עיני הכהן· רבי אברהם הכהן יצחקי
סימן לג
דיני מחט או קוץ שנמצא בבהמה:
א' קוץ או מחט שניקב לחלל הבהמה או העוף:
חיישי' שמא ניקב א' מהמקומות שנקיבתן במשהו וטריפה ולפיכך כל האיברים ששנינו בהם שאם ניקב מצד א' כשר כלב ועובי בית הכוסות וקורקבן אם הנקב מצד חוץ דוקא כשניקב מחמת חולי אבל אם הוא מחמת מחט או קוץ טריפה לשון מרן בש"ע בסי' נ"א דין א' והוא כדעת רש"י והרא"ש ז"ל דלא מהני בדיקה בכה"ג והטעם הוא דכיון דקוץ או מחט דקין הם והאיברים שצריך לבדוק רבים הם ואינו יכול להבחין נקיבת משהו באיברים רבים אבל אם החשש הוא באבר א' כגון דניקב בחוץ בפנינו כנגד א' מהאיברים מהני בדיקה כמו שית' וכן בקנה שניקב לחלל הבהמה מהני בדיקה אף דהאיברים רבים כיון דהנוקב הוא עב בקנה וכיוצא וכמ"ש מרן בש"ע דין ב' אבל דעת הר"מ ובה"ג דמהני בדיקה אף בקוץ ומחט והאיברים רבים וכתב הב"ח דאף לדעת הר"מ ובה"ג דוקא אם נשחטה תכף אחר תחיבת הקוץ ומחט אבל אם לא נשחטה תכף חיישי' שמא עלה קרום ולכך ל"מ בדיקה והפר"ח דחה דבריו דל"ח לקרום שעלה מחמת מכה אלא דוקא בושט דע"י אכילה ודאי ניקב לדעת הר"מ וכתב דאף לדעת הב"ח לא נ"מ מידי לדידן דקי"ל דל"מ בדיקה כדעת רש"י והרא"ש וכמו שפ' מרן בש"ע והאחרונים כ' דנ"מ לקנה וכיוצא דאף לדידן מהני בדיקה ועוד נר' דנ"מ אם ידעי' דלא נתחב אלא כנגד אבר א' דמהני בדיקה כמ"ש דלדעת הב"ח חיישי' לקרום ולדעת הפר"ח ל"ח ומהני בדיקה אפילו נשחטה אח"ז והמח"ב דקדק מדברי רי"ו והרשב"ץ כהפר"ח:
כתב התב"ש ל"מ אם נמצא מחט וקוץ בחלל הגוף ואין ניכר שום ריעותא בעור ובשר דטריפה:
דמסתמא בא דרך הושט אלא אפילו ידוע שבא מבחוץ דרך העור והבשר טריפה ואפילו נמצא תחוב בעור ובשר והחוד שוה בפנים להבשר ואינו בולט לפנים טריפה דחיישי' שמא ניקב וחזר ע"י נענוע הבהמה ומה"ט יש לאסור כל שהנקב מפולש אפילו הקוץ משוך כלפי חוץ ע"כ והביאו המח"ב וכ' עוד התב"ש והמ"ז דאין להתיר ע"י קנה בשאין ידוע שנשחטה תכף אחר התחיבה כ"א בצורך גדול ועיון רב ע"י בודק ירא ה' והמח"ב אות ז' כתב דיש להקל בבדיקה כהוגן ע"י בודק ירא ה' אף דאינו שעת הדחק וצ"ג: כתב הפ"ת אם היה הקנה מרוצץ ויש בו קסמין חיישי' שמא ניקבו הקסמין אבר א' ע"ש:
ב' אם הוא ס' אם נעשה ע"י חולי או ע"י קוץ כשר וכ"ש שיש להכשיר בכה"ג בניקב העור והבשר עד החלל וכ' רש"ל והש"ך דמ"מ צריך בדיקה נגד הנקב דלא כהב"ח ודעת הט"ז דל"מ בדיקה והאחרונים החמירו בזה מח"ב ע"ש:
ג' כתב הרשב"א והביאו הטור אם ניקב בקוץ לפנינו ונתחב בלב ונשחטה הבהמה ונמצא הקוץ תחוב לפנינו מדופן הבהמה לא' מהאיברים נראין הדברים שלא ניקב במקום אחר לפיכך אם פגע בלב וכיוצא בו ולא ניקב לבית חללו כשר וכתב מרן בב"י דמדברי הרשב"א נר' דבעי' דראינו תחילה דנתחב בלב ונשחטה ונמצא תחוב בלב מיהו המרדכי כ' דאם תקוע מקצתה בדופן ויש היכר בדופן שבאה מבחוץ נמי כשרה ע"ש והר"מ כ' דאף להרשב"א לא בעי' דידעי' דנתחב בלב ול"פ הרשב"א והמרדכי אלא בהא דלהרשב"א בעי':
דנתחבה לפנינו ולהמרדכי לא בעי' והב"ח כ' דלא פליגי כלל דהרשב"א מודה דאם יש היכר בדופן דנתחבה מבחוץ כשרה כדעת המרדכי ולא הצריך הרשב"א ניקב לפנינו אלא כדי שנדע שבא מבחוץ וכ"ד רש"ל וט"ז וש"ך ומרן בש"ע בדין ב' כשהעתיק דברי הרשב"א השמיט תיבת ונתחב בלב ע"ש וכ"ה הפר"ח והתב"ש החמיר וכ' דבעי' דניקב לפנינו ונשחטה תכף ונמצא תחוב בלב ולא לבית חללו דאז דוקא יש להקל וכ"ה המח"ב:
כתב הש"ך דמבואר במרדכי דאין חילוק בין קופא לבר לקופא לגו ובין קטינתא לאלימתא:
ד' אם הקוץ והמחט לא ניקבו לחלל אפילו כולו טמון בבשר כגון בירך שהיא עבה כשרה אפילו צד העב של המחט כלפי פנים וכהב"ח דוקא בבהמה דדרכה להתחכך בכתלים הוא דמכשרי בצד העבה כלפי פנים אבל בעוף שאין דרכו להתחכך טריפה והביאו הש"ך והט"ז חלק עליו והקיל גם בעוף והפר"ח הסכים לדברי הב"ח וה' שבות יעקב ח"ב סי' ס"ז הכריע דבעוף בייתי באווזים ותרנגולים שדרכם להתחכך בארץ אין להחמיר והסכים לדבריו המח"ב אלא דקצת מהאחרוני' ע"ש וד"ז איתיה גם בנמצא בשדרה או בעובי בשר דצלעות אחרונים הביא דבריהם המח"ב אות ח' אם המחט קלישתא כשלנו אף בעוף שרי ובמחט עבה יש להחמיר גם בעוף גדול אנדיאני דלא כהכ"וף שהתיר בזה מטעם שיש לו כח המח"ב:
ה' אווזא שנמצא תחוב בבשרה נגד חלל הגוף קנה דק זרת אורכו מונח קצת בשפוע ואין ניכר שום נקב מבחוץ ומבפנים ונשאר מכל צד עובי: ב' אצבעות בשר שלם בלי שום ריעותא כשרה תשו' הרב יד אליהו סי' הביאו המח"ב אות י"א:
ו' נמצא באווזות הפטומות בתוך השומן סמוך לב"מ נוצות ארוכות כשרה ב"ח וכה"ג הכשיר הרב אמונת שמואל סי' י"ג באווזות פטומות שבצד הפנימי במקום הפשטת העוף מן הבשר נמצאו ב' חללים קטנים סמוכים ז"לז ובתוכם היו מונחים כמה נוצות מקופלים וקרום היה מכסה אותם וב' וג' מאלו הנוצות מקצת היו בלויים ורקובים והשאר תבניתם ואורכם כשאר נוצות האווזות והכשיר וכן הסכים הפר"ח ושאר אחרונים ובתשו' חב"י סי' מ"ד ומ"ה כתב שלא התירו האחרונים אלא כשנוצות גדולות בכל א' קנה קטן ומסודרות אך אם היו כרוכות ויש מוגלא ודאי באו לחוץ ויש לחוש לנקי' המעים והשב"י ח"ב סי' ס"ה כתב קשה הדבר לסמוך על המתירין אם לא בהפ"מ וצריך לעיין מאד איך באו הנוצות אם יש איזה היכר שבאו בחוץ ולבדוק יפה הושט וב"מ והפ"מ ח"ג סי"ד תמה על המכשירין והעלה להטריף דיש לתלות בדבר המצוי שהעופות מנקרין ובולעין הנוצות ויש לחוש שניקבו הבני מעים וכהמח"ב אות י"ב דכן ראוי להורות:
ז' הלעיטה דבר שנוקב ב"מ כגון קורט של חלתית וכיוצא בו טריפה ואם דבר שס' אם נוקב טריפה ש"ע דין ד' כ' בא"וה כ"ש בעוף וכהמח"ב אפילו קורט א' חיישי' ע"ש ודוקא קורט אבל שורש חלתית אינו נוקב המבי"ט והסכים לדבריו הפר"ח ושאר אחרונים דלא כהתב"ש שהחמיר בשורש ע"ש ומבואר בגמ' דאם אכלה עלה של חלתית כשרה ומבואר בדברי:
האחרונים שהם עלין ממש אבל הרשב"ץ פי' שהוא שרף היוצא מהאילן שקורין שגר"נץ ע"ש ועיין להמח"ב אות טו"ב:
ח' כתב הפר"ח אף אם שחטוה תכף ומיד אחר שאכלה הקורט טריפה דכל שסופו לינקב כנקוב דמי וכן הדין בעוף וכ"ה האחרונים:
ט' בהמות שנמצא במעיהן בהרות אדומות מצד שאוכלין עשב הנק' בערבי כ'לך כ' המבי"ט דיש להכשיר בבהמת ישראל והביאו הש"ך וכ"ד הפר"ח דלא כמרן שחלק על המבי"ט בזה והתב"ש כתב דאין להקל אלא כשהרושם אינו מעבר אל עבר וכשהרושם מצד פנים אין להקל אלא בהפ"מ וכן הסכימו הש"ד וה' מחזיק ברכה אות ח"י:
י' כבשים שגדל בהם מין שחין של נגע שרגילין למות בהם כרש"ל שעשו הקהל חרם ואסרו כל הכבשים עד שפסק המכה וכ' הש"י היכא דיש נגע יש לאסור דחמירא סכנתא אבל כשאין נגע למראה עינינו הבו דלא להוסיף עלה מח"ב:
י"א בהני כבשים הכבד לקוי ונהפך ללובן וכשצולין אותו נפיל תלחי תלחי וכה"ג יש לאסור משום טרפות הש"ד והביאו המח"ב: