אור ברסלב
עט סופר חלק ד השמטה למצות צריכות כוונה במקנה כלל נג

עט סופר חלק ד· רבי אליעזר זוסמן סופר

השמטה למצות צריכות כוונה במקנה כלל נג

השמטה לכלל מ במקנה סוגיה דתרומת חמץ

כ"ס סימן ק"ו אות א' כתב והנה מלבד דקשיא על שיטת רי"ף מסתמא דש"ס ביותר תמה אני על רי"ף דמביא בסוכה סוגי' דשם הקושיא ותירוצא דאביי ורבא ולפי שיטתו אין צריך לכל זה דהא פסק מצות צריכה כוונה וצ"ע: באות י"ג כתב וקשה לי איך אמר רבא זאת אומרת התוקע לשיר וכו' מנ"ל דלמא דמשלחו ליה ס"ל כראב"י שלהי פסחים דהוא בר פלוגתא דידיה שם דס"ל מצה בזה"ז דרבנן ודלמא דוקא במצה בזה"ז דרבנן ס"ל מצות: א"צ כוונה, אבל בתוקע לשיר ס"ל דמצ"כ, ורצה לישב עפ"י חק יעקב סי' תע"ה כתב דבדרבנן א"צ כוונה ומסתבר לו דגם מתעסק יצא ומדשלחו לי' כפאו ואכל מצה ולא אמר אכל שלא במתכוון ש"מ דאי לא ידע שהוא מצה לא יצא דמתעסק לא יצא, ע"כ ס"ל דמצה בזה"ז דאוריי' ע"ש:

ונראה ע"ד פלפול לישב, עי' במקנה כלל נ"ג פרט א' הבאתי שמביט הלכות ר"ה כתב למ"ד מצות צריכה כוונה היינו מדרבנן, ואחרונים הקשו מדפריך אלא מעתה הישן בשמיני בסוכה ילקה ומבואר דאי מצצ"כ אתי שפיר, ואי אמרת מדאוריי' יוצא בלא כוונה יקשה לכ"ע הא עובר על בל תוסף מדאוריי' ואכתוב בקיצור כי יש סברה שלא צריך כוונה יען סתמא לשמה ממילא לעבור לא שייך סתמא לשמה ועל כן לא קשה לאביי מישן בסוכה, אבל רבא סבר אפי' היפך כוונה יוצא עי' פנ"י יען ששלח כפאו ואכל כתב בכפ"ת שלא ידע שהוא מצה בכ"ז יוצא יען שלא צריך שום כוונה כמו בע"ז כ"ז ימול כותי כי קפידת התורה רק שגוף ישראל יאכל מצה וכן תוקע בשיר יצא ושפיר הקשה מישן בסוכה, ורי"ף סובר מדאורייתא לא צריך כוונה א"כ אין טעה בדבר מצוה ושפיר צריך להביא בהפכו בלולב אמרתי סברה אחת מה שתורה מצוה י"ל כוונת הנותן התורה רק שגוף יאכל מצה אפי' בלא ידע שאוכל מצה, אבל מה שגזרו חכמים שישראל יעשה מצוה זה חיוב על גברא ואם לא ידע שאכל מצה לא מקיים מצות דרבנן כלל ומיושב קושי' תוס' מפסחים בחזרת יען שדרבנן צריך כוונה יותר מדאוריי', ואם סבר רבא מצה בזה"ז דרבנן האיך יוצא בכפאו לאכול ולא ידע כלל שאוכל מצה ומיושב קושי' רבינו כ"ס ז"ל:

בספק ליל שמיני עי' סוכה מ"ח, ונב"י סימן מ' מרעיש למה לא ישנים בסוכה גדולי ישראל ורק יושבים ביום עוד הקשה האיך ס"ד בגמרא שסוברים רק ברכה ביום ראשון די א"כ אין אח"כ היכר והאיך יושבים בסוכה לראבי"ה דסובר שרק בעבור היכר ברכה מותר לישב בסוכה ע"ב וכ"ס ק"ז ואריכות, נלע"ד דבר נכון מבואר במג"א תרס"א אם יש הפסק בלילה לא שייך עוד בל תוסף ומיושב הכל ב"ה על כן לא הי' ישנים בסוכה כדי להפסיק לילה אחת ממילא מותר לישב ביום ולא שייך בל תוסף ומיושב הכל ב"ה:

חיי אדם מביא מגאון ז"ל שציוה לישן כאשר הי' קור גדול בליל שמיני ע"ש ובני הרבני החריף מו"ה שמואל בנימין נ"י אמר סברה ישרה באופן זה שהי' קור אז פטור לישב אפי' ביום ראשון ולא שייך בל תוסיף רק אם באופן זה הי' חיוב לקיים המצוה בשעתה, וכ"כ מחהש"ק לאכול פירות בליל שמיני בזה לא שייך ב"ת כי גם בסוכות פטור לאכול פירות בסוכה: איזה הערות על מג"א אשר אמרתי בימי נעורי לגדולי ישראל וקלסו: המחבר או"ח סימן ח' כתב אם שלשה מתעטפים בטלית, אחד מברך והאחרים עונים אמן, וצ"ע עי' בטור סימן רי"ט מביא בשם רא"ש דמי ששומע ברכה ממחויב אין צריך לענות אמן, ולמה פסק כאן שצריך לענות אמן עי' כתב סופר סי' כ"ז:

שם פסק רמ"א אם פשט מלבוש ראשון קודם שלבש השני צריך לחזור ולברך, וכן בסעיף י"ד כתב אם נשאר עליו טלית קטן ופשט טליתו אין צריך לחזור ולברך אם הי' דעתו לחזור להתעטף ע"ש ומג"א ס"ק ט"ו האריך להקשות מ"ש משחיטה וסוכה ותפילין שלא צריך לברך ונראה אולי יש לחלוק בין מצות ציצית לשארי מצות, עפ"י מרדכי מובא במג"א סי' י"ג ס"ק ח' דלא אמרה תורה לא תלבש בגד בלא ציצית אלא מ"ע להטיל ציצית אם כבר לבש הבגד על כן בשבת אינו יכול להטיל ציצית אינו עובר ע"ש א"כ בכל מצות אדם תמיד בר חיוב נקרא שאסור לאכול בלי שחיטה, וחיוב להניח תפילין ומצוה לישב בסוכה וכדומה א"כ לא פסק מגברא החיוב לעולם, אבל בציצית כל זמן שאינו לובש טלית לא נקרא בר חיוב כי מותר ללבוש בגד בלא ציצית רק אח"כ כאשר מתלבש יבא החיוב להטיל ציצית על כן אם פשט מלבוש ראשון נסתלק גם ממצוה, ואם אח"כ ילבש בגד מחדש יתחיל המצוה לבא עליו על כן לא מהני ברכה ראשונה כי כבר פקע ממנו המצוה ראשונה כאשר פשט המלבוש, ומחדש רמ"א אם יש עליו טלית קטן א"כ בר חיוב הוא שיהי' לו ציצית כי אם נפסק אחד צריך לפשוט הבגד או צריך לעשות ציצית א"כ לא פסק החיוב ממנו על כן לא צריך לברך אם לובש הטלית אח"כ:

סי' פ"ח מג"א מחדש שנשים נדות כיון שמותרים ליכנס לבהכנ"ס בימים נוראים מותרים גם להתפלל ומביא רמז לדבר מיבמות הואיל והותר לצרעתו הותר לקריו ועי' מחהש"ק, לא זכיתי להבין שם מעשה אחת שמצורע מותר להכניס בהונות גם שנסתוסף לו עוד שהוא ב"ק ג"כ מו אבל באשה שני דברים ליכנס לבהכנ"ס ולהזכיר השם:

סי' קמ"ד ס"ק ז' הקשה מג"א למה גוללין וידחה כבוד ציבור, ובכהן גדול מתירין לקראות בעל פה ולא התירו לגלול בציבור ע"ב, ונראה שיש חילק גדול בין קריאת כה"ג ביוכ"פ שם המצוה רק עליו שהוא יקרא הפרשה ואין מצוה על ישראל רק עומדים שם לשמוע בעבור ברוב עם:

הדרת מלך, כמבואר ביומא דף ע' מי שרואה פר ושעיר הנשרפים אינו רואה כה"ג קירא בפרשה, ומובא במג"א סי' קמ"ז ס"ק י"א כשרואה מצוה רשאי להניחו לילך לראות מצוה אחרת ע"ש על כן בעבור כבוד הציבור אשר אין מצוה מוטלת עליהם לשמוע רק בעבור ברוב עם התירו לקרוא בע"פ, אבל מצות קריאת התורה אשר כל ישראל מחויב לשמוע ואין להם רק ס"ת אחד וצריך לגלול לא שייך לאמור מפני כבוד הציבור לא יגלול ודו"ק, בענין זה שכה"ג קורא בע"פ ולא בס"ת אחרת בעבור ברכה שאינה צריכה כמבואר ביומא ע"ש, והקשה הט"ז ביו"ד סי' רע"ט למה צריך לברך ולא סגי בברכה שבירך תחילה וכיון גם על השניה כמו שמבואר בסי' ר"ו המברך על פירות ואח"כ הביאו לו יותר אין צריך לחזור ולברך וכן בשוחט, גם קשה אם אין לוי כאן שכהן מברך עוד במקום לוי אע"פ שהי' יודע בשעת ברכה שאין שם לוי והוא יקרא במקום לוי ע"ש, ונראה אם הברכה שבירך הי' יכול לחול תיכף סמוך לברכה על הדבר השני להיות בראשונה כמו פירות ושחיטה וכדומה אז שייך לאמור שברכה הי' חל עליו גם אם עשה באחרונה, אולם בדבר שא"א לעשות תיכף סמוך לברכה רק אח"כ, כמו הפרשה שיקרא כה"ג ביוכ"פ שצריך לקרוא כסדר של יום, וכן הפסוקי' אשר יקרא במקום לוי צריך לקרוא מתחילת הפרשה לכהן, לא שייך לאמור שברכה חל על השני על כן צריך לברך על השני, ומורי הגאון כ"ס זצק"ל קלסיה רק הקשה עלי מדין שמבואר אם לפניו פירות ובתוכם משבע מינים צריך לברך מתחילה על שבע מין. בכל זאת יוצא בברכה גם על שארי מינים אם יאכל אח"כ לכאורה צע"ג, ואמרתי רק אם רצה לאכול מפירות שבע מינים צריך להקדים אבל אם לא ירצה לאכול כלל מהם לא צריך להקדים ויוכל לאכול משארי מינים, וקיבל מורי ז"ל בפנים יפות:

קמ"ז כתב רמ"א אין לעשות מפות לס"ת מדברים ישנים שנעשו בהם דבר אחר לצורך הדיוט, וכתב המג"א נ"ל דוקא כמות שהן אסור להשתמש בהן אבל אם שינה צורתן ועשה מהן כלי אחר שרי דהרי הכיור נעשה ממראות הצובאות ע"ש והקשה בא"ר דה"ל להביא ראיה מחח ונזם וכומז, וכתב המחהש"ק לענ"ד אין ראיה דהני כיון דהותרו א"כ ודאי פנים חדשות באו לכאן משא"כ לעשות מבגדים ישנים אף שמשתנה עכשיו לכלי אחר מ"מ צורת הבגד עדיין עליו דהיינו צורה הראשונה, וא"א ללמוד התירו מחח ונזם דהותכו באש ונשתנה שינוי גמור לכן אייתי ראיה ממראות הצובאות שלא נשתנה אלא מאותן מראות גופייהו נעשה כיור ולא הותכה באש וכ"כ בחו"י ע"ש, בזה אמרתי לישב קושי' ר"ן ולח"ס בע"ז דף נ"ד מכלי אחז נלמד אאד"ש במעשה דלמא משום לאו ארח ארעא לאשתמושי בהו להדיוט ע"ש, ואמרתי סברה הנ"ל ג"כ להיפך אם פנים חדשות בא לעולם מותר להשתמש להדיוט הבאתי מכתב קדשו של רבינו מר"ם שיק ז"ל במקנה כלל ה' פרט ב', שקלסיה בכפילא ע"ש:

סי' קנ"ב כתב רמ"א אסור לסתור דבר מבהכנ"ס, כתב מג"א הא דאסור לנתוץ דוקא דבר מחובר מרמ"פ, והקשה פמג"ד בסי' קנ"א וח"ס סי' ל"ב משורף עצי הקדש שחייב, ואני הקשיתי מע"ז דף י"ג לשוויה גיסטרא לא תעשון כן נראה גם מטלטלין אסור, וחותני מורי הגאון זצ"ל אמר לישב שכוונת מרמ"פ מה שלא כתב בפירש בתורה שמצוה לעשות לע"ז על זה לא שייך לא תעשון כן ל"ה, כמו מזבחותיהם תתוצין על זה קאי לא תעשון כן לה', ונתיצה שייך רק במחובר ולא במטלטלין. אבל שריפה כתוב בפירש אשריהם תשרפון, ממילא גם לגבוה אסור במטלטלין ודו"ק:

רנ"ב כתב רמ"א מותר להעמיד כלי משקולות, בעת שנתחדש מעשה ידי אומן שעושה וועקאוהר באופן שקול דופק לעורר השחר, מדליק ג"כ הנר מאליו, ויש לחקור אם מותר לי העמיד בשבת בודאי אסור או מדאוריי' או מדרבנן ותליא בפלוגתי' מג"א בסי' רנ"ח עם אבן העוזר בסימן שכ"ח בענין ליתן ברחיים לטחון או להעמיד עלוקה עי' בהם, אבל אם מותר להעמיד בע"ש וקול דופק במחרת וידליק ג"כ נר, ונראה להתיר עפ"י נמ"י ב"ק דף כ"ב הקשה למ"ד אשו משום חציו האיך מותר להדליק נר בע"ש כיון שחשב בסופו כמו הוא מדליק ותי' שכוונה להיפך שסוף הפעולה נחשב לתחילת הפעולה א"כ בתחילה הי' חול ע"ש א"כ גם כאן מותר והארכתי בזה עי' תשובת ריב"א סימן ו' במפתחות ומר"ם שיק סי' קנ"ז ובגורן דוד:

רנ"ד ס"ק כ"ב, מביא קקיון דיונה הקשה למה מותר לרדות פת ולא העמידו דבריהם במקום כרת כמו ערל שנתגייר בערב פסח, והזאה יום שביעי שחל בע"פ, ואיזמל עי' במחהש"ק, ונראה לישב עפ"י ריטב"א במכות הי' לובש כלאים והתרה בו אל תלבש אל תלבש חייב על כל אחת ואחת, והקשה למה חייב כל פעם ופעם מאחר שאין בו מעשה, ותי' כיון שמתחילה עשה מעשה ובידו לתקן להסיר האיסור מעליו כמעשה יחשב, עי' תיו"ט מכות פ"ג, מעתה יש חילק גדול הנותן פת בתנור בשבת חייב על המעשה גם שנאפה ממילא אולם כך מלאכת אפיה ואם אינה מתקן לרדותו אין זה שוא"ת אלא מעשה יחשב ואין כח לחכמים להעמיד דבריהם בקום עשה, אבל ערל הזאה איזמל העמידו דבריהם בשוא"ת:

רס"ו מי ששכח כיסו עליו בשבת יכול לילך לחדר וכו' ומג"א הקשה משבת דף ל"ה שצריך להמתין בקבלת שבת עד שיצניע השופר, ועי' אבן עוזר ותו"ש:

שהקשה עוד, ונראה לחלק כי סברת אגודה יען שכבר טלטול בידו מוקצה א"כ אין חילק אם ילך עוד לחדר ומוקצה בידו, אולם אם מעולם לא הי' מוקצה בידו כמו שופר קודם קבלת שבת לא שייך שטלטל מוקצה ורק אם יקבלו שבת יהי' מוקצה, על זה לא שייך סברת אגודה כיון שהי' בידו בחול יטלטל גם בשבת וכן מעות עם תפילין לא הי' מטלטל המעות לבדו ומיושב קושי' תו"ש ע"ב, וראיה מביצה דף כ"ח שפוד שצלו ביו"ט אסור לטלטלו ושומטו בקרן זויות ולא אמרי' כיון שהי' בידו מותר לו לילך עמו לחדר יען כל זמן שצריך לצורך יו"ט אין עליו שם מוקצה וגם לא הי' מאוס רק כאשר הסיח הצלי ע"ש ברש"י, וט"ז של"א וביו"ד רס"ו בט"ז, ועי' תוס' ביצה דף ג' ע"ב ד"ה אבל כופה כלי, ואם התחיל לטלטלו בשביל שצריך לגופו או למקומו מותר להוליכו אפי' בחדרו אם ירצה ע"ש יען שמותר לטלטל מוקצה בשביל שצריך למקומו אז מותר להולך לחדר:

רס"ח מג"א הקשה על מרדכי שסובר שיוצא בקידש שעושה קודם שבת גם שתוס' שבת דרבנן בכ"ז יוצא, והקשה מקטן שלא יוכל להוציא גדול ע"ב, וח"א כלל ו' ס"ק ג' משיג קטן אינו יכול להוציא אחרים אבל הכא שפיר כיון שהוא בעצמו מברך אע"פ שעדיין לא הגיע חיוב ד"ת יוצא בה ע"ש ולא זכיתי להבין, כ"ל המרדכי פ"ב דמגילה, נשאל לה"ר טוביה מוינא איך סגיא נהור פוטר בני ביתו מקדוש לר"י סומא פטור מן המצות אלא מדרבנן חייב היכי אתי דרבנן ומפיק ד"ת, והשיב דאשכחן דכוותי' גבי קדוש גופיה דאמרי' מתפלל אדם של שבת בע"ש ואומר קדושה על הכוס לרע"ק לא הוי תוספת שבת מן התורה ואפ"ה נפיק בההוא קידש דמקדש מבע"י דאינו אלא דרבנן על ידי קידש דאורייתא שיתחייב לאחר שתחשך, גם בהאי סגי נהור י"ל שמוציא וכו' אע"ג גבי נשים פריך בברכות וכו' י"ל דשאני נשים דלא יבואו לידי חיוב לעולם אבל זה יוכל לבא לחיוב דאוריי' אם נתפקח והואיל וכן יכול להוציא אחרים אעפ"י שהוא מדרבנן והם מד"ת ע"ש באריכות, א"כ שפיר הקשה מג"א מ"ש קטן מסומא שמוציא אחרים:

ולישב קושי' מג"א נ"ל כי מה שאחד מוציא חברו העיקר מצד שליחות ומי שאינו מחויב בדבר לא יוכל להיות שליח על כן אם עדיין הוא לא יצא יוכל להוציא אחרים מצד שליחות ולא צריך ערבות אבל אם הוא כבר יצא ואינו עוד מחויב בדבר א"א להוציא לאחרים כי אינו בר חיוב עוד, לזה צריך ערבות עי"כ נעשה גם הוא בר חיוב ויוכל להוציא לאחרים מצד שליחות, כל זאת מבואר בפמג"ד בפתיחה חלק שלישי אות כ"ח והבן מאוד. והנה אם סומא יוכל להעשות שליח חקר שם באות כ"ט ע"ש, ובעט סופר כלל ט"ו, ומחנה חיים על או"ח חלק ג' סי' ל"ו, וסובר המרדכי יען שסומא יכול להתפקח א"כ הוא בר שליחות כעין סברת תוס' גיטין כ"ג שקטן בר כריתות וכשר לכתיבת הגט אם לא צריך שליחות אולם להוציא גדול א"א יען שקטן אינה בר שליחות ולא ערבות עי' מג"א קצ"ט ס"ק ז', אבל אם בירך הקטן בהמ"ז כשהי' קטן גם כשיגדל עדיין לא נתעכל והוא שובע נ"ל שיוצא כמו בקידש שיצא קודם שבת ועי' בזה בכ"ס סי' ל"א, ועי' מג"א קצ"ט מביא יש"ש שפסק קטן מוציא גדול מדאוריי', ומתקשה בו מאוד, ולחומר הנושא אולי סובר יש"ש אם אומר אמן שיוצא עפ"י סברת רא"ש מובא בטור או"ח רי"ט, שכייל שלשה דינים אם המברך מחויב בדבר לא צריך השומע לענות אמן בכ"ז יצא, ואם המברך בירך ברכה לבטלה לא מהני אפי' אמן, אולם אם המברך אינו מחויב בדבר אבל בכל זאת לא בירך ברכה לבטלה כמו התלמידים ברכו ברכת הגומל על רבם אז צריך לענות אמן ע"ש, והנה מי שמחויב בדבר מדרבנן אז אין הברכה לבטלה ומהני אמן ודו"ק וחילק זה בין אומר אמן ללא אמר הי' ס"ד בכ"מ פ"ה הלכה ט"ז לכוון ברמב"ם ע"ש, אבל פליאה בעיני האיך הי' ס"ד שרמב"ם סובר כן, הלא פ"א הלכה י"א כתב הי' המברך חייב מד"ס והעונה חייב מד"ת לא יצא ע"ש בכ"מ דלא מהני אמן. וכן בהלכה ט"ו כתב העונה אחריהן אמן לא יצא ע"ש:

רע"א דג"מ מאריך אם אנשים קבלו ערבות בעבור נשים, ועי' בספר מוצל מאש סימן י"ב ובספר סמא דחיי האריכו למעניתם בענין זה, בפרט במצות שנשים ג"כ חייבות יש ערבות ועיי' בכ"ס כ"ט מזה ואולי ראיה מפסחים דף ק"א שהקשה לרב למה לקדושי בביתיה כדי להוציא בניו ובני ביתו, מפשטיות הלשון משמע שיוציא בקידש של בהכנ"ס ועי' מג"א רצ"ו סק"י, א"כ לכאורה האיך מוציא נשים אם אין ערבות, בע"כ או אנשים קבלו ערבות בעבור נשים, או במצות שנשים חייבות יש ערבות, ויש להשיב יען שמוציא בניו מכח ערבות נעשה בר חיוב ואז יוכל להוציא נשים בלא ערבות שלהם כאשר כתבתי לעיל סימן רס"ח ומיישב דקדוק קטן שנקיט בכפילות הלשון בניו ובני ביתו בקיצר הול"ל בני ביתו בהנ"ל מובן כי רק ע"י בניו יוכל להוציא גם בני ביתו בלא ערבות ומיושב קושי' גדולה ממורי בכ"ס שהקשה האיך שב"ש מוציא המלכה אם אין ערבות בנשים, בהנ"ל מובן כיון ע"י המלך נעשה בר חיוב ע"י ערבות אז יוכל להוציא גם המלכה: ש"ו מביא מג"א מרדכי שאסור ליתן מתנה בשבת, והקשה המקנה בק"א סי' מ"ה, מה שכתב רמ"א אם שלח סבלונות בשבת בודאי לא שלח לקידושין דאין מקדשין בשבת גם מתנה אסור, ותירץ במתנה אין האיסור על הנותן אלא על המקבל ע"ש, וצ"ע לפ"ז קשה קושי' מג"א סוף סי' י"ג:

למה מותר ללבוש בשבת מפני כ"ה בלא ציצית שיוכל ליתן לעכו"ם ותי' שאסור ליתן מתנה בשבת, לפי המקנה אין הנותן עושה איסור, בזה מיושב קושי' ב"ש קל"ו סק"ז שהקשה למה התירו לעשות קנין בשבת יותר מטלטול ע"ש בהנ"ל ניחא בקנין רק היא עשתה איסור ולא הבעל הנותן, ובטלטול שניהם יעשו איסור:

שמ"ז כתב מג"א בעכו"ם ליכא איסר מסייע, אבל מרש"י ע"ז נ"ה אם עכו"ם הי' מצוה על טומאת חולין בא"י אסור לדרוך עמו בגת בעוטה משמע מסייע בעכו"ם אסור, ומביא ש"ך קנ"א שהקשה סתירת רא"ש עי' במחהש"ק ונראה שיש מסייע שאסור כמו אם תיכף כאשר מסייע נעשה האיסור כמו בשבת מתחיל האיסר תיכף בעקירה כאשר יעשה אח"כ הוצאה כמובן וכן כאשר ידרך עם עכו"ם היין תיכף נעשה האיסר בזה מסייע אסור גם בעכו"ם אבל כאשר ימכור נבילות וטריפות למומר או בהמה שיקריב העכו"ם אח"כ לא התחיל עבירה מתחילה בזה מסייע מותר ועי' רמב"ם פ"י ממעשר שרופא לא יתן לפיו דמאי, וברכ"י בספר עין זוכר מביא ראיה שאסור לסייע כר"ן פ"ק דע"ז מרמב"ם פ"ח משמיטה אם הגוי הי' מצוה על שמינות ארץ הי' אסיר להחזיקו אפי' בדברים, ולפי חילק הנ"ל כאשר נעשה האיסר תיכף בודאי מסייע אסור, והנה חקרתי אם גם באיסר דרבנן אסור לסייע כי לפ"ע שייך גם באיסור דרבנן כמבואר בתוס' ע"ז דף כ"ב:

ומצאתי ב"ה בפמג"ד קס"ג דליכא מסייע באיסר דרבנן, בזה יש לישב סתירת רא"ש שהקשה בפתחי תשובה סי' ק"ס ברבית דרבנן כתב רא"ש יש לפ"ע, ובמ"ק כתב מלאכת חוה"מ צריך להיות ד"ת יען בע"ז הקשה לא ישכור שדה לכותי' מצד לפ"ע משמע רק באיסר ד"ת שייך לפ"ע ע"ב, ונראה הט"א חגיגה דף י"א באבני שוהם הקשה מאי מקשה הגמרא מכותי' לפ"ע וכי לא נמצא לו עוד שדה אחר שיעבוד בחה"מ א"כ אין כאן לפ"ע ע"ש ונראה באמת לכה"פ מדרבנן אסור ושייך לשון לפ"ע על איסור דרבנן עי' חולין דף ז' סנהדרין נ"ו, קידושין במכה בנו הגדול, הא תינח אם מלאכה בחה"מ ד"ת אסור אז יש מסייע אסור מדרבנן, אבל אם מלאכה בחה"מ רק מדרבנן אסור וליכא מסייע בדרבנן רק לפ"ע וקשה קושי' ט"א שאין כאן לפ"ע ושפיר מדייק הרא"ש שאסור מד"ת ועי' פסקי תוס' סנהדרין ס"ג ב"נ לא נצטווה על לפ"ע ופלא ועי' מהרש"א:

תל"א המחבר פסק אם התחיל ללמוד מבעוד יום אין צריך להפסיק וכתב המג"א משמע דאם התחיל בלילה באיסר לכ"ע פוסק דבדיקת חמץ הוי דאוריי' כל זמן שלא ביטל וקי"ל בדאוריי' פוסק, וכתב המחהש"ק נסתפקתי אם עכשיו רוצה לבטל ואז לא יהי' הבדיקה כ"א מדרבנן ולא יצטרך להפסיק דכה"ג מצינו בסי' רל"ה בהתחיל באיסר אע"ג שצריך להפסיק לק"ש מ"מ א"צ להתפלל עד אחר שגמר אכילתו, א"ד הכא שאני כיון שצריך להפסיק לבטל צריך גם להפסיק לבדיקה דחדא מצוה הוא, וכה"ג מצינו לענין בהמ"ז אם נסתפק אם בירך בהמ"ז כיון דבהמ"ז דאורייתא צריך לברך מספק וצריך לאמור גם ברכת הטוב ומטיב אף שהוא מדרבנן עכ"ל ולא זכיתי להבין הדמיון אם מסופק בבהמ"ז וכיון שצריך לברך כי ספק דאוריי' הוא ואמרי' שלא בירך עדיין ממילא אם לא בירך בודאי לא אמר ברכת הטוב ומטיב, אבל כאן שמבטל ממילא אין כאן עוד איסר דאורייתא, ובעבור בדיקה שמדרבנן הדין שלא צריך להפסיק מלימודו:

תל"ב הקשה מג"א האיך יברך השליח על חמץ שאינו שלו, ודג"מ מביא מתני' דתרומה ששליח מברך ונראה שכוונת מג"א עפ"י סברת ר"י מובא ברשב"א חולין דף י"ב בדבר שלא צריך רצין בעלים לא שייך שליחות כמו בשחט בהמת חברו ולא מהני עומד ע"ג ע"ש, ולא אלים כח הבעלים שיהי' השליח כמותם ועי' במחהש"ק תקפ"ה וח"ס רצ"ח, אם אין הבעלים עושים כלום במצוה אין כח השליח לברך ע"ש, ומי שבדק בית חברו בלא רשות ג"כ מהני ולא צריך שליחות והאיך יברך, אבל בתרומה שצריך שליחות בודאי השליח יוכל לברך כי השליח כמותו, על כן בטבילת כלים או מעקה וכדומה לא יוכל השליח לברך ועי' מחנה אפרים שלוחין סי' י"א, לפי סברת רשב"א דלא מהני בשחיטה עומד ע"ג לכאורה קשה מסי' ת"ס מבואר במצה של מצוה מהני עע"ג, גם שלא צריך שליחות, רבות בשנים הקשיתי למורי הגאון מר"ם שיק זצק"ל, וכתב לי בשחיטה אפי' למ"ד דצריך כיונה היינו כיונה שחיטת סימנים בודאי תלוי בעושה מעשה, משא"כ כוונת לשמה לשם אותו דבר כשם שקי"ל אא"א ד"ש שלו וא"א מקדיש דבר ש"ש וכתב תוס' ביבמות דהיינו בדבר התלוי במחשבה אין אדם יוכל לעשות אלא הבעלים, א"כ לענין לישת מצה מצוה לשם אכילתו שפיר כתב רשב"א דמהני בפרט שבירושלמי מובא בב"י תנ"ח מקיש מצה לשמה לפסח עכ"ל:

תרל"ז מביא מג"א ספר יראים מחדש גם אם גזל עכו"ם מותר אבל לא נקרא שלו, וצריך להבין הטעם, ונראה כי יש לחקור כל גזלן במה קנה הגזילה בלא דעת מקנה, גם היאוש אינה הפקר כמבואר בתוס' ב"ק ס"ח ומוסבר בפנ"י גיטין ל"ט כיון שאינה ברשותו לא יוכל להפקיר, וצ"ל שתורה הקנה לו בשעת גזילה שמחויב באחרות עי' רא"ש ריש הגוזל שצריך לשלם רק כשעת הגזילה, ועי' תוס' ב"ק דף י"א שמין לגזלן, ורק קודם יאוש ושינוי חייב:

לקיים והשיב הגזילה, ואם תשאל לענין מה קונה הגזלן עי' במחנה חיים ח"ר סימן ס"ט אם משתמש הגזלן בגזילה לא צריך לשלם שכר שימוש ע"ב, א"כ בעכו"ם גם אם אסור לא שייך אחריות מכ"ש שמותר גזל עכו"ם, אבל לא קנה החפץ כי א"א לקנות דבר בלא מקנה חוץ מהפקר וממון של עכו"ם אינה הפקר בודאי יכול עכו"ם לתפוס חפצו מיד הלוקח ממנו:

תרמ"ט פמ"ג הקשה סתירת רשב"א בחידושיו פסק שיוצא באיסר הנאה ובתשובה פסק בנדר הנאה מלולב שאינה יוצא ע"ב ונראה עפ"י פלס חיים דף ע"א בספר מישב קושי' מח"א על ר"ן נדרים דף פ"ה כתב מי שהדיר בנכסיו הפקר הם, ודף מ"ז מי שהדיר אביו בנכסיו ומת בע"ח יטול ממנו, ועי' נתיבות סי' ער"ה, ותירץ הנ"ל אם הוא הדיר עצמו מנכסיו בזה הפקיר אותם, אבל בהדיר אביו כאשר יורש אח"כ אין לו כח להפקיר איה"נ, ושלו הם על כן בע"ח יטול ממנו ע"ש, ומיושב סתירת רשב"א כמובן:

תפ"ט מנ"א מביא קושי' כ"מ האיך מברכין על הספירה ביו"ט שני ולא חיישינן על לזילותא דיו"ט כמו שלא מברכין על סוכה בשמיני ע"ש, ולא זכיתי להבין בודאי לא קשה ליה האיך אנו סופרין ספירה ביו"ט שני ולא חיישי' לזילותא, כי לא נדחה מצות ספירה בעבור זילותא א"כ ממנ"פ ע"י ספירה נעשה זילותא דיו"ט ומה מזיק אם גם מברך, אבל בסוכה בלא ברכה בישיבה לבד לא נעשה זילותא כי לא ניכר שיושב למצוה על כן לא יברך: שם ח"י מביא רדב"ז למה לא מברכין על זבה ונדה, ותי' שאם לא זקקה לבעלה רשות בידה להשאר בטומאה ע"כ אינה מברכת על ספירה, והקשה ח"י א"כ החיך מברכת על טבילה וכן על שחיטה ע"ש ונראה רדב"ז סובר חילק גדול בין זבה לטבילה ושחיטה, כי ספירת נקיים רק הכשר לבסוף תוכל ליטבל ואם לאחר ספירה אין ברצונה ליטבל לא נעשה שום מצוה או תיקון בספירתה כי היא טמאה כשהי', על כן אינה מברכת, אבל לאחר הטבילה אם לא תרצה להזקק לבעלה בכל זאת התיקון בעשה שנסתלק ממנה הטומאה ואיסר נדה וכן בשחיטה נסתלק האיסר גם אם לא יאכל על כן מברך וה' יטהר כל בית ישראל:

סוף הספר

תוכן העניינים

עט סופר חלק ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה