עיקר תוספות יום טוב על משנה אבות· משולם בן יואל כץ, רבי יום טוב ליפמן הלר הלוי
פרק ד · משנה כב
לְהֵחָיוֹת. וְלֹא אָמַר לִחְיוֹת, אֶלָּא לְהֵחָיוֹת, שֶׁצְּרִיכִים פֹּעַל וְאֵינָם עוֹמְדִים לְכָךְ, כִּי הַטֶּבַע אֵינָהּ מְחַיֶּבֶת הַתְּחִיָּה שֶׁלְּאַחַר הַמִּיתָה כְּמוֹ שֶׁמְּחַיֶּבֶת מִיתָה לְכָל הַחַיִּים:
וְקָאֵי עַל הַחַיִּים שֶׁאַחַר הַמִּיתָה:
הַדַּיָּן כוּ'. נַקְטִינְהוּ בְּדֶרֶךְ לֹא זוֹ אַף זוֹ. אֲבָל בְּסֵדֶר זְמַנִּים בַּעַל דִּין קוֹדֵם לִתְבֹּעַ, וְאַחַר כָּךְ יָבִיא עֵדָיו, וְאַחַר כָּךְ יָדִין הַדַּיָּן:
דְּאִי לְהַטּוֹת הַדִּין, זֶה מִן הַשְּׁטוּת, שֶׁיֻּרְחַק מִן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מַה שֶּׁלֹּא יְצֻיַּר וְאַף לֹא יְדֻמֶּה, כִּי אֵיךְ יְצֻיַּר לוֹ שֹׁחַד, וּמַה יִּהְיֶה הַשֹּׁחַד. הָרַמְבַּ"ם. הִקְשׁוּ הַמְפָרְשִׁים דְּמַאי שֶׁהַכֹּל שֶׁלּוֹ, שֶׁאֵין נְתִינַת טַעַם עַל שֹׁחַד שֶׁל מִצְוֹת. וְתֵרֵץ בְּמִדְרַשׁ שְׁמוּאֵל שֶׁאַף הַמִּצְוָה הִיא הַכֹּל שֶׁלּוֹ, שֶׁהַבָּא לִטָּהֵר מְסַיְּעִין לוֹ וְאֵין הַמִּצְוָה נִקְרֵאת אֶלָּא עַל שֵׁם הַגּוֹמְרָה. עַד כָּאן. וּמִתְּשׁוּבָה לֹא קָשְׁיָא, לְפִי שֶׁאֵינָהּ מִצְוָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ אֶלָּא הִיא כְּנֶגֶד הָעֲבֵרָה לִדְחוֹתָהּ מֵעָלָיו:
שֶׁעַל כָּרְחֲךָ כוּ'. וּבְחַן זֶה. שֶׁהוּא זוֹכֵר עִנְיָנִים טִבְעִיִּים שֶׁאֵין בְּחִירָה לָאָדָם בָּהֶם, שֶׁעֲלֵיהֶם אָמְרוּ חֲזַ"ל הַכֹּל בִּידֵי שָׁמַיִם חוּץ מִיִּרְאַת שָׁמַיִם. וְלֹא אָמַר עַל כָּרְחֲךָ אַתָּה חוֹטֵא אוֹ עוֹבֵר אוֹ מְהַלֵּךְ אוֹ עוֹמֵד וּמַה שֶּׁדּוֹמֶה לְזֶה, שֶׁאֵלּוּ כֻּלָּן עִנְיָנִים שֶׁהֵם בִּרְשׁוּת הָאָדָם וְאֵין הֶכְרֵחַ בָּהֶם. הָרַמְבַּ"ם: (עיקר תוי"ט).
לְפִי שֶׁהוּא צוֹפֶה מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (אִיּוֹב כט) בְּהִלּוֹ נֵרוֹ עֲלֵי רֹאשִׁי. רַשִׁ"י: