אור ברסלב
עיני הכהן סימן כח

עיני הכהן· רבי אברהם הכהן יצחקי

סימן כח

סימן כז

דיני טרפיות הכרס:

א' מחט שנמצאת בכרס דינו כמו מחט שנמצאת:

בבית הכוסות ש"ע סי' מ"ח דין ו' ועיין בטרפיות בית הכוסות ועיין אות ט"ו:

ב' יש מי שרצה לומר דלדעת רש"י דבמסס אפילו ניקב מצד א' טריפה כמ"ש בטרפיות בית הכוסות דה"ה בכרס וכ' הפר"ח סקט"ו דאין זה עיקר כמ"ש הרדב"ז סי' קי"ג והחב"י סי' מ' כ' בפשי' דלדעת רש"י שוה הכרס למסס וכבר השיג עליו הע"הש אות ו' מדברי הרדב"ז הללו ע"ש:

ג' כתב הרשב"א בתשו' בח"א סי' ר"ד קטן שמצא מחט תחוב בכרס יש להחמיר ולאסור על פיו אם הוא חריף לידע ולכוין בדברים אלו דכל שנמצא המחט רגלים לדבר וכעין גילוי מילתא בעלמא הוא וכההיא דאמרי' בכתובות דנאמן להעיד בגודלו מה שראה בקוטנו בדבר דגילוי מילתא בעלמא הוא ע"ש ואף דהתם אינו נאמן להעיד כשהוא קטן אלא בגודלו כמ"ש התוס' שם מ"מ היכא דאיכא מחט ודיבורו של קטן הוי רגלים לדבר טפי ומבואר דבעי' תרוויהו רגלים לדבר וקטן חריף ופסקו מרן בש"ע בסוף הסי' וז"ל קטן שמצא מחט תחוב בכרס יש להחמיר ולאסור ע"פ אם הוא חריף וכו' וכ' הט"ז דבעכ"ום בכה"ג לא מהני והפר"ח חלק עליו:

ד' עכ"ום שעשה מלאכה אצל ישראל בהפשטת הבהמה ובא לישראל ומסמר בידו וא"ל מסמר זה מצאתיו תחוב בכרס ואמ"ל היהודי היכן היה תחוב והראה לו מקום שהיה תחוב וראה שהיה בענין שאינו מטריף בכך כתב מהר"מ מלובלין בתשו' סימן ס"ו דאין לסמוך ע"ד להתיר והט"ז דחה דבריו דקי"ל הפה שאסר הוא הפה שהתיר והנק"הכ והפר"ח כ' דכיון דאיכא:

רגלים לדבר לאו הפה שאסר הוא וכ"ה המח"ב ע"ש וע"ל אות ט' וכתב מהר"ם לובלין שם דדוקא שבא הישראל בעוד שהעכ"ום מתעסק בהוצאת הכרס ומצא המחט בידו אבל אם כבר יצאת הכרס מידו בא לישראל ובידו מחט לא הוי רגלים לדבר וכ' בהגהת נק"הכ דגבי קטן אף בכה"ג הוי רגלים לדבר ובזה חלוק עכ"ום מקטן ע"ש ובעכ"ום היכא דכבר יצאת מתחת ידו כתב מהר"ם שם אין בידי לאסור אלא אם שתק היהודי משום דשתיקה כהודאה דמיא ע"ש והשיג בנק"הכ דאפילו בגזלן קי"ל דאפילו בשותק אינו נאמן כדאיתא בגמ' וכמ"ש בש"ך בסי' קכ"ז סק"י ומכח זה כתב דמהר"ם לאו בעכ"ום קאמר אלא אדעלמא קאי הן אמת שכ"כ הרשב"א בתשו' הנ"ל דכיון דקטן הוא שמעיד לא אמרינן שתיקה כהודאה משום דאמרי' מאי דשתק משום דלא חש לדבריו ע"ש אך הש"ך בסי' קכ"ז סקל"א דייק מתשו' הריב"ש דבקטן היכא דשתק אמרי' שתיקה כהודאה ע"ש ולפ"ד צריך לחלק בין גזלן לקטן ומעתה דברי מהר"ם כפשטן דאעכ"ום קאי וחש לה לס' הריב"ש ומדמה עכ"ום לקטן:

ה' ישראל שמכר לגוי כרס ובא הגוי אח"כ ואמר שמצא מחט מהמדובר לעיל נר' דיש להתיר ועיין להע"הש אות יו"ד:

ו' כתב הט"ז היכא דהגוי מהימן ליה יש לאסור והביא ראיה מדברי הרשב"א סי' קי"ח גבי אותו וא"ב וסיים הט"ז דה"ד במסל"ת ותמהני דהרי הרשב"א כתב שם בהדיא דאי מהימן ליה אפילו מתכוין להעיד אסור וכ"כ הש"ך סי' י"ו סקכ"ד ע"ש:

ז' אם אמר העכ"ום שהמחט תחוב בתוך הקמטים:

לאורך באופן שאין חוד המחט לעובי הדופן אין לאסור אפילו מהימן ליה העכ"ום ואפילו מצא כן ישראל כיון דמונח לאורך ט"ז ועיין בטרפיות המסס וב"הכוס אות י"ד:

ח' גויה רחצה בשר ואמרה שמצאה מחט תחובה בחוט פשתן והמחט היתה כחדשה וגם החוט חדש נראין הדברים ששקר ענתה מש"ז והעתיקו המח"ב:

ט' הפ"ת הכריע בנדון מהר"ם לובלין הנ"ל דאם הביא העכ"ום מחט ואמר מצאתיו במקום פ' והוא אינו מטריף כשרה כהט"ז אבל אם אמר בדיבור א' שמצאו תחוב בכרס ואח"ך בשאלה שניה אמר במקום פ' והוא אינו מטריף טריפה כמהר"ם ע"ש טעמו ותמהני דהא קי"ל בתוך כדי דבור יכול לחזור ואמרי' הפה שאסר הוא הפה שהתיר כדאיתא בכתובות דכ"ב וקושית הט"ז במקומה עומדת ועוד דהיכא דאינו סותר דבריו הא' אלא פי' בעלמא יכול לחזור אפילו כ"ד כמ"ש שם התוס' ולדינא נר' עיקר היכא דאיכא רגלים לדבר אסור וכמ"ש באות ד' דכיון דמצאו עדיין עוסק בהפשט והמחט בידו הו"ל כשאר ספיקא דאורייתא דאזלי' לחומרא:

י' כרס הפנימי שניקב טריפה ואין לו דבר שיסתום אותו שהרי החלב שעליו אסור לשון הר"מ ופ' מרן בש"ע בדין ב' ע"ש ולענין במקום דיבוקו בטחול אם סותם עיין בטרפיות הטחול אות י"א וי"ב ע"ש וא ואפי' בקולשיה דאין איסור החלב אלא מדרבנן אינו סותם מדרבנן ובמקום הגס אינו סותם מספיקא מהמש"ז:

י"א תולעים שנמצאו בכרס כשרה דמן הפרש הם גדלים או הבהמה אכלה אותם: ש"ד ופ' מור"ם בהגה שם ועיין חילוקי דינין בזה בטרפיות הריאה ע"ש: י"ב אם נמצא הכרס או שאר איברים נקובים מתולעים אין להכשיר אלא בריאה וקורקבן ואף שאינו נקוב אלא שנמצא קורט דם יש להחמיר וכתב המח"ב אות י"ב דיש להקל בהפ"מ:

י"ג אם נמצא המחט תחוב בכרס ואין נראה מעבר לעבר אלא דבמקום שהיה המחט היה כפול הכרס ונדבק דיבוק חזק ע"י השומן ורירין וכשקורע אותו הדבוק בסכין יראה ראש המחט טריפה הרדב"ז ח"ב סי' רכ"ז הביאו הע"הש ועיין בטרפיות המסס ובית הכוסות אות י"ד מ"ש בשם המנ"י והכנ"הג: י"ד נקב שנמצא בדופן נגד הכרס כתב הכנ"הג בשם משפטי שמואל דל"ח שמא ניקב ע"ש והיינו אם יש לצדד שהנקב מחמת חולי דהוי ס"ס כמ"ש הש"ע בסי' מ"ט גבי קורקבן אבל אם ניכר שהוא מחמת מחט או קוץ טריפה ועיין להע"הש וממ"ש בס' שש"א בסי' מ"ט:

ט"ו אשה שהיתה עסוקה בכרס לנקותו מן הפרש וגוררת הפרש ומעבירתו בסכין ונשבר המחט עם הפרש ולא נודע אם המחט היה תחוב בכרס או היה מונח בחלל הכרס כשרה דהוי ס"ס שמא לא היה תחוב בכרס אלא היה בחלל ואת"ל היה תחוב שמא אין הנקב מפולש חינוך בית יהודה סי' מ' הביאו הע"הש אות ו':

ט"ז כרס החיצונה אינו נטרף בנקיבת משהו אלא שאם נקרע ברובו טריפה והיינו בבהמה:

קטנה שרובו לא הוי טפח אבל בגדולה אם נקרע בו טפח אע"ג דלא הוי רובו טריפה כ"מ במשנה ברפא"ט ובגמ' שם ע"ש ואיפליגו אמוראי שם מהו כרס החיצונה וקי"ל כריב"ח דאמר כל הכרס כולו הוא כרס הפנימי ולא הוי כרס החיצונה אלא בשר החופה את רוב הכרס והוא קרום עב העובר על כל החלל וישנו מן החזה עד היריכים והכרס מיעוטו נחבה בצלעות החזה ורובו תחת אותו הקרום ואם נקרע רוב אורך הבשר שעל הכרס טריפה בקטנה ובגדולה בטפח אבל אם נקרע ממקום שהכרס כלה ולמטה כשרה רש"י והר"ן ועיין להפר"ח והפ"ת והכנ"הג הגהב"י אות ה' ע"ש וכתב הר"מ דא"צ שיהא הקרע מפולש עד הכרס אלא כיון שנקרע רוב עובי הבשר הזה טריפה וכתב מרן בב"י לדעת הר"מ דמפולש עד הכרס או רוב עובי הבשר דין א' להם דברובו הוא דלא כרי"ו שכתב לדעת הר"מ בנקרע מפולש לא ידענו שיעורו אלא דין א' להם ומ"מ בנקרע ע"י סכין ומפולש עד הכרס טריפה אפילו בכ"ש דחיישי' שמא ניקב הכרס כדין מחט הנמצא בחלל ע"ש והראשונים חלקו על ס' הר"מ וכ' דבעי' שנקרע רובו עד הכרס מפולש ובש"ע דין ג' פ' כדעת הר"מ וכן הסכים הט"ז וכהפר"ח דבהפ"מ יש להקל אם אינו מפולש עד הכרס וכן הסכימו האחרונים:

י"ז לאו דוקא רוב אורך אלא ה"ה רוב רוחב וכן בטפח דגדולה הש"ך והפר"ח:

ח"י כתב הב"ח דאף לדעת הר"מ אם העור מבחוץ קיים ונמצא קרע בבשר החופה רוב הכרס וידוע שזה נעשה מנגיחות הבהמות כשרה:

דהדרא בריא וטרפיות בשר החופה אינו מצד עצמו אלא משום שסוף הכרס הפנימי ליפסק והביאו הפר"ח והכנ"הג הגהב"י אות י"ט בשם הדמ"א דבעי' קצת כשר קיים לצד העור ע"ש ומדברי התוס' רפא"ט בד"ה ואמר שכ' דלא פריך מגלגלת משום דטעמיה משום סוף הקרום ליפסק וכבר תני ניקב הקרום ע"ש נראה דטרפיות בשר החופה את רוב הכרס מצד עצמו הוא שהרי הגמ' פריך שם ליחשוב בשר החופה וא"א הא כבר תני ניקב כרס הפנימי: י"ט כתב הט"ז בס"סי מ"ט דטרפיות בשר החופה לא שייך בעוף שהרי אין לו כרס כמ"ש הטור שם ומ"מ דוקא ע"י חולי אבל ע"י קוץ חיישי' שמא ניקב א' מאיברים הפנימיים ע"ש וכ"כ הפר"ח בסימן מ"ח ע"ש ובסתמא אמרי' דע"י קוץ כמ"ש הפר"ח בסי' ן' ע"ש ועיין בטרפיות הקורקבן ונראה דאזלי בשי' הב"ח שכתבתי באות י"ח דטרפיות בשר החופה משום דסוף הפנימי לינקב אבל לפי מה שהוכחתי מדברי התוס' ברפא"ט יש להחמיר בזה והכנ"הג בסי' מ"ט אות ג' בשם הדמ"א כ' דעוף דין קטנה יש לו דברובא ע"ש וראיתי להמש"ז סי' מ"ט הסכים להתיר וכ"כ בשם הצ"צ סי' ע"ו ע"ש: כ' אם נקדר בשר החופה בעיגול דין אחר יש לו והוא אם היה יתר מכסלע והוא כדי שיכנס בו ג' גרעיני תמרה זו בצד זו בדוחק אם יש בהם אוכל הנשאר סביבותם כשאוכלין אותם או בריוח כשאין בהם שום אוכל כלל טריפה שאם ימתח קרע זה יעמוד על טפח גמ' ופ' מרן בש"ע דין ד' ועיין אות כ"ג אבל הר"מ:

והטור כ' כדי שיכנסו בדוחק ולא כ' החילוק שאם אינו עם האוכל בעי' בריוח וכ' האחרונים דסתמו דבריהם להחמיד וכהפר"ח דיש לחוש לדבריהם ע"ש ואם נקדר באורך מרן בש"ע כ' דדינו כמו נקדר ברוחב כיון שיש בו חסרון ול"ד לנקרע דאין בו חסרון והטעם משום דאם יעשנה עגול יהיה בו טפח וכהש"ך והפר"ח דאם נקדרה רצועה קטנה ברוחב שאם תעשנה עגול לא יהיה בה כסלע בעי' טפח או רובא כדין נקרע ע"ש:

כ"א עיגול סלע י"א שליש טפח וי"א ב' שלישי טפח ודעת מרן בש"ע בסי' ל' דשליש טפח וכ"כ הפר"ח בסי' מ"ח:

כ"ב נקבים שיש בהם חסרון מצט' לסלע אף דאינם במקום אחד ושאין בהם חסרון מצט' לרובא כמו גרגרת הכ"ופ וע"ש בפלתי בציורים:

כ"ג פי' אם ימתח יעמוד על טפח שכתבתי באות כ' פירש"י והר"ן אי הוה מושכו לכאן ולכאן שיכנס העיגול לאורך או לרוחב תמצא בו טפח באותו קדירה אבל התוס' והרא"ש פי' דהמתיחה היא בכה"ג שאם יקיף חוט סביב כל הקדרה ואח"כ יפשטנו יהיה אורכו טפח ובזה תליא הפו' שכתבתי באות כ"א בשיעור הסלע וכ"כ הב"ח והפר"ח וכהפ"ת באות ו' נר' דבקטנה אם נקדר ממנה שיעור שאם ימתח העיגול יהיה רוב הגם דלא הוי שיעור טפח טריפה דדין טפח בגדולה ודין רובא בקטנה שוים ע"ש והתב"ש באות ו' כתב דבקטנה דשיעורה ברובא אם תשים חוט מקיף בקדרה וכשתפשטנו יהיה רוב כשרה דלא נאמר שאם ימתח אלא בשיעור:

דטפח ע"ש ונראה דל"פ דהפ"ת במתיחה דיכנס לעיגול והיא המתיחה דרש"י והר"ן והתב"ש במתיחה דחוט המקיף ומודה במתיחה דכפל דהיינו שיכנס העיגול דטריפה אף דלא הוי טפח וכ"כ המש"ז דהתב"ש מודה במתיחה דכפל אך מה שנר' מדבריו דהפ"ת מטריף אפילו במתיחה דחוט וכתב דיש להחמיר כהפ"ת ע"ש לדעתי אינו כן אלא דהפ"ת גופיה לא החמיר אלא במתיחה דכפל דהיינו דמושכו לכאן ולכאן עד שיכנס העיגול לרוחב או לאורך בהא הוא דמטריף אבל במתיחה דחוט כשרה וכ"נ מלשונו שם וע"ש במה שדקדק מדברי הר"מ דסובר כפירש"י והר"ן והפלתי סוף אות ה' כתב דבקטנה לא מטריף דלא נאמר בגמ' שאם ימתח אלא בשיעור דסלע ע"ש נר' מדבריו דבכל ענייני מתיחה מכשיר ומ"מ נקטי' מיהא דבמתיחה דהקפת חוט אף למ"ש המ"ז בדעת הפ"ת מ"מ יש להכשיר כהתב"ש והפלתי דיחיד הוא לגבייהו וכ"ש לפמ"ש דהפ"ת מודה בכה"ג אבל במתיחה דיכנס העיגול יש להחמיר כהפ"ת: כ"ד אם נתמסמס בשר זה דחופה את רוב הכרס עד שהרופא גוררו חשוב כניטל מרן בש"ע דין ה' וכתב מרן בהגה ואין אנו בקי' בבשר שהרופא גוררו ולכן כ"מ שנשתנה מראית הבשר דינו כניטל:

תוכן העניינים

עיני הכהן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה