עין יצחק חלק ב· רבי יצחק אלחנן ספקטור
סימן יג
נשאלתי מרב גדול א' ע"ד עובדא בישא שקרה לו בגט אחד שסידר לזוג אחד דאחר נתינת הגט מיד הבעל ליד האשה הלכו לשוטט בהמדינה ובתוך כך מצא פסול בהגט שהי' צריך לכתוב ושלשים וחמש בחשבון השנים והשמיט הסופר לתיבת וחמש. א"כ הא מבואר בסי' קכ"ז ב"ש ס"ק כ"א בשם הלבוש שכתב בכה"ג די"ל דדומה למוקדם וכת"ר צידד להכשיר בנ"ד לפי דאותו היום דימי החודש ויום השבוע הכתוב בהגט לא יהי' כן מכוון בשנת שלשים העבר. וגם לפי דנישואי הזוג הנ"ל הי' בשנת דהאידנא. וגם הא לשון הב"ש והלבוש הוא די"ל דדומה למוקדם. דמשמע דרק בשם דומה כו'. אבל באמת לא הוי מוקדם. זהו קוטב דבריו. וביקש ממני לעיין בזה ולהשתדל אולי יהי' איזה צד היתר לפי דעתי:
א
והאמת אגיד לכת"ר כי יש לי רוב ע"נ מן עובדא בישא שאירע לו. ורציתי להשתדל להשיג איזה קולא אך מה אעשה שננעלו דלתי ההיתר ממני. כי ראיתי בהלבוש עצמו בסי' קכ"ז סעי' י"ב לאחר שכתב מתחילה הדין דהשמיט המאות. והאריך בזה ואחר זה כתב בזה"ל ואם כתב כל הכללים ודילג הפרט האחרון כגון שכתב חמשת אלפים ושלש מאות וחמשים ודילג ותשע בתרא יש להסתפק בו אם נאמר בו ג"כ אם נשאת לא תצא או שמא מוקדם גמור הוא וכן מסתבר דלית בי' הוכחה כ"כ שטעות סופר הוא כיון שאין כאן כל כך רוב שנים ושמא במזיד הקדימוהו. ואע"ג דכשנחשב למפרע לשנת חמשים לא יתכוונו הימים בחודש ליום השבוע הכתובה בו מ"מ אין זה הוכחה גמורה דאטו רובא דעלמא חושבנא ידעי וצ"ע ויש להחמיר עכ"ל הלבוש. וכוונתו במה שכתב שאין כאן כ"כ רוב שנים. זהו לפי שכתב הלבוש שם מתחילה לצדד להקל אם השמיט המאות שהוא מוכח מתוכו הטעות דהא לא הי' במאה שנים הקודמים כמו שהאריך שם. ע"כ כתב הלבוש דבהשמיט פרט האחרון דאין כ"כ רוב שנים א"כ לא הוי בזה טעות דמוכח ע"כ פסול בוודאי דלא תנשא אך דיש להסתפק דאם נישאת לא תצא או אפשר דדינו כמוקדם גמור דתצא וכן מסתבר כו'. אבל לכתחילה הי' ברור להלבוש דלא תנשא. כדין כל גט פסול מדבריהם וכמבואר בסי' ק"נ ואע"ג דכשנחשוב למפרע לשנת חמשים לא יתכוונו הימים בחדש ליום השבוע הכתובה בו. מ"מ אין זה הוכחה גמורה דאטו רובא דעלמא חושבנא ידעי. וכן כתב הב"ש סברא זו בסי' קכ"ז ס"ק כ' דאע"ג דלפי החשבון לא מתרמי באותו היום אין הכל בקיאים בחשבון ע"ש. א"כ לפ"ז אין מקום להתיר בנ"ד ג"כ:
ב
ומה דיש לצדד בנ"ד לפי דהנישואין של הזוג הזה הי' בשנת תרל"ה. ג"כ אין לבנות ע"ז יסוד להקל דהא מבואר בח"מ סי' מ"ג סעי' ט' בשטר שנכתב בשנת נ"ז ותנו לפלוני חתני ובזמן נ"ז לא הי' חתנו דאין כ"ז מציל מלפסול השטר וכמש"כ הסמ"ע שם. דאין הכל יודעים שלא הי' אז חתנו וגם אין בודקין אחר זה כו'. וה"ה בנ"ד יכול להיות חשש טירפא מלקוחות שלא כדין לפי דאין הכל יודעין מזה כו'. וכמש"כ כת"ר עצמו להעיר כן. ומש"כ לחלק לא נהירא לי. ואף שהנודע בשערים סי' קכ"ז סעי' י"א כתב בלשון אפשר להקל בכה"ג וכמש"כ כת"ר בשמו. מ"מ לא נהירא לי דבאמת אין לחלק בין הא להך דסי' מ"ג הנ"ל. ולכאורה אפשר לדון בזה ולחלק בין הא דסי' מ"ג הנ"ל לנ"ד ע"פ מה דראיתי בתשובת הרשב"א ח"ג סי' ד' ששם הוא המקור דהך דינא דסי' מ"ג סעי' ט' הזה כפי שהובא בקצרה בב"י בח"מ שם. וזה לשונו שם באמצע התשובה בד"ה עוד נראה לי דמאי דכתב מר דיש הוכחה דמוקדם הוא משום דכתוב בו חתנו ובשנת נ"ז לא הי' חתנו שלא נשא עדיין בתו. ונישואין קלא אית לי'. אין כאן הוכחה דדילמא אירס בשנה השביעית ומשעת אירוסין קרי לי' חתנו כו'. ועוד דנישואין קלא אית לי' אבל זמן הנישואין אין ליה קול כו' וכו' עכ"ל הרשב"א. הרי שהרשב"א כתב שם מתחילה טעם אחר דלא הוי הוכחה מן תיבת חתנו דדילמא אירס כו'. א"כ לפ"ז שפיר י"ל בנ"ד דלא שייך סברא זו כיון דנימא דגם זמן הנישואין קלא אית לי' וכדס"ל להרשב"א שם מקודם. רק לבסוף מסיק דאף דנישואין יש לו קול עכ"ז זמן הנישואין אין לו קול ועוד טעמים ע"ש. א"כ י"ל בנ"ד לפי סברת הרשב"א מתחילה דזמן הנישואין יש לו קול. א"כ לא הוי שום חשש בנ"ד כיון דיש קול להנישואין של הזוג בנ"ד דהי' בשנה דהאידנא. ע"כ לא הוי שום חשש טירפא וחשש חיפוי. משא"כ התם בהא דסי' מ"ג יכול להיות דאירס אז כו'. כן הי' מקום לחלק נ"ד מהך דסי' מ"ג:
ג
אבל באמת זה אינו כיון דהרשב"א מסיק שם דזמן הנישואין אין לו קול ועוד טעמים דאותן הטעמים שייכים ג"כ להחמיר בנ"ד לכן אין לנו שום יסוד להקל בנ"י ועוד נלע"ד דאף לפי מש"כ הרשב"א מתחילה דאף זמן הנישואין יש לו קול כיון דעיקר סמיכת הרשב"א שם הוא על הא דכתובות (דף ט"ז) וב"ב (דף צ"ב) דאמרו שם דכל הנישאת בתולה יש לה קול כו'. א"כ מצינו זה דוקא בבתולה. אבל בבעולה שניסת אין לה קול ועיין ברשב"ם לב"ב (דף צ"ב ע"ב) נזה. וע"כ בנ"ד דלא ניסת לו בעודה בתולה לכן יש לנו להחמיר אף לפי דברי הרשב"א שכתב מתחילה:
ד
ולכן לדינא לפי דעתי לא תנשא ע"י גט זה וכדין כל גט פסול מדבריהם. אך אם ניסת כיון דהלבוש מסתפק בזה דאפשר דאם ניסת לא תצא כיון דלא יתכוונו ימי החודש לימי השבוע בשנת שלשים הנכתב. דאף דלא ידעי בחושבנא כ"כ. מ"מ לענין אם ניסת י"ל דלא תצא. ולחלק בין זה למוקדם גמור. ולכן כתב הלבוש להסתפק בזה. וכיון דיש פוסקים דס"ל בכל מוקדם דניסת לא תצא. א"כ ה"ל בנ"ד כעין ס"ס להיתירא דאם ניסת לא תצא. ובפרט בנ"ד דיש לצרף הסברא דהנישואין הי' בשנה זו ע"כ אם ניסת לא תצא. ואף דהלבוש הכריע דכן מסתבר דמוקדם גמור הוא כו' וסיים דיש להחמיר דניסת תצא. י"ל דזהו מהטעם שכתב שם עוד דשמא במזיד הקדימוהו ע"ש. א"כ בנ"ד דנעשה זה ע"י טעות הסופר. וכיון דלא שייך טעם זה ע"כ שפיר יש לנו לדון ס"ס להקל בניסת. אבל לכתחילה לא תנשא בנ"ד. ולכן אם יש לו מקום להשתדל ולהודיע להזוג הנ"ל שיראו להתגרש שנית בגט כשר. בוודאי יעשו כן. ואם אין לו מקום ידוע אי' להודיעם וכמו שכתב כת"ר דאזדו לעלמא ולא נודע מקומה. א"כ אין לנו שום עצה מה להשתדל בזה. ועכ"ז לא ידאוג כ"כ כת"ר ולחוש דזהו מכשול ואיסור לכל ימי' של האשה שתנשא לבעל אחר. כיון דאם ניסת לא תצא ע"כ אין זה מקרי איסור לכל ימי' ואין זה קרוי מכשול כ"כ. ואף דבמה דאם ניסת לא תצא הדין הוא דהבעל הראשון יכתוב ויתן לה גט אחר כמבואר בסי' ק"נ. עכ"ז במקום דאי אפשר שאני ויושבת בהיתר תחת בעלה השני כיון דהדין הוא דאם ניסת לא תצא. ועיין בסי' קכ"ז ב"ש ס"ק כ"ב מזה. ועיין בתשובת חוט השני סי' ל"ט:
ה
וראיתי בתשובת הרדב"ז ח"א סי' תס"ט שכתב לצדד להקל אם השמיטו המאות מטעם א' שחשבון ימי החודש ויום השבוע לא יתכוונו כן בחשבון השנה כפי שנכתב ע"ש. א"כ לפ"ז יש מקום לצדד להקל אף בנ"ד. אבל באמת הדבר מבואר בשו"ע סי' קכ"ז סעי' י"ג במחבר שפסק כתה"ד דלא תנשא בגט זה רק אם ניסת לא תצא. וע"כ הטעם כמש"כ הב"ש שם ס"ק כ' משום דאין הכל בקיאין בחשבון. ולכן מי יבא להכריע אחרי הכרעת המחבר. ואף דהלבוש שם סעי' י"א כתב להקל בהשמיט המאות הא כתב הטעם שם דזהו לפי דאנו יודעין כי הזוג שנתגרשו לא הי' בימי מאות שנים העברו ולא כתב טעם הרדב"ז הנ"ל. ולכן כתב הלבוש להחמיר בהשמיט פרט האחרון כנ"ל. ע"כ אין לנו כח לפסוק כנגדם. ולכן העיקר לדינא בנ"ד לפי דעתי דלא תנשא אך אם ניסת לא תצא דבכה"ג יש לנו לסמוך ע"ד הרדב"ז דמיקל מהטעם הנ"ל. דזה שייך ג"כ בנ"ד. וגם המחבר סי' קכ"ז סעי' י"ג דהחמיר בהשמיט המאות לא כתב רק דלא תנשא ואם ניסת לא תצא וע"כ בניסת אין לנו הכרע מהמחבר דלא יהי' ס"ל לסברת הרדב"ז. וע"כ כ"ז דלא ניסת לפי דעתי אין אני רואה מקום להקל בנ"ד אלא לא תנשא ואם ניסת לא תצא. ואין לי שום עצה להשתדל ולהשיג איזה היתר שתנשא לכתחילה. ואם יוודע מקומם של הזוג שנתגרשו יודיעו להם ויתגרשו שנית. וד' יצילינו משגיאות ויהי' בעזרינו להסיר מכשול מאתנו ויקבל החוה"ש כו'