לפדותך דמאי שיאטיה דאם דאינה חייבת לפדות בנה ועוד אמרו ואם לאו הרי אתה פדוי וכו' וכי בדידיה תליא מלתא לעשות מה שלא נעשה כאילו עשוי והשיבו לו שהדין עמו ושאין לומר רק הא לך לפדיון בני עוד שאל מהם שיווי החמשת שקלים והשיב מהרי"ב הנז' דלחשבונו יש לתת ע"ה ליטרין של מנטובא ושוב דבר אליו שנית דמנהג מנטובא היה לתת ה' דוקאטי מוויניציא או ה' חצאי גינובינ"י ושבימים הבאים יצטרך להוסיף דבר מה לשיווי כסף מזוקק ומהרי"א הנז' השיב לו ג"כ כיוצא בזה והרב המחבר עשה מעשה בעצמו לתת לבנו ארבעה פיליפו"ס השוים בוויניציא ופירארא ארבעים פאולי השוים במנטובא שמונים ליטרי ושבחו מהרי"ב הנז' שיצא ודאי מכל ספיקות עיין בפ' שור שנגח הגהת מהר"ם טיקטין בהרי"ף ד' קראקא דף י"ז ורמב"ן פ' תשא וי"ד סימן ש"ה ונחלת שבעה סימן י"ב אות ב' וחות יאיר סימן א' וחוט השני סימן צ"ז וזולתם (ועג"כ לתשב"ץ ח"ג סימן כ"ו) (שם אות פ' (כת"י) ערך פדיון בכור אדם):
י נדרש לנו שאל לעשות סמוכים למנהג אנשי א"י לחלל מעשר ב' על שוה פרוטה ואפילו ממין על שא"מ שנוהגים לחלל הכל על ש"פ של לחם דלפי מ"ש הר"ם בפ"ד מהל' מעשר שני משמע דאין לחלל לכתחלה ממין עשא"מ וביקש ולא מצא סמוכות והאריך בדברי הרמב"ם הראב"ד ומרן ורבינו בצלאל סימן א' והרב כפות תמרים וכפתור ופרח ומטה יוסף והרים מהם דלא מצי כלל לחלל מ"ש רק על כסף דכתיב וצרת הכסף דוקא שיש בו צורה)ואם צריך לפדות בשיוויו או אפילו בפחות ע"ל אות ט"ל) (טל אורות בשו"ת דף יו"ד ע"ד):
יא חרש שאינו שומע ואינו מדבר שנולד לו בן בכור פשוט הוא שאינו חייב לפדות את בנו שפטור הוא מכל מצות שבתורה ועמד על הכלל דחרש שדברו חכמים וכו' דכתב הר"ב בפ"ז דתרומות משנה ב' דלא כללא הוא והביא ג"כ מ"ש התי"ט במשנה ד' פי"ב דיבמות (שדה הארץ בי"ד סימן כ"ב): יב אין להפריש תו"מ מענבים על ענבים או צמוקים מצמוקים ועתיד להוציא מהן יין דהעיקר כרמב"ם בפ"ה מהלכות תרומות ואם תרמו תרומתן תרומה והקשה להטור סימן של"ה והר"ש פ"ז דתרומות ויישבן והקשה על הרב סירילייו בפירושו לירושלמי ופלפל על התו"ט פ"ה דעדיות משנה ב' (שם סימן ס"ד):
הד"ט ועיין להרב שער המים סימן ז' בדין עיסה שנילושה בשמן שאינו מעושר ומצות אפו ממנה אי מצי לעשר ממקום אחר על שיעור אותו השמן א"ד כל העיסה טבל וצריך להפריש מכל המצות לפי חשבון העיסה והביא מחלוקת מהר"י זאב המיקל ונחלק עליו הרב אפרים נבון להחמיר והרב המחבר מביא מתניתין דפ"ג דחלה נטל שאור שלא הורמה חלתו ונתן לתוך עיסה וכו' ומאי דאיתמר ממהר"י הנז' בספרו למוד ז"ך ומ"ש מהרא"נ הנזכר שם למוד כ"ה והרב מנחת כהן ד"ק ע"ג והפר"ח סימן צ"ח סקכ"ח שעמד על כל הענין וזולתם והרים מהם לכאורה שהשמן שבניד"ד חייב במעשר כיון שנגמרה מלאכתו ביד ישראל ממילא כל העיסה טבולה שהשמן נ"ט בעיסה שהוא א' מהתבלין כמ"ש בפ"ב משנה יו"ד דערלה וטעם כעיקר דאורייתא ולכן צריך להפריש ממקום אחר על שיעור כל העיסה (וע"ל אות י"ג) ושוב הביא חילוק ישר של מהרי"ז הנזכר וסמך בכל כחו עליו ודסגי להפריש ממקום אחר לפי חשבון השמן בלבד עוד חקר ודרש בדין שמן שומשמין שהוציא ישראל ע"י אם חייב במעשר והביא מ"ש הרב בצלאל דף ט"ו שע"ב ורשד"ם סימן קצ"ג דס"ל דדין שומשמין וזיתים שוין הן לחיובא ושוב הביא דברי הרב זקנו בהלק"ט שלו ח"א סימן צ"ה שהשיב בנידון כדומה דדוקא תירוש ויצהר חייבים ולא שומשמין ודברים אחרים ושכן עושין מעשה רבני צפת וכיון שכן בניד"ד להם שומעים דמעשה רב ופטור כסברת הרב זקנו ורבני צפת ורדב"ז: יג טעמא טעים למנהג עה"ק שלא לברך על הפרשת תו"מ ועוד לו שם שבעה פרטי דינים על הקונה זיתים או שומשמין מהעובד כוכבים לענין תו"מ (שם סימן כ"ה):
הד"ט וע"ל אות י"ב ודוקא שלא לברך נהגו אמנם על הפרשתן אין ספק שנוהגים להפריש ועיין להרב בעי חיי סימן צ"ד דפסק דלענין הלכה קי"ל כמאן דפוטר בח"ל מכ"מ אף דמידי מחלוקת פוסקים לא יצאנו וכסברת הטור ומרן סימן ס"א אמנם בא"י כ"ע מודו דנהיגי ועיין למהר"ם מטראני ח"ב סימן קט"ו ורש"ל פ' ראשית הגז סימן ה' דכתב דבח"ל דאינו מבואר דינו אם נוהג או לא יש לצרף הטעם דאין לנו בזה"ז כהן מבורר כדי לפטרו אך בא"י דהדין פשוט דנוהג אין בטעם זה כדאי לפטור ומ"מ הרוצה להחמיר ע"ע ולתת אפילו בח"ל לא יקרא הדיוט כמ"ש רש"ל גופיה סימן י"א ושכ"כ מהרי"ל סימן צ"ט בשם מהר"ם ורש"י בתשו' כמ"ש הפוסקים ועיין ג"כ בחינוך סימן תצ"ה דמש"ה יכול הטבח שהוא המוחזק לטעון קי"ל כמ"ד שאינן נוהגות בח"ל ואם תפס הכהן אין מוציאין מידו למ"ד ספק בכור תקפו כהן אין מוציאין מידו וע"ע לו שם דביאר מיני מת"כ ושאם באו ליד כהן בטבלייהו יכול להוציא ממנו בדיינין ועיין ג"כ להפר"ח בקונטרס אחרון בי"ד דתמה על הרב ב"ה שכתב מפי השמועה דגם בא"י אינו נוהגת בזה"ז דליתא וליתא ואם אינם נותנים היינו משום שותפות דעובד כוכבים או שכולה של עובד כוכבים. ועיין למרן באבקת רוכל סימן ז' והנמשכים וי"ו דכתב בזה כל הצורך ובסימן כ"ב האריך בדין שביעית בזה"ז דלדידיה וסייעתיה אינו נוהג וחייבים בתו"מ כשאר השנים וכן הכריזו בקהל דלא כהרב המבי"ט דס"ל דנוהג ואינו חייב בתו"מ כמ"ש בתשו' ח"א סימן י"א כ"א ושל"ו וע"ל סימן ל"ב אות ח. ועל הפרט דאין עתה כהן מבורר ע"ל אות כ"ב:
יד הורה גבר כסברת האחרונים דיכול האב לעשות שליח לפדות בנו שלא כמור"ם סימן ש"ה ס"י עיין לרט"ז ורש"ך ודב"ש סימן רס"ו ועיין בדבר משה חי"ד סימן ס"ד דחש לסברת מור"ם אפילו בדיעבד ואין לחוש נגד כל גדולי האחרונים רק בניד"ד פקפק בלשון ההרשאה ששלח אבי הבן אך בהרשאה כהוגן יכול גם הכהן לעשות שליח לקבל הה' סלעים ואף בלי שליחות כהן יכול אבי הבן להקנות הה' סלעים לכהן ע"י ישראל אך אם אמר הכהן לאבי הבן תן הה' סלעים לפלוני ישראל והפטר אין לעשות מעשה לפטרו משום הנאת הכהן על שנתן אבי הבן הה' סלעים לישראל אחר (זרע אמת ח"ב סימן קל"ו):
הד"ט ועיין ג"כ להרב פני אריה דס"ל דמ"מ אין לעשות לכתחלה שליח לזה מי שהוא כהן דהוי ספיקא דאורייתא ועל דבר הברכות יעשה השליח שהוא במקום האב אבל שהחיינו לא יברך וכמ"ש הרמב"ם בפי"א מהלכות ברכות אלא דמרן בא"ח סימן תקפ"ה כתב על הרמב"ם דאפשר דבמצוה שיש בה מעשה יברך וכאן ג"כ יש מעשה בנתינת הכסף לכהן ע"ש ועג"כ להרב דבר משה ח"א סימן ס"ד דהביא הרז"א הנז' דנשא ונתן קצת בענין והניח בצ"ע וכן בא מעשה לידו באשה שפדה לבנה ובבא אישה אמרו לו לפדותו שנית בלא ברכה ועיין להרב יד אליהו סימן נ"א דהחזיק בכח ידו הוראת הרמ"א שאין לעשות ע"י שליח והביא ראיה מדעת השואל שם ובריב"ש סימן קל"א ואפשר דגם הריב"ש מודה לו בזה ומה שהשיגו האחרונים לרמ"א שלא הביא ראיה לאיסור הנה הרב י"א הנז' טרח והביא מקדושין דף כ"ט ע"ב ת"ר לפדות את בנו ע"ש ובהכי אזדא לה נמי קושית האחרונים המקילים עוד הביא ראיות אחרות ע"ש באורך לפסול הפדיון ע"י שליח ועג"כ בחא"ח בהשמטות סימן ו' אות כ"ט: טו עמד טעמו בו בדין הבא לפדות בנו בתת משכון לכהן בעד הה' סלעים דלדעתו פדוי והביא דברי הרב בני יעקב שנשא על שפתיו הרב רבו מהר"י אלפאנדרי שנסתפק בהם שלדעתו לדעת הריב"ש נראה דלא מהני והרב המחבר הוכיח דאין מדברי הריב"ש הכרעה והביא תשובת הרב תומת ישרים סימן פ"ח והעלה דגם הריב"ש דס"ל דאסור לפדות בשבת אפילו במשכון מ"מ יודה דבחול מותר עוד לו שם כתב דלא אמרי' מנה אין כאן משכון אין כאן רק במה שאין עליו חיוב מקודם רק רוצה לקנות הדבר ונותן משכון עליו אך אם כבר נתחייב כגון פדיון אף דלא בריר חיובו למי יתן מ"מ בנתינת משכון מהני וכההיא דרדב"ז בתשו' סימן קל"ד באופן שלמד מתורתו של הראב"ד בחידושיו והריטב"א והרח"ש בתשו' (הביאה הכנה"ג בח"מ סימן ק"ץ הגב"י אות כ"ד) והראנ"ח ח"א סימן קי"ו ותומת ישרים הנז' דהמשכון מועיל לפדיון ותמה על ראיית מר חמיו בספרו בארות המים אף דדינו דין אמת שמועיל המשכון ואחריו הביא מ"ש מהר"ש אמאריליו בלתי מסכים לדבריו ואדרבה ס"ל דאפילו בדיעבד אם פדה במשכון ולא מהני (אשדות הפסגה סימן יו"ד וי"א):
הד"ט ועיין להרב שבות יעקב ח"ב סימן ק"ז מא' מבני הכפרים שאינן בני תורה שפדה בנו בשבת על ידי משכון שהחליט דבנו פדוי מן הדין ומ"מ לפי שאינן בני תורה ראוי לגזור עליו ועל הכהן תענית בו"ה כדי שלא יבאו לזלזל באיסור שבת. ועיין להר"י נחמולי הביאו הרב פני אהרן סימן פ"א דהוציא ראיה דבחול על ידי משכון ש"ד גם הרב בארות המים סימן י"ח הביא דברי מהרי"ב הנזכר שהשיב לשאלת חכם בן הרב המחבר ומסיק בפשיטות להתיר אם נותן לו משכון שוה ה' סלעים אמנם משכון סתם שאינו שוה ה"ס לא מהני ועיין להרב אגורה באהלך דף ב' ע"ב בדין מי שהוא בכפר ועיין ג"כ להרב קול אליהו סימן כ"ה כ"ו שכנפש האב נפש הבן דכל שאינו נותן הממון בתורת פרעון רק בתורת משכון אין הבן פדוי כלל:
טז אשה שהפילה אחר מ' יום לטבילתה כעור אדם שהוא שפיר ולא ניכר בו צורת ריקום הביא תשו' מהריק"ו שורש קמ"ג והעלה דהבא אחריו פטור מפדיון ואף אם רוצה להחמיר ולפזר מעותיו ולפדות בלא ברכה לאו שפיר עביד דיבא עי"כ לספק ברכה וכמו שראה רבים ששגגו וברכו (שבות יעקב ח"א סימן פ"ג):
הד"ט ועיין בשו"ת כ"י להרב עזריאל דאיינה סימן צ"ב וצ"ג שפסק בדין אשה שהפילה שפיר מרוקם דאם היה בא מעשה לידו היה יועץ לאבי הבן שעל הבא אחריו לתת הה"ס לכהן בלי ברכה ועיין ג"כ להרב יעב"ץ ח"א סימן פ"ט בכיוצא לזה שדעתו ג"כ לחייב בפדיון הבא אחריו בלא ברכה ויישב מה שהשיג הרב צבי אביו בסימן ק"ד על מהריק"ו שרש קמ"ג הנז' ועיין למהר"י קצבי הנז' סימן ה' באשה שילדה תוך ב' חדשים לטבילתה וסברה דכיון שעברו מ' יום אחר טבילתה ולד איקרי לפטור הבא אחריו ולכן אמרה שאינו בכור ויגדל הילד והוא בכלל מצות והנה אביו על ידי מעשה שאל פי אשתו גופא דעובדא וא"ל דמה שהפילה היה כעין חתיכת בשר קטנה כמו ב' אצבעות בלי שום ריקום כלל והנשים שהיו שם אמרו שנקבה היתה ולכן לא נתרקמו איבריה כדרך הנקבות שאינה נגמרת צורתן עד כמשלש חדשים והאריך הרב המחבר להוכיח דחייב בפדיון ונשא ונתן במ"ש מהריק"ו שרש קמ"ג ושאף שבכיוצא בזה יש להחמיר בענין טומאת לידה מ"מ אין להקל בענין פדיון וכיון שהבן גדול א"א להפדות אלא על ידי עצמו והוא יברך בשמו ע"ש וע"ל אות כ"ד ועיין להרב חיים שאל ח"ב סימן טו"ב בכדומה לנז' דעמד ויישב במ"ש הרש"י והר"ץ הנז' ותמה על הרב באר היטב דבחדא מחטא מחטי דעת הרב ש"י והר"ץ הנז' דאין הדבר כן והביא גם כן מ"ש הרב בית לח"י סימן ש"ב ופוסקים אחרים וששוב ראה דברי מהר"י קצבי ושעפ"י דבריו יתפשטו כל הקמטים ושחייב בפדיון ויברך ע"ש ועיין להרב אורח לצדיק בחי"ד סימן ד' ששאל מהרב בנימן הלוי בדין הבא אחר הנפלים שיצא ראשו חי ובן ט' שיצא ראשו מת דפסקו הפוסקים בסימן ש"ה כשמואל דאמר דאין הראש פוטר בנפלים דקשה דהא איתותב שמואל התם בש"ס והרב"ה הנז' השיב תשובה ארוכה והעלה דבכלו לו חדשיו אף אם יצא ראשו מת פוטר ואם לא כלו לו חדשיו אינו פוטר הבא אחריו אם החזיר ראשו וקדמו אחיו ויצא עיין שם והשיב הרב המחבר על תשובתו וחזר הרב"ה הנז' והחזיק בכתבו הראשון והשיב באורך על כל פרט ופרט של הרב המחבר ע"ש: יז בכור שנולד לישראל מבהמה חולבת שקיה ונתנה לרועה וסרס אם נסתרס בידיעת ישראל יש להחמיר שלא לאכלו אא"כ יולד לו מום אחר אף שהיתה חולבת וספק הוא כדאיתא בי"ד סימן שי"ג אך אם יש שם ספקות אחרות יש להקל (שם ח"ב סימן צ"ב):
הד"ט ועיין למהר"ם זיסקינד בתשובותיו סימן ט"ו בדין בכור שביד ישראל שמסרו לכהן ובא הכהן ואמר שהגיד לו הישראל שמסרו האם ליד עובד כוכבים ולזמן מה בא העובד כוכבים והגיד לו שהיה זכר ושסרסו נאמן הכהן במה שאומר בשם הישראל דאף דכהנים חשודים להטיל מום בבכור מ"מ כיון שיכול להתברר אם אמת הוא שא"ל הישראל בעל בכור שהעובד כוכבים א"ל כך ושנתנו לו במום כזה דמום מובהק הוא ומסכים עליו להתיר אף בזה"ז עיין ברש"ך סימן שי"ג סק"א ולפיכך בניד"ד נאמן הכהן ועכ"פ צריכים ג' בני הכנסת להתיר כיון שאין לנו עכשיו מומחה כדאיתא בסימן ש"ט ואף יתירו לכהן לשחטו ולנהוג בו קדושת בכור ואם ימצא טריפה עור ובשר צריך קבורה ולא מלאו לבו להקל כסברת מור"ם סימן ש"ו למכרו לעובד כוכבים קודם שחיטה ואז אף אם ימצא טריפה יהיה מותר למכרו כיון דרבו המחמירים מהרי"ל בשם מהרי"ח ורש"ל כמ"ש הרש"ך שם ועיין להרב זכרון יוסף סימן י"ט והנמשכים בלוקח מעובד כוכבים איזה גדיי עזים כבני שנה וראה אצל המוכר ב' עזים זקנות בנות ה' שנים בקירוב וא"ל שגם הזקנות יקח שיש להן תולדה טובה שאלו הקטנות נולדו מהן ובאותה שעה לא לקחן ואחר כך הלך וקנאן ממנו והיו חולבות ושוב מסרן לרועה עובד כוכבים וילדו שתיהן א' זכר וא' ב' זכרים ולא נודע מי מהן יצא ראשון רק עפ"י הרועה האומר על אחד מהן שיצא א' ועל הב' שיצא אחריו וכתב הרב ז"ל דמש"ס דבכורות די"ט והרא"ש ורמב"ם פ"ד מהלכות בכורות וש"ע סימן שי"ו משמע דלא מהני עובד כוכבים מסל"ת אפילו לבהמה זקנה ומה גם הכא דלהשביח מקחו אינו נאמן ואפילו היו חולבות גבי עזים דשכיח להיות חולבות גם בלא ילדו אא"כ הוא במקום שאין דרך העזים בכך וא"כ לרמ"א כל השלשה בספיקא קיימי אא"כ אין דרך העזים במקומו לחלוב בלי לידה ואפשר לבררו על ידי שאלה ועיין להרב חוות יאיר סימן ל"ו וכיון שאפשר להתברר נאמן עובד כוכבים מסל"ת וכמ"ש הרב ח"י הנזכר והרש"ך סימן צ"ח סק"ב ואפשר דאם א"א להתברר נמי מי יצא ראשון מ"מ נאמן הרועה להתיר את שיצא אחרון וכדאיתא בקדושין דע"ג ע"ב חיה נאמנת וכו' וכפסק הרמב"ם בפ"ג דהל' נחלות וטור ומרן סימן רע"ז סי"ב ובאה"ע סימן ד' סל"ה ועיין בפוסקים שם ואף דהתם בחיה ישראלית מיירי דאסור לישראלית להתילד מבת עובדת כוכבים מ"מ כיון דהאמינוה משום דאי אפשר בלא"ה ה"ה הכא אף דבעלמא אין העובד כוכבים מסיח לפי תומו נאמן להתיר הגדי שאומר שיצא אחרון:
עוד יישב קושית הרש"ך סימן שי"ו סק"ב בשם הדרישה על הרט"ז ורב"ח בענין נאמנות של מל"ת כשאין הוכחה דלהשביח מקחו מתכוין וסיים דאין דברי הרמא"י שממנו נובעים דברי הרמ"א מוכרחים ושהיה אפשר להקל בניד"ד אם יטעון העובד כוכבים המוכר דמקח טעות הוא שלא ידע שהיו הזקנות מעוברות אלא שאינו רוצה להמציא היתר חדש אך אם יטעון העובד כוכבים כן יש להתיישב בדבר ועיין להרב פני אהרן סימן כ"ב שהשיב לשאלת חכם בדין עובד כוכבים שהיו לו ב' פרות מעוברות והוא אומר שאחת מבכרת ואחת אינה מבכרת ומכר אחד מהן וקבל דמיה והתנה שלא למסרה לו רק אחר לידתה ושיקח הישראל את אשר יחפוץ ואחר לידתן בחר לו הישראל אותה שהיתה מבכרת כי היא ישרה בעיניו ונשאל הרב דין הולד כיון שלא משך הבהמה קודם לידתה ולא זכה בה אפילו לרש"י דס"ל דהכסף קונה גם כן בעובד כוכבים דשאני הכא שלא בחר ולא סיים איזה משתיהן מכר לו ונכנס הרב בענין אם יש ברירה או לא ואי שאני לן בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים ומסיק דיש ברירה בניד"ד והוברר למפרע שזו שהיא מבכרת היא מה שהיה רוצה מעיקרא ושגם הרב אחיו האריך בזה בדבר משה שלו ע"ש. ויש לעמוד לע"ד בשאלת השואל דא' חכם היה למאי נ"מ שאמר העובד כוכבים שא' מבכרת וא' אינה מבכרת שאפילו אמר ששתיהן בכרו אינו נאמן אפילו במל"ת כמ"ש מרן בר"ס שי' והרב המשיב גם כן מה לו לדון בדבר ברירה אחרי ששתיהן נתחייבו אף על האומרו שבכרה שוב ראיתי להרב אחיו הנז' בח"א סימן ס"ג דנכנס בעובי תורה זו ודין ברירה ומסיק דמידי ספקא לא נפקא ואזלינן לקולא אפילו בדאורייתא וכ"ש בדרבנן וגם הרב גיסו שם בסימן כ"ח מסיק להקל עיין שם וע"ע שם מה שהשיב על מ"ש עליו הרב עולת שמואל סימן י"ג ומ"מ לענין דינא כולהו ס"ל דבניד"ד פטור הישראל מן הבכורה ועיין גם כן להרב מכתם לדוד סימן מ"ח שנשא ונתן בדיני ברירה בענין ישראל שלקח פרה מהעובד כוכבים וא"י אם בכרה ויש במקומו דינא דמלכותא לתת למלך כל העורות ונשאל אם יפטור מהבכורה:
עוד נשאל אם מסרה ישראל לרועה עובד כוכבים לרעותה חוץ לעיר שאין שם חוק הנז' אאת"ל דיד עובד כוכבים כיד הבעל מי אזלינן בתר מקום הלידה וחייב או בתר בעל הפרה שיושב בעיר שיש בה החוק הנז' ופטור פתח הרב ההוא דריש פסחים במאי דבעו מרבא בהמת ארנונא אי חייבת בבכורה ומשם בא לדין ברירה בדאורייתא ובדרבנן ופלפל במ"ש הרח"א בסמ"ק שלו שורש ברירה ומסיק דבדאורייתא אין ברירה לא להקל ולא להחמיר ובדרבנן יש ברירה אף להקל:
עוד שקיל וטרי עמ"ש הרב שער אפרים דמייתי תשו' הרב מ"ב והעלה לבסוף תשובה כללית לב' השאלות הנז' דפטור ועטיר מהבכורה ע"ש:
ועיין להר"ם זיסקינד בסימן ל"ב דבמקום שהמלך נוטל מעשר מהעדר שיש לכל א' וא' ותיכף שבהמה יולדת נרשם מסופר המלך עד שיעלו הולדות למנין עשרה ואז לוקח המלך הולד העשירי ויש לישראל בהמה א' שילדה בכור לא דמי למ"ש מרן סימן ש"ך עדר שהמלך נוטל ממנו מעשר חשוב יד עובד כוכבים באמצע דשאני ניד"ד שאין למלך כלום על בהמותיו עד שיולד העשירי ואין בידו עדיין לגבות מבהמותיו כלום ואף נולד העשירי אין שייכות כלל לחוב של העשירי על הט' הראשונים לא מיקרי יד עובד כוכבים באמצע ע"ש ועיין ג"כ להרב שב יעקב סימן ס"ב במוסר פרה לעובד כוכבים להיות הברירה בידו ליקח הולד או מעות לשכירות הטיפול ואכילת הפרה עודה אצלו שהביא מ"ש מור"ם ססש"ך ומ"ש הרש"ך שם סק"ח ומסיק דאין לולד דין בכור כלל. ועיין ג"כ למהרי"ו סימן ס"ט וקע"ד דהביא ראיות להתיר למי שיש לו בהמה מבכרת למכור לעובד כוכבים את העובר ולקבל ממנו מעותיו ליפטר מהבכורה וישראל שמסר פרתו לעובד כוכבים לפרנסה בזמן החורף אף שקבל העובד כוכבים אחריותה עליו לא חשיב כיד עובד כוכבים באמצע ולכן אם ילדה חייב בבכורה ועיין להרב אור נעלם סימן כ"ב במי שקנה כבשה א' וא"י אם בכרה והולידה אצלו זכר ונקבה וא"י איזה מהן יצא ראשון דהוי ספק בכור ונאכל במומו לבעלים דאין כאן ס"ס כיון שאין ספק א' מתיר יותר מחבירו וכמ"ש מהרא"י סימן קכ"ט וק"ל וע"ל סימן י"א אות ל"ד ובדין ספק בכור ע"ל אות י"ב יח בהמה מבכרת שהוציא הולד ראשו והחזירו דהוי כילוד אם יש לולד קדושת בכור במעי אמה ונ"מ אם אסור לעשות מלאכה באותה בהמה עד שתלד והביא הרב צדדין ולא מלאו לבו להחליט להתיר (וע"ל סימן כ"ג אות י"ב (בית יעקב סימן ז'):
יט קטן שנשבה לארץ מרחקים ופדאהו ישראל והעידו אנשים עברים גם כן מארץ מרחק היותו מזרע כשר שהכירו את אביו והגדיל הקטן ונשא אשה ונולד לו בכור ובא לידי ספק שמא כהן הוא והעדים שהעידו עליו אינם כאן לשאלם על כך העלה שיש לפדותו בלי ברכה (שמן המור סימן ד'): הד"ט ועיין להרב שדה הארץ סימן כ"ג בדין פנויה שנתעברה ואמרה מאיש פ' נתעברתי וכהן הוא ותלד בן בכור הרי הוא ספק בכור ואם תפס הכהן הה"ס מממונו של בכור לא מפקינן מכהן:
כ שו"ת פעמים גם שלש מהרב המחבר ומהר"ש ן' אדרת בדין חטים מלובשים בתבנן הנמצאים תוך התבואה הנלקחת מעובד כוכבים והם נמרחים בבית ע"י ישראל אי חשיבי כנגמרה מלאכתן ביד ישראל וחייבים בתו"מ או אזלינן בתר רוב החטין שבכרי שנמרחו על ידי עובד כוכבים ואת"ל דחשיב כנגמרה מלאכתן אי נימא דמירוח בית פטור ודעת הרב המחבר לפטור והרשב"א לחייב (עין משפט סי' ז' והנמשכים):
כא מחא אשמעתתא של הרב קשל"ה הלכות פסח שכתב שהשוכח ליטול חלה מעיסה א' ואינו יודע איזו היא שיטול חלה מא' על הכל בלא ברכה דטעות דמנכר הוא דדילמא אתי לאפרושי ממה שכבר הורמה על שלא הורמה דהוי מפטור לחיוב אך יש ליטול מכל א' וא' או לעשות לה פרנסה ממקום אחר ויטול על המחוייבת שנתערב מהמחוייבת (חלה שנתערבה ע"ל אות כ"ג) (שאלת יעב"ץ ח"א סימן קל"ד):
הד"ט ועיין בשו"ת מהרי"ו סימן מ"ח בדין עיסה שלא ניטלה חלתה ונתבשלה דנ"ל שיש תקנה ליטלנה וליקח מעט שישאר בעיסה יותר מק"א דיש ברירה בדרבנן כדאיתא בפ' בתרא דביצה ועוד דחלת ח"ל קי"ל כשמואל דאוכל ואח"כ מפריש אם כן יש ברירה ע"ש:
כב כהנים הרגילים להחזיר דמי פדיון הבכור שפיר עבדי והאידנא חיובא נמי ואפילו לכתחלה יש לפדותו ע"מ להחזיר וחומרא יש מצד אחר לחזר אחר כהנים רבים שאפשר למצוא ולחזור ולפדות יש לפדות ע"מ להחזיר (שם סימן קנ"ה):
הד"ט ועיין להרב אגורה באהלך שהאריך בתשוב' לרבנים אחרים על מנהג קק"י א' לתת אבי הבן לכהן הה"ס בפירוש מתנה ע"מ להחזיר והביא תשו' מהרב החסיד אברהם הכהן דפסק לכתחלה ודאי אסור וטרח הרב המחבר לקיים המנהג והביא עוד מ"ש מהרי"ט דאנון דהיכא דאין ספק ביד אבי הבן לפדות ודאי שטוב ונכון להתנות עם הכהן בפירוש וחזר והשיב על פלפולו ושוב באו גם כן לידו מ"ש מהר"י מאייו וסיים דלדעתו טעם המנהג היה על איש עני וגם לו השיב אך לענין דינא הסכימו יחד עיין שם מדף כ"ט עד ל"ו: ועיין להרב ר"א ושיח השדה סימן ח' דף נ"ו ע"ד דאחר שכתב דהרב כנסת יחזקאל כתב וז"ל דגם שיהיו ח"ו כל בכורי ישראל פדוים שלא כדת לא יהיה חלקו עמהם הרב המחבר כתב דלא דק ואשכח כוותיה דבלא"ה אעיקרא דדינא פירכא מ"ש מרן באה"ע רס"ג וכמו שהקשה עליו הרב נ"ש דאיכא חששא שיבאו לפדות בכורים וכן קשה על אחרונים שכתבו דגבזה"ז נאמן לקרוא בתורה וכו' דהא איכא חשש הנז' אלא ע"כ צ"ל שאף שהכהן ספק אפ"ה הבכורים פדויים וא"צ לחזור לפדותן מספק ועיין להרב חוות יאיר סימן ק' ומהרי"ט סימן קמ"ח ומלבושי י"ט בשו"ת שלו ח"א סימן רי"ט ופרח מטה אהרן ח"א סי' צ"א ורשד"ם סי' רל"ה ובאר שבע דף קט"ז. וע' ג"כ להרב גבעות עולם סי' ו' דף יו"ד ע"ד בדין אשת כהן שנשבית דנשתמש בניד"ד ממ"ש הרשד"ם בחאה"ע סי' רל"ו שהביא תשובת הריב"ש סי' צ"ד שכ' דהכהנים בזה"ז אינם כהנים ודאי ועפ"ז התירה הרב המחבר בניד"ד לבעלה כהן מכח ספק ספיקא עש"ד. ואם אין הכהן רוצה לקבל הה"ס ואין שם בעיר אלא הוא עי' להפר"ח בתשובה סי' ה' דהעלה דנתינה אפי' בע"כ שמה נתינה אף אם לא קבל בפועל ועי' להרב אמרות טהורות סי' קמ"ג דף רמ"ז ע"א דחולק עליו ודלא שמה נתינה ע"ש והכי מסתברא לע"ד כיון שיש בידו אם לא היום למחר או לאחר זמן לקיים מצות בוראו בפועל די שלא יעבור על מצות קונו עד בא כהן שיקבלם:
כג חלה שנתערבה בעיסה לא שייך ללוש אחרות להוציא חלתה גם על המדומע כאשר הורה אחד חכם דלא נפיק איסור מדומע רק ע"י ביטול בק"א ולא בהפרשה מיניה וביה וכל שכן ממקום אחר אבל משום דבשל דבריה' הוא יש להקל בחזרת הפרשה מיניה וביה (שם ח"ב סי צ"ט):
הד"ט ועי' להרב בית יעקב סי' ק"י במאכל שנתבשל מעיסה ונפלה חלה בתוכו ואינה נכרת דצריך ק"א לבטלה כמור"ם סי' שכ"ג ואם אין שם ק"א יש היתר בשאלה והשיג על הרט"ז שהשיג על מור"ם ע"ש ואם יש מים בתבשיל אמרינן רואין את מינו כאלו אינו ואם מכיר החלה צריך ליטלה ואם לאו יסיר מהתבשיל כשיעור חלה וישרוף ע"ש ואם שכח ליטול חלה מעיסה א' ע"ל אות כ"א:
כד פשיטא ליה דבכור שאין אביו רוצה לפדותו יש לב"ד להכריחו לפדותו עודנו קטן ואם נתגדל ויש נכסים לבן ואנו יכולין לכופו אין לכוף את האב וכ"כ בפירוש הרשב"א בתשובותיו החדשות סי' שכ"א וגם הרב חוט השני סי' צ"ב שכתב לכוף את האב פשיטות דבריו מיירי בבן קטן (וע"ל אות ט"ז) (הרב צבי סי' ק"ה):
כה הלש עיסה ביין שאינו מעושר הביא פסק הרב אביגדור עזריאל שפסק כסברת הרב אורים גדולים שלא להפריש מינה ובה ולא כסברת הרב מחנה אפרים בנימוקיו הלכות מעשר דס"ל להפריש מינה ובה ושקיל וטרי במ"ש הר"ם בפ"א מהלכות מעשרות דין ב' ולהרב חסדי דוד י"ד ובשושנים לדוד מס' מעשר ולהרב הון עשיר ולרט"ז ורש"ך סימן שנ"א וזולתם ודעת הרב המחבר כהרב מחנה אפרים הנזכר ע"ש (שמחת יום טוב סי' ב' וג'"): כו הגם שהיה בדין להפריש ח"ל ב' חלות א' לאור וא' לכהן מ"מ כי היכי דלא ליפוק חורבא מנהג אבותיו תורה היא לפרוש חלה א' לאור ועי' להר"ם בפ"ה ובטור ומרן סימן שכ"ב (הרדב"ז ח"ג ד' פיורדא סימן תכ"ב): כז אסמכתא אשכח לפטור בכור בהמה ממתנות כהונה דאי' בפרק הזרוע דנ"ל הטעם מדכתיב מאת העם ולא מאת הכהנים והקשה לכאורה לרש"י ולהרב במשנת בכור שנתערב בק' דכתבו ומן הבכור שאין נתונים מתנות שאין קדושה חלה על ק' וק' דא"כ אמאי איצטריך קרא לאפוקי מוקדשים ממת"כ ותירץ דאי לאו קרא איכא ק"ו לחייבן דומה חולין שאינן חייבים בחזה ושוק חייבין במתנות קדשים שחייבים לא כ"ש ונשא ונתן ג"כ על מ"ש תוספות בפ' ראשית הגז ועמ"ש הרט"ז (וע"ע להרב סי' צ"ב וצ"ג באם א"ל חוץ מהמתנות) (בעי חיי סי' צ"א). כח הוכיח בחין ערכו דדוקא כשהעובד כוכבים שותפו אצלו בבית המטבחים אין צריך לרשום אפי' אינו עומד בשעת מכירה אבל באינו יושב בבית המטבחים צריך לרשום ויישב דברי הר"מ פ"ט מהלכות בכורים דמייתי מרן סימן ס"א ושכ"כ רש"ל והרב מעשה חייא והר"ש אלפנדרי כמ"ש בכנסת שלו בהגב"י וע"ע בסי' שלאחריו בדין ישראל וכהן שנשתתפו (שם סי' צ"ז):
כט נשאל ליישב מ"ש הר"מ בפ"ה מהלכות תרומות דין ב' וג'. דאין תורמין וכו' כל מיני חטים וכן כל מיני דבילה וגרוגרות מין א' דק' שהוא נגד הש"ס דחולין ותירץ דכבר נשאל ע"ז הרב פנים מאירות סי' ו' ונשא ונתן על דבריו (זכרון יוסף סי' כ"ה):
דבר חדש חידש בספק בכור להכניסו לכיפה איכא למיחש לתקלה אך אין לחייבו להכניסו ואם ירצה לגדלו עד שיפול בו מום רשאי והגאון הר"מ פישלס השיב דהיתר הכנסה לכיפה היא דעת הרא"ם שהביא המרדכי ספ"ק דעבודת כוכבים ומשום דס"ל דצער בעלי חיים דרבנן אכן הר"ם והרא"ש והטור סי' ש"ט אסרו ואפשר דס"ל דצער ב"ח דאורייתא וכ"כ הטא"ח סי' ש"ה הגם דמתוס' דעבודת כוכבים די"ג ד"ה אמר אביי משמע דאף למ"ד דמדאורייתא שרי מ"מ הרא"ם גופיה חולק על התוספות. ועוד נראה דכונסו לכיפה הוי צב"ח טפי וכדמוכח בסוגיא דעבודת כוכבים מדלא מקשי להיפך אהך ברייתא דעוקרו ולכנסיה לכיפה. ועמ"ש הרב המחבר לחלק בין ודאי בכור משום הפסד ממון כהן לספק בכור אין לומר כן רק לתירוץ הא' של הרא"ש בפ"ק דעבודת כוכבים אך למאי דמסיק התם אין שום חילוק וכן מוכח בהדיא מהרא"ש סוף מס' בכורות אם כן מוכח דליתא לעיקר טעמא משום הפסד כהן והרב המחבר השיב עליו וגם הרמ"פ הנז' חזר גם כן והשיב דהדר ביה ומודה על האמת דספק בכור אסור לכנסו לכיפה (נודע ביהודה סי' פ"א והנמשכים דף פ' ע"ג):
הד"ט רשמתי גם הדף והעמוד משום דרוב סי' פ"א מדבר בענין שאינו ענין כלל לעניננו רק משא ומתן לאיסור הונאת ערבי ואחר כל הפלפול כתב וז"ל באופן דהאי בכור נשאר בספיקא דדינא ומ"ש בתחלה לא שפכי הדדי כלל וחסרון הניכר יש בדברים עי' שם. לא הוכיח דהמקדש בפטר חמור מקודשת ותירץ השגת הראב"ד בפי"ב מהל' בכורים והיינו קושית הרתי"ט על הרב בפ"ק דקדושין משנה ט' וביאר דברי הר"ם בפי' בפ"ק דבכורות בדין חמורה שלא בכרה עי' שם דלדידיה צריך להגיה באופן זה אבל בהנאת גופו קודם עריפה ואחר עריפה פירש דמיו דוקא מחיים אסור אבל לאחר עריפה שאין לו תקנה אינו תופס דמיו אבל גופו אחר עריפה אסור ובזה כל הפסקים בש"ע ורמב"ם נכונים (שם סי' פ"ד ופ"ה) לב יישב מה שהקשה לו הרב חיים מודעי שד"ר מעה"ק צפת עמ"ש הרכ"מ פ"ט מהל' מ"ש דין ח' דאין שום סברא לחלק בין ערלה לשמיטה לימי קליטה ועמד ג"כ הרב המחבר עמ"ש הר"ם בפי' למס' שביעית פ"ב משנה ו' גם הביא דהכלל שבידינו שכל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל ה"ד כשלא דברו בו האמוראים שאם דברו בו לא שייך הכלל הנז' (שם סי' פ"ז ופ"ח) התיר למי שיש לו שפחה בוגרת שלשה עיסה להפריש ג"כ חלה ודוקא עובד כוכבים לאו בר שליחות ואינו יכול לתרום אך עבד ושפחה שהם ברשות אדוניהם יכולים להיות שליח לתרום ולהפריש חלה בעד אדוניהם (פאר הדור סי' ע"ב):
לד אחד הבן חכם ישמח אב שואל ומשיב בדין ראובן שתוך ל' ללידת בנו הבכור בא לעירו כהן אורח והוצרך ליקח מעות בהלואה והלוהו ראובן ובעת צאתו שאל ממנו להחזיר מעותיו ויענהו הכהן שאחר שיש לו בן לפדות והוא כהן יעכב המעות לדמי הפדיון בעצמו ע"מ שיחול הפדיון בזמנו ונתרצה ראובן וילך הכהן לדרכו הרי בנו פדוי אבל לא יברך דספקא הוי שמא ימות הבן תוך ל' ועי' לראנ"ח ורש"ך סי' ש"ה ולא הסכים עמו הרב אביו המחבר דלדעתו אין בנו פדוי ואם היה באופן שיהיה בנו פדוי הסכים גם הוא שמ"מ לא יברך (מכתם לדוד סי' מ"ט ונ'):
לה בכור שהטילו בו מום על ששמעו לכהן שהיה אומר שאם נקטעה אזנו היה מום ואסרו לו וא"ל שצריך שימתין עד שיולד לו מום מאליו והכהן עני הוא ואין לו במה לפרנסו וכשמעו כן חרה לו והוציא הבכור חוץ ושלחו לנפשו ואיש א' מהכפרים ראה ורץ ולקחו ובא לעיר ושאל מה המעשה הזה וספרו לו המאורע ושאל מה דינו ונסתפק אי שרי לישראל הכפרי כיון דלפי האמת מום הוא אלא שאסרוהו משום קנס והניחו בצריך ישוב (חיים שאל ח"ב סי' ח"ל אות ס"ד) הד"ט ועי' להרב זרע יצחק (עטייא מארם צובה) בקונטרס פלפלת כל שהוא סימן ח' שפלפל במ"ש הרמב"ם פ"ב מהל' בכורות דין ח' בדין מום שנעשה לדעתו והביא מ"ש הרב חזון נחום דף צ' ע"ב ונשא ונתן עליו:
לו פוטר האב לפדות בן בכור אנדרוגינוס והוכיח דאפילו להרא"ש דס"ל דאנדרוגינוס ספק זכר הוא מ"מ גבי ממונא לא מפקינן מיניה וכ"ש לרמב"ם מהל' ערכין דין ה' דבריה בפ"ע הוא דלא חלה עליו קדושת בכור וכן פסק גם כן בפרק ב' מהלכות בכורות דין ד' ואת"ל דספק הוא פסק בפי"א מהל' בכורים דין י"ט דמי שהוא ספק פטור (פרי הארץ סי' ח"י):
לז מי שהחזיק עצמו לכהן ונפדו על ידי כמה בכורים ושוב העידו עדים שהוא זר והודה לדבריהם דבר פשוט הוא שיש לחזור ולפדות אותן אך לילדים שהם בספק אם נפדו ע"י אין צריך לחזור לפדותן וצריך להחזיר המעות לבעליהן מיהו בנמצא שהוא בן גרושה או חלוצה הצריך עיון רב מה לדון בו (יד אליהו סי' ל"ז):
לח ישראל שמכר סוס לעובד כוכבים ונתן לו מקצת מעות ואיזה כבשים ולא משך הכבשים רק העובד כוכבים רשם אותם בצבע שחור והניחם ברשותו עם כבשיו ואחר ימים בא העובד כוכבים וא"ל שכבשה אחת מהן ילדה זכר ונקבה ואינו יודע איזה יצא ראשונה האריך הרב גם בענין קניית העובד כוכבים בכסף ומשיכה והעלה דהוי ספק בכור ונאכל במומו לבעלים (אור נעלם סימן כ"ג):
הד"ט ועי' ג"כ להרב מהר"ם זיסקינד סי' ז' דף כ"ד ע"א בישראל שקנה מהעובד כוכבים כבשה א' ונתן לו מעות ולא משכה וחזר ישראל ומכרה לעובד כוכבים אחר שנתן לו המעות וגם הוא לא משכה ושוב ילדה ממ"נ פטור מהבכורה דאפלגו רש"י ור"ת אם מעות קונות דוקא בעובד כוכבים וע' לרט"ז בשם מהרי"ל דפסק דאפילו בדיעבד קי"ל כר"ת וכן משמע גם כן בתשובת הר"מ מינץ סי' ה' וכיון שכן בניד"ד אי בעינן תרווייהו וליכא אם כן עדיין הוא ברשות העובד כוכבים הראשון ואי סגי במעות א"כ העובד כוכבים הב' קנה ובין הכי בין הכי לא נולד הבכור ברשות ישראל שאם תאמר דהישראל קנה מהראשון משום דקי"ל דמעות בלבד קונות ואלו גבי עובד כוכבים הב' נימא דלא קנה העובד כוכבים משום דצריך גם משיכה אין לך תרי חומרות דסתרן הדדי מזה דהוי כסיל בחושך הולך ועג"כ להרב משאת בנימין סי' נ"ה ופשוט הוא ע"ש:
ט"ל השיב לשואל בענין מעשר ב' דהכל מודין שיש לפדותו ושמ"ש מר"ם בפ"ב מהל' מ"ש מדת חסידות לפדות מ"ש בזה"ז אינו לענין גוף הפדיון רק לפדותו בשוויו דבפחות משוויו חייבין ולא ממדת חסידות והנוהגים שלא לברך אינו מנהג ותיקון (ואם פודין אותו דוקא בכסף של צורה ע"ל אות יו"ד) (אבקת רוכל סי' ד'):
מ ישראל שקנה מהעובד כוכבים ענבים מחוברים לקרקע אם הישראל עושה בהן יין חייב מן התורה בכל אף שלקחן לאחר לעונת המעשרות דהא גמר ישראל מלאכתן דדוקא כשלקחו ישראל אחר שנתלשו פטור ואם בצרן ע"י עובד כוכבים אז יש לחלק אם לקחן קודם שבאו לעונת המעשרות דחייב לאם לקחן אחר שבאו לעונת המעשרות דפטור (שם סי' ח'):
מא הורה גבר הרב המבי"ט בדין תרומה ות"מ בזה"ז מן היין שלא להשליכו בין החביות דזלזול הוא בקדושתן אף שטמאין ונכנס גם כן בדין זילוף ויצא בשלום לתתן לכהן וימצאו בני מעשה אפילו ישראלים שיקנו מהם בזול לזלף בהן הבית בערבי שבתות וי"ט אחר שכבדו הבית ואז יזלפוהו לכבוד שבת וי"ט (שם סי' ט'):