עין יצחק חלק ב· רבי יצחק אלחנן ספקטור
סימן לז
נשאלתי ע"ד איש אחד צעיר בשנים שנשא אשה ובשלשה שבועות אחר החופה טענה אשתו עליו שאין מיתדר לו עמה והשתדלה להשיג ממנו גט פטורין ולא רצה בשום אופן לגרש אשתו האהובה לו ולסוף הטעוהו בני משפחתה ואשתו ואמרו לו כאשר יש במדינות פולין רב גדול מפורסם הנודע בשמו הטוב בכל המדינה ודרכי סגולותיו בעניני הזוג הם מצליחים כאשר הי' כהנה רבות בכמה קהלות הסמוכות. ויעצוהו שיסע עם אשתו למקום משכן כבוד הרב ה"ג הזה לבקשו שיתן להם איזה עצה וסגולה שיהיה מיתדר ביניהם בשלום ובאהבה. ולבסוף הטעוהו ואמרו לו שהי' בעצמם אצל הרב ה"ג הנ"ל והיה עצתו שיגרשה בגט פטורין. ואחר הגט תנשא אליו שנית. ואז יהיה אהבה ושלום ביניהם כראוי וכדרך כל הארץ:
ובהמשך הזמן הביאו לו מכתב מזויף בחת"י הרב ה"ג הנ"ל שכותב אליו כי עצתו אמונה שיגרש את אשתו ולאחר איזה ימים מועטין ינשאו זל"ז בחופה וקדושין כדת ואז יהיה אהבה ושלום בטח ביניהם ועל סמך המכתב המזויף הזה גירשה כי נתן אומן להמכתב הזה. ולא היה שום תנאי מפורש בעת נתינת הגט ליד אשתו. ואחר הגירושין נתודע הערמה אשר עשו ועתה היא אינה מרוצית להנשא אליו שנית. והבעל צועק מר על אשת נעוריו על אשר באו אליו בערמה ובזיוף ומערער ואומר כי על מנת כן לא גירשה ועיקר נתינת הגט היה רק לפי סגולת הרב ה"ג הנ"ל כפי שראה במכתב המזויף דאחר הגט ישאו זל"ז ואז יהי' שלום ואהבה ביניהם וכיון דהיה עיקר המעשה רק בערמה ע"כ הגט בטל ופסול כן צעק הבעל בקול תמרורים וכל הענין הזה מבהיל לכל השומע. ונדרשתי מאת הרב הגאון ה"ג וכו' כקש"ת מו"ה דובעריש מייזלס זצ"ל האב"ד דק"ק ווארשא שאזדקק לזה ולחוות דעתי בזה:
ענף א
א
תשובה. מתחלה נבאר הא דאיתא בגיטין (דף מ"ו) המוציא את אשתו משום ש"ר ונדר לא יחזיר. וטעמא משום קלקולא אי אמר לה הכי מצי מקלקל לה כו'. וכתבו התוס' שם ד"ה אי אמר לה כו' נראה דחששא זו אינה כ"א לעז בעלמא ולא שיהיה הגט בטל ובני' ממזרים דהא לא אמר ע"מ. ואע"ג דבכמה דוכתין מהני גילוי דעת כמו מברחת וזבין ולא אצטריכו לי' זוזי כו' הכא ליכא למימר הכי מדבעי לר"מ ת"כ כו'. וכ"כ התוס' בכתובות (דף ע"ד ע"ב) ד"ה משום ש"ר כו'. וכ"כ הרשב"א בחי' לגיטין בסוגיא זו. ועיקר ראייתם הוא לפי מש"כ התוס' בקדושין (דף מ"ט) וכתובות (דף צ"ז) ובשא"ד דהיכא דאיכא גילוי דעת אז אף ר"מ לא בעי ת"כ. אכן לשיטת הסוברים דהובא בח"ר לגיטין (ד' ע"ה) ובר"ן שם על הא דאתקין שמואל בגיטא דשכ"מ כו' דלר"מ דבעי ת"כ לא מהני גילוי דעת כלל. אין מקום להוכחת התוס' הנ"ל. ואדרבה הר"ן לגיטין (ד' ע"ה) הביא בשם אחרים אומרים להוכיח מהא דמוציא משום ש"ר ונדר דאומדנא וגילוי דעת לא מהני לר"מ מהא דבעי ת"כ שם. הרי אף היכא דאיכא אומדנא וגילוי דעת עכ"ז לא מהני לר"מ כ"ז דלא כפלי' לתנאי אלא התוס' והרשב"א דכתבו להוכיח דז"א אלא לעז בעלמא מהא דבעי ר"מ כפלי' לתנאי שם. אזלי לטעמייהו דס"ל דהיכא דאיכא אומדנא וג"ד בזה אף ר"מ מודה. ע"כ הוכיחו מזה דבשם רע ונדר אינו אלא לעז בעלמא וכ"כ הר"ן בגיטין (דף מ"ו) דז"א אלא לעז בעלמא. ובשי' רש"י כתב המהרש"א והמהר"ם שי"ף והמהר"ם לובלין בתשובה סי' קכ"ב דס"ל לרש"י דהאי חיישינן לקלקולא הוי קלקול מהדין ולא משום חשש לעז ועי' בפני יהושע בגיטין שם:
ב
והנה המהר"ם אלשיך בתשובה סי' ע"ח כתב לפרש כוונת התוס' והרשב"א והר"נ דס"ל דהאי חשש קלקולא דמוציא משום ש"ר ונדר אינו אלא רק מחשש לעז ולא מן הדין. דטעמם הוא משום דס"ל דגילוי דעת לא מהני אלא בממונא אבל בגיטין לא מהני גילוי דעת ואומדנא. ועיקר סמיכתו הוא על מה דמצינו בגיטין (ד' ל"ד) דס"ל לאביי דג"ד בגיטין לאו מילתא היא והכי קיי"ל שם כאביי. וכתב עוד שם אף דלכאורה יש לחלק דשא"ה דבא הג"ד לאחר שעשאו הבעל לשליח להוליך הגט או לאחר שציוה להסופר לכתוב ולהעדים לחתום על הגט. בזה י"ל דלא מהני הג"ד לבטל לדבורו הקדום. משא"כ גילוי דעת בשעת מעשה י"ל דמהני ואינו מוכח משם. אבל ממש"כ התוס' והרשב"א הכא בסוגיא דמוציא משום ש"ר ונדר דגילוי דעת לא מהני. מוכח מדבריהם דס"ל דאף גילוי דעת בשעת הגט ובשעת מעשה ג"כ לא מהני. משום דס"ל להוכיח דג"ד לא מהני אלא בממונא. והאריך בזה המהר"ם אלשיך שם. ועל דרך זה ראיתי בתשובת משאת בנימין סי' ע"ה וסי' ע"ו שכתב כן לדינא דלא מהני ג"ד בגיטין משום דהא קיי"ל כאביי דג"ד לאו מילתא. וכן ראיתי בתשובת הב"ח החדשות סי' צ' שהשיב לבעל הסמ"ע וכתובה על ספר שו"ת גאוני בתראי והספר הנ"ל אין ת"י כעת. והביא בשם הסמ"ע שכתב ג"כ דבגט לא אזלינן בתר אומדנות וג"ד לפי דקיי"ל כאביי בגיטין (דף ל"ד) דג"ד לאו מילתא. וע"ז השיב הב"ח דיש לחלק בין ג"ד דבתר מעשה ובין ג"ד דבשעת מעשה יעו"ש. והמחנה אפרים סוף ה' גירושין הביא לדברי המהר"ם אלשיך הנ"ל וכתב לדחות דבריו. ועיקר כוונת התוס' הוא דבההיא דמוציא משום ש"ר ונדר ליכא אומדנא וגילוי דעת הראוי לבטל הגט. אבל אם הי' אומדנא וג"ד הראוי היה בטל הגט יעו"ש במחנה אפרים:
ג
והנה האחרונים והמחנה אפרים שם כתבו בשיטת המהר"ם אלשיך דס"ל דלא מהני אומדנא רק בממונא אבל באיסורין לא מהני אף אומדנא דמוכח. ולכאורה יש להעיר ע"ז מהך דנדרים (ד' כ"ז) דחלה בנו הרי אלו נדרי אונסין ופי' הרא"ש משום דה"ל אומדנא דמוכחי וידוע לכל דהוי דברים שבלב דברים כה"ג. וכמש"כ המהרי"ט ח"א סי' קל"ד והביא שם דברי הרא"ש והר"נ יעו"ש. וכ"כ השמ"ק לנדרים (דף כ"ז) דאומדנא מהני בנדר. וכן פסקו ביו"ד סי' רי"ח סעי' א' דאומדנא דמוכח מהני אף בנודר לחבירו יעו"ש. ועיין בנדרים (דף ס"ה) וביו"ד סי' רל"ב סעיף י"ט ובש"ך שם ס"ק מ"ה. וכן מצינו עוד בכמה מקומות דמהני אומדנא בנדרים. הרי דאומדנא דמוכח מהני אף באיסורין [ועיין בתשב"ץ סי' א' ובריב"ש סי' שפ"ז ובאה"ע סי' קל"ד ועת לקצר]. ויש לדחות זה דשא"ה דהא בנדרים לא בעינן תנאי כפול וכמש"כ הרמ"א ביו"ד סי' ר"כ סעיף ט"ו דהוי כמו נדר ופתחו עמו וכמש"כ הרמב"ן לב"ב (ד' קכ"ו). וע"כ מהני ג"ד ואומדנא בנדרים. משא"כ בגיטין דבעינן תנאי כפול י"ל דלא מהני אומדנא רק ממונא שאני וע"כ אין ראיה מנדרים לגיטין. ועיין בנו"ב מ"ת סי' קמ"ז ובפני יהושע גיטין (ד' ע"ה). אכן לפי מה דמבואר בתשובת מיימוני בהפלאה סי' ד' דאף בנדרים בעינן תנאי כפול אלא אומדנא דמוכח וג"ד מהני כמו בממונא יעו"ש. א"כ לפ"ז מוכח דלאו דוקא בממונא דה"ה באיסורין וגיטין ג"כ מהני אומדנא:
ד
אך באמת יש לחלק דכוונת המהר"ם אלשיך שכתב דבגיטין לא מהני אומדנא טעמו כעין סברת הר"ן בנדרים (ד' פ"ז) דלכן בגירושין וקדושין תכ"ד לאו כדיבור דמי משום דאלו דברים אין אדם עושה אותן אלא בהסכמה גמורה כו'. וידוע מש"כ הרמב"ם פ"ב ה' שבועות דחזרה דתכ"ד דמהני זהו משום דה"ל דבר בטעות והובא בקצה"ח סי' רנ"ה ס"ק ב'. ומה"ט לא מהני תכ"ד בקדושין וגרושין משום דאין אדם עושה אותן אלא בהסכמה גמורה. ומה"ט ס"ל נמי להמהר"ם אלשיך דלא מהני שום ג"ד ואומדנא בגיטין דכיון דאין עושה זה אלא בהסכמה גמורה ע"כ בוודאי כוונתו דיחול הגט בכל אופן בעולם. וע"כ יש לחלק דשאני נדרים דהא תכ"ד חוזר בנדרים כמבואר בנדרים (דף פ"ז) וביו"ד סי' ר"י סעיף ג' ע"כ מהאי טעמא מהני ג"כ אומדנא וגילוי דעת בנדרים משא"כ בגיטין דלא מהני חזרה בתכ"ד ע"כ מהאי טעמא לא מהני אומדנא בו דכיון דעושה זאת בהסכמה גמורה א"כ בודאי גמר בדעתו על כל האופנים דאל"כ ה"ל לאתנוי בפירוש. ומה"ט יש לחלק סברת החילוק בין ממונא דכתבו דמהני אומדנא משום דהא בממונא תכ"ד כדיבור דמי. משא"כ בגיטין כנ"ל. [ולפ"ז יש לדון בהקדש לשיטת הרמב"ם דלא מצי לחזור בהקדש בתכ"ד כמבואר בח"מ סי' רנ"ה והדברים ארוכין] כן יש להסביר שיטת המהר"ם אלשיך:
ה
אבל באמת יש לכאורה להוכיח דהעיקר כהמח"א דאף בגיטין מהני אומדנא דמוכח ולא מחלקינן בין ממונא לגיטין. והוא דבנדרים (דף כ"ז) אי' ההוא גברא דאתפיס זכוותא ואמר אי לא אתינא עד תלתין יומין ליבטלין הני זכוותא כו' וכי תימא קטלא שאני והתנן נדרי אונסין הדירו חבירו וחלה בנו הרי אלו נדרי אונסין כו' מ"ש מההוא דאמר אי לא אתינא עד תלתין יומין ליהוי גיטא ופסקי' מעברא וא' שמואל לא שמי' מתיא כו'. ועיקר מה דאמרו בחלה בנו הרי אלו נדרי אונסין זהו משום אומדנא דאומדין דעתו דלא עלה על דעתו כזה. וכמש"כ הר"ן והרא"ש שם והמהרי"ט ח"א סי' קל"ד וביו"ד סימן רל"ב ט"ז ס"ק י"ז מזה. א"כ קשה דמאי מקשה הגמרא על מה דקאמרי שם דבממונא פוטר אונס משום דאומדין דעתו דלא נתכוון לאונס כזה ולא עלה ע"ד. ואלו ידע דיארע לו אונס לא היה מתפיס זכותו וכמו כן לא היה נודר ומקשה ע"ז מגט. הא יש לחלק לשיטת המהר"מ אלשיך דמחלק בין ממונא לגיטין דשאני ממונא דמהני אומדנא וכ"כ בנדרים. משא"כ גיטין דלא מהני אומדנא ע"כ כיון דעכ"פ לא אתא עד תלתין יום הוי גיטא משום דלא שייך בזה אומדנא. ומוכח לכאורה מזה הסוגיא כשיטת המח"א דאין לחלק בין גיטין לממונא. אבל באמת ז"א דיש לחלק דשא"ה דאמר בדרך תנאי אי לא אתינא א"כ גלה דעתו בפירוש שעושה זה רק בדרך תנאי. ובפרט לפמש"כ להסביר החילוק בין גיטין לממונא משום דשאני גיטין דבהסכמה גמורה עושה זה א"כ זה אינו שייך אלא כשלא התנה שום תנאי אבל כשהתנה עכ"פ איזה תנאי לא שייך לדון לסברא הזאת כ"כ וקצרתי. והא דגיטין (דף ל"ד) דמייתי אביי ראיה מהך דא"ל אי לא אתינא כו' ופסקי' מברא וכו' ואמר שמואל וכו'. אין זה שייכות כלל לענינינו דהא עיקר ראייתו שם הוא מן דאמר חזו דאתאי ואפ"ה לא מיבטל גיטא אף דהיה ג"ד ממנו על ביטול הגט משום דג"ד בגיטין לאו מילתא. ופשוט:
ו
ובאמת אין להאריך בזה כי בל"ז אין ממש בראייתי מהך דנדרים (דף כ"ז) דהא עיקר דברי המהר"ם אלשיך דכתב לכללא דלא מהני אומדנא בגיטין הוא משום דקיי"ל כאביי דג"ד בגיטין לאו מילתא ואינו מחלק דשא"ה דהגילוי דעת היה אחר דיבורו הראשון. אבל לשיטת רבא דס"ל דג"ד בגיטין מילתא היא א"כ כש"כ היכא דמגלה דעתו בשעת המעשה דודאי לרבא הוי ג"ד מילתא. ושם בנדרים הא רבא הוא דקאמר גבי האי גברא דאתפיס זכוותי' דאנוס הוא כו' ואליבא דרבא מקשה שם מהא דגיטין. ושפיר מקשה לשיטתו דמ"ש מגט דהא כיון דס"ל להך אומדנא בממונא ונחשב זה לאומדנא. א"כ ממילא מבעי להיות מועיל לבטל הגט. אבל לדינא למאי דקיי"ל כאביי שפיר יש לחלק בין ממונא לגיטין ונסתר ראיה זו. וכן י"ל על המהר"ם אלשיך מהך דקידושין (דף נ') דאמרו אלא מסיפא וכן אתה מוצא בג"נ כו' הרי דאינו מחלק בין גיטין לממונא בזה. אך לפי מש"כ א"ש דרבא לשיטתו ושם קאי הסוגיא אליבא דרבא ע"ש וקצרתי:
ענף ב
ז
אמנם יש להוכיח דלא כמהר"ם אלשיך דכתב לכללא דאומדנא לא מהני לבטל הגט אף אומדנא דמוכח. דהא בגיטין (ד' ע"ב ע"ב) אמר רב הונא גיטו כמתנתו מה מתנתו חוזר אף גיטו אם עמד חוזר ופי' רש"י ור"ח דקאי על שכ"מ המגרש דאם עמד חוזר ממילא. והטעם הוא דכמו במתנה אם עמד חוזר דזהו משום אומדנא כמבואר בב"ב (דף קמ"ו) דהא דמתנת שכ"מ דעמד חוזר הוי משום אומדנא. וס"ל לרב הונא דהך אומדנא דיינינן גם בגט משום אומדנא דאין מגרש איש לאשתו ויחזור לבקש אשה אחרת. ועיין בפני יהושע לסוגיא זו בגיטין שם. וברשב"א וריטב"א שם. א"כ מוכח מרב הונא דס"ל שלא לחלק בין ממונא לגיטין דאל"כ איך קאמר דגיטו כמתנתו הא יש לחלק דשאני מתנתו דהוי ממונא משא"כ בגיטין דלא מהני אומדנא בי'. ומוכח מזה דס"ל להש"ס דמהני אומדנא אף בגיטין. ובאמת י"ל דרש"י לשיטתו דס"ל בגיטין (ד' מ"ו) במוציא אשתו משום ש"ר ונדר דזה הוי ג"ד מעליא והוי ביה קלקולא מה"ת. ולא כשיטת התוס' דס"ל שם דלא הוי רק לעז. וע"כ ס"ל לרש"י הכא בגיטין לפרש דרב הונא דאמר גיטו כמתנתו דקאי בכל גט שכ"מ משום דס"ל דג"ד בשעת מעשה מהני לכ"ע. והתוס' וש"פ השיגו על רש"י הכא בגיטין ופי' דרב הונא מיירי במהיום אם מתי. ולפירושם אינו ראי' על אומדנא בגיטין. אבל עכ"פ מן שיטת רש"י והר"ח בפי' להא דרב הונא הכא בגיטין מוכח מזה הסוגיא דמהני אומדנא בגיטין. וגם התוס' וש"פ דהקשו הכא על פי' רש"י והר"ח לא נחתי לזה משום טעמא דס"ל להמהר"ם אלשיך לכללא דלא מהני אומדנא בגיטין אלא מטעם אחר סתרו פי' זה. א"כ שפיר מוכח מזה הסוגיא דלא כהמהר"ם אלשיך:
ח
וכן אף לדידן דלא קיי"ל כרב הונא אלא אם עמד אינו חוזר בגט שכ"מ הטעם הוא משום גזירה שמא יאמרו יש גט לאח"מ. אבל מצד אומדנא הי' מועיל גם בגט אלא בזה י"ל דהא מבואר שם רבה ורבא לא ס"ל דרב הונא גזירה משום גט לאח"מ. א"כ י"ל דרבא לטעמי' דס"ל יש ג"ד בגיטין א"כ היה ממילא מהני אומדנא בגט. ע"כ הוצרך לומר משום גזירה דגט לאח"מ. אבל מרב הונא דאמר עמד חוזר שפיר מוכח דמהני אומדנא בגיטין דאין סברא לומר דרב הונא קאי בשיטת רבא דיש ג"ד בגיטין. ואביי פליג על רב הונא בזה. זה ודאי אין סברא כלל דהא בגיטין (דף ל"ד) בפלוגתת אביי ורבא אם ג"ד בגיטין מילתא היא. ורבא מהדר לפשוט שם דג"ד מילתא היא מהא דרב ששת ורב יהודה וכן אביי שם. וקשה הא יש לפשוט זה מהא דא' רב הונא בגיטין הנ"ל דשכ"מ עמד חוזר בגט לפמש"כ המהר"ם אלשיך שלא לחלק בין ג"ד דשעת מעשה לבין ג"ד לאחר המעשה. וע"כ מוכח מזה דלא כהמהר"ם אלשיך הנ"ל אלא ג"ד בשעת מעשה מהני לכ"ע אף בגיטין:
ט
וכן יש להוכיח מכתובות (דף ע"ג ע"ב) בהא דקדשה וכנסה סתם כתובה לא בעיא הא גיטא בעיא ומ"ש כתובה דלא בעיא דאמר א"א באשה נדרנית אי הכי גט נמי לא תיבעי כו'. וקשה לדברי המהר"ם אלשיך דס"ל דאומדנא לא מהני רק בממונא ולא בגיטין. וה"ה בקידושין דמ"ש. וכן לפי הטעם שכתבתי דכיון דתכ"ד לאו כדיבור דמי בגיטין. א"כ האי טעמא שייך ג"כ בקידושין דתכ"ד לאו כדיבור דמי בקידושין. א"כ לדברי המהר"ם אלשיך דאומדנא לא מהני כלל רק בממונא ולא בגיטין וקידושין. ולפ"ז קשה דמאי מקשה הש"ס דכיון דכתובה לא בעיא משום דאמר א"א בנדרנית ובמומין. א"ה גט נמי לא תיבעיא. הא יש לחלק דדוקא בממונא דמהני אומדנא בזה י"ל הך אומדנא דא"א בנדרנית אבל בקידושין דלא מהני אומדנא לבטל הקידושין ע"כ בעיא גט [והוי כעין הא דאמרו לעיל שם (ד' ע"ג ע"א) דלא תימא טעמי' דרב כיון שכנסה סתם אחולי אחלי' לתנאי' אלא טעמא דרב לפי שאין עושה בעילת זנות וצריכה גט ואין לה כתובה ושמואל דפליג שם טעמו משום דאמרינן דע"ד תנאי הראשון דשעת קידושין כנסה וע"כ א"צ גט. אבל לולי זה הי' גם שמואל מודה דצ"ג ואין לה כתובה]. ומדפריך הש"ס בפשיטות דאי הכי גט נמי לא תיבעי. וכן מן מה דאמרו שם דצ"ג רק מדבריהם אבל מדאורייתא אין צ"ג לפי דדיינינן אומדנא דא"א בנדרנית. וכן במום דאיילונית וודאית א"צ גט כמש"כ התוס' והובא באה"ע סי' ל"ט בב"ש ס"ק ט"ו דזהו הכל משום אומדנא. הרי דלא נקטינן לכללא לדברי המהר"ם אלשיך דנקט לכללא דלא מהני אומדנא רק בממונא. ומשמע דאף אומדנא דמוכח טובא ג"כ ס"ל כן ואינו מחלק ביניהם כלל. וכיון דמשמע מכל זה דאין לחלק בין ממונא לקידושין ואזלינן בי' בתר אומדנא א"כ ה"ה בגיטין דמ"ש. וידעתי מה די"ל בזה דהא רבא תירץ שם להקושיא משום דתנא ספוקי מספקא לי' גבי ממונא לקולא כו'. ורבא הא ס"ל ג"ד בגיטין מילתא היא. אבל באמת זה אינו דהא רבה ורב חסדא שקלי וטרי שם בסוגיא ואין סברא לומר דס"ל לרבה ור"ח דג"ד בגיטין מילתא היא ולא כהלכתא. מדלא הביא הש"ס בגיטין (דף ל"ד) בסוגיא דג"ד בגיטין כו' לדבריהם כמו דמהדר הש"ס שם לפשוט זה ממימרא דאמוראי כמו ר"ש ורב יהודה עי"ש. [ועיין בשבת (דף מ"א ע"ב) בתוס' ד"ה מיחם שפינה כו' וכתבו דמסתמא אביי כרבה רבי' ס"ל ע"ש] ומוכח מסוגיא זו דאין לחלק בענין אומדנא בממונא לגיטין וקידושין אלא בכולם מהני אומדנא. וידעתי מה דיש לחלק דשאני דהיכא דמהני אומדנא גבי ממונא א"כ ממילא דיינינן אומדנא הלז גם בענין קידושין כיון דהוי הכל במקום אחד אבל באמת זה אינו וקצרתי:
י
וכעת ראיתי כי יש לדחות כל זה לפי דהיכא דהוי בגדר מומין וגם בלעבר שאני וכמו כל מום במקח דאין זה נכנס בגדר אומדנא כלל וכדמצינו לשיטת ר"מ דבעי ת"כ ולהסוברים דאף במקום אומדנא בעי ר"מ ת"כ ואפ"ה כל מום מבטל המקח. וכן מצינו בב"ק (דף ק"י) דקאמר אביי ש"מ כסף מכפר מחצה כו'. ומקשה הש"ס אלא מעתה חטאת ואשם שמתו בעליה ליפוק לחולין דאדעתא דהכי לא אפרשה כו'. אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תיפוק בלא חליצה דאדעתא דהכי לא קידשה עצמה התם אנן סהדי דמינח ניחא לה בכ"ד כו'. וקשה דמאי פריך הש"ס עלה דאמר אביי ש"מ כסף מכפר מחצה דאל"כ נימא אדעתא דהכי לא יהב לי'. דאי הכי בנפלה לפני מוכה שחין נימא אדעתא דהכי לא קידשה נפשה. הא יש לחלק בפשיטות לשיטת אביי דס"ל ג"ד בגיטין לאו מילתא היא. דדוקא בממונא מהני אומדנא לומר דאדעתא דהכי לא יהיב לי' אבל בקידושין לא מהני הך אומדנא משום סברת המהר"ם אלשיך דלא מהני אומדנא רק בממונא ומדפריך הש"ס כן בפשיטות מוכח דאף לאביי דג"ד בגיטין לאו מילתא הוא עכ"ז היכא דהי' האומדנא דמוכח בשעת מעשה אז מהני אף בקדושין וממילא ה"ה בגיטין כמש"כ לעיל דאין סברא לחלק בין קדושין לגיטין וכמו דאמרו גבי תכ"ד דמדמינן קדושין לגיטין. ע"כ מוכח מזה כשיטת המחנה אפרים דהיכא דהי' אומדנא דמוכח בשעת מעשה מהני אף בגיטין וקדושין ולא מחלקינן בין ממונא לקדושין וגיטין:
יא
וכן יש להוכיח לכאורה מהא דב"ב (דף קמ"ו ע"ב) עלה דשכ"מ שלא שייר קרקע כ"ש אין מתנתו קיימת. ומאן תנא דאזיל בתר אומדנא רב ששת א' ר"ש שזורי היא דתנן היוצא בקולר ואמר כתבו גט ה"ז יכתבו ויתנו כו'. ואף דבגיטין (דף ל"ד) מצינו דס"ל לרב ששת שם ג"כ כאביי דג"ד בגיטין לאו מילתא וכדקאמר אביי שם אטו רב ששת מבטל גיטא דאינשי הוה כו' ע"ש. ואפ"ה חזינן כאן בב"ב דס"ל לרב ששת דאומדנא מהני גם בגיטין ומדמה זה להך אומדנא דאמרו גבי שכ"מ ובממונא. הרי דלאו לכללא הוא מה דאמרו ג"ד בגיטין לאו מילתא משום דיש לחלק וכמו שכתב המח"א והב"ח. אך באמת אין מזה ראי' כלל. דהא יש להעיר על מה דמדמה ר"ש הך דר"ש שזורי דהיוצא בקולר להך אומדנא דשכ"מ שלא שייר קרקע כו' הא יש לחלק דשאני הך אומדנא דיוצא בקולר דדיינינן אומדנא אף דלא אמר אלא כתובו עכ"ז יכתבו ויתנו דע"פ אומדנא מחזקינן במה דאמר כתובו. משא"כ במתנת שכ"מ דעל פי אומדנא מבטלינן למתנתו אם עמד. וע"כ מוכח דכוונת הש"ס הוא דלא נימא דלא ניזל בתר אומדנא משום דהוי כמו דברים שבלב וע"ז קאמר ר"ש דר"ש שזורי היא כו' דמצינו דבאומדנא דמוכחי הוי כמו דדיבר בפיו בפירוש ולא מקרי דברים שבלב. ועיין בתוס' ב"ב שם ד"ה מאן תנא וכו'. וע"כ עדיין י"ל דהיכא דהוי אומדנא לבטל את דבריו בזה עדיין י"ל כשיטת המהר"ם אלשיך דבגיטין לא דיינינן אומדנא לבטל את דבריו ושאני בהך דיוצא בקולר דלא מבטלינן שום דיבור ואדרבה מקיימינן דבריו כו'. וע"כ נדחה ראיה זו:
ענף ג
יב
עוד נלע"ד להוכיח דהעיקר כהמחנה אפרים בכוונת התוס' בגיטין (דף מ"ו) דכתבו בהך דמוציא אשתו משום ש"ר ונדר דלא מיפסל רק משום לעז כו' והטעם הוא דלא הוי ג"ד דמוכחי. משום דלפי מש"כ המהר"ם אלשיך הטעם דאף דאיכא ג"ד עכ"ז כיון דקיי"ל כאביי דג"ד בגיטין לאו מילתא היא וה"ה ג"ד בשעת מעשה ג"כ לא מהני וע"כ אין בזה רק חשש לעז. הלא עדיין תקשה דהא רבא קאמר בהך סוגיא דגיטין (דף מ"ו ע"ב) דמאן חכמים ר"מ דאמר בעינן תנאי כפול. דתקשה עדיין קושיות התוס' דאי נימא דזה הוי אומדנא המועלת א"כ קשה אמאי בעי ר"מ תנאי כפול כמו שהקשו התוס'. ואין לומר בזה דהטעם הוא משום דג"ד לא מהני רק בממונא ולא בגיטין. דהא רבא ס"ל דג"ד בגיטין מילתא היא וכיון דס"ל לרבא דג"ד לאחר המעשה מילתא היא א"כ כש"כ ג"ד דהוי בשעת המעשה ודאי מילתא היא. ועכ"ז ס"ל לרבא דבעי תנאי כפול לר"מ. ומוכח מזה כשיטת המח"א דהך דמוציא אשתו משום ש"ר ונדר ואיילונית דלכן לא נחשב זה לג"ד כלל משום דלא הוי אומדנא הראוי' כלל וכמו שיבואר לקמן בעז"ה:
יג
והנה שיטת רש"י בגיטין (דף מ"ו) כפי מש"כ המהרש"א והמהר"ם לובלין והמהר"ם שי"ף בכוונתו מוכח דס"ל לרש"י דהך מוציא אשתו משום נדר וש"ר דהוי קלקול גמור. וכן שיטת הראשונים אשר הובא בר"נ פ"ז דגיטין עלה דאתקין שמואל כו' בשם אחרים אומרים דכתבו להוכיח דלא קיי"ל כר"מ דבעי ת"כ מהא דקדושין (דף נ') דמהני ג"ד שם דאין לומר דאומדנא עדיף מתנאי שלא נכפל. דהא בהשולח גבי מוציא אשתו משום איילונית בעי ר"מ ת"כ הרי אף היכא דאיכא אומדנא בעי ר"מ ת"כ אלא ודאי ליתא לר"מ וכו'. ועיין בחי' רשב"א ובריטב"א לגיטין (דף ע"ה) שהביאו ג"כ לשיטת האחרים של הר"נ הנ"ל. וחזינן דס"ל דהך אומדנא דמוציא אשתו משום איילונית ומשום נדר וש"ר הוי אומדנא גמורה ולהלכה ס"ל דלא בעינן ת"כ וכרבנן. ועיין בביאור הגר"א זצ"ל לאה"ע סי' י' ס"ק ט' וס"ק ח'. אלא הר"נ בגיטין (דף מ"ו) דעתו בהך דמוציא אשתו זה אינו רק מחשש לעז. וכן הביא הר"נ בפ"ז לגיטין הנ"ל לאיזה שיטת ראשונים דהלכה כר"מ דבעי' ת"כ. אבל שיטת האחרים דהביא בגיטין (פ' ז') הנ"ל ס"ל דהוי אומדנא גמורה וכשיטת רש"י הנ"ל. ולכן לדינא למאי דקיי"ל להחמיר כמבואר באה"ע סי' ל"ח סעי' ד' דלחומרא מספקא לן דלמא הלכה כרבנן דלא בעינן ת"כ וזה כשיטת האחרים שהובא בר"נ כנ"ל. א"כ ממילא יש לנו להחמיר בכל מקום דאיכא אומדנא ולפסול את הגט. וגם בשיטת התוס' בגיטין (דף מ"ו) הנ"ל כבר בארתי דמוכח מהש"ס דאומדנא גמורה פוסל הגט. רק במוציא אשתו משום נדר וש"ר ואילונית ס"ל להתוס' דזה לא הוי אומדנא דמוכח וכמש"כ המח"א:
יד
והטעם י"ל דלכן לא נחשב זה לג"ד גמור בהך דמוציא אשתו משום ש"ר ונדר ואיילונית לפי די"ל בזה דהא אין ההכרח לגרש לאשתו משום ש"ר ונדר ואיילונית. וכמו שראיתי סברא זו בספר בינת אדם שער בית הנשים סי' ל"ב שכתב בזה"ל שהרי אפילו בממון כתבו הפוסקים דהיינו דווקא במוכר קרקע כו' ולכן בגט דאנן סהדי שאף אם יתנו לאיש אלפים לא יגרש אשתו האהובה לו ומתגלגל עמה אף כשהיא איילונית וכן מדרך אדם לחפות על אשתו אף על ש"ר וכאשר יגרש אותה משום איילונית וש"ר ונדר וודאי גמר בדעתו שא"א שידור עמה עוד בשום אופן כו' או טעם אחר דאם הי' בדעתו שמא תשוב ממעשיה או שתתרפא ותלד הי' נותן לה גט בתנאי דהא סמי' בידו ומדלא התנה ש"מ שאינו חושש עוד להיות עמה ומגרשה בלא שום ספק כו'. ואף שאומר שמגרשה משום איילונית וש"ר ז"א אלא שאומר שסיבה זו הביא אותו לגרשה. אבל עכשיו מגרשה בלא שום תנאי ופקפוק ולכן אין זה מבטל הגט כו' עכ"ל הב"א. ולפי"ז יש לחלק דשאני גט שכ"מ דע"פ דין עמד חוזר וכמו שכתבתי לעיל דזהו משום דמחמת אומדנא דאין אדם עשוי לגרש אשתו אמדינן דעתי' דמגרשה באופן דאם יעמוד יחזור כיון דעיקר כוונתו לגרשה רק לפוטרה מיבום אם ימות. וכיון דיש לנו הכרח גמור מה שהכריחו לגרשה ע"כ תלינן בזה. אבל במוציא אשתו משום נדר ואיילונית וש"ר אין לו הכרח לגרשה משום זה ע"כ תלינן דעילה מצא ובלא"ה הי' מגרשה וכמש"כ הב"א. ולפי"ז ה"ה בכל אומדנא היכא דיש לנו ענין המכריחו לגרשה ודאי דתלינן בי' ואמדינן דעתו דודאי אין אדם עשוי לגרש אשתו האהובה לו. וכן באשה שאין לה ווסת דספ"ק דנדה דאף דאסורה לו עכ"ז הא אינו מחוייב לגרשה ויכול להמתין כמש"כ הר"ן ספ"ק דנדה. לכן אין זה אלא חשש לעז. אבל היכא דע"פ האומדנא הי' לו ענין המכריחו לגרשה ודאי דדיינינן אומדנא זו גם בגט כנ"ל:
טו
ועוד י"ל בכ"ז דלכן במוציא משום ש"ר ונדר ואיילונית אין זה רק חשש לעז. דהתוס' ביבמות (דף ס"ה ע"א) ד"ה אי איהי שתקה כו'. כתבו דלכן ס"ל לרבנן בגיטין (דף מ"ו) דכ"ז שהיא שותקת לא חייש לקלקולא משום דהתם מיירי בספק איילונית וכיון דלא חשש לבדוק יפה בסימני איילונית גמר בדעתו לגרש בכל ענין כו' עכ"ל התוס'. ולפ"ז י"ל בפשט כוונת התוס' דגיטין (דף מ"ו) דכתבו דאין זה רק חשש לעז משום סברת התוס' ביבמות הנ"ל דכיון דלא חשש לבדוק יפה ע"כ גמר בדעתו לגרש בכל ענין וע"כ אין בזה רק חשש לעז. וה"ה במוציא אשתו משום נדר וש"ר ג"כ שייך זה הסברא דהי' לו לחקור ולא למהר לגרש. דאל"כ קשה על מה שמקשה הש"ס בגיטין (דף מ"ו ע"ב) דאמאי ס"ל לרבנן באיילונית דלא חיישינן לקלקולא ואלו במוציא אשתו משום נדר וש"ר ס"ל לרבנן דחיישינן לקלקולא. הא יש לחלק בפשיטות דשאני איילונית דהי' לו לחקור אח"ז. משא"כ בנדר וש"ר. וע"כ מוכח דאף בש"ר ונדר ס"ל להש"ס דשייך הך סברא דהי' לו לחקור אח"ז אם יש היתר לנדרה וכן אם הש"ר הוא אמת או לא. וכן באשה שאין לה ווסת דספ"ק דנדה דשכיח רפואתה כמש"כ התוס' ספ"ק דנדה וביבמות (דף ס"ה) בסוגיא ודברי התוס' הנ"ל. ע"כ ג"כ שייך לומר דהי' לו לחקור אחר רפואה ומדלא חקר והשתדל אח"ז מוכח דגמר לגרשה בלב שלם. וע"כ שפיר כתבו התוס' ספ"ק דנדה דאין בזה רק חשש לעז בלבד. וזה הסברא מרומז ברש"י גיטין (דף מ"ו ע"א) ד"ה טעמא דמתניתין כו'. לפיכך אומרים לו קודם גירושין הוי יודע שלא תחזירנה כו' ולא חש להמתין ולבדוק אחר הדברים גילה בדעתו כו' עכ"ל רש"י. אלמא דגם רש"י ס"ל דשייך בכ"ז לומר דהי' לו להמתין ולבדוק אחר בירור הדברים. ועיין בתוס' גיטין (דף מ"ו ע"ב) ד"ה אומר לה שתיקותך יפה מדיבורך כו' שלא כתבו שם לחלק כמו שכתבו התוס' ביבמות. י"ל דזהו משום דלא נחתי שם לסברא דהי' לו לחקור כו' ולחלק עפ"ז בין איילונית לבין לא הי' לה בנים דיבמות (דף ס"ה). אבל באמת גם התוס' דגיטין (דף מ"ו) ס"ל ג"כ הסברא דהוי לי' להמתין ולחקור ולכן אין בזה רק חשש לעז. ולפ"ז תמהני על כמה מהאחרונים שדחקו לפרש לכוונת התוס' דגיטין דמפני מה לא הוי התם ג"ד ואומדנא ברורה לבטל הגט מה"ת. וכמו שכתב הבינת אדם הנ"ל ושארי האחרונים. ובאמת פשוט הוא ע"פ סברת התוס' ביבמות הנ"ל. וע"כ אתי שפיר כוונת התוס' בגיטין כפי מה שכתב המחנה אפרים הנ"ל בקצרה דבזה לא הוי ג"ד גמור. אבל היכא דהוי ג"ד גמור גם התוס' מודו דבטל הגט מה"ת כנ"ל. ונתבאר לנו דמוכח דהיכא דהוי ג"ד ואומדנא ברורה דדיינינן גם בגיטין לבטל הגט. לא מיבעיא לשיטת רש"י בגיטין (דף מ"ו) ולשיטת האחרים שהביא הר"נ בפ' ז' דגיטין כנ"ל. ואף לשיטת התוס' בגיטין (דף מ"ו) דכתבו דהוי רק חשש לעז. הטעם הוא דהי' לו להמתין ולחקור אם הוא אמת או לא כיון שהדבר ספק לו אם הוא אמת או לא. וגם בעת הגט נסתפק בספק איילונית ונדר וש"ר וכה"ג ע"כ הי' לו לחקור אח"ז. וכמש"כ התוס' ביבמות להדיא כנ"ל. או אף לפי דברי הבינת אדם הנ"ל בכוונת התוס' גיטין הנ"ל דהטעם הוא דלא הי' לו לגרשה משום כל אלו דהא הי' יכול לגלגל עמה. או דה"ל לאתנויי כ"ז בפירוש. [והך מילתא דה"ל לאתנויי מצינו כעין זה בנדרים (דף כ"ז ע"א) בר"נ ד"ה והתנן נדרי אונסין כו'. אבל הכא כיון דה"ל לאתנויי ולא אתני איהו דאפסיד אנפשי' עכ"ל הר"נ. וכן מצינו גבי הא דאונסא פסידא דפועלים. ועיין בסמ"ע סי' ש"י ס"ק י"ב בטעם הדבר דה"ל להתנות כו' וכהנה רבות בש"ס וקצרתי]. א"כ כל אלו הטעמים אינו שייך רק היכא דמצד שנולד לו ספק הי' מגרשה ע"כ שייך לומר דה"ל להתנות בתנאי מפורש כיון שנולד לו ספק בעיקר הענין דמפני זה הסיבה הוא מגרשה. וכן הטעם דהי' לו לחקור אח"ז אם אמת הוא כן או לא וכמש"כ ע"פ סברת התוס' ביבמות וזהו העיקר. אינו שייך רק היכא דמצד ספק מגרשה. ע"כ שייך לומר דה"ל לחקור אחרי בירור הענין. וכן לפי הטעם דה"ל להתגלגל עמה לא שייך רק היכא דלא הוי לנו ענין המכריחו לגרשה מחמת סיבת הענין הנולד לו. כמו בש"ר ונדר ואיילונית וכמש"כ הבינת אדם כנ"ל:
טז
אכן היכא דבעת הגירושין אין לו שום ספק כלל אלא הי' בהחלט דעתו שמוכרח לגרשה מחמת איזה ענין כמו בנ"ד דהראו לו מכתב מהרה"ג הצדיק המפורסם אשר הסגולה להמיחוש שלו שיגרשה ואח"ז יחזירנה. א"כ היה מוכרח לגרשה כיון דזהו רפואתו לפי מה שהראו לו מכתב הרב הנ"ל והוא מפורסם בסגולותיו בכל המדינה שם וכל אשר לו יתן בעד רפואת נפשו. וזה יותר אומדנא מן הא דשכ"מ שגירש דעמד חוזר. דשם לא היה מוכרח בעד טובתו לגרשה. אלא בעד טובתה דלא תיפול קמי יבם. אבל בנ"ד זהו טובתו לפי מה דהטעוהו ולא שייך ג"כ לומר דה"ל לאתנויי דמגרש באופן אם המכתב שהראו לו הוא אמת כיון דלא היה מסתפק כלל בעיקר הסגולה אם מועיל או לא כיון דסמך על המכתב שהראו לו ולא חשידי לזייף כתב אחר דמה"ט קיי"ל ד"ת א"צ קיום משום דהא בעינן לדבר ברור כו' דלא חשידי לזיופי. ועיין בקצה"ח סי' מ"ו ס"ק ה' דכתב דה"ה בכת"י א"צ קיום מה"ת ודלא כהש"ך כיון דעיקר הטעם דהסברא הוא דמירתת לזיופי משום דעביד לגלוי' ה"ה בכתב יד שייך סברא זאת ע"ש. והנכון עמו ואכמ"ל. וגם לא שייך לומר בנ"ד דה"ל לאתנויי אם הסגולה היא אמת. כיון דלא היה מסתפק כלל בעיקר הסגולה כיון דהיה זה עפ"י עצת הרב ה"ג המפורסם כו'. ועוד דהא הסגולה היה שיגרשה בגט גמור בלא שום תנאי ע"כ כיון דנתן אומן להסגולה הזאת מחמת כי היה כן בעצת הצדיק המפורסם ע"כ לא היה יכול להתנות שום תנאי בעולם בהגט. וע"כ היה מוכרח לגרשה בלא שום תנאי בעולם וכפי הסגולה בעצת הצדיק:
ענף ד
יז
ובפרט דהא נתבאר דהעיקר הוא דלכן במוציא משום ש"ר ונדר אין זה רק חשש לעז בלבד דזהו ע"פ סברת התוס' ביבמות (דף ס"ה) דכתבו דהי' לו לחקור אח"ז כנ"ל. וזה לא שייך רק היכא דנסתפק לו בעת הגירושין בעיקר הסיבה המביאו לידי גירושין כמו במוציא משום ש"ר ונדר דלא היה ברור לו זה בבירור גמור אם השם רע ואיילונית הוא אמת או לא. ע"כ שייך לומר דהי' לו לחקור אחר עיקר הסיבה וכמש"כ התוס' ביבמות. אבל היכא דלא היה מסתפק כלל בעיקר הסיבה אלא הי' ברור לדעתו ע"פ מה שהטעוהו דמוכרח לגרשה וכפי המכתב דהראו לו מהרב ה"ג המפורסם ע"כ לא היה לו מה לחקור כלל כיון דהיה ברור לו כן שמוכרח לגרשה וזהו רפואתו לפי טעותו. ע"כ בנ"ד הוי ג"ד ואומדנא ברורה דאם היה יודע שכל זה הוא שקר וטעות ודאי לא היה מגרש אשתו האהובה לו בזמן סמוך לימי חופתו:
יח
וזולת כל מה שנתבאר נראה לענ"ד עוד ראיה ברורה לזה מהא דקדושין (דף ס"ב ע"א) המקדש האשה ואמר כסבור הייתי שהיא כהנת והרי היא לויי' עשירה והרי היא עניי' ה"ז מקודשת מפני שלא הטעתו. וכתב הר"נ שם מפני שלא הטעתו אלא הטעה א"ע וכיון דלא פריש ואמר ה"ל דברים שבלב. ויש לתמוה למה נשנית משנה זו כאן כו' ונ"ל שסמכה לפלוגתא דת"כ לאשמעינן דאפילו ר"מ דבעי ת"כ ה"מ בשהתנה דהואיל והתנה ולא כפל יש במשמע דבכל ענין יהי' המעשה קיים אבל מי שגילה בדעתו שעל דעת כך הוא עושה ה"ה כאלו התנה וכפל והיינו דתנן מקודשת מפני שלא הטעתו הא הטעתו אינה מקודשת דבגילוי דעתא לא צריך כפילא או שמא לר"ח ב"ג בלחוד תנא הכי לומר דאע"ג דלא בעי כפילא כו' עכ"ל הר"נ. והמהרי"ט בחי' על הרי"ף לקידושין שם הקשה על דברי הר"ן הנ"ל בזה"ל איכא למידק מה בין זו להא דאמרינן בפ' השולח דא"ל משום נדר אני מוציאך משום ש"ר אני מוציאך דלא יחזיר ואוקמה רבא דכפלי' לתנאי אבל בלא כפלי' לתנאי אף לעז ליכא. וי"ל דבשלמא כשאמרה אני כהנת המינה הימנה ולא נסתפק כלל ולא נחית בדעתי' לומר שהיא תשקר דמילתא דעבידי לגלוי' הלכך לא היה מקום לתנאי אבל גבי ש"ר מי לא אפשר שאינו כן וכן בנדר מי לא אפשר שימצא פתח לנדרה. א"נ טעמא דהכא מפני שהטעתו שהיא אמרה כהנת וגנבה דעתו הא אלו אמר שמעתי עלי' שהיא כהנת ומיוחסת וקידשה סתם מקודשת דאיהו הוא דאטעי אנפשי'. דומיא דאמרינן גבי גניבת דעת שהרי הוא דקמטעי נפשי' כו' וראיתי להרב ר"י בן ליב בח"ב כו' אלא שלא אמר הר"נ ז"ל כו' בההיא דכהנת שאם הטעתו ואמרה אני כהנת ה"ל מקח טעות שלא עלתה ע"ד שהיא משקרת כדי שיתנה עלי' כו'. אבל בענין שאני כהן הואיל וכבר נכנס לספק בדבר שהוצרך להתנות כו' וכן בכל הדברים העתידים להיות שאדם מסתפק בהם אם יתקיים ואם לא יתקיים היה צריך להתנות כו' אלא שאני הכא שהיא הטעתו. אבל שאר תנאי שיש ספק ה"ל לאתנויי כו'. ובפרק מי שאחזו גבי אתקין שמואל כתב הר"נ כו' ונמצא דבריו סותרין את דבריו כו' עכ"ל המהרי"ט. והעתקתי לשונו הזהב בארוכה קצת:
יט
הרי שמהרי"ט כתב לחלק כעין מש"כ מתחילה דדוקא היכא דלא הוי רק ספיקא במילתא אזי י"ל דה"ל לאתנויי ומדלא התנה בת"כ כדינו אמרינן דגמר לגרשה בכל אופן. אבל היכא דהטעתו וסמך עלי' דלא משקרת משום דהוי עבידא לגלויי ע"כ לא הי' לו להתנות והוי טעות מעיקרא ובטל הקידושין. וה"ה בהא דקדושין (דף נ') דמוכיח הש"ס דדברים שבלב אינן דברים מהמקדש האשה ואמר כסבור הייתי שהיא כהנת ועשירה מקודשת מפני שלא הטעתו ואמאי הא קאמר כסבור הייתי אלא משום דדברים שבלב אינן דברים. אבל אם הוי דברים שבלב נחשב לדברים אינה מקודשת כיון דגילה דעתו קודם הקידושין שמקדשה אדעתא דהכי וכמש"כ הפנ"י שם. ואע"ג דבלא"ה הא לא היה ת"כ. וע"כ הטעם כמש"כ הר"נ וע"פ דברי המהרי"ט הנ"ל דכיון דאם היה מוציא מפיו בפי' שהיא כהנת ועשירה והיא שותקת הוי כמו דאמרה היא בפי' וסומך עלי' שלא תשקרת משום דהוי עביד לגלויי' והוי קידושי טעות ע"כ אמרו הטעם משום דברים שבלב. וה"ה בנ"ד כיון דאמרו לו שכן ציוה הרב ה"ג המפורסם שזה הוי רפואה לו ובפרט שהראו לו מכתב בחת"י והאמין לדבריהם משום דלא חשידי לזיופי כת"י אחר. ע"כ לא היה לו להתנות ולחקור אח"ז כיון דלא הי' לו שום ספק בעיקר הך מילתא ולכן הוי גט בטעות ובטל מה"ת כיון דהטעתו ועשו בערמה [וכעין המבואר בירושלמי קידושין פ"ג ה' ד' בזה"ל הדא דאת אמר בשלא עשו בהערמה אבל עשו בהערמה חייב. ועיין בח"מ סי' קכ"ו סעיף י' בש"ך ס"ק מ"ב שהביא דברי הירושלמי הנ"ל] ומדברי הר"נ הנ"ל יש להעיר ג"כ דזהו דלא כדברי המהר"ם אלשיך הנ"ל דהחליט לכללא דבגיטין לא מהני ג"ד ואומדנא כלל אף ג"ד בשעת מעשה. ומהר"נ הנ"ל מוכח דאין זה כלל גמור. וי"ל דאף המהר"ם אלשיך מודה בכל זה:
כ
ויש להסביר דברי הר"נ דקידושין הנ"ל ביתר ביאור ע"פ מה שכתב הט"ז ליו"ד סי' רל"ב ס"ק י"ב בשנים שהמרו באיזה ענין איך הוא דפטור דהוה שגגה אצלו כדאיתא בשבועות (דף כ"ו) דא"ל רב לבך אנסך כו'. וה"נ בכל דבר שהאדם טועה בדעתו קרוי אונס ופטור במה שהתחייב א"ע ואע"ג דבח"מ סי' ר"ג אמרינן לענין שנים שקנו זה מזה להחליף י"א שקנה כו' התם מתחילה גמר והקנה מספק משא"כ כאן דתלה החיוב באיזה דבר שהוא כן לדעתו ולא הי' לו אז ספק בלבו ע"ז כו' עכ"ל הט"ז. ומשמע מדברי הט"ז דהך מילתא דלבך אנסך גם בממון מועיל להפטר מטעם זה. מדמקשה משנים שקנו זה מזה ולא מחלק דשאני שבועה דנתמעט זה מן דרשא דהאדם פרט לאנוס כמבואר בשבועות (דף כ"ו). משא"כ היכא דקנו שאני דבחיוב ממון מצד קנין לא פטרינן מטעם לבך אנסך. ומדחזינן דהט"ז לא מחלק כן מוכח דס"ל להט"ז דה"ה גבי קנין על ממון ג"כ פטרינן מצד לבך אנסך. וראי' לדברי הט"ז מנדרים (דף כ"ז ע"א) גבי ההוא גברא דאתפיס זכוותא כו'. אתניס ולא אתא א"ל רבא אנוס הוא ואנוס רחמנא פטרי' כו' והתנן נדרי אונסין הדירו חבירו שיאכל אצלו וחלה או שחלה בנו הרי אלו נדרי אונסין. וכתב בפי' הרא"ש שם דרב הונא דס"ל בטל זכוותי' סובר דנדר דבעינן פיו ולבו שוין ולא היה בדעתו לידור אם יעכבנו אונס אבל בממון לא אזלינן בתר מחשבת לבו אי לא אתני בפירוש כו'. ועיין בר"נ שם ד"ה והתנן נדרי אונסין כו' שכתב טעם אחר דלא תקשה לרב הונא ע"ש:
כא
אכן לשיטת רבא דיליף לממון מנדרים בנדרי אונסין וכן קיי"ל כרבא לדינא. מוכח דלא מחלקינן לדינא בין נדרים לממון לענין לבך אנסך. דאל"כ איך יליף רבא לממון מן נדרי אונסין. הא יש לחלק דשאני נדרי אונסין דנפטר מצד האדם בשבועה פרט לאנוס. וה"ה בחלה הוא או שחלה בנו דכ"ז הוא מצד אומדנא דלא הי' מעלה על לבו דיקרה אונס וכמש"כ הר"נ והשמ"ק לנדרים והמהרי"ט סי' קל"ד. והריב"ש סי' שפ"ז יעו"ש. ועיין בש"ך סי' רל"ב ס"ק כ' שהוכיח ג"כ מהש"ס נדרים (דף כ"ז) דהש"ס מדמי התם ממון לנדרים יעו"ש. א"כ מדלא מחלק הש"ס דשאני נדרים דכתיב בהו האדם בשבועה פרט לאנוס. וילפינן נדרים משבועה כמבואר בנדרים (דף כ"ה). ובשבועות (דף כ"ח) ובתוס' ד"ה כשם שנדרי שגגות מותרים כן שבועות כו'. ע"כ מוכח דהך מילתא דהאדם פרט לאנוס שייך ג"כ להפטר מטעם זה אף בממון. ועיין בתוס' שבועות (ד' כ"ו) ד"ה ואי דלא ידע כו' שכתבו דהא דפשיטא להש"ס לקמן דשבועת העדות באונס פטור נראה דיליף זה משבועת ביטוי דאע"ג דכתיב ביה ונעלם פטר בי' אונס כש"כ שבועת העדות דלא כתב בי' ונעלם כו' עכ"ל התוס'. ולכן שפיר הוכרח הט"ז לחלק דשאני התם בשנים שקנו להחליף דהיה לו ספק בעת החילוף ע"כ גמר והקנה מספק. משא"כ היכא דלא נחת להסתפק אלא הי' ברור לדעתו להיפך מצד ודאי ע"פ טעותו. אז אם נתברר אח"ז דהיה זה בטעות מיפטר מצד לבך אנסך אף ממה שהתחייב בקנין על חיוב ממון [ועיין בשמ"ק לנדרים (דף כ"ה) מה שהעיר להקשות דבנדרים (דף כ"ה) קרו להא דרב כהנא ורב אסי הדין אמר שבועתא דהכי אמר רב כו' דזהו בכלל שבועת שגגות. ואלו במסכת שבועות (דף כ"ו) קרי ליה שבועת אונסין יעו"ש. וכן יש לעיין מזה בנזיר (דף י"א ע"ב) וברש"י שם ד"ה ואיבעית אימא בנדרי אונסין קא מיפלגי כו'. ל"א דבמתניתין להכי קרי לי' אונסין דלבו אנסו כו' דבכה"ג קרי ליה אונס כדאי' בשבועות (ד' כ"ו) כו' א"ל רב לבך אנסך כו' עכ"ל. ובתוס' יו"ט נזיר פ"ב משנה ד' ד"ה ה"ז מותר פי' הרב דהוי נדרי אונסים כו' יעו"ש. וקצרתי בכל זה] ועיין בנו"ב מ"ק ח' יו"ד סי' ס"ט ובמהרי"ק סי' פ"ב ובחכ"צ סי' מ"א:
כב
ועכשיו שנתבאר על נכון דברי הט"ז דס"ל דגם בממון שייך לפטור מטעם לבך אנסך כמו בנדרים. וכבר נתבאר דאין לחלק בין איסורא כמו גיטין וקדושין ובין ממונא ע"כ אתי שפיר בפשיטות מש"כ הר"ן דאם אמרה בפי' שהיא כהנת או עשירה ונמצא שאינו כן דאינה מקודשת לפי שזה דומה להא דנדרים (דף כ"ה) קונם אשתי נהנית לי שגנבה כיסי או שהכתה בני ונמצא שלא גנבה ולא הכתה והובא ביו"ד סי' רל"ב סעיף ו' וכן אם אמר קונם שאיני נושא פ' שהיא כעורה והיתה יפה בשעת הנדר דהנדר בטל בלא התרה. ועיין בט"ז שם ס"ק יו"ד שכתב דוקא שאמר כן בפירוש כו'. אבל עכ"פ מוכח דאע"ג דלא אמר בלשון תנאי אם גנבה כיסי כו' ג"כ הנדר בטל וכמש"כ שם השמ"ק לנדרים וכן מצינו בנדרים (דף ס"ה) קונם שאני נושא פ' שאבי' רע א"ל מת או שעשה תשובה דאף ר' יוחנן דפליג שם על רב הונא עכ"ז ס"ל באם כבר מת וכבר עשה תשובה דהנדר בטל. אלמא דהיכא דעשה כן מפני שעלה ע"ד שכן הוא כפי טעותו ונמצא שאינו כן בענין מה שעבר עד הנה דבטל המעשה שעשה משום סיבה שהטעהו וה"ה בקידושין כיון שנמצא שלבו אנסי' בטל מעשהו. ואף דלפי מש"כ הרמ"א ליו"ד סי' ר"ך סעי' ט"ו דנדרים שאני דלא בעי ת"כ. א"כ יש לחלק בין נדרים לקדושין. עכ"ז הא המיימוני להפלאה סי' ד' העלה דבעי אף בנדרים ת"כ. אלא שאני הך דהבאתי משום דזה מקרי ג"ד יעו"ש. א"כ לפי דבריו שפיר מוכח למילף מנדרים לקדושין. ועיין במח"א ה' נדרים סי' ו':
כג
ובאמת יש להעיר לפי דברי הרמ"א וש"פ דס"ל דלא בעינן בנדרים ת"כ א"כ קשה במאי דיליף רבא בנדרים (דף כ"ז) דאונס רחמנא פטרי' בממונא מהא דנדרי אונסין דזהו מצד אומדנא כמבואר שם בר"ן ופי' הרא"ש ושמ"ק הא יש לחלק דשאני נדרים דלא בעינן ת"כ. משא"כ ממונא דבעי ת"כ וכפי דקי"ל לדינא וכן ס"ל לרבא ועיין בגיטין (דף ע"ה) בתוס' ע"כ לא מהני זה האומדנא לפטור מממון. וע"כ מוכח דס"ל להש"ס דמה דנפטר בנדרים מצד אונס דזה מהני לפטור אף בממון כנ"ל. א"כ ה"ה בכל מה דאמרו לדון לפטור מצד לבך אנסך כמו בנדרי אונסין ושבועת אונסין [וכמו שנתבאר לעיל בשם השמ"ק לנדרים (דף כ"ה) דמה דאמרו לפטור מצד לבך אנסך דזהו בכלל שבועת אונסין ג"כ וכמבואר בשבועות (דף כ"ו)] דבממון ג"כ דיינינן כן. ויהי' איך שיהי' עכ"פ הא חזינן דבנדרי אונסין ושגגות מחלקינן בין היכא דעשה כן מצד ודאי ונמצא שהי' בטעות דבטל הנדר. ובין היכא שלא עשה כן רק מצד ספק דאז אין הנדר בטל וכמש"כ הט"ז הנ"ל לחלק אף בממון בסברא זאת. [ועי' בש"ך סי' רל"ט ליו"ד ס"ק ל"ג בסופו שכתב ג"כ כעין חילוק הט"ז הנ"ל]. וכן הוא סברת הר"ן במש"כ גבי קידושין היכא דהטעתו בפי' ונמצא שאינו כן כיון דהא ברור לו כן אז ע"פ טעות מה שהטעה לו דבטל הקדושין. משא"כ במוציא אשתו משום נדר וש"ר דבעת הגירושין ג"כ הי' מסתפק על עיקר זה ועכ"ז הי' מגרשה דבכ"ז לא נתבטל מעשיו וזהו כעין סברת המהרי"ט הנ"ל. רק שכתב בקצרה כעין סברת החילוק הנ"ל:
ענף ה
כד
וע"פ מה שכתבתי יש להעיר בהשאלה של הבינת אדם שער בית הנשים סי' ל"ב דהא שם הי' ע"י טעות מה שהטעו להבעל בענין ההשלשה והעלה שם עפ"י דברי המהר"ם אלשיך הנ"ל דשום ג"ד ואומדנא לא מהני בגט ומיקל שם. אבל לפמש"כ בשם הר"ן והמהרי"ט הנ"ל יש להחמיר ג"כ בהנידן דהב"א הנ"ל. דכיון דהטעו לו בההשלשה שהוא ענין עבר יש לדמות זה לאמרה שהיא כהנת והטעתו דאינה מקודשת. אך אף לפי דברי הב"א שם יש להחמיר בנ"ד דהא כתב שם הטעם דלא מבטלינן הגט בשביל שרימו לו בהשלשה כיון שאין מן הסברא שיגרש אשתו בשביל ממון שנותנים לו ומי ראה כזאת אלא בודאי בלא"ה הי' מן ההכרח לגרשה יהי' מאיזה טעם שיהי' רק כל מה שיוכל להוציא ממון עושה כל התחבולות ואנן סהדי שלא בשביל זה הוא מגרשה. ע"כ אף אם יגלה דעתו שבשביל זהו מגרשה כיון שנותן לה גט ע"כ גומר ומגרש בלא שום פקפוק כו' עכ"ל הב"א. א"כ זה לא שייך רק שם. אבל בנ"ד דודאי הי' מוכרח לגרשה כיון שסמך עליהם שהראו לו מכתב הרב ה"ג הנ"ל וזהו סגולתו והבטיחו לו שיחזרו וינשאו אח"ז. ועי"ז יהי' רפואתו ודאי אין לך אומדנא גדולה מזו כי בלא"ה לא הי' מגרש אשתו האהובה לו סמוך לימי חופתו ושלא בהסכם אביו וקרוביו. וכן לא יעשה בישראל ע"כ בנ"ד אף לפי דברי הב"א יש להחמיר. אך בנדון הב"א הנ"ל כבר נתבאר דיש להחמיר ג"כ ע"פ דברי הר"נ והמהרי"ט הנ"ל דהא גם בהקידושין אין מן ההכרח לקדשה אף באופן שהיא כהנת ועכ"ז אמרינן כיון שסמך עלי' ולא תשקר משום עביד לגלויי'. ע"כ בטיל בשביל זה הקידושין. ה"ה בנידון השלשה עבורו כיון שרימו לו ואמרו שהשלישו אלו החפצים וסמך עליהם מחמת שזהו עביד לגלויי' ביותר. וע"כ כיון שהי' ע"י טעות בערמה ודאי בטל הגט. ובנ"ד יש לומר עוד דאף לתירוץ ב' של הר"נ בקדושין פ"ג משנה דהמקדש האשה ואמר כסבור הייתי שהיא כהנת כו' שכתב בתירוץ ב' שם דלרחב"ג איצטריך כו'. י"ל דשא"ה דלא הי' שם ענין המכריחו לקדשה בשביל שהיא כהנת וזה לא הוי ג"ד גמורה. ע"כ כתב שם בתירוץ ב' דלרחב"ג בלחוד תנא הכי כו'. אבל בנ"ד דהוי ג"ד גמור וענין המכריחו לגרשה מודה אף התירוץ השני בגיטין דבטל הגט. כמו שנתבאר בהרבה הוכחות דאף בגיטין מהני אומדנא גמורה כנ"ל. וגם יש להחמיר בספיקא דאורייתא כיון דהר"נ מחמיר בזה בתירוץ קמא דכיון דמיקל בשביל הסברא הזאת לבטל הקידושין. כש"כ דנחמיר בשביל זה בגיטין. ע"כ אזלינן לחומרא:
כה
וכבר ידוע המחלוקת שנתהווה בגט שכ"מ מווינא דהובא במהר"ם לובלין סי' קכ"ב דהמהר"ם פוסל הגט. והחולקים עלי' טעמם כמבואר בב"ח החדשות סי' צ' דכיון דמבטל כל תנאים בעת נתינת הגט ע"כ נתבטלו כל אומדנות וג"ד שלו. וכן כתב הסמ"ע והובא בשו"ת גאוני בתראי. ובשו"ת משכנות יעקב סי' ל"ד העלה להחמיר כדברי המהר"ם לובלין משום דעיקר דעתו הי' על ההבטחה שדיברו בפי' שאם יעמוד מחוליו יחזרו וישאו זא"ז ואף שמבטלים כל התנאים עכ"ז מה יעשה שאין מניחים לו להוציא מפיו תנאי כו' ויעוין בגט מקושר אות ל"ח מזה. א"כ לא מבעיא להחולקים וס"ל לפסול הגט של השכ"מ הנ"ל משום דעיקר אומדנא של הגט הי' רק באופן שאם יעמוד מחוליו שיחזרו וישאו זא"ז. א"כ ה"ה בנ"ד כיון דעיקר הגט היה רק לסגולה שיחזרו וישאו זא"ז ואין לנו אומדנא גדולה מזה ודאי דהגט בטל [ויש לנו להאריך במש"כ הפוסקים לפלפל בדברי התוס' ב"מ (דף ס"ו) גבי אי קיימת דידך אנא ובגיטין (דף ע"ה) תוס' ד"ה לאפוקי הכא וכו' בסה"ד מש"כ להקשות בשם הרב ר' אלחנן ומחמת האריכות קצרתי] ומשמע מדברי המהר"ם לובלין סימן קכ"ב דאף בלא עשו קשר ובטחון בחרם שיחזרו וישאו זא"ז ג"כ הגט בטל וגרע יותר מן אם עשו בחרם דבחרם י"ל דמסתפק בעונש חרם שמוטל עלי' אבל בלא חרם דלא שייך כן ודאי י"ל דהוי כתנאי גמור ולא גירשה אלא אדעתא דהכי. ומה דאומר בעת סידור הגט דמבטל כל תנאים זהו רק מה שסומך על ההבטחה שלה. ומה יעשה שאין מניחים לו להוציא מפיו תנאי ומצוים לו לבטל התנאים כנהוג אבל אין פיו ולבו שוים בשעת נתינה וזהו אומדנא דמוכחי וכמש"כ האחרונים ז"ל:
כו
ואף להחולקים על המהר"ם לובלין כמו הב"ח והסמ"ע והמ"ב טעמם הוא כיון שמבטל כל תנאים בעת סידור הגט ונתינת הגט ע"כ נתבטל האומדנא שלו ג"כ. א"כ זהו לא שייך רק היכא דלא הי' טעות שהטעו בפי' מענין עבר אלא הבטחה בעלמא דאף די"ל דהוי כעין תנאי מ"מ הא נתבטל התנאי ע"י ביטול כל תנאים כפי הנהוג האידנא. אבל היכא דעשה עיקר הגט ע"י מה שהטעתו בענין עבר וסומך עלי' שלא תשקר משום דהוי עביד לגלויי כנ"ל. כיון דנתבאר דבכה"ג הגט בטל דאף דנתן לה גט. עכ"ז הא הי' באונס מה שהטעהו א"כ ה"ה אף שאומר שמגרשה בלא תנאי ומבטל לכל תנאים עכ"ז הא גופא הי' בטעות ואונס לבו וכמו דמבטלינן הגט עי"ז ה"ה דמבטלינן עי"ז אף ביטולו להתנאים דכל זה הי' בטעות מעיקרא והוי כ"ז כמו הך גט מוטעה דיבמות (דף ק"ו) דפסול:
כז
אכן אם הי' המכתב של הרה"ג אמת שציוה לו לגרש מצד סגולה על רפואתו להמיחוש שלו אף שהבטיחה לו כי אח"ז יחזרו וישאו זא"ז י"ל דבזה הגט כשר כהכרעת כמה פוסקים החולקים על המהר"ם לובלין בגט מווינא. וכמש"כ הב"ש סוף סי' קמ"ה בס"ק ט"ז. וה"ה בזה. וגם י"ל דאף המהר"ם לובלין מודה בנ"ד להכשיר הגט משום דבנ"ד אי נימא להאומדנא דעיקר הגט הי' רק באופן שתנשא לו לאחר הגירושין א"כ לא חל הגט כלל משום דהא אף בהתנה ה"ז גיטך ע"מ שלא תנשא אלא לאחד כבר מבואר בשער המלך ה' גירושין פ"ח דין י"א דהעלה דדוקא בא"ל ע"מ שלא תנשאי לפ' בזה ס"ל לרבנן דר"א דכשר הגט. אבל באוסרה לכ"ע ואינו מתירה רק לאחד לא מהני גט זה כיון דלא מקרי גט כריתות משום דאגידה בי' לעולם כמבואר שם טעמו. וכש"כ בא"ל ה"ז גיטך ע"מ שלא תנשאי לשום בן אדם רק אל המגרש בחזרה ודאי דלא מקרי כריתות. א"כ בכה"ג לא הוי גט כלל וכיון דעיקר הסגולה של הרב ה"ג שנתן לו דרך סגולה להמיחוש שלו הוא שיגרשה ויחזירו וינשאו זא"ז שנית ע"י נישואין מחדש א"כ עכ"פ בעינן מצד הסגולה שיהי' חל עכ"פ הגירושין לפי שעה ואז כשיהי' נישואין שנית מחדש זהו הסגולה לפי דברי הרב הנ"ל. אבל באם שנתבטל הגט מעיקרא א"כ בכה"ג אין זה דרך סגולה שלו. וכיון שרצה לקבל ע"ע הסגולה הנ"ל מצד האמונת חכמים ע"כ אמרינן דודאי נתרצה לגרשה בל"ש ורק מצד נאמנות דסמך על הבטחה שתחזור ותנשא לו דהאמין לה נתרצה לה לגרשה. וידע דהברירה תמיד בידה ע"ז ונתרצה ע"ז ההבטחה לבד וחל הגט עכ"פ. משא"כ בעובדא דהשכ"מ בגט מווינא דהא אם ימות נתקיים מחשבתו ורצונו ומקרי גט כריתות כמו בכל גיטין על תנאי. ע"כ שפיר אמרינן להאומדנא דאם יעמוד מחוליו לא נתרצה לגרשה כמו הא דב"מ (דף ס"ו) דאי קיימת דידך אנא. משא"כ בנ"ד אי נימא להאומדנא א"כ הא לא נתקיים מחשבתו ורצונו כלל מצד הסגולה משום דלא מקרי גט כריתות כנ"ל ואדרבה הא חזינן דנתן מקום והאמין לסגולת הרב ה"ג וכו' והשתדל לגרשה. ע"כ אמרינן דודאי נתרצה בל"ש בכל אופן בעולם ומסר נפשו ורצונו ביד אשתו כפי הבטחתה שהבטיחה לו לחזור ולהנשא לו לאח"ז והברירה בידה כפי שנתרצה ע"ז והגט כשר אף שלא תרצה לעמוד בדיבורה ותשנה הבטחתה [ועיין במהר"ם לובלין סי' קכ"ב באמצע התשובה בד"ה אין זה קושיא כלל דאם נתן לה גט סתם כו' דהא לא אמר והתנה כשיעמוד יחזור וישאנה לקוחים שניים כו' ולכך נמי נוהגים לעשות חופה וקדושין ומברכים להם ברכת ארוסין ונישואין כדין כל נשואים כו' עכ"ל המהר"ם לובלין. ועיין בתשובת מ"ב סוף סי' ע"ז]. אבל באם שנודע שהי' עיקר המכתב של הרב ה"ג הצדיק וכו' בשקר ובערמה עשו כ"ז ודאי דהגט בטל מעיקרא וכמש"כ הר"נ בהטעתו לקדשה שהיא כהנת או עשירה כנ"ל. משום דגם הביטול להתנאים הי' בטעות ובאונס לבו שהטעהו על זה וכנ"ל:
ענף ו
כח
וראיתי לשו"ת מ"ב סי' ע"ו שכתב בזה"ל ואכתי איכא למידק בנ"ד לפי דברי המערערין שאומרים שמעולם לא הי' שכיב מרע אך שע"י סם שהשקהו וע"י הרופאים שהעמידו עליו לומר שהוא מסוכן התרצה ליתן הגט. א"כ גרע נ"ד משאר גט ע"ת ולא נתקיים דאפ"ה הגט גט לפי שבשעת נתינת הגט בידה לקיים התנאי ולא הוברר בעת נתינת הגט שלא תקיים התנאי אחר הגט אך בסוף לא נתקיים התנאי. אבל הכא כל עצמו של הגט מעיקרו בטעות היתה שאלמלי יודע המגרש שאינו ש"מ לא הי' עולה ע"ד ליתן גט מעולם ואף דליכא תנאי בגט כלל מ"מ הוי טעות בגט. הא נמי ליתא דהא תנן המוציא אשתו משום איילונית דלא יחזיר משום קלקולא ומסיק רבא דבעי ת"כ והב"ע דלא כפלי' לתנאו והשתא אליבא דחכמים אע"ג דלא כפלי' לתנאי מאי הוי סוף סוף כשיתגלה הדבר שאינה איילונית נתברר הדבר שבשעת גט בטעות הי' שהרי אמר בפי' שמשום איילונית מוציאה וטעות הוא בידו ונמצא הגט בטעות. אלא וודאי דאע"ג דבעת גירושין איכא טעות. כ"ז דלא כפלי' לתנאו אמרינן דגירושין גמורין הן דבכל ענין נתגרשה. אף כאן בנ"ד כיון דסתם יהב גיטא דעתו על גירושין גמורין בין שהוא שכ"מ בין שהוא בריא כו'. וגם אין לחוש לבטחון שהבטיחו אותו קרובי האשה שאם יעמוד תחזור לישאנו. גם לא חיישינן לדברי המערערין שאומרים שהשקו סם להמגרש ונמצא שגירושין בטעות הי' לכ"ז לא חיישינן. חדא דאין להרהר אחר גאוני עולם מסדרי הגט כו'. ועוד דאף אם הוא כדברי המערערין הלא לא הי' ת"כ ואף אם הי' ת"כ הרי ביטל את הכל שהרי נוהגין לבטל בכל גיטין כו' עכ"ל המ"ב והעתקתי כל לשונו הנצרך לענינינו. ולפי דברי המ"ב יש מקום להכשיר הגט בנ"ד אף אם נודע שהטעוהו ע"י מכתב שקר ובערמה ככל הטעמים הנ"ל שכתב המ"ב באם הי' שם הטעות ע"י הסם שהשקוהו וא"ל עי"ז שהוא שכ"מ ובאמת לא הי' שכ"מ:
כט
אבל באמת יש לפקפק הרבה בעיקר דברי המ"ב הנ"ל ובעיקר מה שכתב להקל מצד דלא כפלי' לתנאו וכמו במוציא אשתו משום איילונית דמסיק הש"ס דבעי כפלי' לתנאו. תמהני עלי' איך לא הביא שיטת הרמב"ם המובא באה"ע סי' י' בבית יוסף שם ובלח"מ פ' י' ה"ג שכתבו בשיטתו דס"ל דלא בעי כפלי' לתנאו והובא בש"ע סי' י' סעי' ג' ע"ש. ושארי ראשונים כתבו בשיטת הרמב"ם דסתמו כפירושו ולא בעי אמירה כלל. אך הב"י כתב שם דהרמב"ם מיירי כשא"ל מפני איילונית מגרשה וכ"כ הב"ש שם שכן נוטים דברי רוב הפוסקים. ואף שהרמב"ם פוסק בפ"ו ה"א דהלכה כר"מ דבעי ת"כ בע"כ מוכח דהרמב"ם ס"ל דשאני במוציא אשתו משום איילונית. וכמש"כ הלח"מ שם פרק י' ה' גירושין ה' י"ג לתרץ דברי הרמב"ם משום דבג"ד מעליא לא בעינן ת"כ וכמו במעכשיו דלא קיי"ל כר"מ בזה. אך ר"מ דבעי ת"כ במעכשיו ומחמיר במעכשיו דבעי ת"כ ה"ה בג"ד יעו"ש בלח"מ. ובאמת דברי הלח"מ מוקשים במש"כ לדמות ג"ד למעכשיו דאיזה דמיון הם זה לזה. ואין להם שייכות זל"ז כלל:
ל
ואנכי לעצמי אמרתי בכוונת הרמב"ם כעין סיגנון של הלח"מ. והוא כי המל"מ בפ"ו ה"א כתב להסתפק אי בעינן בלעבר משפטי תנאים דת"כ או לא בעי בעבר לת"כ. וכתב דיש לחלק דתנאי לשעבר דינו כמו מעכשיו דשיטת הרמב"ם וסייעתו דלא בעינן למשפטי תנאים כמש"כ המ"מ מפני שהמעשה חל מעכשיו אם יתקיים התנאי. משא"כ טו באם. שאין המעשה חל עד שיתקיים התנאי. והתנאי בא לבטל המעשה שלא יחול עכשיו ע"כ צריך חיזוק יותר. ולפ"ז ה"ה לשעבר אף שהוא באם. הוי כמעכשיו שהרי המעשה חל מעכשיו אם נתקיים התנאי. אלא שבפ' האומר דפריך לר"מ דבעי ת"כ מהך דסוטה דליכא התם כפילת התנאי ומשני דהתם נמי כתיב כפילת תנאי דהינקי כתיב אלמא אף בלעבר בעי לת"כ דהא בסוטה הוי לשעבר כו' עכ"ל המל"מ ובאמת עיקר הוכחות המל"מ מהא דקידושין דאמרו אף בסוטה דבעי ת"כ אין זה ראי' כלל. דהא אי' בסוטה (דף י"ח ע"ב) דר"מ ס"ל דמשביעה אמן שלא אטמא ג"כ וכ"פ הרמב"ם ה' סוטה פ"ד ה' י"ז יע"ש. וכיון דלר"מ גופא יש בהשבעת סוטה שבועה דלהבא אמן שלא אטמא. ע"כ שפיר פריך הש"ס לר"מ חנקי מבעי לי' דהא בסוטה יש שם ענין דלהבא לשי' ר"מ גופא דס"ל כן גבי סוטה. וע"כ נסתר הוכחת המל"מ מהא דקידושין הנ"ל. ולעולם י"ל כיון דבמעכשיו לא בעינן ת"כ ה"ה בתנאי דלעבר וכמש"כ המל"מ להסביר זה כנ"ל. וע"כ אין ההכרח להוכחות המל"מ:
לא
ועוד י"ל בקושיות המל"מ הנ"ל מהא דקידושין (דף ס"ב) הנ"ל דהא מבואר ברא"ש פ"ו גיטין סי' ט' דהרי"ף וכן הרמב"ם ס"ל דע"מ או במעכשיו לא בעי ת"כ. רק ר"מ ס"ל בכל ע"מ דבעי ג"כ ת"כ משום דס"ל גם במעכשיו בעי ת"כ רק אנן לא פסקינן כוותי' דר"מ בזה יעו"ש. ולפ"ז י"ל דבאמת ר"מ לטעמו דבעי ת"כ אף במעכשיו ע"כ אף בלעבר בעי ג"כ ת"כ. אבל לדידן לדינא דהוי כמו מעכשיו וכמש"כ המל"מ כנ"ל. ושפיר פריך הש"ס בקידושין לר"מ חנקי מבעי לי' אבל לא לדידן דקיי"ל במעכשיו לא בעי ת"כ:
לב
ולפ"ז אתי שפיר דברי הרמב"ם שפסק גבי מוציא אשתו משום איילונית דלא בעי ת"כ משום דהא התם הוי ענין לשעבר ע"כ לא בעי ת"כ. וז"א אלא לדידן. אבל לר"מ הא בעי אף לשעבר ת"כ כמו במעכשיו כנ"ל. וע"כ שפיר אמרו בגיטין דלר"מ בעי ת"כ במוציא משום איילונית. וא"ש דברי הרמב"ם [וכפי מש"כ הבית יוסף בכוונתו דבעי אמירה שיאמר משום איילונית אני מוציאך אבל לא ת"כ] יהי' איך שיהי' עכ"פ הא חזינן בשיטת הרמב"ם גבי מוציא אשתו משום איילונית דלא בעי ת"כ כמש"כ הב"י והלח"מ בכוונתו וכן פסק הרמ"ה המובא בטור אה"ע סי' י' וכן הוא שיטת הרי"ף כפי שכתבו שם. א"כ תמוהים דברי המ"ב הנ"ל שכתב בפשיטות דבמוציא משום איילונית בעי ת"כ. והא יש הרבה ראשונים דפליגי ע"ז כנ"ל ואיך לא הביא דבריהם כלל:
לג
ועוד דהא אף לשיטת כמה מהראשונים דס"ל גבי מוציא אשתו משום ש"ר ונדר ואיילונית דבעי כפלי' לתנאו ולמלתי'. עכ"ז הא נתבאר בשם הר"נ בקידושין פ' האומר הנ"ל דאם הטעתו א"מ אף לר"מ דבעי ת"כ ומה שיש לסתור זה מהא דמוציא משום איילונית. כבר הקשה זה המהרי"ט ובע"כ מוכרח לחלק כעין סברת החילוק של המהרי"ט הנ"ל דאל"כ יסתרו דברי הר"נ לגמ' מפורשת בגיטין הנ"ל. וכמו שנתבאר בארוכה. ע"כ תמהני על המ"ב דהעלה להקל בכ"ז ע"פ סוגיא דפ' השולח. ובאמת אין ראי' משם כנ"ל בכמה גווני. וכדמוכח מהר"נ הנ"ל. ועוד כי במש"כ המ"ב להקל מצד דהא קיי"ל דבעי ת"כ והביא כן בשם מורו מהרש"ל. אבל באמת הא מבואר בשו"ע סי' ל"ח סעי' ד' דלא בעי' ד' דברים בתנאי אלא במקום דאתי מינייהו חומרא ולא במקום דאתי מינייהו קולא ועלינו לשמוע לדברי השו"ע דמחמיר אף בלא ת"כ. ועיין בביאור הגר"א זצ"ל באה"ע סי' י' ס"ק ח' וס"ק ט' מזה:
לד
ומה שכתב המ"ב שם להקל מצד מה שמבטלין תנאים בעת נתינת הגט כבר נתבאר דזה אינו שייך רק אם התנאים הוא במידי דלהבא ולא ע"י טעות. אבל לא במה שהי' ע"י טעות בלעבר ולבו אנסי'. וסבר דהאמת כדבריהם דכמו דמבטלינן בשביל זה הקידושין והגט. ה"ה דמבטלינן עי"ז להביטול להתנאים שלו דגם זה גופא הי' ע"י טעות דהאמין לדבריהם. וכמו דבטל הגט עי"ז ה"ה דבטלים עי"ז הביטול להתנאים שלו כנ"ל. וע"כ הנכון בזה כדברי המערערין דשם. אך מה שהכשירו הרבנים הרבים שם זהו מטעם דכתב המ"ב שם דאין להרהר אחרי רבני גאוני הדור מסדרי הגט דהי' שם דמסתמא לא הי' כן. אבל אלו הי' כדברי המערערין שהשקוהו סם והטעוהו שהוא שכ"מ. וודאי דהגט בטל כדברי המערערין. וכעת ראיתי בשער המלך ה' אישות פ' ו' ה"ב אשר האריך הרבה בענין אומדנא בגיטין. ובכמה דברים נתכוונתי לדעתו ע"ש. ולדינא נראה לענ"ד ברור דאומדנא גמורה וכמו בנ"ד דנתבטל הגט בפסול דאורייתא:
לה
ולכאורה יש לדון במה שהנהוג הוא בכל מסדרי גיטין לומר דאני מעיד ע"ע שלא מסרתי דבר על הגט שיבוטל הגט מחמתו כמבואר באה"ע סי' קל"ד סעי' ב' ובסדר הגט סעי' כ' ובסדר גיטין ס"ק מ"ח א"כ אפשר דזה הוי כהודאה. וכבר מבואר באה"ע סי' צ' סעי' א' ברמ"א שם ובח"מ שם ס"ק ב' וב"ש שם ס"ק ד' מה שכתבו בשם המהרי"ו דלא אמרינן אומדנא בהודאה. וזהו מהא דב"ב (ד' קמ"ט) בשכ"מ שהודה דאף עמד אינו חוזר כמבואר בח"מ סי' ר"נ. א"כ אפשר ה"ה בנ"ד דיש כאן הודאה מהבעל דלא עשה שום דבר שיבוטל הגט מחמתו דזה הוי כמו בהודאה בממון דכתבו דלא מהני שום אומדנא בי'. אבל באמת גם ז"א דהא ידוע אשר גם שם רבו האחרונים לחלוק ע"ז. וגם ידוע מש"כ הצ"צ סי' צ"ו לחלק דבאומדנא דמוכחי מהני אף בהודאה. ובנ"ד אין לך אומדנא דמוכח יותר מזה. וכבר האריכו בזה הכלל דאומדנא בהודאה ה"ה תשובת שב יעקב וחינוך בית יהודה ושבות יעקב והצ"צ והפלאה ובית מאיר וברית אברהם והחמדת שלמה בכ"ז הרבה. אך אף לפי דברי הסוברים דלא מהני אומדנא בהודאה. עכ"ז אינו שייך כן רק בממונא דמהני הודאה מצד דנאמן ע"ע אבל באיסורא דלא מהני ההודאה באיסור רק מצד דאמרינן דודאי גירשה בלב שלם וכמש"כ הט"ז לאה"ע סי' קל"ד ס"ק ב' בשם המ"מ והרשב"א. ע"כ דיינינן אומדנא גם בזה בגיטין כי יש לחלק ביניהם בפשיטות עפ"ז. ועוד דהא הודאתו בסידור גיטין דקאמר בזה"ל אני מעיד ע"ע שלא מסרתי דבר על הגט שיבוטל הגט מחמתי. א"כ ז"א שייך רק אם ניחוש שעשה איזה ענין בידים או בפיו. אבל בנ"ד באמת לא עשה שום דבר בפיו כלל רק ממילא נפסל מצד דהטעוהו. ועיקר זה הי' רק מפאת אונס לבו א"כ ע"ז לא שייך לדון משום לשון הודאתו הנ"ל. דהא אף אם האמת הוא כמו הודאתו דלא עשה שום דבר שיופסל הגט מחמתו מ"מ נפסל הגט ממילא ע"י מה שהי' טעות דמעיקרא ע"י אחרים שהטעוהו. וכ"ז עשה ע"י טעותו. ועוד דכבר ידוע מש"כ האחרונים כי מה יעשה הבעל שאומרים לו לבטל להתנאים וביטול המודעות כפי הנוסח ובאמת לבו בל עמו וצדקו דבריהם. ועוד דהא עשה באמת לפי תומו בעת הנתינת גט שלא הי' אז באמת במחשבתו שום רמי' ומחשבה אחרת רק נתכוין אז בל"ש לגרשה מחמת טעותו. ע"כ לא שייך בזה לדון כלל אומדנא בהודאה כיון דאף לפי הודאה שלו שלא עשה שום דבר לפסול הגט מחמתו ג"כ הגט בטל ממילא מצד טעותו שהטעוהו. ובמה שמבואר בסי' קל"ד סעי' ב' ובסדר הגט סעי' כ' ובסדר גיטין ס"ק מ"ח שמבטל כל דבר שגורם כשיתקיימו אותן הדברים ביטול לגט זה. אף שבכלל זה אפשר דנכלל גם דבר דממילא וכמו נ"ד. אך באמת הלא זה אינו בכלל לשון הודאה רק בלשון ביטולו להתנאים. וכבר נתבאר דגם זה עשה מפאת אונס לבו שהי' בטעות כדאמרינן כן על מסירת הגט כנ"ל. אבל בכלל לשון הודאה אינו מבואר שם רק בלשון שלא מסרתי דבר על הגט שיבוטל הגט מחמתו. אבל לא מה דהוי ממילא. ובאמת ברור דאף בכלל לשון הביטול שאומר לבטל לכל דבר שגורם לביטול הגט. ג"כ נ"ד דהוי ממילא אינו בכלל הלשון ביטול הנ"ל. ובפרט בכלל לשון הודאתו שלא מסר דבר על הגט כו' ודאי ברור דמידי דממילא כמו נ"ד לא נכלל בלשונו כנ"ל:
לו
ויש לי עוד להאריך בזה אך מפני יראת האריכות קצרתי וסיומא דפיסקא הוא כי דעתי מסכמת לדעת מעכ"ת דבנ"ד הגט הוא גט פסול מן התורה והאשה קיימא בחזקת א"א דאורייתא ואסורה להנשא. ובעז"ה שנתבטל מעשה הנבלה הזאת ולא יוסיפו בני עולה לענות לישרי לב ולתמימי דרך:
ממני ידידו דוש"ת יצחק אלחנן בהרב מו"ה ישראל איסר זצ"ל החופ"ק קאוונא.