אור ברסלב

עיקרי הדט יורה דעה· רבי דניאל טירני

סימן ד'

סימן ג

דיני הלב. כבד. טרפש הכבד ומרה אות א טרפש שניקב ונכנס תוך הנקב מגוף הכבד ועלה קירום על הבליטה וסביבות הנקב באופן שנסתם יש להכשיר (בית יהודה במנהגי ארגיל סי' ס"ו):

הד"ט ועיג"כ בלחם הפנים סי' מ"א ס"ק י"ד מ"ש בשם עולת יצחק ועיג"כ ברט"ז דלכ"ע אם נסתם בכל איזה מיני סתימה מהני דטרפות נקב הטרפש אינה אלא משום שעי"כ סוף שתנטל הכבד משום שהרוח עובר וכיון שנסתם הרי אין הרוח עובר ועיג"כ להרב שבות יעקב ח"ב סי' ס"ג דכתב דאם אין בשר בטרפש הכבד רק ב' עורות דפשוט הוא להכשיר דלא מהרב חינוך ב"י סי' ל"ט דהא אפי' ניקב נקב מפולש אין טרפותו מצד עצמו רק משום דסופו לינטל הכבד ולכן אפי' קרום הבא מחמת מכה הוי סתימה ועיין להרב ב"י הנזכר בח"ב סי' ס"ח דהביא ראיות גמורות להטריף בניקב בין בלובן בין באודם שבטרפש ע"ש. ב הרחיב הדבור בדין תרנגולת שלא נמצא בה לב שתשובתו מוצאת בקיצור בשו"ת הגאון צבי סי' ע"ד (פנים מאירות ח"א סי' כ"ג וכ"ד):

הד"ט ועיין להרב יעב"ץ שביאר ובירר דברי מר אביו הר"ץ הנזכר שהתיר חסרון הלב שבודאי לא סמך דעתו להתיר בשביל שא"א שנבראת חסירה אלא שלבו אומר שהיו שם צדדין אחרים להתיר אך אם בודאי ייתי קמן אפי' חד סהדא דמהימן באיסורין שכוון ודקדק מתחלת הפתיחה לראות אם יש לו לב ולא מצא אפי' מר אביו לא היה מכחישו והיה אוסרו ועיין בכה"ג ס"ס מ"א שכתב בשם גדול א' לאסור נברא חסר לב ומכלל דאפשר הוא וברור דלהכי כוון הרב אביו בהוראתו להתיר מצד אחר שלא בדקו ולא כוונו מתחלה לבדוק ע"ש בח"א סי' קכ"א ולענ"ד דק וקליש אחר הס"ר המעיין במ"ש מר אביו והר"ן הכהן שם בשו"ת מהר"ץ סי' ע"ד ע"ו ע"ז וע"ח ראה יראה שאין לדעתו שום צד לאסור בחסרון הלב ואם היה לו טעם אחר כעיקר חוץ ממה שהביא לא היה סותם לגמרי עיקר מטרין הוראתו ועיין להרב זיסקינד בתשובותיו סי' ל"ג שהביא בפשיטות להטריף במעשה שהיה באשה אחת שפתחה תרנגולת בריאה ושמנה וחתול עומד תחת השלחן שנתעסקה עליו בהוצאת בני מעיה ולקחה הטחול וזרקה תחת השלחן ואח"כ ראתה שחסר הלב וא"ל חברתה אלו זרקת אותו תחת השלחן וענתה ואמרה לא כי זרקתי רק הטחול והטריפה בפשיטות הרב המחבר ולא כמאמר א' חכם שא"ל שיש כמה ראיות מהזוהר ומכ"מ פ"י מהל' שחיטה שא"א לחיות בלא לב אפי' רגע א' דליתא ע"ש ועיג"כ להרב בעי חיי סי' ס"א שכתב שראה בדמשק אליעזר דף ק' ע"ב בשם מהרי"ו דמעשה היה בתרנגולת שהיו לה ב' לבבות והטריפוה ובודאי דה"ט משום דיתר כנטול דמי ודון מינה דחסרון הלב טרפה ע"ש ועיג"כ להרב גאל"ו בהגהותיו סק"ג ופשיטא לענ"ד דלענין מעשה אין לנו אלא פסק מרן ופר"ח להחמיר ע"ש:

ג עוף שלא נמצאת בו מרה ונאבד הכבד וא"א לבדוק אם יש בו טעם מר אין להתיר מס"ס (מעיל שמואל סימן ז'):

הד"ט ועיין להרב בעי חיי סי' פ"ג דמכשיר מס"ס הגם דאתייליד ריעותא ושכן דעת הרשד"ם ורדב"ז והר"י אדרבי ועיג"כ בכנה"ג שלו סי' מ"ב אות כ"ו הגהב"י ולהרב שארית יהודה שנשתמשו בכלל זה אם הס"ס מתהפך ולהרש"ך אף שאינו מתהפך ועיג"כ שם בדין כוליא שהקטינה ולא הספיקו לשער עד שנאבדה דדינה שוה למרה ולפי מ"ש שם סי' צ"א פשוט הוא דאם השליך במזיד הכבד קודם הבדיקה יש להטריף ועי"ע שם סי' ק"ל דפסק להתיר אף אם המרירות אינה בכבד רק במקום אחר ושכן יש להקל בנאבד אף שא"א עוד לבדקו גם בסי' ע"א פסיק ותני בדין מחט שנמצא בבית הכוסות מצד אחד שכתב הרב"י בשם ריר"ו דאם נמצאת עליה חלודה ולא הספיקו לבדוק עד שנאבד המחט דדינו כנמצא כבד בלי מרה וקודם הטעימה נאבד דכשרה ע"ש וברור הוא דסתמו כפירושו דוקא נאבד ולא במתכוין וכנזכר ועיין להרב עה"ג סי' י"ז דצדד להקל בתרנגולת שמנה שלא היה לה מרה וקודם הטעימה נאבד הכבד ע"ש ועיין להרב שבות יעקב סי' ס"ו דפסק דכבד שנאבד קודם שטעמו דנסתפק במנחת יעקב כלל פ"ח סק"ד ושאח"כ נדפסו שו"ת עה"ג וראה בסימן י"ז שהתיר בפשיטות אף כשבאו לפניו כמה כבדים ולא נטעם בהם טעם מר וביטל הרב את ספקו משום ודאי של הרב עה"ג ושעמד ג"כ על הנסיון כמה פעמים שלא טעם בכבד טעם מר וחפש בבני מעים ושומן ומצאה שם ופעמים הרבה קטנה מחמת שמנונית העוף ואינה ניכרת ופעמים נשפכה ממנה המרירות בתלישת בני מעים ולכן אם לא נמצאת מרה בכבד ונאבדו בני מעים וכ"ש אם נאבד הכבד תולין בו ע"ש וכ"פ הרב דבר משה ח"א ע"ש ועיג"כ להרב זכרון יוסף בחי"ד סי' ד' בדין עוף שלא נמצאת בה מרה ולא הרגיש טעם מר בכבד מה דינן של הביצים שהטילה ונשא ונתן בדברי הרב חינוך ב"י וכנה"ג סי' מ"ב אות כ"ו הגהב"י וזולתם והעלה להתיר מכח ס"ס דאת"ל שלא היה לה מעולם א"כ הובררה דעת המכשירים חסרון המרה מדהטילה ביצים ואת"ל אח"כ נחסרה א"כ י"ל טפה אחת לא' נחסרה ונבלעת בכבד ועדיין לא נטרפה דהוי כניקבה וכבד סותמה וסמוך לשחיטה נתבטל טעם מר לגמרי ע"י חולי ונטרפה ומיהו הביצים שהטילה תוך ג"י יש להחמיר כסברת הרב תבואת שור בשם ראבי"ה ולמיחש לנקיבת המרה אבל מה שהטילה קודם ג"י יש להתיר ושוב חזר בו מסברתו וחש להטריף כי רבו למעלה ראש המטריפין על המכשירין וכמ"ש הרב דב"ש סי' ק"ף בשם הרשב"א ע"ש אך אם נתערבו הביצים ברוב ביצים אחרים מותרים בדין יבש ביבש מין במינו כיון דבלא"ה הרבה פוסקים מתירין אף בודאי טרפה וס"ל דהביצה אינה מדברים שבמנין עיין למרן סי' ק"י והפר"ח שם ות"ח כלל מ"ב ס"א וכ"ש בצירוף הטעמים שכתב כיון דבלא"ה דשיל"מ מדרבנן הוא והוי בניד"ד ס"ס. ועי"ע לו שם בענין טעימת הכבד אם נשים נאמנות שמע' השואל כתב להכשיר שלא כדעת הרב חנוך ב"י דפסק דלא כדעת הרב המחבר לאסור ומטעם שיש בו צדדין להקל כמ"ש מור"ם סי' קכ"ז ס"ג דכשיש צדדין בדבר אינן נאמנות וטעמים אחרים ע"ש. וזה ימים לא כביר נשאלתי בדין עוף שלא נמצאת בו מרה ואמר שכבר הטעים הכבד למשרתת בת עובד כוכבים שבביתו ושאמרה שהטעימה בו טעם מר ואסרתו לע"ד יען לא היתה מסל"ת שהיא יודעת שבמרירות תליא התירא וע"כ לא אמרינן אלא אמור רבנן בקפילא ודוקא קפילא נאמן ולא עובד כוכבים אחר ואפי' בקפילא אי בעינן מסל"ת כבר האריכו הרט"ז ורש"ך סי' צ"ח ועיין להפר"ח שם סק"ב דאף במסל"ת אם אינו קפילא אינו נאמן רק במלתא דעבידא לגלויי מיד ומש"ה בחלב שנתערב בבשר דמלתא דעבידא לגלויי והוא מיד אי משקר או לא וכל כה"ג סמכינן אעובד כוכבים מסל"ת ע"ש אמור מעתה דטעם המרירות בכבד מלתא דלא עבידא לגלויי הוא לא לאלתר ולא לאחר זמן דתליא שנתקלח וכמ"ש הריק"ש דאם טעמו מקומה ונמצא מר ושוב טעמוהו ולא נמצא המרירות תלינן שנתקלח וכשרה וכיון שכן בניד"ד דלאו קפילא ולא מסל"ת כ"ע לודו דלא מהימנא והגם דחסרון המכה רבו הפוסקים המכשירים מ"מ אנן דסגינן בשלמותא בתר סברת המחמירים וכמ"ש מור"ם בתורת חטאת סי' פ"ח ס"ד א"א להקל ומה גם דליסגי לן להקל כנשי דידן דלהרב חינוך ב"י הנזכר אין נשים נאמנות בטעימת הכבד והסכים עמו הרב זכרון יוסף סי' ד' לא כן בנשי דידהו וממילא דבניד"ד דבמשרתת בת עובד כוכבים איירי ואינה מסל"ת פשיטא לן לע"ד דהכי יאות לן לאסור ודו"ק ועיין עוד לו שם להרז"י הנזכר דדחה סברת הרב דמשק אליעזר הנדפס אצל ת"ח כלל פ"ח סק"ג דפסק להדיא הכבד במקום שטועם לקנח הדם שבעין דליתא דאיכא למיחש שהמים יעבירו טעם המרירות והוא ברור ועיג"כ להרב שבט יהודה דף ל"ג ע"ד שהאריך ג"כ בדין תרנגולת שלא מצאו בה מרה וטעמו הכבד ולא היה בו טעם מר ואירע שטעמו בני מעיה ומצאו בהם מרירות דנראה פשוט להתיר עש"ד וראיותיו:

ד מפשט פשיט ליה שלא להחמיר ולהטריף בועות הכבד אפי' במקום מרה וחיותה ודלא מתשובת הרב גור שהיה מסופק להחמיר אך בטינרי במקום מרה וחיותה ספוקי מספקא ליה נמי (שו"ת הרמ"ז סי' ג' וד':

הד"ט ועיין להרב זרע אמת ח"ב סי' ה' שכתב דלבו מהסס הרבה בבועא נמי להתיר ודחה ראיות הרמ"ז ע"ש ואני אומר לע"ד הקצרה דלא שבקינן פשיטותייהו דאשלי רברבי רבים בחכמה ומנין הרב החסיד הדב"ש ומהר"י הלוי דכתבו להקל בשם כל רבני הישיבה וגאוני ויניציאה ומי לנו גדול כמשה הרמ"ז הנזכר המעיד עדותו אמת שכ"כ הרבנים הנז' ומשכתב משה אמת שכתבו להקל ולא אמר שהסכימו להקל יש במשמע שהוסיפו גם הם ראיות משלהם להקל מלבד מ"ש משה מדעתו וכיון שכן הגם כי ראיות הרמ"ז לעיני הכהן הגדול מהרי"ק אינן מכריחות מ"מ אפשר ואפשר דאי הוה שמיעא ליה למני"ר על מה אדני ההיתר הטבעו הוה ס"ל נמי כוותייהו ואיך שיהיה נראה ודאי דלצורך שבת או הפסד מרובה אין הוראה להחמיר דראוים האשלי רברבי הנזכר לסמוך עליהם אפי' שלא בשעת הדחק וכ"ש בשעת הדחק ועיין בכדומה לזה באות ה' וגם בדין צמחים קשים ע"ש וע"ל אות ה' ועיין להרב זרע אמת הנזכר סי' י"א וסי' י"ח אות י"ג בשם מהרי"ב בענין הורידים הנמצאים לפעמים בעופות שיוצאים מהכבד דיש להקל דהיינו רביתייהו ע"ש: ה שנה א' שברוב הבהמות נרקב הכבד ולא נשתייר כזית לכליות כתב הרב המחבר דיש להחמיר כפסק מרן דבעי כזית אף במקום הדבוק לכליות מלבד הכזית במקום מרה וא' במקום חיותה אך בעוף סגי אם נשתייר במקום מרה ובמקום הדבוק ללב ובהפסד מרובה אפשר להקל גם בבהמה אם לא נשתייר במקום הדבוק לכליות (שבות יעקב ח"א סי' נ"א). הד"ט ועיין בתשובות גאוני בתראי מה שהשיב הרב"ח להרב צבי הירש בדין נמוק הכבד ועיג"כ להרב יעב"ץ ח"ב סי' נ"ח דשלחו מביתו למורה הזקן כבד גדולה וגסה כפלים מהנהוג והטריפה משום נפוחה וכשבא לביתו ספרו לו הדבר ותמה מאד על הוראתו דמנא ליה להטריף כבד נפוחה ומ"מ החמיר על עצמו על שהורה זקן אך אם יבא כן בידו להורות היה מכשיר בפשיטות ע"ש ועיין בסי' נ"ט מ"ש בדין כבד מלאה צמחים וקשים מבחוץ ומבפנים שהכשיר ועיין לעיל אות ד' ו כבד עוף גדול שבחתוך שלו נמצא קרום א' ארוך כאצבע קטן עב קשה כברזל ולא יצא דבר חוץ מהקנה החלול ולא היה בתוכו שום מחט ומ"מ הטריפו שלא כדעת הרב השואל שהכשיר כיון שלא מצא בתוכו שום מחט ושאאת"ל שהיה בו מחט יפרד דינו לג' ראשים דאם נמצא בבשר הכבד דאיכא ספיקא אי סמפונא נקט או דרך הושט הוי ספק דאורייתא ולחומרא וה"ה אם היה בטרפשא דכבדא ואם בסמפון והוא סמפון הקנה כשרה וכמ"ש מרן סי' מ"א ס"ז וכתב שם רט"ז אפי' חתוכה הכבד כשרה ובניד"ד הברזל או המחט היה בסמפון א"כ ודאי סמפונא נקט וכשרה והרב המחבר שדא ביה נרגא דדוקא בבהמה דהסמפון רחב הרבה אמרינן סמפונא נקט ולא בסוף דהסמפון צר ע"ש (שמש צדקה סי' מ"א):

הד"ט יפה דן ויפה אסר אם נמצא בו מחט אפי' בסמפון וכדין הכשיר לענ"ד מע' השואל אם לא נמצא בו מחט כמובן מראש דברו אמת וכיון שלא נמצא בו מחט מה ראיה מנמצא מחט בסמפון הכבד דיש לחלק בין בהמה לעוף דשאני התם דכיון דאין לנו לתלות דדרך הסמפון נקט להקל משום דגם הסמפון שלו צר ניחא דאכתי ספקא דאורייתא היא דבא המחט מהושט אכן כשאין בו מחט כניד"ד רק דבר קשה כברזל מי לא משכחת דבמקומו ממש נתהווה החומר העב וקשה כברזל ותו ליכא לספוקי אי דרך ושט או דרך סמפונא נקט (וגדולה מזו ע"ל אות ט') ואטו גרע הכבד מהריאה דאם נמצאו בה טינרי דהיינו קשה כאבן דכשרה כבסי' ל"ז אם לא שהטינרי במקום מרה או חיותא שנסתפק בו הרמ"ז בתשובה כמ"ש לעיל אות ד'. ז כבד ירוק ככרתי (וירד"י בלע"ז) שנשלק וחזר למראה הכבד מבחוץ ולא מבפנים כשר בשלא ידענו דנפלה לאור ואי ידעינן דנפלה לאור יש להטריף (שו"ת יעב"ץ סי' ק"פ):

הד"ט ועיין להרב זרע אמת ח"ב סי' י"ג דכתב דירוקים שהאדימו או אדומים שהוריקו כשר אם לא נודע שנפל לאור אף לסברת רש"ך ופר"ח סי' נ"ב ס"ו האוסרים בהפסד מועט משום דבניד"ד נמכר יותר הרבה בזול משוייו ושגם מפני טעמים אחרים יש להקל ע"ש ודע קורא נעים שתשובה הלזו לי היה הדבור למעשה שבא לידי (בהיותי משמש קק"י פיסארו) מכבד שהוריקה והוריתי לענ"ד לאסור (כמ"ש בשותא דינוקא סי' צ"ט) משום ששם נתפשטה הוראה בדיני איסור והיתר כמר"ן ושם כתבתי דיש לפקפק ג"כ להתיר אף באתרא דעבדו כמור"ם ושם הבאתי עדות גדול א' מרבני מודינא עצמה ז"ל שכן עשה מעשה להטריף והיתה תשובתו של מהרי"ך נר"ו לעשות סמוכות לנוהגים היתר במקום שפוסקים כמור"ם הנזכר אך בעיר שנוהגים כמרן גם לו לבב כמוני לאסור ולא קבל עדות אותו גדול שאסר במודינא עצמה ע"ש וע"ל סי' ה' אות ג' ועיין להרב פאר הדור סי' קי"ג בדין מי ששחט עוף ומצא אחד מאיבריו פנימיים שנשתנה מראיתו והיה בריא קודם שחיטה ולא ידע אם נפל על האור או האור נפל עליו ופסק דאם ירחץ האבר שנשתנה מראיתו ויחזור למראה הטבעי אפי' אחר בישול כשר ואם לאו חזקתו שנפל לאור ואסור ע"ש:

ח כאשר שמעה אזנו כן ראתה עינו שיש בלב חלל גדול והוא קנה הלב ובצד שמאל בהמה יש חלל אחר קטן ממנו ולימינה חלל אחר קטן משל שמאל אלא שחלל זה אינו יורד עד למטה רק מתפצל ונכנס לחלל הגדול האמצעי ובכן מובנים דברי הטור סי' מ' שכתב הלב יש בו ג' חללים וכו' וכ"כ הרב צידה לדרך מאמר ב' כלל א' פ"ז ויאיר נתיב ומרן בספר הקצר ולבוש ורש"ל פ' אלו טרפות סי' י"ב ורשד"ם סי' ט"ל מהל' טרפיות ורב"ח בשם הרשב"א שיש לחקור מהיכן יצא מקורן דבש"ס לא משמע אלא שיש בו ב' חללים וכ"כ כל בעלי הלכות וע"פ הדבר ניחא וניחא דהיכא דאמרינן ג' אזלינן בתר התחלה וכדאמרינן ב' אינו במנין החלל המתפצל ונכנס חלל האמצעי (בעי חיי סי' ס'):

ט מעשה בא לפניו שנמצא עצם בלב בופאנ"ו כחצי אצבע אורך ורחבו אצבע ותחוב לרחבו בלב באזניו במקום השומן ולא ניכר לחוץ ורבני העיר הכשירו ע"פ מ"ש הפר"ח סי' מ' סק"ז בשם הרב שער השמים ומה גם שמצאו תוך העצם כמוח שבעצם הצלעות דאי לא הוה רביתיה רק נכנס דרך סמפון היה ראוי להיות המוח נרקב ונפסד גם הגידו לו שבימי הרב זקנו הכשיר במעשה כזה ושגם בבהמה דקה נמצא לפעמים עצם בלב (פרי הארץ סי' ט'): הד"ט ועיין להרב פרי האדמה ח"ד ד"ב ע"ג במעשה שהיה שנת התקי"ז שנמצא בין שומן בתי הטבחיי"א (היינו הכרכשתא) עצם דק כצורת אדם ראש ארוך וב' זרועות ארוכות בפשיטות וב' רגלים ארוכות כרוך בטיל"ה ולא נודע מהיכן נתהוה יש שאמרו שנכנס לה מלמטה שישבה על איזה מקום שהיה שם ובעלות למעלה נתפשט ברוב הימים וחום טבעי ונעשה שם בצורה הזאת ויש שאמרו כיון שהיתה נקבה נעשה תוך אם הולד בריה משונה וכיון שהיה לה חיות יצאה לחוץ ונכנסה בתוך הטיל"ה הנזכר וברוב הימים נתקשה ונעשה כעצם ובין הכי בין הכי הכשיר והביא ג"כ ההיא דהרב שער השמים הנזכר ע"ש ואמת יהגה חכי שאין לי ידיעה בתחלה ולא בסוף במ"ש בין שומן בתי וכו' דהשומן הוא בחוץ ואיזה רוח עבר לילך לכרכשתא כי קצוי הכרכשתא דבוקות לעור סביב סביב ולא יהיה אלא עצם שנמצא בחלל וכן מ"ש כרוך בטיל"ה ותוך הטיל"ה איני יודע לע"ד מה טיבה אם לא שכוונתו שנכנס מלמטה לא מהכרכשתא רק שניקב העור הסובב הכרכשתא ונכנס שם בין עור הגוף לשומן כרכשתא ואם לזה נתכוין יש לעיין מ"ש משנמצא בחלל הגוף וכנזכר אבל אם נמצא תוך הכרכשתא שפיר קאמר מני"ר דיש להכשיר בין לדעת הראשון בין לדעת האחרון:

י הכשיר בפשיטות לב שנמצאת בו בועה שנקרשה הליחה והיתה גדולה כביצה וקיימא גלדי אך לא היתה שום ריעותא בצד חללו של לב ובשום סמפון רק באזן הלב (שם סי' י'):

יא ב' מרות בב' כיסין אי שפכי הדדי נמי טרפה (מהר"י מברונא סי' קל"ג):

הד"ט וכ"פ מרן סי' מ"ב ס"ד דדוקא כשא' היא ונראית כב' אי שפכי הדדי כשרה אך כשב' הן אפי' שופכות הדדי טרפה כן היה נלענ"ד לכאורה אמנם שבתי וראיתי דא"א לומר כן דא"כ דברי מרן סתראי נינהו דבסעיף ז' פסק דאם היו ב' מרות א' הנה וא' הנה וסמפון א' שופך מרה לשתיהן יש להכשיר בבהמת ישראל הרי דאף דב' הם אי שפכי הדדי כשר ודוחק לענ"ד לפרש דבשפכי הדדי ע"י סמפון יש להקל טפי מהיכא דלא שפכי ע"י סמפון רק מדרך שביל צר שבעור המפסיק בין ב' מרות לכן נלע"ד דפשט דברי מרן לעיל במ"ש לחלק בין שפכי ללא שפכי דוקא בא' ונראית כב' ולמידק מינה דאם ב' הן אע"ג דשפכי הדדי טרפה והא דלא חילק אף בב' מרות לפי שחסר המציאות שתהיינה ב' מרות וא' הנה וא' הנה ודשפכי הדדי ע"י סמפון והיינו הא דסעיף ז' ועיין להרב שבות יעקב ח"א סי' נ"ב דסתר סברת הרב פר"ח סק"ח ושבודאי בשגגה כתב מ"ש בזה. גם הרב שתי הלחם דחה התירו של הרב הפר"ח גיסו דמל' ה"ג והר"א שהובא בהרא"ש ר"פ א"ט ששם עיקר דין הטעימה אין זכר לדבר לטעות כשנמצאו ב' מרות וראיתי מי שכתב שגם הרב משאת משה שדא נרגא בדברי הרפ"ח ולי לעד"נ דדינו של הפר"ח דין אמת דאין להטריף אלא בדליכא מרירותא בכבד אבל כדאיתא מרירותא יש להכשיר מכ"ש מדין חסרה לגמרי דאיהו ז"ל אזיל אשיטתיה דבסי' מ"א סקי"ח דס"ל דיש לתפוס בדין כל היתר כנטול דמי כחומרי דרש"י ורשב"א לחודייהו וכיון שכן בין לרש"י בין לרשב"א אי איכא מרירותא בכבד דליכא למימר דהוי כנטול עם המקום רק לסברת הרמב"ן דלא נקטינן (לסברת הפר"ח) כוותיה ואם אין המרות הללו סמוכות זל"ז דהו"ל ניטלו שתיהן א"כ לדידיה ניחא דאי איכא מרירותא בכבד היינו חסרה דכשרה בטעם מר בכבד. איברא דאפשר לחלק ולומר דשמא דרך גדילתו ותולדתו של כבד לקבל דוקא טפה א' ולא ב' טפות ולפיכך בחסר לגמרי סגי מרירות הכבד דאמרינן דהיתה בטבעו המרירות כדי צרכו לשכך חמתו משא"כ בדאיתא ב' מרות דתרווייהו שפכי לכבד מי לימא לן דקבולי ליקביל להו בלי סכנת מות ומש"ה יש מקום לומר דב' מרות גריעי טפי מחסרה המרה אע"ג דקי"ל יתר כנטול דמי ודו"ק (וע"ל אות י"א) ועיג"כ לרדב"ז סי' קכ"א במעשה שבא לידו שנשחטו ל' כבשים ונמכרו קצתם ושוב נמצאת כבד א' שהיו בו ב' מרות ע"ש:

יב בדין ב' כבדין לא נאמרה הל"מ דיתר גרע מחסר רק דכנטול דמי ומש"ה לא אמרינן בנטולין דאפי' נברא חסר ולומר ביתר כנטול עוד אחר דהוו תרי חומרי דסתרי הדדי. וכן לא אמרינן יתר כנטול דמי רק להטריף ולא לענין נבלה וע"פ הכלל הזה פסק הגאון המחבר דלהחמיר אף בהפ"מ בניד"ד וביתר חוליא להקל בהפ"מ (נודע ביהודה בחיו"ד סי' ה'): יג הכשיר בפשיטות במעשה שבא לידו במי ששחט ס' אווזות והוכשרו כלם בשחיטה והפשיט העורות ונתערבו כלם וחתכם לחתיכות תוך יורה א' להתיכן ובא איש אחד והפציר בו למכור לו שומן אווז ולא רצה באמרו שכבר מכר כל שומן האווזות ההן ויען האיש שישלח לו אווז א' מופשט מהשומן ושלח לו א' מהמופשטות ההן ולאחר שעה מועטת באה משרתת הקונה אצל המוכר בלב האווז הנזכר מחותך ממעל לערלת הלב שהיה עדיין דבוק יחד חתוך שו"ע ומחט מונח תוך בשר הלב לא בשום חלל מחללים שלו וחוד המחט תחוב קצת למטה ואמרה שכן מצאה ובא המוכר אצל הרב ושאל מה דינו ושהוא חושד לקונה שעשה כן להכעיס על שלא רצה למכור לו את השומן ובדק הרב ומצא שהמחט היה מונח על בשר הלב לאורך הלב וניכר שבחתוך שחתכה היא או הקונה היה צריך בהכרח לפגוע במחט והיה חתוך בכל אורך המחט עד למטה היה הלב קצת דבוק וחודה קצת חתוכה ובדק ג"כ לדבק כל הד' החתיכות מכל הצדדים ולא מצא שום רושם בבשר ושאל הרב למשרתת דלפי שכיבת המחט היתה צריכה בע"כ לפגוע במחט בב' החתיכות שו"ע למה חתכה נגד כל אורך המחט עד שהגיעה למטה והיה לה למשוך ידה מלחתוך להראותו לחכם כשהיה שלם והאריך קצתן בדינו והכשיר (אור נעלם סי' ח'):

תוכן העניינים

עיקרי הדט יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה