אור ברסלב
עין זוכר מערכת א

עין זוכר· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]

מערכת א

הקדמה

א. אם למקרא. מצאתי בתשובות הרי"ף כ"י שכתב וז"ל שאלה מפני מה אמרו חכמים יש אם למקרא ויש אם למסורת ולא אמרו אב. ואמרו בנין אב. זה בנה אב. ולא אמרו אם. ואמרו בת קול. ולא אמרו קול. תשובה לא שמענו בזאת כלום אלא פעמים שאומרים לשון זכר ואומרים אב כגון בנין אב משני כתובים ובנין אב וכתוב אחד וכגון מ"ש אבוהון דכלהו דם אלא יש לומר שבמקום שעושה אותו דבר עיקר ללמד דבר אחר קורין אותו אב. וזה שאמר יש אם למקרא הואיל ואין למדין המנו לדברים אחרים אלא להודיע על מה סומכין על הקריאה או על המסורת שהקריאה אינה לשון זכר אלא לשון נקבה עכ"ל:
ורבינו בחיי פרשת וזאת הברכה על פסוק תומיך ואוריך וכו' כתב שכל דברי רז"ל מיוסדים על אדני החכמה ועל פסוק תורה שבכתב הזכירו בנין אב שכל פסוק הוא בנין אב יתעלה ואמרו יש אם למקרא ולמסורת שהוא דבר נמסר מתורה שבע"פ הזכירו אם ולא אב והאריך בזה וכתב שבדקדוק אמרו בת קול ולא בן ע"ש באורך. ואחר זמן רב נדפסו תשובות הרי"ף ע"ש בריש תשובותיו. עיין מ"ש הליכות עולם בנותן טעם לענין זה דאמרי בנין אב אם למקרא דף מ"ז ע"א מספר יבין שמועה:

ב. אין הלכה כשיטה. דברי הרב הליכות עולם בשער ה' פ"ג קשים לשמוע שכתב ולפי זה הטעם נראה דאין חילוק בין היכא דאמרינן פלוני ופלוני כלהו ס"ל ובין היכא דאמרינן אמרו דבר אחד וכו' וכה"ג לא חשיבא שיטה ואפשר דהלכה כוותייהו עכ"ל ואין דבריו מובנים דברישא כתב ולפי זה נראה דאין חילוק וכו' וסיים וכה"ג לא חשיבא שיטה וא"כ יש חילוק גדול. ותו דכפי הטעם דמנה מועטים נראה דגם אמרו דבר אחד שיטה היא:
והיה אפשר לידחק ולפרש דבריו באופן זה דמ"ש דאין חילוק היינו דלפי טעם זה דמנה המועטים אין חילוק בין כלהו ס"ל לאמרו דבר אחד דבשניהם הדעות שוין לאפוקי הטעם האחר שכתב אח"כ דכלהו ס"ל אינם שוים בדעתם. אמנם גם לטעם הראשון נהי דאין חילוק לענין מה דשוין בדעתם אך כלהו ס"ל היא שיטה ואמרו דבר אחד אינה שיטה ואפשר דהלכה כוותייהו והטעם דכשאומר כלהו ס"ל מוכח דבא לומר דאין הלכה כמותם ומנה המועטים אבל כשאומר אמרו דבר אחד הוה ס"ד דאינם שוים בדעתם ובא לומר דכלם שוים ואפשר דהלכה כוותייהו ובאמת שהוא דוחק:
והיותר נראה דט"ס נפל בדברי הרב הליכות עולם וצ"ל וכל אחד מודה לחבירו ואיכא דאמרי דכה"ג לא חשיב שיטה ואפשר דהוי הלכה כוותייהו ושיטה היינו כגון פלוני ופלוני ס"ל כך וכו' וכן משמע מדברי הר"ן פ"ק דסוכה ופ"ג דקדושין דחילוק זה בין כלהו ס"ל ובין אמרו דבר אחד אינו מוסכם. והרב הליכות עולם משם חפר אוכל וכמו שרמז לדברי הר"ן בסוף דבריו ע"ש ועיין בשו"ת הרשב"א סימן שי"ד וסימן תל"א ועיין בסמוך:

ג. אין הלכה כשיטה. כתב הרב שפתי כהן י"ד סימן רצ"ד דלא אמרינן הכי רק בתלמוד בבלי ולא בירושלמי וראיתי להרב הכולל חסיד שבכהונה הרמ"ך בספר הנדפס חדש ממש יד מלאכי שקבע בכלליו כלל זה אות נ"ח והנה מציב לו יד בסתמא כאלו הני מילי הם מוסכמים וליכא מאן דפליג עלה. וק"ק דהו"ל להזכיר דהרשב"א בתשובה הובאה בית יוסף י"ד שם סימן רצ"ד בדין זה חולק שכתב בהדיא דכיון דאמרו בירושלמי ר"ש וראב"י אמרו דבר אחד הוי שיטה ואינה הלכה ע"ש והוא בתשובות הרשב"א כ"י כלל ג' סימן נ"א ואחר זמן רב נדפסו תשובות הרשב"א ח"ג וע"ש סימן רל"ז. גם רבינו ירוחם נתיב כ"א ה"ב הכריע כהרמב"ם מכח דמאחר דבירושלמי אמרו ר"ש וראב"י אמרו דבר אחד הוי שיטה ואינה הלכה. וזה דעת מרן בכ"מ פ"ג דשמיטה דין ח' שהקשה על הרמב"ם ע"ש וכן דעת הרב מעדני מלך שהקשה על הרא"ש מזה. הא למדת דשלמים וכן רבים סברי דהך כללא אתמר גם בירושלמי הפך הרב ש"ך ולא הו"ל להרב יד מלאכי למסתם סתומי:

ד. אין הלכה כשיטה. כתב הרב כנה"ג בכלליו משם הרמ"ע סימן י"ג דהיינו היכא דאמרינן כלהו ס"ל אבל היכא דאמרינן אמרו דבר אחד אפשר דהלכה כוותייהו והביא זה הרב יד מלאכי בכלליו אות ע"א וכתב עלה דלפי יש מי שאומר שכתב הרשב"א בחידושי שבת דף י"א ע"ג נראה דאין חילוק עכ"ד וסברא זו שהביא הרמ"ע הזכירה הר"ן פ"ק דסוכה ועיין מ"ש בסמוך אות ב'. ומדברי הרשב"א שהזכרתי בסמוך אות ג' ודברי רבינו ירוחם והרב מעדני מלך שזכרתי בסמוך שם מוכח דלדידהו פשיטא דאף כי אמרינן אמרו דבר אחד נמי הוי שיטה והרי הוא כמבו"אר:

ה. אמרי לה ואמרי לה. מוכח מדברי הרב מהר"ם ן' חביב בכלליו אשר בסוף ספר גט פשוט כלל דהלכה כאמרי לה בתרא. אמנם הרב פרי חדש בחידושיו לגיטין במים חיים דף ז' ע"ג כתב דהכלל הוא כשאומר הש"ס איכא דאמרי אבל אין כלל זה אמור כשאומר הש"ס אמרי לה:

ו. אין כבודו מחול. פירשו הגאונים אין סומכין על מחילת כבודו. שיטה מקובצת לכתובות פ"ב דף ח' ע"א. ואם היה המלך כשחטאו לו הדיוט ואח"כ נעשה מלך יכול למחול על מה שחטאו לו כשהיה הדיוט. כן מתבאר מדברי הרב פרשת דרכים במ"ש בענין דוד המלך כשחטא לו שמעי ע"ש באורך. ויש סמך לזה מירושלמי פ"ח דתרומות ע"ש:

ז. אב שמחל על כבודו כבודו מחול. כתב בספר חסידים דהיינו דוקא בדיני אדם אבל בדיני שמים חייב ע"ש סימן תקע"ג. ומה שקשה על זה מדברי ספר חסידים במקום אחר אני בעניי יישבתי בהגהות י"ד כ"י סימן ר"מ. ועיין בהגהות הנזכרות ובברכי יוסף בחילוקי דינים בזה. וכתב מהר"ם שאע"ג שמחל אם מקיים מצוה הוא עושה כמ"ש בשיטה מקובצת מציעא דף ל"ב ועיין הרדב"ז בתשובות דפוס ויניציא סימן תקכ"ד:

ח. איני יודע. אמרו ביבמות דף כ"ג ע"ב וקדושין דף נ"א דייקא נמי דקתני אינו יודע ולא קתני ואינו ידוע. ופירש"י דאינו יודע השתא משמע ואין ידוע משמע דלא נודע הדבר מעולם וכתב הרב בכור שור דף קי"ז ע"ג וצ"ע ממ"ש בנזיר דף נ"ז דייקא נמי דקתני ואיני יודע ופירשו התוספות דמשמע שלא נודע לו מעולם מדלא קתני שכחתי ואפילו לפי מ"ש התוספות ביבמות דאינו יודע משמע הכי ומשמע הכי מ"מ אין מיושב שפיר מאי דדייק הכא איפכא מדיוקא התם עכ"ל ובשיטה מקובצת לנזיר הנדפסת מחדש הקשה קושית הרב ז"ל ורמי התרי סוגיי הנזכרות ומשני דאינו יודע משמע תרווייהו וכמ"ש התוספות ביבמות. וכבר הרב הנזכר כתב דאפילו לפ"ז דמשמע הכי ומשמע הכי אין מיושב שפיר וכו'. וראיתי בחידושי קדושין לחד מקמאי בדפוס שהקשה קושיא הנזכרת. ואיהו מפרק לה דאיני יודע משמע דידע ושכח אי נמי דלא ידע מעולם ובנזיר הכי דייק אי הוה קאי גבייהו הול"ל ידעתי ושכחתי לאשמועינן דלא הוי ספק טומאה בר"ה אלא ש"מ דהאי איני יודע פירושו שלא ידע מעולם אבל גבי קדושין ודאי כשהוכרו ולבסוף נתערבו מדלא קתני אינו ידוע עכ"ד ולדעת אביי דהוו קדושין והתנא לא דייק למנקט לשון מבורר ולמתני אין ידוע אפ"ה שפיר קאמרינן בנזיר דייקא נמי דקתני דהתם מיהא דאיק:
העולה מזה דמשפט הלשון בדקדוק הוא כשאומר אינו יודע הפירוש הוא דעתה אינו יודע וכשאומר אין ידוע פירוש שלא נודע מעולם ואם אשכחן איפכא או לא דאיק או יש טעם בדבר:

ט. אי תניא תניא. הרב החסיד הרמ"ך בספר יד מלאכי הביא בידו המלאה פירושי הראשונים אות א' ואשו"ר ברהטי"ם שהוכיח הרב כדעת רש"י וסיעתו דהפירוש הוא אי תניא תניא והדרי בי מהש"ס ריש פרק כל כתבי דקאמר מאי תניא ומדקמהדר למען דעת היכי תניא משמע דלאו דחיה היא ע"ש ולישר"י לן מר דההוכחה מצד עצמה קול ענות חלוש"ה ותו דהתם פרק כל כתבי לאו מאן דאמר אי תניא תניא איהו ניהו מאן דאמר מאי תניא אלא סתמא דתלמודא קאמר לה ע"ש ואין כאן הוכחה:

יוד. אתנוסי הוא דאתניסו. כתבו התוספות בראש השנה דף כ"ג ע"א דהיכא דזמנין עבדינן וזמנין לא עבדינן לא אמרינן אתנוסי הוא דאתניסו וכ"כ הרשב"א בחידושיו כ"י. ומה שיקשה לכאורה על זה מפ"ק דכתובות דף ט"ז ע"ב אני בעוניי בקונטרס פתח עינים שם בר"ה תירצתי ע"ש ובמקום אחר הארכתי על מה שהקשה מדקדק אחד בספרו על גדולי המדקדקים מדברי התוספות דר"ה הנזכרים ע"ש באורך:

יא. אסור. לשון זה משמע שאין לו תקנה כן כתב הרב ווי העמודים פרק י"ד וסמוכות שלו מדברי התוספות ריש ביצה וספר חסידים ע"ש באורך ויש לגמגם בדבריו כאשר יראה המעיין ומאי דתריץ יתיב בהכי דברי מרן בב"י סימן קי"ו גבי גילוי ציר יש לגמגם ולא היה צריך הרב לזה ליישב דברי מרן כי בלאו הכי הדין עם מרן כאשר יראה הרואה להרב פרי חדש שם ותמ"ה יקרא על הרב בית חדש שכתב על מרן שלא הבין פשט השמועה ע"ש באורך. וכזה ראיתי להר"ן בחידושי חולין הנדפסים מחדש דף מ"ט דמוכח מדבריו ז"ל שהבין כדברי מרן והפר"ח ע"ש ודוק. ועמ"ש לקמן אות ק"ג:

יב. אשתמיטיתיה. לשון זה רגיל בתלמוד והוא לשון כבוד דלפי שעה נשמט דבר זה אע"ג דידעו והיתה עמו וקרא בו וכמ"ש הארי הח"י הוא הרב חוות יאיר בתשובתו בספר חוט השני סימן ך' ושם הראה את עושר כבוד בקיאותו דגם גדולי ישראל נעלם מהם איזה בקיאות ואתיא מכללא זכר עשה שהרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשנה הוא היה מונה כמה תנאים שלא נזכרו כי אם פעם אחת במשנה והוא מצא כמה מהם שנזכרו פעמים אחרות ובאמת הוא פלא על רבינו הרמב"ם אך בקטנותי אמרתי על הרב מדויל ידיה משתלים שהרב ספר יוחסין קדמו ביתר שאת להשיג על הרמב"ם ונעלם דבר מהרב חו"י ושוב ראיתי שבספרו חוות יאיר סימן א' שרטט וכתב שראה שקדמו ספר יוחסין. ועד אחרון מקרוב בא לידי ספר אמרי צרופה וראיתי בהקדמתו שהשיג על הרב הנזכר דכבר קדמו ספר יוחסין ולא זכר שהרב ז"ל עצמו כל רז לא אנס ליה אף הוא ראה ספר יוחסין כדבר האמור והרב אמרי צרופה משכן עצמו ותריץ יתיב בעד הרמב"ם ולא פניתי להתיישב בישוביו. וגם הרב אמרי צרופה כתב שם כמה תמיהות שיש לו על גדולי ישראל:
והדבר פשוט דאין להקשות אשתמיטיתיה לאמורא אלא ממתניתין או מתניתא או משמעתא מאמורא הקודם לו בזמן ובמעלה. וכן מבואר בדברי הרב הגדול מהר"ר בצלאל בשיטה מקובצת לכתובות פ"א דף ע"ז ע"א והן היום האיר אל עבר פנינו ספר"א רבא דאורייתא ספר יד מלאכי לרבי"ן חסידא הרב הרמ"ך וחזה הוית על י"ד היאו"ר באות ל"א הזכיר תשובת חוט השני הנזכרת. וגם מילא את ידו ויבא לו דברי מהר"ב בשיטה מקובצת הנזכר וכתב עליו ויש לתמוה דבפרק עשרה יוחסין דף ע"א ע"ב מצינו דקאמר על ר' יוחנן אשתמיטיתיה הא דר' אלעזר וכו' אע"ג דר' יוחנן רביה דר' אלעזר עכ"ל ואני בעניי אומר דמאי מתמיה על רבינו בצלאל ז"ל הלא דבריו פשוטים וברורים וזו סברא פשוטה וישרה ומאי אית ליה על הרב בצלאל. ובגופא דשמעתא הוא דאיכא למידק הכי והו"ל לפרש דבריו כי ממרוצת לשונו מורה דנטה ללו"ן על הרב בצלאל דאי לאו הו"ל להקשות בש"ס ואח"כ יביא דברי הרב בצלאל ועוד אני בעניי אומר כי:
אשתמיט מיניה דהרב יד מלאכי דמהרימ"ט בחידושי קדושין שם בסוגיא שפיר קמותיב הא דקשיא ליה בתוספת נפך שפיר ואיהו מפרק לה בתלת פרוקי וז"ל תימה לי דקאמר לר' יוחנן דאשתמיטיתיה הא דר' אלעזר תלמידיה והא לעיל בעי למימר דאביי לית ליה הא דר' אלעזר וסבר דעלו מאיליהן. וי"ל לפי שהיה מקשה על זעירי מאי דעתיך וכו' דילמא כר' אלעזר ועזרא העלם בע"כ א"נ לזעירי קאמר שלא זכר הא דר' אלעזר להשיב לר' יוחנן א"נ מסתמא כל מה שהיה ר' אלעזר אומר מיניה דר' יוחנן שמיע ליה כדאמרינן אלעזר תלמידך יושב ודורש והכל יודעים וכו' ולכך לא היה אומר משם רבי יוחנן רבו דמסתמא הכל שלו ולהכי קאמר אשתמיטיתיה שמעתא דנפשיה עכ"ל הרב מהרימ"ט עיניך הרואות דמהרימ"ט שכל את ידיו בקושיתו היולדה והמחזיקה דמאי פריך על ר' יוחנן הא בעי למימר דאביי לית ליה דר' אלעזר וזו קושיא כפולה:
איברא דתרי שינויי קמאי דהרב מהרימ"ט יש בהם מן הדוחק דקמא דמאי מקשה על זעירי דילמא כר' אלעזר יש להשיב דר' יוחנן לא סבר כר' אלעזר ולא חש לה כי רוח מבינתו ממאנת למאמר"ו ופריך על זעירי לפי דעתו ואגב אורחיה גילה לזעירי דדברי ר' אלעזר ליתנהו. גם את השני דזעירי אמאי לא השיב לר' יוחנן מהא דר' אלעזר לא סליק שפיר דזעירי אין לו פה להשיב לומר בפניו דשביק מיליה דמר ונסיב מיליה דר' אלעזר תלמידו ובמה כחו להקשות על ר' יוחנן:
ועלה בדעתי לישב דכיון דר' יוחנן אמר הלכה כסתם משנה ואיהו דייק טפי לישנא דמתניתין והכא משמע ליה לסתמא דתלמודא דמשנתנו דקתני עשרה יוחסין עלו מבבל ולא קתני עלו לא"י אתיא כר' אלעזר כדאמרינן בריש פרקא ואע"ג דבעי למימר דאביי לא סבר דר' אלעזר מ"מ סתמא דתלמודא משמע ליה דמתניתין דייקא כר' אלעזר וכדקאמר התם בכח זה קאמר הכא אשתמיטיתיה דר' אלעזר דמשנתנו מסייעא ליה ובודאי דר' יוחנן היה מפרש לה כר' אלעזר אי יהיב דעתיה. ומשום דקאמר לזעירי מאי דעתיך אלימא מדתנן עשרה יוחסין עלו מבבל וכו' קאמר אשתמיטיתיה הא דא"ר אלעזר וכו' כלומר דמשנתנו דאיירי בה דייקא כוותיה:
ומאי דמשני הרב מהרימ"ט באחרונה דגם ר' אלעזר שמעה מר' יוחנן כדאמרינן אלעזר תלמידך וכו' הכי אמרי ביבמות דף צ"ו ע"ב. ובירושלמי פ"ב דברכות ופרק ב' דשקלים. והכי אשכחן דהתוספות ביומא דף ד' ע"א כתבו על מימרא דר' אלעזר סתמית דודאי ר' יוחנן אמרה מאותה שאמרו אלעזר תלמידך וכו' ע"ש:
אמנם לא אכחד דיש להרהר על תירוץ מהרימ"ט דאיברא דמצינו סייעתא לדבריו מדברי התוספות כאמור אמנם התוספות אמרוה על מימרא דר' אלעזר סתמית דמסתמא ר' יוחנן אמרה. אבל נראה ודאי דכי אשכחן דר' יוחנן אמר איפכא ממאי דאמר ר' אלעזר לית לן למימר דגם מימרא דר' אלעזר ר' יוחנן אמרה ופליג דידיה אדידיה. וכבר אמר ר' יוחנן לריש לקיש מסכת בתרא דף קנ"ד ע"ב זו אלעזר אמרה אני לא אמרתי דבר זה מעולם. וא"כ הכא דר' יוחנן קרי בחיל לזעירי הפך ממאי דא"ר אלעזר היכי קאמר אשתמיטיתיה דר' אלעזר וכלומר דהוא אמרה הא בכי הא ודאי יש לנו לומר דר' אלעזר אמרה מדנפשיה אם לא שנאמר דהכא קים ליה לתלמודא דמימרת ר' אלעזר הלזו נאמרה בזמן שר' אלעזר לא הוה אמר כלום מדידיה. אמנם מלבד שהוא דוחק עצום לא יצדק לדברי מהרימ"ט דכתב מסתמא כל מה שהיה ר' אלעזר אומר וכו' כמו שכתבתי דבריו לעיל והרי הוא כמבוא"ר באר לחי רואי:
ואפשר לומר ב' תרוצי מהרימ"ט בחדא מחתא ונאמר דודאי כי אשכחן מימרת ר' אלעזר שהיא הפך דברי ר' יוחנן. בכגון זו אין לתלמוד להחליט דתרוייהו ר' יוחנן אמרם ופליג או לא זכר מה שאמר הוא עצמו בו בפרק כי הכא דקאמר אשתמיטיתיה. ובודאי אית לן למימר הא דידיה הא דרביה ור' אלעזר מדנפשיה קאמר. אמנם הש"ס הכא קאמר אשתמיטיתיה לזעירי דאי זכר מאי דאמר ר' אלעזר הוא דקאי בהדי ר' יוחנן הו"ל להקשות עליו ממימרת ר' אלעזר דמסתמא מדר' יוחנן אמרה על דרך דמותיב ר"ל בסוגית בתרא הנזכרת. ואז ר' יוחנן או היה מודה או היה אומר זו אלעזר אמרה ואני לא אמרתי דבר זה מעולם. ולזעירי שפיר נאה לאותוביה לר' יוחנן עצמו:
העולה מזה דכי אשכחן מימרת ר' אלעזר מסתמא אית לן למעבד טצדקי להסכימה עם דברי ר' יוחנן כמ"ש התוספות ביומא. אבל אי לא אפשר להסכימה עם דברי ר' יוחנן אז אמרינן דר' אלעזר מדנפשיה אמרה:

יג. אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות. כתב הרב באר שבע בריש הוריות בתוספותיו דהיכא דאיכא למעט ממעטינן. וזו של כת הקודמין ספר כריתות והליכות עולם. וגם מ"ש עוד הרב באר שבע דלשתוק ממיעוט וכו' כ"כ התוספות ביומא דף ס' וכמו שרמזתי על דבריו בספרי הקטן שער יוסף דף י"ב סוף ע"א. ועתה נדפס ספר יד מלאכי להרב החסיך הרמ"ך ובאות כ"ט תמה על הרב באר שבע דכבר קדמוהו רבנן וכבר אנכי העירותיהו כלאחר יד בשערי. והרב הנזכר בסוף דבריו בשפלנו זכר לנו ע"ש:
וראיתי לאחד קדוש שהביא ראיה לזה דכי איכא למעט ממעטינן ממאי דאמרינן במכות דף ט' ע"ב דלרבי יהודה בלא ראות פרט לסומא ובבלי דעת פרט למתכוין אלמא דכי איכא למעט ממעטינן. ויש דוחין דשאני התם דלא כתיב בבלי דעת ובלי ראות בפרשה אחת. ואינה דחיה דהרי לר"מ התם חשיב ליה מיעוט אחר מיעוט אלא דלר"מ פרט למתכוין שמעינן משגגה כמ"ש התוספות ע"ש ופוק חזי לרש"י ז"ל במנחות דף ס"ז חשיב דגנך דגנך מיעוט אחר מיעוט אף דחד בראה וחד בשופטים. ואף שהתוספות שם פירשו בענין אחר נראה קצת דלא פליגי בזה. וכבר הארכנו בעניותנו בכלל זה בספרי הקטן שער יוסף דף י"א וי"ב וי"ג בס"ד:
ויש לי להוכיח עוד דכל היכא דאיכא למעט ממעטינן מסוגית הנחנקין דף פ"ו ע"א דלר"י חציו עבד איכא תרי מיעוטי ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות. ולרבנן ממעטינן עבדים וחציו עבד ולא אמרינן אין מיעוט אחר מיעוט אלמא כל היכא דאיכא למעט ממעטינן:

יד. אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות. הנה בירושלמי פ"ק דהוריות אמרו דכי איכא תלתא מיעוטי ממעטינן. והרא"ש בתוספותיו שם כתב דתלמודא דידן פליג על הירושלמי מההיא דפ"ק דסנהדרין גבי תשעה וכהן ואני בעניותי הוקשה לי דבירושלמי דמגילה אמרו כתלמודין ויש פנים דההיא דט' וכהן לא תברא להך כללא כמבואר באורך בספרי הקטן שער יוסף דף י"ב. והן עתה נדפסו מחדש חידושי נדה להרמב"ן ושם על דף מ' הביא הא דהירושלמי ותריץ יתיב ההיא דט' וכהן אליביה. ואני השפל הארכתי בעניותי בזה בקונטריס אחורי תרעא דף קע"א ושם אתן את דודי לעורר את האהבה על דברתי מלכי צדק הרב יד מלאכי באות כ"ט ע"ש באורך:

טו. אם יבא אליהו ויאמר אין חולצין בסנדל אין שומעין לו. הכי אמרו ביבמות דף ק"ב ומנחות דף ל"ב וכתב הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשנה ירצו לומר שאין להוסיף ולגרוע במצוה על דרך נבואה בשום פנים וכן אם יעיד הנביא שהקב"ה אמר אליו שהדין במצוה פלונית כך וכי סברת פלוני אמת יהרג הנביא ההוא שהוא נביא שקר עכ"ל וכן כתב בחיבורו פ"ט דיסודי התורה והרב מהר"ם ן' חביב בריש תוספת יה"כ כתב דכן הוא דאין הולכין אחר הנביא בענין ספק בן ז' לראשון וכו' ע"ש באורך וכ"כ בספר בני דוד בריש ספרו. ואני בעניי הארכתי להוכיח נגד הרבנים ז"ל מכמה סוגיות בספר הקטן ברכי יוסף א"ח סימן ל"ב ועוד כתבתי במאי דשייך לזה בהגהותי כ"י לי"ד סימן רמ"ב. ועד אחרון בספר הקטן פני דוד פרשת בשלח ע"ש:
והעולה ממה שכתבתי דבספק מציאות שומעין לנביא אם כה יאמר כך הוא כאשר המעיין בעיניו יראה במקומות הנזכרים. ובשם הגדולים ח"א דף ל"ד כתבתי דאפילו לדעת הרמב"ם שכתב שהנביא שיאמר סברת פלוני אמת יחנק היינו שחכמי הדור יכולים להכריע הדין ההוא אבל אם נפל המחלקת בין חכמי הדור ואין מכריע שרי לשאול מן השמים כמי מקדושים ההלכה ומצינן למעבד על פי מה שהראוהו מן השמים וכמ"ש הראב"ד רוח הקדש הופיע בבית המדרש. ורבינו יעקב סג"ל ככה יעשה לשאול שאלות מן השמים והיו משיבים לו ואם רב אחד נ"ל לחלוק יכול לחלוק דלא בשמים היא וכן הרמב"ן חלק על הראב"ד בדין ההוא שכתב רוח הקודש הופיע וכו' ע"ש באורך:

טז. אין להוציא דין מסברא רק צריך לבקש סמך מהגמרא או מהפוסקים. הרב מהר"ר יעקב הלוי בתשובות סימן ס"ב. ואף גם זאת בקש לו סמך מסוגית נזיר דף ל"ט גבי שער דמייתי מסברא ולבסוף במידי דתניא ע"ש והוא זכר לדבר:

טוב. אין מעבירין על המצות. הרב עיר וקדיש בעל ארעא דרבנן סימן א' בתחילה הוכיח דהוי דרבנן מדכתבו התוספות ביומא דף ל"ג משם רב האיי גאון דאם פגע בתפילין של ראש יעביר על המצוה ויניח של יד משום והיו לאות ולטוטפות ואי אמרת דאין מעבירין מדאורייתא מאי אולמיה דהאי מהאי והן הן דברי הרדב"ז בתשובות החדשות סימן תקכ"ט:
אמנם הרב ארעא דרבנן הוכיח מדברי התוספות שם ביומא ומגילה דף ו' דמקשו אמאי דתנן שיירי הדם היה שופך על יסוד מערבי ומייתי לה מקרא דאמאי אצטריך קרא תיפוק ליה דאין מעבירין על המצות ותירצו ומוכח דאין מעבירין מדאורייתא וכפי זה הדר קשיתיה מההיא דתפילין דאם פגע בתפילין של ראש יעביר ויניח של יד ואי אין מעבירין דאורייתא מאי אולמיה דהאי מהאי. ונדחק הרב לתרץ ע"ש ולא קשה מידי דאין מעבירין הגם שהוא דאורייתא הוא כולל לכל הדברים והוה ליה כלאו שבכללות דאין לוקין עליו והכא בתפילין בפרטות נצטוינו של יד תחילה ולכן זה הציוי בפרטות דוחה אין מעבירין הכולל דקליש:
א"נ אפשר לומר דוקשרתם לאות על ידיך דחי לתפלה של ראש שהוא מקודש כמ"ש במנחות דף ל"ד ומקודש אלים טפי מאין מעבירין כמ"ש הגאון מהר"ר צבי בתשובות סימן ק"ו. וכיון דוקשרתם אלים כל כך דחינן אין מעבירין ואם פגע בשל ראש יעביר ויניח של יד. וכי תימא הרי השתא דפגע של ראש תחילה איכא תרתי אין מעבירין ומקודש ומשום דאיכא תרתי הו"ל להניח תפלה של ראש ואח"כ של יד יש לומר דאיכא מעלין בקדש ואין מורידין ואם מניח של ראש ואח"כ של יד אזיל בתר איפכא והו"ל עולה ויורד ומתוך הדברים עין רואה דבהא לחוד מתרצתא קושית הרב ז"ל דדחינן אין מעבירין משום דאיכא וקשרתם לאות על ידיך ומעלין בקדש. ואכתי יש לחקור דאמאי אצטריך קרא להניח של יד תחילה הא איכא אין מעבירין דזרוע קרוב יותר מהראש כמשז"ל ואיכא מעלין בקדש. וי"ל דאי לאו קרא ה"א דהיכא דפגע בשל ראש דאיכא אין מעבירין דשל ראש לפניו והוא מקודש יותר לקדם קמ"ל. ועדיין יש לצדד בזה כמו שיראה המעיין:
ועוד יש לומר כמ"ש הרדב"ז בתשובה הנזכרת דלא שייך בזה אין מעבירין דכיון שהוא מחוייב לקשור של יד תחילה עדיין לא הגיע זמן של ראש עד שיניח של יד ומ"ש בזה אין מעבירין כונתם שהוא כעין מעביר על המצות וכמ"ש רבינו ירוחם ע"ש:
והרב מהר"י עייאש בספר עפרא דארעא כתב על הא דק"ל דאי אין מעבירין מדאורייתא אמאי בפגע בשל ראש יעביר ומניח של יד וז"ל ולענ"ד דאע"ג דהוי דאורייתא היינו לכתחילה אבל אם כבר התחיל במצוה השנית אין לזלזל בה ולדחותה בידים דאסורא דעבוד בדחוי הראשונה עבוד ולהכי אצטריך קרא בתפילין דאעפ"כ ידחה של ראש ותדע דהרי בטלית ותפילין דקי"ל דמקדים טלית ואי פגע בתפילין מקדימין אלמא דאין מעבירין עדיפא ושאני תפילין של יד לשל ראש דגלי קרא עכ"ל:
ושותיה דמר לא גמירנא דהרב ארעא דרבנן קשיא ליה דכיון דאין מעבירין דאורייתא ופגע של ראש תחילה ילבש של ראש ואח"כ ילבש של יד דמאי אולמיה קרא דכתיב לאות על ידיך ולטוטפות מאין מעבירין דהוי דאורייתא כפי מה שהקשו התוספות ועל זה תירץ כאשר ירדוף הקורא בעיניו יראה. ומאי משני לזה הרב מהר"י עייאש ואזיל בתר איפכא למיהב צריכותא לקרא בתפילין. ותו דאמר רב הנחה שובר"ת דכבר התחיל וכו' ומשמע דהא דפגע בתפילין קרי ליה התחיל בשל ראש ואין זה התחלה דפגע לבד ומאי מייתי מטלית ותפילין. ולפום ריהטא צדדתי בדבריו ואני שמעתי ולא אבין:
ועל הרדב"ז בתשובה הנזכרת קשה דפשיטא ליה דאין מעבירין הוא מדרבנן שהרי מדברי התוספות דמגילה דף ו' מוכח דהוי מדאורייתא כמו שהוכיח הרב ארעא דרבנן. ומה גם דהרדב"ז גופיה מסיק דלא שייך בפגע של ראש אין מעבירין וכונת רב האיי וסיעתו היינו דהוי כמו אין מעבירין וא"כ אין ראיה כלל מהכא דהוי דרבנן כמתבאר ממש"ל. וק"ק על הרב יד מלאכי ח"ג אות ד' דמייתי הא דהרדב"ז דאין מעבירין דרבנן ולא זכר דהתוספות פליגי עליה:
אחר זמן השמש יצא על הארץ ספר קהלת יעקב להרב המחבר ארעא דרבנן. ושם ראיתי בחלק תוספת דרבנן סימן מ"א שהביא תשובת הרדב"ז הנזכרת ותמה עליו מדברי התוספות הנזכרים ומיהו לא זכר הרב ז"ל דבמ"ש הרדב"ז שם דלא שייך בהא דפגע בשל ראש אין מעבירין תנתק ותמוש מאי דק"ל בספר ארעא דרבנן על התוספות מינה וכדכתיבנן בעניותין:
ואתה תחזה להרב ארעא דרבנן מה שהאריך עוד וכלל מ"ש חביבה מצוה בשעתה עם אין מעבירין והקשה אח"כ מפסחים דף ק"ה ואנכי העירותיהו בספר הקטן ברכי יוסף אורח חיים סימן כ"ה אות ג' דף ט"ו עמוד ד' בס"ד גם עיין מה שרמזתי אני הדל על דברי הרב בספר הקטן ראש דוד פרשת וירא דף ט"ו ע"ד. ובקונטריס זה לקצר אני צריך את קסת"י נתתי קסת נחוצ"ה:

חי. איסור שתית כוס עיקרין להיות עקר שאינו מוליד. לכאורה נראה דאיסורו אינו אלא מדרבנן. ויש קצת להוכיח זה ממ"ש הריטב"א בחידושי יבמות על דף ס"ג ומטי נמי משם רבינו הגדול ז"ל שאם קיים פריה ורביה וחשקה נפשו לגמרי ורוצה לאכול או לשתות דבר שיעקר כדי שלא יתבטל מתורתו מותר דההיא דר' יהושע מצוה דרבנן היא ובכי הא שרו רבנן וטעמא דמסתבר הוא ושמעתי על גדולים שעשו מעשה בעצמן בדבר זה עכ"ל:
ואנן בעניותין הוינן בה דהא בשבת דף ק"י פריך הש"ס ומי שרי לשתות כוס עיקרין ומהדר תלמודא לאוקמא בסריס וזקן ולא הונח לו עד דאוקמה באשה ולפי דברי הריטב"א וסיעתו לוקמה באיש וקיים פו"ר וחשקה וכו' דבהכי שרי כמו שעשו הגדולים מעשה בעצמן ופריקנא לה דניחא ליה לגמרין לשנויי בפשיטות. ולא לעשות אוקמתות באיש שקיים פו"ר וחשקה נפשו בתורה לגמרי ובכי הא ליכא משום מצות ולערב אל תנח ולא מצי למיקם בהרהור ותאוה דהיה מאריך הרבה ובחר לתרץ בפשיטות ובקצרה. ונדון זה דהריטב"א נלמד בלא"ה דמהסוגיא מוכח דאין איסור לשתות כוס עיקרין אלא כשיש מניעת פו"ר דאיכא מצות ולערב אל תנח ידך דהא אוקמא בזקן ודחה מדר' יוחנן דאמר החזירוני ואוקמה באשה ופריך מריב"ב ומשני בזקנה ועקרה דליכא ליתא דפו"ר אלמא כי ליכא ליתא דפו"ר שרי וא"כ בנדון הריטב"א דקיים פו"ר וליכא מצות ולערב דחשקה נפשו בתורה מאד מסתברא דשרי:
ויותר נראה ליישב דלא ניחא ליה להש"ס לאוקומה בכי האי גונא שכתב הריטב"א דהברייתא דעלה פריך זאת אומרת דשותה כוס עיקרין לירוקא ואלו אדם זה שקיים פו"ר וגבר חשקו בתורה ויצר לו מהרהורים הוא שותה בעבור זה כוס עיקרין ולא משמע ליה לאוקומיה ברייתא בהכי דהבריתא קתני ששותה בשביל ירקונא. והגם דיש לומר דבשתים עלתה לו לשתות כוס עיקרין דחיקא מילתא וטפי ניחא ליה לאוקומיה באשה:
אמנם אכתי קשה על הריטב"א והגדולים דנהי דאמרינן דליכא בהא מצות ולערב דבכי הא שר"ו חכימיא מ"מ לא יהא אלא סריס דאמרו התם בשבת דסריס אסור לשתות כוס עיקרין דהו"ל כמו מסרס אחר מסרס דאסיר והרי התם דסריס ליתיה בפו"ר ואסור לשתות כוס עיקרין. והגם דבעי לשנויי התם בזקן ואשה דשרי מטעם סירוס אלא דדחי בזקן ואשה מלתא דפו"ר. היינו דוקא גבי זקן ואשה כמ"ש התוספות דזקנה לאו בת סירוס היא ובאשה לא שייך בה סירוס ומשו"ה ליכא משום מסרס אחר מסרס דזקן וזקנה מסורסים דמו בדרך כל הארץ אמנם בנדון הריטב"א נהי דליכא ליתא דפו"ר אכתי איכא משום סירוס:
וכבר ראיתי להרשב"א בחידושיו שכתב וז"ל אלא בזקן קשיא לי ומי גרע זקן מסריס וי"ל דמסרס אחר מסרס גזרת הכתוב היא וטעמא דקרא דכל שכיוצא בו כלומר בחור כמותו מוליד וזה מסרסו אין ניכר שהיה סריס מתחילתו ונראה כמסרסו עכשיו ולפיכך אסריס הקפיד הכתוב אבל זקן שאין ראוי להוליד לפי דרכן של בני אדם לא הקפידה תורה בסרוס דידיה עכ"ל ולפי זה בנדון הריטב"א איכא משום סירוס:
ומכל זה מוכח דסברי הריטב"א והגדולים סיעתו דשותה כוס עיקרין אינו איסור תורה דלא אסר רחמנא אלא מסרס בידים אבל שותה כוס עיקרין דאתי הסירוס ממילא מדאורייתא שרי אלא דרבנן אסרוהו. וכיון דהוי דרבנן משום יקרא דאורייתא וקושי ההרהורים התירו. ומ"מ הלב מהסס דהו"ל להריטב"א לבאר זה:
איברא דמדברי הרמב"ם פי"ו דאסורי ביאה דין י"א משמע דמשקה כוס עיקרין אסור דאורייתא כמו שנבאר שכתב בדין י"א וז"ל המשקה עיקרין לאדם או לשאר מינין כדי לסרסו הרי זה אסור ואין לוקין עליו ואשה מותרת לשתות עיקרין כדי לסרסה עד שלא תלד עכ"ל ורגע אדבר בדברי הרמב"ם הללו במ"ש כדי לסרסו. מה הלשון אומרת כדי לסרסו וחזה הוית למורינו הרב זרע אברהם א"ה סימן א' שהקשה דמוכח מדברי הרמב"ם דאינו אסור אלא במכוין לסרסו והרי מוכח בסוגית פרק ח' שרצים דגם כי לא מכוין לסרוסי כי אם לרפואה לא שרי אלא באשה וכו' וכתב הרב ליישב וז"ל ונראה דלא קשה מידי דהא דאצטריך לאוקומיה בסריס או באשה היינו לרב אסי דפירש דההיא דר"י דמותר ליטול כרבלתו היינו משום רמות רוחא כלומר שאינו מסתרס בכך אבל סתמא דתלמודא דמייתי הא דאמר בהדיא הרוצה לסרס תרנגול יטול כרבלתו משמע דעביד ליה כדי לסרסו ואפ"ה מתיר ר"י כיון שאינו נוגע באברי הזרע א"כ גם באדם כל שאינו נוגע מותר וכו' כ"ש הכא דאינו מכוין אלא לרפואה וכו' עוד ראיתי להרשב"א דגריס והאר"א אמר ר"י רמות רוחא וכו' ועפ"ד ניחא נמי דהרמב"ם השמיט דהא ר"י דהרוצה לסרס תרנגולו כנראה דס"ל כדאמר רב אשי משם ר' יוחנן דליכא סרוס אלא רמות רוחא וכו' עכ"ל ע"ש שהאריך:
ואני שמעתי ולא אבין דדבריו ז"ל אינם עולים לפי סוגיות ושיטות הש"ס דכי פריך על תירוץ ה"מ היכא דמכוין הכא מעצמו והאמר רב אשי רמות רוחא וכו' ומשני אלא בסריס ופריך ומשני על זה ומסיק באשה וכו' מבואר הדבר דסתר תירוץ שתירץ ואין לו תקומה מאחר דרב אשי פירש הא דרבי יוחנן והלכתא כרב אשי דהוי בתרא ומאריה דתלמודא. ואיך יתכן לומר דתירוץ הכא מעצמו אכתי קאי ופסק הרמב"ם כוותיה נגד רב אשי ונגד מסקנת הש"ס ומאן הוא גבר בכולא מצי למימר דאין זה כונת רבי יוחנן נגד רב אשי ותו דדברי ר"י לרב אשי א"ש דמאי דקאמר הרוצה לסרס וכו' הכונה דבזה לא ישמש והיינו מסתרס ומותר דכיון דלפי האמת אינו מסתרס בכלי הזרע רק משום רמות רוחא אינו משמש כמ"ש רש"י לא דמי למשקה כוס עיקרין דמפסיד כלי הזרע וזה פשוט מאד ומבואר ודברי ר"י כפשטן ונסתלק כל מ"ש הרב ז"ל. ולא תברא ממ"ש הרשב"א בחידושיו דהוי רבותא כאשר ישר יחזה המעיין:
ושפתי לא אכלא עוד הם מדברים כי לא זכיתי להבין דברי הרב הנזכר במ"ש בסוף דבריו שהביא גירסת הרשב"א דרב אשי משום רבי יוחנן אמרה וכתב עלה הנפק ובזה תירץ דעת הרמב"ם שלא הביא מימרת ר"י וכו' והוא סותר הקודם מה שתירץ להרמב"ם שכתב כדי לסרסו דהוי נגד רב אשי שהוא פסק כסתמא דתלמודא. ואי תימא דהדר ביה הרב ז"ל מדבריו הראשונים. ק"ק דהדרא קושיא לדוכתא דמ"ש הרמב"ם כדי לסרסו הוא נגד סוגית הש"ס ואנחת לן חדא ואקשת לן חדא:
ומה שקיים הרב גירסת הרשב"א הנזכרת ותלי בה כיפי דלגירסתנו דברי ר"י נראין הפך דברי רב אשי וכו' אינו הכרח כלל דגם לרב אשי דברי ר"י כפשטן ושפיר קאמר הרוצה לסרס יטול דבזה מסתרס ושרי דלקושטא כליו כמות שהם רק מאנינות אינו משמש והא קרי ליה מסרס באופן דדברי רבי יוחנן ככתבן ודברי רב אשי שתים כהלכתן שוו בשעוריהם והדברים נוחים ומרווחים ואין צורך לגירסת הרשב"א ולפי מה שכתבנו בעניותנו נדחה מ"ש הרב הנזכר דלגירסת הרשב"א לו יהי דהוו תרי אמוראי וכו' וכל זה אינו ופשוט:
אך לשון הרמב"ם וסמ"ג ומרן דכתבו כדי לסרסו צריך ישוב דהרי גם שהוא לרפואה אסור וקשה על מרן דהדבר מפורש בטור והוא הביא סוגיין ולא חלי ולא מרגיש על לשון הרמב"ם ולא עוד אלא דתפס לשונו ומעלהו על השלחן. ואפשר לומר דהרמב"ם הבקי ברפואה ידע בחכמתו דלירקונה התרופה הוא הסרוס והגם שהוא מכוין לרפואה הוא היודע דהרפואה הוא הסרוס ומשו"ה כוס עיקרין יפה לו וכן הרמב"ם ידע בחכמתו דאין רפואה בכוס עיקרין אלא לחולי ירקונה או חולי אחר שצריך סירוס. ונמצא דשותה כוס עיקרין כדי להסתרס והגם כי נפשו אוותה הרפואה מ"מ ידע איניש שהוא מסתרס וזהו רפואתו וז"ש הרמב"ם כדי לסרסו והוא דין הש"ס ונמשך אחריו הסמ"ג וכזה ראה וקדש מרן על שלחנו זה נראה לפום ריהטא:
אשובה אראה מאי דקשיתיה למורינו הרב זרע אברהם על הרא"ש דהוכיח דלא שייכי דברי הערוך דה"ד בשבת וכו' דאמאי לא הוכיח מסוגיין וניחא ליה להרב ז"ל דהרא"ש גריס כנסחא דקמן ולסתמא דתלמודא שרי וכו' ע"ש באורך. ולי ההדיוט אין דברי הרב מחוורין דגם לגירסתנו נדחה תירוץ ראשון מכח דברי רב אשי וא"ש דברי ר' יוחנן ככל האמור לעיל. ולקושית הרב ז"ל אפשר לומר דכיון דהרא"ש קאי על דברי השאלתות דמפרש דסוגיין אליבא דר' יהודה לא רצה לאתויי ראיה מסוגיין דלשאלתות אתיא כר' יהודה ומשו"ה מוכיח מאותה סוגיא דזבחים. וק"ק על הרב הנזכר דמכח קושיתו על הרא"ש הכריח דגריס כגירסתנו ולא כגירסת הרשב"א דאי גריס כהרשב"א הו"ל לאתויי מסוגיין. והרי הרשב"א דגריס דר' יוחנן גופיה אמר רמות רוחא ואפ"ה כתב כהרא"ש ומייתי ראיה מפרק כל התדיר גבי מזלף יין כמ"ש הרא"ש ואמאי לא מייתי מסוגיין ואיך הרב ז"ל העלים עין מדברי הרשב"א ודוק הטב. ומ"ש עוד הרב זרע אברהם על דברי מור"ם בהגהה בא"ה סימן ה' נדחה על פי מ"ש בעניותנו לעיל וכבר ראיתי להרב החסיד כמהר"ם הכהן בתשובתו אשר בספר בני יהודה סימן מ"ז אשר הערה על זה שכתב הרב ז"א על מור"ם. ומיהו כי יתן את רוחו המעיין יראה דיש לדקדק קצת על דברי הרמ"ך הנזכר ואין להאריך:
והנה ממה שסיים הרמב"ם דאשה מותרת לשתות כוס עיקרין שלא תלד. מוכח דגם שלא יהיה לה צער הרבה יותר על שאר נשים מותרת לשתות בפשיטות. ומ"ש בסמוך דהמסרס את הנקבה פטור דמוכח פטור אבל אסור נראה דכונת הרמב"ם במסרס ביד וסובר הרמב"ם דשייך סרוס ביד באשה והוא שלא כדעת התוספות בשבת דף ק"י ע"ב ודף קי"א ע"א ד"ה בזקנה דכתבו דאין שייך בה סירוס ע"ש ולכאורה נראה דדעת הרי"ף והרא"ש כתוספות שהרי השמיטו הא דהאשה מותרת לשתות כוס עיקרין כדאוקמא בש"ס לברייתא דירקונא וצריך טעם מה ראו להשמיטו. אמנם אם נאמר דסברי כהתוספות ניחא דדעתם ז"ל דנהי דהש"ס אמר הכי אבל הוא ליתובי הברייתא ברם הוא מילתא דפשיטא והש"ס לא הוה אצטריך לאשמועיניה כיון דאשה לא שייכא בסרוס כמ"ש התוספות אלא דהש"ס לתרץ הברייתא אתא. אבל הרמב"ם סבר דשייך לסרס האשה גם כן ביד והוא פטור אבל אסור. איברא דתניא בספרא פרשת אמור דיש סרוס בנקבות ואסורות בהקרבה והזכיר סוף הברייתא הה"מ ומוכח מינה כדעת הרמב"ם. ומה שרמז הה"מ אחר הברייתא דקתני ר' יהודה אומר אין הנקבות בסרוס דכן מבואר פרק שמנה שרצים כעת לא ראיתי בגמרין שם דלא הזכירו אשה אלא בכוס עיקרין:
ומתוך מ"ש ק"ק על הרב בית חדש סימן ה' דנקיט בפשיטות דאין סרוס בנקבה אלא ע"י כוס עיקרין כמ"ש התוספות ומשו"ה נדחק בדברי הרמב"ם והסמ"ג דנראה פשוט מהת"כ דיש סרוס בנקבה ביד. ותו דמשנה שלימה שנינו פ"ד דבכורות שאין פרה וחזירה יוצאת ממצרים עד שחותכין לה האם שלה שלא תלד אלמא שייך בנקבה סרוס ביד וזה דעת הרמב"ם וסמ"ג וכן מוכח מדברי הרב החנוך וכ"כ הרב בית שמואל ולפי זה יש לפרש דברי התוספות דכתבו דלא שייך סירוס בנקבה דכונתם דלא שייך סירוס כזכר דבזכרים בין באדם בין בבהמה הגוים מסרסין. אבל אופן סרוס בנקבה בין באדם בין בבהמה אינו מצוי אפילו בגוים ומשו"ה כתבו דלא שייך א"נ דקרא איירי בזכרים וכמ"ש הרשב"א בחידושיו ע"ש ותו קשה לדברי הרב ב"ח דמפרש מ"ש הרמב"ם וסמ"ג המסרס הנקבה פטור בהשקאת כוס עיקרין בלי סיבה קשה דהרמב"ם נראה מלשונו בהדיא כמ"ש דהמסרס הנקבה פטור דמיירי בסרוס ולא בשתיית כוס עיקרין דהרי בתר הכי כתב דין כוס עיקרין ותו יש להרגיש על הרב ב"ח דלפי דבריו הרמב"ם הול"ל דמותר לאשה כוס עיקרין כשיש לה צער הרבה כההיא דדביתהו דר"ח דגדל צערה מאד טפי מנשי אחריני. ומ"ש הרב ב"ח בתוך דבריו דומיא דדביתהו דר' חייא דהתיר לה ר' חייא לכתחילה וכו' ע"ש ק"ק דר' חייא לא ידע שהיא אשתו ולא ששואלת משום צער לידה ולא שרוצה לשתות כוס עיקרין רק שניא מנהא ושאלה אשה אי אתתא מפקדא אפו"ר והשיבה ר' חייא דאינה מצוה כמפורש בש"ס פרק הבא על יבמתו ודברי הרב ב"ח אינם מכוונים ולשון סמ"ג מוכח כמ"ש דביד אסור באשה ובכוס עיקרין מותר באשה לגמרי:
ואחזה אנכי למהרש"ל בים של שלמה פרק הבא על יבמתו סימן מ"ד שכתב דאשה מותרת לשתות אף כוס עיקרין וכ"כ סמ"ג וראיתו מסוגית סוף פרקין דדביתהו דר"ח וכו' ואומר אני דאין ראיה מזו אלא למי שיש לה צער לידה כעין דביתהו דר' חייא וכ"ש אם בניה אין הולכין בדרך ישרה ומתיראה שלא תרבה בגדולין כאלו שהרשות בידה עכ"ל וק"ק דלפי דעתו ז"ל דלא מצינו היתר אלא למי שיש לה צער לידה הרבה מאד כדביתהו דר' חייא א"כ איך רב שרי כשאין בניה הולכים דרך ישרה וכו' אטו נביאה היא דלא תלד זרעא מעליא ומי הגיד לה ואלו הם מפלאות תמים דעים ובידה לכונן מחשבותיה ולהיות לבה לב טהור וכבר כתבו ז"ל כי הכל תלוי באשה כמ"ש במ"א ומאחר שדעת הרב ז"ל דלא הותר אלא כעין דביתהו דר' חייא דהיתה מצטערת הרבה בלידתה איך התיר בנדון זה. ותו קשה על הרב ז"ל דמסוגיית פרק שמנה שרצים דאוקמה בפשיטות באשה ומבואר דהיינו טעמא דלא מפקדא ממאי דקאמר אח"כ ולר' יוחנן בן ברוקא דאמר על שניהם הוא אומר וכו' מוכח דבכל ענין מותרת וכן מתבאר מדברי הר"ן שם. ואין לומר דדוקא משום חולי הוא דשרי באשה דהא קאי אברייתא דקתני לירקונא תרי. כי ודאי מוכח דבחולי זה דירקונא אין בו סכנה דאי היה בו סכנה היה מותר גם לאיש בפשיטות וכמו שכתב הריטב"א והביאו מורינו הרב זרע אברהם שם. וא"כ בעילה כל דהו שריא ושמעינן דלא צריך צער לידה י"תור נפי"ש מאחריני כדביתהו דר' חייא. והו"ל למהרש"ל לאוכוחי מינה. והיותר שיש להרגיש על מהרש"ל הוא כי הנה הרב מהרש"ל ז"ל על הסמ"ג קאי. והרי לשון הסמ"ג כן הוא. פרק שמנה שרצים מוכיח שמשקה כוס וכו' בנקבה מותר וה"ה לשאר מינין וכן משמע פרק הבע"י שהאשה מותרת וכו' גבי יהודית דביתהו דר' חייא וכו' עכ"ל הבט ימין וראה שכתב פרק ח' שרצים מוכיח וכו' ושוב כתב וכן משמע פרק הבע"י וכו' אלמא עיקר ראייתו מפרק ח' שרצים ואמטו להכי כתב מוכיח פרק ח' שרצים ולההיא דדביתהו דר' חייא אפיק לה בלשון משמע. דמפרק ח' שרצים טובה תוכ"חת מגולה דבאשה כיון דלא מפקדא מותרת מדנקט לה בפשיטות אך מדביתהו דר' חייא אין ראיה גמורה דיש לדחות כמו שכתב מהרש"ל ומיהו איכא משמעות דחזינן דדביתהו דר' חייא לא שאלה אלא אי מפקדא אפו"ר משמע דאי לא מפקדא תו ליכא לספוקי כלל מצד סירוס וק"ק על מהרש"ל דהשמיט מדברי הסמ"ג מה שהוכיח מפרק ח' שרצים שהיא עיקר ראייתו ועמ"ש מרן הב"י א"ה סימן ה' אחר דברי הה"מ ודוק:
ומעתה הגיע ע"ט לדבר במאי דאתאן עלה אי שתיית כוס עיקרין אסור מדאורייתא או מדרבנן ומדברי הרמב"ם הנתנין למעלה משמע דהוי מדאורייתא וכמש"ל וזה ממ"ש דהמשקה כוס עיקרין אסור ואין לוקין עליו ולשון זה מורה ובא דסבר הרמב"ם דאיסור תורה הוא ואצטריך לאשמועינן דהגם דהוא איסור תורה אין לוקין עליו וכזה ראיתי להרב החסיד מכהר"ר מלאכי הכהן זלה"ה בתשובתו הרמתה הנה באה ונהייתה בספר בני יהודה שהוכיח מדברי הרמב"ם כדכתיבנא בעניותין אף הוא היה מתכוין ואסף הכהן דברי כמה רבוותא בתראי איש איש ממקומו שפירשו דברי הרמב"ם בכמה מקומות שכתב לשון זה דכונתו דאסור מדאורייתא ע"ש באורך. וכל קבל דנא הרב מהר"י עייאש בתשובתו דחה ראיותיו וכתב דלדידיה שתיית כוס עיקרין הוא דרבנן ועל לשון הרמב"ם כתב דאין להוכיח כלום דאיידי דנקט ברישא לוקין נקט בסיפא אין לוקין עכ"ד ועם האדון הסליחה דהרמב"ם תנא דווקנא ולא יכתוב לשון דמשמעותו הפך האמת באיידי ואם אמרו בתנאים במתניתין ומתניתא איידי בפוסקים הדבר יותר קשה שדרכו לפר"ש הפוסק ומה גם הרמב"ם דאשתקי"ל מילוליה בשקל הקדש ובר מן דין הרי הרמב"ם אחר שאמר בדין דבסמוך כולן לוקין כתב והמסרס את הנקבה בין באדם בין בשאר מינים פטור ושוב כתב המשקה עיקרין וכו' הרי זה אסור ואין לוקין עליו. והנה הרב מהרי"ע גופיה לעיל בסמוך חלק על הרב ב"ח ופירש דהמסרס הנקבה בידים ליכא איסורא דאורייתא אלא אסור מדרבנן וז"ש הרמב"ם המסרס הנקבה פטור ור"ל פטור אבל אסור א"כ לדידיה טפי הו"ל להרמב"ם לומר לעיל המסרס הנקבה אסור ואין לוקין עליו דחלוקה זו סמוכה למ"ש כלן לוקין והשתא דכתב המסרס הנקבה פטור הול"ל המשקה כוס עיקרין פטור דומה לחלוקת מסרס הנקבה דסליק מינה אלא מוכח דמשקה כוס עיקרין אסור מדאורייתא. ותו קשה על הרב מהר"י עייאש שהרי כתב הסמ"ג לאוין קכ"ב וז"ל בפרק ח' שרצים מוכיח שהמשקה כוס עיקרין לאדם כדי לסרסו בזכר אסור בנקבה מותר וכו' וכתב רבינו משה שסירוס סם בזכר אסור ואין לוקין עליו עכ"ל ואי כדברי הרב הנזכר דהאי ואין לוקין דכתב הר"מ איידי נקטיה ואינו אסור אלא מדרבנן אמאי הביאו הסמ"ג הא כבר כתב דהוא אסור וכפי הרב הנזכר מצד הסברא נודע דהוי איסור דרבנן וא"כ למה הוצרך להביא דברי הר"מ שכתב דאין לוקין עליו מאחר דדברי הרמב"ם בזה לא דייקי ובאיידי נקטינהו לדעת הרב הנזכר אלא מוכח דהמשקה כוס עיקרין אסור דאורייתא וז"ש הרמב"ם אסור ואין לוקין ומשו"ה הביאו הסמ"ג ומשם נלמוד לימוד ברור דהסמ"ג דעתו דעת עליון דכונת הרמב"ם שכתב דשותה כוס עיקרין אסור ואין לוקין עליו היינו דהוא מדאורייתא וכמ"ש הרמ"ך בתשובתו הנזכרת וראה ראיתי להרב קרית ספר שכתב דשותה כוס עיקרין אסור מדאורייתא משום שמבטל פו"ר דכל היכא דלא נגע באברים ממש לא מחייב משום ובארצכם לא תעשו וכו' עכ"ד ולפום ריהטא ק"ק דנראה דמפרש הכי דברי הרמב"ם דעליה קאי ואי כדבריו מי שקיים פו"ר אין אסור מדאורייתא לשתות כוס עיקרין והרי הרמב"ם קפסיק ותני דשותה כוס עיקרין אסור ואין לוקין עליו ומוכח דאסור מדאורייתא בכל זמן אף דקיים פו"ר וגם מרוצת דבריו נראה דאסור משום סירוס ולא מצד ביטול עשה דפרו ורבו. ותו קשה מסוגיית פרק שמנה שרצים דבעי לאוקמה ברייתא דלירקונא תרי בסריס וע"ז הקשה דהו"ל מסרס אחר מסרס ואי אמרת דאעיקרא שותה כוס עיקרין דמתסר אינו אלא משום דמפקד אפו"ר א"כ בסריס דליתיה בפו"ר אמאי מתסר ואמאי מדמה ליה למסרס אחר מסרס ומה ענין זה לזה דהתם הנה זה נוגע באברים ובשלמא אי שותה כוס עיקרין אסור מדאורייתא משום עקור פריך שפיר אבל אי אמרת דאסורו אינו אלא מטעם פו"ר מאי פריך:
ומעין דוגמא יקשה אי אמרינן דשתיית כוס עיקרין אין איסורו אלא מדבריהם וכמו שהוכחנו קצת מדברי הריטב"א דיבמות מראש מקדמי אר"ש. דאעיקרא מאי פריך על ברייתא דלירקונא תרי דאסיר משום איסור עקור הלא בשתיית כוס עיקרין אינו אסור אלא מדרבנן ונימא דבמקום חולי לא גזרו רבנן. ותו כי אוקמה בסריס מאי פריך ממסרס אחר מסרס הרי בריא השותה אינו אסור אלא מדרבנן ובסריס ודאי לא גזרו רבנן. ומידי עוברי בדברי הרבנים הרמ"ך ומהר"י עייאש בתשובותיהם הנזכרות אחזה אנכי אשית אל לבי דיש לדקדק על דבריהם ופנא"י לא היה לי להאריך לדקדק בדבריהם אך זה אומר דראיתי להרב מהר"י עייאש דתמה דמאחר דשותה כוס עיקרין אין לוקין עליו מנא לן למירמי עליה איסורא מדאורייתא כל כמה דלא אשכחינן בפירוש כההיא דחצי שיעור דמרבה ליה מכל והאריך בזה והוכיח איזה הוכחות לקיים סברתו דהוי איסור שתיית כוס עיקרין מדרבנן וכתב דכל ראיות הרמ"ך שהוכיח דהוי איסור תורה יש לישבם ולשון השאלתות יש לדחות דרצה לומר על עיקר הסרוס שהוא בידים וכיון דאיכא לאו בעושה בידים ממש ממילא שייך לגזור במשקה כוס עיקרין זהו תורף דבריו בקצור:
ואני בעניי אומר דלשון השאלתות הכי הוא אסור לשתות סמא דמעלי לגופא ומעקר משום דכתיב ובארצכם לא תעשו קרי ביה לא תיעשו. וכונתו מבוארת דכי קרי ביה לא תיעשו היינו שלא תהיו עקורים ממילא בלי שליחות יד באברים והיינו ע"י כוס עיקרין מעין דוגמא למשז"ל אקרא תעשה המנורה מאליה ועל דרך שכתב סמ"ג דלשון כל מלאכה לא יעשה בהם משמע אפילו ע"י גוי ע"ש. ומאחר שכן מה חרד עלינו דמנא לן למירמי עליה איסור תורה דהכא ליכא כל כחצי שיעור או ילפותא אחרת והו"ל כפטורי דשבת וכו' הרי גם כאן יש משמעות לא תיעשו דהיינו שלא תהיו עקורים בלי מעשה באברים ואשר האריך להוכיח ועד אחרון כתב דלשון השאלתות קאי על עיקר הסרוס לישרי לן מר דבהדיא קאי על כוס עיקרין כמבואר:
ובצפייתנו צפינו לרבינו אליעזר ממיץ ז"ל בספר יראים מצוה שפ"א שכתב וז"ל ואפילו לפסוק בסם אסור ולא מתסר אלא בהנהו דמפקיד אפו"ר דאמרי פרק הבע"י דביתהו דרבי חייא וכו' אבל אי הוות מפקדא לא הוות עבדא משום דכתיב ובארצכם לא תעשו ובבהמה אע"ג דלאו בני מצות פו"ר נינהו כיון דזכרים נינהו דומיא דאנשים שנצטוו יש לומר דעליהן הקפידה תורה. ע"א הכתוב לא דיבר כלל אלא בזכרים כדכתיב ונתוק וכרות ונקבות לאו בני הכי נינהו ואתתא כי הוות מפקדא הוות מיתסרא אע"פ שקימה מצות פו"ר לאו משום עקור אלא משום דכתיב בבקר זרע את זרעך וכו' והא דאמר פרק שמנה שרצים ירקונא תרי בשכרא ומעקר מוקמינן התם באשה דלא מפקדא ואי הוות מפקדא הוה אסורה משום ובארצכם לא תעשו. ומשם ראיה דפירוש שפירש ביבמות בע"א דאי הוות מפקדא לא הוות (עבדא) מיתסרא משום עקור ולריב"ב מוקמינן לה בזקנה ועקרה. שמעינן מהתם אע"ג דאסרינן נותק אחר כורת לא אסרינן אלא ביש כיוצא בו ראוי לבנים אבל זקנה ועקרה שאין כיוצא בהן ראוי לבנים שרי עקור סם ונראה הדבר שעקור סם מדרבנן מדשרי בזקנה ועקרה ואפילו למ"ד נשים נצטוו על פו"ר עכ"ל ונראה מדבריו דמכח סוגית פרק ח' שרצים מסיק דאיסור כוס עיקרין אינו משום ביטול פו"ר כמו שצדד אלא הוי משום איסור עיקור על דרך שכתבנו בעניותנו בסמוך על דברי הרב קרית ספר ולמדנו מדבריו שהרב ז"ל סובר דאיסור כוס עיקרין מדרבנן מדשרי בזקנה ועקרה אף לריב"ב וצ"ל לדעתו ז"ל דהגם דהוי מדרבנן פשיטא ליה לש"ס דרבנן גזרו אף בסריס ותקון כעין דאורייתא במסרס אחר מסרס והיינו כל שכיוצא בו ראוי לבנים על דרך שכתב הרשב"א לחלק בין זקן לסריס והבאתי דבריו לעיל ודברי רבינו מהר"א ממיץ הנזכרים נעלמו מהרבנים הרמ"ך ומהר"י עייאש הנזכרים ומדבריו יש סיוע במקצת לאיזה דבר מדבריהם וסתירה במקצת לדבריהם כאשר יראה המעיין ולא רציתי להאריך ולפי זה מה שהוכחנו מדברי הריטב"א דסבר דהוא איסור דרבנן הוא קרוב לשמוע וצריך לדחוק בסוגית פרק ח' שרצים:
ומ"מ לדעתי הקצרה פשטן של דברי השאלתות והרא"ש ודברי הרמב"ם וסמ"ג מוכחי דסברי דכוס עיקרין אסור לשתותו מדאורייתא וכמתבאר ממש"ל בס"ד ואם כנים אנחנו בזה עלה בידינו דהוי פלוגתא דרבוותא קמאי אם איסור כוס עיקרין הוי מדאורייתא או מדרבנן משום עיקור ואפילו למ"ד דרבנן אם לא קיים פו"ר הפעם ילוה איסור גדול מדאורייתא שמבטל עשה דפו"ר ודו"ק:

יט. איום שמאיימין ב"ד על הנשבע שאומרים לו הוי יודע שכל העולם נזדעזע וכו'. כתב הרב המבי"ט בקרית ספר שלו סוף פי"א דשבועות וז"ל וענין איום זה כדי שיחזור החוטא למוטב ונראה דהוי דרבנן דאם לא איימו עליו נראה דאינו חוזר ונשבע עכ"ל וראיתי להרדב"ז בביאורו להלכות שבועות שכתב פי"א על מה שכתב הרמב"ם שם הורו רבותי שאין משביעין שבועת הדיינין אלא בלשון הקדש דדין התלמוד דמשביעין בכל לשון וטעם הוראת רבותיו כדי לאיים עליו וכו' ע"ש. וקרוב לזה הם דברי מרן בכ"מ שתמה על הוראת רבותיו דריש פרק שבועת הדיינים אמרינן דנאמרת בכל לשון ותירץ דלאו מדינא קאמרי אלא משום עולבנא דדייני ובדין י"ד כתב דלכתחילה קאמרי. והרב לחם משנה והרב בית חדש סימן פ"ז כתבו דרבותיו הוקשה להם קושית התוספות דלא תני תנא שבועת הדיינים ומשום הכי מפלגי בין לכתחילה לדיעבד עש"ב:
ואשתמיט מינייהו מלכי מרן והרדב"ז והרב לח"מ והרב בית חדש דברי הר"ן דקיימי אדוכתייהו פרק שבועת הדיינים בשמעתין שכתב דהרב מהר"י ן' מיגש פירש אף היא בלשונה נאמרה בלשון הקדש וקאי אמאי דתנן ואלו נאמרין בלשון הקדש וכ"כ הרב העיטור אות ח' דיני חוב דף ס"ז ע"ג ורבינו אבן מיגש שאמר בלשונה בלשון הקדש שגגה היא עכ"ל וכ"כ הרשב"א בחידושי שבועות דרש"י והרי"ף פירשו בכל לשון שמבין ומהר"י הלוי פירש אף היא בלשונה נאמרה בלשון הקדש כלומר אף היא נאמרת בלשון הקדש כאותם שנשנו שם בסיפא דמתניתין:
והכין חזינן למהר"י ן' מיגש בחידושיו לשבועות שכתב וז"ל נקיטינן השתא וכו' ובכלהו בעי אנקוטי חפצא ולמיהוי מעומד ולמיהוי בלשון הקדש כדאמרינן שבועת הדיינים אף היא בלשונה נאמרה וכו' ע"ש:
והיותר קשה לי הוא על הרדב"ז דבביאורו קרובים דבריו לדברי מרן דלכ"ע פירוש הברייתא בכל לשון אלא דרבותיו הורו לאיים והרי הוא כמבוא"ר בדבריו בשני דינין אלו. ואלו בתשובותיו ח"א סימן קנ"ה כתב דלישנא דברייתא בלשונה נאמרה דייקא כאותם הסוברים בלשון הקדש ואסיפא דאלו נאמרין בלשון הקדש קאי עש"ב והני מילי דמר סתרא"י נינהו. ועד אחרן עתה נדפסו מחדש חידושי הריטב"א לשבועות ומבואר באורך שיטת מהר"י ן' מיגש ומה שהשיגו הרמב"ן מהתוספתא דקתני בהדיא שבועת העדות ושבועת הדיינין נאמרת בכל לשון ע"ש באורך ובחידושי הרשב"א והר"ן ומזה יש להרגיש עוד על הרב הרדב"ז בתשובה הנזכרת דהאריך לדקדק הלשון כסברת מ"ד בלשון הקדש ודחה זה הדקדוק מכח מאי דקאמר הש"ס לגירסתנו וכתב נסח גירסת מ"ד בלשון הקדש והאריך ולא היה צריך הרב לכל זה בהיות הדבר מפורש בתוספתא כמ"ש הרמב"ן והרשב"א והר"ן והא הו"ל להרדב"ז לאתויי התוספתא. ונראה מבין ריסי עיניו ודברי מרן והאחרונים הנזכרים דנעלמה מהם התוספתא דסוטה הנזכרת:
והוי יודע דבספר העטור יש ט"ס וכצ"ל ובפרשת סוטה ודוי מעשר גרסינן במשניות בירושלמי ואלו נאמרין בלשונם ופירוש בכל לשון ובלשונה נאמרה פירוש בכל לשון וכו' וכונתו מבוארת דלא תידוק ממאי דקתני אף היא בלשונה נאמרה דהכונה בלשון הקדש כדדייק הרב מהרדב"ז בתשובה הנזכרת דהרי בגרסת הירושלמי פרק אלו נאמרין גרסינן ברישא דמתניתין ואלו נאמרים בלשונם והכונה בכל לשון וא"כ גם מאי דקתני בלשונה נאמרה פירושה בכל לשון. והתוספות פרק אלו נאמרין הכי גרסי אלו נאמרין בלשונם:
וחזה הוית בחידושי הרמב"ן לשבועות שכתב וז"ל שבועת הדיינים אף היא בלשונה נאמרה כלומר אף שבועת הדיינים כשבועת הפקדון היא והיא נאמרת בכל לשון וכ"כ רש"י והרי"ף תדע דשבועת הפקדון גופיה שבועת הדיינים היא ברוב עכ"ל ומאי דדייק עלה הרשב"א בחידושיו יש ליישב דדרך הברייתא לפרושי. והכי פריק לה הרב תוספת י"ט בריש פרק שבועת הדיינים למאי דדייקי התוספות דאמאי לא קתני נוהגת באנשים ובנשים ע"ש וקצת יש להרגיש שהרב תוספת י"ט עצמו פרק אלו נאמרין הוצרך לתרץ תירוץ אחר לקושיית התוספות אמאי לא תני שבועת הדיינים במתניתין והל"ל לשנויי נמי כדמשני הוא עצמו פרק שבועת הדיינים וכדתרצה הרמב"ן. ודע שהתוספות ריש פרק אלו נערות רוח אחרת אתם דהיכא דתני אלו ואלו איכא לשנויי תני ושייר הפך ממ"ש פרק שבועת הדיינים:
והסמ"ג עשין קכ"ב כתב ואין משביעין הדיינים אלא בלשון הקדש ומ"מ צריך להודיע את הנתבע עד שיהא מכיר לשון השבועה עכ"ל ונראה דהסמ"ג לאו דס"ל כמהר"י ן' מיגש דסברא דחויה היא אלא אפשר שכתב כן משום דנהגו בכל בתי דינין להשביע בלשון הקדש כמ"ש הרמב"ם שם פי"א דשבועות דין י"ד. ונראה דהיינו דנקט הרמב"ם דין י"ד הדיינין שהשביעו את הנשבע בכל לשון ודקדק מרן דהיינו דיעבד והשיג עליו הרב לח"מ דהרי כתב הרי זו כמצותה ולכתחילה משמע. ומיהו לא יישב דקדוק הלשון מרישא לסיפא דהשביעו דקאמר הרמב"ם דיעבד משמע כמ"ש מרן. אמנם נראה דמשום דנהגו בכל בתי דינין להשביע בלשון הקדש נקט הכי הדיינין שהשביעו כלומר שלא נהגו כמנהג. וכתב הרי זה כמצותה דודאי יכולים לכתחילה נמי להשביעו מדינא ופשוט ומה שהקשה בספר מעיל שמואל בהגהות הרמב"ם לא קשה מידי ועל תירוצו יש להשיב. ומ"ש הרב ב"ח סימן פ"ז דאין להקשות אמאי לא תני לה במתניתין דמאי דשייר במתניתין תני לה בברייתא וכו' לא נהירא ועמ"ש התוספות בזבחים דף פ"ד ועיין בתוספות כתובות דף ט"ל ובמקום אחר כתבתי בזה. ואחר זמן רב נדפס ספר יד מלאכי להרב החסיד הרמ"ך וע"ש אות תרנ"א:

ך. אין עושין מצות חבילות חבילות. כן ראינו בעי"ר וקדיש בעל ארעא דרבנן סימן ב' הביא מהתוספות פ"ק דסוטה דף ח' דהוא מדרבנן והאריך בזה ובסוף הקשה על הרמב"ם פי"ב דנדרים שפסק דמפר הבעל נדרי שתי נשיו כאחד וכן האב מפר נדרי ב' בנותיו כאחד דהרי אין עושים מצות חבילות חבילות. והרב מהר"י עייאש בעפרא דארעא תירץ דלא אמרו אין עושין מצות חבילות אלא במצוה המחוייבת דלא סגי דלא עביד לה אבל בהפרה רשאי שלא להפר עכ"ל ולי ההדיוט לא יגהה מזור דמה לי אם רשאי שלא להפר. איכו השתא שהוא מפר אין עושין מצות חבילות שלא יהיה נראה כמשאוי כמ"ש התוספות שם ואע"ג דאי בעי לא מפר עתה כי תאוה נפשו להפר אין עושין מצות חבילות שלא יהיה נראה כמשאוי. ולכי תדוק גם בהפרה לא סגי דלא מפר שנדר עינוי נפש אינו רוצה שיתקיים ומוכרח להפר:
ותו לא ידענא אמאי אצטריך לזה והלא הרב המחבר בסמוך איהו מפרק לה בטוב טעם וז"ל ולמאי דאקשינן מ"ש נדרים דמפר נדרי ב' נשיו וכו' נראה פשוט דטעם הרמב"ם כדעת הרשב"א דבברכה א' מוהל לשתי ולדות וכו' וה"נ בהפרה אחת פוטר לשתיהן עכ"ל והם דברים ברורים דבדיבור אחד אומר מופר לכון ולא שייך בזה אין עושין מצות חבילות ואין כאן מש"א במדב"ר כי דיבור אחד כוללן. והדת נתנה מהרשב"א בתשובה סימן תנ"א כמ"ש הרב המחבר. והרשב"ץ ז"ל בתשובותיו ח"ב סימן מ"ב כתב וז"ל ולא תקשי לך היאך מלין שני תנוקות כאחד והלא אין עושין מצות חבילות חבילות לא אמרינן אלא במצות חלוקות כבהמ"ז וקדוש היום אבל במצוה אחת לא הוי חבילות חבילות והוי כקדושא ואבדלתא דמברכין אכסא חדא וכדאמרינן פרק ערבי פסחים ולא דמי לשני מצורעין דאין מטהרין אותם כאחד ולשני עבדים דאין רוצעין אותם כאחד ולשתי עגלות דאין עורפין אותם כאחד ובכל הני יהבי טעמא בגמרא משום דאין עושין מצות חבילות דהתם כל א' מצוה בפני עצמה לכל א' וא' ואפילו שתי תנוקות דשני בני אדם לא דמי להני משום דהנך מצות רמו עלייהו דב"ד לבני אדם חלוקין אבל מילה דרמיא על אב וכל חד מיחייב לממהל בריה לא מצות חבילות אם יוצאין בברכה א' והוא הדין להרבה שוחטים שיוצאים בברכה אחת אעפ"י שהם גופין מוחלקין וכו' עכ"ל והא דהפרה דמיא לברכה א' לשתי תנוקות כמבואר. וקצת יש להרגיש על הרב מהר"י עייאש דשמעתיה דהרשב"ץ בפומיה כוליה יומא כי רב המקו"ם הוא כנודע אמאי לא זכר תשובה זו ודוק בדברי הרשב"א בתשובה הנזכרת ובדברי הרשב"ץ:
ומה שתמה הרב המחבר ארעא דרבנן בראש אמיר על הרשב"א מדברי התוספות שהביאו התוספתא דאין להביא שתי פרות בבת אחת וכו' ע"ש לא קשה מידי דהרי התוספות שדו בה נרגא ותמהו שמביאין ב' קרבנות וכו' וא"כ תו אין להקשות מהתוספות על הרשב"א. וגם הרב האריך בזה ושקיל וטרי כפי התוספות ושוב נדפס מחדש ספר קהלת יעקב להרב ז"ל ובריש תוספת דרבנן מסיק דהמנהג נגד התוספתא דכבר התוספות מקשו עלה ואין להקפיד אלא על המעשה שיהיה בזה אחר זה ע"ש ודוק:

כא. אמורא 5נראה כמפרש דברי תנא והתנא איירי באיסורא דאורייתא והאמורא באיסור דרבנן. הכי אשכחן במסכת שבועות דף ח"י ע"ב ת"ר והזרתם וכו' וכמה אמר רבא עונה ומוכח מדברי הרמב"ן והריטב"א בחידושיהם דמדאורייתא אסור כחצי שעה קודם והיינו והזרתם וכ"כ הרשב"א במשמרת הבית בית ז' ש"ב משם הרמב"ן דקרא דוהזרתם לסמוך וסת מדאורייתא ועיין במלחמות שם אמנם איסור עונה דקאמר רבא הוי מדרבנן:

כב. אין הלכה כרבי אליעזר דשמותי הוא. רש"י בשבת דף ק"ל ע"ב פירש שמותי שברכוהו ומשם הירושלמי פירש דהוא מתלמידי ב"ש וכן כתבו התוספות שם מירושלמי דתרומות והערוך כתב שני הפירושים וכתב דמסתברא כפירוש דהוא מבית שמאי והביא מירושלמי דשביעית גם הרשב"א בחידושי שבת שם כתב וז"ל פירש רש"י שברכוהו ואינו מחוור אטו משום שברכוהו לא תהא הלכה כמותו בכל מקום אלא פירוש שמותי מדב"ש וכן מפורש בירושלמי עכ"ל וקצת יש להרגיש דכיון דרש"י עצמו סיים ובירושלמי מפרש שהוא מתלמידי ב"ש לא הו"ל להרשב"א לכתוב בסגנון זה כאלו חדשות הוא מגיד אלא הול"ל אלא הפירוש כמ"ש רש"י מהירושלמי מדב"ש. ותו ק"ק על רש"י דבנדה דף ז' פירש שברכוהו ולא הביא הירושלמי ואחר דנמצא פירוש שמותי בירושלמי אמאי לא הדר משמעתיה. ולא עוד אלא דכתב סתם שברכוהו ולא הזכיר פירוש הירושלמי כמו שעשה בשבת והתוספות שם בנדה הקשו על רש"י דלא היה מזכיר לשון שמתא אלא פירשו ר"ת ורשב"ם מתלמידי ב"ש והביאו הירושלמי דתרומות ע"ש והיה להם לומר דרש"י עצמו הביאו בשבת:
והרב יבין שמועה הביא פירוש אחר משם הריטב"א דתפס מדת ב"ש לחלוק על רבים ודחה פירש"י דברוכי מ"ל ופירוש התוספות דהוא היה מתלמידי ב"ה עכ"ד הרב יבין שמועה כלל רמ"ב בשם הריטב"א ע"ש וקשה על הריטב"א דפירוש התוספות לאו מדנפשייהו אלא הם דברי הירושלמי בכמה מקומות וכבר התחיל הרב יבין שמועה שם להעיר על הריטב"א ובספר הקטן פתח עינים שם בנדה כתבתי על זה ושם הזכרתי דברי הירושלמי בכמה דוכתי. ואשר ממ"ש הריטב"א פ"ק דביצה משמע דמפרש כתוספות ע"ש והרמב"ן פרק הזהב הובא בשיטה מקובצת שם דף נ"ט כתב נמי דעיקר הפירוש שמותי מדב"ש כי כן מפורש בירושלמי:
עלה בידינו דהערוך ורשב"ם ור"ת והתוספות והרמב"ן והרשב"א והר"ן פ"ק דשבת כלם הסכימו כפירוש הירושלמי דהוא מב"ש:
וקצת יש להרגיש דכפי דעת התוספות שפירשו בירושלמי דהיה מתלמידי ב"ש א"כ מאי ק"ל פרק הזהב ופ"ק דיבמות דאמאי קיימו בת קול דהלכה כב"ה ולא בת קול זה דר' אליעזר ומאי קושיא הא ר"א מתלמידי ב"ש ובתנורו של עכנאי יצאת בת קול מה לכם אצל ר"א דהלכה כמותו בכל מקום והוא סותר בת קול דבית הלל ומוכח ודאי דמשום כבודו דר"א נפק ולא חיישינן ליה ודוק הטב:

כג. אם אינו ענין. דאמרינן בת"כ ובש"ס בכמה דוכתי. משמע מדברי התוספות דצריך לתת טעם מה זה היה אך יצא יצא בלשון אחר שאינו ענין לו כמ"ש התוספות בסנהדרין דף נ"ד ע"ב דאמרינן בש"ס דאביי סבר דאזהרה לנשכב יליף ר' ישמעאל מכל שוכב עם בהמה אם אינו ענין לשוכב תנהו ענין לנשכב ואפיקיה רחמנא לנשכב בלשון שוכב מה שוכב ענש והזהיר אף נשכב ענש והזהיר וכתבו התוספות ד"ה ואפיקיה לרבי אבהו הא דאפיקיה לנשכב בלשון שוכב אצטריך למ"ש פ"ק דף ט"ו דהוא ובהמתו בכ"ג עכ"ל הרי דהתוספות מהדרי בנותן טעם לר' אבהו מדוע אפיקיה לנשכב בלשון שוכב והכי גמיר לה רב מהרש"א בגופי הלכות אות נ"ג:
ולפום ריהטא יש להרהר על זה דיש פנים לומר דאי האי כללא הוא דבכל דוכתא דאמרינן אם אינו ענין איבעי לן לאהדורי מ"ט אפיקיה כהאי לישנא דאינו ענין לו והא קשיא להו לתוספות על רבי אבהו ומשנו דאצטריך לכ"ג. א"כ דף ט"ו לעיל בפ"ק ד"ה אם אינו ענין לנשכב שכתבו התוספות ומהכא נמי פרק ד' מיתות ילפינן אזהרה לנשכב מה שוכב ענש והזהיר וכו' ותימא רבי אבהו דפליג עליה התם כ"ג מנ"ל ע"ש מאי ק"ל הרי אי פליג על אביי ר' אבהו היינו דלא אצטריך לאזהרה אמנם ודאי לדידיה צריך לתת טעם אמאי אפיקיה בלשון שוכב כיון דהאי קרא הוא עונש לנשכב באם אינו ענין לכ"ע כדתניא התם וא"כ לר' אבהו ניחא טפי דלהכי אפיקיה בלשון שוכב לכ"ג דוקא דהא לא אצטריך לאזהרה והן אמת דלאביי נמי ניחא הא דאפיקיה דתרוייהו ילפינן ומאי ק"ל לתוספות אדרבא התוספות בפ"ק הול"ל דאף דלאביי הא דאפיקיה הוא לאזהרה תרתי ש"מ אבל לר' אבהו ל"ק כלל אלא משמע דאף דדרשינן באם אינו ענין אינו מוכרח למיהב טעמא למאי דאפיקיה בלשון שוכב וא"כ פשטא דסוגיין דפרק ארבע מיתות משמע דר' אבהו פליג אאביי ולא דריש מידי ר' אבהו מדאפיקיה וכו' והיינו דק"ל לתוספות פ"ק לר' אבהו דוקא כ"ג מנ"ל ושם לא תירצו התוספות לזה. והכא פרק ד"מ באו לתרץ קושיתם שהקשו פ"ק וכתבו דגם ר' אבהו דורש הן לה האי דאפיקיה בלשון שוכב לכ"ג ולשון התוספות פרק ד"מ אינו כל כך בדקדוק דלאו דקשיא לר' אבהו אמאי אפיקיה ובאו לתרץ על זה דהא ל"ק ולאו כללא הוא אלא עוצם כונתם לתרץ מאי דקשיתנהו פ"ק ושם לא תירצו וכזה ראה דכמה זמני אמור רבנן בש"ס אם אינו ענין והתוספות לא נ"ט אמאי אפיקיה בהאי לישנא. זה אפשר לצדד והכלל אינו מוכרח:
אמנם אכתי ק"ק על התוספות אמאי ק"ל אר' אבהו דפליג אאביי כ"ג מנ"ל ולא הקשו לר"ע דהתם אליבא דכ"ע דמפיק אזהרה לנשכב משכבתך שכיבתך ולדידיה כ"ג מנ"ל וכן פרק ד"מ הול"ל דלר' עקיבא ולר' ישמעאל אליבא דר' אבהו מדאפיקיה ילפינן כ"ג ואמאי נקטי ר' אבהו לחוד תו ק"ק על התוספת היכי ס"ד בפ"ק דר' אבהו פליג אאביי ולא דריש מידי מדאפיקיה בלשון שוכב הרי שנינו במכילתא פרשת משפטים. עונש לנשכב מנין ת"ל כל שוכב עם בהמה מות יומת קרא הכתוב לנשכב כשוכב מה זה בסקילה אף זה בסקילה עונש שמענו אזהרה לא שמענו ת"ל לא תהיה קדשה ולא יהיה קדש ואומר וגם קדש היה בארץ עכ"ל המכילתא וסתם מכילתא ר' ישמעאל. והרי במכילתא דריש אזהרה מלא יהיה קדש כמ"ש בברייתא דמייתי הש"ס מרבי ישמעאל ויליף דנשכב בסקילה מדאפיקיה בלשון שוכב לומר מה שוכב בסקילה אף נשכב בסקילה ומאחר שכן היכי ס"ד דהתוספות לומר דר' אבהו פליג ולא דריש מידי מדאפיקיה הא ר' ישמעאל גופיה דריש מדאפיקיה בלשון שוכב מה זה בסקילה אף זה בסקילה ור' אבהו אליבא דר' ישמעאל קאי:
הן אמת דמהך מכילתא ק"ק לאביי דסבר דלר' ישמעאל אזהרת נשכב מדאפיקיה וכו' הרי במכילתא דכבר דריש מדאפיקיה לסקילה ואי איתא דאזהרתיה מהכא הול"ל דאזהרה שמענו מהכא נמי ואמאי אצטריך ללא יהיה קדש. והן כל יקר ראתה עיני בחידושי סנהדרין לרבינו יונה כ"י שכתב וז"ל ואע"ג דבמתניתא קתני דמלא יהיה נפקא ליה לר' ישמעאל אזהרה לנשכב מבהמה ס"ל לאביי דלאו דוקא אלא סירכא נקט ואיידי דקתני ברישא הכי גבי נשכב לאדם תנא נמי הכי נשכב לבהמה עכ"ל ובמכילתא דחיקא מילתא טפי דליכא התם אלא חלוקת בהמה:
והסמ"ג לאוין צ"ה פסק כר' עקיבא וכתב וז"ל ונכתב לשון שוכב לדרוש שהנשכב בעונש השוכב בסקילה שאם לא כן הייתי אומר שזו המיתה היא האמורה סתם שהוא חנק עכ"ל ודבריו חיים וקיימים דהאי מדאפיקיה דרשינן ליה לכולי עלמא והרי ר' ישמעאל דדריש ליה נמי ללמוד סקילה וכמו שאמרו במכילתא והוא הדין נימא לר' עקיבא:
הגם הלום נשאתי את עיני ואחזה אנכי להרב דינא דחיי בביאוריו שכתב וז"ל דעת ה"ה דלר' עקיבא האי מדאפיקיה אצטריך דכעונש השוכב כך עונש הנשכב ולפי דעתו אף לר' אבהו צ"ל כן שלא כדברי התוספות שכתבו דהאי מדאפיקיה אצטריך לר' אבהו לכ"ג וקשה לדעת הרב המחבר כ"ג מנלן וכן לדעת התוספות קשה סקילה מנא לן ושמא י"ל דס"ל לה"ה דלר' עקיבא לחוד צ"ל דהאי מדאפיקיה צריך לדרוש דעונש הנשכב כשוכב וכ"ג נפיק ליה מלא תשכב לא תשכב אבל לר' אבהו אליבא דר' ישמעאל האי מדאפיקיה אצטריך לכ"ג ועונש סקילה נפקא ליה מג"ש וכו' עש"ב. ומ"ש הרב דלרבי עקיבא נפיק ליה כ"ג מלא תתן שכבתך שכיבתך אינו נח לי ההדיוט דהתם הכתוב תרתי קאמר שכבתך שכיבתך אבל שיהיה בכ"ג מנ"ל דלא אשכחן דמקיש שכבתך שכיבתך ותו דאי הכי אמאי אצטריך הסמ"ג ללמוד סקילה לר' עקיבא מכל שוכב ומדאפיקיה שוכב ולא אמר נשכב לאקושינהו תפוק ליה משכבתך שכיבתך. אלא דשכבתך שכיבתך לאזהרה דוקא:
ואעיקרא דמילתא לא ידעתי מאי ק"ל על הסמ"ג והתוספות דכיון דדרשינן מדאפיקיה בלשון שוכב לאקושי נשכב לשוכב כלהו שמעינן מינה כ"ג וסקילה אליבא דכ"ע דאין היקש למחצה וסמ"ג והתוספות כל חד חדא מינייהו נקט וכמ"ש הרב מהרש"א בחידושי הלכות תדע דהרי אביי מדאפיקיה בלשון שוכב יליף אזהרה לנשכב ויליף מיניה כ"ג כדמוכח מדברי התוספת בפ"ק דלא קשיא להו אלא אר' אבהו אבל לאביי ניחא דיליף נמי אזהרה ע"ש וה"ה דלאביי נפיק נמי סקילה ולר' עקיבא ולר' ישמעאל אליבא דר' אבהו נפיק סקילה וכ"ג וכל זה פשוט:
ומ"ש עוד הרב ז"ל דלר' אבהו אליבא דר' ישמעאל עונש סקילה נפקא ליה מג"ש א"נ דאין לחלק באין אשה הנשכבת לאיש הנשכב עיין שם באורך אשתמיטיתיה ברייתא דמכילתא הנזכרת דיליף ר' ישמעאל סקילה מדאפיקיה כמ"ש הסמ"ג לדעת ר' עקיבא כמדובר ואתה תחזה מאי דקשיתיה להרב דינא דחיי לעיל מזה בסוגיית כריתות דף ג' עש"ב ואני בעניי כתבתי בזה בספרי הקטן פתח עינים שם בכריתות בס"ד ע"ש:

כד. אעפ"י שאין ראיה לדבר זכר לדבר. הפירוש הפשוט בכל מקום שאינה ראיה החלטית מצד הענין וכן תרגמוה התוספות והר"ן בנדרים דף מ"ט ויש מי שהקשה עליהם ופירש שם פירוש אחר דמאי דאמר אעפ"י שאין ראיה לדבר היינו דדברי קבלה מד"ת לא ילפינן ואני בעניי עמדתי על דבריו ויישבתי דברי התוספות והר"ן ועל פירושו כתבתי דלא נהירא עיין בספרי הקטן מחזיק ברכה י"ד סימן פ"ז בס"ד:

כה. אגב גררא. כשהתלמוד מביא מימרת האמורא אגב גררא אף דקשה עליה ממתניתין אם לא הביא שם הש"ס המשנה לא פריך עליה בהדיא ממתניתין כן כתבו התוספות בערכין דף י"א ע"א ד"ה מנין. ובדיבור התוספות הלז הניפותי ידי יד כהה ארש בשב"ט פי בספרי הקטן פתח עינים שם בערכין ע"ש באורך בס"ד:

כו. אנינות נשיא שמת. כתב רבינו הגדול הרב משנה למלך פ"ג דאבל דין יו"ד דאינו אלא אנינות של דבריהם ואינו אנינות דאורייתא דאסור באכילת קדשים והביאו הרב החסיד מהר"י אלגאזי זלה"ה בספר ארעא דרבנן אות ל"ח. ואני בעניי כתבתי בהגהותי להרמב"ם הלכות חגיגה פ"א דלדעת התוספות דפליגי על רש"י דמשום טרדא אינו אסור באכילת קדשים בפ"ק דיומא דף י"ד כמ"ש הריטב"א שם ובתוספות ישנים. צ"ל דאנינות דנשיא עשאוהו כשל תורה דאסור באכילת קדשים ע"ש באורך בס"ד ודוק:

זך. אין למדין למד מלמד בקדשים. היינו דוקא בדבר הנלמד בהקש אבל לימוד וי"ו מוסיף על ענין ראשון הרי הוא כאלו כתוב בתורה בהדיא ולא שייך לומר בו למדין למד מלמד כ"כ הרא"ם פרשת ויקרא סוף ד"ה מן העוף ולא כל העוף. והקשה על זה הרב מהר"ר אליהו אלפאנדארי בספר הבהיר סדר אליהו דף ע"ב מדאמרינן פ"ק דשבועות דף יו"ד ע"א מ"ט דר"מ אמר קרא שעיר ושעיר הוקשו כל השעירים וי"ו מוסיף על ענין ראשון קס"ד כל חד מחבריה גמר והאר"י כל התורה למדים למד מלמד חוץ מקדשים מוכח בהדיא דגם על וי"ו מוסיף אמרינן אין למדים למד מלמד. וראיתי מי שתירץ לקושיא זו ולי ההדיוט אין דבריו מחוורים והרב הנזכר עצמו הוא מותיב ואיהו מפרק לה ובחלקו"ת ישית דשאני וי"ו דשעיר דכתיבא באמצע ודרכן של ווי"ן לחבר הענין ולא מוכחא מילתא כל כך משא"כ וי"ו דמן הצאן ואם מן העוף הבאות בתחילת הפרשה ומורה דאתו לדרוש ועליהם אמר הרא"ם דלימוד זה כאלו כתוב בהדיא. ולכאורה נראה שהוא חילוק יפה:
ובצפייתנו צפינו לרבין חסידא הרמ"ך בספרו הנחמד יד מלאכי הנדפס חדש ממש אשר בנה דייק על תירוץ הרב באות ג'. מסוגית זבחים דף ה' דאי לאו ה"א דהראשון הוה אמינא דוי"ו וביום השמיני מוסיף וכו' עש"ב. ולי הצעיר לא קשה מידי דכונת הרב מהר"א אלפאנדארי פשוטה דגבי וי"ו דאמצע אין לו דין כתוב בתורה בהדיא דלהוי למד מלמד כמ"ש הרא"ם. ברם הא פשיטא דלמוד הוא וגמרינן מיניה ואמטו להכי אצטריכא ה"א דהראשון דאי לאו גמרינן מוי"ו דוביום השמיני ומאי דתו קשיתיה דהרא"ם סתמא קאמר ל"ק דהנה מקום לומר דבההוא גוונא דמיירי ביה קאמר ולא כשהוי"ו באמצע:
אמנם דברי הרא"ם תמוהים וכמו שתמה הרב הנזכר מסוגיית זבחים דף מ"ט דאפילו דכתיב במקום אשר ישחטו את העולה ישחטו את החטאת קאמר דאין למדין מחטאת דאין למדים למד מלמד וכן הקשה על דברי מרן בכ"מ פ"ה דהלכות מעשה הקרבנות דין ג'. וכבר הושג מהרב ברכת הזבח. ויש מי שתירץ ואין דבריו נראים בעיני:

כח. אין הלכה כרשב"ג בטריפות. כן כתב הרב הליכות עולם. והרב החסיד בספר יד מלאכי אות ד' חגר חרבו והפליא לתמוה עליו באורך. ונראה דהעיקר כמ"ש בסוף דהליכות עולם העתיק דברי הש"ס ותו לא. ואין כונתו על כל מילי דטרפיות אלא אשר יאמר היום בפירוש הש"ס הוא כונת הרב הליכות עולם. ומה שדחה הרב הנזכר דאי הכי הו"ל לפרש. ותו דאין זה כלל אלא פרט ע"ש. לק"מ דכמה וכמה ענינים כאלה הביאום בעלי הכללים והם פרטים לא כללים כמ"ש הרב מהר"י חאגי"ז בספר תחילת חכמה ע"ש באורך וגם זה כאחד מהם והרב הליכות עולם העתיק לשון הש"ס ותו לא. והרב מלאכי בתחילת דבריו כתב כ"כ הליכות עולם וכן העתיק בעל חוות יאיר סימן צ"ד ובעל אסיפת הכללים כלל ע"ג עכ"ל והרואה יראה דקונטריס אסיפת הכללים הלז הנדפס סמוך לספר כריתות ותחילת חכמה דפוס אמשטרדם הוא קונטריס הכללים מהרב חוות יאיר עצמו והכל רועה אחד אמרן ונרמז קצת בדברי המדפיס ע"ש:

כט. אין נשבעין לבטל את המצוה. נסתפק הרב ארעא דרבנן אות תכ"ו אי הא דלא חיילא היינו אפילו מדאורייתא או דילמא מדאורייתא חיילא אלא מדרבנן לא חיילא והאריך בזה. וחזה הוית במכתב לאחד קדוש שהקשה דהרי מפורש בנדרים דף י"ו ע"ב דמן התורה אין שבועה חיילא לבטל את המצוה וכן אמרו נשבע לאכול מצה בליל פסח לוקה ואוכל מצה ואי מדאורייתא חיילא אמאי לקי משום שבועת שוא עכ"ד ודברים ברורים הם:
ואחר שנים רבות הן עתה השמש יצא על הארץ ספר קהלת יעקב להרב החסיד הנזכר וראיתי בתוספת דרבנן אות רי"ג שהרב ז"ל עצמו מייתי שמעתא דנדרים הנזכרת וכתב דלא נכנס בכלל ספק:
ומידי עוברי אשור"ה נא את המראה הגדול מה שהאריך הרחיב הרב המופלא חסידא קדישא גאון עזי ומעוזי נר"ו בן הרב ז"ל ושקיל וטרי מענין לענין כמדת"ו לכל רו"ח חכמה. ואשו"ר ברהטי"ם בדף עי"ן לו ראתה שהקשה על התוספות פרק הנחנקין דף פ"ו במ"ש ושמא בכל הני ריבוי יש דמרבינן גרים דהרי מפורש ברז"ל וכו' ומייתי ברייתא דת"כ אדם לרבות הגרים ומשני לקושית הרב קרבן אהרן דקאי לסמיכה וכו'. ובכל זה יתוש קדמו בספרי הקטן ברכי יוסף א"ח סימן תר"ב הקשתי על התוספות דהתם וסוכה והבאתי הברייתות ופירשתי ברייתא דת"כ כדתרגמא רב נר"ו והבאתי תניא דמסייע לן תשובת רבינו ישעיה הראשון מטראני שפירשה הכי והבאתי דברי הירושלמי פ"ב דשקלים דמייתי ברייתא דת"כ ודברי האחרונים ע"ש ובמחזיק ברכה שם ועוד כתבתי בזה במקום אחר בס"ד:

ל. אדם חשוב שאני. הכי אמרינן בכמה דוכתי וראה ראיתי להרשב"ץ בתשובות ח"א סימן פ"ט שכתב על מיני מתיקה שעושים הגוים דעם היותם מותרים לא מלאני לבי לאכול מהם משום דאשכחן פרק במה טומנין דאמר רב נחמן אטמין לי צונן ואייתי מיא דאחים קפילא ארמאה וכו' אדם חשוב שאני וכיוצא בזה אמרו על ר' יהודה נשיאה שמע ר' אמי ואקפד פרק מי שהפך שבכל אלו הדברים של גוים כדי להתרחק ממעשיהם וחוקותיהם ראוי לכל אדם חשוב להתקדש עצמו במותר לו עכ"ל ואין כונת הרב ז"ל דדוקא בבשולי גוים אמור רבנן אדם חשוב שאני כדי להתרחק ממעשיהם וחוקותיהם שהרי בהני תרי דמייתי הרב ז"ל דפרק במה טומנין ופרק מי שהפך אתמר נמי לענין שבת דאמר ר"נ אטמין לי צונן ור' יהודה נשיאה נפק בחומרתא דמדושא ואקפד ר' אמי דאדם חשוב שאני והכי נמי אמרינן לענין אבלות שם בריש פרק מי שהפך דרב אחא בריה דרבא פסקיה לגמליה מטעם אדם חשוב שאני. וה"נ אמרו על ר' יוחנן ועל רב נחמן בכתובות דף נ"ב ודף פ"ה לענין עורכי הדיינים דאדם חשוב שאני ע"ש. אבל הדבר ברור דמשום דהרשב"ץ קאי בהנהו מיני מתיקה שעושין הגוים נקט מילתא בהא וה"ה לשאר איסורים אבל לשון הרשב"ץ הלזה שהביא מרן בבית יוסף י"ד סוף סימן קי"ג דין גרמ"א להרב באר שבע סימן מ"ח שכתב דלא אמרו אדם חשוב שאני אלא גבי בשולי גוים ומסתמיך אהך תשובת הרשב"ץ שהזכירה מרן בבית יוסף ודבריו קשים וכבר השיג עליו הרב מהר"י אירגאז זלה"ה בתשובותיו בספר דברי יוסף בסימן מ"ה. ואני בעניי הארכתי קצת בזה בספרי הקטן ברכי יוסף ח"מ בסימן טו"ב אות י"ט ועמ"ש בא"ח סימן נז"ר ובמחזיק ברכה שם בס"ד:

לא. אתמר. ביומא דף נ"ז אמרי דאתמר ר' יאשיה ור' יונתן וכו' וכתבו בתוספות ישנים ואעפ"י שתנאים הם קאמר בלשון מימרא ונראה דהיו תנאים אחרונים כמו ר' חייא ור' שמעון ברבי עכ"ל והדבר ברור שכונתם לתת טעם בהאי דקמן דנקט לה בלשון אתמר אבל ודאי בכמה דוכתי נשנו דבריהם בברייתא וזו אינה צריכה לפנים. ותכל מעליהם תלונות הרב יד מלאכי אות ה'. והקרוב אלי שכונתם במ"ש ונראה דהיו תנאים וכו' היינו דיען דהוו תנאי בתראי דסמיכי לאמוראי קבלו האמוראים מהם ועשאום מימרא מאי דלא תני בברייתא כמ"ש הריטב"א בחידושיו ודוק:

לב. את ופסיק. הכי אתמר בריש מגילה והיינו דאי לא הוה את היינו מפרשים תרי יומי בהדי הדדי ולהכי אתא את ופסיק אמנם אל המקום אשר היה את דאי לא הוה כתיב היינו מפרשים כל חד באפי נפשיה אז אתא את לאפוקי כ"כ הרבנים גדולי הדור מהר"ח אלפאנדארי בספרו הבהיר אש דת סוף דף י"ט ומהר"ח אבולעפיא בספר הבהיר ישרש יעקב לישב מאי דאתשיל הרב שער אפרים עיין בדברי קדשם ודבריהם חיים וקיימים:

לג. אשר פיהם דיבר שוא. אמרינן על הגוים אף דאכפל תנא להביא דבריהם. כן מוכח מהש"ס בנדה דף מ"ה ע"א דת"ר מעשה ביוסטני וכו' אני נשאתי בשש וילדתי בשבע וכו' ומסיק ואי בעית אימא אשר פיהם דיבר שוא הרי אף דתנא דברייתא מייתי מה שאמרה יוסטני קאמר הש"ס לשינויא בתרא אשר פיהם דיבר שוא. כן נראה לי ההדיוט לאפוקי מהרב מהר"א הלוי בספר גן המלך סימן קל"א. וכבר כתבתי בעניותי על דברי הרב ז"ל בספרי הקטן פתח עינים שם בס"ד ע"ש:

לד. אין צפרית חד זמן. זה לשון הירושלמי פ"ב דחגיגה ופרק נגמר הדין בעובדא דשמעון ן' שטח. והרב קרבן העדה הביא משם הרב יפה מראה שפירש אם אזעק ודחאו שא"כ ירגישו שקורא אנשים ולכן פירש לשון סיבוב ע"ש ולא נהירא. והעיקר נראה כמו שפירש הרב מהר"ם די לונזאנו במעריך שהוא מענין שריקה וכן דרך המכשפים לשרוק ולרמוז כידוע. ועיין במוסף הערוך ולשון רש"י פרק נגמר הדין יצא לחוץ ורמז להם אמנם אתה תחזה דיש חילוק בין מ"ש רש"י בהאי עובדא לסגנון דמייתי ליה בירושלמי:
ומ"ש הרב מהר"ם די לונזאנו שם ונראה לי כי מזה נקראו צפורים לפי ששורקין יש להרהר עליו ממ"ש הרמב"ן בפירושו פרשת טהרה והביאו הרא"ם וז"ל וממ"ש טהורות פרט לעוף טמא נלמוד שאין הצפורים מין טהור אבל הוא שם כולל כל העופות וא"כ מהו הפטפוט הזה כי עופות רבות אין פוצה ומצפצף והשיב הרא"ם שאין האגדה הזו נ"ט אלא על הצפורים בכלל למה קרבנו מן הצפורים ולא מן הבהמות ואמר לפי שהנגעים באים על לשון הרע לפיכך הוזקק צפורים שהפטפוט נמצא במין הצפורים ולא במין הבהמות עכ"ל ומשמע מדבריהם שלא נקראו צפורים על שם ששורקין. ומ"ש בספר קרבן העדה במ"ש שם בירושלמי אויים אויים אינו מחוור לי ההדיוט והעיקר כמו שפירש מהר"ם די לונזאנו במעריך שהוא לשון יוני ע"ש ודוק:

תוכן העניינים

עין זוכר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה